כולנו פסולת

 רון חולדאי אמר שהוא מתכוון ללכת עד הסוף.

"השדרה הפכה להיות זבל", הוא אמר. "נחזיר את הסדר על כנו".

הוא גם אמר שהמפגינים סביב העירייה הם "חבורת קיצונים שמוכרים לנו", וציין שהם "מאנשי עיר לכולנו, אנשים ששרים 'עולם ישן עדי יסוד נחריבה'". מה שחולדאי שכח, ש"עיר לכולנו" היא לא בדיוק מיעוט שולי בתל אביב. להזכירכם, עיר לכולנו היא הרשימה שזכתה במירב הקולות בבחירות האחרונות, ו-34% מהבוחרים הצביעו למועמד שלה לראשות העיר. עכשיו חולדאי מכריז מלחמה על אלפים מתושבי העיר, ועל רוב הצעירים שגרים בה. כולם אויבים שלו.

מהערב הראשון ברוטשילד, היה ברור שחולדאי לא מבין מה קורה כאן. אפשר היה לחשוב שבשבועות שאחרי זה הוא הבין משהו. בכל זאת, לפחות חצי מהעיר שלו יצאה לרחובות. אבל חולדאי לא הבין כלום. הוא לא הבין שבלי האנשים שהוא נלחם נגדם פשוט אין לו עיר.

"המחאה הרי מיצתה את עצמה", הוא אמר בבוקר. אבל חולדאי שכח שאין לנו לאן ללכת. אנחנו לא יכולים ללכת הביתה, כי כאן זה הבית שלנו. מי שעזב כבר עזב. אנחנו אנשי המעגל המצטמצם, ואנחנו כאן במזרח התיכון. זאת הסיבה שהדיבורים על דעיכת המחאה הם חסרי שחר. בעיניי חולדאי המחאה אולי "מיצתה את עצמה", אבל אלפי השקלים לבעל הבית ממשיכים לזרום אל הבנק כל חודש, וכל חודש הזעם שלנו גדל. שום דבר לא השתנה. אין שום שגרה לחזור אליה. אנחנו עדיין כאן, ובחמש דקות אנחנו מגיעים לרחבה של העירייה. שלא לדבר על זה שלהקים אוהל זה הדבר הכי קל בעולם.

בקיצור, לחולדאי אין נתינים. אולי יהיו הפוגות, אבל שקט לא יהיה לו. את נתניהו קשה כרגע להפיל, אבל חולדאי הוא שליט בלי לגיטימציה. כמו שהיה כתוב על אחד השלטים בהפגנה היום: "אין מלך בלי עם". על הצד השני היה כתוב: "אל נקמות יהוה".

ובינתיים, העכברים מתחילים לצאת מחוריהם. שמעתי ברדיו כל מיני תושבים אומללים משדרות רוטשילד שמתבכיינים בהיסטריה וקוראים קריאות עידוד לפקחי הסיירת הירוקה. "חודשיים חירבנו לנו בחצרות! השדרה שלנו הפכה לפסולת! תרמנו את הבית שלנו, עכשיו אנחנו רוצים אותו בחזרה!".

השיח, אם כן, נעשה סניטרי. יקירי העם של סוף השבוע שעבר נחשבים עכשיו ל"פסולת", אפילו "חרא". אז זאת התשובה שלי: מה שאתם קוראים לו "פסולת" הוא הדבר הכי יפה שהיה בעיר הזאת אי פעם. יפה יותר מבתי הבאוהאוס המצוחצחים שלכם, חבורת חלאות בורגניות. אתם צריכים להיות אסירי תודה שזכיתם לראות את "הפסולת" הזאת.

לגבי המיתוס האורבני של המחרבנים בחצרות: אני חייב לציין שמעולם לא היה לי כזה חשק לחרבן בחצרות של הבתים שלכם. כן, בני אדם מחרבנים, וגם הצורך הזה לא ייעלם, אפילו לא לפי הוראה של הפרופ' טרכטנברג. ואפרופו חרא: אצלי הדירה החרא כבר שבועיים לא יורד באסלה, בגלל בעלת הבית הקמצנית שלי שמסרבת לשלם על אינסטלאטור. מבחינתי, החרא שלי הוא עכשיו אחריות של ציבור בעלי הבתים התל אביבי. בוקר בוקר אתם תקומו, ותמצאו בחצרותיכם מגדלים קטנים של חרא – שאולי יזכירו לכם את המגדלים של חולדאי.

תקלטו: אתם אויב מעמדי, בייביז. "נתתם את הבית שלכם"? למיטב הבנתי אתם יושבים בו כרגע. אם חשבתם ש"המחאה" היתה איזה פסטיבל זמני, יש לכם טעות. הכללים השתנו. תפנימו: לא יהיה כאן יותר שקט. השלב של השקט בסיפור הציוני נגמר. לא רק בגלל המחאה, אלא גם בגלל מה שקורה מסביב. הבורסה שלכם בנפילה חופשית, יא מניאקים. למעשה, הזמן של האוהלים עוד לפנינו.

אז שוב, ממש כמו בהתחלה, אומרים שאנחנו קיצונים, אנרכיסטים, פנאטים. אבל יש לכם טעות: אנחנו אותם אנשים שהיו בכיכר במוצאי שבת וניענעו את הישבן לצלילי אייל גולן. אותם אנרכיסטים, כלומר אנרכו-סחים – הסינתזה החדשה שיצרה המחאה הזאת.

כולנו אנרכיסטים.

כולנו עיר לכולנו.

כולנו פסולת.

תגים: אויב מעמדי, בורסה, המאהל ברוטשילד, חולדאי, חולדות, חרא, כלכלה, מחאת האוהלים, נדל"ן, עיריית תל אביב, פסולת, רון חולדאי, תל אביב