הבעיה אינה פוליטית אלא מיתית

by

לקראת תיאולוגיה ביקורתית של הפוליטי העכשווי

יצחק בנימיני

מה שמוצע בשלוש התזות להלן אינו אלא מצע לתיאולוגיה ביקורתית, שהיא גם תיאולוגיה לעומתית, לא-אמונית בהכרח; מחשבה שאינה זונחת את התיאולוגי, מתוך הנחה שהוא פועל כתת-מודע קולקטיבי של האזרחי, גם הישראלי. הוא האחר כביכול של האזרחי, האחר האויב שמוצג לרוב כדכאני או כאחראי על הדכאנות. במטרה לחולל תזוזה משחררת במשברי הציונות, הסכסוך הישראלי-פלסטיני והמשבר החברתי-כלכלי יש צורך בתמרונו ו/או בהתססתו של התיאולוגי לעבר תיאולוגי אחר, במקום ביטולו.

יתר על כן, הניסוח הנוכחי מבקש לחמוק משיח התיאולוגיה הפוליטית (מבית מדרשו של קרל שמיט) האופנתית בימינו, מתוך הנחה שהדיבור המקורי של התיאולוגי אינו כולל בהכרח את ריבונו-של-עולם טרנסצנדנטי שאינו כפוף לחוק שהוא מייסד, שיש באפשרותו להשהות אותו בשעת משבר חירום, במסגרת הנס. וגם שהתנועה מהתיאולוגי לפוליטי אינה כה מובנת מאליו ואף הכרחית. הצגת דמותו של היהודי המסורתי ודמותו של אברהם, בספרי "צחוק אברהם", מבקשת לפתוח פתח לתיאולוגיה ביקורתית החותרת, בין היתר, גם תחת הנחות המוצא של התיאולוגיה הפוליטית המערבית בימינו, זו הלכודה ברשת ההמשגה של אויב, משבר, חירום, החוק ומה שמחוץ לחוק, הריבון, כמושגים מוחלטים ולא גמישים (ואולי בכך יש מענה עקיף למאמרו של ניצן ליבוביץ כאן). במקום זאת תבוא לידי ביטוי הצגה של האלוהים לא כאחר-מוחלט, והמאמין – לא ככפייתי ונשלט בהכרח. עניין זה גם משליך על האפשרות לכונן מחדש את שדה התיאולוגיה המונותיאיסטית לעבר עמדות משחררות, או לחלץ מחדש את אפשרות השחרור השורה בהן.

אברהם, שרה והגר באוהל. מתוך תנ"ך פוסטר, 1897

תזה א – האחר של האחר

אנו, הליברלים, חיים עדיין בעיצומו של פרויקט השחרור המודרני, דהיינו הפרויקט שביקש לשחרר את האחרים שנטועים בתוך דיכוי חמור. אחרים לדוגמה הם: אישה, הומוסקסואל, לסבית, שחור/ה, יהודי/ה, מזרחי/ת, נכה ועוד, וממד זה נכון גם לשלוחה הפוסט-מודרנית של אותו פרויקט ממש.

אלא שכדי לשחרר את האחר זיהה הפרויקט בדרך כלל את מי שהוא תופס כאחראי באופן ישיר לדיכוי של האחר. אחראים אלו יכולים היו להיות: גבר, הטרוסקסואל, לבן, נוצרי, אשכנזי וכו'. והאחר של האחר נתפס לרוב כשייך לשדה התיאולוגי המערבי היהודי-נוצרי-פטריארכלי כביכול. במישור הפוליטי פעולת השחרור התבטאה ביציאה כנגד המדכא. על הרקע הזה נשאלת השאלה: האם פרויקט השחרור יוצא כנגד כל ישותו של האחראי ככזה או כנגד מומנט הדיכוי שבו? כלומר מיהו האחראי? האם כל מהותו הפעלת דיכוי?

כדי ללמוד כיצד התרחשות זו משפיעה על האחר של האחר, נתמקד לרגע בפמיניזם, משום שהוא הביטוי הפרדיגמטי ביותר של תנועות השחרור. הפמיניזם איתר מראשיתו, בצדק או שלא בצדק, את המהויות/המושגים "גבר", "אב", "סדר פטריארכלי", תרבות "פאלו-צנטרית", ככאלה שאחראים במהותם לדיכוי האישה.

ומה, כנראה, חווה אותו גבר-אחראי בתגובה למעשה הפמיניסטי? מתוך התבוננות בתחושותיהם של גברים "ממוצעים" ושל ייצוגיהם בתרבות הפופולרית אפשר לומר שהם חשים שהמלחמה אינה רק כנגד היבט הדיכוי שבהם אלא כנגד מהותם שלהם, מכיוון שעד כה אף לא אחד הגדיר בצורה מהודקת כל כך את הגבר כמו מגמות בולטות בתנועה הפמיניסטית, שהגבר=אחראי לדיכוי, שמהותו של הגבר היא דיכוי אלים של האישה.

הדיון על תחושות אלו של הגבר רלוונטי, למעשה, לדיון בתחושה אחרת בקרב נשים ופמיניסטיות, דהיינו התחושה שיש קיר שאינו מאפשר את קידום השחרור הנשי. וכאן אנו מציעים לראות קיר זה כמה שהתנועה עצמה בנתה ובכך חסמה עצמה. קיר האוטומטיות. קיר זה נבע באמת מהדיכוי הנורא שסבלו הנשים, אשר נדמה כביכול, ובצדק, לאותה תקופה כתוצר של הקיום הגברי והפטריארכלי. מתוך עוצמת ההתנגדות של התנועה לשחרור האחרת-אישה הוצב הגבר כמי שאחראי לדיכוי זה ועל כן הופעל מנגנון הענשה אוטומטי על הגבר תוך זיהויו כגורם שלילי ותוך דרישה לדיכוי גבריותו.

נראה שאותו גבר מרגיש מאז מאוים על ידי התנועה הפועלת מולו, ובלית ברירה כמו מקבל על עצמו את ההגדרה של היותו מדכא. מכאן שלעתים אף ישנם גברים שנוטלים על עצמם זהות כזו כדי למנוע משבר של זהות. משבר זה נובע מהשאלה שהגבר ההטרו-סקסואל שואל עצמו: מי אני? ואם אני=דיכוי-האחר, אז שיהיה כך כדי שאוכל לחוות את העצמי הברור שלי.

בעקבות הפרדיגמה הפמיניסטית כדאי שנפנה לעוד מקרים של הצבעה על מדכא: מה לגבי אלה המקדמים את מצעד הגאווה ברחבי ירושלים ראשית כול כדי לשחרר את ההומוסקסואלים הדתיים מהדיכוי החרדי. הם מסמנים אחראי לדיכוי של ההומוסקסואל: הדתי-החרדי. ובתגובה החרדי שאינו מקבל את טענת הפלורליזם התרבותי חש שהליברליזם מדכא אותו יותר מאשר הוא מדכא את האחר-ההומוסקסואל, מדכא אותו מלפעול כרצונו בגטו הפרטי של דרכי חייו.

ובמקרה אחר: שמא המבקרים הישראלים של הציונות הם למעשה יותר אנטי-ציונים מאשר פרו-פלסטינים, כך לפחות חשים ישראלים רבים, ומכאן דרך התמודדותם שאינה לקראת סיום הסכסוך אלא התמדה שלו, שכן הם הפנימו בצורה מקבעת את שאומרים המבקרים שציונות=דיכוי? או-אז ישנה התבצרות. מעשה החרם על ישראל ביצר אותה עוד יותר תחת חמימות הרחמים העצמיים המצדיים.

שמא האחראים לדיכוי של האחרים סומנו בצורה כזו שהם עצמם חשים, בלי קשר ל"מציאות", שהם-הם האחרים של העולם הדמוקרטי-ליברלי? שהם תחת מתקפה של דיכוי, כמו: הגבר, החרדי, המוסלמי והנוצרי הפונדמנטליסט, ההטרוסקסואל/ית, היהודי-ישראלי, האשכנזי… ולרוב הם נתפסים כנציגי השיח המונו-תיאיסטי.

אמן לא ידוע, אלוהים האב עם גופתו של ישוע, הולנד, המאה ה-15

תזה ב – הלא-מודע התיאולוגי

מכאן נפנה לתזה הבאה הנוגעת לעצם התימרון של האחר התיאולוגי לקראת שיח של שחרור ותקווה, תזה שהניסוח שלה נברא לפני אביב העמים הערביים.

אנו שקועים בייאוש עמוק, אחרי תקוות של פתרונות שאכזבו, לאחר גלים של הבטחות המוטחות לקרקע המציאות הבלתי פתירה: קמפ דיוויד הראשון, אוסלו, קמפ דיוויד השני, ועדיין רועם באוזנינו נאום אובמה המשיחי במצרים שזוכה לתשובת הכן-ולא הישראלית. פתרונות מושלמים שהועלו לאוויר העולם ויישומם נכשל, או פתרונות צודקים שיישומם אינו נראה באופק. הלילה כעת ואין רואים את אופק הבוקר. אך בוקר עוד יגיע, והזריחה תבלוט על רקע שחור לילה זה. שהרי אנו ניצבים היום בתוככי משבר-המיצוי של המהפכה הציונית. הייתה זו מהפכה הירואית-הכרחית, אין ספק. וחוללה שינוי משמעותי, אבל גרמה לסבל כה רב בלא צמצומו. ולא יכול היה להיות הדבר אחרת. ועתה היא נקלעה למשבר קיומי עמוק, שייתכן שייפתר בקרוב. אבל רק מתוך עומק הייאוש נוכל להגיע להסדר, ויותר מכך – להבין מה משמעותו של הסדר, שאינו רק פוליטי. הוא גם פוליטי, אבל לא רק במובן של יחסים רציונליים בין בני אדם כישויות פוליטיות.

אנשי השמאל הישראלי מכירים בכך יותר ויותר שהגיע רגע המיצוי של פעולותיהם ורעיונותיהם למען סיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני, וגם, נודה על האמת, אף אנשי הימין הישראלי אינם בטוחים מהו השלב הבא בדרכם. הימין אינו יכול להתמיד בקיבעון של החזקת האדמות הכבושות, והוא גם כובש את עצמו מלספחן, כי בתוך-תוכו יודע הוא ששר ההיסטוריה ממתין בפינה מחויך, כשבאופן אירוני הוא מגשים את חזון המדינה הדו-לאומית. לגבי השמאל המרכזי-מתון, הוא מזמן איבד את ביטחונו העצמי, מאז מאורעות אל-אקצה, ואילו הקצה של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, העסוק באופן כפייתי בפירוק יחסי הכוח, מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה שבה השונא ישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, טוענים חלקם, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד. וגם יש הרואים בפתרון הדו-לאומיות את המזור, אבל נקלעים שוב לשאלת ההסדרה של הפוליטיקה הפנימית בין הגורמים השונים, וזאת בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הכה שונים זה מזה, וכה שונאים זה את זה.

השמאל איבד את דרכו ולא ימצא אותה בקרוב, וזאת בשל עיוורנו ביחס לבעיה ולפתרונה. הבעיה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית. היא מצויה במתחם של העולם המיתי-דתי. הפתרון, על כן, יימצא רק בתוך אותה מיתיות. אבל לא בהסדרתה, בביטולה, כמו שמייחלים גורמים מסוימים, וגם לא בוויסותה למישור "בריא" יותר, אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעיתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמתסיסים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת.

כדאי היה, למשל, שהשמאל הישראלי ילמד מהמרקסיזם הדרום-אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר-יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי המדרבן את ההמונים. ולא רק זאת, יבוא של עקרונות אזרחיים-אוניברסליים (מתוך הגדרת האידיאות האירופאיות של שחרור ושוויון כאוניברסליים) למציאות המזרח-תיכונית באופן גס, בלא לקחת בחשבון את ההקשר המקומי, אינו אלא במקרה הרע אימפריאליזם תרבותי מעוות, ובמקרה הטוב – פוריטניות אקדמית המעקמת את האף לנוכח כל מה שמריח דתי, מיתי, מיסטי והמוני, תוך הגדרתו מיד כפשיסטי, לאומני, כוחני וכו'.

אם כן, הפתרון נעוץ במשחק במגרש המיתי, תוך כינון מחדש של כל המערך המיתי עד ידי מציאת מפתח אחר המשנה את כל שדה המשמעות. כלומר אם המאבק הוא אתני-לאומני-כוחני, נבוא עם עקרונות אוניברסליים משחררים, אבל נגבה אותם במפתח חדש שישנה את שדה ההזדהויות כולו, על ידי כינונו מחדש; מפתח שאם יהיה מספיק חזק הוא יפתה את התיאולוגי לחולל שינוי פנימי כמו מתוך עצמו.

גוסטב ויגלנד, האב

תזה ג – הביתי הלא-ביתי

ומכאן לתזה האחרונה הנוגעת לימי המחאה האחרונים. היא הוקראה בערב תשעה באב במאהל רוטשילד וזכתה לתגובה השותקת של הקהל.

בימים אלה סערה מאיימת בשם הבית למוטט את הביתיות הישנה לעבר ביתיות חדשה. רוח-עולם מקומית שנישאת על כתפי סטודנטים ועובדים עמלים המבקשים בית, פרנסה, מוצא. אמנם המחאה הנוכחית מדברת על הצורך בהפיכת הסדר הכלכלי-חברתי הישן, כך שהמדינה תשרת כבית את כולם (בלא רפלקסיה מהו אותו "כולם"), בעצם חלוקת ההון, אלא שחלוקה זו אינה יכולה להתגשם בלא טיפול שורש במתח החילוני-דתי והמתח היהודי-ערבי, מתחים שהם בבסיסם זהותיים, ושמהווים חסמים לשינוי סדר העדיפויות הלאומי. הבסיס הממשי הוא הלא-מודע האידיאו-תיאו-לוגי המניע למעשה את בנין-העל המטריאלי, אם נהפוך שוב באופן אירוני את הפירמידה המרקסיסטית. יתר על כן, את הממשי התיאולוגי יש לדובב בעדינות ולא בחשיפה אלימה של ה"אמת".

דברנו כאן הם אולי תשובה למי מאלו החושבים שהאזרחי-חילוני הוא תחום נקי וניטרלי בלא רוח רפאים תיאולוגי צמוד, שאפשר לכונן כאן צ'יק-צ'ק סדר-יום אזרחי על בסיס אוניברסלי, ושאחרי הצהרת פיוס יפה ישבו כאן כולם באחוות עמים ודתות שונות. הרוח העכשווית טורפת את הקלפים הישנים של זהויות פנים-יהודיות כמו מזרחי/אשכנזי ומארגנת מחדש את שדה המסמנים ימין ושמאל, תוך המתנה דרוכה מול שדה הזהויות של דתי/חילוני וערבי/ישראלי. רוח פרצים שחודרת אל פנים הבית, מניפה את יושביו החוצה ופנימה בלא שידעו להיכן בדיוק ישתייכו.

הבית הביתי היה מושאה של הציונות עוד בתחילת דרכה (מתוך תחושה תמימה לעתים שאין זה בא על חשבון הביתיות הפלסטינית). התשוקה הייתה יותר מכול לבית קבוע עבור היהודי הגלותי שחש זרות וניכור בביתו האירופאי. כך ממש במובן מעורר החלחלה של מושג "המאוים" של זיגמונד פרויד. המאוים הוא בו-זמנית הביתי והלא-ביתי, תחושת הביתיות הלא-ביתית. הציונות ביקשה את המנוח הזה, אל הבית הלא-אמביוולנטי, אל הבית הביתי, אל הנחלה, אל הנורמלי ואל האזרחי, תוך ניתוקו למעשה מהחוץ התיאולוגי, מהזרות האלוהית-טרנסצנדנטית לעבר בית פיזי.

במובן הזה, מה שנתפס הרבה פעמים כפוסט-ציוני, כפוסט-מהפכני או כאנטי-ציוני מתבטא למעשה כהגשמה של הרצון העמוק ביותר של מגמות מסוימות בציונות המקורית. אלא שכפי שחשש גרשום שלום, האזרחי הזה יגלה מהר מאוד שהקדוש, התיאולוגי, אינו מוכן להיוותר מחוץ לבית, אינו מוכן לאפשר קיום נורמלי, אזרחי. במיוחד יבוא האיום על האזרחי כאשר זה יגלה אורך רוח כלפי זהויות ומיעוטים לא-יהודיים-אורתודוכסים שהשיח הלאומני-תיאולוגי רואה בהם ערב-רב ערב השמדה. את האיום הזה חווה החילוני הליברלי כאשר שליחי אלוהים וחרון אפו עלי-אדמות ביקשו לרסק את ביתו הסמלי, את בית המשפט העליון בירושלים (ובהקשר לכך ראו מאמרו של יותם חותם על היהודוקרטיה כאן).

ניתן לקשר זאת לתחושת האין-האונים של צעירים ישראלים רבים בימינו, שמוחים על אי-יכולתם לרכוש בית, אבל ניתן גם לטעון שמה שעומד בבסיס תביעה זו אינו רק הצורך האמיתי בבית פיזי עם קירות וחדרים ברחוב אבן-גבירול בתל אביב. שמא מה שמניע באופן מודע או בלתי מודע הוא תחושת העלבון, האובדן של תחושת הביתיות, התסכול על כך שהטריטוריה האזרחית שלהם מאוימת על ידי האחר התיאולוגי-הקדוש-הדתי, כשזה מסמן להם שישראל אינה ביתם, וגם לא הייתה בדיעבד. לאורך השבועות האחרונים התוודענו למאמרים שונים בעיתונות, במיוחד המקוונת, לקינות צעירים חילוניים (ואשכנזים ברובם יש להודות) המחפשים ביתם מחוץ לארץ, מחוץ לבית, במיוחד מסיבות כלכליות, ולא רק. במיוחד בולטת התופעה במאמרים המתייחסים להגירה של צעירים לגרמניה, כדבר שבשגרה. הלא-ביתי השרוף משמש בית אלטרנטיבי.

עתה, כשמהפכה אזרחית ישראלית כזו מתרוממת ועולה ומבקשת את הבית אבל חזרה גם את תחושת הביתיות עבור האזרח, נשאלת השאלה כיצד ניצב האזרחי הזה אל מול התיאולוגי שהפך מזמן גם ללאומני? האם אפשרית מהפכה אזרחית תוך אדישות מוחלטת למשלב התיאולוגי של חיינו, שהרי אנחנו כביכול אתיאיסטים?

או שמא אפשר אחרת? מה בדבר האפשרות של תיאולוגיה ביקורתית? תיאולוגיה חדשה שאינה מתלהמת את דבר הקדושה הבטוחה, אלא תיאולוגיה מרוסקת ומגמגמת. היש אפשרות של עבודה ביקורתית הנוטלת מהתיאולוגיה היהודית את ביטחונה העצמי, את תחושת הביתיות שלה, תוך החדרת זרות לתוכה, תוך כינונה מחדש, כינון מחדש של השדה התיאולוגי-הלאומי-המיתולוגי, כדי לחלץ ממנו את הממד האמיתי והעמוק שבו, שבראשיתו לא היה אלא אזרחי קדם-פוליטי. זהו עצם האופק האנושי כפי שבא לידי ביטוי באתוס המקראי הראשון, בקינה על חורבן בית האלוהים, שממשילה למעשה את תחושת האובדן של הבית האישי והביתיות האזרחית בכנען אי-אז.

גבעתיים, ‏18 בספטמבר 2011

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

30 תגובות to “הבעיה אינה פוליטית אלא מיתית”

  1. יעל Says:

    אני עונה לתיזה א: התנועה הפמיניסטית לא "המציאה" לצורך העניין את דמותו של הגבר כמדכא, אלא חשפה את הדיכוי שהיה קיים כבר. הגבר וזהותו הם לא האישו פה, אלא הדיכוי שהוא חלק מהסדר החברתי עצמו. אם הגבר רוצה להסיק מסקנות מחשיפת דיכוי זה אודות זהותו במקום לנסות להיות חלק מהשינוי, אין לי סימפטיה אליו וזו גם לא הצדקה מוסרית אלא הפוך-על-הפוך-על-הפוך אינטלקטואלי כדי להמשיך את הדיכוי.

  2. שי Says:

    מאמר מבולבל וחידתי. עוד פעם התיזה הנושנה והעבשה של מחנה השלום משנות ה-90 של קודם נטפל בשלום ורק אחר כך נתפנה לרווחה. בניימיני אפילו מוסיף את הטוויסט של תחילת שנות ה-2000, קודם נשיג שלום, אחר כך נטפל בבעית דת-מדינה ורק אחר כך נתפנה לרווחה. ואחר כך הוא עוד מתפלא שלא התייחסו ברצינות לדרישות שלו בקרב המוחים? לא הבנתי בכלל מה הקשר בין כל הנושאים האלו? המחאה הייתה על נושאים סוציאליים חומריים מטריאליים. כנראה שהמודרניזם עוד לא מת והסוציאליזם היא עוד לא תיאוריה שנס ליחה (גם סוציאל דמוקרטיה ומדינת רווחה הם עקרונות סוציאליסטיים שנובעים מהסוציאליזם הרוויזיוניסטי של ברנשטיין מסוף המאה ה-19). רצוי שיושג השלום המיוחל, רצוי גם שתהיה הפרדת דת ממדינה (או כינונה של תיאולוגיה אחרת), אבל אפשר להשיג מדינת רווחה סוציאל דמוקרטית בלי הדברים הללו. מדינת ישראל הייתה פעם יותר סוציאל דמוקרטית בלי שחיה בשלום או שפתרה את בעיית הדת היהודית.

  3. יונה עם משקפי אבק Says:

    מסכים עם ההבחנה שהשמאל הגיע לדרך ללא מוצא ושהבעיה היא לא השטחים ולא הכיבוש ולא התקווה של היהודים.

    כותב היה ממש קרוב, אבל הלך לכיוון האמורפי תחכמוני בעוד שהבעיה מתקיימת במישור התיאולוגי. הדתי. מישור שאינו מופשט.

    יהחדשות הטובות הם שיש מלחמה בין התרבות המערבית לעולם המוסלמי.

    בתוך המלחמה הזאת מבחינה גיאורפית, אנחנו נמצאים באמצע.
    מבחינת דם רע, לא שלטנו על ערבים ועשקנו אותם כמו הצלבנים.
    לא דרכנו על סמלים דתיים.
    באמצע.
    בצנטרום של הפיילה.
    אבל- למרות המיקום, אנחנו לא השחקנים הראשיים.

    המלחמה הגיהאדיסטית הזאת מתרחשת בעשרות מוקדים ברגע זה. לא נתנו שם, ולא מזהים אותה ככזאת וזאת בעיה כשבאים לפתור פלונטר.

    אנחנו מסתכלים על הסכסוך ערבי ישראלי ובטוחים שנצליח להתיר פלונטר של שרוך מצ'וקמק ולא רואים שאנחנו קשורים לשרשרת של אניה ענקית שכבר עזבה את החוף.

    הצלבנים והמוסלמים התחילו סיבוב נוסף, זה לא סיפור שלנו ולכן לא נוכל לפתור אותו.

  4. נועם א"ס Says:

    מאמר רהוט ומדויק. אפילו מכונן. שתי התגובות שמעלי (יעל ושי) מתסכלות. "הבסיס הממשי הוא הלא-מודע האידיאו-תיאו-לוגי המניע למעשה את בנין-העל המטריאלי, אם נהפוך שוב באופן אירוני את הפירמידה המרקסיסטית" – לגמרי. זה ממש לא אומר, ושום דבר במאמר לא מצביע לכיוון הזה, שהשיח והאנליזה המרכסיסטית חסומות. אולי ליהפך. מדינת רווחה היא מכשיר חברתי מכובד. במבט מטריאליסטי-לעילא על הגיאו-כלכלה העולמית שנת 2011 לספה"נ, היא לא יותר מפלסטר שעשוי להיטיב לזמן מה עם כמה מעמדות בחברה הישראלית, שאז יתבוננו בעיניים כלות בלהבות החדשות-ישנות העושות אליהם דרכן במהירות, גבוהות ולוהטות מאי פעם.

  5. Daniel Rosenberg Says:

    אני דווקא תמיד חשבתי, אולי בעקבות ארנדט ואחרים, שה'בית' הוא לא המקום של המדינה, אלא דווקא של הספירה הפרטית שלפעמים חודרת לציבורית, לאסונן של שתיהן. ברגע שהמדינה נעשית בית, כלומר משק בית, כלומר כלכלה, כלומר זהות פרטית ללא שיח ציבורי, זה מוביל להרבה מאוד בעיות, ובין השאר לאפשרות של אלימות חסרת גבולות ומעצורים בשם איזה דינמיקה כלכלית ו'טבעית' עיוורת.
    אולי כאן צריך להתחיל הפרויקט התיאולוגי הזה, לא בכניסה לבית והסתגרות בו, בין אם מדובר בבית הפיזי או המטאפורי, אלא ביציאה ממנו, שזה התנאי שמאפשר להכיר באחר ולראות אותו (בראשית י"ח, א-ג). אולי צריך דווקא לוותר על התפיסה הזאת המדינה בתור בית, כלומר כמקום התחלתי, כבסיס, ולראות בה יעוד, כלומר המקום אליו אנחנו באים כדי להשלים את עצמנו, בין אם בצורה חומרית או רוחנית או אחרת.

  6. אבירם Says:

    כלומר, אם אצל ארנדט הרוע הוא בנאלי, אז בתיזה השלישית הקדושה החסרה (והנחשקת) היא בנאלית במבנה הצורני שלה ? כה יפה.

  7. תומר Says:

    פוסט מעניין ומשמח, והייתי עוד יותר שמחה אם היה הולך עוד כמה צעדים ומציע גם אופקים לאותה תיאולוגיה ביקורתית. חורבן הבית הנוכחי הוא לא חורבן בית המקדש וגם לא חורבן בית פרטי או לאומי אלא דווקא חורבן החברה ודרישה לכינונה מחדש. לא סתם דורשים צדק חברתי. ולכן החשש של דניאל מייסוד המדינה כבית פחות רלבנטי ומפחיד כי בעצם מדובר על ייסוד החברה כבית. חברה מסוימת, מקומית, בין-אישית. בחברה הזאת, ההבחנה הליברלית בין פרטי וציבורי מתייתרת, בית וחוץ מתערבבים. והגבולות הם לא בינאריים. וזאת לא המדינה שנדרשת לדאוג לכל אזרחיה, אלא יותר החברה בה בני האדם מסוימים הנדרשים לדאוג האחד לשני, באמצעות כלים ומנגנונים מדינתיים. לכן נראה שמושגים כמו סולידריות ,ערבות הדדית וצדקה, שרלבנטיים גם לאיסלאם, הם מושגים שמעניין לשחק איתם כאן

    • ofrilany Says:

      אני מסכים איתך, וחבל שיהודים בישראל לא יודעים קצת יותר על איסלאם.

    • אבי Says:

      באופן מעניין כשפר אלבין הנסון מנהיג הסוציאל דמוקרטים בשבדיה ייסד את מדינת הרווחה השבדית בתחילת שנות ה-30, הוא השתמש במילה folkhemmet, שפירושה שהמדינה הראויה משולה ל"בית הטוב" או ל"בית של כולם". כלומר, למקום בו כולם יוכלו להרגיש בבית: גברים, נשים, עשירים, עניים וכו'. מושג הפולקהמט הוא מושג מכונן בקרב הסוציאליסטיים הסקנדינביים. המדינה הראויה שמתפקדת כבית הראוי של כל התושבים.

  8. אהד Says:

    המאמר הכי חשוב שקראתי עד כה. דוגמא מאלפת לשיח הפמיניסטי המודרני ולהשפעתו על השדה הקליני והמשפטי הוא התפיסה שהמקור לאלימות במשפחה הוא טרור פטרנליסטי. מחקרים שנערכו בשנים האחרונות חשפו ממצאים מפתיעים והם שלא נמצא קשר בין שיעורי אלימות במשפחה לבין שמרנות (ז"א ששיעורים של מקרי האלימות במשפחה בקרב משפחות דתיות יהודיות נוצריות או ערביות, לא היו גבוהים משיעורם בקרב אוכלוסיות חילוניות.) גם נמצא כי שיעור האלימות של נשים כלפי גברים זהה לשיעור האלימות של גברים כלפי נשים! הבעייה היא תת דיווח. בושה וגם חוסר יכולת של החברה לראות מה שאין לו מקום בנראטיבים החברתיים, ממש כפי שבעבר לא היה באפשרות החברה לראות שיש אלימות של גברים כלפי נשים. בארץ יש טיפול בגברים מכים, אולם אין טיפול בנשים מכות. גם המודל הטיפולי בד"כ הוא התנהגותי. מודלים חדשים של טיפול באלימות במשפחה מתייחסים למנגנונים הדדיים של אסקלציה. ז"א שמדובר באלימות בהקשר של יחסים זוגיים. כמובן שאין במודלים אלה שום דבר שמרמז על "אשמת הקורבן" אלא, על מערכת שלמה המערבת הסלמה הדדית של תקשורת אלימה.
    בנוסף לכך, הייתי מבקש מהמחבר להרחיב בשפה יותר פשוטה את דבריו של גרשום שלם,
    ששופכות אור על התימה של הכותב. למי שאין קשר לטקסטים אלה, דבריך יכולים להראות מבולבלים.

    • יואב Says:

      בהקשר זה יש לציין שבארץ קיים רק בית כלא אחד לנשים, וזאת מתוך התפיסה שנשים מבצעות פחות עבירות (מה שנכון, אך אני בספק אם בפרופורציה הקיימת במספר התאים בבתי הכלא השונים).

      המצב הזה גורם לעיוותים רבים – מחד, כפי שתואר לא מעט, מכיוון שמדובר בבית כלא יחידי לנשים, לא קיימת בו הפרדה בין סוגי העברייניות, דבר אשר לא מיטיב, לשון המעטה, עם שיקומן של עברייניות קלות, או שאינן אלימות מטבען;

      מאידך, העובדה כי המקום בו מוגבל עד מאוד (229 אסירות בלבד, לפי ויקיפדיה), והוא אמור לשמש הן לאסירות בטחוניות, הן לאסירות "כבדות" והן לפושעות שלרוב לא ניתן להסתפק בעונשים קלים יותר בעניינן (הריגה וכו'), גורמת לכך כי לבתי המשפט יש קושי בהטלת עונשי מאסר על נשים, והם נמנעים מלעשות כן היכן שניתן והיכן שלא ניתן אבל אין ברירה (למשל, נשים מכות, אם להתחבר לתגובה לעיל). גברים לא זוכים להקלה מסוג זה.

      כמובן שיש כאן עניין מעגלי – יותר נשים זוכות להקלות בדמות עונשים שאינם כוללים מאסר, וכך משתרשת התפיסה שנשים עוברות הרבה פחות עבירות באופן משמעותי, או למצער עוברות עבירות קלות בהרבה.

      • יואב Says:

        תוספת חשובה נוספת: כמובן שהמעצר גם משפיע על סיכויי ההרשעה עצמם. ידוע ששחרור ממעצר בתקופת המשפט או החקירה משפיע על הודאה של אדם ועל היכולת לסגור את התיק. מכיוון שהמקום לעצור נשים מוגבל מראש, הדבר משפיע על אחוזי ההרשעה אצל גברים ונשים.

        מדובר איפוא בפגיעה משמעותית בזכות לשוויון בהליך הפלילי, לא פחות מכך.

  9. נעם Says:

    פוסט מרתק ומדוייק.
    ובקצרה, המחשבה שאפשר לדחוק את השיח הדתי-מיתי מחוץ לפרוייקט המערבי שניסינו לבנות פה נידונה לכישלון.
    בהמשך לתזה ב'. שווה לשים לב לקולות מתוך ציבור המתנחלים שמאמינים בשלום על בסיס דתי. כבר שנים הרב פרומן מתקוע טוען שהפיתרון לסכסוך הערבי ישראלי הוא דרך הדת ולא דרך הסכמים חיצוניים. לדעתו רק מגע ישיר בין אנשי דת יכול להוביל לסיום הסכסוך. בשנתיים האחרונות פועלת תנועת 'ארץ שלום' בכיוון הזה ומארגנת מפגשים ושיתוף פעולה על רקע דתי.
    שתי הערות בהקשר הזה. 1. העובדה שבקרב הדתיים והחרדים הוא נחשב כעוף מוזר רק מעידה על הדרך הארוכה שיש לעשות בכיוון הזה, וכן על המעבר משיח דתי-מיתי לשיח לאומני-פשיסטי בציבור הדתי; 2. אם יש דרך שבה חזון המדינה הדו-לאומית, החביב כל-כך על כותבים שונים פה בבלוג, יתממש בלי שפיכות דמים, היא רק דרך השלום הדתי ומעבר לשיח המיתי המשותף לשתי הדתות. כל ניסיון לכפות אמנות ברוח חילונית-מערבית על הסכסוך המזרחי שלנו רק יעצימו את הכוחות המתנגדים לו.

  10. אליפז Says:

    מעניין שהפוסט הזה מזין כל מיני שרשרות של תגובות מסוגים לגמרי שונים – אחת על כליאת נשים והשנייה על דו-לאומיות ומיתוס.
    בכלמקרה אהבתי את המשפט "תזה שהניסוח שלה נברא לפני אביב העמים הערביים".
    במסגרת החשיבה המיתולוגית, הופך כותב הפוסטים לבורא בכבודו ובעצמו.

  11. מיכל זמיר Says:

    מאמר יפה ומלא תקווה. עם זאת אני תוהה מה ההבדל בין תיאולוגיה שאינה מושתתת על האלוהים כאחר המוחלט ועל המאמין לא ככפייתי ונשלט בהכרח – מה ההבדל בינה לבין פילוסופיה או מטאפיזיקה במובנן הישן והטוב?

  12. שוטר בדימוס Says:

    אחד הדברים היפים בבלוגים, בניגוד למדיות אחרות, הוא שהכותב מגיב. לרוב התגובות על פוסט זה אין מה להגיב כל כך. אני מקווה שזה לא גברי מדי מצדי לומר דבר ביקורת בימינו אנו, אבל זה חורה לי במיוחד על רקע זה שהכותב הוא לא בדיוק חסר כוח. גם אני מעריך אותו מאד, ומוקיר את התרומה האדירה שלו. בכל מקרה, החלטתי להשיב לו בכך שאגיב לכתוב. יתכן שלא הבנתי את עמקם של הדברים, אבל ניחא. כך אחכים אולי (אם הכותב יגיב?)
    התזה הראשונה טוענת שההגדרה העצמית של הציונים נבנית מתוך הביקורת המוטחת עליהם מנגד כמדכאים, ובכך מקבעת אותם בעמדתם הדכאנית (שהפכה כעת להגדרה עצמית). נדמה לי, שאם מנסים לאתר עמדות בציבור היהודי בארץ, מעבר ל'בלתי מודע קולקטיבי' כלשהו, הרי שאפשר למצוא אדויות שוליות בלבד לרעיון זה (לעומת הסברים אחרים וסבירים יותר שניתן לספק להתנגדות העצומה של רוב אזרחי ישראל לביקורת האנטיציוינית או אפילו לביקורת ציונית אך מתנגדת לכיבוש – אבל הם בהחלט הרבה יותר משעממים).
    כעת בנוגע לתזה השנייה. אותה אני מוצא כמעניינת ביותר, אבל גם כבעייתית מאד. כאן הטענה משכנעת לדעתי ואכן המיתוס או התאולוגי משחקים תפקיד הרבה יותר מרכזי בכל פיתרון אפשרי לסכסוך, וההתעלמות של טיעונים ועמדות משמאל מספירה זו מחלישה את השפעתם הפוטנציאלית. אבל מאד לא ברור מה ההצעה של הכותב, וזאת משתי בחינות לפחות. ראשית, האם הוא מצדד בשימוש אינסטרומנטלי ב'מיתוס' באופן שהוא אירוני במובהק? או שמא אנו עצמנו מצויים בתוך מיתוס שצריך איכשהו להחיות ואז תהיה לו השפעה רבה יותר – נממש את הפוטנציאל שלו?
    שנית, על אילו טכניקות מדובר? מהי העבודה הביקורתית עליה מדובר, ואיך היא מתיישבת עם האמירה שאת הממשי התאולוגי צריך 'לדובב'?
    דומני, שאם יהיו תשובות על חלק מהשאלות האלה, יכול היה להיות למאמר הזה כוח משמעותי. ואני מחפש הרבה זמן מוצא מבין מיצרים שאינם שונים בהרבה, אבל אני מודה שלא מצאתי כזה. האם לכותב יש כאלה? אשמח מאד לשמוע (ואני בטוח שגם קוראים אחרים).

  13. נטליה Says:

    (התנצלות: אני לא שולטת בגילמניזם) אי אפשר להנדס מיתולוגיות. זה עוד יותר גרוע מהשמאל, ההצעות האלו. אם אתה מדבר על איזשהי דרך חשיבה חדשה, למה שלא תסביר אותה בלי לצעף אותה עם המילה מיתולוגיה או תיאולוגיה, שיכולה להתלבש על כל דבר, אם קצת חושבים על זה? נודפת תחושה של התנשאות, בבחינת: זה סכסוך של מטורפים, בוגה-בוגה, אז בואו נדבר בשפה שלהם.

  14. נטליה Says:

    עוד דבר שצרם לי: רטוריקה של קופירייטר, כאילו שהמציאות היא מוצר:

    "כדאי היה, למשל, שהשמאל הישראלי ילמד מהמרקסיזם הדרום-אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר-יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי המדרבן את ההמונים."

    ללמוד מחברה אחרת, שידעה לקדם ולדחוף כדי לדרבן את ההמונים.

  15. יצחק בנימיני Says:

    שלום לכל המתדיינים והמגיבים. אבקש להגיב באמצעות הצגת הטקסט הבא, שגרסה מקוצרת שלו פורסמה בעיתון הארץ לפני כשנה ושעיבוד עוד יותר מקוצר שלו מהווה את תזה ב כאן.
    http://www.haaretz.co.il/articles-and-opinions/1.1187687
    הגרסה המלאה פורסמה באנגלית באסופת מאמרים על פתרונות לשאלה הישראלית פלסטינית.
    18. "An Impossible Alliance", in: Solution 196-213: USIP – United States of Israel-Palestine, Joshua Simon (ed.), Sternberg Press, New York and Berlin, 2011.
    חשוב לי להדגיש שיש בדבריי יאוש מהסיטואציה הפוליטית הנוכחית והצעותיי אינן "פרקטיות" אלא אוטופיות-מטופשות מתוך כוונה לאתגר ולא ליישם מיידית. הבדיחה היא על חשבוננו, אבל אפשר גם לצחוק קצת בדרך אל בנק האסונות.

    ברית בלתי-אפשרית (עם הפלשתינאים)
    יצחק בנימיני
    itzhak.benyamini@gmail.com

    הדברים הנוכחיים נכתבים מתוך עומק הייאוש האוחז בנו ובהם, אחרי תקוות של פתרונות שאכזבו, לאחר גלים של הבטחות המוטחות לקרקע המציאות הבלתי פתירה: קמפ דיוויד הראשון, אוסלו, קמפ דיוויד השני, ועדיין רועם באוזנינו נאום אובמה המשיחי במצרים שזוכה לתשובת הכן-ולא הישראלית. פתרונות מושלמים שהועלו לאוויר העולם ויישומם נכשל, או פתרונות אחרים שהועלו ושצודקים הם אך יישומם לא באופק. הלילה כעת ואין רואים את אופק הבוקר. אך בוקר עוד יגיע, והזריחה תבלוט על רקע שחור לילה זה. שהרי אנו ניצבים היום בתוככי משבר-המיצוי של המהפכה הציונית. הייתה זו מהפכה הרואית-הכרחית, אין ספק. וחוללה שינוי משמעותי, אבל גרמה לסבל כה רב בלא צמצומו. ולא יכול היה להיות הדבר אחרת. ועתה היא נקלעה למשבר קיומי עמוק, שייתכן שייפתר בקרוב.
    אבל רק מתוך עמוק הייאוש נוכל להגיע להסדר, ויותר מכך – להבין מה משמעותו של הסדר, שאינו רק פוליטי. הוא גם פוליטי, אבל לא רק במובן של יחסים רציונליים בין בני אדם כישויות פוליטיות. עמק הייאוש אינו המקום שיאפשר את הפיתרון המיידי אלא ימקם אותנו אל מול קיר-הבלתי-אפשרות. ומול קיר זה נעמיד את האופציות הבלתי-אפשריות של פיתרון שאינו בר-יישום. הבעיה מתחילה עם פתרון היישום, עם הפתרונות שנראה שיכולים ליישם עצמם, ובדרך היישום מחריבים את המציאות עוד יותר.

    *

    אנשי השמאל הישראלי מכירים בכך יותר ויותר שהגיע רגע המיצוי של פעולותיהם ורעיונותיהם למען סיום הסכסוך הישראלי-פלסטינאי, וגם, נודה על האמת, אף אנשי הימין הישראלי אינם בטוחים מהו השלב הבא בדרכם. הימין אינו יכול להתמיד בקיבעון של החזקת האדמות הכבושות, והוא גם כובש את עצמו מלספחן, כי בתוכי-תוכו יודע הוא ששר ההיסטוריה ממתין בפינה מחויך, כשבאופן אירוני הם מגשימים את חזון המדינה הדו-לאומית. לגבי השמאל המרכזי-מתון, הוא מזמן איבד את ביטחונו העצמי, מאז מאורעות אל-אקצה, ואילו הקצה של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, העסוק באופן אובססיבי בפירוק יחסי הכוח, מתמיד להאמין ולייחל לפתרונות יצירתיים של מדינת כל אזרחיה שבה השונא ישב עם השונה וימצאו דרך לחיות יחד, משום מה. לשם כך, טוענים חלקם, יש צורך באמנה אזרחית שתסדיר את הישיבה יחד. וגם יש הרואים בפתרון הדו-לאומיות את המזור, אבל נקלעים שוב לשאלת ההסדרה של הפוליטיקה הפנימית בין הגורמים השונים, וזאת בלא לשאול מה יהיה הדבק המחבר בין שני האתוסים הלאומיים הכה שונים ושונאים זה מזה (פרט לעבודה של חנן חבר ויהודה שנהב לאחרונה).
    השמאל איבד את דרכו ולא ימצא אותה בקרוב, וזאת בשל עיוורנו ביחס לבעיה ולפתרונה. הבעיה אינה פוליטית, אינה אזרחית, אלא מיתית. היא מצויה במתחם של העולם המיתי-דתי. הפתרון על כן, ימצא רק בתוך אותה מיתיות. אבל לא בהסדרתה, בביטולה, כמו שמייחלים גורמים מסוימים, וגם לא בוויסותה למישור "בריא" יותר. אלא בפעולה מתסיסה עוד יותר שלה, של הפוטנציאל שלה, המשחרר לעיתים. הזנחנו את המיתוס הארכאי לטובת הגורמים שמתסיסים את הסכסוך, ועתה העת לדרך אחרת, לאמנה אתנית-תיאולוגית.
    כדאי היה למשל שהשמאל הישראלי ילמד, כפי שטוען בספריו דני פילק בעקבות הגותו של אנטוניו גרמשי, מהמרקסיזם הדרום אמריקאי שיודע שכדי לקדם סדר יום מהפכני משחרר ואוניברסלי אין ברירה אלא לדחוף עקרונות מופשטים באמצעות מיתוס מכונן וכרזימטי שמדרבן את ההמונים. ולא רק זאת, יבוא של עקרונות אזרחיים-אוניברסליים (מתוך הגדרת האידיאות האירופאיות של שחרור ושוויון כאוניברסליים) למציאות המזרח-תיכונית באופן גס בלא לקחת בחשבון את ההקשר המקומי, אינו אלא במקרה הרע אימפריאליזם תרבותי מעוות ובמקרה הטוב – פוריטניות אקדמית המעקמת את האף לכל מה שמריח דתי, מיתי, מיסטי והמוני, תוך הגדרתו מיד כפשיסטי, לאומני, כוחני וכו'.
    אם כן, הפתרון נעוץ במשחק במגרש המיתי, תוך כינון מחדש של כל המערך המיתי עד ידי מציאת מפתח אחר שמשנה את כל שדה המשמעות. כלומר, אם המאבק הוא אתני-לאומני-כוחני, נבוא עם עקרונות אוניברסליים משחררים, אבל נגבה אותם עם מפתח חדש שישנה את השדה כולו, על ידי כינון מחדש של האתני עצמו.

    *
    להלן דוגמה לאפשרות כזו, אפשרות בלי-אפשרית, מופרכת מבחינה מציאותית אבל אולי כרעש בלבד, כעווית, יכולה לחולל שינוי של משמעות. הבלתי-אפשריות הזו אולי תחולל דבר מה. עתה נקרתה בפנינו ההזדמנות להעלות רעיון ותיק כימי התנועה הציונית, רעיון שהתנועה לא אזרה את האומץ להרימו ולהניע באמצעותו את המציאות. זהו רעיון שהוזכר לפני מספר חודשים בכתבה בערוץ 1 באחת מתוכניות מבט, רעיון שהוגים והיסטוריונים בולטים כמו מנהיגי התנועה הציונית העלו: ישראל בלקינד, בר בורוכוב, דוד בן גוריון, יצחק בן צבי, שמואל אלמוג ולאחרונה ההיסטוריון שלמה זנד ואיש המחשבים צבי מסיני. רעיון זה כל כך טריוויאלי, אבל כמו הרבה אובייקטים טריוויאליים אחרים אנו מתעלמים מנוכחותו.
    הדעה הרווחת כיום בקרב הישראלים היא שהיהודים שעלו בסוף המאה ה-19 הצטרפו לקהילות היהודיות הבודדות שנמצאו בארץ הקודש ושהכילו כמה אלפים בודדים ובכך סגרו מעגל של אלפיים שנות גלות. והערבים הילידים שנמצאו כאן נתפסו לרוב כגורם זר שהשתלט על הארץ במהלך הכיבושים השונים. מכאן הוסקה המסקנה הכביכול מתבקשת (עד היום) שזהו עם אחר, זר, אויב, שמוטב לסלקו, או במקרה הטוב להשאירו במחיצתנו כפוף ומנומס. כנגד דעה זו, אותם הוגים והיסטוריונים העלו את הטענה שהתמונה הרבה יותר מורכבת או בעצם הרבה יותר פשוטה: בין אם היהודים בגלויות השונות מקורם ביהודי יהודה שהוגלו או היגרו בסוף בית שני, או בין אם לאו (אין זה משנה כל כך מכיוון שהאתוס האתני אינו תלוי ב"אמת היסטורית" אלא בתפיסה עצמית), מה שיותר בטוח מבחינה היסטורית הוא שהערבים יושבי פלסטינה, ובמיוחד הפלאחים, בבסיסם (תוך ערוב מסוים עם גורמים פולשים) הם יהודי יהודה המקוריים שבסוף בית שני לא היגרו או סולקו כמו האליטה היהודית אלא נותרו קשורים לאדמה ולמסורות הדתיות והתרבויות שלהם. עם התפשטות הנצרות במאות הראשונות חלקם התנצרו, ועם הכיבוש המוסלמי במאה ה-7 החל תהליך איטי וארוך של איסלמיזציה של אותה קהילה גדולה ומשמעותית. ולטיעונים ההיסטוריים המבקשים לאשש עניין זה, אפשר לצרף אישושים ממחקרים בתחום הביולוגיה העכשווית על הקרבה הגנטית בין יהודי הגלויות השונות לבין הערבים הפלסטינאים ועל השונות הגנטית של ערבים אלה משאר הערבים. וגם ניתן להוסיף את המשקעים התרבותיים, הלשוניים ואף הדתיים של יהדות בית שני עד היום בקרב הפלסטינאים.
    מה נעשה עם רעיון זה, שנודה, יכול להיתפס כאוריינטליסטי, רדוקציוניסטי, לאומני, א-היסטורי ופסאודו-מדעי? ראשית, לא לחשוש מה"אי-מדעיות" שלו. מה שמרתק ברעיון זה הוא הפוטנציאל המיתי-פוליטי שלו, ולא ה"אמת" ההיסטורית שמאחוריו. הוא יכול לשמשנו כדי להזיז הצידה את ציר-היריבות בין שתי הקהילות העוינות בארץ הנוכחית, ובמיוחד עבור אותם רבדים חברתיים בתוך אותן קהילות שנטועים עמוק בתוך הדתי-מיתי. למשל, לפנות בפשטות אל היהודים המתנחלים ולעדכן אותם שאותם ערבים שהם מבזים, כותשים ועושקים, אינם אולי אלא שריד קדוש של יהודי יהודה, כן – קדוש. לפלסטינאים, שאולי יתעלמו בתחילה מרעיון זה, אפשר לדבר אותו באופן שמדסקס עם הלא-מודע הקולקטיבי שלהם, שאמנם מוסלמים הם, אבל יש להם קשר היסטורי-עמוק עם אלו שהגיעו על כנפי הציונות. כן, הטרנספורמציה המוצעת אין להבינה כמתפקדת רק במישור הפוליטי המודע, אלא גם במישור של הלא-מודע הקולקטיבי באופן שרעיון זה יש לו פוטנציאל להניע את הרגש, אותו רגש שדוחף כל הזמן לפעולות העוינות, ואולי עתה ימתן את אותן פעולות, או אף ירסנן לגמרי (יש שיעירו, בצדק אולי, שהעוינות דווקא תתרחב כפי שמלמדת הפסיכואנליזה שהרי במפגש של האגו עם הדימוי הנרקיסיסטי שלו במראה הוא מתאהב באותו דימוי אבל בו זמנית גם חש עוינות כלפיו. ביחס לכך נעיר שהאגרסיה כבר הגיעה לקצה המיצוי שלה ועתה אולי נותר לרענן את הצד האנטי-אגרסיבי באותה אמביוולנטיות).
    בהינתן גם הקרבה הדתית בין היהדות לאיסלם (ושתיהן כנגד הנצרות), השותפות ההיסטורית והתיאולוגית ביניהן, הקִרבה המיתית בין יצחק וישמעאל, ההיצמדות ההולכת וגוברת בין התרבות הישראלית עם משקעיה המזרחיים/לבנטיניים לתרבות הפלסטינית, בהינתן כל זה, ועם המפתח החדש-ישן של הראייה מחדש של כל השדה האתני, אולי ניתן לפלס דרך אמיתית בין השונים. לא עוד אויבים, ואף לא עוד בני דודים, אלא אחים, אמנם אחים שדרכם התפצלה, אך עתה זו ההזדמנות למפגש של רגשות, ולא רק של רעיונות עקרים על איך להתארגן פוליטית זה מול זה. וחלילה לנו לפנטז על ביטול האחרות של האחים, שעתה הם יאסלמו אותנו או אנו נייהד אותם. לא – הדרך צריכה להיות פנייה לאחי, אחי שאני שונא, אך למרות אחרותו, יודע שבבסיסו הוא אחי, ואף אני-עצמי, בשר מבשרי.
    לאחר שזה יופנם, ורק אז, אפשר יהיה לשקול איזו מסגרת פוליטית תדע לממש אחווה זו, בין אם שתי מדינות לשני עמים, מדינה דו-לאומית, או שמא מדינה אחת לעם אחד…

    ‏10 ינואר, 2010

  16. mafyahu Says:

    במילים יותר פשוטות, אולי, היה נחמד אילו באליטות הפוליטית (כולל אלה של השמאל), שהן חילוניות בדרך כלל יותר משאר האוכלוסיה, היו מבינים שמבחינת רוב העם היושב בציון, ובטח מבחינת הרוב המכריע והעצום של העמים הערביים סביבנו, שהם אנשים מאמינים (דתיים), מבחינת כל אלה האליטות מדברות בשפה הנשמעת להמוני העם כממבו-ג'מבו דכאני של אינטליגנציה(במשמעות של מעמד חברתי) מתנשאת. לכן קל הרבה יותר לעמים להתחבר לימין הפוליטי שהוא בן הברית הטבעי של הלאומנות הדתית, היהודית-ישראלית או הערבית-מוסלמית.

    האליטות של הימין הפוליטי – יהודי או ערבי – מאמצות ללא קושי את החלקים המתאימים להם מהז'רגון ומהנראטיב התיאולוגי. השר ליברמן או הח"כ אלדד מסתדרים להפליא עם אנשי גוש אמונים, כשם שהסטודנטים הלאומניים של A6 מסתדרים יופי עם האחים המוסלמים בכיכר תחריר ומול שגרירות ישראל המתפצחת בקאהיר.

    ומה באשר לשמאל הרדיקלי הישראלי-יהודי, הפוסט או האנטי ציוני, המוצא את עצמו נוחר תכופות על אותו פוטון עם "הפלג הצפוני" או עם שולי החמאס? כלומר – עם הימין הדתי הערבי?

    מה שיציל את השמאל הרדיקלי שלנו מגורלה של הטודה (המפלגה הקומוניסטית) באיראן ומהזוועות שביצע בה ובמנהיגיה שלטון ההייאטוללות ברגע המכריע (אחרי שהטודה תמכה בהפיכה האיסלאמית) , הוא רק חוסר ההיתכנות של ניצחון הזרמים העכורים האלה של הקנאות הדתית במקומותינו.

    ומה שאומרים בעצם אנשים מסוגו של הרב פורמן מתקוע הוא, שהרבה יותר קל ויעיל והרבה יותר נכון לתקוף את הלאומנות שטופת השנאה, החילונית או הדתית, היהודית או המוסלמית, מתוך הנראטיב הדתי המקובל על הרוב בשני העמים, ולא תוך מתקפה עליו מן הכיוון הליברלי-אתאיסטי. והפרקטיקה הזאת אפשרית בהחלט שכן בתיאולוגיה הדתית מגוון הדיעות רחב לא פחות מאשר באידיאולוגיות הפוליטיות, וכלל לא בטוח שהתמיכה שיש לימין הגזעני והלאומני, בישראל או בין הפלשתינים, רבה כמו שהיא מצטיירת בתקשורת הממוסדת שלרוב, מטעמי רייטינג, היא מחרחרת המלחמות.

    אבל לפני שהשמאל הרדיקלי שלנו יוכל להבין עמדה כמו של הרב פורמן או לתמוך בה, עליו להפרד מבריתו ההרסנית עם הימין הלאומני הערבי – דתי כמו חילוני. ראאד סאלאח כמו עזמי בשארה. רק אז תוכל להתקיים ברית אמיתית של מבקשי שלום והסדר בין חילוניים ודתיים בישראל, וכן יחסי שיתוף פעולה פוליטי בינם ובין מבקשי שלום בעמים הערביים.

  17. שי Says:

    אם רוצים לדון ביחסי יהודים-ערבים, תפדאל. אם רוצים לדון ביחסים בין השמאל לדת/תיאולוגיה, תפדאל גם כן. אבל מה בכלל הקשר למאה החברתית? רק בגלל שזה אופנתי עכשיו, להכניס אירוע שלא קשור בכלל לא לתיאולוגיה, לא למיתוס (להזכיר לכם, שהמחאה היא על דברים חומריים, מטריאליים) ולא לסכסוך היהודי-ערבי?

    • נועם א"ס Says:

      הקשר הוא במילה "גאולה". (זו מילה די דפוקה, נכון. כמו הרבה מילים מהשיח התיאולוגי/מטפיזי, אין לה שום רפרנט במציאות החומרית. היא כמו אטום לא יציב – חייבת להתמזג ולהפוך למשהו אחר או להתפוצץ. אבל היא אלמנט מכריע בכל תנועה של עצמאות והגדרה עצמית, כלומר בכל דרישה אנושית להכרה בבת האנוש ככזו).

      • שי Says:

        עדיין לא מבין. מישהו במחאה דרש "גאולה"? איזשהיא סיסמה שנקראה במהלך המחאה דיברה על "גאולה"? דיברו על צדק חברתי, על "הוא הא מי זה בא? מדינת הרווחה", על דיור ציבורי, חינוך לגיל הרך, העסקה ישירה ולא דרך חברות קבלן, מאבק בטייקונים, שינוי הרכב המס (הורדת המס המע"מ והגדל המס על השכבות העליונות, מס חברות ומס על רווחי הון), התנגדות להפרטות וכו'.
        למה סתם לזרוק "תיאולוגיה", "מיתוס", "גאולה", אל אחר" ודברים מעניינים אחרים שלא קשורים בכלל למחאה. גם מרקסיזם לא קשור למחאה שהינה סוציאל דמוקרטית נטו ולא דורשת ביטול הרכוש הפרטי או הלאמה של כל אמצעי הייצור

      • נועם א"ס Says:

        תבדוק, נניח, את הדיבור הרווח מאוד, בעיקר בתחילת המחאה אבל שמתמיד גם כעת, על חזרה ל"ציונות האמתית", "המדינה שדור המקימים רצה שתהיה כאן" וכולי. שים לב שגם עכשיו, וגם אז (כש"המקימים" הקימו את המדינה), מדובר ברעיונות מדומיינים לחלוטין. מהי בעצם "הציונות האמתית"? מהו, בעצם, "צדק חברתי"? איפה הצדק הזה מתחיל ואיפה הוא נגמר?
        ואלה עוד הצדדים החיוביים (יחסית) של השיח הזה. השיח הזה הגיע לאבסורד אמתי כשדיברו על "מדינת הרווחה" הצודקת והפורחת שהתקיימה כאן עד אמצע שנות השבעים של המאה הקודמת, כלומר תחת השלטון "הסוציאליסטי" של מפא"י. לא מינה ולא מקצתה: הצד הזה של השיח סביב המחאה היה מדהים לכשעצמו במידת הבורות שכרוכה בו, כאילו באמת חזרנו ארבעים שנה אחורה בלי ללמוד כלום על מה שבאמת היה – שלטון מעמדי-אגאליטרי שביסס מדיניות רווחה "סוציאליסטית" על בסיס המשאבים החומריים שסיפקו הנישול וההדרה של אוכלוסיות שאינן שייכות למעמד הפריבילגי. זה מופרך שצריך בכלל לחזור על הדברים האלה, הידועים לזרע.
        אין שום אפשרות מעשית "לחזור" לצורת שלטון "סוציאליסטית" כזאת עכשיו (אפילו אם לא מפסיקים את הנישול – המשאבים האלו נגמרו, למעט בשטחים הכבושים, כמובן), ואין שום בעיה שפתרון מדינת הרווחה באמת יכול לפתור, שוב – למעט מספר בעיות נקודתיות של "מעמד הביניים", שפתרונן, בטווח המעט רחוק-יותר מעבר לחמש השנים הקרובות, נניח, לא יפתרו כלום.
        בכל מקרה, כל דיבור במושגי "ניאו-ציונות", רק כדוגמה ספציפית, מבליע בתוכו דיבור במושגי "גאולה" – הרי כזה היה הדיבור הציוני המקורי (והדיבור של כל תנועת שחרור שהיא אי פעם, מספרטקוס ברומא ועד הזפטיסטה במקסיקו). הוא לא יכל להיות אחר.

      • שי Says:

        תראה בשנים שאתה מדבר עליהן, שיעורי העוני והפערים הכלכליים היו נמוכים מאוד, הרבה יורת משהם עכשיו (וגם שיערוי האבטלה היו נמוכים יותר) וזכויות העובדים היו גבוהות הרבה יותר. עד עכשיו אני נזכר שברחובות בילדותי בשנות ה-80, כל החנויות היו סגורות בין 2 ל-4 והיה יום חופש בו החנויות היו סגורות. היום הכל נעלם. רוב העובדים היו מאוגדים באיגודים מקצועיים, היה קביעות ומשא ומתן קולקטיבי, בחלק מהפירמות היה ייצוג עובדים בדירקטוריונים וכמעט ולא היו עובדי קבלן! גם השומר והמנקה ובטח המורה וכו' היו מועסקים בהעסקה ישירה. היו קואופרטיביים יצרניים וצרכניים (בניגוד להיום שהם כמעט ולא קיימים) והאתוס בישראל לא סגד לכסף בצורה בוטה כל כך כמו היום. הניידות החברתית הייתה גבוהה יותר מזו שיש כיום וכמות המשכורות הממוצעות שאדם היה צריך לעבוד כדי לקנות דירה היה קטן בהרבה מהיום. נכון, היו הרבה בעיות, אבל לא להם רוצים לחזור המוחים. אלא בדיוק לכל אותם דברים שדיברתי עליהם שחייבים להודות שהם צודקים וראויים.
        מדינת רווחה כמו זו שקיימת בסקנדינביה, או אפילו בהולנד, בלגיה, אוסטריה וכו' תשפר דברים רבים במדינה, גם עבור המעמדות הנמוכים.
        לא חייבים להיות בעד המחאה. אבל אם אתה נגד, אל תשתמש באירוע זה כדי לדבר על נושאים אחרים שמעניינים אותך כמו "גאולה", "מיתוס", "תיאולוגיה" דת או יחסי ערבים-יהודים. אל תנסה לרכב כמו טרמפיסט על מחאה שאין לה שום קשר לדת או לתיאולוגיה.

    • רני Says:

      נועם מוכר תעמולה וספין ולא אמת
      על ישראל בשנים הראשונות. שי דובר
      אמת עובדתית. זו הייתה חברה יצרנית
      שבכוחות עצמה, עזרה יהודית והשילומים
      ארגנה מערכת חברתית יצרנית במסגרת
      יחודית של סוציאליזים ואתיתיזם וזה
      עבד. נוצר כאן עושר אדיר שלא נוצל
      לצריכה אלא לייצור, חינוך ונתינת
      עבודה. מניצול תשתית זו אנו חיים כיום.

  18. אפרת Says:

    הפמיניזם מציע שחרור גם לגברים, שחרור ממעמד ה"חזק", שחרור מהצורך להגדיר את עצמו על ידי דיכוי החלש. הפמיניזם אינה תנועת שחרור לאומית שבסופה ישות פוליטית הנקייה מן המדכא. אי אפשר להתייחס לפמיניזם במושגים הגבריים הרגילים (הפמיניסטיות לא רק שוכבות עם ה"אויב", הן גם יולדות אותו), וזה אולי מחריף את הפחד ממנו. החרדי והגיי צריכים לחיות יחד באותה סביבה עירונית, לא בהכרח באותו הבית ואותה המיטה. להפוך את הפחד מפמיניזם לסיבה שהפמיניזם הוא אוטומטי, כשהפחד מהפמיניזם הוא הוא האוטומטי, הוא זה שיוצר את הקיר, ולהשתמש בזה כדי לבנות תזה מעיד אולי על החולשה של התזה.

  19. Eliyahu Rotenberg Says:

    אני מוצא את עצמי אנוס להסכים איתך בתזה בראשונה שלך, אם כי יש לציין שהיית חסרה בה את הממד שאומר השינוי בכל זאת "נוצר" ושהגבר מגדיר את עצמו כעבד במערך של האדון-עבד. בבחינת הרעיון של הציונות החדשה כהתנגדות להגדרתה כמדכאת, אין לי אלא לצערי להסכים איתך בנושא זה – אבל כאן, אני הייתי מתחיל להפנות אצבעות מאשימות, לאנשים שמהות זהותם הפכה להתנגדות להגדרתה של הציונות כמדכאת.

    התזה השניה, לדעתי מדיוקת במיוחד, אם כי ריקה מתוכן. אני הייתי ממליץ למלא את התוכן החסר בדיוק ע"י "החיאה" של השיח על יהדות חדשה. אפילו יהדות "חילונית" חדשה – במקרה שהלבן-ליברל-הדוניסט הממוצע יקום מהספה ללמוד קצת ולפתח קצת תרבות אותנטית (שלתוכה באופן כמעט בלתי נשלט הוא יזרוק ערכים ליברליים), אז ללא ספק השינוי יגיע לפוליטיקה ומשם "אלוהים גדול" (לדעתי אפשר אפילו להסתכל אחורה על בובר, גורדון ושאר אישים גדולים).

    אגב, אהבתי את אחת התגובות פה ששאלה אם אין הבחנה ברורה בין האלוה לאדם, האם אנחנו לא בתחומה של המטאפיזיקה והפילוסופיה ולא בתחומה של התיאלוגיה? ובכן, אני חושב שהשאלה עצמה מצחיקה, אך היא לא מוסיפה לדיון במיוחד. אבל היא אכן מאוד ממחישה מה שניטשה אמר על נשים 🙂

    תיאולוגיה ביקורתית זה אוקסימורון, אך בהחלט (לדעתי) אפשר להנדס תיאולוגיה. הדוגמאות הן דוגמאות אין ספור, החל מהרמב"ם, תומס אקווינס ואיבן-סינא וחלה בניסיונות מודרנים שכשלו אז (בתחילת המאה, כששוק הרוחניות היה מוצף בעקבות הלהט המשיחי-ציוני) אך בהחלט יכולים לעבוד היום (כאשר השוק רדום ודוגמטי).

    נחמד למצוא משהו כזה לקרוא באינטרנט… תודה רבה לך!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: