מכתב לדפני ליף

by

אריאלה אזולאי

דפני יקרה,

הקיץ הזה נפל בחלקי, בחלקנו, מזל גדול. לא רק שיכולנו להשתתף בהתעוררות אזרחית שלא נראתה כדוגמתה במדינת ישראל מאז קמה, אלא שאת ההתעוררות הזו, סוחפת ההמונים, מנהיגה אשה, המשתפת עוד נשים ואנשים ביצירה של שפת כוח חדשה, כוח-יחד, כוח אזרחי. ארחיק לכת ואומר שמדובר בנס, משום שדבר בקיץ הזה לא התרחש לפי תסריט נתון, שאפשר היה לצפות ולחשב את מהלכיו. מדי יום אני מייחלת שהנס הזה יימשך, ושיחלוף מספיק זמן כדי ששפה האזרחית החדשה תתאזרח בקרב אלה ש"מדברות" אותה עכשיו לראשונה בקול רם, מתנסות בה בתנאים אופטימליים, כלומר כשאחרים ואחרות נמצאים שם כדי להשיב באותה שפה, גם אם בדיאלקט שונה. המרכאות הן משום שאת השפה הזו לא רק מדברים, בשפה הזו גם פועלים, חולמים, מתהלכים. אם יחלוף מספיק זמן, אני אומרת לעצמי, אלה שהתנסו בה יסרבו לחזור לאחור, יסרבו לקבל את כללי הדיכוי של המשטר, של "השיטה", ואולי בעקבות הנס של ההתעוררות האזרחית, יתרחש תוך זמן מה נס נוסף – נפילתו של המשטר הנוכחי שתחתיו יקום משטר שיכיר בכל אלה שיושבים בגבולותיו (שמעולם לא נקבעו) בתור אזרחים ואזרחיות שלרווחתם עליו לדאוג. אחרי שנים שישראל נראתה לי כארץ אוכלת יושביה, הקיץ הזה עורר בי מחדש תקווה ומרחב לחלום. בשנים האחרונות אני עסוקה בלנסח שתי זכויות אדם חדשות, האחת על דרך השלילה, מתוך מאמץ לגבור על מה שמציאות החיים כאן מזמנת לי ולאחרים החיים כאן – "הזכות שלא להיות שותפה לפשע", והשניה, על דרך החיוב – “הזכות לדמיין את העתיד", שאמורה להוות מסגרת לכל הזכויות היסודיות האחרות שמאפשרות לממש את העתיד הזה.

היום ידידה שלחה לי לקרוא ראיון שהתפרסם אתך. שמחתי לקרוא את הראיון, שמחתי לקרוא אותך ממשיכה להתעקש על חשיבות החלום, הדמיון, התקווה: "לקחו ממני את האפשרות ליצור, לחלום. ממני באופן אישי נלקחה החירות האינטלקטואלית, היצירתיות שלי נחסמה. זה מצב מסוכן. אני לא פה כדי לשרוד, אלא כדי לחיות. זה השינוי התודעתי הכי חשוב שיש פה בחודש האחרון. מלהגיד 'העיקר הבריאות והביטחון', אנשים התחילו להתעורר, התחילו לחלום". בכל התקופה הזו המשכת לא לאכזב, המשכת להתעקש על שבירה של הכללים המקובלים, לא נכנעת למבקרים שבאדנות כינו "עילגות" את העוצמה והאומץ שלך שלא מיד לאמץ גינוני שפה פוליטית עבשה ושלא לסלק מההופעות הפומביות שלך את סימני החיים והיום – לפעמים עייפות, או מיאוס, לפעמים גמגום, בכי או התלהבות. המשכת להיות מורכבת, בלתי ניתנת לקיטלוג מראש, נעה בקלות בין מישורים שונים של מחשבה וקיום, מפנה מקום לעוד ועוד דברים להפוך לבוערים – התאבדות, חוסר תעסוקה, משבר יצירה, דיור לא נגיש, אלימות נגד ילדים, אונס והפקרה של נשים. ועכשיו – מתנחלים.

להבדיל מרבים ורבות מחברי בשמאל, לא כל מתנחל או מתנחלת נראים לי כהתגלמות הרוע. אלה שפושעים באופן ישיר נגד שכניהם הערבים – כן, ברור. מקומם בכלא – והעובדה שהם לא, אינה אשמתם – פשעם הוא אשמתם – אלא אשמת המערכת המשפטית, הפוליטית והצבאית, שנותנת להם להמשיך להתפרע, ובעקיפין, כשהיא פוטרת אותם מעונש, מעודדת אותם לכך. יש סיבות רבות לבוא חשבון עם ההתנחלויות, אבל אסור לשכוח שמשלב מאוד מוקדם, באופן ציני למדי, המתנחלים שימשו בתור מוציאים לפועל של תוכניות מדיניות של התנחלות בשטחים. איני מתכוונת לפטור אותם מאחריות לפשעי הגזל, הדיכוי והנישול של הפלסטינים, אבל אני לא מייחסת לרובם אחריות גדולה בהרבה מזו שיש לאזרחים ישראלים אחרים, החיים בתוך הקו הירוק ושולחים את בניהם לשרת בצבא הכיבוש.

אני כותבת לך על ההתנחלויות, משום שההצהרה שלך ושל סתיו שפיר שהתחנה הבאה שלכן היא ההתנחלויות, היא צומת חשובה עבורי ועבור רבים. התגובה האינסטנקטיבית הראשונה שלי, כמו למקרא הידיעה בעתון היום על החוק להכרה במוזיאונים בשטחים הכבושים ולתקצובם, היא לגנות ולהחרים. שהרי ההתנחלויות הן אחד מכלי הדיכוי הגדולים המופעלים כנגד הפלסטינים והפלסטיניות ואיני מוכנה לשתף איתם פעולה. איני יודעת מה מביא אותך להתנחלויות, ומה בדעתך לעשות שם. עד היום לא אכזבת – ולכן, אחכה בסבלנות לשמוע. לא אכזבת ומשום כך זכית בתמיכה שלי ושל רבים אחרים, משום שגילית נחישות בלתי מתפשרת לאפשר לכל הקולות להישמע, לכל המצוקות לבוא לפני השטח, לכל התביעות הצודקות לזכות לבמה, מבלי להעדיף מראש אף קבוצת של נשלטים ונשלטות, מבלי להפוך אף תביעה צודקת לכזו שבשלה קבוצות אוכלוסיה אחרות צריכות להיות מושתקות. בכך יצרת מרחב אזרחי שבו אפשר לומר לשלטון, בקול רם, בקולות שונים ומגוונים, וביחד – אנחנו כאן כדי לעצב את חיינו, אנחנו כאן כדי לחלום, אתה כאן כדי לשרת אותנו, להבטיח לנו עתיד, לא עתיד לבטחון, כי אם עתיד אזרחי של חיים בכבוד, של יצירה, של שותפות, של דמיון.

بيت الشعب. תצלום: הגר אופיר

זהו המנדט שקיבלת מאתנו עד היום, זו הסיבה שחצי מליון איש יצאו אתך לרחובות בשלישי בספטמבר, ובזכות העקרון הזה לבדו – תמשיכי להינות מתמיכה שכולנו עוד לא מסוגלות לשער את הפוטנציאל הטמון בה לעתיד טוב יותר. אני תומכת בהליכתך למתנחלים, אם זו הליכה שמשמעותה קשב לעוד קבוצה שגם היא דוכאה על ידי המשטר הישראלי. אבל אני תומכת בהליכה הזו רק אם היא תמיכה במתנחלים כקבוצת אזרחים ולא תמיכה בהתנחלויות, רק אם היא תמיכה לא פוליטית במובן שהיא לא מקבלת את סדר היום של השלטון ואומרת בלכתה לשטחים – “מתנחלים כן / פלסטינים לא”. אם את הולכת לשטחים כדי להפוך את המתנחלים לחלק מהמאבק, עליך ללכת לרמאללה, לעזה, ליריחו, ולהפוך את הפלסטינים, שתביעתם לצדק חברתי לא פחות מוצדקת מזו של כל היתר, ומזה למעלה מארבעים שנה, הם נשלטים תחת אותו משטר ישראלי שאנחנו נשלטות על ידו.

אם תלכי לפלסטינים, לא רק שההליכה שלך למתנחלים תזכה לאהדת רבות מאתנו, אלא שגם תצליחי לקעקע אחת ולתמיד את הזיהוי השגוי של המונח "פוליטי" עם כל מה שקשור לפלסטינים. בתור מובילת המחאה הזו, הליכה שלך לפלסטינים כמו אל עוד קבוצה של נשלטים שסובלת מהמשטר הישראלי, תסמן להנהגה הפוליטית בישראל עוד קו גבול ביחס למה שאנחנו מוכנים לסבול. הליכה שלך לפלסטינים היא הרת משמעות לגבי היכולת שלנו לחלום על עתיד אחר. הליכה שלך לפלסטינים כשותפי גורל, יכולה לסמן את ראשיתו של תהליך של התאזרחות מלאה של כולנו במרחב המשותף בין הים לנהר.

אמנם אף אחד לא מבטיח לך שהפלסטינים יקבלו אותך בזרועות מושטות, אבל גם בשום מקום אחר אף אחד אינו יכול להבטיח לך מראש קבלת פנים אוהדת. אם התביעה היא לצדק חברתי – יופע נא מיד, לאלתר, לא לפי סדר היום של השלטון, כי אם לפי סדר היום שנקבע על ידי אזרחים ואזרחיות. אם ההתעוררות האזרחית של הקיץ הזה קובעת סדר יום חדש, זה אינו יכול לפסוח על הפלסטינים, שהשלטון, אף כי הוא אינו מוותר על שליטה בהם, קובעת בקביעות שהם מחוץ למשחק. האם היית מעלה בדעתך שלא לגשת לאיזושהי קבוצת אוכלוסיה של יהודים רק משום שהשלטון ששולט בהם, פסל אותם מלממש את זכויותיהם האזרחיות?

אם תצמח בשורה מהקיץ הישראלי, היא תהיה בדמות מדינה שנהפכת בידי אזרחים ואזרחיות למדינה שמשרתת אותם, מבטיחה להם קיום סביר, ואפשרויות לחלום. בכוחך, דפני, להמשיך ולהוביל את השינוי הזה לא כשינוי פוליטי אלא כשינוי אזרחי. בכוחך דפני, לגרום לאנשים להבין שאנחנו לא רוצים ולא רוצות להמשיך לקיים את חיינו כשבשמנו מדכאים אחרים, יהודים וערבים כאחד. בכוחך דפני, להפוך את ההליכה למתנחלים לראשיתו של שינוי בהבנה של ההרכב ההטרוגני של החברה הישראלית-פלסטינית שחיה כאן, ובשותפות הגורל שכורכת אותם יחד.

פעם אחר פעם, שמעתי את הטענה ש"המחאה הזו אינה פוליטית", ושעד שהיא לא תעסוק בכיבוש היא תישאר ענין פנים יהודי. הטענה הזו מניחה שהפוליטי הוא מה שקשור ל"כיבוש" או ל"פלסטינים" וכל היתר הופך בתוך כך להיות חברתי. ההבנה שלי מהו פוליטי שונה לגמרי, והיא ממוקדת בעצם הקיום יחד שלנו עם בני אדם אחרים. הבחירה שלכן, מארגנות המחאה, לקבוע מן ההתחלה כלל ברזל אחד שעליו לא עוברים – לא יישמעו במאהל אמירות, פעולות, מחוות וביטויים גזעניים או כאלה המוציאים מישהו/י מהכלל (בתחילה ברוטשילד ואחר כך עקרון שהתפשט לכל הארץ) היתה עבורי תמצית המסר הפוליטי של המחאה הזו, ועקרון יסוד שצריך לארגן חיים משותפים בקני מידה משתנים מבית ועד מדינה. העקרון הזה לבדו, עוד לפני שפורטים אותו לפרוטות, הוא היפוכו הגמור של המשטר הקיים שכל כולו מבוסס על הדרה, דיכוי ואפליה מתמשכים. מה שהמחאה הזו הביאה לפני השטח, היא שהמשטר הישראלי פועל לא רק נגד אזרחים ולא אזרחים ממוצא פלסטיני, אבל גם נגד אזרחים ואזרחיות ממוצא יהודי. מעצם העובדה שמארגנות המחאה הנוכחית המירו את עקרון האקסקלוסיביות המאפיין את המשטר הישראלי – "רק ליהודים/יות", בעקרון האינקלוסיביות  – "כולם/ן, אלה לצד אלה, אלה יחד עם אלה", הן יצרו מרחב פוליטי חדש, שלראשונה מאז שקמה מדינת ישראל, ראוי לתואר "מרחב אזרחי". לא בכדי, מאבטחים, חיילים ושוטרים הפכו בו למיותרים. ישראליות/ים שקודם לכן, הסכימו למולך הבטחון והאבטחה – מרצון או מכורח – מפגינים בשבועות האחרונים, מעצם נוכחותן במרחב הפתוח ללא מאבטחים, שהם מאסו במרחב ציבורי שמתקיים רק תחת אבטחה.

פוליטי, השבתי לכל אלה שאמרו שהמחאה אינה פוליטית, אינו האופן בו בני אדם מדברים על המציאות או האופן בו הם מייצגים לעצמם אותה אלא האופן בו הם הווים, נמצאים זה עם זה, חולקים עולם.

בכוחך דפני, להמשיך ולחולל את השינוי הזה, בכוחך דפני, להפוך את המדינה שלנו למדינה אזרחית, בכוחך דפני, להמשיך לתת לנו את התקווה לחלום, ולדמיין עתיד טוב יותר, לא רק עבור עצמנו, אלא עבור כולנו, כל מי שחיות כאן.

שלך

אריאלה אזולאי

14.9.2011

תגים: , , , , , , , , ,

23 תגובות to “מכתב לדפני ליף”

  1. דורית Says:

    חותמת

    תודה

  2. מתן ק Says:

    אפשר לקבל לינק להצהרה של דפני וסתיו "התחנה הבאה היא ההתנחלויות"?

  3. רבשלום הנתן ביצקוב Says:

    מאחר שדפנע לא הלכה על המים, כלומר היא עדיין איננה ישו, את לא חושבת שעומס הציפיות הוא מעט מוגזם?

  4. דרול Says:

    זה מקסים ומעודד לשמוע שהעלמה ליף בחרה להביע תמיכה בבני עמה שבאריאל.
    בוודאי שזה מקדם אותה לקראת מנהיגות אמיתית.

    לגבי הערבים , אני בהחלט תומך במדינה אחת רב לאומית בין הים לירדן , אבל צריך לבדוק היטב את ההתכנות של כזה תרחיש

  5. ר.ב Says:

    אריאלה היקרה,

    קראתי את מכתבך הנ"ל, שמחתי מאוד, אבל לא יכולתי שלא להעצר כל פעם שהמילה "אם" הופיע במכתבך (14 פעמים).
    לכל מילה יש קונטקסט ונימה, לכל נימה וקונטקסט יש מרחב תרבותי-פוליטי. כאחת שהכתיבה משמשת אותה ככלי עוצמתי את הרי יודעת את זה . הרטוריקה של האת והאנחנו המוסוות בדפנות הסולדריות האזרחית שגם כן עוברת במכתב חושפת נקודה מחלישה שבאה לידי ביטוי במציאות של הפעולה והשיח השמאלני וכן האשכנזי באווירת מפא"י, כשנוח לנו את חלק מאיתנו ושלא אז את לא. בדיוק כמו במכתב התמיכה שיזם סובול, כשנוח לשמאל הוא קורא לבוא לכיכיר וכשרוח האליטיזם הממסדית נושבת, נעשה מהלך של סלקציה – פילוג (והופעלו מנגנוני הנחשבת יותר והנחשבת פחות).
    אז כמו מכתבך וברשימת סובול יש כאן בעיה .

    בעיה היא אתגר, זהו מצב עם פוטנציאל לשינוי ומצד אחר אפשרות לפילוג . אז אני אומרת שהאפשרות הראשונה עדיפה כי את השניה חווינו הרבה שנים, גם בשמאל, גם בתרבות, גם באקדמיות, גם בפוליטיקה, גם בדיור ואיפה לא?
    האזור החדש נמצא ברווח שבין אידיאולוגיה ועקרונות, שם נמצא החלל הזה שבונה כלים נוספים ואחרין לצבירת משאבים חדשים מחוללי שינוי. וזה הוכח במחאה של הקייץ הנוכחי.
    ולסיום:
    מופיע במכתבך החתום בשמך הפרטי "מאתנו", מי זה המאתנו הזה? ומי הם ה"לנו"? ומדוע השפה המפלגת הזאת? מה מנכיח את הבחירה הזו שגרמה לי לחוש שאולי כל רגע אני יכולה להיות מוקצה.

    תודה על ששיתפת במכתבך, ותודה לאתר על האפשרות לשיח ווירטואלי

  6. דרור בל"ד Says:

    להוריד את הכובע בפני עורכי ארץ האמורי על פרסום דבריה של אריאלה אזולאי באתרם. והרי אף יהודי, פרט לסמי שלום שטרית, לא כתב במפורש: "אולי בעקבות הנס של ההתעוררות האזרחית, [כך אזולאי, ואילו סמי שלום שטרית קובע:] יתרחש תוך זמן מה נס נוסף – נפילתו של המשטר הנוכחי שתחתיו יקום משטר שיכיר בכל אלה שיושבים בגבולותיו (שמעולם לא נקבעו) בתור אזרחים ואזרחיות שלרווחתם עליו לדאוג".

    ועוד קביעה שרק מעטים מעיזים לבטא בקול רם: "אני לא מייחסת לרובם [של המתנחלים] אחריות גדולה בהרבה מזו שיש לאזרחים ישראלים אחרים, החיים בתוך הקו הירוק ושולחים את בניהם לשרת בצבא הכיבוש".

    ובין שלל המחמאות המורעפות על דפני ליף, יש לציין (שוב, היות וכבר צויין בזמנו) כי את תחילת שינוי השיח – דבר העשוי להוביל להתרחשות שעליה מבשרים שטרית ואזולאי – החלה סתיו שפיר, כשסירבה להכיר בדוברת הצבא הציוני לשעבר כח"כ של הפרלמנט הציוני וכינתה אותה, בנימוס מחייב ובבוז מחייב לא פחות, הגברת רגב.

  7. עודד ישראלי Says:

    מדובר בנסיון אנטי-ציוני, ציני ומתועב, לרכב על גל המחאה החברתית של יהודים, ושל אזרחים נאמנים אחרים במדינה הציונית, שבסה"כ רוצים לחיות חיים טובים יותר במדינה היהודית שהקימו אבותיהם בדם יזע ודמעות…

    הנסיון לרתום את נדכאי העם הזה ולגייסם למאמץ שמטרתו שלילת החרות הלאומית שלהם עצמם, ולהפיכתם למיעוט אתני-לאומי החי תחת חסדי שלטון רוב ערבי-איסלאמי במדינה "דו-לאומית/רב-לאומית", הוא נקודת שיא של ציניות שכמותה לא נראתה מאז שאנשי הגסטאפו גייסו יודנראט וקאפואים מקרב אוכלוסיית הקורבנות שאותה שאפו לחסל…

    יש לקוות שנדכאי היהודים ידעו לזהות את הפרצוף של חאג' אמין אל-חוסייני שמסתתר מאחורי המסכה המתייפיפת של אריאלה אזולאי ודומיה…

  8. רני Says:

    שני טפילים במלוא משמעות המילה אזולאי
    ובלד משחקים כאן תפקיד פרוורטי. אזולאי
    שנכשלה כשלון חריף בכל נסיון פוליטי
    כותבת: זה המנדט שקבלת מאיתנו". חוצפה?
    הזיות על גדולה ?היא שולחת את דפני ל
    רמאללה, עזה ויריחו כאילו הייתה לורנס או
    וינגייט. הערבים יקבעו גורלם. כנ"ל בלאד.
    כל היתר עודד ישראלי אמר טוב ממני.

    • נועם א"ס Says:

      אטיוד: מחאה חברתית של יהודים

      מחאה חברתית של יהודים
      עם ססמאות יהודיות על שלטים יהודיים
      בהפגנות יהודיות ואוהלים יהודיים במרחב הציבורי
      היהודי

      מחאה חברתית של יהודים
      לצדק חברתי של יהודים
      לחברה צודקת של יהודים
      לחברה של צדק יהודי
      לחברה של יהודים צודקים

      מחאה חברתית של יהודים
      כי העם סובל סבל יהודי
      ההון מנצל ניצול יהודי
      השלטון מנותק ניתוק יהודי
      והעם רעב רעַב יהודי
      בקיבה היהודית של הגוף היהודי

      מחאה חברתית של יהודים
      לרפורמות יהודיות בתקציב יהודי
      עם מסקנות יהודיות של חקירה יהודית
      ומפלגה לצדק חברתי
      לחברה
      יהודית

      חברה יהודית למופת יהודי
      עם חוק יהודי
      וגנב יהודי וזונה יהודית
      (וסרסור ערבי)
      עם היסטוריה יהודית של העולם
      ועולם של ההיסטוריה היהודית
      וכלכלה יהודית של הון יהודי

      חברה יהודית למופת יהודי
      עם קיבה יהודית ורעב יהודי
      ומין יהודי
      ביולוגיה יהודית של האדם
      ואדם של הביולוגיה היהודית
      ופיזיקה יהודית ביקום יהודי

      הערבים יקבעו גורלם בעצמם
      והיהודים יקבעו גורלם בעצמם
      וכשהערבים יקבעו גורלם בעצמם היהודים יקבעו גורלם בעצמם ויפנו שלושים אלף
      ערבים שקובעים גורלם בעצמם
      בחברת צדק יהודי
      ביקום יהודי של היסטוריה יהודית
      של חוק יהודי ומין יהודי

      התעודד ישראל כי עודד ישראלי
      התרונן ישראל כי רני ישראלי
      גסטאפו קאפו יודנראט טפיל
      במלוא משמעות המילה טפיל
      במלוא משמעות המילה תפיל
      את מלוא משמעות המילה פרוורטי
      העם דורש צדק חברתי
      נדכאים יהודים חאג' אמין על חוסייני
      בחברה יהודית של צדק יהודי
      במלוא משמעות המילה תפיל
      הזכות לא להיות שותף לפשע
      במחאה חברתית של יהודים
      גסטאפו קאפו יודנראט טפיל
      העם דורש צדק יהודי

    • יסמין Says:

      והקרדיט? נועם א"ס?

      • נועם א"ס Says:

        סבבה. אפשר גם בלי קרדיט. אפשר גם לייחס את זה ל"אורחת בארץ האמורי" או משהו בסגנון – אני לא מרגיש שכתבתי את זה "לבד" (ראי תגובה לעודד).

  9. עודד ישראלי Says:

    שיר יפה נעם – גם אם קצת מוגזם, פה ושם. אחרי הכל, המדינה היהודית לא באמת משתרעת על כל היקום – ואפילו לא על 0.01% מהעולם.
    20,000 קמ"ר של מדינה יהודית – אחרי אלפיים שנות – לא נשמע כמו משהו שעליו היקום כולו צריך לבכות. ובטח שהערבים הם אחרונים שצריכים לפרוץ בבכי מר – שהרי לליגה שלהם יש 13 מליון(!) קמ"ר (שאת רובם,אגב, כבשו בכוח החרב והתיישבו בהם בכוח שלטון אימפריאליסטי-קולוניאליסטי אכזר).

    • נועם א"ס Says:

      היי עודד ותודה.
      המדינה היהודית אינה משתרעת על כל היקום (וגם לא שום מדינה אחרת שאני יודע עליה) – אבל הנפש היהודית, נפש שאני מרגיש מאוד מחובר אליה, כן. (זאת מהותנות קיצונית מאוד כמובן, למעשה גזענות, אבל אף פעם לא טענתי שאני לא גזען). את התכונה הזאת, אגב, הנפש היהודית חולקת לטעמי עם הנפש הגרמנית (ולא עם האנגלית, למשל, או עם הרוסית או ההודית או הסינית).
      "השיר" הזה (אני לא רואה את זה ממש כשיר, זאת תגובה בצורת שיר. בלי התגובות שלך ושל רני, והפוסט הצלול כיהלום של אריאלה אזולאי, הוא די חסר פשר) מנסה להתבונן בדיוק על זה: ההתנגשות ההכרחית בין הנפש היהודית והמדינה היהודית (= יחידת הכוח הטריטוריאלי-פוליטי היהודית). להתנגשות הזו אין מענה, ויעידו על כך שני חורבנות (+?) ואלפיים שנות.
      זה שיר על יהודים, לא על ערבים ו-13 מיליון הקמ"ר של אימפריאליזם מוסלמי (לא קולוניאליזם, זו פשוט קטגוריה לא נכונה). זה שיר על יהודים: על מה היהודים רוצים.

  10. עודד ישראלי Says:

    הבנתי נעם. אז זה בעצם מין שיר-תגובה ציוני. כי לשאול "מה היהודים רוצים?" זה בעצם לשאול שאלה ציונית. כי הרי לא בכל זמן ולא בכל מקום זה ממש היה אכפת, או אכפת היום, למישהו, מה היהודים רוצים… אם כך, התשובה לשאלתך, טמונה בעצם השאלה – ובאמת, מאז ימי יציאת מצרים המיתוסטורית ועד היום, נראה כי רוב היהודים רוצים שתהיה בעולם איזו מדינה זעירה, רצוי בסביבות ארץ כנען, שבה היהודים יוכלו להיות אדונים על עצמם ולריב ביניהם ולהחליט בעצמם מה הם רוצים ומה הם לא רוצים, ומה מתחשק להם היום ומה בא להם מחר – והוא שאומרת נפשו ההומיה של היהודי שלוש פעמים ביום:

    "תְקַ‏ע בְשׁוֹ‏פָ‏ר גָ‏דוֹ‏ל לְחֵרוּ‏תֵנוּ‏ וְשָׂ‏א נֵס לְקָ‏בֵץ גָ‏לֻיוֹ‏תֵינוּ‏ וְקַ‏בּ‏צֵנוּ‏ יַ‏חַ‏ד מְהֵרָ‏ה מֵאַ‏רְבַ‏ע כַ‏נְפוֹ‏ת הָ‏אָ‏רֶ‏ץ לְאַ‏רְצֵנוּ‏… הָ‏‏‏שִׁיבָ‏ה שׁוֹ‏פְטֵינוּ‏ כְבָ‏רִאשוֹ‏נָ‏ה וְיוֹ‏עֲצֵינוּ‏ כְבַ‏תְחִילָ‏ה וְהָ‏סֵר מִמֶ‏נּ‏וּ‏ יָ‏גוֹ‏ן וַ‏אֲנָ‏חָ‏ה…" וגו' וכו'…

    ואל לך להרגיש לא בנוח עם הנפש היהודית שלך הזאת, כי בסך הכל היא חולקת את שאיפת החרות האתנוצנטרית שלה לא רק עם הנפש הגרמנית, אלא גם עם הנפש הצרפתית, והאיטלקית, והפולנית, והדרום סודנית, והאוקראינית, והגרוזינית, והצ'כית והסלובקית, והסרבית, והקרואטית, והאינדיאנית, והבוסנית, והיוונית, והאירית, וגם ההודית והפקיסטאנית, וגם האנגלית, הסינית והרוסית (אף אחד מבני העמים הנ"ל לא היה רוצה לחיות כמיעוט הנתון לחסדי שלטון עם זר), וכנראה גם עם הנפש הכורדית ואפילו הפלסטינאית (חדישה ומדומיינת ככל שתהיה)… ובכל מקרה אין מדובר פה בשום "גזענות", כמובן, שכן אם נשווה את בני האדם לרובוטים עשויי בשר עם הארד-דיסק של נוירונים, הנפש היהודית – כמו כל נפש לאומית אחרת – שייכת לתחום התוכנה, ומתקיימת כיישות וירטואלית בסייבר-ספייס הנוירוני, בעוד שענייני גזענות שייכים לתחום החומרה ומתיחסים לגנוטיפ ולפנוטיפ…

    בסיכומו של דבר, הדרישה היהודית-ציונית להמשיך ולקיים מדינה זעירה שבה היהודים יחיו כעם עצמאי, על שטח שגודלו כ-10% משטח שמורות האינדיאנים בארה"ב וכמחצית משטח שמורות הטיגריסים בהודו, זו לא דרישה מוגזמת. במיוחד אם היהודים הללו גם מעניקים זכויות שוות למיעוט הערבי שבוחר להמשיך לחיות בקרבם ולא להגר למקום אחר בתחום אותם 13 מליון הקמ"ר הנ"ל… הדרישה של אריאלה ושות' שנוותר על זהותנו הלאומית ועל עצמאותנו, ושנספח את עצמנו לדעת לשטחים ולפליטים וכיו"ב, היא הדרישה האכזרית והחצופה – ממש כמו זו של האשורים, הבבלים והרומאים שהביאו עלינו את אותם החורבנות שהזכרת (כן, אפשר להאשים את היהודים של אז שהיו "טפשים" כשהתעקשו על חרות לאומית בזמן הלא נכון – אבל אין שום ספק שה"רשעים" היו אותם הכובשים הזרים שדיכאו אותם והחריבו אותם)…

  11. דרור בל"ד Says:

    אכן שיר מדהים.
    וכדי להחמיא עוד, אציע כותרת משנה: "ארור האומר צדק יהודי" – פרפרזה לשירו של סמי שלום שטרית – "ארור האומר יזכור".
    עוד על כך כאן:
    http://electronicintifada.net/content/tel-aviv-arab-spring-ignores-arabs/10374

  12. ליאור Says:

    אולי הפלסטינים לא רוצים שדפני ליף תבוא אליהם באדנות פטרונית ותגיד להם "העם דורש צדק חברתי"? אולי הם לא מרגישים חלק מה"עם" אלא חלק מעם אחר? מדהים איך שאריאלה אזולאי מדברת על "כיבוש" אבל שולחת את דפני לרמאללה על פי מיטב המורשת הנוצרית/ניאו-קולוניאלית שתכליתה "להושיע" את ה"מדוכא".היא כמובן לא שואלת את הפלסטינים לדעתם.
    בנוסף. מהו ה"כיבוש"? האם הגדרה של אריאלה אזולאי תואמת להגדרה הפלסטינית? הרי לבטח יכולה אזולאי לדבר ארוכות על ה"נכבה", הנרטיב הלאומי הפלסטיני. על פי נרטיב ה"נכבה" ארץ ישראל/פלסטין היא שטח כבוש; אין הבדל בין מכללת אריאל לאוניברסיטת בר-אילן- זו פלסטין וזו פלסטין. האם אזואלי באמת קשובה לנרטיב הפלסטיני? או בעצם קובעת-מגדירה להם באדנות מהו ה"כיבוש" בדיוק כמו שהיא שולחת להם דפני, כמובן מבלי לשאול אותם.
    הגדרת הפלסטינים כ"קורבנות" נטולי יכולת בחירה חופשית ולא כבני אדם היא פרקטיקה אוריינטליסטית מובהקת בעלת ניחוח אקטואלי.
    כמו כל חברה, גם לחברה הפלסטינית יש את הבעיות שלה. מוטב אולי להתייחס לפלסטינים כאל בני אדם ולא כאל "קורבנות" ולתת להם את הזכות לפתור את הבעיות שלהם מבלי לשלוח להם את דפני ש"תושיע" אותם.

  13. שירה Says:

    טקסט עדין, משכנע ומעורר השראה. תודה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: