פנייה לקוראות

by

בנשימה הקצרה שבין מהפכה עולמית למלחמה טוטאלית, רצינו לעצור לרגע ולהעלות נושא שמטריד אותנו. לשם כך אנחנו חורגים ממנהגנו וכותבים ביחד.

כשהקמנו את ארץ האמורי, בפברואר 2009, הכוונה לא היתה לייסד בלוג אישי נוסף, גם לא משותף. הרגשנו שחסרות במות לכתיבה איכותית בעברית, על ענייני השעה ומעבר לה, ורצינו לתרום במשהו למילוי החלל הזה. לא בכדי, אם כן – מיד אחרי שהאופי של הבלוג קיבל את דמותו הראשונית – הפצרנו בקוראינו להפוך בעצמם לכותבים. “כותבים אורחים" קראנו לזה.

ובעצם – “כותבת אורחת". שכן אפשר לומר שאת הבעיה עליה אנחנו רוצים לדבר היום, צפינו כבר אז. התשתית של וורדפרס מחייבת להעניק איזו תווית לכל הכותבים האורחים, והעדפנו את צורת הנקבה. חשבנו שזו דרך לגרום לנשים להרגיש יותר בנוח, רצויות יותר, מה גם שבאמת אין הצדקה לדבוק בצורת הזכר.

בשנה וחצי שחלפו מאז הכותבות האורחות הפכו לחלק חיוני ובלתי נפרד מארץ האמורי. מתוך 231 מאמרים שפורסמו כאן, 65 – כלומר יותר מרבע – הם לא של עפרי, גם לא של גל, וגם לא של "האמורי" המסתורי. בחודשים האחרונים השיעור הזה גדל עוד יותר. אלא מה, שהכותבות האורחות הן כמעט תמיד כותבים. רק 15 מהפוסטים פורסמו על ידי נשים, והשיעור הנמוך, נמוך מאוד, של נשים בולט גם בקרב המגיבים בבלוג. במשעולי הפייסבוק זה הפך לסוג של בדיחה. היה כבר מי שכתב בגאווה אחרי שפרסמנו את הפוסט שלו: “עכשיו גם אני כותבת אורחת".

המצב הזה מפריע לנו. אנחנו רואים בו את הכישלון הגדול ביותר של הבלוג הזה. היינו רוצים להבין למה זה ככה, ואיך אפשר לשנות את זה.

למעשה, כבר בחודשים הראשונים לקיומו של מוסד הכותבת האורחת חשבנו שהמצב הזה לא סביר. אבל חשוב להסביר שברוב מוחלט של המקרים, אנחנו לא מזמינים את הטקסטים שמתפרסמים כאן. הפוסטים האורחים פשוט נוחתים בתיבת הדואר שלנו, ואם הם נראים לנו מתאימים אנחנו מפרסמים אותם. לכן, עד לא מזמן, היה נראה לנו שאין הרבה מה לעשות לגבי הגבריות הבולטת של האנשים ששולחים לנו טקסטים, מלבד סגירת הבלוג לחלוטין.

כרזת האופרה הקלה "פיגמליון וגלתיאה", 1845

היו שהרגיעו אותנו, והסבירו שהחשיבה על ייצוג היא אנכרוניסטית – כי באינטרנט, בשונה מעיתון או תוכנית טלוויזיה, אנחנו לא תופסים שטח בעיתון של אף אחת, אלא מי שרוצה יכולה לפתוח בלוג משלה. ואכן, יש לציין שמחוץ לטריטוריה של ארץ האמורי נשים הן דווקא דומיננטיות בבלוגוספירה. הנה, רק לפני כמה ימים התפרסמה עסקת הענק של רכישת שליש מ"אתר הנשים סלונה" על ידי שירה מרגלית. באותה הזדמנות הוזכר בכמה מקומות שרוב הבלוגוספירה היא נשית, ורק בבלוגים העוסקים בפוליטיקה, תקשורת או עניינים סמוכים יש הגמוניה בולטת לגברים.

ובכל זאת, או דווקא משום כך, אנחנו לא חושבים שאפשר להסתפק באמירה כמו "נשים כבר יכתבו במקום אחר". בזמן הנוכחי זה כמעט מובן מאליו לומר, שאי אפשר לנהל דיונים על כל מיני שאלות גורליות כשכמעט כל המשתתפים בדיון הם גברים.

דרך אחת להתמודד עם המצב הזה, הוא להכריז על עצמנו כמיעוט. באותה מידה שלימודי גבריות הפכו בשנים האחרונות לתחום משגשג, אפשר אולי להכריז על ארץ האמורי כ"אתר בנושא גבריות" או "במה למחשבה גברית". יותר מכך: אפשר לטעון, שנושאים מסוימים שעולים כאן בבלוג, ומוצגים כנייטרליים, הם למעשה נושאים הצבועים בגבריות.

הנה דוגמא: בסמסטר האחרון, התקיים באוניברסיטת תל אביב סמינר ושמו קריאה בקפיטל של מרקס. מי שהשתתף בסמינר הזה (וזה כולל לא מעט אנשים שכותבים כאן בבלוג וקוראים אותו) זוכר אולי שמספר הסטודנטיות בכיתה היה ממש קטן, באופן בולט ביותר. בדיון השתתפו כמעט רק גברים.

כל זה בתקופה שבה מדעי הרוח הם תחום די "נשי" – אם לא ברמת הסגל הבכיר, לפחות ברמת הסטודנטים לתארים השונים. אז מה ההסבר לגבריות הבולטת של הסמינר על הקפיטל? האם, בלי ששמנו לב, מרקסיזם הוא עסק של גברים, כמו סטייקים או כדורגל? האם "אידיאולוגיות" או "מלים גדולות" הן עניין גברי?

אולי. אבל אולי מוטב שנימנע מהעלאת ספקולציות. גם ככה יש משהו בעייתי, על פניו, בפוזיציה שלנו. אנחנו שני גברים שמדירים – אמנם ממש לא במתכוון אבל בפועל — נשים, וגם מכים על החטא. אכן, יורים ובוכים. במובן מסוים, המאמר הנוכחי עלול להיות המשך של הבחירה בתווית "כותבת אורחת", כלומר תקינות פוליטית במובן הגרוע שלה (היחיד?) – קוסמטיקה שנותרת כמעט תמיד מעל פני השטח. לכן אולי מוטב להימנע מהסברים, שהרי הסברים, בכל הנוגע לא/נשים אחרים, תמיד מסתכנים בפטרונות.

בכל מקרה, אנחנו מאמינים ששיחה שאין בה נשים היא פחות מעניינת ופחות רלוונטית. לכן היינו רוצים לפתוח דיון על הסוגיות שהעלינו – גם בכלל וגם בהקשר הספציפי של ארץ האמורי. כמובן, אנחנו פתוחים לביקורת – עלינו, על סגנון הכתיבה והתגובה בבלוג, על הזהות המינית שלנו, מה שרק עולה לכן (או לכם) על הדעת.

ובנוסף, היינו רוצים לפנות אל הקוראות של הבלוג הזה ולומר להן: בואו! ובפרפראזה על התיאורטיקנית אריאלה אזולאי נאמר: "בואו לחיות איתנו שוב! אנחנו צריכים אתכן! נמאס לנו כבר לראות מסביבנו רק פרצופים של אלה שדומים לנו. ברור לנו שאיננו יכולים לחיות לבד. אנחנו זקוקים לאחר, ואין אחר קרוב מכן.

בואו! בואו נחיה כאן יחד!".

תגים: , , , , , , , , ,

137 תגובות to “פנייה לקוראות”

  1. yossidavid Says:

    אם תרצה ליצור פלטרפורמה נוחה עבור נשים אין זה מספק להעניק להן את שיוך הכתיבה, אלא לתת במה לשפה נשית, פמיניסטית. מעריך את הכוונות, מאמין שהן כנות, אבל כוונות ודעות אינן עדיין כלי לשינוי חברתי אלא עשייה אקטיבית, פעילה ומונחית מטרה.
    וברמה הפרקטית, אם היחס בין הכותבים "המרכזיים" משמע מובילי הרוח, כמוך כמו עפרי וכמו גל, נראה לי שזו הייתה פעילות קצת יותר אקטיבית, אם כי, נראה לי שזה הזמן שלי לשתוק ושלהן לדבר

  2. מיכל Says:

    אני קוראת אותכם. לכתוב עוד גדול עלי.
    אולי כשהאשה תפסיק להיות האחר יהיה לנו יותר קל לבוא?

  3. אסף Says:

    דבר אחד שאפשר לעשות די בקלות, זה לפנות באופן פעיל וסדיר לנשים שאתם חושבים שיש סיכוי שיסכימו, ולבקש מהן טור. להפוך את זה לאחת מן הפעילויות הקבועות שלכם כעורכי האתר.

    כמו כן, לחפש אישה שתצטרף למערכת עצמה ותכתוב באופן סדיר.

    זה נשמע אולי בנאלי, אבל לפעמים לא צריך פתרונות יותר מדי מסובכים.

  4. תומר Says:

    אם כבר אתם מעלים את העניין, אז אני אענה. ובכנות מקסימלית, אולי לא אופיינית. ואפילו אכתוב את השם שלי, בלי להתבייש. לשם שינוי. ואולי בושה היא מושג המפתח כאן. והתשובה היא בעצם רצף של קלישאות מלימודי מגדר שנה א', אבל קלישאות שהן שריטות בנשמה.
    אז הקפיטל כן מעניין. אפילו מאוד. זה לא העניין כאן, וזאת לא הסיבה שנשים לא כותבות לארץ האמורי.
    עד כיתה ז' הלכתי יום בשבוע לבית ספר למחוננים. בכיתה ז' הפסקתי, ומי שאי פעם הזכיר לי שפעם הלכתי לשם, ראיתי בו אויב המדינה. זאת היתה בושה גדולה. בכיתה ט' שבחרו מגמות, בחרתי בפיסיקה. שבוע אחרי תחילת הלימודים, כשראיתי שבכיתה יש רק חמש בנות, ועוד מכוערות, פרשתי. כי ממילא בנים הרבה יותר חכמים. וגם רציתי להיות יפה וזה חייב אותי לשתוק וללמוד ביולוגיה. אז ניסיתי. אבל אני לא שתקנית, ובהמשך הדרך לא הצלחתי לשתוק. אבל כל דיבור, עד היום, מלווה בהמון חשש, ופחד – שאת מאיימת על מישהו, שאת "דעתנית" מדי (כמו שקרא לי המפקד בצבא), שאת לא נשית ועדינה ומכילה, ומי בכלל ירצה להתחתן איתך? איך אמר לי המרצה באוניברסיטה במילים שנחרטו עמוק – את חייבת להתחתן צעירה, אחרת תהיי חכמה מידי ומשכילה מדי ועשירה מדי ואז אף אחד לא ירצה להתחתן איתך. וזה מגובה במחקרים, ככה הוא אמר. (עשירה אני לא, ככה שאולי יש לי עוד סיכוי).
    אז הקפיטל כאמור, כן מעניין, לפחות אותי, אבל לדבר עליו בפומבי, ברשת, זה עדיין קשה. כי מה יחשבו? ומה בעצם אני מבינה? ומי אני בכלל? ועוד משהו. ואולי הוא כן נוגע לארץ האמורי ולא לשריטות שלי. הרבה מהכתיבה שהייתה פה חיכתה לרגע של מפץ גדול, של אסון קולוסאלי שעל חורבותיו נוכל לנשום סוף סוף, ולכן כל דיבור אחר, נגיד על סולידריות, הרגיש לא רדיקלי מספיק, לא נכון מספיק. דיבור שזכאי לאיזה פפפפפפפחחחח קטן מתחת לשפתיים של תלמידי מכון כהן. אז שתקתי. קראתי, נהנתי, דיברתי עם עצמי ועם מורקה. ושתקתי.
    לא עוד. אם נחזור לזמנים שעכשיו, אני חייבת להגיד, שהמחאה היא מה שהוציא אותי מהארון. פתאום אני מעזה לכתוב ברשת ובכלל. אולי זאת דפני ליף הגיבורה. או השיח שהשתנה. או סתם זה נעשה חשוב מדי מכדי לשתוק. אבל הינה דיברתי. והינה אני כבר מתחרטת. אבל אני אעשה אנטר עכשיו וחלאס.

  5. paxifista Says:

    🙂

    חיוך, וגם מבוכה.
    הרגשתי שזו פניה ישירה למציצנית שבחדר. אז אני פה, כן, ולא הגבתי מעולם, מסתבר. האמת, שזה לא היה נראה לי כל כך משונה עד הפניה הזו. אני ביישנית, ותולעת בלוגים. נדמה לי שהרגשתי שעצם הנוכחות והקריאה, הנכונות שלי להיות קהל, גם היא שיתוף פעולה. כמו להקשיב לגרפיטי. עכשיו אני מרגישה כאילו כל הזמן הזה בעצם ניצלתי, שאבתי, וללא הדדיות.
    אני לא כותבת. אם זה ישתנה, אשלח לכם רשומה. בינתיים, אני אנסה להדהד יותר:)

  6. poochys Says:

    קראתי. אתם רוצים שאכתוב?
    אני מרגישה אי נוחות.
    משהו בפנייה ובתמונה מעקצץ לי.

    קראתי את סיפור פיגמליון וגלתיאה.

    "היה היה פסל קפריסאי יפה תואר ומוכשר מאין כמוהו. הוא שנא נשים, בז להן ואמר אומר לא להינשא לעולם.

    מכיוון שלא היה מסופק מהיופי הנשי, הוא יצר פסל של אישה מושלמת. היא הייתה כל כך יפה, נראתה כבאמצע תנועה. הוא הסתכל בה ללא הפסקה והתאהב בה. הוא התאווה אליה. כשנישק אותה, היא לא נענתה לו. היא הייתה מאוד קשה וקרה.
    הוא התנסה באהבה הכואבת מכל, אהבת אדם לדומם.

    בכאבו, הלך למקדשה של ונוס, אך לא העז לבקש ממנה שתפיח רוח חיים בפסל, במקום, הוא ביקש שתמצא לו נערה דומה לפסל.
    ונוס ריחמה עליו, הבינה את רצונו והפיחה חיים בפסל. כשחזר הביתה ראה תזוזה הפסל היה חם מעט, וכשנשק לשפתיה הן היו רכות. אחרי זמן מה הם נישאו".

    כתבתי.

  7. דפנה Says:

    גל ועפרי, אני אוהבת את הבלוג שלכם ומוצאת אותו מאוד מעניין. אני לא זוכרת כמה זמן אני קוראת פה, אבל גם לפני כן חיפשתי טקסטים ביקורתיים, רב רובדיים, אקטואליים ומרגשים ברשת. לא חשבתי מעולם לשלוח לכם טקסט, ואני בדר"כ מתביישת להגיב. אף פעם לא חשבתי שזה בגלל שאני אישה, ואם הייתי נדרשת לכך הייתי תולה את זה בנחיתות האינטלקטואלית שלי. אבל לפני כמה ימים אמרה לי חברה שהנטייה שלי לחוש רגשי נחיתות כשאני מול אנשים שעשו תארים מתקדמים היא מגדרית. התנגדתי באופן אוטומטי, אבל כשחשבתי על זה שוב הבנתי שהיא צודקת.

    מאז ומתמיד ייחסתי לגברים את הידע והתבונה, על אף שלא הייתי מודעת לכך. פגשתי לא מעט בחורות מבריקות, אבל אצל גברים חוכמה התקבלה אצלי כמובנה מאליה.

    גדלתי בבית שבו היחס לאמא היה מזלזל, וכולנו חשבנו שהיא טיפשה. לאבא שלי התייחסנו אחרת. אמא שלי תמיד דיברה על מה שמצופה ממני כבת, ותמיד הזכירה לי מה מתאים לאישה ומה לא. הדגש על חיצוניות – על מה שאני לובשת, איך אני מסתרקת וכן הלאה – היה בולט.

    אני מאוד מוטרדת מהעיסוק שלי בחיצוניות שלי, ונראה לי שזה משהו שנכפה עליי. הייתי רוצה לצאת מהבית מבלי להשקיע יותר מחצי דקה בלבוש שלי, אבל איכשהו אני לא יכולה. אני כל הזמן מודעת לאופן שבו מביטים בי, משווה את עצמי לבנות אחרות, מרגישה שהמראה החיצוני שלי הוא קריטי לאופן שבו אנשים מקבלים אותי. למדוד ולקנות בגדים, ועוד יותר להוריד שערות ולהתאפר, נראים לי כמו בזבוז זמן משווע. ובכל זאת אני משקיעה בדברים האלה זמן. אבל אני מתוסכלת מזה תוך כדי.

    אני לא בטוחה מה ממה שכתבתי רלוונטי לפנייה שלכם לקוראות. בשורה התחתונה, אני מסתפקת בלקרוא אתכם כי אני לא חושבת שאני יכולה לכתוב כמוכם.

    • איתי קנדר Says:

      לא סתם ססמת הדגל הנצחית של הפמיניזם היא 'האישי הוא הפוליטי' ווייס ורסא. בחורה אחת אמרה לי פעם, כשדיברנו על הצורך בפמיניזם יהודי (היא הייתה דתיה, ואני חילוני) שהיא מפחדת ללכת רחוק מדי בשביל של הפמיניזם, כי היא לא רוצה להיות אישה חזקה מדי. היא השתמשה במילים המסוימות האלו, והן נחקקו לי בזיכרון.

  8. יסמין Says:

    אז אני דווקא אחת שמגיבה. ובאמת בזמן האחרון פחות. ויכול להיות שזה קשור.

    אני נהנית לקרוא פה. רוב הדיבורים כאן הם שנונים, מצחיקים, נכונים וגם מפתיעים, ועוד עם טוויסט אקדמי. שזה נחמד, אבל אין לי מה להוסיף על זה. זו אחת השפות שאני מבינה הכי טוב, אבל כנראה לא זו שבה אני מדברת הכי טוב. אני לא תלמיד דוקטורט מבריק בן שלושים עם מלגה. ר-ח-ו-ק מזה.

    זה לא ייאש אותי: בכל זאת הגבתי כמה וכמה פעמים, כשרציתי דווקא להביא נקודת מבט אחרת, לפתוח כיוון מסוים, לא רק לחזק או להתווכח.
    ברוב המקרים זה לא עבד. כלומר, אף אחד לא עשה לי חלילה כל רע, אבל נדמה היה שהטון, או המחשבות, או משהו, כאילו לא נקלט פה, באנטנות של האתר הזה. אז אולי זה לא רק אצלי?

    מקרה בולט אחד היה אחרי הפוסט הנהדר של זוג הורים שכתבו כאן על ענייני גידול ילדים בעקבות מצעדי העגלות, והפוסט הנורא (והגברי כל כך) שבא אחריו. בפוסט הראשון היה טון אחר, נאמרו דברים אחרים. זה לא היה רק ניסיון לנתח ולהוכיח ולעשות תרגילים באולם ההתעמלות של בית הספר על המזרנים הרכים והמפנקים של תיאוריות פוליטיות עכשוויות — ואחת היא כמה התרגילים האלה רלבנטיים להבנת המציאות שלנו. זו היתה שפה סובייקטיבית במיטבה, אבל היא גם ניסתה לומר משהו, אם כי לא בכלים המקובלים במכון כהן.

    ואז, אוי ואבוי מה שהלך פה. כל מיני הטחות הדדיות: יא אוכֵל-אורגני שכמותך, יא פושעת מזניחת תינוקות שכמותך, והכל מתחלק למיני מחנות מוכנים-מראש של פמיניזמים ושאר עסקות חבילה שכבר אין להן קשר למציאות (היפיות ריאקציונריות מול צפי סער, למשל).

    טוב, הנה, זה הסבר חצי אפוי, ולא בנוי, אבל זה מה שיש. תארו לכם שהייתי כותבת אותו בתור פוסט שמנסה לנתח את סגנון הכתיבה הגברי בארץ האמורי. אם הוא בכלל היה מתקבל, מיד היו באים כל החכמים שמריחים חיש-קל כמה מהר אפשר לעשות קציצות מטיעון חצי אפוי, וקוטלים אותו. *באמצעים מדעיים*.

    דא עקא, קורה שגם טיעון חצי אפוי יש בו משהו. כנראה שזה מה שממלא את שאר הבלוגוספירה.

    • אסף Says:

      אבל יסמין, מה אכפת לך. תכתבי טורים.

      מי שיקלל, תחשפי אותו בצורה שתבייש אותו – כמו שדפני ליף עשתה למקללים שלה.

      תהיי חלק מהשינוי.

      מה לא אמרו על מרב מיכאלי. את חושבת שלא כאב לה? ועוד איך כאב לה. ועכשיו כבר כמה חודשים שהיא כותבת את הטורים הכי רעננים ומעניינים ורלבנטיים ואינטיליגנטיים בהארץ.

      אז יאללה. אני בטוח שעופרי וגל ישמחו לקבל ממך טור.

      • יסמין Says:

        אסף, תודה, אבל באמת שאין לי שום עניין לבייש מקללים. אני בכלל לא רוצה להיות במקום שמקללים בו — שיקללו ויילכו להתכּווד. וממילא הבעיה פה היא לא קללות אלא התנצחויות מתוחכמות ומלומדות. כשהייתי קטנה אמא שלי היתה אומרת לי שגם אם ניצחתי בוויכוח, זה לא אומר שאני צודקת.
        אז כל קורא ו/או כותב פוטנציאלית מרגישים מהי רוח האתר, מהי הרמה, מהם הנושאים ומהן הדעות שזזות פה. ואני בעד: כשמביאים לי פה כל מיני ציונים אני די מתעצבנת שאפילו את המקום הקטן הזה שבו אנחנו יכולים להרגיש בבית לוקחים לנו.
        אבל יש דברים שקשה מאוד לכתוב בשפה הזאת. אז אני נהנית ממנה כקוראת.

      • איתי קנדר Says:

        אולי כאן קבור הכלב.
        ברצון הזה שנשים יכנסו אל הזירה התוקפנית שלנו הגברים. למה להן? למעשה, למה גם לנו הגברים?

      • עוז פ Says:

        דווקא ארץ האמורי נראה לי כמו מקום שבו מתפרסמים כמעט אך ורק טיעונים חצי אפויים. עפרי פרסם כאן כמה פוסטים שביקורת קלה מצד העובדות ממוטטת בצ'יק. זה נראה לי יותר כמו מקום בו מראים איך אפשר לדמיין יותר מאשר משכילים אנשים לגבי מהי האמת בעולמנו.

    • איתי קנדר Says:

      אני מזדהה איתך מאוד. אני לא יודע אם זה קשור אל נשיות מול גבריות, אבל ההתנהלות הקולקטיבית של קהילת הכותבים והמגיבים כאן היא בהחלט כזו.

    • שירלי קליביצקי Says:

      יסמין, הרבה זמן לא קראתי בוורדפרס משהו שיכולתי להזדהות איתו כל כך. כל מילה שלך בול פגיעה. יש משהו בהרבה מהבלוגים כאן שמעורר תחושה שאם אין לך משהו נוקב, ענייני ומלונקק למשעי לומר, מוטב שתסתמי. לא ממש נעים להשתתף בדיונים באווירה כזו.

      • עלמה Says:

        מסכימה מאוד. וגם אני קוראת כאן תמיד, אבל בקושי מצליחה להגיב משהו שהוא מעבר לחמש מילים של "אחלה" או "לא אחלה". לרוב אפילו את ה"לא אחלה" אני מצנזרת, כי אני יודעת שאקבל כאפה. אז אולי פשוט עדיף להודות לאנשים המוכשרים על הפוסטים שאהבתי וזהו.
        אין מה לומר, האווירה שנוצרה כאן בתגובות היא אווירה אלימה, גברית, נחרצת, שבה הדברים מתחלקים למחנות והידע האקדמי (שכולכן ציינתן כבר) הופך לכלי ניגוח, ולא לכלי תקשורת.
        הרי רבות מהקוראות פה הן בעצמן סטודנטיות לתארים מתקדמים, או שסיימו לימודים אקדמיים מתקדמים. לא נראה לי שההשכלה היא העניין, אלא דווקא השימוש שנעשה בה ויחסי הכח שהיא מבססת. להפנות בדברייך למאמר בתחום יכול להיות פשוט הדרך להודות בכך שהושפעת מכתיבה של מישהי אחרת, אבל זה יכול להיות גם דרך להפגין כח ולהראות לעולם שאת קראת משהו ואחרים, קקה-עליהם, לא קראו.
        אני יכולה לספור על כף יד אחת את כמות הדיונים שראיתי כאן בתגובות והכילו סוג של שיחה שבה א' אמר לב' "יש לי רעיון שקצת מאתגר את הפוסט שלך", ואז ב' קרא בעיון ואמר "וואלה, תוספת מבריקה. סחטיין." או "וואלה, הפלת את מגדל הקלפים שלי, אבל מגניב, צדקת".
        לעומת זאת, קשה לי למנות בכלל את כמות הדיונים שקראתי כאן ובהם המגיבים והכותבים שמגיבים להם הצליפו זה בזה, תוך שלל התחכמויות ורפרנסים אינטלקטואלים או לשוניים, ביקורות שלמעשה היו לא ענייניות או לא קידמו שום דיון. במקרים הרעים זה גלש ממש לעלבונות אישיים שהיה מאוד לא נעים לקרוא.
        בדרך כלל אני מחפשת באופן נואש את תגובתה של רתם, או יסמין, כדי לשמוע קול קצת אחר.
        הדיון אינו פגיע, אינו פותח את עצמו, אינו מכיל ריבוי אפשרויות- ולכן גם הרבה פעמים תקוע וכמעט תמיד גברי. הדיון הוא, לתחושתי, דיון בעיקר על גבולות האגו.
        באופן מפתיע, נכחתי גם אני באותו סמינר על הקפיטל עם שלל אנשי מכון כהן, ואני חייבת לומר שההשוואה מחמיאה לבלוג הזה קצת יותר מידי. בקורס של פרוידנטל אמנם פחדתי לפתוח את הפה כי ידעתי שאנשים יתפסו עלי תחת אם אכשל בלשוני (אני גם מגיעה מהיסטוריה ולא מפילוספיה, אז אבוי לבושתי לא קראתי הגל), אבל כאן אני צריכה לחשוש שהם גם יכנסו בי אישית וישלפו דוגמאות מחיי או מהנוכחות שלי במקומות אחרים ברשת. זה כבר ממש מפחיד.
        אז למה יש פחות נשים באמורי? לדעתי, ואשמח לשמוע את דעתכן אם היא שונה (זה מתבסס בעיקר על החוויה האישית שלי), נשים כותבות כאן פחות לא כי כולם פה "חכמים ומלומדים" ואנחנו חכמות פחות- אלא כי זה לא פשוט להיות אישה בתוך סיטואציה אלימה, ורבות יבחרו להימנע מראש מחיכוכים ולחפש מקום לדיון פמיניסטי, שואל, מערער, אבל מכבד ולא אלים.
        כשגבר אומר לגבר אחר על פוסט שהוא השקיע בו מחשבה ועבודה רבה "זה גרוע ורקוב ואתה מקור כל הגועל בעולם", ייתכן שהגבר הכותב יענה לו באלימות דומה. אישה בד"כ תנשוך את שפתיה ותרגיש חרא (אני עושה כאן הכללה, וברור שיש גם יוצאות מן הכלל, וכו').
        בפוסט היפה של נטע אלכסנדר על שפה ומבטא היו אנשים שבחרו להשמיץ אותה בתגובות מעצבנות. הפוסט שלה נשא אופי אישי, על החוויה שלה בחו"ל, והיו מי שחשבו שזה פתח ראוי להציק. היא לא הגיבה לאף אחת מהתגובות האלה, למיטב זכרוני. או שלא הגיבה בשמה. האם כותב-גבר היה מתנהג באותו אופן? לפי הניסיון מהבמה הזו, לא.
        ולא כל האינטרנט הוא כזה. יש מקומות באינטרנט שבהם א-נשים מקדמים אחד את השני בדיונים, מוכנים לאתגר ולספוג אתגרים, מנהלים דיון שהוא לא רק על היוקרה של כל אחד מהם אלא גם על הנושא הנידון. בלוג טוב נמדד גם ביכולת שלו להיות במה לדיונים, לא רק לפוסטים. במובן הזה, ארץ האמורי פחות טוב, כי יש בו פוסטים מעולים אבל דיונים אלימים, שכל מיני נשים וגברים שלא בא להם לחטוף על הראש פוחדים לפתוח בו את הפה.

    • טלי Says:

      חילופי הדברים סביב הפוסטים ההם – בדיוק מה שעלה אצלי בעקבות קריאת הפוסט הנוכחי.
      מהנהנת לדברי יסמין, שירלי ועלמה, ומוסיפה – בפוסט הראשון ההוא, על מחאת העגלות, היו ניסיון, חיבה וחמלה כלפי פעוטות.
      ניתוח קר של המציאות לעיתים מפספס את המציאות לחלוטין, אבל לכי תגידי שאין לך רפרנס למאמר או שבחיים שלך מתבררים הדברים אחרת. זה לא תופס בויכוח, ומי בכלל רוצה להיכנס לויכוח?
      עדיף לחבק את מי שמוכן להתחבק איתי…

  9. יסמין Says:

    אה, ובנוגע למילים גדולות, כן. אני חושבת שזה עניין גברי (לא תמיד, לא כולם, לא כולן, ותלוי, אבל כן).

  10. כותבת בדויה Says:

    עפרי וגל היקרים מאוד, הרבה כוונות טובות יש בפוסט שלכם, אבל הקריאה הזו אל הקוראות, כמו גם הקריאה של אריאלה אזולאי אל הפלסטינים, יש בה גם משהו מאוד מקומם, או פשוט מרגיז. כי כמו אצל אזולאי, הקריאה של החזק, הכובש, אל החלש והדומם לא רק משעתקת את יחסי הכוחות הקיימים, ואת ההפרדות הברורות-כביכול הנגזרות מהם, אלא גם ממשיכה להפיק מהם דיבידנדים. כי אם אצל אזולאי היהודים המתוקנים קוראים אל הפלסטינים לחבור אליהם ומסמנים בו-בזמן את נגישותם האינסופית אל השפה הנכונה ואל הנדיבות שמתאפשרת בדיוק מתוך מערך הכוחות הזה (למה שיהודייה תזמין את הפלסטינים ולא שהפלסטינים יזמינו את היהודיה לחיות בארץ הזאת שהיא שלהם לא פחות מאשר שלה?! והאם לא קל ומתייפייף לפנות אל "הפלסטינים" במקום, למשל, אל המזרחים, אל הדתיים, ואולי אפילו אל המתנחלים רחמנא ליצלן), אז גם הגברים המתוקנים, הקוראים אל הנשים לכתוב, לא רק מסמנים מחדש את הגברים הכותבים מול הנשים המחרישות, אלא גם מצטיירים, בפנייה הזאת ממש, כנדיבים ומכניסי אורחים, ומותירים אם כן לנשים את הזכות להתארח או לחסות או לקבל פה ושם חסדים של כתיבה בבלוג שהוא – אם זה לא היה ברור קודם עכשיו זה נאמר עכשיו בפה מלא, בין אם זה נכון ובין אם לא – של הצד הגברי (על זה צעקנו כבר, גם נשים, שצדק ולא צדקה). אני מתכוונת לומר: יש לכם בלוג מקסים, שאני קוראת באדיקות, ואני לא מבינה למה העובדה שנשים לא כותבות בו מטרידה אתכם יותר מהעובדה שפלסטינים, דתיים וימניים לא כותבים בו, אלא אם חשוב לכם במיוחד מאיזו סיבה לסמן מחדש או לפחות לדבר מחדש את הגבריות של הבלוג הזה, וזה נראה לכם יותר דחוף מלדבר את החילוניות שלו או היהודיות שלו או האפיליאציה התל אביבית-ברלינאית-אמריקאית המאוד מסויימת שלו. וצריך להדגיש פה שאני לא כותבת את התגובה הזאת בשם הנשים או איזה רעיון של נשיות מדוכאת או תת-מיוצגת, שמזמן נמאס לי להשתייך אליה, כי תלונות מגדריות מהסוג הזה משעממות אותי ומדכאות אותי פי כמה משוביניזם גברי שממילא קיים בכל מקום, אבל עדיין, אם תרצו, אודה שכן, אני חושבת שהוא נמצא גם פה בבלוג הנהדר שלכם (בלי טיפת ציניות), בתגובות בעיקר, כי מה לעשות, נשים מעוררות אגרסיות מסוג מיוחד (ר' המפגש עם רלי אזולאי בשדרות רוטשילד שלא ארחיב עליו כאן כי יש יותר מדי מה לומר עליו), ואי אפשר לומר שהוא לא משחק תפקיד מרתיע. זה כולל אותי כנראה, ולכן אמשיך לכתוב בעילומי שם, או לא לכתוב. וזה מביא אותי לשאלה אחרת, ונניח לאיבחוני גברים-נשים משמימים, למה לכתוב יותר חשוב מלקרוא? מאיפה העמדה שפעולה אינטלקטואלית נמדדת דווקא בכמות הכתיבה ולא הקריאה? ודווקא כמות הכתיבה חשובה? הרי כל כך הרבה זבל נכתב על ימין ועל שמאל. ובבקשה, אל תעשו את הקישור הדיכוטומי האיום גבר כותב-אשה כורה אוזן! הכוונ היא בדיוק לעקוף אותו על ידי פירוק הההנחות המעצבנות עליהן הוא מושתת, כמו זה שכתיבה היא הפעולה האולטימטיבית בעולם רווי טקסטים כמו שלנו

    • מרק Says:

      "למה לכתוב יותר חשוב מלקרוא? מאיפה העמדה שפעולה אינטלקטואלית נמדדת דווקא בכמות הכתיבה ולא הקריאה? ודווקא כמות הכתיבה חשובה?"
      שאלות מצוינות, אבל הן נוטלות את העוקץ מכל המאבק הפמיניסטי. למה לשלוט יותר חשוב מלהיכנע? וכו'.

  11. יעל Says:

    העלתן פה נקודה למחשבה שמהדהדת לי נכונה: "השיח של מכון כהן", בניגוד למחלקות אחרות במדעי הרוח, הוא אובר-רציני, נותן דגש על ה"מדעיות" ומשהו שניתן להרגישו ולהגדירו כ"השושלת האקדמית הגברית של המדען". יש קורסים שאת יודעת שבעבודת גמר יתקבלו עיבודים עכשווים לקפיטל בתרבות הפופולארית/זוית פמיניסטית עכשוית למרקס/ביטויים קוויריים בשימוש בהגותו של איקס. מאידך, יש קורסים שלוקחים את עצמם ברצינות יתרה וככאלו הם שמרניים ולא נותנים מקום לשיח עדכני משוחרר, פמיניסטי, קווירי, שחור וכן הלאה (יש מרצים שלא מכירים בכלל בדיסיפלינות האלה, או מזלזלים בהן). אז לא כיף להגיע לכאלה קורסים שמרניים.

    שני בלוגים שאני נהנית לקרוא בין השאר הם 'פלצן מתנשא' ו'ארץ האמורי', ובשניהם צר לי לומר שמצאתי מיזוגניה חבויה, זילזול לייט בנשים או לפחות תפיסתן לא כבנות אדם-ידידות-אחיות אלא כיצור לא מובן. חשוב לי לומר שבפוסטים ספציפית של עפרי לא הרגשתי כך (ולכן אני מגבילה עצמי לקריאת הפוסטים של עפרי בלבד ושל האורחות). עם זאת, אני נושכת שפתיי וקוראת ואף מגיבה מדי פעם בפעם על פוסטים מזלזלים כי הנושאים מעניינים אותי אבל זאת תוך חישוק שפתיים. זאת בניגוד לבלוגים כמו 'הסיפור המזעזע של' ויוסי גורביץ' שנתפסים פחות גבריים בעיני. האם זו ה"אוירה של מכון כהן?" האם אלו הן הערות שזורות מדי פעם בפעם ופוסטים על עניינים פמיניסטיים (גורביץ' הקדיש מספר פוסטים לאוטובוסי האפרטהייד בירושלים למשל והכותבים בסיפור המזעזע הם נשים וגברים שחברו מכתחילה לכתוב יחדיו). אז אני מרגישה רצויה באתרים אלו.

    אתן דוגמה דווקא מ'פלצן מתנשא' שהשתמש בתיאוריות פסיכואנליטיות זוועתיות על הפות כאיבר שדוחה אותנו (האמנם?) כדי להסביר את תופעת בריטני ספירס ושות' שהלכו בלי תחתונים. אז האם הנושא מעניין אותי? מאד. האם אני מרגישה רצויה להגיב ולהיות הפמיניסטית היחידה בחדר שתרים את הלפיד ותגיד שפות לא מגעיל אותה? לא. למה? כי זה ישמע טרחני ולא לעניין. מה שאני מנסה להגיד, שהעובדה שמדעי הרוח מלאים נשים, עדיין לא אומר שנח להן בכל האזורים שם.

    אתם יודעים מה? אולי לא רק צריך לדבר על פמיניזם כמשתנה באופן קר אלא גם לעשות קולות של תומכים. של אוהדי נשים. אתן דוגמה: בבלוג של נמרוד אבישר על שייח ג'ראח, למרות שביקר את ליהי וסילאן זרק הערות מכבדות, למשל:

    "היה לי הכבוד להכיר, כשהייתי צעיר ויפה, את ליהי רוטשילד מיד ראשונה. הסתובבנו באותם חוגים חברתיים מפוקפקים, כפי שקורה בדרך כלל בארץ קטנה אצל אנשי תרבות שוליים. ליהי מבריקה, מרשימה מאוד ונבונה מאוד. ולמרבה הצער, בטקסט שלה שמתייחס לעניין הזה, היא טועה ומטעה"…

    אוקי? זה טקסט אוהד כלפי נשים. אולי צריך להראות נחמדות, אהדה, חיבה. כי כשנשים נתקלות באגרסיביות, קטנוניות, אסרטיביות ואובססיה בפוסטים ובתגובות- הן משתתקות או פורשות מהויכוח. יש לגברים נטיה להתוכח בבלוגים עד זב דם. ולנשים לא מתאים, בנוסף, הן גם למדו לפחד, לשתוק, לחשוב שהן לא מספיק חכמות/מוכשרות. אם תרצו, מלמדים אותן את זה דרך הגוף (הן לובשות שמלות, תסרוקות, עקבים, בגדי ים שנפתחים, ביגוד שכל הזמן צריך לשמור שלא יפול/יתרסק/ישאיר אותנו במערומי הבושה וכך אין להן פנאי לדבר באופן חופשי בלי קהל מבלי להתבייש ולהתבעס).

    ראיתי את זה היום בגדה השמאלית: מיני גברים מוזרים מהקהל לקחו לעצמם את הבמה לדקות ארוכות לדבר וכולם שתקו. כנשים לקחו לעצמן את הבמה, היו דיבורים בקהל, לחשושים, חוסר הקשבה, כאילו כשנשים מדברות זה פחות חשוב (אפילו אם הן אומרות משהו נפלא וגאוני). אז גם הקהל פחות מכבד. זה קשה.

    נסיים בנקודה חיובית, היה לי מאד כיף להתקל שוב ושוב בצמד המילים "כותבת אורחת" ואני חושבת שמי שכתב בסטטוס שלו (לא יודעת מי זה) שהוא 'גם כותבת אורחת' בזילזול פשוט לא מבין את המשמעות הגדולה שיש לנשים שנתקלות בזה. כמה פעמים ניתקלתי בחוקרות שנקראו "הרצוג/מקליין/בקשטיין" ותמיד חשבתי שמדובר בגברים עד שמצאתי אחרת. והפעם כולם נתפסים נשים אלא אם נמצא אחרת.

    • intellectualdouchebag Says:

      אבוי, אני גם תלמיד מכון כהן לשעבר וגם בעליו של הטקסט על הפות של בריטני ספירס. מכון כהן יצטרך להגן על עצמו, אבל אני רוצה להבהיר שהפוסט המדובר עסק בהצטלמות-ללא-תחתונים כקריאת תיגר נשית. התיאוריה על הפות הסלבריטאי כממשי הלאקאניאני היא לא לב הטיעון והיא אינה טוענת שהג'ניטליה הנשית דוחה את כולם כל הזמן, אלא את הקורא המציצן שמבקש לשלוט במהלך הסטרפטיז ומאבד את הזיקפה הממשית או המטאפורית שלו, כשהסלבריטאית משתלטת על רמת החשיפה שלה.

      בפוסט אדנדום אוסיף שזו הסיבה שסקס טייפז הן כל-כך משעממות: בתור מוצר ציני ומחושב, הן גוזלות מהמציצן את ההנאה שבחדירה חד-צדדית לקודשי הקודשים של הפרטיות. כאשר הריגוש הדני-דיני מוסר, כל מה שנותר הוא פורנו עשוי רע.

      • יעל Says:

        אבל יש כאן קפיצה: המציצן קולט שאין כאן "מציצנות אמיתית" לצורך העניין, ונדחה מהחשיפה הצינית+מקריאת התיגר (הפמיניסטית) שבעניין. אבל למה לשיטתך זה גורם לו להדחות גם מה*פות* עצמו? כאן טמונה המיזוגניה, כי הקפיצה הזו משחקת לידי סטריאוטיפים אקדמיים על הפות כדבר דוחה, מסריח, שעליו להיות מוסתר או למצער להיות מוחלף בפטיש לנעלי עקב וכן הלאה.

      • intellectualdouchebag Says:

        @ יעל

        אני חושב שאת מבלבלת בין מיזוגניה ומיזנטרופיה. לטעמי אין כאן תיעוב של איבר המין הנשי כי הוא נשי, אלא הלם מנוכחתו הלא-רצויה של הגוף הממשי, זה שהסירו ממנו את המעטפות הסמבוליות והדימיוניות שהופכות אותו לנחשק. התגובה הזו נכונה גם לאיברי המין הגבריים (ואולי אפילו יותר, משום שחשיפה גברית עוד פחות מקובלת מחשיפה נשית).

      • יעל Says:

        אני מוכנה לקבל את הטיעון הזה, עם זאת מעולם מעולם מעולם לא קראתי טקסט שמתאר הלם מנוכחותו הלא רצויה של הפין הממשי. נדמה שעל הפין לא מדברים כלל כיום (לא לטוב ולא לרע). בכל אופן, גם אם בלי כוונה, הטקסט שלך מצטרף (לפחות בקונוטציות של אלו המעורים בתיאוריות פסיכואנליטיות מרכזיות) לטקסטים התופסים את הפות כאיבר דוחה. במקרים כאלו (של קונוטציות פוגעניות מיידיות) אני סבורה שיש להכניס הצהרה, תקרא לה פוליטיקלי-קורקטית. דוגמה משיחה שהיתה לי היום:

        (דיברנו על לטינים בניו יורק): "נדמה שהלטינים בניו יורק, גם אם אחד מפורטו ריקו והשני ממקסיקו- רואים בעצמם אחים. כשאנחנו יושבים בחברה מעורבת- לא שאני חושב שאנחנו שונים, לא שאני רואה את הלבנים והלטינים כסוגים שונים של בני אדם, אני לא מסתכל על זה אפילו- גם אז הם עושים זאת".

        אני פשוט אהבתי שהוא הכניס את ההערה הזו ולו רק שאף לטיני שהיה נוכח לא יפגע.

  12. רחל Says:

    באמת היו רק 15 פוסטים של נשים? זה מפתיע אותי, ולא שמתי לב להטיה הגברית של האמורי עד עכשיו. כן שמתי לב שאני מתקשה להשתלב בדיונים עמוסים בז'רגון אקדמי, ואולי זאת בעיה כלל נשית. (ואולי לא). בכל אופן אני מאד אוהבת את הבלוג, מאד אוהבת את השימוש ב"כותבת אורחת", ומאד נהניתי להיות אחת מהכותבות האורחות.
    בעיני לעסוק בלמה נשים לא כותבות כאן מספיק זה מעניין אבל לא כל כך קונסטרוקטיבי. ניתנו לזה הרי המון תשובות בתיאוריות של מגדר, כמו שהמגיבות למעלה כבר אמרו, אבל הבנה של שורשי הבעיה לא פותרת את הבעיה. יותר מעשי, כמו שאסף אמר, יהיה פשוט לפנות לנשים שהייתם רוצים לקרוא ולבקש מהן לכתוב. לי הצעתם לכתוב בפעם הראשונה וזה מאד הקל עלי ליזום פוסט בפעם השניה.

  13. מישמיש Says:

    גם אני הרהרתי לא מזמן במיעוט המגיבות כאן אצלכם, ובאופן כללי בבלוגים פוליטיים/אקדמאים אחרים.
    גם אני ממעטת להגיב, אם כי קוראת כל פוסט שמתפרסם. אולי משום התחושה שנוצרה כאן קהילת מגיבים קבועה, שלוקחת את התגובות והדיון בפוסטים שמתפרסמים כאן לכיוונים דומים מאוד בכל פעם, ואני מרגישה שאין לי איך לחדור לשיח שנוצר בתגובות, ואין לי את הכלים להטות אותו לכיוון אחר.
    למרות שגם אני אקדמאית במדעי החברה (אם כי לא דוקטורנטית) אני מרגישה גם כן שהדיונים כאן מתאפיינים בדפוסי חשיבה שמתכנים בדרך כלל ,גבריים,- נטיה לאלימות מסויימת בתגובות, לדיונים אינטלקטואליים מתנשאים במקצת (דוגמאת 'את אומרת כך או חושבת כך רק כי לא הבנת באמת את מרקס/שמידט/מי שלא יהיה). הפעמים הספורות שהגבתי בהן כנראה לא היו מעניינות מספיק שיפתחו פתח לדיון נוסף, יתכן וזו אני.
    בקשר לכתיבה כאן- אני לא יכולה לדבר בשם האחרות, אבל אני חושבת שיש אצלי לפחות חשש מדיון אלים ופוגעני.
    למשל- אחרי הפוסט שפורסם כאן על מצעד העגלות, חשבתי לרגע לכתוב משהו על איך מדינת רווחה מתפקדת במציאות, אבל אני חיית להודות שהתגובות קצת ריפו את ידי.

  14. mashkazg Says:

    חשבתי על זה בלילה והטיעון הכי מוצלח שעלה בדעתי, הוא שהבלוג הזה הוא אפולוגטי במהותו, ואילו חשיבה נשית קצת נרתעת מויכוח לשם הויכוח

  15. יואב Says:

    הדיון כאן גלש גם לדיון על כך שנשים ממעטות אפילו להגיב בבלוג הזה.
    אני רוצה לשאול בהקשר הזה: מאיפה אתן יודעות את זהות המגיבים?
    אולי זמואל הוא אישה? אולי רני הוא אישה?
    הלו, זה אינטרנט פה.

    בתור אחד שהתוודה שלמשך תקופה מסויימת נהג להגיב בבלוגים מסויימים, בהם מתייחסים לגברים כאל "טרולים" חשודים, בתור כינוי נשי, אני מציע לא לפסול את האפשרות הזו.

    מגיבות, אם אתן חוששות מתגובה מדירה רק כי אתן נשים ואנחנו לא אוהבים נשים חכמות, אתן יכולות להגיב בתור מגיבים, אלא אם התגובה נוגעת להיותכן נשים כמובן (אם כי כמובן גם החלטה זו,של הצנעת הנשיות, לא חפה מביקורת,ולא מתאימה לכל אחת). גם כך עם שמות נפלאים כמו תומר קל נורא להתבלבל. הבלבול הזה, אי הוודאות הזו, היא מבורכת במקרים מסויימים. זו אחת הסיבות שאני אוהב את הביטוי "כותבת אורחת".

    • יסמין Says:

      הדיון לא "גלש" לדיון על כל שנשים ממעטות אפילו להגיב פה. תודה על השיטור, אבל הדיון *התפתח* ככה. א-פרופו.
      אתה מציע שאם לא נוח לנו נתחפש לגברים. אבל לדעתי יש כאן ניסיון להבין למה לא נוח לנו. לי אישית לא יהיה יותר נוח בתור גבר.

      • יואב Says:

        שיטור, אה? מה משמעות המילה גלש? האם בהכרח מדובר על גלישה אסורה, שלילית? אולי אני רואה בכך דווקא דבר חיובי, שהוא גלש למחוזות אחרים? האם פעולת הניטפיקינג-פוליטיקלי-קורקט לכל מילה ומילה אינה בעצמה פעולת שיטור (אל נא אמור גלש, אמור התפתח)?

        ואולי האשמה היא בזהותי המגדרית, אולי הייתי צריך להגיב לפוסט הספציפי הזה בתור אישה.

      • יסמין Says:

        מותק שלי, אולי טעיתי בפרשנות שלך בחלק הראשון, ואם כן סליחה. אבל אף אישה לא היתה מציעה לפתור את הבעיה שמדובר בה כאן באמצעות התחזות קיברנטית לגבר.

        אגב, התגובה המדירה כלפי נשים כאן מתבטאת בדרך כלל בחוסר תגובה.

      • יואב Says:

        אף אישה? זה משהו בכרומוזומים? רק אתמול קראתי על אישה שהייתה פעם לסבית והיום היא טרנסג'נדר שחי עם גבר אחר, ועכשיו היא גבר בהריון.

      • יסמין Says:

        כשתהיה בהריון נדבר, טוב? 🙂

      • רתם Says:

        יואב, מבלי משים, אתה חוזר על הסגנון המתנצח
        שהפוסט והתגובות מעלים
        לגביו שאלות חשובות

      • יואב Says:

        למה מבלי משים?
        יסמין האשימה אותי האשמות חמורות (שיטור!), ועניתי לה. אם זה נקרא אצלך "להתנצח" אז שיהיה.
        אגב, מה דעתך בעניין זה שיסמין כינתה את בן שיחה "מותק" בלגלוג, שמותר ככל הנראה לנשים בקטע כאילו אירוני אבל לא לגברים, כי אז זו כבר הדרה?

      • יואב Says:

        "תודה על השיטור, אבל הדיון *התפתח* ככה. א-פרופו." נשמע לי כמו התנצחות ולא כמו שיח נשי-מכיל-ווטאבר.

      • רותי קוטלר Says:

        נדמה לי שדווקא זה רעיון טוב לאמץ זהויות משתנות, וסגנונות משתנים, ולקבל תגובות שונות, ללמוד תפקידים בצורה אחרת במקום מאפשר ונייטרלי. לא הייתי פוסלת את האפשרות הזו בכלל.

    • תה Says:

      מסכימה עם רתם לגבי הסגנון המתנצח. זה גם מרגיש לי קצת תוקפני.

  16. ארנה Says:

    כרגע אולי אין לנו תנאים כי זה בלוג מאוד ביקורתי שבסגנון שלו גם מפנה סכינים מושחזות לעצמו וזה כבר מעיד על פריווילגיה. והרי אנו כבר מותקפות בכל זירה אפשרית- מינית, כלכלית, פוליטית, גופנית, סימבולית יו ניימ איט.

    בכל מקרה, למרות זאת, הייתי רוצה לכתוב (או לקרוא. כי אין לי כל כך נסיון כתיבה. האם יש פה שירותי עריכה נשיים ?: ) על נשיות ביקורתית רדיקלית.

    למשל, האם אנו מוכנות לוותר על חלקנו האפשרי (גם אם מינימלי) בייצור התשוקה לגבריות "גברית" ששולחת בין יתר הגורמים זכרים להירצח במלחמות?. האם יש לנו אחריות בכך? עד כמה תשוקה היא בכלל דבר פוליטי?

    או התשוקה, שמלמדת זכרים ילדים לא לבכות? בשביל שיגדלו להיות גברים שנוכל להשתוקק אליהם (?)ו שאומרת להם, כחלק ממערכת מורכבת יותר, איך גבר צריך להיות.

    ואולי זה כלל לא המקום..

  17. איתי קנדר Says:

    בקבוצות הפעולה של 'קמפוס לכולנו', תנועה סטודנטיאלית שבה הייתי פעיל לפני שנה, הייתה בעיה דומה. למרות השוויון המספרי בין הגברים לנשים, הנשים נשמעו פחות. הבעיה הייתה קיימת אפילו בקבוצה שבה השקעתי את מיטב הכוחות שלי — הקבוצה הפמיניסטית. היו בה שני גברים, שתי נשים, ואדם אחד חסר מגדר לתפיסתו. בחלק מהקבוצות הפתרון היחידי שעבד היה לאלץ את הגברים לשתוק ולהקשיב יותר. באחרות ניסינו לייצר אווירה שמכבדת את כולם. פתרון השתיקה הוא לא פתרון שיכול לעבוד לכם כאן כי אתם פועלים על דלק של כתיבה, אבל בכל זאת אני מזכיר את החשיבות שלו. הפתרון הזה נשען על ניתוח מוצלח של הדינמיקה שקרתה בקבוצות: ככל שהגברים דיברו יותר, ככה יותר גברים אחרים דיברו. היה שם, לדעתי, איזושהי תהליך של פידבק חיובי. ככל שיותר התבססה ההרגשה שרק גברים מדברים, ככה היה פחות נוח לנשים לדבר, ככה יותר גברים דיברו, וחוזר חלילה. מאז ראיתי את הדינמיקה הזו קוראת בכל מיני מצבים. למשל, בקבוצות טיפוליות של מכורים לסמים ובקבוצות דיון של פעילים יהודים וערבים. ייתכן שמשהו מעין זה קורה גם כאן.

    • יעל Says:

      הי איתי, אני מאד מסכימה עם מה שאתה אומר. אני בדרך כלל בת אדם מאד דעתנית, ובכל מקרה יש לי ידע נרחב על תחומים רבים, פוליטיים, טכנולוגיים, חברתיים וכן הלאה. מאז שמתרגלת פמיניסטית מדהימה הבהירה באזנינו שנשים נוטות לדבר פחות בקבוצה, אני עושה לעצמי הרגל וחובה אישית לדבר בכל מפגש/אירוע/הרצאה וכן הלאה. כשהייתי נוכחת פעם בהרצאה במדעי החיים, כמובן שהדינמיקה הרגילה של רק גברים מגיבים החלה, ואני הצבעתי גבוה גבוה כדי לדבר. אני רוצה להגיד לך שכשהתחלתי לדבר -קולי הגבוה הידהד ברחבי החדר ופילח את קולות הבאס הגבריים הנמוכים שנשמעו עד אותו רגע (כולל קולו של המרצה)- אנשים הסתכלו עליי בהפתעה, אפילו במעט גיחוך (אשה מדברת- אבוי). אבל מכיון שעבורי זוהי חובה, להיות האישה שכן מגיבה כדי "לפתוח" כמו שאתה אומר, את השער לנשים אחרות להגיב או לפחות להגיב "בשם המגזר" שלי, אני ממשיכה. אני קרנפית עיוורת, כמו שאמר פעם מישהו שוביניסט, אני לא רואה בעיניים. מגיבה, ומנסה לסגל לעצמי את קו המחשבה הגברי שמאפשר להם להגיב (והרבה פעמים לומר שטויות במיץ) בלי לחשוב פעמיים.

      העניין הוא, אם תשים לב, שלגברים בדיונים יש הפריבילגיה להיות אבטיפוס מסוג "המשוגע", "המעצבן", "הרפטיטיבי", "הפסיכי", ולכן להמשיך ולהפציץ בתגובות קטנוניות. נשים מרגישות שהן צריכות להיות יפות ומעודנות- גם בכתיבה באינטרנט!

      בתור מנחה קבוצות, הייתי מציעה לך להצביע מראש על הנטיה של נשים להחריש ושל גברים לדבר בתחילת המעגל- אולי זה יעזור?

      • בורדי Says:

        אם הנטייה של נשים היא להחריש ושל הגברים לדבר, מדוע לנסות להפוך את הנשים לגברים?

      • יעל Says:

        לבורדי- כי זו לא הנטייה המולדת שלהן, אלא חינכו אותן לשתוק ו"להתנהג יפה". כך כל טינאייג'רית דעתנית תקבל נהרות של תגובות מההורים ומהסבתא שאם היא תדבר יותר מדי- היא לא תמצא חתן. הבנת?

      • איתי קנדר Says:

        אהלן יעל, אני לא מדריך קבוצות כרגע. אבל אם בעתיד אדריך קבוצה מעורבת של נשים וגברים, יש סיכוי טוב שאעלה את ההבדלים המגדריים לדיון. בקבוצות הפעולה שלנו באוניברסיטה היו כמה נשים כמותך, ואלא באמת הצילו את שאר הנשים משתיקה והתמקמות בעמדת הצופה התמידית. אני חושב שזה דבר יעיל יותר, וחשוב יותר, מאשר כל מעשה, שכל גבר, יכול לעשות בכל סיטואציה מעין זו. משהו מהתמצית של המהפכנות נמצא בזה. ישר כוח.

    • אלעד Says:

      לא בטוח שנשים חייבות לדבר, ובהחלט ייתכן שנכון לאתגר את התפיסה ההירראכית שאומרת שבהכרח דיבור=נוכחות-כוח, אבל כן בטוח שגברים יכולים ללמוד לשתוק יותר (בכל הרמות, מהאישי לפוליטי). מקסימום יהיה קצת שקט..

  18. עדה ק. Says:

    גם אני קוראת כאן לעתים קרובות ולא מגיבה, פחות או יותר מהסיבות שכבר נזכרו לעיל – כלומר, סגנון הטיפול בתגובות ולעתים גם סגנון הפוסטים עצמם. אבל בניגוד לנזכר לעיל, לי נדמה שזה לאו דווקא עניין מגדרי (אני מכירה גם נשים שכותבות כך), אלא קשור יותר לאופן שבו בלוגרים תופסים את כתיבתם ואת מטרותיה. בניגוד לבלוגרים ה"ישָנים" כמוני, שמרגישים כמעט אסירי תודה על שיש מי שקורא אותם, ושחשוב להם להשפיע, ולו גם במעט, על דרכי ההתבוננות של קוראיהם (גם של קוראים שאינם מסכימים אתם) – נדמה לי שהבלוגרים "החדשים" (ואני לא מתכוונת דווקא לוותק) נוטים לראות את כתיבתם כסוג של שירות לציבור. אולי משום כך הם מגדירים (במפורש או במשתמע) את סוג התגובות שהם רוצים לראות, וכשתגובות אינן מתאימות לציפיותיהם, הם נוהגים בהן בחוסר סבלנות. אני חייבת לציין ש"ארץ האמורי" הוא לאו דווקא הסמן הקיצוני ביותר של הנטייה הזאת, אבל הוא משתלב בה – ולדעתי חבל שכך.

  19. יסמין Says:

    ועכשיו, אמורים יקרים, מה התרגיל הזה? גזרתם על עצמכם שתיקה כדי לא להפחיד אותנו? כי כרגע זה נשמע יותר כמו הגבר שמתעטף בשתיקה מענישה במקום לענות אחרי שהחברה שלו נזפה בו (שזה אגב הכי סטרייטי בעולם, לתשומת לבכם).

  20. ofrilany Says:

    קודם כל תודה רבה לכל מי שכתבה – למדתי הרבה ושמחתי לשמוע.

    יסמין, לפעמים לא עונים כי פשוט… לא עונים. אישית ובלי קשר ישיר לדיון הנוכחי, מאז פתיחת הבלוג די הפחתתי את התגובות שלי – אולי בין השאר בגלל אותן דינמיקות שתוארו כאן, ואולי פשוט כי אני מעדיף להתבטא דרך הטקסטים שאני כותב. לא כל דבר יש טעם להסביר, ולא כל טקסט בנוי באופן טענתי באופן שאפשר לנמק אותו. מבחינה זו, מי שרוצה יכולה לקרוא לי בלוגר לוקה בחסר.
    באופן הכללי ביותר, חשבנו שצריך לפתוח דיון על זה כי פשוט נראה לנו שאי אפשר יותר להתעלם מזה. זה הפך להיות קצת אבסורדי, שיש כותבת אורחת אחרי כותבת אורחת וכולן גברים. לדעתי זה היה סוג של פיל בסלון, ולכן חשבנו שאם אנחנו מנסים להתמודד עם כל מיני דברים ובעיות בחוגים שלנו, לא הגיוני שלא נתייחס גם לזה

    אבל באותה הזדמנות לגבי כמה תגובות אחרות (לא נראה לי שאספיק את כולן), ואתחיל מהסוף –

    עלמה, וגם יסמין – אולי, אבל נראה לי שיש כאן קצת מיתולוגיזציה לרמת האלימות בתגובות כאן. מה עוד שהאלימות באה לפעמים ממגיבים אחרים, ולא מהכותבים. אני לא יודע, אולי זאת טעות, אבל המדיניות שלנו באופן כללי היא לא לצנזר יותר מדי תגובות, כי אין לזה סוף. אני אישית גם לא רוצה להיכנס לתפקיד של הגבר המגונן. לעומת זאת אנחנו דווקא כן מוחקים תגובות שתוקפות כותבים באופן אישי

    עדה ואחרות – הדיון איכשהו מאוד מתמקד בתגובות. ודווקא בתגובות בבלוג הזה יש בסופו של דבר יותר נשים לעומת הפוסטים. אני נוטה להיות מוטרד יותר מהפוסטים, אולי מהסיבות שצוינו למעלה

    שירלי – נכון, יש לבלוג הזה תכונות מסוימות והוא שמתפרסמים בו טקסטים ארוכים יחסית שעוסקים בשאלות שאפשר להגדיר כ"נוקבות". יכול להיות שאפשר לשנות את זה, למשל כמו שמישהו הציע בפייסבוק להכניס פוסטים קצרים. העניין הוא שצריך בשביל זה להעסיק מערכת שלמה, ואנחנו בסך הכול שני אנשים. ואני בכל זאת לא לגמרי משוכנע שמדיום של טקסטים ארוכים (אבל אגב, לפעמים חווייתיים ולא תמיד בעלי אופי אקדמי או אפילו עיוני) הוא לא מתאים לנשים.

    ארנה – גם אני הייתי רוצה לקרוא על נשיות ביקורתית רדיקלית כאן בבלוג. אבל אני לא בטוח שהייתי רוצה שגברים יכתבו על הדברים האלה. זה יהיה קצת מוזר לא?

    יואב – חשבתי בשלב מסוים לאמץ לעצמי אלטר אגו נשי. אגב, גם ככה בעבר הרבה אנשים חשבו שאני אשה (מישהו אמר לחברה שלי ש"עפרי זה שם של כוסית"). אבל נראה לי שאוותר על זה

    רחל – תודה, ותודה גם על הפוסטים שלך

    כותבת בדויה – תודה. אבל אני חושב שהעובדה שנשים לא כותבות (או כותבות מעט) בבלוג היא יותר צורמת מזה שפלסטינים למשל לא כותבים בו. אפשר להפוך כל דבר למבנים הכלליים ביותר של מדכא ומדוכא. אבל פלסטינים כמעט לא כותבים גם בבמות אחרות בעברית, ומסיבות מובנות, ואילו נשים כותבות הרבה

    דפנה – תודה על הדברים הנוגעים ללב

    poochys – אני לא יודע מה לומר. אני נאלץ להשתמש במלה: אירוניה. התמונה הזאת היא אירונית. אולי כדאי לחשוב על זה שמהסיפור הזה, מי שמצטייר מגוחך הוא פיגמליון יותר מגאלאתיה

    paxifista – בכל מקרה את לא צריכה לקרוא את הפוסט הזה כנזיפה

    תומר – תודה, אני באמת מקווה שהמחאה תוציא אותך מהארון

    אסף – אתה צודק אבל יש גבול גם כמה אפשר להציק לא/נשים. בסופו של דבר מי שלא רוצה לכתוב לא רוצה לכתוב

    יוסי – תנאי הפתיחה היא ששני גברים הקימו את הבלוג.אולי זאת היתה טעות אבל זה מה שהיה וזה מה שיצר את המציאות הנוכחית לטוב ולרע. אם מישהי רוצה להצטרף זאת אופציה

    • איתי קנדר Says:

      אולי אתה קצת מתעלם מהיחס בין התגובות לפוסטים, עופרי. נדמה לי שהאחד מוליד את השני, והשני את הראשון. שניהם מיצרים אוירה מסוימת בסלון הזה שהוא האתר שלך. יש מקומות כאן בירושלים שאני לא הולך אליהם בכלל. יש מקומות שאני רק הולך להקשיב להרצאות או הופעות בהם. בשני סוגי המקומות לא אחשוב אפילו על להרצות. אין לי מוטיבציה לעשות את זה. אולי היחס ביני ובין המקומות האלו דומה ליחס בין נשים לבלוג הזה.

      • איתי קנדר Says:

        ד'א אני מסכים עם ההצעה להגדיר מחדש את האתר כזירה למחשבה גברית. אני לא חושב שצריך לחסות עוול אחד בעוול אחר ולהדיר את הגברים שכבר התרגלו לצורת התבטאות ותקשורת מסוימת. זה לא הוגן, ולדעתי, גם ממש לא פרקטי. קהילות לא עוברות שינויים רדיקליים כאלו בין רגע.

      • ofrilany Says:

        אתה אומר את זה ברצינות?? ראה תגובתי ליסמין. אני חושב שאם הגענו באמת למסקנה הזאת זה מאוד עצוב.
        תכל'ס אני חושב שמועדונים סגורים של גברים הם דבר שצריך להיות כמעט בלתי חוקי, אם לא מעבר לכמעט. בגרמניה למשל השמאל עושה הפגנות מול מועדונים כאלה, ומסיבות די מוצדקות

      • איתי קנדר Says:

        אני רציני כמו המוות. האם זה לא המצב דה פקטו? לתייג את זה ככזה, זה כמעט עניין שיווקי. בכל אופן, הרכיב החשוב ביותר הוא ההכרה העצמית. אתם לא מועדון סגור — יש כאן הרבה מאוד נשים שצופות בכם (אולי אפשר להגדיר מחדש את האתר כמופע צ'יפנדיילז אינטלקטואלי:), הן (+כמה 'הם') פשוט לא לוקחים חלק בתהליך יצירת התוכן. זה לא עצוב. אל תהיה עצוב. לא כולם יכולים להתערבב עם כולן.

      • איתי קנדר Says:

        ד'א אם יש משהו שמצביע על מידת הקשיחות של הקהילה הגברית כאן, זה התגובות של הגברים בפוסט הזה ממש!
        ממגננה שהיא תקיפה עד הצעות לטשטוש הזהות ועקיצות על הפירוש הנכון ביותר של גישות פמיניסטיות. אין כאן שום קשב, וגם חבל לצפות לקשב או רב-שיח בונה. זה לא רוח המקום ואלו לא הנורמות ההתנהגותיות שלו. לדעתי חבל על הזמן שלכם. אתם מנסים לביית אריה.

      • ofrilany Says:

        טשטוש הזהות? זה נשמע לי דווקא כמו מחמאה. אני פשוט שואל אותך – ואם מישהי שולחת לנו פוסט לבלוג, כמו שכבר בכל זאת קרה כמה פעמים, אנחנו אמורים לכתוב לה: "מצטערים, זה בלוג לגברים בלבד?".
        זה פשוט לא נשמע לי כל כך הגיוני

      • איתי קנדר Says:

        עופרי, באוטובוסים ללא הפרדה מגדרית יש אנשים שפונים לנשים ואומרים להן 'סליחה, לא יכולתי שלא לשים לב שאת יושבת ליד אשה, את רוצה אולי לשבת ליד גבר?'…? אתם, המנהלים, לא צריכים לעשות כלום. זה לא בלוג לגברים בלבד, ואתם לא צריכים לסנן כותבים. העדפה מתקנת יכולה לעזור קצת, אולי. אבל בסופו של דבר העניין הזה יקבע לא על ידיכם כי אם על ידי הקהילה שטיפחתם כאן. ובגלל זה אני מנתח את הדינמיקה כאן כקשיחה מדי בשביל שינוי.
        לדעתי, טשטוש זהות זה לא מחמאה. לא בקונטקסט הזה, לפחות. להפך, זה צורך שעולה מכך שעל בחורות מסתכלים בצורה שונה מאיתנו הבחורים. זה אילוץ, לא פריבילגיה. כמו שבורקה זה אילוץ חברתי, שגם אם נשים בוחרות לזרום איתו וגם אם לא, תמיד ישנו כוח חיצוני שבמידה רבה כופה עליהן את הלבוש. טשטוש הזהות הוא דרך לעקוף את המאפיינים של זירות אינטרנטיות פטריארכליות. זה מסלול עוקף. זה לא מחמיא לזירה ולא לפרט.

      • ofrilany Says:

        אני מניח שאתה מתכוון להעדפה מתקנת לנשים?
        בכל מקרה, אני רוצה להסביר למה הרעיון של הפרדה מגדרית הוא בעייתי בעיניי. כי הבלוג הזה לא עוסק רק בשאלות של מגדר. אם הוא היה עוסק באמת במגדר ובלימודי גבריות, אפשר היה להפוך אותו למין קבוצה למחשבה גברית או משהו כזה. אבל 90% מהפוסטים בבלוג הזה עוסקים בנושאים שנוגעים למיטב הבנתי לכולם – גם לנשים וגם לגברים, כגון: המחאה החברתית, מדינה דו לאומית, השואה. אז אולי אני טועה, אבל לא נראה לי שצריך לערוך על הנושאים האלה דיון נפרד לגברים.

      • איתי קנדר Says:

        אני מרגיש שאין תקשורת בנינו כרגע. אני מנסה להעביר לך רעיון אבל זה לא עובר אל הצד השני. אדבר בשפה פשוטה: הבלוג הזה לא צריך הפרדה מגדרית כפויה. הבלוג הזה מייצר דינמיקה, שלא קשורה לנושא הספציפי בו עוסקים ברגע נתון, שנותנת פחות מקום לנשים. בדינמיקה הזו אני לא חושב שאתה יכול להילחם, אבל אני גם לא חושב שאתה צריך לצרוב אותה אל תוך בשר הבלוג. אני מקווה שעכשיו הובנתי. למען האמת, אני מתחיל לחשוד שאתה ציני כלפיי, שאתה יודע למה התכוונתי אבל אתה משועשע מהמשחק שמתנהל בנינו. יכול להיות שזה מה שקורה?

      • ofrilany Says:

        לא אני ממש לא ציני. באמת כנראה לא הבנתי אותך. אבל לא נורא

      • יואב Says:

        מה רע בטשטוש הזהות? ממתי הפמיניסטים נהיו כאלה שמרנים?

      • יואב Says:

        נראה לי מהיום אתחיל להגיב כאן בתור נקבה.

      • איתי קנדר Says:

        @יואב, שמע, אני יודע מה יקרה עכשיו בנינו. אתה תפלוט אמירה מתריסה, אני אתגונן באריכות. כנראה שזה ימשיך עד שאגווע מתשישות. אתה לא חושב שזה דבר מפגר לעשות כאן? רק בגלל שבת ירדה עליך? אולי תבלע את העלבון ותקשיב למה שמספרים לך, במקום?

      • יואב Says:

        פחחח.
        (תזכורת לעצמי: לא להאכיל את הטרולים)

    • שירלי קליביצקי Says:

      רק לצורך הבהרה: אין לי שום דבר נגד טקסטים נוקבים, עם או בלי מירכאות, וגם לא נגד טקסטים ארוכים. אני פשוט חושבת שיש מקום גם לתגובות שאינן כאלה.

  21. שרון Says:

    הסיבה שנשים לא כותבות כאן היא שהשיח פה הוא לא נשי. כבר נאמר: מדעי, מתוחכם, רציונלי, מתחכם, קר ומעוקר. זה מזכיר לי את מה שקרה באתר העוקץ שקראתי באדיקות במשך שנים. הפוסטים המונומנטליים באתר, שזכו למספר התגובות הרב ביותר וגרמו לשינוי תודעתי באתר ומחוצה לו היו הפוסטים של כמה דיוות כמו נירית צארום, שירה אוחיון, יעל ברדה ואורטל בן דיין. הפוסטים האלה דיברו על מה שקורה לכותבות בחייהן, הן דיברו על בני אדם ולכן בני אדם אחרים רצו לשמוע ולהגיד מה קרה להם עצמם בחייהם. זו היתה התפוצצות אנרגטית משכרת וסוחפת. אבל אז קרה איזה מקרה או קרע והנשים פרשו מהאתר והיום הוא נוטה יותר למאמרי דעה שאינם מצליחים לגרור תגובות. זאת למרות כשרון הכתיבה האדיר של יוסי דהאן שיצר את רוח האתר עם איציק ספורטא. נשים מדברות על האישי ומשם הן יוצאות אל הציבורי. בשיחה שלהן אין צורך בכלי הנשק האקדמיים והמדעיים על מנת לתת תוקף לטיעונים. הטיעונים תקפים משום שהם מתארים את המציאות של השומעות. הן תקפים מכוח אמיתותם בחוויית החיים של הנשים האחרות. לעומת זאת, בשיח הגברי השמרני כפי שמשתקף גם באתר נקודת המוצא היא שאף אחד לא יודע משהו על האמת ולכן כל דובר צריך להתחמש בטיעונים, תארים ורטוריקה מפותלת על פי קריטריונים מוסכמים על הדוברים. כל זה לא מעניין אותנו הנשים. אנחנו מדברות אחרת.
    אגב,בהעוקץ היה אחד מני אביב שידע לכתוב בשפה הנשית, והוא היה נפלא. כשעפרי מניח לעצמו להשתחרר, הוא כמעט ממש בדרך לשם, וזו הסיבה שאני עדיין קוראת פה ושם את האתר הזה, נוברת ומחפשת לי מילים ומשפטים שארצה לשמוע, ולרוב מתעייפת מרוב מיון, ברור וחיטוט בהררי המילים האינסופיות, אבל כשזה בא זה פשוט שווה שעות של עלעול משועמם וחדגוני – למשל "מכונת הכביסה הגרמנית"…

    • איתי קנדר Says:

      מה שכתבת גרם לי לרצות לזרוק לפח את הפוסט שכתבתי ביממה האחרונה. איך זה בתור אמוציונליות?

      • שרון Says:

        לא אמרתי אמוציונליות, אמרתי שיח שיוצא מהאישי אל הציבורי. אכן, יש להבדיל בין תרגילים אינטלקטואליים ואמנות הכתיבה לשם הכתיבה, לבין כתיבה על נושאים שמעניינים את הקוראים כי הם מדברים עליהם ואליהם. אני צופה ששיח מהסוג השני יהיה חווייתי יותר, מרגש יותר ולכן גם מעניין ומלמד. כבר אמר קרל רוג'רס שכל למידה אמיתית מתחילה ברגש.

    • עודד נעמן Says:

      שרון,

      נשמע שאת מציעה שנשים כותבות וקוראות טוב יותר ושכיוון שאין בבלוג הזה נשים הבלוג לא משהו ונשים לא קוראות אותו.
      אני לא בטוח שנשים לא קוראות את הבלוג. אני גם חושב שכמו שעפרי אמר, הכתיבה כאן לרוב היא לא עיונית – היא לא "מתוחכמת, רציונלית, קרה": יש ברשימות כאן הרבה רגשות, דימויים, ומעט טיעונים מפורשים.
      אבל גם אם את צודקת, הייתי שמח לדעת אם יש לך הצעה כיצד לשלב עוד נשים ביצירת הבלוג? איך לעשות את הבלוג טוב יותר?

      ואוסיף גם שהרתיעה מההתגוששות בארגז החול של התגובות משותפת לקוראות וקוראים רבים (אני ביניהן). אבל לעומת התגובות, לרוב את הפוסטים כאן מניע איזה צורך להתבטא ולחלוק משהו עם הקוראים והקוראות. ההתנצחות שולטת בתגובות אבל אני מוצא שרוב הפוסטים דווקא נוגעים לליבי ומשתפים אותי בחוויות שחשוב לי להכיר. (ואולי דווקא בגלל שהפוסטים מסעירים המגיבים מסתערים)

      • שרון Says:

        עודד, לא טובות יותר. אחרות. בשיח הגברי (נקרא לו כך) של האתר עפרי וגל והאחרים הם טובים יותר.
        לגבי שאלתך השניה, אני חוששת שלא ניתן "לקרב" את הנשים אל הבלוג, ואני אומרת זאת בצער, כי לתקופה קצרה הוא היה הבלוג המוביל שלי, לאור מצבו של העוקץ והעובדה שאיריס יער אדלבאום כבר לא כותבת הרבה. הרשת בנויה כך שהעדרים נודדים למרחבים אחרים למצוא מים ומזון, וכל אחד רוצה למצוא לעצמו את המקום שבו ירגיש בבית. הרשת נותנת את התקווה שאם תכתת רגליך, תמצא בסוף את כר הדשא שלך (בניגוד לעיתונות הרשמית, שם אין לאן להמלט). נכון שבעברית יותר קשה, אבל קשה גם להיות במקום שבו אתה מרגיש כמו התלמיד החלש בכיתה.

    • יוסי Says:

      מסכים שהכתבות שם הפכו להיות שטוחות ומשעממות, אבל נראה לי שגם ממשק התגובות המוזר שהם אימצו עזר לקבור את האתר (לפחות מבחינת המגיבים, גם אם לא מבחינת הקוראים הפסיביים..)

  22. ofrilany Says:

    עפרי,
    תודה על התגובה. אני לא מסכימה איתך לגבי מיתולוגיזציה של האלימות, ויש משהו מאוד לא פייר בלהגיד "את מגזימה" כשמישהי אומרת שהיא חווה את המקום הזה כאלים. זה כאילו משליך חזרה אליי את מה שקורה פה ואומר שהכל בעיני המתבוננת וכו'. העניין הזה של "בעיני המתבוננת" הרי רלוונטי גם לגבי וגם לגביך- כי הרי הפרספקטיבות שלנו שונות, ויכול להיות שבשל העבודה שאנחנו לא שייכים לאותו מגדר אני ואתה חווים באופן שונה את הגבולות של "אלים מידי".
    אז בוא נדבר על גבולות דיון, גבולות אלימות בדיון (ושאלת מדיניות אישור התגובות היא מעניינת). זה נשמע לי כמו נקודת התחלה יותר פמיניסטית והוגנת מאשר לומר שאני עושה מיתולוגיזציה.
    האם שנינו קראנו את הדיון בעקבות הפוסט של יותם פלדמן? הפוסט היה מעניין, שנוי במחלוקת, מעורר מחשבה ומעורר אמוציות-ואולי חלק מהטיעונים בו היו בעייתיים- אבל הדיון הגיע להתלהמות מאוד לא נעימה. היו תגובות רבות שהשליכו רפש עליו ועל משפחתו ומה לא.
    אני מאוד אופתע אם אני היחידה שחשה אי-נוחות בקריאה. ויש עוד דוגמאות, אבל לא בא לי לחטט עכשיו בדיונים שלא אהבתי רק כדי לספק ראיות. הנקודה היא אחרת: יכול להיות שמה שנראה לך כמו פרקטיקת דיון חריפה נראה לאחרות אלים ומדיר. יכול להיות שלספוג נחרת בוז מקולגה ישפיע על גבר אחרת מאשר על אישה, במיוחד אם היא עשתה מאמצים עצומים כדי להשתתף בתחום "גברי".
    עכשיו אפשר לנסות לחשוב על מה עשויה להיות מדיניות דיון אחרת.
    (אגב, אני מסכימה עם עוד דעות שנאמרו כאן, ואני לא חושבת שהתגובות הן הסיבה הבלעדית לנוכחות הדלה של נשים, פשוט נראה לי שהתגובות הן חלק חשוב מהאווירה הכללית ושזה דיון שיכול להיות מעניין).
    עלמה

    • יסמין Says:

      אני אומר זאת כך: אם התגובות שאני מקבלת על תגובות נעות מהתעלמות (עקבית) לתוקפנות, ברור שלא אעז לשלוח פוסט למקום שמאותת לי שאני לא בראש שלו. מי רוצה לקרוא משפטים כמו "תודה ששלחת לנו פוסט, הוא נראה לנו מעניין אבל הוא לא מתאים לרוח האתר"?

      זה מצחיק, כי פעם היה לי בלוגצ'יק עם מעט מאוד חשיפה, והוא נכתב מלכתחילה ככה, ובאתר שאני מניחה שיותר מ-90 אחוז מהקוראות בו הן נשים, ורוב התגובות, אם בכלל היו, היו כל מיני איזה יופי, מקסים ומזדהה, ובאמת היה לי קצת חבל שרק נשים קוראות אותי, ובסוף גם נמאס לי לכתוב במקום לגמרי לא פוליטי — שבישראל זה אומר בעצם מיינסטרימיות ציונית חסרת כל מודעות, אם כי בתחומים אחרים הקוראות/כותבות שם יכולות לאתגר באופן עמוק הרבה מן השמאלנים הרדיקלים פה שמלבד שמאלנות הם די שמרנים. ובכל זאת, הרגשתי שם בבית: חופשייה ומוגנת, גם כשכתבתי דברים לא הכי מקובלים.

      אני לא רוצה לקטול את הבלוג הזה: הוא באמת אחד מבילויי הלילה החביבים שלי. אבל אולי באמת תכריזו עליו כעל במה לחשיבה גברית, וככה גם אנחנו הנשים שמגיבות מפעם לפעם נדע איפה אנחנו דורכות. מי שמגיבה — על אחריותה. בלי פרטנציות. אני בסך הכל אוהבת גברים, רק צריך לדעת למה לצפות מהם 🙂

      • רחל Says:

        אבל עד כמה יש ערך לתגובות מסוג איזה יופי, מסכים ומזדהה? כלומר, נחמד מאד שיש פרגון (לא בציניות. זה באמת נחמד), ואני מעריכה תגובות מפרגנות, אבל נראה לי שגם הכותבת וגם הקוראות יכולות ללמוד יותר מתגובות שיש להן מה להגיד מעבר לשבחים, לא ככה?

      • יסמין Says:

        והרי ציינתי את סוג התגובות הזה כחיסרון, בדיוק בגלל זה.

      • ofrilany Says:

        יסמין,
        כיוון שהיו כאן תגובות ששיבחו את הטקסט האישי, מה שאני בסך הכול מזדהה איתו, אשתף אותך במשהו כזה, שגם יכניס אולי עוד היבטים לסיפור. בדיוק דיברתי על זה השבוע אם מישהו שריאייין אותי לאיזה מחקר פסיכולוגי. זה יהיה אולי קצת מביך אבל לא נורא. אם לספר בקיצור, כשהייתי בכיתה ג', היתה לי איזו הסתבכות לא נעימה עם הבת הקטנה של השכנים ששיחקה בשלולית שבחצר. הואשמתי בכל מיני דברים, כנראה בצדק, ואחר כך גם החברים שלי טענו שבגדתי בהם. באותו יום ובאופן מודע, החלטתי שאני לא מתעסק יותר עם בנות מטוב עד רע. ברמה כלשהי של תחושה, ודווקא בגלל שלא בדיוק הבנתי מה קורה, הרגשתי שהעניין הזה של "לריב עם בנות" תמיד שם אותך במקום מאוד טוטאלי, של האשמה מאוד חמורה ושל אשמה מאוד קשה.
        מאז, רבתי עם בנות בעוד איזו הזדמנות או שתיים בחיים. תמיד זה היה מאוד קטסטרופלי. בד בבד, היו לי גם כמה וכמה שיחות עם בנות, ואפילו כמה חברות (אני לא כל כך אוהב את המלה "ידידות") מאוד קרובות.
        על סמך אותן שיחות, אני בכל זאת מקווה שאפשר להגיע למצב שבו אפשר לנהל שיחה בלי להתמקם אוטומטית בעמדות האלה, כשהמטען הזה של מאות אלפי שנות דיכוי אמנם נמצא ברקע אבל לא מכתיב מראש את התפקידים.
        יכול להיות שהאופן שבו הצגנו את הדברים הבנה מראש את הסיטואציה ככה. ואולי זה באמת אבוד. ובכל זאת, לא נראה לי שנכריז על עצמנו כבמה לחשיבה גברית. זה פשוט נשמע קצת נאצי.
        באופן יותר קונקרטי, את מבקשת מאיתנו לא לשתוק, מה שנקרא "השידול אלי שיח" – בסדר, זה גם מה שאנחנו עשינו בפנייה לכותבות. בד בבד את מבקשת לא לתקוף ואולי גם לא לנסות להיות "בסדר". אשמח אולי אם נעשה משחק תפקידים, ותציעי איזו מין תגובה היית רוצה לשמוע. מה הייתי יכול לכתוב שהיה משכנע אותך, לצורך העניין, לכתוב פוסט לבלוג.

        ופוחי – תודה על ההבהרה. אבל כן, אני אירוני גם שאני מזמין אותך לכתוב. לצורך העניין, אני תמיד אירוני. תמיד! תמיד!!!

      • רחל Says:

        אה, אז לא הבנתי אותך. סליחה.

      • יסמין Says:

        התגובה שלך לגמרי משמחת אותי, ואתה צודק לגמרי. המיקום האוטומטי הוא אויב גדול של כל דיון, ובכלל של ההנאה מהחיים. וזה גם משעמם.

        לענייננו, החיים שלי רחוקים מתל אביב ועמוסים באלפי פרטים קטנים שצריך לזכור ומשימות שצריך לבצע. רק מדי פעם נותר לי זמן לחשוב בעצמי. אבל אם יהיה לי מה להגיד, אני אנסה לכתוב את זה ואשלח לכם.
        אתה, לעומת זאת, תתבקש (בלי להתחייב) להגן על זכותי להשמיע את הדעה שלי, בלי לצנזר תגובות.

        הולך?

      • ofrilany Says:

        הולך +

  23. דניאל Says:

    הי, אני מנסה לחשוב למה מעולם לא כתבתי לבלוג הזה, לא בפוסט ולא כתגובה. אני חושבת שהבעיה היא שאני לא מאמינה לכם. אני חושבת שאתם משתמשים במילים כאמצעי הגנה, כקליפה. פוזה, כמו שאומרים. זה מעניין וזה יפה, כמו שתחפושת יכולה להיות יפה, אבל הטקסטים כאן כל הזמן שולחים חיצים בחזרה אל הכותבים שלהם – מאייכים אותם, מכבדים אותם, מגנים עליהם. אני לא מעוניינת לעשות את זה ואני לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה הייטב. כבר קרה לי הרבה פעמים שהתחלתי לכתוב תגובה ומחקתי אותה, ואפילו בשלב מאוד מתקדם. ברגע מסויים אני שואלת את עצמי – מה הטעם – מוחקת והולכת.
    אפשר להגיד שאין כאן מקום לטעות. אני לא חושבת שאתם פתוחים לתקשורת שאינה שיפוטית, ואני מרגישה שכל מילה שנכתבת בבלוג הזה נכתבת מתוך מחשבה מראש על האופן שבו היא תיתפס. יכול להיות שזה מכשול שניתן לעבור אותו, כלומר לחיות איתו ולייצר למרות המעמסה הזו טקסטים מרתקים. מה זה יכול להיות – זה קורה כאן בפרוש. אבל אני לא מסוגלת לעשות את זה וזה גורם לי להגעל מעצמי.
    נקודה אחרונה: לבן זוגי המקסים והאהוב יש קטע כזה, שהוא אומר דברים שהוא לא ממש בטוח בהם בטון מאוד סמכותי, וכולם, כולל אותי, נוטים להאמין לו. זה סוג של הימור, כי אם חושפים את הטריק, כמו שלמדתי לעשות בשלב מסויים, זה יכול להיות מאוד מביך בשבילו, לאו דווקא בגלל שהוא טעה, אלא בגלל שהוא שיקר והעמיד פנים כאילו שהוא אחד שיודע. אני חושבת שהחיים שלי לימדו אותי (וכאן כנראה נכנס העניין המגדרי לפעולה) שאני לא יכולה להעמיד פנים של אחת ש"יודעת" – שזה לא הטייפ קאסט שלי. זה לא אומר שאני יודעת פחות מאחרים – אלא שאני לא משכנעת אם אני משקרת, מה שאומר מבחינתי שאני לא מסתכנת בלהתפס עם המכנסיים למטה, ופשוט דואגת לדבר רק על מה שאני יודעת. אני מרגישה שלעיתים קרובות המרחב שבו הבלוג הזה מתנהל הוא בדיוק המרחב הזה – של העמדת הפנים של היודע, הבטוח בעצמו, ויכול להיות שזה משחק שנשים, בהכללה, לא מאמינות שהן מסוגלות לו.

    • רוני Says:

      תגובה יפה. i second your thoughts.

    • מ Says:

      כל כך צודקת
      (המגיב הוא גבר)

    • קרן Says:

      היי, רק רציתי לומר (לאור התגובה המעולה השניה שלך והתגובה המתסכלת של גל אליה) שהאבן שזרקת כאן לא אבדה בבאר. גל ועפרי הם לא כל הבאר. לי מה שכתבת כאן היה מרתק ועשה לחשוב, ואחרי ששיתפתי אותו בפייסבוק, גם א/נשים אחרים אמרו שזה היה מרתק ועשה להן/ם לחשוב.

  24. poochys Says:

    עפרי,
    אני מרגישה שאתה כמעט מבין מה אני רוצה לומר, אבל אתה עונה תשובה שתוציא אותך בסדר או על יד בסדר.

    כשהזמנת אותי לכתוב, הייתי מאוד רצינית..
    אני יודעת שאמרתי משהו לא פשוט. עליך ועל גל- בעלי האתר.
    אז אתה אירוני כשאתה מזמין אותי לכתוב?
    בוודאי שפיגמליון יצא לא טוב.
    זה הסיפור שאתה בחרת.

    המסר הישיר הוא – נשים כתובנה
    המסרים הסמויים הם
    אתן חיות בזכות היצירה שלנו,
    אנחנו מלמדים אתכן לדבר,
    בזכות התשוקה והאהבה שלנו קיבלתן רוח חיים,
    אילולי אנחנו הייתן נישארות שם, מאובנות.

    זאת אי הנוחות שדיברתי עליה.
    אני בטוחה שלא התכוונתם במודע לעשות זאת. זה מה שאני מרגישה ומבינה.
    אני גם יודעת שזה חומר מצויין למחשבה.
    תודה
    פוחי

  25. טראומה Says:

    אוף טופיק, אם תסלחו לי, אני גבר צר אופקים: "פיגמליון וגלתיאה" זה מחזה של וו.ס. גילברט משנת 1871. בכלל לא אופרה קלה משנת 1845.
    היו אמנם כמה אופרות שהתבססו על תימת פיגמליון: האופרטה "גלתיאה היפה" של סופה (1865), "פיגמליון" של כרוביני ו"איל פימליונה" של דוניצטי (שתי אופרות נשכחות מתחילת המאה ה-19), והיפה מכולן (לדעתי!): פיגמליון מאת ז'אן פיליפ ראמו (1745). יש גם את המלודרמה (מחזה בליווי מוזיקה) של אחד, ז'אן ז'אק רוסו.
    חוץ מזה: הבחירה דווקא בתימה הזאת מוזרה: גלתיאה התמימה והמלנכולית של גילברט מאוכזבת מהחיים שקיבלה, ובוחרת לשוב ולהיות פסל…

  26. שי Says:

    וואו, איזה רפש אתן זורקות כאן על הכותבים ועל המגיבים הגברים. למה לגברים אין רגשות שאפשר להשמיץ אותם כמקור כל הרע בבלוג? קרים, מנוכרים, כוחניים, אלימים וכו'. ומה שאתן עושות זו לא אלימות וכוחניות? זה שוביניזם הפוך, בו אתן טוענות שנשים טובות וראויות יותר. זה מגיע למצב שעלמה טוענת שיש שיח נשי ושיח גברי בתגובות בבלוגים והבלוג צריך לאמץ שיח נשי ולצנזר ולהדיר את השיח הגברי ויעל טוענת שכל תשובה למישהי צריכה להתחיל בחנפנות ותשומת לב כמו "אני מכיר, אוהב, מכבד ומעריך מאוד את xxx אבל בפוסט הזה אני חושב שיש לה טעות".
    דווקא צעדת העגלות (שהשתתפתי בה) הוכיחה שגם נשים יכולות להיות אסרטיביות, גם הן יכולות לדרוש זכויות והן לא צריכות לפחד ולברוח מעימותים.
    בתור אחד שכתב כבר באינטרנט, אני יכול להגיד לכן שישנם פוסטים במקומות מסויימים שהגבתי עליהם, לעומתם בפוסטים אחרים שכתבתי (בין השאר בוואי נט), לא הגבתי על הטוקבקים והם אפילו הצחיקו אותי. לא חייבים לענות על תגובות לפוסט מצד אחד, אבל גם לא צריכים לפחד מויכוח ודיון, מצד שני.

  27. רוני Says:

    ראשית, אני רוצה לברך אתכם על היוזמה לרדת לשורש העניין. זה דורש התעמתות עם דעות רבות ושונות שאולי ידרשו מכם לחשוב מחדש על אספקטים שונים של ניהול הבלוג, ויפה שאתם מוכנים לפתוח דיון כזה.
    בגדול, אני מסכימה עם עלמה. הגבתי מעט לאורך הזמן, אך קראתי פוסטים + תגובות ופעמים רבות העדפתי להישאר הקוראת מן הצד. בבלוג שלי אני לא מהססת לפרסם פוסט וגם לא להגיב, אבל זה מובן מאליו. אבל פה, אצלכם, אני מרגישה שתגובה היא בהכרח פתח לויכוח שעשוי להיות קשה, לעשות דה-לגיטימציה לדעות שלי וכו'. עפרי, אני זוכרת פעם התדיינות בין שנינו שהידרדרה די מהר לתגובות שאני חוויתי כלא נעימות מצדך. מצדי, אני רציתי לשאול אותך שאלות וגם לא להסכים עם דבריך. הרגשתי שהשאלות שהעליתי ושאי ההסכמה שלי עוררה ויכוח במקום דיון.

    ועכשיו לתכלס – אני חושבת שיש שני דברים שעשויים לשנות את המצב:
    1. הזמינו באופן פעיל נשים לכתוב בארץ האמורי. הפכו את זה לחלק מסדר היום של הבלוג באופן קבוע. גם אם יהיה קשה למצוא כותבות, עשו זאת ואל תוותרו. הוציאו קול קורא, הרחיבו את הנושאים לכתיבה, תגידו מה מעניין אתכם לפרסם שלא פרסמתם עד היום וכו'. בעצם, אל תירתעו מעבודה קשה בעניין הזה.
    2. תגובות לפוסטים. אני מבינה את הרצון שלכם לצמצם בצנזורה, אבל אני לא מסכימה עם הקו הזה. מאוד קל לצנזר אלימות "ישירה" – קללות והכפשות אישיות, אבל תגובות רבות ספוגות באלימות עקיפה – דיבור מתלהם, משפיט, אלים כלפי מגיבים, מגיבות וכותבי פוסטים. גם בבלוג שלי מצאתי את עצמי נתקלת במגיבים שכתבו בצורה כזו (כזו = שקשה לשים את האצבע על האלימות, אבל ברור לכל שהיא קיימת), והתלבטתי מה לעשות הרבה פעמים. אז לפעמים לא פרסמנו תגובות, אבל זה קרה לעתים רחוקות מאוד. אז לעתים כן פרסמנו והגבנו ישירות לאלימות שבתגובות – אמרנו למגיבים מסוימים חד וחלק, וגם למגיבות, שאופן הכתיבה שלהם לא מעורר בנו רצון לדון איתם ושאנו מקווים לראות צורה אחרת של התבטאות להבא. אוקיי, זה לא תמיד הכי נעים "לחנך" אנשים, אבל וואלה – הם לא יודעים תמיד לחנך את עצמם.

    אני חושבת שגברים רבים כותבים אוטומטית תגובות, בלי לחשוב פעמיים על ההתבטאות שלהם. זה אופן התבטאות שלא שולט רק כאן בבלוג, אלא במרחב הציבורי ואפילו בסמינר על מארקס. נשים עדיין מביעות פחות את דעתן במרחבים בהם לא נותנים להן להרגיש שהן יכולות להביע את דעתן מבלי להיצלב שבע פעמים בפומבי ולעבור חקירות נגדיות על כל פסיק שהן אמרו. אגב, אני לא חושבת שגברים נהנים מסוג כזה של צליבה וחקירה נגדית, אני פשוט חושבת שרבים יותר הורגלו לחשוב שככה דנים בדברים, או שלא דנים בהם בכלל. גם נשים הורגלו לחשוב שככה דנים בדברים, ולכן עדיף להן לשתוק אם הן לא רוצות להתלכלך בזירה. אז הן שותקות.

    • ofrilany Says:

      תודה רוני. קודם כל, אני מחשיב באמת את התדיינות שהיתה אז בינינו למעידה די גדולה, ואני מתנצל על זה שוב. אני חושב שזה היה קשור להבדלים מסוימים בפרספקטיווה בנוגע לשאלה הטעונה (מבחינתי לפחות) שהפוסט עסק בה. הרגשתי גם שמשוכפלים שם איזשהם יחסים שמוכרים לי יותר מדי ממסגרות של פוליטיקה להט"בית. אבל ניחא.
      בנוגע להצעות שלך – שתיהן הגיוניות וטובות. אבל לגבי ההצעה הראשונה – הבעיה היא בעיקר טכנית, כלומר שמבחינת הפורמט אין לנו יותר מדי טקסטים "מערכתיים" בבלוג שעוסקים בסדר היום. יש פוסטים על נושאים שונים, ולהכניס הודעות מכל סוג זה לא תמיד מסתדר. לגבי קול קורא – הנה, זה מה שעשינו בפוסט הזה – קריאה לכותבות.
      לגבי ההצעה השנייה – אני חייב להודות שאני חושש קצת מלשפוך את התינוק יחד עם המים. צריך לזכור שמגיבים כאן כל מיני אנשים. יש פוסטים שמתפרסמים אליהם לינקים ברוטרנט וזה מושך אנשי ימין קיצוני שבאים לגדף. עד רמה מסוימת, זאת חלק מהדינמיקה בבלוג. מעבר לכך, בשונה מבלוגים מסוימים (ואני לא מתכוון לבלוג שלכם) לא תמיד המטרה כאן היא לעשות נעים ולגבש את הקהילה – נגיד של "השמאל הרדיקלי".
      האמת שהיו שהגדירו את הבלוג הזה כלשעצמו כטרול, ואמרו שאסור להאכיל אותו. יכול להיות שהם צדקו. אבל גם אם לא, אז הייתי אומר שגם לטרולים יש מקום בעולם, ולא רק לאנשים שמפרגנים אחד לשני. מה זה טרול? לפעמים זה בנאדם שמשתיקים אותו במסגרות אחרות, או שהוא לפחות מרגיש ככה. לפעמים זה בנאדם עם צורת התבטאות יותר תוקפנית ויותר אמוציונאלית. יש והיו כאן כמה מגיבים ו(יש לציין) מגיבות כאלה, שנראו לנו כמו מרכיב חשוב בדיון כאן. עם זאת, אולי זה בא על חשבון דברים מסוימים. אולי זה ישתנה ואולי השינוי ינפץ את הכל. ממילא בקרוב…
      טוב לא משנה.

      • יואב Says:

        אישית אני באמת רואה בכל הפוסטים כאן (בבלוג בכלל) כחשודים בטרוליות ובכל התגובות כאן כמי שמאכילות אותם. וזו מחמאה גדולה. אמרתי פעם למישהו שאת הפוסטים של עפרי למשל, צריך לקרוא כטוקבק. שוב פעם, מדובר במחמאה, גם את לאקאן צריך לקרוא כטוקבק בעיניי. האופציה השניה היא פוסטים של "תודה. ריגשת".

      • איתי קנדר Says:

        זו כנראה הצורה הכי נכונה להסתכל על האתר שלכם. כטרול, לטוב ולרע. אולי צריך לשאול האם הפוסט הזה הוא רק טרוליות פרוגרסיבית, כמו של אנדי קאופמן, או ניסיון להיחלץ מהכלוב הירוק של הטרוליות.", אמר איתי, וזרק נקניק לפיו של הטרול.

      • רוני Says:

        אני מסכימה שיש בעייתיות עם עניין התגובות ובשום פנים לא צריך להפוך את הבלוג שלכם למעין חיבוק דוב. זה לא ייתן לנו דבר ולא חצי דבר…
        אחזור ואומר שאני מאוד שמחה, בכל אופן, שכתבתם את הפוסט הזה ושהעליתם את הנושא לדיון. אני חושבת שזה צעד ראשוני מוצלח אל עבר שילוב נשים בבלוג – גם ככותבות וגם כמגיבות. הנה, אני כבר פרסמתי לזה לינק בפייסבוק וה"קול קורא" שלכם בהחלט יניע אותי להפיץ את הבלוג כבמה אפשרית לכותבות.

        כמו כן – קריאה לנשים מעל במה זו: אולי אם כל ה"קוראות השקטות" שיצאו מהארון בתגובה לפוסט הזה (וגם אני קצת ביניהן), יתחילו להגיב פה (כי הרצון קיים), נוכל ליצור מסה קריטית של תגובות שתהיינה לרוחנו, ודיון שנרגיש בו בנוח. אולי עם הזמן הדיונים יהפכו מגוונים מבחינת המגיבים ותיווצר הרגשה שלא צריך לכתוב ב"דרך מסוימת" כדי לקבל במה מכבדת.

      • ofrilany Says:

        מהפה שלך לאלוהים!

      • עלמה Says:

        עפרי,
        אני לא מצליחה לקבל את העמדה שלפיה זה חיובי להיות בלוג-טרול, ולא מצליחה לקבל את העמדה שלפיה ארץ האמורי צריך להיות טרול. בראש ובראשונה מפני שטרולים זה משעמם. ושנית מפני שטרולים הם מרושעים ואני לא מחפשת בחיים שלי דברים מרושעים באופן וולנטרי.
        אולי בסופו של דבר זה עניין של טעם?
        זהו הפוסט הראשון שבאמת הגבתי אליו אי פעם בבלוג הזה, ועשיתי את זה בהתחייבות מלאה ובכנות מלאה. עקבתי אחר כל התפתחות בשיחה. השקעתי זמן ומחשבה בניסוח תגובות שנמחקו ונכתבו ונמחקו, ועוד זמן ומחשבה בקריאה והקשבה לתגובות האחרות. חיפשתי באמת דרך לדבר אלייך, כי אני אוהבת לקרוא את הכתיבה שלך, וכשאני אוהבת לקרוא כתיבה של מישהו אני מאמינה לו.
        עד כה, מאוד מתסכל.
        אני, כמו אחרים, העליתי את הטענה שהתגובות יוצרות אקלים אלים ומשתק. התשובה שקיבלתי הייתה שאני ויסמין עושות מיתולוגיזציה. למרות שגם עודד נעמן דיבר על זה בדיוק. בלעתי את הרוק על זה שאומרים לי שאני סתם ומגזימה, והצעתי לך שנדבר על זה. קיבלתי התעלמות. אחר כך קיבלתי את שי שמכניס לי מילים לפה ואז לועג להן.

        רוני,
        אני מודה לך על שנכנסת לדיון, ומודה לך על הרעיונות שהעלית. הרבה מזה חדש לי, כי מן הסתם בבלוג שעוסק בבישול צמחוני מעולם לא הייתי צריכה לצנזר תגובה. זה מושך הרבה פחות אש.
        יש כנראה כל מיני דברים להתמודד עם תגובות. יש פוסטים שמן הסתם נוגעים בנושאים יותר פרובוקטיבים, ועשויים לעורר תגובות אלימות ולא נעימות. אני יכולה לחשוב עכשיו על כמה פוסטים כאלה בבלוג שלכן, ולשער שהיו שם תגובות שצונזרו.
        ומאוד מאוד הסכמתי איתך על זה שתגובה עשויה להכיל כל מיני סוגים של אלימות, לאו דווקא כזו שקל להניח עליה את האצבע. הרעיון של להגיב לתגובות אלימות ולהצביע על זה שהן לא בסדר נשמע לי הכי טוב. כל בלוג הוא בראש ובראשונה מגרש המשחקים של הבעלים שלו. וזה אומר שהבחירה לפרסם תגובה אלימה היא בחירה שצריך לקחת עלייה אחריות. את צריכה להחליט מי משחק יפה ומי שלא, את יכולה להגיד לו שבפעם הבאה הוא לא יעלה על הנדנדות. זה יגרום לאנשים לחשוב פעמיים על התגובות שלהם, או לפחות לנדוד יחד עם האלימות שלהם למקומות אחרים. את חושבת שמהנסיון שלך זה עבד?

      • ofrilany Says:

        עלמה,
        דבר ראשון, טרולים הם לא מרושעים. אין דבר כזה רשע בעולם. כתבתי על הנושא הזה כתבה פעם, שהיא בעיני די רלוונטית לנושא.
        בכל מקרה, יש כלל אחד שאני חייב לעמוד בו למען הבריאות הנפשית שלי: אני מתנצל בכנות, אבל אני לא יכול לנהל דיון אינסופי עם כל מגיבה ומגיב. שימי לב: יש כאן כרגע 100 תגובות. אני לא עובד בלענות לתגובות. כתבתי כבר ואחזור על זה שוב: באופן כללי ובלי שום קשר לאפלייה מגדרית הנטייה שלי היא לא להגיב לתגובות בכלל, רק במקרים הכרחיים. אני חושב שההשקעה שלי בתקשורת עם קוראי הבלוג הזה די בלתי ניתנת לערעור – באימיילים ובעיקר בטקסטים שאני כותב.
        אני מקווה שבחלק מהתשובות, ובעיקר ליסמין, עניתי על חלק מהשאלות.
        נכון, הבלוג הזה הוא לא מקום מעצים ומפרגן. זה לא השיח כאן. כמו שכתבתי, זאת לא המטרה שלו. יש הרבה בלוגים מעצימים אחרים. כל זה לא אומר שהבלוג צריך להיות אלים או תוקפני. אבל אני חושב שבסופו של דבר התגובות כאן לא נחרצות או אגרסיוויות יותר מאשר בבלוגים פוליטיים אחרים ברשת. אנחנו חיים במקום קשה, ויש הרבה אנשים שכועסים מכל מיני סיבות ורוצים להוציא את זה. הכעס הוא גם חלק מטווח הרגשות האנושיים.
        לגבי הפוסט של יותם פלדמן שהזכרת – זה לא בדיוק פוסט מייצג. זה פוסט שמעל עשרת אלפים אנשים קראו, ושדיברו עליו בשתי תוכניות רדיו שונות. הוא הופץ בכל מיני פורומים של הימין הקיצוני, וחלק מהמגיבים היו אנשים עם עמדות מאוד נחרצות בכיוון הזה או השני. בד בבד, גם הפוסט עצמו נגע במכוון בנושאים מאוד רגישים. כך שזה לא מפתיע שהיו שם כמה תגובות מאוד אגרסיוויות, ואי אפשר לראות בזה מקרה מייצג. בכל מקרה, שנינו ניסינו דווקא להגן על יותם במקרה ההוא.
        בכל מקרה, תתפלאי לשמוע אבל גם אני יכול להיפגע מזה שמאשימים אותי בכל מיני דברים. צר לי שאני מתסכל אותך, אבל במשפט "עד כה, מאוד מתסכל" יש משהו קצת מתנשא. לא טענתי שאת "סתם מגזימה", אלא הצגתי את דעתי שצריך לשים בפרופורציה את המוסכמה שהתגובות בארץ האמורי תמיד כל כך אלימות.
        חולשותיי מונחות לפנייך. אני שואל אותך כמו ששאלתי כבר: האם היית יכולה להציע איך היית מצפה ממני להשיב?

      • עלמה Says:

        כן, אתה צודק, והאמת שגם אני חשבתי על זה אחרי ששלחתי את התגובה. תכלס הייתי מוחקת אותה בדיעבד אבל היא כבר פורסמה.
        יש למגיבים בבלוג רצון מובן בכך שיענו להם, ומצד שני בלוג הוא לא עבודה וזה די מוגזם לצפות לתגובה לכל אחת ואחד מהמגיבים. הרי אפילו אני עייפה כבר מכל הזמן לשלב את העיסוק בפוסט הזה עם שאר הדברים שאני צריכה לדאוג להם בחיים שלי בימים האחרונים, למרות שהפוסט הוא מעניין וחשוב בשבילי. אז בשבילך זה בטח עוד יותר דורשני, ועם כל הכבוד כל עוד זו לא העבודה שלך כל תגובה היא בגדר התנדבות.
        לא התכוונתי לפגוע בך. אני מצטערת אם הכאבתי. הייתי צריכה לנסח אחרת. אני רוצה לקרוא אותך ורוצה לקרוא את הדיון הזה מתפתח, לא להתבצר בחומות של עלבון והעלבה.
        דיבור בבלוג הוא מצד אחד פומבי, מצד שני אישי, ומצד שלישי מתנהל בתוך רצף של זמן קצוב- יש לזה כל מיני השלכות, חלקן מהממות וחלקן פחות חיוביות. אנשים מגיבים יחסית במהירות וכמה שעות אחר כך הם יכולים לחשוב על זה ולהתחרט על חלק ממה שכתבו.
        אז בקיצור אני לוקחת את זה בחזרה, וכן, התשובות שלך ליסמין ולרוני ענו על דברים ופיתחו את הדיון.
        לגבי השאלה שבלב הדיון עצמו- נראה לי שההצעות של רוני אופרטיביות ונכונות, ואפשר לראות מהן גם שאולי זה לא כל כך מסובך להכניס למקום הזה נשים, אבל צריך ממש ממש לרצות כדי שזה יקרה.
        אני בלוגרית לא מעט שנים, אבל הניסיון שלי בלנהל בלוג דעות פוליטי/אקדמי/מגדרי וכו', כמו שאמרתי קודם, הוא אפסי, ולכן מעניין אותי לשמוע מהניסיון של רוני על איך שומרים על מסגרת דיון שתהיה מכבדת.
        כלומר, אני עדיין מחזיקה בדעה שהעליתי לפני כמה שלבים בשיחה, שלפיה השיח במקום הזה הוא הרבה פעמים אלים וכוחני, ויכול להיות שכל מיני נשים וגברים, שחשים פחות בנוח עם התגוששות כזו, לא ימצאו כאן את מקומם. יכול להיות שהעניין הזה של מסגרת דיון וגבולות האלימות בה ישנו את החוויה של נשים מהבלוג הזה. אם זה אכן העניין, צריך לנסות לחשוב על דרכים שבהם הבלוג שומר על התנהלות דיון אחרת. ומצד שני יכול להיות שלא זו הסיבה למיעוט הפעילות של נשים כאן, ושאני פשוט טועה.

      • ofrilany Says:

        תודה עלמה. זה בסדר, לא נעלבתי עד כדי כך, רק רציתי להסביר את הזווית שלי. בסך הכול, אני לומד מכל הדברים שנאמרים כאן בכלל, וממה שאת כתבת בפרט. אני בהחלט מקבל את הטענה: שאפשר להכניס למקום הזה נשים, אבל צריך ממש ממש לרצות. אני חותם על זה בשתי ידיים.

  28. ayala Says:

    מאז שאני קטנה אני מנסה לזהות את ההבדל המהותי בין גברים לנשים. בשלב מסויים הגעתי למסקנה שאחד ההבדלים הבולטים הוא שלגברים יש נטייה להתרכז ולהתעמק ואילו נשים נוטות להישאר יותר על פני השטח ולעסוק בחיבור מסקנות מתחומים שונים. כלומר חשיבה לעומק מול חשיבה לרוחב. לכל נטייה יש את הצד השלילי שלה. למשל הנטייה השלילית הגברית היא לדון בפרטים הקטנים ביותר עד לרמה שבה כבר לא מצליחים לזהות את נושא השיחה. הנטייה השלילית הנשית היא כמובן לדון במגוון רחב של נושאים בצורה שטחית. אבל לכל נטייה יש גם את הצדדים המופלאים שלה כמו היכולת של גברים להצטיין בתחום מסוים שמחייב התמסרות טוטלית והיכולת של נשים לראיה רחבה והסקת מסקנות מבריקות המבוססות על אין סוף משתנים.
    לפי דעתי סמינר קריאה בקפיטל של מרקס הוא תחום מאוד צר שמראש מושך בעיקר גברים. נראה לי שנשים היו יותר מתעניינות בסמינר שמשלב הוגים שונים בנושא מסוים ועדיף עם הקשר למציאות החברתית העכשווית. לגברים סמינר כזה אולי ישמע מפוזר כללי ולא רציני.
    אולי זו היא הסיבה להשתתפות נשית מועטה בארץ האמורי. בבלוג יש נטייה ברורה לכיוון התעמקות בנושאים והרבה מהמאמרים נראים כמו עבודה אקדמית עם מבוא ציטוטים סיכום ורשימה ביבליוגרפית.
    אני אישית כותבת אחרת. השאיפה שלי היא להעביר בצורה תמציתית תחושה. כמעט כמו תמונה שאדם הרואה אותה יוכל מיד להרגיש שהוא קצת השתנה. בשביל זה אין צורך במבוא סיכום ומסקנות אלא בגל של מילים המעוררות אסוציאציות משותפות שמגיעות מתוך ניסיון אישי ומקרבות את הקורא על התחושה אותה אני רוצה להעביר.
    כשרק גיליתי את הבלוג הייתה לי התחושה שמצאתי זהב וחשבתי שאולי אוכל גם לתרום לו משהו אך ככל שקראתי יותר הבנתי שזה לא המקום שלי. הכתיבה פה היא נוקשה ואני מוצאת את עצמי יותר ויותר קוראת באלכסון כדי לדלג על ההקדמות ההסברים וההקשרים האינטלקטואלים ולהגיע למה הכותב באמת רצה להעביר.
    אני לא יודעת אם אני דוגמה מייצגת של הכתיבה הנשית אבל ברור לי שמאמרים בארץ האמורי ומאמרים באותו הנושא של נשים בסלונה, יראו אחרת לגמרי.
    אין שום דבר פסול בבלוג הזה. הוא פשוט מה שהוא וכנראה משקף את הדרך בה כותבים מקימיו. זה בסדר גמור שהמאמרים המפורסמים כאן משקפים צורת חשיבה מסוימת ואין צורך להתייסר על כך שחסר פה ייצוג של מה שלא אתם.

    סביר להניח שלא תקבלו הרבה מאמרים הכתובים על ידי אשה בצורה גברית.

    • שי Says:

      חשיבה לעומק אל מול חשיבה לרוחב – מעולה ונכון

      • יעל Says:

        איילה ושי- בתור דוקטורנטית שעוסקת בהרבה מאד "חשיבה לעומק" וכך גם חברותיי כולל אלו שחלילה אינן דוקטורנטיות אלא בלוגריות- אני חייבת להסתייג מהאבחנה הזו. כי מהי חשיבה אקדמית מתקדמת אם לא חפירה לעומק בנושא מסוים? מה שכתבת ושי הדהד מריח לי יותר מדי כמו "נשים מנגה, גברים ממאדים" פוסט-פמיניזם סטייל/ "אישה היא לב הבית" קבלה-סטייל.

        מה שכן, אני חושבת שזו דינמיקה כמו שכבר נאמר כאן של תגובתיות קטנונית ואובסיסיבית ושל משחקי אגו מי המגיב/ה שתנצח/ינצח בויכוח. וכאמור, (חלק) מהנשים מעולם לא למדו שכך יש להתווכח ו(חלק) מהגברים מקבלים זאת כאופי הויכוח עצמו.

  29. paxifista Says:

    אלעד, באמת? "נכון לאתגר את התפיסה ההירראכית שאומרת שבהכרח דיבור=נוכחות-כוח"?
    לא בזילזול חלילה. אני בתמים הייתי רוצה להבין האם זו התפלפלות שנרשמה בהיסח הדעת, ו\או לשם הדיון פה, או שזו טענה מבוססת על מחשבה, ואם כך, שתסביר לי מהי.

  30. שיר Says:

    אני חייבת להגיד, שהפוסט הזה נגע מבחינתי בעצב חשוף.
    והעצב הזה הוא הניסיון לתמרן בין שני דברים:
    מצד אחד, ההבנה הכואבת שהדיכוי בן אלפי השנים, והאפליה, והתפקידים המגדריים המיועדים לי וכו' הם לא (רק) עניין של תיאוריה. כלומר, אלה דברים שאני יודעת שהם חלים עליי כי קראתי ושמעתי ודיברתי עליהם. אבל בשנתיים שלוש האחרונות התחלתי להבין שהם באמת חלים עליי, כלומר הם קובעים את מה שאני יכולה לחשוב וחושבת ועושה ויכולה ולעשות. והם באים לידי ביטוי בקשרים הכי קרובים שלי עם אנשים, אלה שאמורים להיות בצד שלי, שיש לי אינטימיות איתם, שבמידה מסוימת גם מגנים עליי משאר העולם. זה בא לידי ביטוי למשל בכך שבאף מערכת יחסים שהייתה לי לא הצלחתי לשמור על עצמי, לא הצלחתי שלא לוותר על מיליון דברים קטנים או מהותיים מעצמי. ותמיד הייתי זו ששוטפת יותר כלים.
    וזה כואב, כי מהצד השני אני לא רואה את עצמי ולא מוכנה להיות "המדוכאת", המוחלשת, זאת שרומסים אותה. אני רוצה, ורוצה להאמין שאני יכולה, לכתוב מאמרים דגולים ולהביא שינוי חברתי וכו' וכו'. ולא ממש ברור לי איך אני אמורה לשלב בין שני הצדדים האלה – שמבחינתי אני "שווה" (גם לאחרים אבל קודם כל כלשעצמי), אבל ברור לי שהמציאות (וההוויה!) שלי, היא פשוט לא שווה.
    ובא לי להוסיף כאן איזו הסתייגות, שלא נעים לי להתבכיין ושאני באמת לא באה מקבוצה כל כך מוחלשת. אבל ברור שהרבה יותר קל לי תמיד להיות בסולידריות עם אחרים ולהגדיר את עצמי רק באמצעות "הצד השני" שדובר עליו קודם.

    אז שאלתם למה נשים לא כותבות – מבחינתי זו הסיבה. וזו גם הסיבה שאני מגיבה כאן בפעם הראשונה (באיחור, כמובן). הגעתי בכלל לקרוא את הפוסט הזה רק מפני שהוא הופץ במקומות אחרים ברשת – כי החלטתי החלטה מודעת, שלא להיכנס ולקרוא את כל הדיונים החשובים והמעניינים בבלוגים, כי גם כך אני מרגישה איזשהו אובדן שליטה שנובע מהניסיון גם לעסוק באופן מעשי בשינוי המציאות החברתית והפוליטית הבלתי נסבלת כאן, כלומר להיות פעילה, וגם ללמוד – לקרוא ולכתוב באופן רציני, וגם לנסות להתפרנס באופן רציני. אני לא יודעת איך אתם עושים את זה, אבל לי השילוב הזה נראה כבר שנים כמו משימה בלתי אפשרית. ואני תמיד מלאת פליאה אל מול הגברים שנדמה שמצליחים לשלב בין שלושת הדברים האלה. וכשאתם שואלים – למה אתן לא כותבות, מבחינתי אתם שואלים – אז למה אתן לא מצליחות לעשות את כל הדברים האלה? התשובה שלי היא – כי אני לא מצליחה! וכשאני מנסה לחשוב, האם זה בגלל שדיכאו אותי או שזה בגלל שאני לא מספיק טובה, אני מגיעה למסקנה העצובה שזה לא ממש משנה, כי אין באמת הבדל בין השניים.

    • ofrilany Says:

      תודה שיר. בסופו של דבר זאת נקודה מאוד חשובה, ואני מזדהה איתה. אישית, עצם האפשרות שלי לכתוב ולהשתתף בניהול הבלוג הזה בשנה ומשהו האחרונות היא בגלל שקיבלתי המון זמן, בנסיבות יחסית יוצאות דופן בתקופה הנוכחית. אני זוכר איך לפני כמה שנים, כשעבדתי בהיקף של יותר ממשרה, אמרתי לעצמי: איך לאנשים האלה יש זמן? יש לי כל כך הרבה רעיונות אבל אין לי זמן לכתוב אותם, אף פעם לא יהיה לי זמן לכתוב אותם. הייתי מגיע מותש מהעבודה ואז צריך לכתוב את הרפראטים והעבודות הסמינריוניות.
      אז זה דבר אחד. דבר שני – ויתרתי, לפחות בשלב זה, על דברים מסוימים ודי משמעותיים בחיים שדורשים המון זמן. זאת בגלל שבעיניי לכתוב ולקרוא זה דבר באמת חשוב, אולי הכי חשוב.
      בכל מקרה, אני מקווה שגם נשים שאין להן זמן, שנאבקות לעשות את הדברים האלה – להיות פעילה, ללמוד ולהתפרנס – יוכלו פעם בכמה זמן למצוא כמה שעות כדי לכתוב פוסט לכאן.
      ושוב תודה.

  31. irity Says:

    הכוח שצברתם היה על חשבון נשים, ולכן הזמנה לסלון שלכם היא חטא על פשע. או משת"פיות ולא שיתוף פעולה.

    הבלוג הדיר נשים במפורש מהתחלה בכך שהוביל את המהלך של סתימת פיות קונקרטית למעשים ולעובדות קונקרטיות,בעיקר עובדות שמוכיחות דיכוי משמעותי ואלימות מגדרית ממוסדת, כולל ניכוס אלים של פרי מחשבה.
    עכשיו מה שתעשו זה להזמין יפה את ה TOKEN FEMALES מהמיליה הלעוס, אלה שכבר טיפסו על הגוויות והגיעו למעמד בתוןך ממסד דכאני (או בזכות קשרי משפחה פטריארכלים מאד). זה סרט משעמם שגם חוזר על עצמו. הבלוג לא צריך להזמין, אם תפסיקו להשתיק, דיינו. אני יכולה להתייחס רק לעצמי, שעם כל הרצון הטוב, הרי היה ברור משלב די לכתחילי שהכוונות אינן טובות בבלוג הזה למי שטוען ל= אונס, ניצול ועושק על ידי הממסד שמשדיו אתם יונקים את כוחו.

    מאחר שזה הדפוס הרגיל שמשאיר נשים מתחת לבלאטות, ההתיימרות ל"נאורות" מחריפה אותו ובולמת עוד חלל אותנטי שהיה שם באויר הפתוח, לנהל דיון מעמדה של חופש, אם לא ממש שוויון. אבל זה יחזיר אותי ל 8200 וכל זה, ולשמאל השוכב במיטה ונואק עם הצבא בהנאה, וכל השאר זה גלזורה. כוח הוא כוח הוא כוח, ואם הוא תלוי צבא, אז מדובר בדיקטטורה, קודם כל, ובמיוחד דיקטטורה מאצו'איסטית מטבע הארגון שעליו נח מבנה הכוח. ההזמנה היא התחטאות אולי כלפי כמה פרופסוריות שרוצות מן האדום האדום הזה, של האמורי….סחטיין לכם.

    • יעל Says:

      מסכימה עם המשפט הבא:

      "הבלוג הדיר נשים במפורש מהתחלה בכך שהוביל את המהלך של סתימת פיות קונקרטית למעשים ולעובדות קונקרטיות,בעיקר עובדות שמוכיחות דיכוי משמעותי ואלימות מגדרית ממוסדת, כולל ניכוס אלים של פרי מחשבה".

      ושוב אומר, שהבלוג העדיף מסורת מחשבתית אקדמית גברית מרושעת כלפי נשים, על פני הוכחות קונקרטיות לדיכוי (למשל, כמו בבלוג "הכצעקתא") שנתפסו כאן כמשעממות. כי אם זה לא נלמד בכיתה- זה לא קיים. וכמובן אי אפשר להתוכח על זה בצירוף מקורות.

      • ofrilany Says:

        את יכולה לתת דוגמאות? למשל לזה שהבלוג "הכצעקתה" "נתפש כאן כמשעמם"?
        או שאת מציעה שאנחנו בעצמנו נקים כאן סניף של הכצעקתה?
        או שננטוש את האקדמיה?
        אם מדברים כבר על הוכחות קונקרטיות, אז בלי הוכחות קונקרטיות מה שאת כותבת הוא קצת השמצה.

      • יעל Says:

        כן. לא כתבתי שבלוג הכצעקתא פר-סה נתפס כמשעמם אלא השיח הקונקרטי על דיכוי יומיומי שאנו חוות. לדוגמה, שני הפוסטים על לאור, שבאחד מהם אף טרח וחשף הכותב את שמותיהן של שתי המתלוננות אבל חלילה לא של המואשם. השיח הקר שבו הוצג המקרה עורר בי בחילה עזה: יש אירועים מזעזעים דיים, מקרים של פגיעה פיזית או מילולית באחרים, עליהם יש להביע תמיכה (אפילו נלך לפי שיטתכם- באחד מן הצדדים) ולא ללהג עליהם. או לפחות ללהג עם קורטוב רגישות!

        אני לא מציעה שתקימו סניף של הכצעקתא, אם כי זה יהיה נחמד אם בכל בלוג יהיה כפתור קישור להכצעקתא (אני יודעת, אין לכם בכלל קישורים).

        אני לא מציעה שתנטשו את האקדמיה, כי אני לא מציעה שתשפכו את התינוק עם המים. למעשה, השאלה הזאת (האם לנטוש את האקדמיה כליל כדי לא לעסוק בדיכוי?) היא השלב הראשון בהבנה איך נשים מרגישות אל מול הקודקס התרבותי והאקדמי- מחד, אני מאד רוצה לקרוא דברים מעניינים ומעשירים, ומאידך עם כל קריאה אני חוטפת סטירות ברמה האישית. והתגובה המיידית היא כמובן המנעות וחדל סדר קריאה וצפייה. אבל כמובן זה אינו אפשרי.

        לכן במקום "לנטוש את האקדמיה" או לנטוש את התרבות הקיימת אפשר כאמור להכניס קצת יותר נקרא לזה רגישות למיעוטים. היה לי פרופסור שעבדתי איתו וטענתי בפניו שסיפור שהוא סיפר היה מעט שוביניסטי. הוא אמר לי: בזמנים של פטריארכיה, גם סיפור שאינו שוביניסטי- נתפס כשוביניסטי. מדוע? כי הרגישות גבוהה. למעשה, הרגישות בשמיים. אבל אני חושבת שכן צריך להתייחס לרגישויות כאלו של קוראות וקוראים. אני בתור מרצה תמיד מכניסה הערות כגון- פרויד אמר איקס- היום, דרך אגב, יש המון ביקורת על דבריו אלו- וממשיכה להסביר על התיאוריות…

        בכל אופן, לא יודעת, קחו מדבריי מה שתקחו. מודה לכם על הקריאה.

      • ofrilany Says:

        בסדר גמור יעל, אבל קודם כל תסכימי איתי שבמסגרת דיון או שיחה זה יהיה לא סביר גם אם אני אהנהן ואקבל אוטומטית את כל מה שאת כותבת. זה לא יהיה מעניין במיוחד.
        אני יכול רק לומר שאולי לכל אדם או גוף יש תפקיד מסוים בקוסמוס, או לפחות בבלוגוספירה. ארץ האמורי הוא בלוג שעוסק ב"רעיונות ודעות" עם אוריינטציה לפעמים-אקדמית. אני מקבל את הבקשה שלך להכניס יותר רגישות למיעוטים – אנחנו מנסים, ברור שלא תמיד מצליחים. אנחנו מנסים גם להשתנות, ובאמת הבלוג היום הוא לא בדיוק אותו דבר כמו הבלוג כשהוא נפתח. בכל מקרה, אנחנו לא יכולים להפוך למה שאנחנו לא – בשביל זה פשוט יש בלוגים אחרים.
        אני מקווה, באמת מקווה שהמסגרת הרופפת הזאת, של הבלוג ארץ האמורי על מאפייניו המסוימים והמגבלות הנלוות אליהם, תוכל לתת מקום ליותר כותבות, או אם להסתכן קצת במהותנות, להיעשות יותר נשית.

      • יעל Says:

        כן, יותר נעימה/נוחה למיעוטים לקרוא ולהגיב הייתי אומרת (במקום "נשית"). ובנימה אופטימית זו נקפל.

  32. בעילום שם Says:

    להגיב

    אבדה לי המחברת, ולכן
    אני לא כותבת. לא, אינני כותבת. אתעקש על כך
    גם אם תנסו, לא כי, גם אם תצליחו להוכיח לי את ההפך.
    כי אין לי קול, כי הקול שלי הוא לא קול, הוא
    לא חותך את הדברים, לא היפוסתאזה.
    איך הוא נשמע? כמו צרצור, כמו זמרור, כמו חריקה,
    כמו דממה, כמו זמזום (יתוש), כל כך גבוה.

    ואם אני מדברת, אני מדברת בקולכם.
    אני אומרת: אנחנו, הנשים…
    אתם, הגברים.
    אנחנו, הגברים, אנחנו (ככה)
    ואתן, הנשים…
    אני מנסה לומר את זה, ולראות מה קורה.
    גם אתם הרי לא עושים את זה אחרת.

    בכיתי כשקראתי את קריאתך אל האחר, גל, אל האחרת.
    כי ביננו, גם האחר שלי, כלומר האחרת, היא לא אחרת (משלך).
    אין סובייקט אחר, אלטרנטיבי. יש רק הדרה מהסובייקט הזה שיש.
    או שאתה בפנים או שאתה בחוץ.
    ואם אתה בפנים יש לך קול, אבל הוא לא שלך,
    ואם אתה בחוץ – או שאתה רוצה להיות בפנים, והתודעה שלך היא תודעה מדכאת באותה מידה כמו תודעה מדוכאת,
    או שאתה לא רוצה להיות בפנים, ואז,אז אין לך קול.
    אבל: יש לך גוף, והוא באמת שלך. אז בואו, נדבר לרגע על הגוף הזה,
    (בכל זאת) אני רוצה לומר לכם משהו.
    משהו נורא פשוט, נורא בסיסי. כלומר: נורא פילוסופי.
    תמיד אומרים שהנפש נמצאת בתוך הגוף.
    ולא היא, כי הגוף נמצא בתוך הנפש.
    בתוך העולם הפנימי יש גוף, זה הקטע.

    ובתוך העולם החיצוני? גם יש, וזאת הטרגדיה.

    (נכתב בימי המהפכה על-ידי גבר)

    פרסם תגובה

  33. דניאל Says:

    יכול להיות שזה נובע מאי הבנה של הפורמט, אבל אני חייבת להגיד שאני מרגישה שנשארתי עם הזין ביד, ותסלחו לי על הביטוי, ובמיוחד בהקשר הזה. אני שואלת בכנות מה הטעם בדיון הזה, והאם בכלל אפשר להגדיר אותו כדיון. אני מרגישה שבפוסט הזה היתה בקשה, תחינה אפילו, להבין למה נשים נעדרות ממנו. הענות לתחינה הזו דרשה אומץ, כנות ומחשבה מרבות מהכותבות כאן. חלק מהתגובות מנוסחות ממש כוידויים. אני מרגישה שהדיון שמתפתח כאן – התגובות לתגובות, אפשר להגיד – לא מכבד את המצב הזה. בהרבה מהמקרים התגובה אפולוגטית ואפילו תוקפנית. "בלי הוכחות קונקרטיות מה שאת כותבת הוא קצת השמצה"? שאלת שאלה, אז תתמודד עם התשובה – הרי אתם שבחרתם לפתוח את הנושא. נראה לי הגיוני לבקש דוגמאות, אבל למה המילה "השמצה" נכנסת לכאן? הרי אפילו בלי דוגמאות ברור שמדובר כאן בתלונה מאוד חזקה, לא במובן של "עמידה בפני ביקורת" אלא במובן של "עוצמתית", "נרגשת", "באה מהבטן". במקום להפוך את זה לדיון ("את יכולה לתת דוגמאות?"), עצם ההענות לשאלה שלך הופכת ללא לגיטימית. מה רצית שיענו? "אני לא כותבת כי אני מעריכה מאוד את הבלוג ומרגישה נוח עם מה שקורה בו"? כאמור, זו דוגמא בלבד, והרוח הזו נושבת גם מתגובות אחרות, ואני לא חושבת שיש טעם להציג הוכחות. במקרים אחרים התגובה של הקוראות נותרת ללא תגובה מצד הכותבים, כמו שקרה למשל ביחס לתגובה שלי. אני מבינה שאתם עסוקים מאוד, אבל זה נראה לי הזוי להתחיל שיחה ואז להגיד – אני עסוק מדי כדי להשתתף בה, במיוחד לאור העובדה שתגבות מסויימות מקבלות התיחסויות ארוכות ואפילו טרחניות. אין כאן דרישה לחלוקה שויונית של תשומת הלב של הכותבים, אלא נסיון שלי לשקף את החוויה של "לכתוב תגובה בבלוג שלכם", שמתגלה פעם אחרי פעם כחוויה לא נעימה. כשאת זורקת אבן (לבאר? מעבר לחומה? אין לי מושג מאיפה הגיעה המטאפורה הזו) את מצפה שהאבן תחזור אלייך בחזרה. אם היא לא חוזרת את מבינה שאין אף אחד בצד השני, והולכת לך, במיוחד אם זריקת האבן הזו דרשה מאמץ ואומץ. אפשר להרחיב את המטאפורה מעבר למתוכנן ולהגיד שאם לחילופין האבן שלך משמשת נגדך, ומוטחת לך בראש בלי שציפית לזה, גם זה לא עושה חשק להשאר תחת אש, ואת הולכת לשחק במקום אחר. איך תענו לי עכשיו, אם בכלל?

    • גל כץ Says:

      דניאל, אני לא כל כך יודע מאיפה להתחיל. ובכל זאת, אתחיל בזה שאני לא מכבד את התגובה שלך. לא בהכרח את התוכן שלה – היא נתנה לי חומר למחשבה שמייד אתייחס אליו – אבל הסגנון שלה מעליב. או במלים אחרות: נפגעתי ממנה. אם כבר מפצירים בנו להיות פחות "אקדמיים" (עד כמה שיש היבטים אקדמיים לאתר הזה, אני דווקא מרגיש שיש בו לעתים גם טקסטים מאוד אישיים, ואין בהכרח ניגוד בין השניים, וטוב שכך), אז אנסה להיות אישי עד הסוף. אני חושב שההסתייגות שלך מהבלוג הזה לא קשורה רק בסגנון שלו אלא במטענים אישיים כלפיי. למען הסר ספק – אני לא אומר את זה מתוך עמדה של איזה "ניתוח" קר ומתנשא אלא כי את עצמך אמרת לי את זה, בכמה רגעים של כנות. אם יש דבר שאני מנסה להקפיד עליו פה, זה לתת דין וחשבון לעמדה שממנה אני מדבר. בניגוד אלייך, אני כותב בשמי המלא, ומנסה להיות פתוח עד כמה שאפשר באשר למטענים איתם אני מגיע לטקסט. אם אני כותב על הצבא,למשל, אז אני מנסה גם לתת את הדעת על כל היתרונות שהוא נתן לי. אחת הסיבות שאני כותב מאוד מעט בחודשים האחרונים (מלבד מחסור מתמשך בזמן) היא שינויים די דרסטיים שעוברים עליי, וקשה לי לכתוב כל עוד לא ברור לי איך נכון להביא את זה לביטוי. בתגובה שלך אין את כל זה. מעבר לכך, לא רק שהיא לא מדייקת בעובדות (את הגבת כבר בבלוג הזה, ויותר מפעם אחת), היא פשוט לא קשובה (אני מדבר גם על התגובה הקודמת וגם על זו האחרונה).

      אני עצמי אכן מאוד עסוק בשבוע האחרון. לפני שעה סיימתי מבחן מאוד גדול בגרמנית, על חומר שלא ידעתי והייתי צריך לשנן בעצמי, ומוקדם יותר היום עברנו דירה. זה השבוע השני לסמסטר ויש אינספור עניינים שדורשים את תשומת לבי, כולל הפעם הראשונה שאני מתרגל באמריקה, בשפה האנגלית מן הסתם. זה נכון שבפוסט הזה המחויבות של הכותבים להגיב היא עניין מהותי, ואני מצטער שזה יצא שבוע כזה, שבו פשוט לא היה לי זמן לקחת בזה חלק. אבל עפרי הגיב לרוב המגיבות והמגיבים, ואם הוא לא הגיב אלייך ספציפית, אולי זה מפני שהוא הרגיש שיש בתגובה הזו הרבה יותר מאשר היא חושפת (כאמור, מטענים אישיים שמסווים עצמם במעטה אגרסיביות). הדברים שלו לגבי זה ש"הוא לא עובד בלהגיב לתגובות" התייחסו לפוסטים בכלל ולא לפוסט הזה. את מעדיפה להתמקד במשפט מאוד מסוים שלו ("בגדר השמצה" וגו') ומתעלמת מדיאלוג אמיתי שנוצר פה עם כמה מהמגיבות – דיאלוג אמיתי, במובן זה שלא היתה קבלה אוטומטית של כל מה שנאמר, אבל בכל זאת היתה תחושה שהצדדים לקחו איתם משהו. וגם אני, כמי שרק קרא את זה, לקחתי מזה הרבה, ואני מקווה שאני ועפרי נוכל ליישם את המחשבות האלה בקרוב. בלי קשר, אני חושב שזה לגיטימי לבקש דוגמאות – זו הדרך שלנו ללמוד. למשל, עלמה הזכירה את הפוסט של יותם פלדמן, וזו דוגמא מאוד נכונה מבחינת הנזק שלה לאוירת הדיון בבלוג (זה לא יותם אחראי לזה, בהכרח, אלא הסוגיה הנפיצה, שנגעה באופן מאוד אישי בחיים של אנשים). אנחנו כבר הרגשנו את זה אז, והדברים של עלמה אישרו את זה. והיו עוד כמה פוסטים (למשל, פוסט שלי על הפלוטילה, או הפוסט הראשון של יואב ליפשיץ) שיצרו אוירה אלימה בתגובות, ואני מנסה מאז להגיב באופן מדוד יותר, מתוך הבנה שיש לזה השפעה על האוירה בבלוג, ועל הרצון של אנשים לקחת חלק בדיון.

      עם זאת, מעבר לסגנון המעליב והחסר כנות שלך, יש בהחלט משהו במה שאת אומרת על העמדה ממנה נכתבים פה הרבה מהטקסטים. אני הבנתי ממך שמדובר בעמדה שהיא סמכותית מדי כמו גם נרקיסיסטית (במובן זה שהיא מייפה את הכותב). אני מרגיש לעתים שבוי בעמדה הזו, וזו סיבה נוספת למה קשה לי לכתוב בחודשים האחרונים. אבל אני חושב שאם לא הייתי מנסה לכתוב באינטנסיביות וחשיפה כזו – אם לא היינו מקימים את הבלוג – לא הייתי מגיע להתמודדות הזו. גיליתי שהטקסט הוא ממש לא יצור ממושמע. לפעמים אני ממש מנסה לכתוב משהו מסוים, אבל זה חומק ונכנס לתבניות מוכרות. ואז אני כבר מעדיף לפרסם. מבחינתי זו התמודדות, ואני חושב שכל מי שכותב מתנסה בזה. כתיבה פובליציסטית בגוף ראשון היא זאנר שמועד לנרקיסיזם ומועד לסמכותיות יתר, ואני חושב שרוב הטקסטים בעמוד הדעות של "הארץ", למשל, ייפלו במלכודת הזו. זה קשה מאוד לכתוב אחרת, ואני מכיר מעט מאוד אנשים שהצליחו, גברים או נשים. זאת ועוד, אני מעז לומר שגם לא הייתי רוצה שכתיבה כזו תיעלם מהעולם – גם לה יש מקום חשוב – אם כי אני עצמי דווקא רוצה להתמודד עם זה ולנסות גם לכתוב אחרת. אני מסכים גם שגברים יותר נוטים ליפול במלכודת הזו, אבל היא אורבת גם לנשים. אולי עדיף לדבר, בהקשר הזה, על איזה מימד גברי (במובן מטאפורי) במקום על גברים ממש – מימד גברי שאמנם רווח יותר בקרב גברים אבל לא רק. ודבר אחרון: יש הבדל בין להכריז סתם על עובדות שאני לא יודע אם הן נכונות (ובאמת שלא עשיתי את זה), לבין להביע דעה. אני מסכים שקל לי יחסית להביע דעות, אבל כמה פעמים כתבתי פה שהרבה מהדעות שלי הן בלוני ניסוי. אני לא לוקח אותן ברצינות גמורה, וחבל אם זה לא בא מספיק לביטוי בכתיבה שלי (כלומר לא רק בהצבעה אקספליציטית על זה – ואת זה עשיתי – אלא גם בסגנון, נגיד עם יותר אירוניה).

      זהו. אמרתי מה שאני מרגיש לגבי התגובה שלך – על התוכן והסגנון כאחד. אני מקווה שהזין כבר לא ביד (אכן, בחרת לעצמך דימוי הולם, אפרופו המימד הגברי).

  34. Shany Kedar Says:

    אתמול בערב רבתי עם בן זוגי, ריב שכנראה יוביל (או הוביל) לפרידה. קשה לי להגיד אפילו שזה היה ריב, כי הוא היה כל כך שקט שאפשר היה לשמוע את המכוניות עוברות למטה ברחוב בזמן שדיברנו. זה היה יותר כמו התגלגלות של אלפי רגעים קטנים, כאלו שמתאספים להם לאט לאט ונתקעים בגרון, עד שמגיע הרגע הזה שאי אפשר לנשום יותר. זה לא שאנחנו לא אוהבים, אנחנו מאוד כן. שנינו מאוד רגישים, ונוטים להפגע בקלות. אבל הרגישות שלנו היא כל כך שונה, היא כאילו נקלטת בשני חושים אחרים – אני מריחה רגש והוא שומע, אני מדברת עם האצבעות והוא מדבר עם העיניים. במובן הזה, היה לנו קשה מאוד מאוד לאהוב, וקשה מאוד לקבל אהבה אחד מהשניה. אלו תהומות גדולים וכואבים מדי לגשר עליהם. הבעיה המגדרית הגדולה ביותר כרגע, מעבר לטראומות בנות אלפי השנים שנשים מתאוששות מהן (השתקה של אלפי שנים, הקטנה, חפצון), היא חוסר היכולת לתקשר. אני לא יודעת אם זה קשור למבנה המוח, הבניה חברתית וחברות או למה שזה לא יהיה, אני מרגישה שהפערים ביכולת להכיל את שני הסוגים (או את מגוון הסוגים) הם אלו שבסיס רוב הבעיות החברתיות שיש לנו היום. עכשיו הגענו למצב הזה שאנחנו מביטים אחד בשניה מעבר לתהום בעיניים עצובות, מנסים להגיע ולא מצליחים, וכועסים, וכועסות, בטח. כתבו פה יפה לפני על השפה הנשית והגברית – אני יודעת על מה הן מדברות, אבל אני דווקא כן רואה את הנימות האישיות שעולות מן הפוסטים לעיתים קרובות (ובמיוחד לאחרונה). גם בין השורות של פוסטים מאוד אינטלקטואלים ואקדמיים אני רואה פגיעות גדולה מאוד. זה לא תמיד גורם לי לרצות להגיב, אבל באופן כללי אני מוצאת בשנים האחרונות רצון הולך ופוחת להגיב בעוד טקסט, ויותר לחבק, כשצריך. וזה לא כל כך קל, במיוחד כשאתם בעצם זרים מוחלטים, ואיפה בכלל יש מקום לזה בכל השיח הזה פה. וזה גם נורא מביך, כל הרגש הזה.

  35. מתן Says:

    כבר כמה חודשים שלא יצא לי לקרוא את הבלוג. לא יצא – לא באיזו החלטה מודעת, פשוט לא קראתי בכלל בלוגים שלא קיבלתי אליהם הפניות בעל פה או במייל או (בעיקר) בפייסבוק. ולכאן לא קיבלתי כבר הרבה זמן הפניה כזאת. עד עכשיו.
    אז השקעתי עכשיו איזה זמן בלקרוא את הפוסט ואת כל התגובות, ואני שמח לומר שלמדתי הרבה. בעיקר זה גרם לי להרבה מחשבה שעוד לא מנוסחת בצורה של שאלות, שלא לדבר על תשובות. בגלל הקשר האישי והאהבה שלי לגל, לעפרי ובעיקר לדניאל (גאה להיות בן זוגה האהוב, ומודה בהכנעה בהאשמות על דיבור סמכותי ולא תמיד מבוסס), אני מרגיש שיש סוג של דחיפות בדיון הזה, ולכן אנסה להגיב למרות שזה כאמור לא לחלוטין "אפוי".
    דבר אחד שהתחברתי אליו מאוד הוא התובנה (שבולטת בתגובה של shany kedar כאן למעלה) על היעדר התקשורת בין גברים לנשים. לפעמים אני מרגיש, בשיחות עם דניאל אבל לא רק, ובעיקר כשאנחנו רבים, שאני נדרש אבל לא מצליח לבטא את עצמי. כאילו שיש סוג של שאלות, סוג של אמירות, סוג של רפלקסיה שמצופה ממני אבל לא אפשרית עבורי, לפחות לא באותם רגעים. לרוב, אני רוצה להניח שזה בגלל שיש לנו בסיס חזק של משיכה ואמפטיה ואהבה, אנחנו מצליחים להתגבר על המחסום הזה, או לפחות לשים את זה בצד ולחכות כמה ימים או אפילו שבועות, עד שפתאום אפשר לדבר על הנושא בצורה פחות טעונה ופתאום הרבה יותר קל לי להבין את עצמי ולתת לעצמי ולשותפתי לשיחה תשובות כנות, אמיתיות, מספקות. לפעמים ההתגברות הזאת כרוכה בתקופה מסוימת של כעס שמתבטא אפילו באלימות מסוימת, לרוב מינורית, פאסיבית-אגרסיבית כזאת. כמעט תמיד אני מתחרט על הכעס ובעיקר על הביטויים האלימים שלו, בסוף, כשאני מבין שזה מה שהיה שם. אבל לאט לאט, מתוך האינטראקציות האלה, אני מרגיש שאנחנו לומדים לגבש את התשובות הדרושות באופן פחות דחוף, אלים, אגרסיבי. לאט לאט, אבל גם בלי לעשות הנחות, ובלי לוותר על התביעה להבין זו את זה וכל אחד את עצמה. אבל לפעמים הדחיפות גדולה והאגרסיביות גם היא עולה, ואני חושב שגם על זה אנחנו צריכות/ים ללמוד לסלוח לעצמנו.
    לגבי התגובה שלך, גל – קודם כל אני שמח לשמוע ממך ועליך טיפה. מצטער שלא מספיק לתקשר באופן יותר אישי ומקווה שנגיע לזה מתישהו בקרוב. לא אכנס יותר מדי עמוק ליחסים בינך לבין דניאל, רק רציתי להגיד שעד כמה שאני מבין את הדברים, הניסיון להפריד בין החיצים שמופנים כלפי הבלוג לבין ה"מטענים האישיים" הוא במידה מסוימת לפחות מלאכותי. בכוונה הקדמתי לכתוב על המקומות שבהם אני מרגיש שביקורת מהסוג הזה פוגשת אותי כגבר כדי שיהיה ברור שהביקורת שיש לי על הבלוג, או הביקורת על הבלוג לה אני שותף, היא לא ממקום מתנשא, כאילו אני חושב שהייתי יכול לעשות את זה טוב יותר. אני חושב שלא – אין לי בלוג, וברור לי שלמי שיש להם בלוג צריך להיות גם אומץ לעמוד בביקורת פומבית שאני נמנע ממנה. ואחרי כל הדיסקליימר הזה אגיד שגם אני מרגיש לפעמים מאוים מהטון או מהגישה שיש בפוסטים כאן ובתגובות. לפעמים יש הרגשה גם אצלי שדברים שגם כאשר דברים נכתבים בצורה מאוד רפלקטיבית הם גם מיועדים להאדיר את הכותב על חשבון הקוראים/קוראות. אני חושב שהסוג הזה של התייחסות אל עצמכם ואל הקוראים/קוראות גורם, בפעמים שבהם הוא בא לידי ביטוי בצורה יותר בולטת, לחלק ממי שקוראים/קוראות להגיב בתוקפנות או להרגיש מודרים/מודרות ולהסתלק מכאן (לפחות להימנע מלהיכנס לגוב הזה של פרסומים ותגובות וכו'). וכתבו על זה כאן לפני הרבה – ברור גם שגברים נוטים יותר להגיב בצורה הראשונה, ונשים יותר בצורה השניה.
    ברור גם שהאינטרנט כמדיום מעצים את התוקפנות ומקל על ההסתלקות, אבל בצורות אחרות אני חושב שהטון הזה קיים גם אצלכם (גל ועפרי) בשיחות אישיות במידה כזאת או אחרת. באותה מידה אני מניח שאם אני הייתי כותב בלוג אישי-פוליטי אז גם המגרעות האישיות-פוליטיות שלי היו באות בו לידי ביטוי. ככה שמי שמכיר/ה אותכם באופן אישי ומסתייגת מצדדים מסוימים באופן שבו אתם מתבטאים, סביר שתסתייג גם מאותם צדדים כאשר הם באים לידי ביטוי בבלוג, ואולי אפילו מהבלוג עצמו. גם בתגובה שלך היו הרי אלמנטים כאלה – גם אם נקבל את ההנחה הסבירה שהבוטות של דניאל הביאה לך את הסעיף, עד כדי כך שהתגובה היחידה שכתבת כאן עד כה היא מאוד ארוכה למרות שאתה לדבריך מאוד עסוק, בסופו של דבר התגובה שלך עוסקת יותר בלהסביר למה התגובה שלה היא לא עניינית ולא לגיטימית, מאשר בלהתמודד עם הטענות הענייניות והלגיטימיות שהיא מעלה, אפילו לדבריך.
    זהו בינתיים. אם, עקב מגבלות הז'אנר וכו', הדברים יראו למי מכן ככאלה שנכתבים באופן נחרץ (ובאמת שהשתדלתי שלא), אז אומר שוב במפורש שהם לא, ושאשמח מאוד לשמוע את דעתכן/ם ולראות אם מה שאני כותב נשמע נכון או רלוונטי באיזושהי צורה ואיפה אני טועה או לא שם לב לדברים מהותיים.

    • גל כץ Says:

      מתן, ברור לי שקשה מאוד להפריד בין "המטענים האישיים" כפי שקראתי לזה לבין דעתה של דניאל על הבלוג. אבל זה בדיוק העניין. אם אני הולך להצגה, ויש לי מטענים אישיים לגבי הבמאי או השחקן הראשי, אני אמנע מלכתוב על זה ביקורת, גם אם ברור לי שדעתי על ההצגה לא קשורה להיסטוריה האישית שלי עם הבמאי, אלא לדמותו האובייקטיבית, כפי שגם אחרים חווים אותה. זה עניין של הגינות בסיסית, כי כשמשהו נכתב כביקורת פומבית, יש גבולות ברורים לשיחה. הרי כבר עכשיו אנחנו די מותחים את גבולות הז'אנר. זה לא בהכרח צריך לעניין את הקוראים (אם יש מי שעדיין עוקב אחרי הדיון פה) ההיכרות האישית שלי עם דניאל או איתך. והאמת שאם זה אכן עניין אישי, אז מטבע הדברים בא לי להציף אלף ואחד דברים נגד דניאל. אבל ברור שלא אעשה את זה פה. אז מה היה לנו כאן? אישה שמתחה ביקורת פומבית על הבלוג, מבלי להיות גלויה באשר לעמדה ממנה הוא כותבת, באופן שמגביל את היכולת שלי להגיב, והופך את כל הסיפור לפוגעני ולא קונסטרוקטיבי במיוחד.

      אני לא מסכים שלא התייחסתי לדברים שהיא מעלה. כתבתי שאני מסכים איתם, וזה משהו שאני מנסה להתמודד איתו. אני חושב שהיה יותר עוזר לי אם הייתי מרגיש שהיא לא מאשימה אותי מ"בחוץ" אלא חושבת יחד אתי איך אפשר להתמודד עם זה (אולי מתוך הכרה בעובדה שגם היא ממש לא חפה מאחריות). סתם דוגמא: אולי לקחת פוסט מסוים שכתבתי, או אפילו משפט, ולחשוב איך אפשר היה לכתוב את זה אחרת. כן, להתייחס לדוגמאות קונקרטיות. הרי זו הדרך שלי ללמוד. אבל איך שהיא עשתה את זה – כמין הטחת בוץ שלא מפגינה הקשבה וודאי שלא קוראת להקשבה – אז כל מה שאני יכול להגיד זה שיש משהו במה שהיא אומרת.

  36. רוני Says:

    עוד מחשבות בנושא וגם התייחסות לפוסט הספציפי הזה:
    http://meandiscourse.wordpress.com/2011/09/17/language-and-gender/

  37. דניאל Says:

    גל,
    אני לא רוצה לנהל שיחות אינטמיות מעל הבמה הזאת,אבל אני מתעקשת לענות לך בפומבי כי לא מדובר כאן (רק) ביחסים ביננו. הדינאמיקות שהבלוג הזה מתמודד איתן מתקיימות גם במרחבים אחרים, כמו סמינר "קריאה בקפיטל" למשל, אבל גם בחדרי חדרים. כשזה קורה בין שני א/נשים, כשזה קורה בין שנינו, זו כבר לא "עובדה סוציולוגית", אבל זה עדיין פוליטי.
    בהקשר הזה, הטענה שלך שאני מגיעה עמוסה במטען אישי היא לדעתי נסיון לעשות דה-לגיטמציה לדברים שלי. המקום שאני מגיעה ממנו לשיחה הזו הוא לגיטימי. נקודה. הוא לגיטימי לא פחות מהעמדה של מגיבים אחרים שהם מכרים/חברים שלכם מהמרחב המטריאלי או מהמרחב האנטרנטי. הבלוג הזה הוא מקום, ואנחנו מביאים איתנו לשיחה מטענים ממקומות אחרים. זה בלתי נמנע (הרי לא קיים המגיב האובייקטיבי ו"הלגיטימי") ואני מסכימה איתך שחשוב לשקף את המטענים האלה, ובעיקר – להיות ענייניים.
    חשוב מכך, אני חושבת שהמטען שאיתו הגעתי לדיון, שאכנה אותו "מאוכזבת ארץ האמורי", יוצר עמדה מעולה לענות ממנה על השאלה שהצגתם. כשפתחתם את הבלוג הזה התרגשתי מאוד שסוף סוף תהיה במה לא/נשים כמוני – וכמוך. קיוויתי שזה יהיה מרחב לגבש בו "אנחנו" שהרגשתי שהלך ונבנה בשנים האחרונות, סביב מסמנים כמו "דו לאומיות", "יהודה שנהב", "שמאל רדיקלי", "אריאלה אזולאי", וכולי. כשהבלוג התחיל לרוץ התחלתי להרגיש (בלי להבין) שזה לא מה שקורה. נתקלתי בדינאמיקה שלא אתה ולא אני אשמים בה, שבה אני מגלמת את תפקיד הקהל. הרגשתי לא שייכת. זה לא מה שרציתי, לא מה שרציתי שאתה תרצה. התוצאה הייתה אכזבה וכעס, שהשפיעו גם על היחסים ביננו. זה הכיוון של החץ שמקשר בין הבלוג ל"חיים" שלנו, ולא (רק) להפך.
    אני מבקשת ממך: את תקרא את הדברים האלה כהתקפה, כנקמה, כנסיון להביך אותך ואתכם בפומבי. זה נסיון להענות לבקשה שלכם להיות סובייקטים במרחב שלכם, לקחת אחריות על השתיקה ועל הדיבור שלנו. אם אסור לנו לדבר מתוך עלבון וכעס – איך נוכל לדבר? איך תוכלו לדעת מה פוגע בנו ומה מרחיק אותנו? אני אומרת את מה שעל לבי ואת איך שהדברים נראים מנקודת מבטי. זה מה שרציתם!
    אני לא חושבת שאנחנו בשלב של להציע פתרונות, ובוודאי שאני לא מתכוונת לנסח מחדש את הפוסטים שלך. לדעתי אנחנו עדיין מנסים לאתר ולנסח את חוסר ההבנות הסופניות והמייאשות שאנחנו נתקלים בהם, את הזרמים הבלתי נראים שמובילים אותנו למקום שאני לא רוצה להיות בו, ושאני מבינה שגם אתם לא. אני מקווה שהשיחה הזו מקדמת את הנסיון הזה, אפילו מעט.

    • גל כץ Says:

      דניאל, אני מוחה על האופן שבו את מבנה את השיחה הזו. מן הסתם הדינמיקה בינינו מושפעת מהעובדה שאת אשה, ואני גבר, אולי אפילו מהעובדה שאני אשכנזי ואת חצי מזרחייה, מהעובדה שאת למדת בתיכון אליטיסטי, ואני לא, מהעובדה שאני שירתתי ביחידה צבאית אליטיסטית ואת בקצת פחות אליטיסטית – ועוד מהרבה מאוד עובדות שניתן לכנות אותן פוליטיות. אבל אנחנו גם שני אנשים שמכירים כבר לא מעט שנים, ויש לנו הרבה משקעים אחד מול השנייה, והעובדה שאת בוחרת לנהל את השיחה הזו פה מכתיבה מראש את המבנה שלה, וזה למרות שהמבנה שלה הוא חלק ממה שאנחנו כועסים ולא מסכימים עליו. אני לא יודע אם התגובה שלך "לא לגיטימית" (לא ברור לי בדיוק מה משמעות הביטוי בהקשרנו), אבל אני בהחלט לא מעריך אותה ולא מכבד אותה. למה? כי אני פגוע ממך, למשל סביב שיחה שניהלנו בקפה סופיה ברנגלרשטראסה לפני חודשיים – שיחה גורלית מבחינתי – אבל שיחה שבה סימנת בהרבה דרכים שפשוט לא בא לך להיות בה. אני פגוע מהעובדה שאחרי השיחה הזו (ואגב, גם לפניה), לא טרחת לשאול אותי אפילו פעם אחת "מה שלומך?", וזה במשך כמה שבועות של חיים דלת מול דלת. אני חושב שנוח לך לנהל את השיחה הזו פה, כאשר ברור מראש שמה שרלוונטי זה שאת האישה ואני הגבר, את הקוראת, ואני הכותב, את הפאסיבית ואני האקטיבי, את הקרבן המאוכזב, ואני הנרקיסיסט הפוגע – אבל השאלה מה רלוונטי, או מי החזק ומי החלש, מי שותף לאחריות, היא חלק ממה שאנחנו לא מסכימים עליו. אבל את מבינה שאני אפילו לא יכול להביא את זה לשיחה פה, כי זה נוגע בעניינים אישיים, שאין לי שום חשק (וגם לך לא) להביא לשיחה על הבמה הפומבית הזו. אז מה קרה פה? את בחרת את הבמה הנוחה לך, בתנאים הנוחים לך, באופן שמכתיב את גבולות השיחה. אני לא מכבד את זה ולא מעריך את זה.

      כאשר אמרתי שלא הייתי כותב ביקורת על הצגה שבה יש לי משקעים אישיים נגד הבמאי, לא התכוונתי שיש כזה דבר מבקר או מגיב אובייקטיבי. לא הייתי כותב לא מפני שאני לא-אובייקטיבי, אלא מפני שזה מפגין חוסר הגינות בסיסי כלפי הבמאי. הבמאי, נגיד, הוא אדם קרוב לי, לטוב ולרע, וכאשר אני כותב ביקורת פומבית נגדו – נגיד שזו חרא של הצגה כי יש פרשנות מעוותת של המחזה – אני מכתיב מראש שהוא יוכל להגיב רק בהתייחס להצגה (נגיד, שזו פרשנות נכונה של המחזה), בעוד שברור שהביקורת הזו היא חלק משיחה רחבה הרבה יותר. שמה שרלוונטי להגיד פה זה גם דברים שמתייחסים, למשל, לביוגרפיה של המבקר, אבל בכל זאת, היות שנבחרה במה פומבית, אי אפשר להגיד את זה.

      טוב, אני לא בטוח שהאנלוגיה הזו ברורה. יותר חשוב לי להגיב למה שאת אומרת, שכאמור יש בו הרבה חומר למחשבה (כמו בתגובות הקודמות), למרות שאני מאוד לא מעריך את המקום ממנו את באה.

      אז ככה. קיווית שהבלוג הזה יהיה מוקד של קהילה, מקום אינטימי להחלפת מחשבות, רגשות ודיעות. גם אני רציתי בזה, אבל בה בעת גם רציתי שהבלוג הזה יהיה זירה ציבורית, שיהיה איזה כובד או חשיבות לדברים שנכתבים בו, שבעידן בו העיתונות שוקעת יהיה תחליפים שיישמרו משהו מהרוח הזו, של החגיגיות והסמכותיות וההכרה שהעיתון יכול לתת. יש מתח בין שתי השאיפות, אולי אפילו סתירה, כשיצאנו לדרך לא ידעתי באמת לאיזה כיוון זה יילך (למעשה, גם האופציות מתנסחות בשבילי רק עכשיו, זה לא שהמחשבות אז היו מאוד ברורות), וזה הלך לכיוון מסוים, שאני חושב שנמצא איפשהו באמצע, אבל בטוח פחות קרוב לקוטב של הקהילה (ולכן התאכזבת). אבל האם את באמת חושבת שאין ערך גם לקוטב הציבורי? את יודעת, קראתי אתמול את הפוסט היפה של רוני, בבלוג יחסי מין, ובתגובות מישהי כתבה (עלמה? אני לא זוכר כרגע) שאולי מוטב לזנוח את הבלוגים "של הבנים" היות שיש לנו בלוגים משלנו כמו "יחסי מין" או "הסיפור האמיתי והמזעזע". חשבתי לעצמי: זה נכון שכאן (ביחסי מין) וב"סיפור" יש איזו אינטימיות לדיון, כזו שכמעט ואין בארץ האמורי, והיא אכן מאוד רצויה. אבל למה בעצם האינטימיות הזו צריכה להיות בכל מקום? והאם נשים באמת רוצות להיות רק בבלוגים ובמות "אינטימיים"? האם מושגים כמו "זירה ציבורית", "סמכות", "הקפיטאל" נדונו להישאר בדומיננטיות גברית, או פשוט לעבור מן העולם?

      והאמת שאני די בטוח שהאינטימיות הזו גם מדירה הרבה מאוד אנשים ונשים שאינם שותפים לאיזה דיבור מסוים, או שהעובדה שהם קרבנות של דיכוי מקשה עליהם להיות לא-כועסים ולא-אלימים. ארץ האמורי, דווקא מפני שהוא פחות קהילתי, מושך קוראים ממגוון רחב יותר של קבוצות פוליטיות וחברתיות. האם אין לזה ערך? אני חשוב שכן, מבלי להפחית בערך של דברים אחרים. לפעמים, דווקא מפני שיש הטרוגניות יחסית בין קוראים ומגיבים, יש גם אלימות (אני חושב כמו שבניו יורק יש הרבה יותר אלימות מאשר בקיבוץ חולדה, לצורך העניין). ניקח למשל את הפוסט של אריאלה אזולאי. התפרסמו שם שתי תגובות די אלימות. האם היה נכון למחוק אותן, או שמא להוסיף איזו הערה שתגרום להם לא לכתוב יותר? האם הדעות או הסנטימנטים של התגובות האלה ייעלמו אם נתעלם מהם, אם נסתפק באיזו בועה אינטימית שלנו (מהסוג שיש כיום די והותר בפייסבוק, למשל)? יש לי הערכה שלפחות אחד המגיבים הללו הוא טיפוס קצת תמהוני. למה להדיר טיפוסים תמהוניים, שהם לעתים, אכן, קצת אלימים (או גברים)? הנה, בתגובה לתגובות האלימות האלה, מישהו אחר כתב שיר ממש יפה. אז הרווחנו משהו. ואולי הפסדנו הרבה מגיבות ומגיבים אחרים? אני לא יודע, אבל אלה חלק מהמחשבות שהדיון שהתנהל פה הציפו אצלי. כך או כך, אני חושב שממש חשוב שנשים לא ייפקדו גם מבלוגים וזירות שמתנהלות באופן פחות אינטימי, בהן יש היררכיות מסוימות, ואנשים מוצגים בשמות משפחה (שוב, בניגוד ליחסי מין, למרות שאני מאוד אוהב את הבלוג ההוא ואת הרוח ששורה שם). בהקשר זה, אני חושב שזה חבל שאת נדחקת לעמדת הקהל, אבל גם לך יש אחריות מסוימת לזה. אני הפצרתי בך הרבה פעמים לכתוב לבלוג, אבל את נמנעת מזה. אני מבין למה, אבל בסופו של דבר, היה לך כוח (ועדיין) לשנות במשהו את הדינמיקה.

      אני כותב את כל זה בניסיון לחשוב מה אנחנו מרוויחים מזירה ציבורית, מכתיבה מסוימת, שלא היינו מקבלים מבלוג שהוא מוקד של קהילה אינטימית. ברור שגם מפסידים הרבה, ואולי יש מקום לנוע לכיוון יותר אינטימי. אבל השאלה אם יש ערך גם בזירה ציבורית, בסמכות (ואני חושב שיש), היא אחרת מהשאלה האם גל כץ היה צריך להקים בלוג שמייחס לזה ערך (ולכן האם היה צריך להתאכזב כאשר הוא אכן הקים אותו). בעוד שאנחנו יכולים לדבר פה על השאלה הראשונה, השאלה השנייה מציפה את היחסים האישיים שלנו. אני נפגעתי מהבחירה שלך להציב את זה, כלומר את השאלה השנייה, במרכז הדיון, באופן שמגביל את היכולת שלי להגיב – גם אם זה עזר להעלות את השאלה הראשונה, שהיא מאוד חשובה בעיניי.

  38. עלמה Says:

    כן, זו הייתה אני, אבל אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההגדרה של "יחסי מין" או "הסיפור האמיתי והמזעזע" כבמות שההבדל בינן לבין האמורי הוא הציבוריות לעומת האינטימיות. הסיפור המזעזע קיים כבר יותר מחמש שנים, ויש בו מאות פוסטים והרבה מאוד קוראים קבועים, וגם סדרת הרצאות. יחסי מין הוא בלוג חדש בהרבה, אבל גם הוא מצליח ליצור דיונים ולמשוך הרבה קוראים וקוראות.
    אולי אני טועה, והאמת אין לי מושג מה הסטטיסטיקות של תנועת הגולשים באף אחד מהבלוגים האלה, אבל בכל מקרה לא ניסיתי להעלות את האפשרות שעדיף לשוחח עם כמה חברות בסלון שלי מאשר לכתוב בעמוד הדעות של "הארץ".
    בכל מקרה יש לי את הרושם שבאינטרנט בכל אופן קשה להגדיר היררכיה ברורה של שוליים ופריפריה. ברור שיש בלוגים משפיעים יותר ופחות, אבל בסופו של דבר לכל אחת יש את הכמה דברים שהיא קוראת, ועוד כמה דברים שחברות שלה מפנות אותה אליו דרך פייסבוק וטוויטר וכו'. זה קצת כמו להאזין לצדפה ולדמיין שאת שומעת ים.
    בשבוע שפורסם הפוסט של יותם פלדמן הייתה לי תחושה שהאדמה רועדת, שכולם מדברים רק על זה, שקרה משהו מרגש. כמובן שבביצה הקטנה שסביבי זה היה נכון, אבל ברגע שניסיתי להסביר לאח שלי, שפחות מכיר ולא קורא את הבלוגים האלה, הוא לא הבין מה העניין בכלל. גם ארץ האמורי הוא בלוג קהילתי, אולי הוא פונה לקהילה יותר רחבה, ואולי לא.
    כלומר, צריך לשמור את זה בפרופרציה ולזכור שהאינטרנט הוא גדול ורחב ויש בו מקום להרבה מאוד דברים שונים, ולפעמים אנחנו חושבים שמשהו הוא מאוד "משפיע" רק כי הוא משפיע על סביבתנו הקרובה. בתוך מערכת מסועפת כל כך, קשה לקבוע היררכיות ברורות.
    בתחום בלוגי האוכל, שאליו אני שייכת, הייתה סערה אדירה שקשורה בגניבת זכויות יוצרים של בלוגרית שהמציאה מתכון ועכשיו יש חשדות שמישהו גנב לה את זה. מאות תגובות, ויכוחים בפייסבוק וכו'. האם מישהו מכם חש את הסערה? אני בספק.
    מלבד זאת, להשאיר תגובה באתר יותר גדול לאו דווקא יגרום לתגובה שלי להיקרא על ידי יותר אנשים, או להיקרא ברצינות. אני יכולה להשחית את זמני ולהשאיר תגובה לכתבה בווינט, שהוא אולי האמ-אמא של המרכז באינטרנט העברי, אבל סביר להניח זה יהיה טוקבק קצרצר, אחד ממאות, והוא לא ייצור שום דיון. האם הבחירה להגיב בבלוג במקום בווינט היא בחירה בפריפריה על פני המרכז?
    האם הבחירה של רוני לענות בפוסט משלה אבל בבלוג שלה היא בחירה בפריפריה? אני לא חושבת. זו בחירה ליצור את השיח מחדש במסגרת שהיא מעדיפה, מבין שלל מסגרות אחרות שיש ברשת.
    בכל אופן אני שמחה שפרסמתם את הפוסט הזה, כל הרב שיח שהתעורר פה מעניין אותי, ונראה לי שיש לכולנו הרבה חומר למחשבה על אתיקה באינטרנט ובבלוגים. נדמה לי שמה שגל אמר כאן מאוד מדוייק ונכון: אם אתה מאשר תגובה אלימה אתה אומנם "פותח" את הדיון ושומר על חופש הביטוי (מושג בעייתי לאללה אבל נדבר על זה בזדמנות אחרת), ומצד שני אתה מונע מראש מאנשים שלא בא להם על סוג דיון כזה להיכנס לסלון שלך. כלומר, אין בחירה אחת טובה, ואין מקום שהוא באמת חופשי ומאפשר ביטוי של כל הא-נשים, יש רק שורה ארוכה של הכרעות אתיות אד הוק, והן יוצרות אקלים מסויים.
    (ובלי לומר מילה על זה שיש גם טוקבקיסטים בשכר ומה עושים עם זה).
    אני לא מכירה את אריאלה אזולאי והאמת היא שאפילו מבין הספרים שלה קראתי רק ספר אחד, אבל אני חושבת שגם היא בת אדם שראויה לכבוד וחלק מהתגובות לא שומרות על הכבוד המינימאלי הזה. עבורכם אולי מדובר היה בהכרעה נכונה שהביאה, כמו שאומר גל, המשך מעניין ושיר. עבורי היה זה רמזור אדום שאומר "אל תשאירי כאן תגובה. זהירות, שטח אש".

  39. טלי Says:

    ובכן, לאחר שקראתי את כל הפוסט הנוכחי ואת רוב התגובות יש לי עוד תוספת קטנה.

    עפרי, שאלת איך נראית תגובה אחרת.
    ובכן, במקום לכתוב, למשל – "אני לא עובד בזה" (בתגובה על תגובות, אאל"ט. ציטוט מקוצר לצורך נוחות), הייתי מקווה שתכתוב –
    'חברות, יש כאן תגובות חשובות וארוכות. תודה רבה לכל מגיבה שבחרה לכתוב כאן, לא ציפיתי לכזו היענות ולא אוכל להגיב לכל אחת בנפרד. אני רוצה שתדעו שאנחנו קוראים הכל ומודים לכן."

    כי זה נכון, כלומר – העובדות, אתה באמת לא "עובד" בזה (אני מאמינה לך).
    אבל כתבתם פוסט שמזמין את הקוראות להגיב. יותר מכך – מזמין תגובה ממי שאינן כותבות בדרך-כלל, שיסבירו משהו מהמקום בו הן עומדות.
    במצב כזה, הייתי מצפה שתבינו שיש כאן משהו רגיש, שמתבקש להגיב עליו כדי להכיר בתגובות שנכתבו לבקשתכם.
    בסופה של קריאה אכן אפשר להיווכח שעשיתם מאמץ לענות על רוב הדברים, לכן אין בכך הערה לגבי המעשה אלא דווקא לגבי דרך הצגתו. אני מקווה שהדבר מובן.

    אני לא קוראת כאן באופן רציף, אלא מגיעה מידי פעם. אני חייבת להודות שמעולם לא חשבתי להציע לכם פוסטים גם כשכתבתי על נושאים פוליטיים כי נראה היה לי שהכותבות האורחות הן ממאגר מיודעיכם. אולי בתור התחלה הייתי מכניסה הודעה בטור צד (שאין כאן… :-P) לגבי האפשרות להציע לכם פוסטים.

    אצלי בבלוג אני בהחלט מרשה לעצמי למחוק תגובות. האמת היא שעד היום מחקתי רק אחת מתוך כמה מאות (למעשה היא נמצאת באיזה לימבו כבר כמה שבועות),אבל העמדה העקרונית שלי היא שמי שרוצה להתדיין יכול גם לגייס כבוד לצורך כך. וזה חשוב לי מאוד. אני לא חושבת שאני צריכה לספוג אמירות עוקצניות על הדרך.
    עבורי, זה העיקר – לא אכפת לי שלא יסכימו איתי, לא אכפת לי שיבקשו מקורות ומראי מקום – כל עוד זה לא מגיע לזלזול. ואם כבוד הוא בסך הכל קישוט שמרדד את השיח אז… מה אומר… במקום כזה לא נעים להיות.

  40. kagome10 Says:

    קראתי את הפוסט הזה, ואת כל התגובות. הגעתי לכאן מבלוג פמיניסטי אחר, והופתעתי לגלות שאף אחת לא השמיעה את קולי.
    התרגלתי לכך, במקומות האחרים שאני כותבת בהם באינטרנט. התרגלתי, שיש שם סביבה ידידותית, שאין בה לגיטימציה לאלימות.

    אולי זו הנקודה?
    יש פורומים שאני נמצאת בהם שיש בהם צנזורה. יש מקומות שלא, אבל אין לגיטימציה לאלימות. גם עם יהיו וויכוחים עם מגיב אלים, יהיה לפחות אחד שיקרא לא להגיב לטרול. הרבה פעמים זו תהיה אני, ויהיו כמה שיצטרפו עליי.

    הבעיה היא לא שיש אלימות, אלא שיש לה לגיטימציה. אני לא רוצה להיות במקום בו לגיטימי לכתוב באלימות, בו מאשימים את הקורבן.

    הרבה נשים פה השמיעו את קולן, את ההשתקה שלהן.
    אני מדברת ממקום אחר, שונה בצורה רדיקלית. אדבר מהמקום בו שתיקה היא כוח, כי כל מכשפה צריכה ללמוד לשתוק.

    אני מדברת במקומות שאני חושבת שכדאי לי. במקומות בהם יש אפשרות לדיון, ולא לוויכוח. לפעמים אני נגררת לוויכוחים. אולם אני מנסה להימנע מכך. אני מנסה מראש לא לבזבז את זמני על כתיבה במקום זבו היא לא תשמע, שלא יקשיבו לי, שיעוותו את מילותיי.

    אני מצפה מכל מי שמקים מקום כזה, בית וירטואלי, שיהיה אחראי על העדר האלימות בו.

    נכתב פה:"את מעדיפה להתמקד במשפט מאוד מסוים שלו ("בגדר השמצה" וגו') ומתעלמת מדיאלוג אמיתי שנוצר פה עם כמה מהמגיבות – דיאלוג אמיתי, במובן זה שלא היתה קבלה אוטומטית של כל מה שנאמר, אבל בכל זאת היתה תחושה שהצדדים לקחו איתם משהו."

    התחושה שלי הוא שאתה/אתם יוצא מנקודת מבט שאם יש דיאלוג אמיתי, המשתתפות אמורות לסבול את האלימות, לקבל אותה, בתמורה לאפשרות לדיאלוג אמיתי.
    אבל מבחינתי אלימות היא אלימות, והיא לא מוצדקת, ואני לא מוכנה לקבל אלימות.

    אני מבינה שכולנו חיים בחברה אלימה, ושהגברים חוברתו להגיב בצורה אלימה. אבל מבחינתי זה לא הצדקה.

    נראה שאנחנו פשוט מדברים מנקודות מבט שונות.

    אני מצפה למקום נקי מאלימות. יש מספיק מקומות כאלו ברשת. אני יוצאת מעמדה של חוזק, אני לא צריכה את הבלוג הזה, יש לי מספיק אלטרנטיבות.
    אז למה לי להגיב, למה לי לכתוב?

    את מה שאני אומרת עכשיו כבר אמרו:
    התחושה שלי היא שאתם מצפים ממני להיות אסירת תודה על זה שאתם מואילים בטובכם לתת לי במה, ובגלל זה לא להתלונן על האלימות שפה.

    אנחנו מסכימים על העובדות – שאתם לפעמים אלימים, ושאתם מנסים להימנע מזה.
    אבל אתם לא מרגישים את האשמה שאני מצפה ממכם להרגיש, אתם לא מתנצלים על זה שאתם אלימים! כך אני מרגישה.

    אחרות אמרו שהן לא מגיבות כי הן לא רוצות או יכולות להתמודד עם האלימות.
    אני יכולה. אני לא אפגע. כבר עברתי את השלב הזה, של להתווכח עם אנשים אלימים, שלא מקשיבים לי אלא עסוקים בלתקוף אותי.
    אני יכולה לעמוד בזה. אבל בשביל מה?

    אני מחפשת דיון, לא וויכוח.
    אני שותקת מעמדה של כוח. אם הנושא יראה לי ראוי לתשומת לב, אדבר עליו אחר כך במקום אחר, עם אנשים שראויים תשומת ליבי.
    אני מסתכנת בכך שאשמע יהירה, ואבקש מכם לאמין לי שלא, אבל מקומות אלימים ואנשים אלימים לא ראויים לכך שאבזבז את זמני עם ניסיונות עקרים לוויכוח. הזמן שלי יקר מידי.

    השיחה שלכם אלימה מידי. והיא לא ראויה לכך שאקדיש לה את זמני.
    הבלוג שלכם אלים מידי. הוא לא ראוי לכך שאפרסם בו את המאמרים שלי. אני אפרסם אותם במקום בו התגובות לא תהיינה אלימות. או במקום בו אם תהיינה, הן תצונזרנה או תגוננה. לא במקום בו יש לגיטימיות לאלימות.

    אני מאמינה באחריות. אם אתם מאפשרים לתגובות אלימות להישאר פה, אם אתם בעצמכם נוהגים בצורה אלימה – אתם אשמים. זו נקודת המוצא שלי. והתחושה שלי היא שאתם לא שותפים לה.

    ואני חושבת שאם אתם רוצים ליצור סביבה לא אלימה, אתם חייבים או למחוק תגובות אלימות, או לגנות אותם. אני לא רואה שאתם עושים את זה, ולכן מבחינתי אתם אשמים.

    אשמין בכל המקרים בהם יש אלימות ואתם לא מגיבים. כאילו יש מקרה אלימות בביתכם, ואתם רואים זאת, ולא מתערבים.

    אני לא יודעת אם מישהו מכם יגיב לי. אבל אני לוקחת אחראיות על מעשי, לכן אכנס לפה בזמן הקרוב, למרות שאין אני נוהגת לעשות כך.
    אני לא יודעת אם תמנעו מאלימות. אם לא, אחרוג ממנהגי, ובמקום פשוט לעזוב שיח אלים, אנסה להסביר למה הוא כזה.

    אבל בשורה התחתונה, אני אלך למקומות אחרים, מקומות בהם האלימות אינה לגיטימית.

    • ofrilany Says:

      תודה על הדברים, ואני מכבד אותם, אבל באופן הפשוט ביותר – אני חושב שאת עוצמת עיניים מול אלימות שהופנתה נגדנו בחלק מהתגובות. והיו כותבים שציינו את זה לפניי. העובדה שבאנו בפנייה לדיאלוג לא אומרת שאנחנו עשויים מפלסטיק או ברזל, ויכולים לסבול כל התנפלות או שימוש בשפה אלימה וגסה (אני לא אצטט עכשיו כדי לא ללבות את האש) בלי להיפגע ובלי להגיב. אלא אם הציפייה היא שננהג בגינונים חצרוניים ונאמר: "כן גבירתי, כן גבירתי". בכל מקרה, מיותר לומר שזכותך ללכת למקומות אחרים. בסופו של דבר, זה רק בלוג.

      • kagome10 Says:

        מבחינתי האחד קשור לשני.
        מכיוון שזה הבלוג שלכם – אתם אלו שמחליטים אילו תגובות לפרסם.
        אם אתם מפרסמים תגובות אלימות, ונותנים להם במה – אתם בעצם תומכים באלימות ונותנים לה לגיטימציה.

        לא התעלמתי מקיומן של תגובות אלימות. אבל הדרך להגיב לאלימות היא וודאי לא אלימות נגדית. עין תחת עין וכל העולם היה עיוור.

        אני מצפה שאם מישהו מגיב באלימות, אתם או שלא תפרסמו את תגובתו, או שתגיבו תגובה קצרה בנוסח: התגובה שלך אלימה ואין בה שמירה על תרבות הדיון. אשמח להמשיך את הדיון בנימה אחרת.

        וזהו!

        הציפייה היא שפשוט לא תתנו מקום לאלימות. אלימות גוררת אלימות. וכן, אני מצפה מכם שלא תאכילו טרולים, שלא תשתתפו בדיונים אלימים.

        אני מצפה שתנהגו בנימוס כלפי מי שמנומס, ושלא תתשתתפו בוויכוחים בכלל.

        הסיבה שהגבתי במקום הזה, שהוא לא מרגיש לי בית, היא כי נראה לי, שלפחות בהתחלה, הייתי אחת מאלו שהמקום הזה אמור להיות להם בית.

        לא נראה לי שרציתם בהתחלה בלוג שהתגובות בו הן אלימות בחלקן, וויכוחים אינסופיים.

        אם טעיתי, אז התנצלותי הכנה, ואז מההתחלה לא הייתי אמורה להרגיש פה בבית.

  41. Eyal Says:

    לקריאתכם "בואנה בנות" אציע: בואו בנים –
    lafem.wordpress.com

    • אלמונית Says:

      ואני חושבת שבמקום לשאול למה נשים לא כותבות צריך לשאול למה גברים כן כותבים. זו אולי שאלה שאי אפשר לענות עליה, אבל מצד שני, גם על השאלה המקורית אי אפשר לענות, כי בעצם אין לה כל כך משמעות, או שיש לה משמעות בעייתית שמתחילה לענות על השאלה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: