ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה

by

אדיס אבבה, 2003. אין ספק: אני נמצא במקום אחר. עכשיו אוגוסט. עננים אפורים מכסים את השמיים. מעל מלון שרתון חגים נשרים, ועל העץ עומדות ציפורים צהובות. האוויר מסביב מזוהם להחריד, מדיף ריח עז של דלק ופיח, עד שלרגעים אי אפשר לנשום. עכשיו בוקר, והשעה שלוש, לפי השעון האתיופי. אוהלים מכסים את שדרות רוטשילד. השנה היא 2003, לפי לוח השנה האתיופי.

אבל בעצם אין ממש פנאי להסתכל על הציפורים. יש עניינים מיידיים יותר. מתוך הנוף נשלחות ידיים. זה הבוקר הראשון שלי באדיס אבבה, ואני יושב במרפסת של המלון הממשלתי המעופש "ראס" בשדרות גמביה. חצי מטר ממני, בצד השני של גדר החיה, עומדים כעשרה קבצנים, מצחצחי נעליים ומוכרי מסטיקים, מקיפים אותנו כאילו היינו דגים לבנים באקווריום. כך הם מתמגנטים אלינו בעצמה נואשת – אותה עצמה שמניעה רבבות אפריקאים לחצות בהליכה את המדבר או לשוט ללמפדוזה ברפסודות רעועות. האנרגיה הנוראה שיוצר אי השוויון הטוטאלי בין הצד שלנו לצד שלהם.

לפעמים יש הרגשה שכל הרחוב קם והולך בעקבותיך. וישנם גם הנוכלים המקצועיים. יש באדיס כל כך מעט תיירים, והנוכלים של מרכז העיר נואשים כל כך, שכל אחד מהם מנסה עלינו את מזלו כמה פעמים. אחד מהם, צעיר חתיך שעומד בקביעות ליד הפיאצה במרכז העיר, אמר שהוא דיג'יי מפורסם וניסה לשכנע אותנו להצטרף לאיזה חג לאומי שמתרחש לטענתו ממש כרגע. מזל שקראתי במדריך את התיבה בעניין "Friendly students". וכך היא נפתחת: "התרמית המבוצעת בתדירות הגבוהה ביותר על זרים שהגיעו זה עתה לאדיס כרוכה במפגש עם 'סטודנט' ידידותי שמזמין אותך לטקס מסורתי… העיקרון די פשוט: אל תסמוך על שום סטודנט לכאורה שאתה פוגש באדיס אבבה'".

אחר כך, כשהיינו בדרך חזרה, הוא הופיע שוב עם חבר אחר. הפעם הוא טען שהוא יהודי, והוא מתכוון לעלות לישראל בשנה הבאה, וכמובן להתגייס לצה"ל. אני מניח שאם היינו גרמנים הוא היה מתאים לנו סיפור אחר. ואולי זאת האמת.

מזל שקראתי את ההוראות בעניין "Friendly students". ממש מזל. מזל? בעצם קצת חבל, הם דווקא נראו די מעניינים.

חוויה אורבנית. לפני הנסיעה, כשאנשים שאלו אותי למה אני נוסע לאתיופיה, אמרתי חצי בצחוק שאנחנו נוסעים לחופשה אורבנית באדיס אבבה, במקום לנסוע לברלין.

האם "חופשה אורבנית" באדיס אבבה היא מן האפשר? אולי רק באופן חלקי. אי האפשריות התבטאה באחד הימים, כשקראתי בעיתון שבמלון שרתון נפתחה תערוכה, Art Ethiopia 2011. הלכנו לשם, בתקווה לפגוש אולי איזשהם סטודנטים לאמנות (כמו שפגשנו אחר כך בקמפוס של האוניברסיטה).

אלא שבדרך לשרתון עצרו חיילים את התנועה, כנראה לרגל מפגש החירום של מנהיגי היבשת בעניין הרעב בקרן אפריקה. המשכנו בדרך עוקפת, ואז, במעלה רחוב טאיטו, הופיעו הקבצנים. בהתחלה בודדים, קטועי רגליים, מעוותי גפיים, ואז עשרה ביחד, ועוד עשרות, עשרות, ילדים, זקנות, אולי 300 או 400 ברחוב אחד, כולם מתחננים. מבוהל, רצתי לצד השני של הכביש.

אני לא כל כך יודע איך לגמור את האפיזודה הזאת. כן, בסוף הגענו למלון שרתון.

תחזיתו של קיבבה. התמונה משתנה מעט כשמתרחקים מאזור הפיאצה לכיוון רחוב בולה הנוצץ, בעיקר בפינת Ethio-China avenue. רחוב מסחרי זה גדוש יחסית בקניונים ופרויקטיי נדל"ן מטאליים, עם שלטים בוהקים בנוסח "from shabby to chic".

הכלכלן זרובבל קיבבה טוען בטורו במהדורה האתיופית של Fortune ש"ימים טובים מצפים לאתיופיה" בעקבות העלייה המטאורית של מחירי המזון. זאת, מכיוון שלאתיופיה יש עתודות גדולות של קרקע לעיבוד חקלאי, כוח עבודה זול ומגוון אקלימי שמאפשר גידולים שונים. כך, אתיופיה יכולה לטענתו לרכב על הגל, מה שייאפשר חלוקה מחודשת, הוגנת יותר, של ההון העולמי לטובת כלכלות חקלאיות.

אשרי המאמין. כדאי להזכיר, שיצואנית החיטה הגדולה בעולם היא ארה"ב. ובינתיים, עליית מחירי המזון דווקא מרעיבה את קרן אפריקה – בנוסף לבצורת המתוארת כקשה ביותר זה 60 שנה. נכון לעכשיו, אתיופיה אינה מוגדרת כמדינה מוכת אסון כמו סומליה. אך במספרים מוחלטים, חיה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר הסובלת מתת תזונה: 4.56 מיליון אתיופים זקוקים כרגע בדחיפות לסיוע תזונתי. לפי התחזיות, עליית המחירים צפויה לגדול עוד לפחות פי שתיים בעשרים השנה הקרובות.

אפילו ברחוב בולה הזוהר, מתחת לשלטי של קבלני הנדל"ן, יושבים עשרות ילדים קבצנים, חלקם מוכי דלקות ובצקות. בכל מקום שוכבים בני אדם בצדי הרחובות, נטושים לגמרי, מוכי שמש וגשם. אפריקה – מכלאה ענקית, שכל תושביה יכולים למות או לחיות, לרצוח או לשחק כדורגל ברחוב הראשי – לאף אחד לא ממש איכפת, כל עוד הם לא מהגרים לאירופה.


Guilt. בין הסכנות והמטרדים המפורטים במדריך השמן של Bradt מאת פיליפ ברידג'ס, אחרי הסעיפים מלריה, שלשול, גניבות וכו', מוקדשים כמעט חמישה עמודים למטרד ושמו "רגשי אשמה". העולם השלישי אכן מנוצל ומרושש על ידינו, מסביר ברידג'ס, אבל זה לא אומר שאסור להינות בטיול למדינה ענייה כמו אתיופיה. בסופו של דבר, תיירות היא בדיוק מה שאפריקה צריכה, ואין בה מספיק.

ומה בנוגע לתושבי אדיס עצמם? כאמור, במקומות מסוימים ניכרת אופטימיות. בכל מקום יש שלטים המגייסים תרומות למפעל הלאומי הגדול, בניית הסכר ההידרואלקטרי "Grand Renaissance Dam" על נהר אבאי. יש לציין שהתרומות מגויסות במכוון מאזרחי אתיופיה עצמם, וגם מהפזורה האתיופית במערב.

המודל הוא בייג'ין. הפרויקטים הגדולים של בניית כביש הטבעת סביב הבירה, כמו גם כבישים גדולים באזור גונדר ובמדבר דנאקיל, נבנים כולם על ידי הסינים. "יש באתיופיה 80 אלף סינים. הם מנהלים כאן הכול", הסביר לנו מישהו. אבל איפה הסינים? שיופיעו סופסוף, ונבין מה הם בעצם רוצים.

Jesus. ובינתיים, נראה שהנצרות מעולם לא היתה חזקה כאן יותר – כמו במקומות אחרים באפריקה, אבל גם באופן שונה, עקב האופי המיוחד של הכנסייה האתיופית. על כל כנסייה קטנה בעיר צובאים מאות נשים וגברים בשעת המיסה, משתחוות ומתפללות בדבקות שקשה לראות באיזשהי קתדרלה באירופה. בד בבד, פורח גם האוונגליזם. בדוכני הספרים ברחוב, הקלאסיקות המרקסיסטיות מתקופת השלטון הפרו-סובייטי נדחקו מזמן על ידי ספרי self help פרוטסטנטיים ונבואות אפוקליפטיות. הרחובות מלאים בשלטים בנוסח "Jesus Loves You" שהוצבו כנראה על ידי כל מיני טייקונים בעלי גישה רוחנית.

רק לפני שעה, כשישבתי במרפסת של המלון ושתיתי מיץ גויאבה, עברה ברחוב מטיפה די מבהילה, צועדת עם מגאפון בבגדים מחויטים כמסביבה עדה קטנה של מאמינים גבריים – ממש כמו אותם אוונגליסטים מרחובות הערים האמריקאיות שצועקים "ישו שונא הומואים". כשהיא ראתה אותי היא עברה לאנגלית ושאגה: "Only Jesus can save you, don't you understand?". למען האמת, אני חושב שהיא צודקת.

סטייל. אז מה בכל זאת כל כך משחרר, כל כך מהנה בנסיעה לארץ כמו אתיופיה? אני יודע את התשובה כשאני יוצא לרחוב הראשי הקטן של העיירה לליבלה. מהרגע שדורכים בחוץ, נראה כאילו כרגע התחיל סרט. מוסיקה יפה של תדרוס מסיסו מתנגנת מאיפשהו, והרחוב הבלתי-מרוצף מלא בהתרחשויות. הילדים מחזיקים מקלות, מתעסקים בכל מיני דברים, מציקים קצת למוכרת במכולת או מתקבצים סביב איזה חמור מוכה גרב. מישהו עובר ומחזיק שלוש תרנגולות; ילד קטן רץ כאחוז אמוק; אדם הורג צפרדע בסכין. ופתאום עובר מסע הלוויה – כעשרה אנשים מקוננים סביב ארון קבורה.

יש איזו טענה שבחברות מסורתיות אין אינדיבידואליות. אבל אחד הדברים שמרשימים אותי כשני מסתכל  על הילדים, הנערים, הנשים והגברים שמסתובבים הלוך וחזור ברחוב, הוא כמה כל אחד מהם לבוש שונה מהשני. למעשה, ברחוב בתל אביב יש הרבה יותר הומוגניות מאשר במקטע רחוב אחד בעיירה הזאת. נער אחד לבוש במין גלימה מסורתית, הילד שלידו לובש חולצת קולג' מהוהה אך זוהרת בצבעי צהוב-אדום, והשלישי בשמיכה פרחונית וכובע מאולתר. בעיר מערבית, כל בגדי העוני האלה היו נחשבים לסמרטוטים, אבל הילדים האלה לבושים באופן מדויק כל כך – שאין מלה אחרת לתאר אותו אלא סטייל. אולי זה בזכות כך שחלקם לא מתביישים ללבוש צהוב, שרבים מהם מסתובבים עם מקל, ושכמעט אף אחד מהם לא לובש טי-שירט. אם הם היו לובשים טי-שירט, הם היו נראים אומללים, כמו מיליארדי נתינים אחרים של הקפיטליזם. אבל הם לובשים שמיכה, או שָל (נטלה), או גלימה.

תמיד רציתי ללבוש גלימה, כמוהם. החברה שבה גדלתי לא התייחסה לכך בעין יפה. הגיע הזמן להחזיר את הגלימות לאופנה. וגם את המקל, באותה הזדמנות.

המטריקס. בלליבלה אני נכנס לאינטרנט קפה האומלל בעולם: בחורה צעירה ואחיה הקטן מפעילים שני מחשבים בפחון עם רצפה של בוץ וקש. אני מתעדכן בפעם הראשונה זה כשבוע: פיגוע משולב בדרום; מרגול נעצרה; הבורסות קורסות.

זה לא אומר לי הרבה. אני מרים את העיניים מהמחשב ומסתכל על הפנים של הנער שמפעיל את המחשב. הוא מביט בי בחזרה בהשתוממות. אומרים שהעולם הוא כפר גלובלי, ושבכל חור לאנשים יש אייפון, או לפחות סלולרי, וכו' וכו'. כאן בלליבלה זה נשמע מגוחך. כמעט לאף אחד אין סלולרי, שלא לדבר על אייפון. הרחוב בלליבלה, עם החמור וחנות המכולת הקטנה, לא נמצא בפייסבוק. וזה לא שלליבלה היא ג'ונגל, עם ילידים שלא ראו מעולם אדם לבן. זה פשוט מקום עני מאוד, עני מדי מכדי שהפייסבוק תתעניין בו.

המטריקס לא הגיע לכאן. הנה שלוש דוגמאות: באתיופיה אין מקדונלד'ס. לא מצאתי מקום אחד שמקבל כרטיסי אשראי – כולל מלונות; ולבסוף, כשמנסים להיכנס לפייסבוק באיזשהו אינטרנט קפה, צריך לעבור הליך ארוך של authorization. שהרי, באיזו זכות מישהו מאפריקה מעז בכלל להיכנס לפייסבוק?

כל זה מתקשר לשאלה: למה בעצם אני מצלם? פעם היו מצלמים בחו"ל כדי להקרין שקופיות למשפחה או בחדר אוכל. היום מצלמים כדי להעלות לרשת. כמו הקולוניאליסטים הקלאסיים, אני שליח של הרשת, באתי לליבלה כדי לכבוש אותה, לספח אותה פנימה.

MONEY!. בהרי סימיאן, ישבו כמה ילדי רועים עם עזים על השלוחה, בצד השני של הנקיק שעליו ישבנו. מצב הרוח היה מרומם. כאשר הסתכלנו עליהם הם התחילו להריע ולשאוג, ולמרות שישבו כמעט 500 מטר מאיתנו הצעקות שלהם הדהדו בעצמה בין המצוקים: You! You! YOU! YOU!. בשלב מסוים, התחלפו הצהלות בקריאה חוזרת של מלה אחת: Money! Money! MONEY! MONEYMONEYMONEY!.

הם ידעו שגם אם נרצה, אין לנו שום דרך להעביר להם כסף בצד השני של התהום. אבל יותר מאשר בקשה, היה בכך חיווי או אפיון: מבחינתם של אותם רועים אביונים, מה אנחנו, אם לא כסף גולמי, טהור.
ככה הרגשתי גם אני כשראיתי פעם את שלדון אדלסון. אבל לא העזתי להגיד את מלת הקסם: MONEYMONEYMONEY.

מערביות. פרפראזה על א' טהרלב: האשכנזי נוסע לאפריקה כדי לשכנע את עצמו שהוא אדם מערבי.

 

כוחות הטבע. הגרמני האידיאליסט שיושב איתנו בקפיטריה כועס. "כל מה שמעניינים אנשים כיום בעולם הזה זה כסף! תראו את הילדים האלה, שמבקשים נדבה בכל מקום! גם אותם הקפיטליזם השחית! לפני חמש שנים, כשהייתי באתיופיה, הילדים לא ידעו שאפשר לבקש כסף מתיירים!".

אנשים באים לאפריקה לראות "שבטים" ו"אנשים טבעיים", אבל בעצם רואים בעיקר את זה – בני אדם שמתחננים לכמה פרוטות, באופן המזעזע והחשוף ביותר, כמו אותם ילדים שרדפו אחריי בפיסת ג'ונגל בחצי האי זגה, שהפכה למין קניון מאולתר של מוכרי מזכרות מגומא. לא את "האדם הטבעי" אנחנו מוצאים – זה שחי בין חיות ולבוש באזור חלציים מנוצות – אלא סוג אחר של טבע: את הקפיטליזם בצורתו הגסה, החצופה, הישירה, הנוקשה, המזעזעת ביותר – את הצד התחתון של הקפיטליזם, שמגלם את המשטר הזה לא פחות מהבנקים וחנויות היוקרה; קפיטליזם שמופשט ממחלצותיו הזוהרות, ומופיע לפניך ככוח טבע אלים ובלתי מרוסן.

סיכום ביניים. אין דבר שאני אוהב יותר מהריח של האוויר אחרי הגשם הטרופי.

עוד רשומות מסע:

והיתה קדושה בהפסקת ההשתנה: רשמי נסיעה להודו

מכונת הכביסה, או: גרמניה

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

17 תגובות to “ידיים נשלחות מתוך הנוף: רשמים מנסיעה לאתיופיה”

  1. גור Says:

    עכשיו אני מבין למה הזדעזת כששאלתי אותך אם לא היה מדהים מדהים מדהים… זה קצת נשמע כמו moneymoneymoney…

    כנראה שעדיף לנסוע לספארי בגיל בר-מצווה ולשחק בקולוניאליסטים עם ג'יפים מאשר לטייל בשלב יותר ביקורתי של החיים.

    • עבגד יבאור Says:

      מנסיוני, גם בגיל צעיר יותר רואים את העוני מבעד לחלון הג'יפ, וכמו האיש עם החורים בגרביים, זוכרים את זה יותר טוב מאת האריות.

      ובנוגע לאינטרנט קפה והאישורים – אני משער שספרותית זה נחמד לחפש בזה משמעויות, אבל מעשית יש הצדקה לבדוק את האישורים שלך כשאתה נכנס ממיקום גיאוגרפי בלתי צפוי מבחינת היסטוריית הגישה שלך.
      (תנסה מסין)

  2. רוזנברג Says:

    ואף מילה על כך שהמדינה העתיקה בעולם, שדת המדינה הייתה בה הנצרות מאז המאה הרביעית אם אני זוכר נכון, הפכה עצמה למדינת כל אזרחיה לפני פחות מ 15 שנה?

  3. י.ד. Says:

    תיאורית התלות לא שבקה כבר חיים לכל חי?

  4. איתמר Says:

    נו אז איך זה לחזור למערב? (כלומר לזיהום של תל אביב).

  5. גדי Says:

    תמונות מצויינות, עומרי.
    איך שהוא לא חשבתי שכך אתה נראה.

  6. יוסף הגלילי Says:

    עופרי,
    שמחתי לקרוא את רשמיך. זה תמיד מרתק לשמוע את נקודת המבט "המערבית". הנסיעה לאפריקה של אדם לבן, מעבר להשוואות שהוא עושה בינו ובין מושאי טיולו, דבר אחד יש שלא תמיד מדברים עליו – הזרות שלו. גופו, תרבותו, ומעמדו הופכים אותו להיות הזר, "האחר" שהופך להיות מושא של המקומיים. הלבן, כך אני מתרשם, מניסיוני, הוא לראשונה מגלה את המשמעות של להיות זר, באמצעות המראה שלו. למרות זאת, במרבית המקרים, הזרות של הגוף, כלומר "היות לבן", לרוב נעלמת מ"רשימות מסע" ובמקום, דגש רב ניתן על היותו של הלבן מערבי, כלומר עם מעמד וכל הפאסיליטיטס שיש לו במערב.

    "הלבן", שכנראה אינו מודע ללבנוניותו, או מודע ומתעלם ממנה, משלים את זהותו, כך נראה לי, באמצעות דיבור על המקומיים. עד כמה "הם שונים ממנו" ולא הוא שונה מהם; כאילו בכך הוא מבקש להמשיך לשמר את ההבדל שכבר קיים אצלו בראש, עוד בהיותו במערב.

    חלילה, אני לא מבקר את נקודת המבט שלך. אני רוצה לשמוע על כך עוד ועוד, כי מה שאני רואה כאשר אני באתיופיה הוא רק מה שאני רואה, אפילו חבריי האתיופים, רואים דברים שונים לגמרי, כל אחד והואפן בו הוא עוצב – כזכור, אתיופיה אינה אחת והיא לא אחידה. אם תבקר במקום אחר באזורים ובזמן אחר, אולי תחווה גם חוויות אחרות.

    יצא לטייל לא מעט פרנג'ים באתיופיה, חלקם היו ישראלים; זה תמיד מעניין לשמוע את הצד שלהם. אולם לכולם צד אחד, הם לרוב מתנהגים בהתאם לניתוח שהצגתי למעלה. הם לרוב מפרשים בקלות יתר את התופעות שהם רואים, למשל תופעת הקבצנות. גם אותי היא בתחילה זעזעה, אולם בביקור לאחר מכן, התחלתי להבין את התופעה בהקשרה הרחב ואת הפונקציה שהיא ממלאת בחברה האתיופית, בה יש קיום דואלי: עושר מול עוני; בריאם ומוגבלים; "אדומים" ו"שחורים"; בניינים חדשים ופחים. ובניגוד למה שהחבר הגרמני שלך חושב, היא לא קשורה לקפיטליזם; עושר ועוני היו תמיד, מאז שחברת בני אדם החליטה על קיומו של רכוש.

    הקבצנות קיימת באתיופיה בדיוק כמו שהאתיופים לא שולחים את הפנסיונרים או הזרקים שלהם לבתי אבות, אלא ממשיכים לחיות עימם ואף בדרגה גבוהה מאוד. קבצנים ומסכנים היא חלק חשוב במרקם החיים של אתיופיה, הם מלמדים את האדם המאמין להיות עניו, להרגיש את עצמו בר מזל ומתוך זה להמשיך להתפלל אל אלוהיו וגם לא להזניח את החלשי, זאת הסיבה שאתה רואה "שמדיניות הרווחה" באתיופיה, מבוססת על תרומות – תרומה של מטבעות בכל יום לקבצנים, שמאפשרים להם לזכות בארוחה. הקבצנים בתמורה מברכים את העוברים והשבים באריכות ימים. מי שהיה מבין את לשון הקבצנים, היה מבין שהם גם משוררים. כאן אני סקרן לדעת מה הם שרו לך, כמובן, אני לא מדבר כאן על אותם נוכלים, שמרמים לא רק מטיילים מערביים. אבל גם הם מתפרנסים על אותה דעה קדומה, שהאתיופים הם טמבלים וללא אינטרסים משל עצמם.

    מצפה בכיליון עיניים לשאר רשמי המסע שלך.

    • ofrilany Says:

      תודה יוסף על התגובה. כמו שרתם כתבה, זה באמת מוסיף זווית מעניינת

    • אסף Says:

      אוסיף ואחזק את דבריך: התרבות המערבית ב-40-50 שנים האחרונות היא היוצא דופן האמיתי מבחינה היסטורית.

      חברה בה רוב האנשים מרשים לעצמם לחיות ברמת חיים שהיתה רק נחלת האצולה בימים עברו, ומקבלים את זה כמובן מאליו.

      כמובן שזה תוצר של הגלובליזציה. יש קשר ישיר בין המותרות שלנו לבין העוני שלהם. לרוע המזל כמו שאמר המדריך שלך, רגשות אשמה הם לא הפתרון אלא חלק מן הבעייה.

  7. רתם Says:

    עופרי רשימה מאד יפה ומעלה
    הרבה הרהורים על תיירות
    משהו שכבר הרבה שנים חושבת עליו…אולי לרשימה נפרדת? בכל מקרה התאורים מרתקים והתמונות מאד יפות ונוגעות.
    למרות שלא הייתי באתיופיה, אני חושבת שמה שיוסף אומר בתגובה על הקבצנים מוסיף נקודת מבט מעניינת

  8. רוני Says:

    רשמים מעניינים מאוד. אני בהחלט רגילה כבר לקרוא חוויות ורשמים מערים אירופאיות ואמריקאיות שונות (וגם לכתוב על כך בעצמי), אבל לקרוא על אתיופיה זה מרענן. האם באמת נסעת לשם בשביל להתרשם מהמקומות השונים? או שהיתה לך שליחות אחרת?

    לגבי מה שאמרת על הצילום כמנכס – נכון, זה גם. אבל לא רק. אני חושבת שחצי מהחוויה של מה שקראתי פה, מורכבת מהסתכלות בתצלומים (אנה פראנק, אדיר!). זה לא צריך להיות דווקא אקט של כיבוש בעיניי. אני מאוד אוהבת לצלם ומאוד אוהבת את המדיום הזה כמעביר תחושות וחוויות. אני חושבת שהמודעות שלך – שעוברת היטב בטקסט – למיקום שלך כתייר לבן בארץ אפריקאית, בהחלט מייצרת דינמיקה אחרת של דיווח, גם ויזואלי – כזה שמבקר את עצמו ומביא את המורכבות של הייצוג.

  9. אסף Says:

    יפה כתבת עופרי (כרגיל).

    ב-1988 בטיול הראשון שלי כאזרח (כלומר, לא חייל כובש) לבן בעולם השלישי, עלה בי הדימוי של שק כסף. הילדים הנפאלים ראו בתיירים מן המערב שקי כסף ענקיים עם רגליים וידיים. איך אפשר להאשים אותם?

    ואנחנו בעוונותינו עשינו ההיפך. באחד הכפרונים הסתחבקנו באופן בלתי נמנע עם כל הכפר, ובסיום הסחבקייה נעלמה לנו העט פיילוט שמחירה שם היה בערך כמו משכורת יומית או שתיים. התחלנו להתלונן ולהאשים, והיה שם איש אחד די מכובד, עם עט כזו בדיוק. כמובן שזוגתי דאז ואני האשמנו אותו שגנב לנו את הפיילוט, והוא נעלב עד עומקי נשמתו. הלכנו משם כועסים ומבולבלים.

    אחרי שעה בערך מצאנו את הפיילוט בדברים שלנו. אין לי הרבה זכרונות נקודתיים מן הטיול הזה, אני אפילו לא זוכר מה עשינו לאחר התגלית הזו, אם חזרנו להתנצל או לא. אבל את הבושה שחשתי באותו רגע אי אפשר לשכוח.

    תגיד לי משהו אחר עופרי: מה, על מחאת האוהלים שלנו הם עוד לא שמעו באתיופיה? מה הם חושבים על זה שדפני ליף חתמה על מכתב השמיניסטים וקיבלה פטור מצה"ל?

    • ofrilany Says:

      תודה אסף, סיפור מעניין.
      אגב – כמה אנשים שפגשתי באתיופיה דווקא שמעו על מחאת האוהלים ואפילו עדכנו אותי, אם כי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתם בנוגע לשרון גל ובן דרור ימיני. אולי בביקור הבא

  10. יואב Says:

    עפרי,
    שים לב למילים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: