בעקבות הזמן הוורוד: תגובה

by

אמירה נירנפלד

התחלתי לכתוב תגובה לשאלה המרגשת של כותבי הבלוג, היכן כל הכותבות. התגובה שלי התארכה וקיבלה צורה של פוסט. לאחר מחשבה החלטתי להרים את הכפפה ולהציג את עמדתי בשאלה החשובה הזאת. אינני יודעת היכן נמצאות נשים אחרות, אני יודעת רק למה אני הפסקתי לכתוב אחרי כמעט עשור שבו התפרנסתי מכתיבה (אם כי להתפרנס לא היה בדיוק המעמד הפיננסי שלי). כיוון שהאישי הוא פוליטי החלטתי לשתף.

הדלת הראשונה שנפתחה בפניי היתה בגיל 20. אחרי כמה שנים של קריאה פאסיבית של "הזמן הוורוד" החלטתי לתרום מכשרוני ומזמני לעיתון והצעתי את עצמי ככתבת. באותן שנים, "הזמן הוורוד" היה עיתון קטן, חתרני ופרטי. למעט נשים ספורות רוב הכותבים בו היו גברים. לסביות טענו שאין להן מקום בעיתון הזה, שהוא עיתון להומואים והומואים, שהוא מרחב גברי דורסני שנותן במה רק למקורבי העורך מדושני העונג.

זה היה נכון חלקית. הזמן הוורוד היה מקום מדהים עבורי, מצאתי בו חופש יצירתי ובמה לדיעותי ולרעיונותיי. חברי המערכת עודדו את כישרוני ובנו אותי כאשת מקצוע. מצד שני, לא יכולתי להתעלם מהסאב טקסט הסקסיסטי ולעיתים הלסבופובי שהיה חלק מההתנהלות בעיתון. המערכת היתה מרחב של גברים שמסתובבים בחדרי חושך, בסאונות, בגנים, במסיבות ובאפטרים. הגישה הכללית היתה שאורח החיים שהם מנהלים הוא אורח החיים האולטימטיבי, ושאפשרויות אחרות הן נחותות יותר. כאשה לסבית זה גרם לי להרגיש שאני האורחת והם בעלי הבית. חשבתי שזה קשור למיעוט הנשים במערכת. האמנתי שאם יותר נשים יצטרפו למערכת נוכל לייצר ולהעצים נראטיבים נוספים. למרות שניסיתי לא הצלחתי לגרום לנשים להצטרף.

במשך רוב חייו היתה בזמן הוורוד דומיננטיות גברית מוחלטת. לזכות עורכי העיתון לדורותיו ייאמר שהם מאוד ניסו לשכנע כותבות להצטרף, אך ללא הצלחה. הפעם היחידה שהעיתון היה מאוזן היה כשאורנה אושרי ערכה אותו. אושרי הצליחה לרתום אליה מגוון כותבות מוכשרות. היא הצליחה במקום בו עורכים גברים נכשלו. תהיתי מדוע זה כך וההשערה שהעליתי גרמה לי לאי נוחות. עם זאת, אני מוצאת לנכון לחלוק אותה כאן, כי אני חושבת שהיא ראויה לבחינה ולדיון.

בעשור שנותיי בעולם התקשורת למדתי שכשעורך חדש (אני מדברת על עורכים בלשון זכר, כיוון שכרגע רוב העורכים הם גברים) נכנס לתפקיד, הוא "מגוון" את המערכת עם האנשים שלו. יש בכך היגיון מסויים, הוא רוצה מאוד להצליח וליישם אג'נדה מסוימת ולצורך כך, הוא מקיף עצמו באנשים עליהם הוא סומך שיעשו את העבודה לשביעות רצונו. אני מתקשה להאמין שקרבה מקצועית קשורה בצורה כל כך בוטה למגדר, אך כשאני בוחנת את היחס בין עורכים ומינויים, אני לא יכולה שלא לחשוב שגברים מקיפים את עצמם מקצועית (בעיקר) בגברים ונשים (בעיקר) בנשים. כיוון שיש יותר עורכים מעורכות אז יותר גברים מאיישים תפקידים בהשוואה לנשים.

ובחזרה לקריירה שלי. שיכורה מטיפוח האגו לו זכיתי בזמן הוורוד החלטתי לפצוח בקריירה עיתונאית. בשותפות עם יריב מוהר הקמנו את "פסטיש", אתר הומוריסטי לביקורת תרבות. כהחלטה פוליטית ויצירתית "פסטיש" היה כולו מרחב של נשים רדיקליות. היינו שניים וברוח האתר לכל אחד מאיתנו היו מספר דמויות שתחת שמותיהן כתבנו. כל הדמויות (מלבד דמות אחת) היו נשים. כשרצינו להרחיב את מעגל הכותבים האמיתי קיבלנו הצעות רבות מגברים והצעה אחת בלבד מאשה. הייאוש שחשתי דומה לייאוש שהציגו כאן כותבי הבלוג. עם זאת, חשוב לציין שבאותה תקופה היתה פריחה למיזמים פמיניסטיים בועטים ומהממים. ייתכן שנשים רבות העדיפו להשקיע את מרצן ביוזמה שהן חלק ממנה ולא להצטרף לפרוייקט שאינן מכירות.

אחרי "פסטיש" קיבלתי עבודה רשמית ככתבת. גם כאן נתקלתי בסאב טקסט גברי. לא פעם הרגשתי שהקול שלי נחשב פחות לעומת קולם של גברים. האשמתי את עצמי, את הוותק שלי, את יכולתי לעמוד על שלי, הטלתי ספק בכישרון שלי ועוד. הדרך להתמודד עם זה היתה להגיד לעצמי שככה זה בעיתונות, שזה מרחב של אגו ושל שליטה, ומה שאני חשה הוא חוסר נוחות מול ההתנהלות הזאת. התירוץ הזה החזיק אותי במקצוע יפה, ואילו מה ששבר אותי היה הקושי הגדול להתפרנס בכבוד, להפסיק להיות פרילאנס עני ולהחזיק במשרה לאורך זמן. אחרי תקופה ארוכה של ניסיונות כושלים לשרוד כלכלית, החלטתי להפסיק לכתוב ומצאתי "עבודה אמיתית".

כעיתונאית צעירה היו מסביבי חברות וחברים רבים בתחילת דרכם המקצועית. כשאני מסתכלת על מפת התקשורת, עשור וקצת אחרי, רבים מהחברים שהתחילו איתי את הדרך התברגו היטב בתפקידים בכירים. מנגד, החברות כבר לא כותבות בכלל, במקרה הרע, ומפרסמות רק מידי פעם, במקרה הטוב. ייתכן שאני מפספסת משהו ושיש כותבות שהשתלבו היטב, והן כרגע בדרגים בכירים. אבל אם אני יכולה לשלוף בקלות שמות של גברים שהצליחו, וצריכה להשקיע מאמץ באיתור שמות של נשים שהצליחו, אז לכל הפחות זה ראוי לתשומת לב.

מאז שהפסקתי לכתוב לפרנסתי אני מתמודדת לא אחת עם השאלה, למה אני לא כותבת בשביל הכיף. אני לא כותבת כי הכתיבה מהדהדת בי כישלון אישי צורב. זה קולו של הוויתור, זה קולם של חוסר ההצלחה, של האי-השתלבות. אני לא כותבת בשביל הכיף, כי בשבילי כתיבה היא – ותמיד היתה – סבל. נטל החורבות של הקריירה שלי הופך את הכתיבה למשימה בלתי נסבלת. לכתוב את הרשימה הזאת לקח לי שש שעות. סבלתי מכל רגע.

תגים: , , , , , , , , ,

18 תגובות to “בעקבות הזמן הוורוד: תגובה”

  1. אוננות אינטלקטואלית Says:

    צר לי לשמוע שעבודתך שם גרמה לך להפסיק לכתוב, ולו לשם עצמך; אבל אי אפשר להכריח את האיזון "גבר-אישה" להתקיים בכל מצב. ואם מערכת העיתון הייתה רובה נשים? האם הגברים שם היו מרגישים כפי שאת הרגשת? אני בספק.

    מקום עבודה מיועד לדבר אחד, בעיקר – לאפשר לנו להתקיים מבחינה כלכלית. ברגע שמתחילים להכניס פנימה כל מיני שיקולים זרים אחרים, אנחנו עושים לעצמנו (ולאחרים) עוול.

    (גילוי נאות – אני גבר והומו)

  2. שינר Says:

    הפוסט שכתבת מעלה במוחי סוגיות רבות שכל אחת מהן ראוייה לדיון נפרד. בתגובתי אתייחס רק לסוגיית הנטישה שלך את עולם הכתיבה, מהסיבה, שלדבריך לא יכולת למעשה להתפרנס מעיסוק זה. כך קורה לרבים שמחפשים שילוב פנטזיונרי של חיבה ונטיות לב עם פרנסה. מאחר שמעטים בלבד זוכים בפרס הזה, מן הראוי להבין שזו פנטסיה נהדרת, ומן הראוי גם לנסות לממשה, אולם משהיא אינה מתממשת (בפרט כשידוע מראש שסיכוייה להתממש קלושים), אין מה לבכות ולהאשים את כל העולם. חבל ששאיפותיך לכתיבה וההערכה העצמית שלך בהקשר זה תלויים במידת יכולתה לפרנס אותך. אוהבת לכתוב, כתבי בשביל הנשמה, ובשביל הפרנסה עשי מה שאת יכולה כדי למקסם את הכנסותייך – זה גורלם של רובם המכריע של האנשים בעולם, ללא קשר מגדרי או נטיות מיניות.

    • יואב Says:

      אוף טופיק: אני מוצא שהפנטזיה הזו משותפת להרבה עיתונאים, מכיוון שהיא מקבלת חיזוקים מפיקציות רומנטיות שבבסיס הפרופסיה כמו "חופש העיתונות". אני חושב שזו אחת הסיבות שהמקצוע נראה כפי שהוא נראה היום (גם מבחינת תנאי ההעסקה בו, וגם מבחינת החומר האנושי שקיים בו והתוצרים שאותו חומר אנושי מנפק), ולהתנפלות הלא מוצדקת על ערוץ 10 בעקבות שידור ההתנצלות המפורסמת או בעקבות פסק הדין ההוא בעניין סרן ר' נגד עובדה.

      • שינר Says:

        הפנטזיה הזאת אינה ייחודית לעיתונאים בלבד. היא שאיפה כמעט אינסטיקטיבית אצל כל בן אנוש. הרצון לעסוק במה שאתה אוהב וטוב בו היא שאיפה מובנת וראוייה. אולם הנטייה לממש אותה נפוצה בדרך כלל אצל כל אלה שיכולותיהם ונטיותיהם הם בתחום הרוח (כתיבה, מוסיקה, משחק וכד'). בתחום זה האפשרויות לנסות ולהתנסות יותר פשוטות וקלות מאשר בתחומים אחרים, כמו מדע וחברה. בתחומי המדע והחברה יש צורך בהכשרה ולימודים ארוכים ומפרכים לפני שתינתן לך ההזדמנות להתנסות בהם. מסיבה זו החומר האנושי ותנאי ותנאי ההעסקה בתחומי הרוח הם כפי שציינת.

      • יואב Says:

        זה נכון שהיא שאיפה מובנת וראויה. יתכן ולא הייתי ברור מספיק, אך אני לא מדבר רק על זה או על הנסיון לממש אותה בכל מחיר כמעט. אלא גם על תפיסת עולם שנובעת מן הפנטזיה הזו, שמחלחלת אל תוך הפרופסיה עצמה; על התפיסה שלא רק העיתונאי רוצה בכך, אלא המערכת חייבת להיות בנויה כך שהיא תאפשר לעיתונאי לממש את הפנטזיה שלו.

    • רתם Says:

      אני חוששת שבחרת
      להתעלם מהאמירה של הכותבת
      שהסתבר לה
      שהיה איזה הבדל מגדרי
      במה שקרה לאנשים ונשים
      שהתחילו באותו זמן ובאותו מקום

  3. עינת אלוני Says:

    אלוהים אדירים, מתחשק לי לכתוב תגובה ואני מפחדת שיצא לי רומן.
    אני רוצה להצטרף לגילוי הנאות בו לא ערכתי-מחקר-סטטיסטי-מקיף-על-התופעה, ולחזק ולהוסיף מהכיוון האישי-אינטימי-ואני-מקווה-שלא-מעיד-על-הכלל: ייצא לי לעבוד עם גברים-מנהלים שלקחו אך ורק נשים לעבודה והפכו את המשרד שלהם למן משרד מג"ד בו הנשים (היפות מאד) קבלו יחס של פקידות: פלרטוט כחיזוק ותוקפנות ארסית ומבישה כעונש.
    כפרילנסרית שבוחרת את מקום העבודה שלה אני מוצאת את עצמי שוב ושוב נזהרת מאד מסביבת עבודה גברית: חוץ מכמה מקרים יוצאי דופן, סביבה שכזו מלאה במתחים (מיניים אבל לאו דווקא), הערות מרומזות או גלויות, חוסר כבוד ומן הומור ציני ותוקפני מאוס. אני מודה ומתוודה: יש לי עור של חשופית ואני מתקפלת במהירות מסחררת: בדרך כלל אני גומרת במקומות כאלו באפיסת כוחות מדכדכת.

  4. עלמה Says:

    עינת, מבינה אותך, גם לי יש עור של חשופית!
    ואני חושבת על זה הרבה בימים האחרונים, בעקבות הדברים שעלו פה בדיונים, שאולי החשופיות שלי-עצמי קשורה גם במגדר שלי, וביכולת של נשים להילחם פחות בתוך מערכת של כח (כמו שאמרתי לעפרי בדיון הקודם: יכול להיות שמה שלך נראה דיון חד וחריף ולעניין, וכמה שתרבות הדיון פה סבבה בארץ האמורי, לי נראה אלים ודורסני, ואני בורחת משם, ואולי לא רק מפני שאתה אמיץ ואני פחדנית, אלא גם מפני שמגדר שלנו שם אותנו במקומות שונים בחלוקת הכח).
    הנגיחה הכי כואבת שחטפתי בחיי בתקרת הזכוכית הייתה לפני כמה חודשים, בפגישת עבודה שכללה אותי, ושלושה גברים בכירים ממני ומבוגרים ממני בכחמש עשרה שנים. הצגתי את הסיבות האפשריות לכישלונו של איזשהו פרויקט, ושוב ושוב הם פסלו את דעתי, שיחקו באייפונים שלהם, ואמרו שהבעיה האמיתית של הפרוייקט היא אני, וזה שאני רגישה מידי ומתנהלת מתוך רגשות ולא מחשבה רציונלית. לא בא לי להרחיב יותר על הסיפור האומלל הזה, בעיקר כי הוא מבאס אותי, אבל נראה לי שגם בקווים כללים העניין ברור. מיותר לציין שלא בעטתי חזרה, לא העמדתי אותם על טעותם, שתקתי וחייכתי ואחר כך התפטרתי ובכיתי במשרד בשקט.
    יעל אמרה בדיון הקודם משהו ששם את האצבע לדעתי בצורה מאוד חכמה על הבעיה- איך אנחנו נאלצות כל הזמן לשפוך את התינוק עם המים. או כמו שאמרה המשוררת המפולאה הזו: אחד הדברים הכי רדיקליים שאישה יכולה לעשות בעולם שמעדיף גברים הוא לחשוב שהכוס שלה בכלל לא מגעיל. (ממליצה לצפות עד הסוף, זה ארוך אבל מעולה)

  5. ציפי Says:

    איזה כיף לנו שהחלטת לכתוב את הפוסט הזה, לפחות!

    את מאירה אור על כמה סוגיות כואבות, ולא משנה מאיזה צד מתייחסים אליהן, ראוי שיועלו.

  6. יריב מוהר Says:

    אמירה, יקרה (ושותפה נהדרת לפסטיש ז"ל),

    היה עצוב ומשמח ביחד לקרוא את הפוסט הזה. אני מאמין שיש מיתאם מייאש בין סוגות וסגנונות כתיבה נחשבים ובין רפרטוארים מגדריים. כתיבה אנליטית או צינית וארסית נחשבת לא פעם לגברית (או כזו המיועדת ל"קלאפטות" – איך שלא מאייתים את זה).

    לעיתים זה נדמה שסוגות רבות של כתיבה יותר אישית נדחות מראש רק משום נטיותיו הפרסונליות של העורך (לרוב גבר), מבלי לנסות כלל להתחבר לרגישויות של קהלי יעד שונים -ובפרט נשים המהוות 50 אחוז מהאוכלוסיה. בוודאי שנשים לסביות, שבהכללה שותפות לכמה רגישויות תרבותיות עם חפיפה מסויימת, לא זוכות פה להכרה רבה. יש הרבה מאוד לסביות בתקשורת ומעט מאוד לסביות (בשורוק). לא הייתי ממהר להכריז שישנה כתיבה לסבית אבל בוודאי יש רגישויות כאלו. וגם מעבר לעניין הזה, כתיבה שלא מתיישרת עם כל מיני נטיות אסתטיות של העורכים לרוב לא זוכה אפילו לנסיעת מבחן (אם כי יש גם יוצאי דופן). וזה בוודאי תוקע אנשים בתחושה שאין לכתיבה שלהם ולביטוי שלהם זכות קיום. כמובן שזה לא כך. אבל קל להגיד. היכולת לשמר צורת ביטוי יוצאת דופן במרחב הציבורי שמתקשה לעכל אותה או אף מתנכל לה, היא משימה לא קלה – לא פוליטית ולא נפשית – וההבדלים במקרה הזה מטשטשים.

  7. יוסי לוס Says:

    תודה!

  8. יסמין Says:

    אני שמחה שההסבר שלך נטוע בתוך קונטקסט חברתי ופוליטי. כי הדיון הקודם הפך, אפילו לטעמי, לקצת מהותני מדי. והרי כאשר נשים כותבות רק "כתיבה נשית", "מהבטן", הן נשארות בתחום ה"ספרות הנשית" — והאמת בצדק.

    נשים הן לא תמיד מכילות, גם אנחנו יכולות להיות אלימות, וכועסות, ונחרצות, ואנחנו לא כוהנות של שאנטי-באנטי (או לפחות לא כולנו). אנחנו אוהבות לקרוא טקסטים ארוכים ועמוקים ובהחלט מסוגלות להתעמק בדבר אחד. אם אנחנו רוצות – אבל אנחנו לא תמיד רוצות. כי כשמתעמקים רק בדבר אחד לפעמים מפספסים כמה פרטים בתמונה. חלקנו מתעניינות גם בפוליטיקה, ושומו שמים, אפילו במתמטיקה.

    בקיצור, הסיבות הן לא הנושאים של הטקסטים כאן, אלא אולי באמת הקושי להשתלב בטון הבוטח הזה שקובע קביעוֹת כי הוא יכול, יחד עם המרירות שכבר נצרבה ברבות מאיתנו, שהסיכוי שנזכה להקשבה הוא פחוּת והסיכוי שנזכה לביטול וגינוי הוא גדול (כפי שהראתה יפה כל כך התגובה הראשונה, שיש בה גם זה וגם זה, ואחר כך גם נתנה עצות).

    דבר אחרון נוגע להומואים. אפילו שאני מסתכנת בסקילה בכיכר העיר.
    הומואים, או הומואיוּת, נתפסת לפעמים כ"גבריות מינוס", או כגבריות שיותר מחוברת לצד הנשי שלה (או בעצם הרגשי, כי רגש בתרבות שלנו מזוהה עם נשיות), או כגבריות פחות קשיחה ומגודרת. טוב, מהניסיון שלי זה די לא ככה. בהכללה כמובן, הומואים בעיני הם גברים בריבוע, ואין להם אפילו הנקודה הרכה הזאת בנוגע לנשים כאשר הם מנסים מבלי משים למצוא חן בעינינו (ולא מבחינה אינטלקטואלית). הם חיים כגברים במציאות החברתית שלנו כאשר רוב הזמן הם לא יכולים להחצין עד הסוף ובכל סיטואציה חברתית את מלוא זהותם. לכן אני לא מתפלאת שזו היתה מנת חלקך גם ב"זמן".
    אני מסייגת את דברי כי נדמה לי שכמו הרבה סטרייטים צעירים, גם הומואים צעירים (נגיד כאלה שהם עכשיו בני 30 פלוס-מינוס) חיים היום במצב צבירה יותר רגשי ומודע לעצמו ובתוך תנאים שיותר מאפשרים את זה.

    אחרון חביב, אם סבלת מכל רגע של כתיבה, אני בסך הכל מברכת אותך שלמרות הנסיבות מצאת עבודה במשהו אחר.

    • ofrilany Says:

      יסמין, יכול להיות שאת צודקת. אבל לא הבנתי מה אומר המשפט "רוב הזמן הם לא יכולים להחצין עד הסוף ובכל סיטואציה חברתית את מלוא זהותם" – אשמח אם תסבירי.
      ואם עניינינו בקביעות גורפות, חשבת אולי גם על האפשרות ההפוכה – שאולי דווקא את היית חשדנית כלפי הומואים, בין השאר בגלל שאין להם את "הנקודה הרכה הזאת בנוגע לנשים כאשר הם מנסים מבלי משים למצוא חן בעינינו"?

      • יסמין Says:

        זאת אומרת שאני מניחה שלהיות הומו זה עוד הרבה דברים חוץ מאשר עם מי אתה שוכב, ואת חלקם מן הסתם אני לא ממש יכולה להבין ולשער. אבל אני בטח לא צריכה לספר לך שזה לא קייטנה להיות הומו כילד, כנער, כחייל או כסתם עובר אורח ובמקומות שבהם הומו זו עדיין קללה או לפחות כינוי גנאי. אתה לא לגמרי אתה כולך בכל סיטואציה, בדומה לזה שאני אגב לא לגמרי אני בכל סיטואציה, גם אני מסתירה חלקים מעצמי ובוחרת איפה אני חושפת מה. אבל מן הסתם הכי קל לעבור כ"גבר", בצורה הלא-מסומנת שלו. ככה מוּבלים אל תוך תבניות ונוצרים הרגלים.
        לענייני, אני דווקא נתתי הרבה אמון בְּהומואים שהכרתי וכאילו "ציפיתי מהם ליותר", בתמימותי ובצעירותי. הרי גם זה סוג של סטריאוטיפ. מכל מקום, לא פעם גיליתי את הקושי התקשורתי שנמצא, אצל מי יותר ואצל מי פחות אבל ללא עוררין, בתקשורת עם גברים.
        ובהמשך לשיחתנו הקודמת, אני בכלל חשדנית ודעתנית, אבל אני משתדלת מאוד שזה לא יצבע מראש כל התנסות שלי. אחרת מה הטעם.

  9. ליטל Says:

    אני אכן אחת מהעיתונאיות שעזבו את המקצוע. לא מעט ממה שכתבת נכון בעיני, אבל אני חייבת להתעקש על נקודה שמאד דרכה לי על מקום כואב.

    העיתון היה רחוק מלהיות מאוזן, תחת אורני אושרי. אחד הדברים הראשונים שאושרי עשתה בעיתון היה להשתיק אותי ככותבת. לפניה, הייתי מהכותבים המעורבים והמרכזיים בעיתון. איתה, כתבות שלי נדחו מחודש לחודש, מוסמסו ונעלמו. היא אפילו לא אמרה לי ישירות שהיא לא רוצה את הכתבות שלי, אלא נתנה לי לעבוד עליהן ואז לא פרסמה אותן. אני מאמינה שזה לא היה מפני שהיתה בעיה באיכותן (הייתי עיתונאית מקצועית ודי מבוקשת), אלא מפני שהן עסקו בתכנים בי/פאנסקסואלים, ואושרי נתנה להבין וגם אמרה ישירות שהיא "לא האמינה" בקיומנו.

    במקביל, נעלמו כמעט כל התכנים הקוויריים שעניינו אותי מלכתחילה בעיתון. בנוסף, ובעניין פרט זה אני לא יודעת לבטח, אבל כך הבנתי מאושרי עצמה – העיתון החל לשלם (כולל על מוניות!) לאחת הצלמות, כשכולנו עבדנו בהתנדבות (וגם השקענו את הכסף שלא היה לנו בהוצאות כמו אוטובוסים ופילם) – במקרה דווקא הצלמת הסטרייטית האחת. ותהיה שנשארתי איתה, למרות שבהחלט ייתכן שלא בצדק – עדיין הייתי רוצה לדעת מי רואיינו בעילום שם לכתבה על הלסבית הבוצ'ית והלסבית הפמית, השמועות על כך שהן לא היו קיימות מעולם לא נתנו לי מנוח במשך זמן רב.

    בכל מקרה, מבחינתי העיתון מת כשאושרי הפכה להיות העורכת שלו. העיתון החתרני ומעורר המחשבה שאהבתי הוחלף בפלאף מיינסטרימי שלא נגע כלל לחיי, ושהרגשתי שאיבד את הערך העיתונאי כמעט לחלוטין. כאבתי את זה במשך הרבה שנים.

  10. אהד Says:

    מעניין שלמיין סטרים בחברה הישראלית יותר קל כיום, לקבל הומואים, מאשר לסביות. האם זה כך בכל העולם? האם זה בגלל שנשים שבוחרות להיות לסביות (כביכול מבזבזות רחם) והגינוי על כך הרבה יותר גרוע בחברה פמיליסטית מאשר גינוי על גבר שכביכול מוותר על גבריותו? מעניין שבמרחב המיני החברה השמרנית ההטרו סקסואלית, בארץ ובעולם קיבלה קודם את האפשרות של מין לסבי מאשר מין הומואי בקולנוע בפורנוגרפיה וכו'… האם זה אומר שמקומה של האישה במיטה שמור יותר מאשר במרחב הציבורי? ומה על היחסים בין הומואים ללסביות? תכתבי עוד, עזבי אותך מהעבר. העלית נקודות מאד מעניינות.

    • נועה ו Says:

      למה לסביות כביכול מבזבזות רחם?
      מה מונע מלסבית שחפצה בזה להביא ילדים לעולם? חסרות זוגות לסביות עם ילדים?

  11. אהד Says:

    כמובן שלא חסרות לסביות שמביאות ילדים, אולם קודם כל התופעה אינה מוכרת לכלל הציבור כתופעה ממוסדת ומתוקשרת (מבחינה ייצוגית בתקשורת ובתרבות למשל). גם מבחינה קלינית ומחקרית רב הנסתר עוד על הנכתב. לדעתי לסביות/הומואים שמגדלות/ים ילדים היא תופעה שתתרום להשתלבות קבוצות אלה באוכלוסייה יותר מכל, כפי שנישואין רב תרבותיים מסייעים להעלמת שסעים בחברה. עדיין בחברה השמרנית המרכזית, חד מיניות נתפסת כויתור על פוריות. מעבר לנחות השמרניות אודות חוסר היכולת, כביכול, של הורים חד מיניים- להורות.
    הנחות אלא ודאי נובעות מהחוסר מוסריות שבאורחות חייהם, רחמנא ליצן.
    צר לי נועה אם אני נשמע פסימי לגבי מידת הנאורות (שנצפית בעיני) לגבי תפיסות חברתיות בישראל כיום. אני מאמין שהדבר בתהליך מואץ של שינוי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: