גם אני בכיתי בנאום של דפני ליף

by

רוני הירש

בהפגנת המיליון לא הייתי בארץ. אני חושבת שאולי ספרו אותי בכל זאת. את הנאום של דפני ראיתי באור יום, מקרטע דרך חיבור אינטרנט פיראטי בוויינט. לפחות נחסכו ממני דברי הפרשנים וגם הקאט באמצע. הייתי לבד והרשיתי לעצמי לבכות על הכל. זה לא שפוליטיקה לא גורמת לי לבכות, עניינים כמו חופש הביטוי ואפילו שוויון זכויות לא אחת גורמים לי להזיל דמעה של התרגשות כשנדמה לרגע שהם ניצחו. זו אחת הסיבות שאני פה, מרחק שתי יבשות ואוקינוס, בצעדים הראשונים לקראת דוקטורט בפילוסופיה פוליטית. ובכל זאת, ולמרות שאף אחד לא ראה, ולמרות ההרגל הזה, מול מסך המחשב, רציתי להבין על מה הדמעות. רציתי להבין למה הן כל פעם מתחילות מחדש. איך לכל אורך הנאום הדי ארוך הזה, הוא מצליח לשמור על מומנטום. למה אפילו השורות הקיטשיות על משוררים וחלומות עשו לי את זה. גם אם יכולתי לצפות אזכור כלשהו, מרומז, לנאום של מרטין לותר קינג בוושינגטון, 1963.

כי אפילו לבד, באור יום, עם כל ההכנה הפוליטית, כל המגננות האינטלקטואליות וכל הביקורתיות כלפי הממלכתיות העודפת, המשיחיות המוגזמת, הלאומנות המופגנת של העצרת, היה משהו כמעט מביך בדמעות האלו, שנכנעו לרגש ולדימוי המתוזמן היטב של ההמונים בככר.

ובכל זאת, בימים האחרונים, ולמרות שאספתי המון נקודות ומחשבות, לא מצאתי לנכון לכתוב. אף אחת מהן לא נראתה לי כמו הדבר עצמו וכל אחת איימה לגרור אותי למחשבות מנוסחות חלקית שעלו בחודשיים האחרונים. ניסוח חלקי שלא מעונין עדיין בנוסח סופי, שלא מסוגל עדיין. אהבתי שדפני פתחה את הנאום בצעידה לעבר התהום. למשל. זה התחבר ישר לתחושה שליוותה אותי לאורך המחאה, שמדובר במלחמת השרדות, בקרב המאסף, היריה האחרונה של האיש הגוסס (דימוי נכון רגשית, אבל לא מדויק, נקווה). אני לא יודעת כמה אנשים הסתובבו עם התחושה שעוד כמה שנים כל העסק גמור, שלא יהיה לאן לחזור. אני משערת שיותר משחשבתי, התהום הגדולה והריקה נעשתה מוחשית כל כך מאז ראשית ימי המהפכה, שאפשר היה ממש לראות אותה – ברקע של הפסטיבל המרצד ברוטשילד, בחרדה הקלה שליוותה את המפגש עם המוני בני אדם בהפגנות. התהום החשוכה חיכתה מעבר לכל פינה, בקצה של כל רחוב, והשתלבה עם השחור התל אביבי של הפיקוסים, האספלט.

ואז דפני אמרה שפקחנו עיניים. וגם זה היה נכון, ביותר ממובן אחד. כי זה לא היה קיץ של תובנה אחת, של נפילת אסימון, של התעוררות. זה היה קיץ של מראות וגילויים יומיומיים. זה היה הקיץ המשכיל והמעמיק ביותר שחוויתי אי פעם. חרשתי את העיתונים, קראתי את הכלכלה כאילו שזה הספורט, התעמקתי בתגובות, עקבתי אחרי הבלוגים, טיילתי בין ההרצאות להופעות לדיונים לדימויים בשדרה. בבת אחת עולם שלם נחשף, וזה היה העולם שבתחתית ה-rabbit hole (ביטוי שלא זכה לתרגום נאות בלשון הקודש), עולם של דימויים מפעימים של אבסורד, של גדילה פתאומית, של הצטמצמות רגעית, של הזיות שהופכות למציאות ומציאות טורדנית שיצאה מכלל שליטה. המרחב בערי האוהלים ובמיוחד ברוטשילד היה רווי בשפת איגיון, בשלטים הפונים לכל הכיוונים, באכול אותי ושתה אותי, בעשן ותה חשוד, במסכי פלזמה שבצבצו מהעצים והודיעו הודעות חמורות סבר על מצב החירום הטוטאלי. הגילויים היו מלאי חדווה ואימה, החיוכים התמזגו ברצינות, אנשים נפנפו בידיים וכולם הבינו. בהתחלה עוד חשבנו שהמהפכה לא תתרומם כי אין סמים כמו בסיקסטיז. אחרי חודש כבר היה ברור שהידיעה העשירה, רבת הפרטים והדקויות, רבת הפנים והשמות והמספרים והצבעים – מעצימת תודעה לא פחות.

אך בחזרה לנאום, אשר שרטט את הדרך מייאוש לתקווה לפי מיטב המסורת הקלאסית, דרך טענות המתנגדים אשר הופרכו אחת לאחת. בנאום היה מרכיב אחד בולט, שחשבתי לציין. "מסלול המכשולים" הסתיים בהתקפות האישיות על דפני, ולא בכדי. לכל אורכו הוא הצליח לנסח לא רק את תחושת העלבון האישית, שלה ושל כולנו, ולא רק את תביעת העלבון שהיתה לקולקטיבית, אלא גם את העלבון כרגש מופרט ומפריט, כרגש פרטי אולטימטיבי. הקול המיוסר והמרוגש של דפני, לכל אורך הנאום, היה קולו של הנעלב אשר משיב למעליביו, והתנסח בדיוק רב כשהיא אמרה "יש חוקים נגד העלבת עובד ציבור, אבל אין שום חוק נגד העלבת האזרחים"ואחר כך הוסיפה "אני לא יודעת מה אתכם, אני לא אוהבת שצוחקים עלי ואני לא אוהבת שמורחים אותי." לפני יומיים חטפתי כמה קללות מאדם זר, ספק שיכור, בשעת לילה מאוחרת. כרגיל, לא עניתי לו. למדנו כבר להיזהר מאנשים כאלו, אין טעם להשיב, לא כדאי להסתבך. זה טיבו של העלבון. הוא משאיר אותך עם טעם חמוץ בפה, הוא מיותר, הוא בלתי מתחשב והוא טומן בחובו איום. העלבון, כמו הייאוש, כמו הבדידות, כמו הדמעות, הוא רגש שלמדנו להצניע, לבלוע, להתמודד איתו לבד. הוא שייך לאותו משטר של "שבריריות כלכלית", חוסר ביטחון בסיסי, מסלול התקדמות אישי, מסכים, רכבים פרטיים ומגדלים של חברה מופרטת. הוא רגש ששולח אותנו להתכנס בתוך עצמנו, להבליג, להתנתק (אלא אם אנחנו מדינות, או פוליטיקאים, ולפעמים גם שם).

אבל בנאום, מגובה במאות אלפי אנשים, דפני עשתה את ההפך. היא עשתה להם 'למה מה קרה?', היא אמרה: "מאיפה הם יודעים מי אני? מאיפה הם יודעים מי אתם? מאיפה החוצפה הזו בכלל?", היא אמרה: "איזו אמירה מתנשאת ואיומה זו. מה זה 'לכו לפריפריה'?", היא אמרה: "מדינת ישראל דפקה ודופקת את הפריפריה שלה באופן שיטתי ומסודר מאז יום הקמתה", היא אמרה: "איך בכלל מעיזה ממשלת ישראל לעשות כזה סוג של הפרד ומשול. היא, שהפקירה את תושביה…" היא אמרה לבריון התורן, לבריון הקבוע – לך לעזאזל, מי אתה שתדבר אלי ככה בכלל, מי אתם, ממשלות ישראל, נבחרי הציבור, הטייקונים ועוזריהם, שתגנבו אותנו לאור היום, שתשקרו לנו, שתמכרו אותנו, שתסכנו אותנו, שתעליבו אותנו.

כשההמון בככר צעק בוז נפלט לה מין "כן! בוז!" קצר כזה, נזפני, כועס. אך כשבשם כולם היא הוציאה לממשלה אצבע משולשת, היא נתנה תוקף גם לאמירה המשלימה, החשובה מאוד אף היא – לא רק העלבון, כפי שגילינו, משותף לכולם, ולא רק הייאוש. גם המחאה, גם התקווה שיצאה ממנה, גם השמחה, אינן רק רגש פרטי, רק התלהבות מוזרה, אישית, לא נורמלית. המחאה, התקווה, השמחה, גם אלו רגשות משותפים, גם בהן אפשר לחלוק, להשתתף, להיות ציבור. וגם אם זה ברור, זה בכלל לא כזה ברור, לדעתי. ה"צמצמנו את המרחק הפיזי בינינו וגילינו שטוב ככה, שאנחנו רוצים להישאר קרוביםהפך ל"אנחנו רוצים לחיות בחברה, כחברה", ושניהם ביחד ניסחו את הודאות ביכולת, שלנו, להביא שינוי, בכך ש"מכאן כבר לא נסכים לחזור אחורה!"

תגים: , , , ,

8 תגובות to “גם אני בכיתי בנאום של דפני ליף”

  1. Shany Kedar Says:

    היי רוני, תודה על המאמר היפה. גם אני התרגשתי ברגע ההוא בהפגנה עד כדי צמרמורת, ועוד – האזנתי לנאום מספר פעמים ביום שאחרי, ולא הפסקתי לדמוע. אני גם חושבת שמה שקרה להרבה ישראלים בעקבות המחאה הזו זה מה שריימונד קארבר דיבר עליו, הרגע הזה שאת מבינה שאת חיה בגיהנום כי נותנים לך פיסה, רעיון, דימוי של מקום טוב יותר. מקום שזה בסדר לדרוש אותו. ואני בכיתי כי למרות שנים של הפגנות ופעילות פוליטית (שהרבה ממנה התרחשה בתוך הראש שלי) אפילו אני לא העזתי לדרוש אותו, כי גם אני גדלתי בתוך הגיהנום המצמצם הזה, מוקפת ביאוש תמידי ומשתק של להיות לבד עם הרצון לשנות את החברה שלי. אנחנו בתוך מרחב חדש ואנחנו מתחילים לגלות את הקירות. בהפגנה האלימה מול העירייה הרגשתי את ההלם הגדול של רוב האנשים שהיו שם אל מול התנהגות השוטרים (כפי שאני חשתי בפעם הראשונה כשנתקלתי באלימות המשטרתית בהפגנות) – כמו לרוץ בכל הכוח ולהתקע בקיר. אמנם נתקענו בו, אבל עכשיו אנחנו יודעים שהוא שם.

    ואני הכי שמחה על דפני שמתעקשת על השיח הרגשי שלה, שמתעקשת על השפה המסויימת שלה – זאת עם החלומות והרגשות והכאבים, שמפהקת לאילנה דיין בשידור בשמונה בבוקר. היא שומרת על האנושיות שלה, היא לא משחקת משחקים. כי מה שדפני ליף נתנה לישראלים זה את ההזדמנות להיות טובים. את השאר הם צריכים לעשות לבד.

  2. בלינדה Says:

    כל מילה. בכיתי אפילו מלקרוא את מה שכתבת עכשיו

  3. ג'ו Says:

    הנאום של ליף היה ארוך כגלות ועמוס קלישאות שחוקות, אפילו שמולי והנאום שיאיר לפיד כתב לו היה יותר מרגש.

    היה שם איזה מורה שדיבר ממש לעניין.

  4. YES Says:

    גם אני בכיתי. בכיתי על הצביעות, על הרדידות. אבל, אני ממשיך לבכות על כך שציבור שלם בוכה מנאומים, שאין להם כל כיסוי ביום למחרת. עובדה, לא ראיתי שליף וחבריה הגיעו להפגין בפתח תקווה בתחילת החודש כאשר עשרות תלמידים ממצא אתיופי נותרו ללא בית ספר. לא ראיתי שליף וחבריה עושים משהו למען ילדים אלה גם היום, כי הם נותרו בבית. לא ראיתי שליף וחבריה מפגינים על הפאשיזם במערכת החינוך, בתכנים ובהתנהלות.

    אז היכן הסולידריות שהופגנה באותה במה? לא ראיתי שדפני פעם אחת הרימה את דגל הגזענות בישראל. אז מה פשר הדמעות של הכותבת?

    היום, ניתן לומר בפה מלא, כי אותם "מיליון" "ישראלים חדשים" לא באמת הפכו "חדשים", אלא מוסיפים להיות אגואיסטים ואדישים, בדיוק כפי שהיו בעבר.

    ציבור רב האמין כי המחאה היא סקטוריאלית, למרות הסיסמאות שדיברו על סולידריות.

    הגורם שהוציא את דפני ליף הוא משתנה תלוי, אולם הבעיות של אוכלוסיות מסוימות סובלות מבעיות השונות לליף וחבריה. מדובר במשתנים קבועים: גזע, שיוך דתי, וכו'.

    נאומה של דפני לא שטף את המשתנים הללו, ואולי לא הייתה כל כוונה לעשות זאת, כי אלה לא היו בעיותיה.

    אם יש סיבה לבכות, עדיף לבכות על חוסר התבונה ועל הקלות הבלתי נסבלת של הזיכרון הקצר. לבכות על נאום ליף כמוהו כמו להאמין שדפני באמת הפסיקה להאמין שירוחם ודימונה הן לא פריפריה כלכלית-חברתית.

    • רוני הירש Says:

      יס, מהות הסולידריות היא שהיתה הפגנה בפתח תקווה. ושבזמן ההפגנה התגייסו עשרות פעילים לעצור פינויים לא חוקיים של מאהלים, שבחלקם יושבים אנשים שאין להם לאן ללכת. וסטודנטים הפגינו נגד התנובה התורנית. וגיא זוהר התפטר. ועוד שלוש כתבות תחקיר התפרסמו בדה מארקר על פועלם של הטייקונים. והתפרסמו מסמכי עקרונות של ועדת המומחים האלטרנטיבית. והפגינו נגד חוק הטרנספר לבדואים (היית שם?) וכן הלאה וכן הלאה. אתה מבקש זיכרון, קצר או ארוך, לאירועים שטרם קרו, לשינוי שרק התחיל. הנאום בסך הכל ביטא משהו מרוח המחאה הזו, שמותר עדיין להאמין בה, גם משום שאין לה מנהיג אחד, חזק או חלש, וגם לא עמדה אחת או דרישה אחת. וגם משום שסופה עדיין לא נראה באופק.

      • YES Says:

        רוני,

        ההסבר שנתת להיעדרו של אותו ציבור רוטשילדי מההפגנות בפתח תקווה מראה כי את מפרשת תוך כדי שאת משטיחה ומצמצמת את המציאות ההחברתית פוליטית בישראל.

        ולראיה, בדיוק כמו בשיח הרגיל של השמאל, שמרבה להתמודד מול ביקורת באמצעות דיבור אינסופי על הפלסטינים, גם את מביאה במקרה את הבדואים (לשאלתך, לא הייתי שם בהפגנה. אבל אני חי פיזית וגם תודעתית עם מה שמוגדר "הבעיה הבדואית", ואני בטוח שיותר ממך, אלא אם גם אותך עוצרים בכל שעל ושעל בשל היות "איום בטחוני").

        ממה הדבר נובע? מפני שעובר השמאל, וכנראה גם עבורך, רוע הוא יחסי ולא מוחלט – עובדה, את התעלמת מפתח-תקווה והבאת דוגמאות אחרות לתמוך בהיעדרות של אותם "ישראלים חדשים". אפילו מילה אחת לא הבאת כדי להביע צער על כך שתלמידים בפתח-תקווה סובלים כבר מספר שנים, בכל ראשון לספטמבר.

        בנוסף, התגובה שלך מראה יפה כי לא היה שינו אפילו בשיח הפוליטי הזה של השמאל. אבל זה לא מפתיע. ולראיה, כאשר הייתה הפגנה, לפני מספר חודשים, כדי לגרש את האפריקאים בדרום תל-אביב, השתתפו בה גם מזרחים וגם בני מעמד הביניים (קראי את הרשומה ביס: "קרנבל במדינת היהודים" – כל כלי התקשורת התעלמו מעניין זה, משתי גדות השמאל – רק ביס התייחסו ונתחו את הצביעות המאפיינת חלק מהציבור בישראל, במיוחד זה המכונה שמאל).

        ואת היית בהפגנה למען בדואי הנגב?

        לדעתי, אין להסתפק רק בהגעה להפגנות, אלא לפעול שהציבור בישראל יכיר ממה סובל הבדואי או אדם בעל חזות ערבית.

        בהקרש הבדואי, לדעתי, תחילה יש לפעול שיכירו בהם (ובכל אוכלוסייה שוסבלת מרוע פוליטי) כבני-אדם ולא כ"איום בטחוני".

        ההכרה שלהם כבני-אדם עם זכויות חשובה לאין ערוך, שכן זכויות אחרות הן נגזרות של ידיעה זו. כך למשל, לא לכל הבדואים יש "בעיית טריטוריה". לעומת זאת, כולם, במידה זו או אחרת, נרדפים בשל חזותם, כלומר בשל "בעייה גזעית".

        לסיום, אני תקווה שבפעם הבאה את וליף, או מי מחבריה, תוסיפו למערכת המושגים שלכם את המונחים הללו: 'תלמידים אתיופים בפתח-תקווה'; 'אתיופים'; 'גזענות יומיומית'; 'גזענות ממסדית;'רוע הוא מוחלט ולא יחסי' – הו אז נדע כי נפל דבר בישראל. שאם לא כן, את דומעת לשווא, בלי כל סיבה נראית לעין.

        שינוי בתודעה, אמור לגרור גם מעשים. כאשר ניתן תשומת לב לחינוך, לא רק לעשות אותה איכותית ופחות פאשיסטית, אלא להנגיש אותה לכלל האזרחים בישראל, אז אנו יוצרים לדור הבא אפשרות לעשות דוקטורט בחו"ל; ואז ניתן לשבת בחו"ל ולבכות עד אין קץ, בזוכרנו את "הפגנת המיליון".

  5. ג'ו Says:

    כמובן שנאומים טובים היו רק בירושלים, מה גם שהוא מרפרנס למאמר שפורסם פה לפני חצי שנה ("בתים")

  6. אבו מישמיש Says:

    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000681257
    עכשיו דפני, סתיו וקונטס בדרך לאריאל. סיבה אמיתית לבכות?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: