Archive for אוגוסט, 2011

דיווח משומקום

3 באוגוסט 2011

עודד נעמן

אני לא יודע מה הולך שם. בפעם האחרונה שהייתי ברוטשילד השעה היתה חמש לפנות בקר, ישבתי על ספסל והייתי לבדי בשדרה. עזבתי את ישראל ביום שישי החמישהעשר ביולי בשבע בבוקר, כמה שעות לפני שהוקמו אוהלי המחאה הראשונים. גלי ההדף מגיעים אליי: הכותרות באתרי החדשות מתארות רומנטיקת מחנאוּת; מסרי הפייסבוק והאימיילים נקראים כולם כצווחת שחרור ארוכה; אבא שלי מתקשר נרגש מההפגנה ביום שבת: "עודדי, אתה לא תאמין מה שהולך כאן!" -"מה הולך שם?!" אני שואל, אבל מה הוא כבר יכול להגיד? הוא יכול לתאר מה קורה – "המון אנשים", "אוהלים עד קצה רוטשילד", וכו' – המוני האנשים ברחובות מגיבים למה שהולך, הם מתרגשים ממה שהולך ומבטאים את מה שהולך. אבל מה זה? מה הולך?

הפגנה מול שגרירות ישראל בברלין, יום שני (תצלומים: מתי אלמליח)

עלפי קולות, תנועות, מראות ושמועות שמגיעים ממוקד הרעש, נדמה שישראלים מסירים מעצמם את העול של השפה הפוליטית הישראלית. שאלת היעדים – "על מה המחאה?" – מוצגת שוב ושוב כתנאי ללגטימיות ולאפקטיביות של המחאה אך נקברת תחת סאון רגלי ההמון. מכאן, מחוץלארץ, נראה שהיעדר היעדים הוא המחאה עצמה, שהדרישה להגדיר יעדים היא דרישה להזדהוֹת, ושהזעם שמתפרץ בשבועות האחרונים מופנה בדיוק נגד הרודנוּת של הזהוּת, נגד הדרישה להזדהות בשם, להזדהות עִם אחד המחנות הקיימים, עם יעדים. המוחים דוחים את מערך המונחים שבאמצעותם הם נדרשים להגדיר את יעדיהם. בלי להזדהות הם מציפים את הרחובות, את המרחב הציבורי שעד לפני רגע נדמה היה שאין בו מקום לסיכה, והנה עכשיו יש להם בו מקום כי אין להם שם. סוף סוף ישראלים יכולים ללכת לאיבוד בשיחה, במקום לחרוש שוב ושוב את התלמים המוכרים של השיח הפוליטי הישראלי. מי שהיו יריבות פוליטיות יכולות להתאגד לא משום שאחת מהן שינתה את דעתה אלא משום שהיריבוּת הפכה ללארלבנטית, לארכאית.

וההתרגשות הזו, מהאפשרות להשתחרר מסדר הדברים, האם יש לה בסיס? האם בשעת דימדומים נגלה שהמחאה הזו איששה את סדר הדברים? שהמחאה שריינה את השלשלאות במקום לרסק אותן? וודאי שאיני יכול לשפוט מכאן, מחוץלארץ, אבל נדמה שגם אלו שרואים מה קורה במו עיניהם לא מצליחים עוד להכריע. ומדוע למהר לשפוט? הנה אפשר לדמיין סוף סוף את מה שעד לפני שבועיים וחצי לא עלה על הדעת. אפשר לדבר על עם בישראל מבלי להרגיש שלוקחים חלק בתעמולת יום העצמאות. אפשר להביט במשהו שזה עתה יצא אל האור: האנשים שחיים שם, בישראל, כל הזמן הזה היה להם כוח לעשות דברים יחד. והכוח הזה התגלה פתאום כשהם השתמשו בו. התברר שכל הזמן הזה האדמה היתה שיריון צב והנה פתאום הצב התרומם והתחיל ללכת.


למה למהר אל ההתפכחות כשישראלים לוקחים חלק באביב הערבי, סוף סוף תופסים את מקומם בין עמי המזרחהתיכון וקוראים לשקר בשמו? כשישראלים תופסים את מקומם בין עמי העולם וחושפים את השקר של מקצוענוּת השוּק? למה למהר כשסוףסוף אפשר לשקול ברצינות לקנות כרטיס טיסה לארץ כדי לקחת חלק במשהו חשוב? אחרי שנים שאנשים מציאותיים היו אנשים מדכדכים, המציאות עברה לידיהם של חסריהעכבות. מי מהאנשים ה"מציאותיים" ו"בעלי הניסיון" חזה את אירועי השבועות האחרונים? לא היה שום דבר "מציאותי" בשבועות האחרונים. הלך הרוח ששרר עד לפני שבועיים וחצי גרס ששינוי אינו מן האפשר, הכינוי למציאות בישראל היה "המצב". מי יכול לדבר היום (יום שלישי, השניים באוגוסט, 2011) על "המצב" בארץ? אין מצב בישראל היום. לפני שבועיים וחצי הצורך בשינוי היה נואש כל כך עד שאנשים פינטזו על אפוקליפסה על שינוי לרעה. והנה עכשיו מרגישים לרגע ששינוי הוא מן האפשר, שלא חייבים לערוג אל האסון. והאפשרות הזו, אפשרותו של שינוי האפשרות בלבד, עוד טרם מימושה מערערת את אמות הסיפין.

הייתי מת לדעת מה הולך בארץ. המצב בגרמניה: גשוּם.


מכתב לראש הממשלה

2 באוגוסט 2011

ר. קיינר

מכתב לירי לראש ממשלה ולעם, ממישהו שאף אחד לא מינה אותו לדבר בשם אף אחד, על תנאים מוקדמים למשא ומתן. (בעצם, לא תנאים מוקדמים. תנאים מאוחרים.)

עבור רוה"מ היקר, שזה ביבי, או יאיר לפיד, אני חושב.

מה אנחנו רוצים? אל תהיה טמבלול, אנחנו יותר מדי אנשים בשביל לרצות אותו דבר. העם רוצה כל מיני דברים. אין לנו רשימה, וגם לא תהיה. אנחנו רוצים את מה שמרוח בטושים על שלטים. אמיתי רוצה שתוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלו, שולה בעניין של דירות לחד הוריות במקום בתי ממכר נקבות בנוה שאנן ותחנה מרכזית, ומינגוס חורק לי באוזן שלא תפיל עליו את הפצצה הגרעינית, בבקשה. אם בא לך על דרישות יותר קונקרטיות, תקפוץ לאינטרנט לקרוא את הדו"חות של הארגונים עם האבק הדיגיטלי והדפי html המצהיבים. תקרא אותם. יש שם כמה דו"חות ממש שווים.

מתי נלך? זה לא שפתאום יגאל יגיד וכולנו נתקפל. חלק ילכו כשדברים יתחילו באמת להשתנות, וחלק כשימאס להם, או כשתצליח להתחיל עוד מלחמה, או כשאקירוב יישרף וכל החברות קבלן ילכו לעזאזל. חלק ילכו כשכחלון ודרעי יעשו לך פוטש, וחלק ילכו כשיתחיל הרנט-קונטרול, או כשהגשם שהיה אמור לרדת על בית אל ישמע בחדשות מניו יורק שהוא יורד על פלסטין. או שנלך כשנחליט שעברנו מספיק הרצאות בשדרה באחת עשרה בלילה על חוב ציבורי ותקציבים, ושנבין, שהרגע הרמנו את האמא של הפסטיבלים עם אוכל משאריות בחינם בלי חסויות, ושזה לא כזה ביג דיל, מעצרים, ושאנחנו יודעים על מה נצביע, ושהכסא שלך עשוי מניירות, ושאוהל אחד ושני רימוני עשן זה יותר מעשרת אלפים פתקים.

מה עם המשא ומתן? אני מוכן להיוועד איתך (כמו שאומרים), אם בא לך, איזה לילה בלוינסקי, על מחצלת וטאלי מ 24 רופי. אם תגיד מראש אני אדאג שגם סילבי וגרמאיי יהיו. יהיה קטעים. או ביום שישי בשמורת האלונים אבו-לימון קצת אחרי מודיעין עלית. מקסים שם. פעם היה שם נס, ועכשיו עוד פעם מחכים. שמעתי שעיני אמר שדפני דורשת משא ומתן מול מצלמות. לבולבולית הזאת יש שכל, מסתבר. לגבי האחרים אני לא יודע מה התנאים שלהם למשא ומתן. תשאל אותם ישירות. אולי איה will facilitate להם אסיפה עם נפנופי ידיים והם יחליטו בהצבעה (שלא מחייבת אף אחד) איזה משא ומתן להרים. (איתי ספציפית, דרך אגב, אין לך מה לשבת אם אתה לא מתכוון לשחרר בסוף את חוק הדיור הציבורי.)

אנחנו צעירים מתלהבים, וקומץ אנרכיסטים שמאוהבים במחאה, ותל אביבים מפונקים, ולא מספיק עניים בשביל להיות באמת רעבים. אם תבדוק טוב, תראה שבאוהל 1948 יש גם ערבים, ושאנחנו מערבים פוליטיקה, ומקבלים כלים חד פעמיים מהקרן החדשה, וישנים עם נרקומנים, ועם יהודה החתיך, ועם מסתננים. ואולי בסיבוב הזה לא נשיג הרבה, אבל יש כאן כמה ילדים עם ראסטות מגואה ומנאלי ושריטות מבת-ים וחברון באוהלים, והם הגיעו, והם לא מוכנים להיות עבדים בשוק החופשי שלך, והם רוצים את זה כאן, והם רוצים את זה עכשיו, והם רוצים כל מיני דברים.

ר. קיינר