ניפגש בשש אחרי המהפכה

by

את הסתירות הפנימיות של גל המחאה הנוכחי לא יצר אהוד ברק. הוא גם לא שלח את המחבלים לפיגוע בדרום. זה גם נכון שנפילת מבארכ במצרים – ובמהרה בימינו אסד בסוריה – מטילה איומים ביטחוניים כבדים על ישראל. כל עוד האוכלוסייה היהודית בישראל תופסת עצמה כנטע זר באזור – ונתפסת כך בעיני אחרים – היא תלויה בפצצות האטום שלה ובמספר הטנקים בחזית הדרום. כל עוד היא כך, הסכנה הנשקפת לה היא אמיתית, לא תודעה כוזבת המופצת מלשכת נתניהו. ההיגיון הציוני המתבצר הוא זה שמכתיב את הפסקת, או לפחות את השהיית, המחאה החברתית בעתות משבר ביטחוני. והיות שהשבועות הקרובים יעמדו בסימן משבר כזה, אני לא אופטימי באשר לסיכויי הישרדותה.

אני לא מתכוון לטעון שההיגיון הזה הוא מחויב המציאות, מין טבע שני שאין סיכוי לערער. אבל נדמה לי שהרטוריקה שמלווה לרוב את המאבק – "העם" נגד הממשלה – נוטה לקחת אותו בקלות רבה מדי. ההיגיון הביטחוניסטי עובר פרסונאליזציה ומיוחס לקנוניה של כמה מניפולטורים בצמרת, וזה לעומת "העם" העומד לנער מעצמו, סוף סוף, את כורי התודעה הכוזבת. אם רק ניפטר מה"ספינים" של נתניהו, והמלחמה המתוזמרת שהוא מבשל לנו, נראה בהתגשמותה של מהפכה שוויונית.

אבל בואו נדבר, למשל, על "ספטמבר". המהומה המדינית והביטחונית הצפויה בספטמבר היא לא ספין של נתניהו אלא מופע של איבה ממשית לגמרי בין יהודים לפלסטינים. הפלסטינים אינם דורשים רק את סוף "הכיבוש" (במובן המצומצם שניתן לו במיינסטרים הציוני) אלא שינוי מן היסוד של יחסי הכוח בין הים לנהר – שהתביעה לשיבת הפליטים היא ביטוי שלו – חזרה ל”שעת האפס” של 48'. היהודים, מנגד, מסרבים לשינוי כזה היות שהוא יטיל איום כבד על הישרדותם האישית והקולקטיבית במרחב, ומנוגד להנחות היסוד האידיאולוגיות והתרבותיות עליהן גדלנו כולנו (היהודים) בארץ הזאת.

יתרה מכך, להיגיון המתבצר יש תפקיד חשוב בגל המחאה עצמו. “העם" בשימושים הנוכחיים שלו הוא בדרך כלל העם הציוני הנוסטלגי, זה שמתגעגע, כפי שכתבו יסמין דאהר ואילת מעוז, לשנות השיא של מדינת הרווחה הישראלית. זו הרווחה שנבנתה על הפקעות הקרקע והגירוש של 48' ועל הדרה מתמשכת של פלסטינים ומזרחים. אני לא מדבר על "הכיבוש". למעשה, לרבים היה נוח לדבר על הכיבוש, בגל המחאה הנוכחי, כדי להדחיק את מבני הדיכוי היסודיים יותר. אלה המבנים, כאמור, שמכוננים את הציבור הציוני כנטע זר באזור, ובכך הופכים את הסכנה הנשקפת לו לממשית, תוך דחיקת הסוגיות החברתיות במורד סדר העדיפויות.

הדימויים: ארבעה ציורים של גרהארד ריכטר

כל האמור לעיל אינו מבקש לבטל את חשיבותו של גל המחאה, בבחינת לעשות לו רדוקציה לתביעה ציונית אגואיסטית לשימור המצב הקיים. אמנם יש לי חבר ציניקן שמכנה את האירועים האחרונים "מסיבת הסיום של האשכנזים". אבל הציניות קשורה ודאי לעובדה שהוא מתגורר לאחרונה בשיקגו, ולכן אינו חווה את האנרגיות העצומות, המרגשות, של המאבק הזה. אני עצמי חזרתי מברלין לפני כשבועיים, שם ביליתי את רוב הקיץ, והמחשבה הראשונה שלי היתה שזו דווקא התחלה חדשה – כן, גם בשביל "האשכנזים". אני מהלך בערבים בשדרות רוטשילד, הלוך ושוב, ומנסה לאגור זיכרונות לקראת ימי הקור בניו יורק. אני מרגיש, חזק מאי פעם, שלכאן אני רוצה לחזור.

שהרי הסתירה – לא רק האגואיזם הציוני אלא גם התביעה לשינוי – נוכחת בקרב "העם" עצמו, אצל מובילי המחאה ומי שנהרו אחריהם להפגנות. המרחב הציבורי הפתוח שיצר המאבק הציף סירוב ממשי למצב הקיים — תביעה לשינוי שלו גם אם היעד מתקשה להתנסח. והוא מתקשה להתנסח מפני שכל אופציה אוטופית – מדינת הרווחה נוסח שלי יחימוביץ' מצד אחד או חזון שוויוני אוניברסלי (נוסח חד"ש, נגיד) – מבטלת את אחת או אחרת מקרנות הסתירה. יחימוביץ' מתעלמת ממבני הדיכוי היסודיים, אלה המכתיבים את המשך ההשקעה המאסיבית בביטחון ואת הדרת האזרחים הערבים (שלא לדבר על הלאאזרחים הערבים); ואילו האוטופיה האוניברסליסטית מתעלמת מהאיבה הממשית בין יהודים לערבים, כאילו ניתן לקפוץ מעליה באחת במעשה של אלכימיה רטורית, כאילו מלים עבריות, בעקבות גרשום שולם – אפילו מלים אוניברסליסטיות לכאורה, כמו "צדק", “עם" או "רווחה" – אינן מלאות עד גדותיהן חומר נפץ.

אבל העובדה שיש כאן סתירה אין משמעה שהמחאה הזו אינה מוצדקת, או שאין זה טוב שהיא היתה (ונמשכת). כדי ללכת מעבר לסתירה צריך להראות אותה, לחיות אותה במלוא הדרמה האפשרית. אין זו, כמובן, דרמה לשם דרמה, שעשוע אסתטי לשלהי הקיץ. אלה החומרים של חיינו. האם אנחנו יכולים אחרת? אנחנו (אני) רוצים שוויון, כלכלי ואזרחי, אבל אחוזים בחטאים, בפחדים ובתקוות של האבות והאימהות (או יותר נכון, הסבים והסבתות) הציונים שלנו.

אני מאמין באמונה שלמה שניתן ללכת מעבר לסתירה הזו, אבל לשם כך יש לחיות אותה במלוא העוצמה לגנות את הטיח ולא לפחוד ממבוכה. אחד הדברים היפים במחאה הזו, ללא ספק, הוא הסרת המבוכה. זה לא רק היעדר המבוכה לחיות באוהל מול היכלות הבאוהאוס של רוטשילד, אלא היעדר המבוכה להודות, כמו דפני ליף, ש"עשינו המון טעויות", או שאיננו כלכלנים או מומחים אלא, כמו סתיו שפיר, סטודנטים להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות.

אבל זה לוקח זמן. אנחנו עודנו שבויים עד צוואר בהיגיון הישן, לכודים בממשות (ולא רק המניפולציה) של האיום הביטחוני המוכר זה שהפיגועים בדרום שבו והנכיחו. מצד שני, אני חושב שזו ריצה למרחקים ארוכים, ואם נראה את השמאל הישראלי כמין מירוץ שליחים כזה, אז יש סיבות להיות אופטימיים. אירועי הקיץ הזה הוכיחו שבשעת כושר, קבוצה קטנה יחסית של אנשים, המטפחים שיח אלטרנטיבי, יכולה לשנות את סדר היום הציבורי, ולתת קול וביטוי פוליטי לאינחת עממית רחבה. גם אם "ספטמבר" ונגזרותיו יסירו את האוהלים מהרחובות, ברור שהסתירות הפנימיות של המיינסטרים הציוני מעולם לא היו גלויות וחסרות מנוחה יותר, ונוצר תקדים שיאפשר מהלכים דומים בעתיד, אפילו הקרוב.


אני כותב את המאמר הזה כי אחרי הפיגועים הרצחניים השבוע – והתגובה הרצחנית של ישראל – חששתי שאנשים קרובים לי שבים באחת לעמדה המתבדלת והמתנכרת, זו הרואה ברוב רובו של "העם" עדר פשיסטי ושטוף במניפולציות של פוליטיקאים קטנים. דמיינתי את האנרכיסט הנחמד שפגשתי בטיסה מברלין – שהחליט באופן ספונטאני לקנות כרטיס הישר למאהל בגן לוינסקי שב ומתנכר לקיום הישראלי, וזה אחרי שהוא הסכים אתי, בעודנו מחפשים את המושב שלנו, ש"עכשיו מותר להיות קצת פחות אנטי פטריוטים".

מישהו כתב אתמול בפייסבוק:

"הפחד הבאמת גדול הוא מלגלות שהכל היה פירכה אחת גדולה. שה"עם" שדרש צדק חברתי אבל סירב להיות פוליטי, לא יהיה מסוגל להתמודד עם מציאות "פוליטית" של מוות מ/לערבים".

פירכה? איך אפשר לכנות את מה שקרה (ועדיין קורה) כאן פירכה? מדוע, רק מפני שזה לא מתמסר לתסריט הכתוב מראש של המהפכה? נכון, העם שדרש צדק חברתי אך מקפל את האוהלים ביום פקודה אחוז בסתירה, סתירה טראגית. אבל סתירות הן פירכה רק בשביל דמיון פוליטי מוגבל וקצר טווח, כזה המחפש בעולם תמונת ראי של עצמו.

או ראו את השיר המוצלח הזה, שאהבתי, מתוך שירון המהפכה: שירת האוהלים. כותב אמיר נעמן, בקיצורים הכרחיים:

"כמה שנאתי את ההתקרחות המוקדמת של גברי ישראל
את השערות על הכתפיים רחמנא ליצלן
כמה שנאתי נשים

(…)

עכשיו אני אוהב אותם פתאום לרגע
אחלוץ שד בבית קברות כנרת,
אקריב חתול לשטן בהרצליה,
אחתוך את ורידיי ברעננה צפון

תאכלי זין אירופה
אני צועק במגאפון"


אני מציע, כאמור, לחיות את הסתירה, לממש אותה עד הסוף, ולהשתמש במבוכה כדי להרחיב את גבולות הדמיון הפוליטי שלנו. בהזדמנויות קודמות אני ואחרים כתבנו פה על כיוון אפשרי, הלא הוא דו לאומיות, כזה שיאפשר ללכת מעבר להיגיון הציוני אבל מבלי לבטל אותו כתודעה כוזבת שאבד עליה הכלח. לדעתי זו התרה אפשרית של הסתירה, אבל אולי יש אחרות. בשדרות רוטשילד (בעיקר ב”אוהל 1948”), וגם במאהלים אחרים, אלה מלים שנשמעו לראשונה, ורק הודות למבוכה ניתן להשמיע אותן.

לנוכח המאניהדפרסיה הצפויה של השמאל – האופוריה ממחאת יוליאוגוסט לעומת הדיכאון שוודאי יבוא בספטמבר — שמא אפשר לוותר על תנועת המטוטלת? הסתירה המונחת בבסיס הקיום שלנו פה היא ממשית, לא ספין של נתניהו, וזו מערכה ארוכת טווח ללכת מעבר לה. מחאת רוטשילד, גם אם תידלדל בשבועות הקרובים, תרשום פרק מפואר במערכה הזו, ומסמנת דרך להמשך. אני חושב שאנחנו עומדים בפתחו של עידן מבוכה חדש, לא רק בישראל אלא הרבה מעבר לה. וזו סיבה לאופטימיות. אלה זמנים סוערים בהם יש עדנה לדמיון פוליטי קודח, כזה היכול לתת מלים כדי למשמע מחדש מציאות מתערערת.

מי שמתעקש על תסריטים כתובים מראש יישאר בעמדת הצופה מן הצד, פולט קלישאות חילוניות ואוניברסליסטיות אל מול נחשולים של שינוי (ועפרי כתב יפה, בהקשר זה, על התגובה של בלוגים מסוימים למהפכה במצרים). מבחינה זו מחאת רוטשילד, אם תיעלם (זמנית) תחת גלי לאומנות, אינה שונה ממהפכת תחריר, אם האחרונה תוביל לרוב פרלמנטרי של האחים המוסלמים. מהפכות בשנת 2011 אינן מתנהלות לפי תסריטים שנכתבו באמצע המאה ה-19. במקום להתאבל עליהן מוטב לחפש מלים חדשות לתאר אותן, לראות כיצד הן בכל זאת מקדמות אותנו למקום טוב יותר.

אחזור, לסיכום, להתחלה. חזרתי מברלין, כאמור, בתחושה חזקה שזה המקום אליו אני רוצה לחזור בסופו של דבר, בתום לימודיי בניו יורק. ההוויה החד פעמית של רוטשילד, כך הרגשתי, גורמת לי להתחייב מחדש למקום הזה – לא לאוטופיה שתבוא או לא תבוא (היות שעדיין איני יודע איך היא תיראה), אלא לסערה הדיאלקטית המתמידה המתחוללת פה, שלעתים יש לה ביטויים נפלאים כל כך כמו המחאה הנוכחית. אני מעדיף את המבוכה הזו על פני המבוכה המודחקת ברבעים מסוימים של ניו יורק, הגם שגם שם, אני מעז להתנבא, היא תתפרץ במוקדם או במאוחר, לנוכח המשבר שבפתח.


אז עד כמה שאני מתעב את אהוד ברק ואת הרצחנות שלו – ועד כמה שהחמצן אוזל לעתים אל מול גילויי התמיכה בצה"ל – אני מרגיש, נכון לעכשיו, אחוז במקום הזה. גלי המחאה מוכיחים שאכן יש כאן סתירה בין שני קטבים – כלומר שאין כאן רק רק תמיכה עיוורת בממסד הביטחוני אלא גם תביעה עמוקה, ממשית, לשינוי. הסתירה אולי לא תפרק את הכל ברעש גדול, אבל היא כבר משבשת, מערערת, אוכלת בכל פה – גם אם לאט – בחזות הבטוחה בעצמה של המיינסטרים. אני רוצה להיות פה כשזה קורה. זה קורה (כבר) עכשיו.

תגים: , , , , , , , ,

41 תגובות to “ניפגש בשש אחרי המהפכה”

  1. אהרן שבתאי Says:

    זה נכון. וחנה ארנדט כתבה על כך. קיום האויב, הכיבוש הקולוניאלי שמופנם כמבנה צבאי וכלכלי, ההפחדה, שמגבשת המון לאומני של "אחים" לפחד ולשנאה, נחוצים לשימור השיטה הנצלנית ולאוליגירכיה הצבאית-כלכלית. זה צבת בצבת אחוזה, אידיאולוגיה, תרבות, הוויי. ומכאן הדרך היא או להתרת הקשר, לוויתור על הכיבוש, ולהשתלבות באזור מתוך כבוד ושיתוף פעולה, כלומר לשפה אחרת, לתודעה אחרת, או ההפך – לפאשיזם, ולמלחמה מתמדת

    • נעם Says:

      אהרן נכון. אבל גם לגמרי להיפך! הדיכוי והנצלנות הכלכליים והסדר הכלכלי חברתי במובנו הרחב מאפשרים את התמשכות אי-ההכרעה ואת הרה-פרודוקציה של המשך הלאומנות כמודוס וויונדי. שינוי חברתי-כלכלי לכן, הוא גם אמצעי להביא לשינוי במרחב. כלומר לכל הפחות מבחינה זו שתתאפשרנה הכרעות והחלטות שפשוט לא מצליחים להגיע אליהן. כן הכיבוש והמשך המדיניות בשטחים הוא אחד מהן. תפיסת הכוח ומיקומנו במרחב הערבי, עוד אחת.

  2. intellectualdouchebag Says:

    אני מתקשה להבין איפה המהפכה שאתה ועפרי(?) מזהים. זה מזכיר לי את הסיפור של אדי מרפי על איך החברה שלו מנעה ממנו לאכול קרקרים במשך כמה חודשים וכשסוף סוף הוא אכל אחד זה היה הדבר הכי טעים שאכל מעולם. זאת לא מהפכה, זה קרקר.

    כשאני מנסה לדמיין את התוצאות האפשריות של מחאת האוהלים, האפקט החיובי הריאלי ביותר שאפשר להעלות על הדעת הוא יצירת שמאל חברתי בר-קיימא. זו מטרה נעלה בפני עצמה, אבל לאור הריאיון של שלי יחימוביץ', למשל, ברור שלא מדובר במהפכה. מדובר, בסך הכל, בניאו-מפא"יניקיות. ציונות – במובן של הדחקת הבעיה הפלסטינית – וסוציאל-דמוקרטיה הסתדרו היטב לאורך רוב המאה העשרים, ואין סיבה שלא יעשו זאת שוב.

    המהפכנים במדינות ערב הסתכנו במוות. אני לא מציין את העובדה הזו על מנת לזלזל במחאה הישראלית, אלא כדי לטעון שאם מחאת האוהלים הייתה חותרת תחת היסודות הממשיים של האקסיומה הישראלית, היינו חווים התנגשויות אלימות (יותר) בין המשטר והמוחים; רוטשילד היא לא תחריר וחשוב מכך – היא לא בילעין. בילעין היא דוגמא טובה לאיך מהפכה ישראלית עשויה להראות.

    אני מבין את ההתרגשות בקרב קהילת הבלוגרים הישראלית. במובן מסוים, מחאת האוהלים היא ה"סקופ" הגדול של רשת המידע הזו, סקופ שהעיתונאים הממוסדים לא ממש הבינו את חשיבותו. אבל אני עדיין מחכה לאיזו הוכחה קונקרטית שיש כאן משהו שירעיד את אמות הסיפים. מה שעולה מהכתיבה שלך ושל עפרי – ותסלח לי על האד הומינם – הוא שאתם פשוט מרוצים מהעובדה שעכשיו לבועה התל-אביבית יש הילה אקטיביסטית.

    • יותם Says:

      הלוואי שההתלהבות היתה נובעת מפטריוטיזם תל אביבי. אבל נדמה לי שזה קשור יותר לגזענות. סוף סוף קמו לנו שותפים פוליטיים (מתחזים או אותנטיים) מהגזע הנכון.
      כל מי שגילה פתאום – בעקבות המחאה – שהוא אוהב יהודים או אוהב ישראלים (שזה בעצם אותו הדבר) צריך לכל הפחות לחשוב מה המשמעות הפוליטית של אותה אהבה.

      • גל כץ Says:

        האם אתה רומז שאני נוטה לאהוב אנשים שיותר דומים לי? אני מודה באשמה. האתגר הפוליטי, בעיניי, הוא לא יציאה יומרנית אל "האחר" אלא ניסיון לראות אחרים כיותר דומים לי משחשבתי. אירועים כמו המחאה הנוכחית (ולא רק ברוטשילד) יש להם יכולת לערבל מחדש את מושגי הדמיון (תרתי משמע) שלנו. או במלים אחרות: מאבק משותף מזכיר לאנשים שהם דומים.

    • גל כץ Says:

      אגב, זו הפעם הראשונה שאני כותב על האירועים הללו. אבל ניחא. אני מסכים שעפרי מאוד התרגש מהם (הוא כרגע באפריקה, אז מנוע מלהגיב). עם זאת, נראה לי קצת מוגזם להאשים אותנו בנרקיסיזם של "הבועה התל אביבית". מאז שהבלוג הזה הוקם, לפני שנה וחצי, נטינו דווקא לבקר את הבועה הזו לעתים קרובות. אני עצמי בכלל גרתי בירושלים בשנתיים טרם מעברי לניו יורק – וההוויה שם בהחלט סיפקה לי עמדה, פורה למדי, לבקר היבטים שונים ב"בועה" הזו.

      אבל לגופו של עניין – זה נראה לי מופרך להניח שיכולה לקום שוב מדינת רווחה מפא"יניקית. העובדה שזה מה שהרבה מהמפגינים מעוניינים בו, כאשר הם מדמים לעצמם את יעדי המחאה, אין משמעה ש*האירוע* אינו חשוב או לא מערער את המצב הקיים. החרדים, למשל, מעוניינים במדינת הלכה, אבל בפועל הם מהווים מוקד של התנגדות לסדר הקיים; ואילו כמה מתושבי האוהלים חפצים באיזו אוטופיה רוחניקית או קבליסטית. נראה לי שזו טעות להפוך את האירוע לחסר משמעות מפני שמשתתפיו אינם בעלי "תודעה פוליטית מפותחת". זו בדיוק ההסתכלות הסגורה והמסרסת שאני מנסה לטעון נגדה.

      • intellectualdouchebag Says:

        אבל באיזה אופן בדיוק האירוע מערער על המצב הקיים?

      • יותם Says:

        האמת שאני לא בטוח על מה אתה מדבר.
        בפעם האחרונה שהייתי ברוטשילד (אתמול אחר הצהריים), ראיתי אנשים שמדברים על מהפיכה של אהבה ושל חיבוקים, ראיתי אנשים שקוראים לצאת למילואים, ראיתי אנשים שמנגנים "אין לי ארץ אחרת" בגיטרות. באיזה מובן בדיוק אני אמור לחוש שהם דומים לי?

      • גל כץ Says:

        אתה לא "אמור לחוש" שום דבר. לי דווקא גיטרות ושירה בציבור עושים את זה. עדיין.

  3. נועם שיזף Says:

    לא מזהה שום מבוכה אצלך, טקסט מדויק לחלוטין.

  4. נעם Says:

    הי גל. זה קורה וזה ימשיך לקרות ולו מאותה סיבה אולטרא-ריאליסטית שהבאת אתה כדי להסביר את תגובת הימין הקונצנזואלי המתבקשת, ה"מצב" האמתי בשטח הוא כזה שיש בו רמה ממשית של קונפליקטואליות בלתי-אמצעית. יחד עם זאת ברור שנתניהו ואחרים ב"ימין האידיאולוגי" (להבדיל מהקונצנזוס הרווח כמובן) יעשו הכל כדי לנצל את "המצב" כדי להישרד בשלטון, כלומר גדי לעשות – בתורם הם – רה-פרודוקציה של "המצב" הלאומי-ביטחוני וכו'. אני לא סבור שאותו אוניברסאליזם (במובנו הלא דוגמאטי והלא פורמאליסטי גרידא) בא לנסות לקפוץ מעל מצב "בלתי אוניברסליסטי בעליל" מפולג ומקוטב, ניצי ועוין. נהפוך הוא, הוא בא (כפעולה, להבדיל מ"רעיון", וזה מה שאנחנו רואים במחאה העממית הלא עמומה הזו), בדיוק כדי לייצר מצב המורכב מתודעה ופעולה השלובות זו בזו שיש בהן מן האוניברסאליות המכילה. אם יש משהו שנשבר בדפוס הפעולה ה"שמאלני אוניברסאליסטי" הרי זו ההנחה המובלעת כאילו יש-כבר מצע כזה או אחר של נאורות אוניברסאלית (נגיד במשפט, נגיד בתפיסה הבסיסית של ישראל כ"מדינה יחסית מתוקנת" וכו), וכל מה שצריך זו פניה לערכאות המתאימות (שברור שפועלות-כבר לאור אותם רעיונות) שיסדרו את המצב עבורנו. השמאל הפוליטי עד להחריד שמרים כאן ראש הוא הוא אחת הדרכים לייצר דרך הרגליים מימוש כזה או אחר של אוניברסאליזם, חברתי-כלכלי קודם כל (וכנראה שגם אחרי הכל..אבל ניחא). את הסתירה יש להכיל כמובן אבל גם באופן כזה שפתור ופוטר אותה – שינוי המצב הכלכלי-לברתי ובניית כוח פוליטי מערער זהויות פוליטיות קלאסיות שנשתרשו פה הוא לטעמי הדרך להוביל גם לשינוי המצב הגיאו-פוליטי הרחב יותר. אין מה לחכות שהשני יפתר ורק אז נוכל להתפנות אולי לפתרון הראשון. הפוך: המצב הגיאופוליטי – ככל שהדברים אמורים בצד הישראלי הבעייתי מאד וודאי תסכים הגם שלא האחראי הבלעדי לעוינות ולקונפליקטואליות – הוא בין השאר תולדה של מצב עניינים חברתי-כלכלי ישראלי (התמשכות הכיבוש, חוסר היכולת לקבל הכרעות, שימור סטאטוס קוו כזה שלא מאפשר למערכת המדינתית אלא להמשיך לשמר את כוחה העודף בשירות בעלי הון וכו וכו).

    • גל כץ Says:

      תודה, אני מסכים שיש מי שמנצל את היסודות הריאלייםשל הסכסוך לטובתו (ואולי לא הדגשתי את זה במאמר). מנגד, עד כמה שאני מסכים גם שמאבק חברתי-כלכלי יכול לטרוף זהויות וקונפליקטים, הזהויות האלה מספיק חזקות – ומעוגנות במבנים פוליטיים חזקים — כדי לבלום מאבק כזה, כמו שעלול לקרות עכשיו. המסקנה היא לא שאין טעם במאבק חברתי-כלכלי, אלא שזו מערכה ארוכת טווח שצריכה לבוא לביטוי גם בתחום התרבותי והמדיני.

      • נעם Says:

        הזהויות הן אכן נקודת מוצא (תיאורטית, והווייתית – כעניין שבעובדה הפועלת בעולם), אני לא בא כמין מטריאליסט מארקסיסטי שבא להראות לעולם ולאדם איך המצב-הכי-הכי-אמתי שלו הוא בשום צורה לא קשור לזהות הנורא ממשית שלו בעיני עצמו (המוצהרת, והמובעלת). אגב גם הוא לא אם קוראים מספיק טוב ולעומק. אבל הזהויות הן גם מפלצות שחיות בעולם דיאלקטי-קונפליקטואלי מיוצר שקיומו פוזיטיבי וריאלי עד מאד – בדיוק כשל אותן "זהויות ומבנים" טבעיים. השאלה היא מהו המכניזם ואם יש בכלל מכניזם. וכשניתן לזהותו – מהי הפעולה והתודעה שניתן ללכת אליהן כדי להניע מהלכים ובעיקר את הקונצנזוס, שמאלה. there i said it.
        🙂

  5. נעם Says:

    אני ממש לא חושב שיש כאן מהלך חסר תודעה פוליטית. כל שכן כזה שהיה רוצה "להחזיר עטרה ליושנה" בצורת "מדנית הרווחה" של מפאי"?!? עולה כאן תביעה רצינית ומשמעותית – לראשונה בתולדות חייה האזרחיים של ישראל – לסוציאל דמוקרטיה במתכונת כזו או אחרת וללא ספק, ולכל ה"פחות", לסדר חברתי-כלכלי שונה מזה שנוהג כאן ב-30 השנים האחרונות, אבל גם כאמור, בכלל.

  6. דודו אמיתי Says:

    שלום גל, הכתיבה "המכילה" שלך פותחת/מרמזת לאופקים מרתקים ומזעזעים (בכל המובנים). אינני יודע התהפוכה החברתית הנוכחית מסוגלת להוביל למהפכה/דו-לאומיות (ואם דו-לאומיות היא מה שיקצץ את קרני הסתירה עבור כל המחזיקים בהן), אבל אמי מסכים עם מה שעולה להבנתי גם מ/בין השורות שלך לפיו מאבק שמערער על המבנה/הבנה נוכחיים, יבשיל בהמשך הדרך גם להבנה שמאבק על זכויות פרט ואזרח לא ניתן לגידור לפי קוי-חלוקהחברתיים, אתניים או לאומיים. זו דרך ארוכה כפי שאתה כותב והלוואי שהמחאה הזו תשכיל להצעיד את עצמה בה קדימה מעבר לאותם קווי חלוקה. עוד יהיו כאן הרבה כאבים (דו-לאומיים ובכלל) ואולי זה חלק מ"הריתוק" אבל אגואיסטית/הומניסטית הייתי מעדיף בלעדיהם. תודה על הפוסט המשוכלל הזה.

  7. תהל Says:

    גל, המאמר שלך פעל עלי כמו כדור ארגעה

  8. נועם א"ס Says:

    אני מתקשה להגיב. השיח בפוסט של גל, וגם ברוב התגובות, נשמע מרוחק מדי, כאילו הדברים לא קורים כאן ועכשיו. אני מגיב בכל זאת, בגלל שהדברים קורים כאן ועכשיו:
    כמעט למן הרגע הראשון של המחאה הזו הונחו לפתחה מלכודות ופצצות חכמות כדי לנטרל אותה. אחת מהן הופיעה לנגד עינינו בזמן השבוע השלישי לקיומה, כשברוך מרזל ואיתמר בן גביר ועוד 40 ילדים מסכנים בני 16 הפציעו והקימו אוהלים בקצה הדרומי של השדרה, עם שלטים של "צפת ליהודים", "בית לחם ליהודים" ו-"תל אביב ליהודים". זה היה אחרי הפגנת ה- 150 אלף, כש"חלקים מסוימים" במרחב הציבורי הישראלי התחילו להרגיש שיכול להיות שהאינטרסים שלהם בבעיה.
    זו היתה מלכודת שאני ואחרים התלבטנו איך צריך להתמודד איתה. עשינו את זה שם, מול המרזלים בבלוק בפינת רוטשילד-אלנבי. כשאיזה אשכנזי מבוגר עם כובע קאובוי שאני מכיר מהווידאוים של "סולידריות שייח'-ג'ראח" התחיל לצעוק שהפתרון היחיד הוא להרוג את כל הילדים הערבים, ובו זמנית איזה אחד צעק "לא לדבר פוליטיקה! צריך להישאר מאוחדים!", ההתלבטות שלי נגמרה: שלוש דקות צעקתי "רצח של ילדים הוא לא פוליטיקה – הוא רצח" מול הפרצוף של ההוא שאמר "רק לא פוליטיקה", והפרצוף האדום שלי זכה ל2 שניות בחדשות ערוץ 10 (בלי ששמעו מה שאמרתי), בדיוק כשהקריין אמר את המילה "שנאה" (מה שביאס אותי, כי אפילו את מרזל אני לא שונא).

    לא יודע אם היה ערך בעצבים שלי. עובדתית המרזלים התייאשו בסוף והתחפפו. עצם ההגעה שלהם טיפטפה עוד קצת מעיסת הממשות פוליטית של המציאות הישראלית/מזה"תית לתוך המחאה.

    "העם" אכן רווי בתודעה לאומנית עד מעל לצוואר, אבל רגעים של סדיקת התודעה הזאת כבר נספרו במהלך המחאה לעשרות. בניגוד למה שאינטלקטואל-דושבג אומר, הסיבה שבגללה מפגינים ישראלים לא נורו כמו במצריים אינה בגלל שהשלטון הישראלי, ממש כמו מרזל, לא מרגיש את הכיסא מתחמם לו מתחת לתחת, אלא בגלל שלפני שיורים בישראלים, יירו קודם בפלסטינים לראות אם זה יעבוד, וזה בדיוק מה שקורה עכשיו.
    אם זה לא יעבוד, פלסטינים-ישראלים יהיו החוליה הבאה, ואם גם זה לא יעבוד אז יירו גם בישראלים-יהודים, בהתחלה ב"ספיחי הפנתרים השחורים והקשת הדמוק' המזרחית" ואז בסתם "שמאל קיצוני" – כל זה, כאמור, אם המחאה תמשיך לצבור כוח ממשי, שמשמעותו אחת ויחידה: שינוי הסדרים האתנוקראטיים במדינת ישראל והורדת החונטה השילטונית-כלכלית-צבאית-תיקשורתית מכסאה. להזכיר: כל הקבוצות האלה כבר נורו בעבר הלא רחוק, למעט "המזרחים" שנורו בעבר היותר רחוק – גם ה"שמאל הקיצוני" בבלעין.

    בספטמבר הפלסטינים לא מתכננים להחדיר את X המיליונים של פליטי 48. הם מתכננים פעולות לא אלימות (כמובן שהן עלולות, ולמרבה הצער צפויות, לגלוש לאלימות כתוצאה ממדיניות ברורה של צה"ל כבר עכשיו) ולארגן לעצמם מדינה. מיליוני פליטי 48 לא יכנסו לישראל, אלא מיועדים להיכנס לשיח הישראלי. ההבחנה הזאת מאוד חשובה כשמתחילים לחשב את הכמות של האלימות הצפויה.
    ספין או לא ספין, קונספירציה או לא קונספירציה, סדיקת הלאומנות של השיח הישראלי בהחלט נותנת את אותותיה גם עכשיו, אחרי פרוץ המלחמה המזדיינת הזאת – גם אם הרבה פחות מאשר לפני פריצתה.
    כמו עם המרזלים, עכשיו זה הזמן לטפטף (או לשפוך על הראש) את הממשות הפוליטית של המציאות של עזה וספטמבר. לא רק באוהל 1948 מדברים על מדינה דו-לאומית, גם במאהל הציונות הדתית בשדרה מתנחלים צעירים ונחמדים דיברו על זה שלשום בלילה עם כמה שמאלניות חביבות (אלה היו המתנחלים שניסו לקדם את האופציה הדו-לאומית…).

    שיח "השיוויון" של מחאת האוהלים צריך לעבור מ"שיוויון" ל"חירות". אין לדעת אם זה יצליח, אבל עכשיו הזמן להפנות לכך את כל המאמצים. "חירות" כאותו מושג רדיקלי, מיסטי וקונקרטי בעת ובעונה אחת, כפי שנידון בבלוג הזה כל כך הרבה פעמים בעבר. השיח היהודי-לאומי-ציוני של "חירות" מתרגם את המושג ישירות ל-"חירות זה כשיש לך סיירת מטכ"ל משלך." עכשיו זה הזמן לשנות את התפיסה הזאת, כשכל הרבה אנשים, במאהל התקווה ובבית שאן, הבינו שבעצם סיירת מטכ"ל אף פעם לא הייתה שלהם, אלא תמיד רק של נתניהו ושל אהוד ברק.

    עכשיו, לפני ספטמבר וכשילדים שוב מתים בעזה, זה הזמן. במאהל יפו נערכים עכשיו דיונים אם להצטרף או לא לתהלוכת המחאה לגן צ'רלס קלור. לי אין ספק שהם צריכים להצטרף – כי אף אחד לא יודע מה יצא מהתהלוכה הזאת בסוף. אני ממש מבקש מכולם כאן לעשות את המאמץ ולרדת מעמדת המשקיף החיצוני, להגיע עוד פחות משעתיים לגן צ'רלס קלור ולראות עד כמה הם יכולים להיות מעורבים בעניין. אני עכשיו יוצא לגינת לווינסקי לחפש את שולה קשת ולהגיד לה את אותו הדבר.
    סליחה על האורך והדברים הלא בהירים אולי.

    • האמורי Says:

      תודה, נועם. אני מסכים שהשיח מרוחק משהו. באתי לפה שבועיים אחרי שהכל התחיל, ואני עוזב היום בערב. קשה לצאת מעמדת הצופה. וגם לא ניסיתי. אבל הדברים שלך מעניינים. אולי תספר קצת על החוויה שלך אתמול בערב?

      • נועם א"ס Says:

        בשמחה.
        מיפו לא הגיעו לעצרת. גם לא מגינת לווינסקי. שתי חברות וחבר אחד ממפלגת דעם (שמפעילה את ארגון מען לאיגוד עובדים שאיגד את עובדי מחצת סילעית בשטחים שעל השביתה שלהם כתבת כאן לפני כמה חודשים), שאיתם צעדתי בשלושת ההפגנות התל-אביביות, הגיעו אבל בלי הדגלים של המפלגה, בגלל שלטענתם לא יכלו להרשות לעצמם השתתפות רשמית כשעזה מופצצת. היו יחסית הרבה דגלים אדומים, אנשים עם החולצות של "סולידריות", וזיהיתי גם כמה פעילים מרכזיים, וכמה דגלי "כוח לעובדים".

        בערך בשבע וחצי הגעתי ללווינסקי ודיברתי עם שולה קשת, וגם עם סילבי וליאור ווטרמן. סילבי הייתה היחידה שידעה שבכלל יש עצרת והתכוונה להגיע בלאו הכי. לשולה קשת לא היה מושג שיש עצרת, והיא אמרה שהיא תנסה לארגן משהו, אבל הייתה צריכה להגיע קודם לאמא שלה לעשות הבדלה לשבת.
        בטוויטר של J14 רן כהן, אחד הפעילים המרכזיים, שלח הודעה שבשמונה ורבע הוא מגיע לרוטשילד עם חמישים שלטים ריקים שכל אחת יכולה לקחת אחד ולכתוב עליו מה שהיא רוצה.
        הגעתי בזמן אבל כל השלטים היו מלאים כבר עם כל מיני ססמאות בנוסח "לא ניתן לטרור לעצור את המחאה". זה לא סיפק אותי ושאלתי את אחת הפעילות אם יש שלט שמציין ישירות את המלחמה בעזה. היא אמרה "אין (עדיין?) מלחמה בעזה".
        איזה מישהו החליט להתיישב לרגב קונטס על הווריד וצעק לו באוזן מיני לכלוכים מגעילים. פעיל אחר עמל לנפנף את הטיפוס ההוא מקונטס.
        פשפשתי בין השלטים ובסוף הדבר היחיד שנראה לי סביר היה שלט באנגלית Peace to All, עם ציור די מכוער של סמל השלום. ("לצאת פיסניק זה מחיר נמוך לשלם בשביל המחאה" אמרתי לעצמי). הדבקתי על הסמל הדפסה של A4 של תמונה של מחמוד אבו סמארה – הילד בן ה-13 שמת בהפצצות על עזה בלילה של חמישי. הוא מצולם שם עם עוד חברים. הצטרפתי לאנשים מאוהל 1948, אבל "איבדתי" אותם די מהר בזמן הצעדה עצמה.

        לא 4000 ולא 5000 – 10000 איש צעדו, אם לא יותר. על ההתחלה נשמעו צעקות של ריב אלים למדי מאזור של דגלים אדומים. מוטיב הלפידים, שאני מאלה שחשו שמדובר באלמנט קצת פשיסטי לטעמם העדין, עבד יפה בסה"כ. למעט הוויכוח בהתחלה, הצעדה עברה בשקט. מטנדר בשד' בן ציון צעקו עלינו "בוגדים! אנשים מתים בדרום ואתם משוטטים!". ממרפסת בבוגרשוב נתלו שלטים "צעדת הקוטרים" ו-"ביבי, אל תדאג, העם אתך". במרפסת עמדה משפחה של חובשי כיפות. מבר-מועדון בירקון, קצת לפני אלנבי, בקעה מוזיקת טראנס בווליום גבוה מאוד בסגנון שלא שמעתי כבר לפחות 10 שנים, ומלא צעירים עמדו במרפסת, צעקו ומחאו כפיים, בלעג מן הסתם.
        היו דיבורים בין הצועדים על זה שזו הפגנה טיפוסית בסגנון "השמאל הישן", אולם סוכם שלשמאל הישן אין תקומה כי עכשיו מדברים על ערכים אזרחיים טהורים.

        בגן צ'ראלס קלור נאספו על הדשא סביב כיכר הבטון ליד הדולפינריום. אלפים מהצעדה "נעלמו". בגן היו אולי 4000, אפשר גם שפחות. הייתה סדרה של נאומים קצרים במגפון. הנואם הראשון, מישהו מבאר שבע, אמר שהוא לא ייתן לפחד (מטרור, גראדים…) להשתיק אותו יותר. הקול שלו היה מרוסק וזה היה די עצוב. נואם ערבי קרא "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים" וכל הנוכחים קראו אחריו ומחאו לו כפיים.

        במעגל הדיסידנטים ליד הדולפינריום היינו כארבעים נשים ואנשים שצעקו "התשובה למלחמה – מ-ה-פ-כ-ה". מישהו עם מגאפון צעק עלינו "בוגדים" וכן הלאה. אישה מבוגרת התעניינה בתמונה שבשלט שלי, וציינתי שזה מחמוד אבו סמארה וכו', והיא צעקה "למה אתה לא מחזיק תמונה של המתים מהפיגוע בדרום?" ומישהו צעק לה "למה את לא מחזיקה תמונה כזאת?"

        על הדשא הנוכחים התחלקו ל"מעגלי שיח". ליף, סתיו שפיר, קונטס ואחרים היו שם. הסתובבתי קצת בין המעגלים אבל לא שמעתי משהו שמשך את תשומת לבי. בנוגע להפצצות על עזה והגראדים, הדיבור הכללי היה על "הזדהות עם תושבי הדרום", "צדק חברתי גם לערבים", "שיוויון זכויות – ושיוויון חובות: שהערבים יעשו שלוש שנים שירות לאומי". לא שמעתי "עזה", "מלחמה", "פלסטין", "ספטמבר", "התנחלויות".

        על פאקו – חייל מילואים תכול עיניים שהגיע במדים אבל ללא דרגות, ועם חבר שלו – גבר מבוגר עם שיער ארוך מכסיף בקוקו, אני אולי אכתוב משהו במקום אחר.

        פאקו אמר שהוא בכוונה הגיע לכאן עם מדים, ושכולם בתל אביב מסתכלים עליו כאילו הוא לא בסדר. הוא אמר שהוא מבאר שבע, ושהוא לא הצטרף למחאה עד עכשיו כי חודש הוא לא יוצא מהבית מפחד. הוא אמר שהערבים הורגים יהודים ולמה אני רוצה לעשות שלום עם מי שרוצה להרוג אותי. הוא אמר שיש לו סיוטים בלילה, כי הערבים הם כמו הגרמנים. והחבר שלו עם הקוקו אמר: "אתה יודע מה זה יודנראט? אתה יודע למי קוראים היום יודנראט?" וגיחך. ואז הוא אמר: "הנה מירב מיכאלי. כמו סבא שלה קסטנר, אתה יודע מי היה סבא של מירב מיכאלי?" ופאקו אמר שהחברים הערבים שלי מזיינים את החברות היהודיות שלי, אז אמרתי לו "טוב, בוא נפסיק כאן". והוא התנצל ואמר שהוא לא היה צריך להגיד את זה. והוא ביקש להתחבק איתי, אז התחבקנו, ואמרתי לו שאני מקווה שלא יהיו לו סיוטים יותר, והוא אמר שכולם רוצים להרוג אותנו אז חייבים להילחם.

      • נעם לוי Says:

        ומה אתה למד מזה נועם – מלבד זה שאת השיח (דו-שיח) חרשים הזה יש לקעקע מן היסוד ב…מעשה? כלומר אני לא בא לתקוף אותך חס וחלילה אל תבין לא נכון. כלומר תבין נכון: לא במובן הרעיוני אני "מתקיף" אלא במובן המעשי – מהו המעש האידיאולוגי, הפרקטי, שיש לנקוט בו על מנת להניע את השונצנזוס שמאלה. לגרום לו לראות את מה שהוא "לא רואה". והוא רואה, רק שמשתמש בזה לביצור זהות שנובעת מפחד מהמצב הקיים וממקום של היותו מוחלש כלכלית וחברתית – נכון בין השאר, לא רק, גם יש גזענות פוליטית עקרונית הכל נכון – מה שלא ישתנה בקלות רק משום שנייצר פוליטיקה של כוח-מול-כוח. כי מישהו חייב הרי לאייש את הגדה השמאלית כקונטרה – ואני אומר את זה לא בציניות באמת חייבים. אבל, גם חייבים לשבור את הדפוס הזה, כי דיאלקטיקה כפי שציינת אתה גל, היא כזו שאכן מכילה את הסתירה – אך גם כזו שמתפתחת ומתממשת כמכילת הסתירה – כלומר גם שמאל זהותני "מתריס" מוקיע בשער "עומד על שלו מול", אבל גם פתוח ומכיל המסוגל ורוצה להפוך לקונצנזוס כדי להתממש. ואם יש משהו שהמחאה הזו מראה לנו היא שיש לשמאל את האפשרות הזו ואפילו את ההכרח ללכת לכיוונים הללו. אגב אחת הסיבות לפרוץ המחאה דווקא עכשיו, דווקא בתקופת שלטונם של ביבי-ברק-ליברמן הימניים המוצהרים היא שחשיפת ערווה אידיאולוגית זו של העם היושב בציון – היא יותר מדי אפילו עבור ציבור שזו היא לו "עמדתו" המובלעת, שעה שהיא מתממשת לה בצורה אקספליסיטית. היא מפחידה אותו כי הוא נוכח בחוסר תוחלתה ברגע שהיא נהפכת לקו הפרגמטי המוביל (כלומר, שוב, להבדיל מאיזו אידיאולוגיה מובלעת שהיא "זהותנית" במהותה יותר מאשר היא מתווה לדרך פעולה). זו לא רק הכלכלה לבדה, במילים אחרות אני לא בא לומר לך שהשמאל האידיאולוגי הפך להיות מיותר, אלא זאת בלבד, שיש להבין את תהליכי העומק שהוא נדרש לעבור: מאופוזיציה תרבותית-זהותנית מתגוננת לקונצנזוס בר-מימוש במובן הפוליטי של המילה. זה התהליך הדיאלקטי שאני הייתי רוצה לראות.

      • נועם א"ס Says:

        הי נעם, סליחה על התגובה המאוחרת.
        אני לא לגמרי בטוח שהבנתי הכל בתגובה שלך, אז אם אני מעוות משהו, סליחה מראש.
        מעש אידיאולוגי-פרקטי להניע את השונצנזוס שמאלה:
        ברגע שהבנתי דרך הפוסטים של עפרי אילני ויואב ליפשיץ מה הכיוון של המחאה הזאת, נהיה ברור שהיא הולכת בהדרגה להוריד **כל היבט שהוא** בקיום הישראלי מהשיח ברמת השלטון/עיתון/טוקבק לשיח ברחוב – זה היה חייב לקרות כי בבסיס, מה שהמחאה הזאת דרשה דרך שכה"ד של דפני ליף היה חדירה של "העם" לתוך הממשות של הקיום שלו. ככה המחאה הזאת התנהלה מהרגע הראשון, ולא הפסיקה מאז, הודות לניהול המחושב והנבון מאוד של מי שזה לא יהיה ש"מנהל" את זה. זה כלל היסוד: ברגע ש"העם" דורש חדירה אל תוך הממשות, הפתח נפתח והממשות, צעד אחר צעד, חודרת לתוך "העם" בכל המורכבות שלה.

        מכאן, לכל אורך המחאה הזאת, העמדה המעשית שלי הייתה ועודנה מבוססת על תגובה אד-הוק לנוכח (מה שאני מבין כ-) השינוי אד-הוק בשיח/בתפיסת המציאות/בממשות הקונקרטית של "מצב-המחאה"/המציאות הפוליטית של המחאה. שינויים כאלה התרחשו במהלך החודש האחרון מדי יום ביומו. הדוגמה של המרזלים היא רק דוגמה אחת (דוגמה אחרת שחשבתי שהיא מהותית: פינוי המאהל בבית שאן, וממקוממי הדל עשיתי מאמצים למשוך לכיוון הזה תשומת לב. לשמחתי, לפחות בנקודה קריטית אחת, 150 איש הגיעו לשם מת"א וירושלים כדי לעזור שם. מאז שמעתי שפינו את המאהל שוב, וכ"כ הרבה השתנה שאני לא יודע אם אפשר לרכז לשם שוב מאמצים). מאז ההפגנות בבאר שבע, עפולה וחיפה במוצ"ש ה-13, היה לי ברור שהשבוע יהיה השבוע הקריטי של העניין "הפוליטי" (= ערבים, פלסטין). במעקב אחר השתלשלות העניינים לא היה ספק שעזה הולכת להיות היעד הבא (בערך שבועיים לפני זה היה ניסיון ההתנקשות בנסראללה בלבנון, שנכשל), אם כי לא תיארתי לעצמי שזה יגיע לכזה סקנדל מתועב. אבל ככה זה הגיע, ולצערי מטה התעמולה הנתעבת של ממשלת ישראל הצליח כאן את הצלחתו הראשונה, ואולי המכרעת.

        איך מגיבים, *מעשית*, אד-הוק ל"הצלחה" העלובה הזאת? כל אחד צריך למקם את עצמו באופן מעשי: הנקודה הקריטית הופיעה, אי אפשר לחזור חזרה ממנה. זאת עובדה: הפער הפוליטי נפער. אצלי, מאז עופרת יצוקה, ילדים זה קו אדום. כמו עם הקאובוי מהמרזלים. אני לא שותק על זה וזהו, ומבחינתי שתתפוצץ על זה כל המחאה. אבל אני זה אני, והרבה אחרים מחשבים אחרת את העמדות ואת הפעולות שלהם. מהבחינה הזאת, ולא רק מהבחינה הזאת, ההפגנה אתמול בלילה הייתה מעולה: באמצע גן צ'רלס קלור עסקו ב"מעגלי שיח" בשאלה אם להקים או לא להקים מפלגה (בעעעעע!!!), בעוד 40 "פאנאטים" בצד, ואני בתוכם, צעקו "העם דורש הפסקת אש". באמצע יכלו להתעלם מאיתנו, והתעלמו. אחד (או יותר) יכלו לבוא ולהתעמת איתנו ישירות. אני לא יכול לראות צורה מעשית יותר של דיאלקטיקה מזה. יעבוד? אללה יודע. אבל ההפגנה הזאת יותר חשובה ממה שאולי נראה כרגע, ולדעתי אנחנו נראה את סימניה והשפעותיה כבר בשבוע הקרוב.

        לדוגמה את התגובה הזאת, לסרט ביוטיוב מההפגנה, כולל של הפאנטים: (http://www.youtube.com/watch?v=rifO6k-XGqM&feature=youtu.be) :
        "מחר בשעה 19:00
        הפגנה נגד השמאל הקיצוני
        בשדרות רוטשילד בתל אביב
        היתכוננו לקרב מכות"

        – אם אתה קורא את זה בבוקר, כלומר ביום ב', אז ההפגנה הזאת נגד השמאל הקיצוני ברוטשילד היא ב-19:00 היום. לא יודע מי זה השחר מוס שכתב את ההודעה, ומה יכולות הארגון/רצינות שלו, אבל לשאלה "מה עושים מעשית בשביל להטות את הכף" התשובה היא: נמצאים מחר (היום) בהיכון ברוטשילד, למקרה שיהיו מכות או סתם התגרויות, ומגיבים במקום לפי צו התבונה/מצפון.

        במחלקת הפאנטים אתמול בהפגנה בחורה חילקה דפים מודפסים מטעם מאהל יפו, שהם צריכים עזרה, כספית או אחרת – גם סתם להגיע ולתמוך. אני לבושתי עוד לא הייתי במאהל יפו (בזמן המועט שיש לי אני מגיע לגן הקווקזים [לווינסקי]) – אבל זה כיוון מעשי רציני: למשוך את תשומת הלב מרוטשילד ליפו. הפגנה של 10000 איש ביפו היא כמו הפגנה של 250000 איש בת"א. יש דיבור על "לפרק את רוטשילד ולהתחיל להזרים אנשים לדרום" (ב"ש, אשקלון, אשדוד וכו', ואני הייתי מוסיף גם ליפו, לשכונות, לחולון-בת-ים, למאהלים בישובים הערביים). אני לא חושב שצריך לפרק את רוטשילד, אבל הכיוון נכון (רוטשילד צריך להישאר דווקא כמות שהוא: פסטיבל גיטרות. המהפכה הזאת היא מהפכה תרבותית ורוטשילד הוא מרכז התרבות שלה. גם אוהל 1948 צריך להישאר שם).

        ברמה הרוחבית יותר, המאמר הזה של רועי בל בהעוקץ (http://www.haokets.org/2011/08/21/%D7%90%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%A2%D7%95%D7%AA-%D7%99%D7%A9%D7%9B%D7%99%D7%97%D7%95/) מניח את האצבע על כל ההקשרים הרלוונטיים של האופק המושגי המדויק של המחאה הזאת, וכדאי לקרוא את כולו. ציטוט:
        "צדק חברתי זו דרישה, אבל דמוקרטיה חברתית זה תהליך שכבר התחיל לפני חודש במאהלים, והוא מתקדם, כל פעם עוד קצת. אנחנו דורשים דמוקרטיה חברתית, אבל גם התחלנו לקיים אותה. אנחנו לא צריכים שביבי שיתעורר (בעולם שלו, הכול עדיין סבבה), כי אנחנו התעוררנו, וזה מה שחשוב. הדמוקרטיה החברתית מתפתחת לה בלי שם מאז האוהלים הראשונים, מתרחבת, מקבלת יותר ויותר משמעות עם כל אסיפה, עם כל מאהל ששולח לאסיפה הכללית נציגה שנבחרה על-ידי אנשי המאהל באופן דמוקרטי; עם כל הפגנה ביפו, בקריית שמונה, בירושלים וברחובות, בבאר-שבע ובשכונת התקווה.
        […]
        גם אם יפונו המאהלים, המחאה לא תיגמר. המחאה הנוכחית מיוחדת גם בכך שהיא כה המונית ורבת פנים, כה מלאה בהזדמנויות לקדם שינוי משמעותי. היא לא תיגמר, כי כעת אנחנו חושבים על עצמנו אחרת, כי גם בלי אוהלים אסיפה שכונתית יכולה להתכנס מדי שבוע או שבועיים לדיון בשאלות החשובות של חיינו, ולשלוח נציגות לאספות עירוניות וארציות; כי אנחנו יכולות ויכולים להמשיך את דרכי הפעולה שמתגבשות כעת גם בלי אוהלים;"

        ספטמבר: אלה החדשות הרעות: מה שקורה בעזה הוא ניסוי כלים, ואני לא חושב שלמישהו כדאי להשלות את עצמו: המטרה היא להפיל את השלטון, את כולו, במשהו אחר, אפשרי וישים בתנאי הייצור הטכנולוגיים הנוכחיים. כלומר הנקודה שבה התנועה הזאת תיעצר היא הנקודה שבה הכוח שיפעיל השלטון על המחאה יכריע את המחאה. יכול להיות שהנקודה הזאת היא עכשיו, עם הכוח שהשלטון מפעיל על עזה (ובעקיפין – על תושבי הדרום).
        כל עוד המחאה תימשך, כמו שמתכננים ב"העוקץ", בגינת לווינסקי ועד כמה שידוע לי – בכל מקום, היא תמשיך להוות איום על השלטון שרק ילך ויגבר, וכנגדו יתגברו הניסיונות השלטוניים לרסק אותו.
        ספטמבר הוא בהחלט קו פרשת המים, כמו שהיה ברור ממש מהרגע הראשון. אני ממש ממש אשמח להתבדות, אבל אני לא צופה שום רגיעה בדרום כל עוד המחאה נמשכת וצוברת כוח. ליהפך: מדד האלימות צפוי לעלות בהדרגה כ"הכנה" של "העם" לגיהינום שיתחיל להתפתח – גם בהדרגה – החל מעוד חודש מהיום.
        איך מתכוננים לזה ומנסים להטות את הכף באופן מעשי? כאמור – כל אחד לעצמו. העניין הבסיסי, סליחה שאני נשמע כמו אלכס אנסקי – הוא לעשות.

      • נועם א"ס Says:

        שכחתי לציין, וזה נראה לי חשוב, שהמאמר של רועי בל בהעוקת הוא הוא חלק מדיון פוליטי שנערך בתנועת 'התחברות-תראבוט', ופורסם בגרסה מקוצרת באתר התנועה.

      • נועם א"ס Says:

        עדכון למי שבמקרה פספס:
        http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1237896.html
        המציאות משתנה אד-הוק כל יום מחדש. כל יום מחדש צריך להיערך מחדש מולה וכו'….

      • נעם לוי Says:

        מה שניסיתי לומר הוא שצריך "עוד מאותו הדבר" (אמירה ועשייה חברתיות שמקרבות בין אוכלוסיות "יריבות" לכאורה ערבים-יהודים-חילונים-חרדים וכו). זאת בניגוד להחזרת השיח לדפוסים הישנים שלו (כל כמה שזה מדגדג של שמאל מפוכח אבל שולי מול "הימין שנמצא בכל מקום" ונקרא לדגל כל פעם מחדש) – שבינינו זה מה שהביבי רוצה. כלומר אני לא הייתי מפגין איתכם אתמול באופן הזה ולא בגלל שאני לא מסכים עם הדברים או שאני מעדיף רחמנא ליצלן להעלות עוד ילד עזתי קורבן למולך ה"התקנצנזות שמאלה" שהייתי רוצה לראות מתגשמת לה. אני באמת סבור שיש להיות חכמים-וצודקים כאן. ספטמבר יכול להיות ספין אבל לא מוכרחים לשחק לידיים של מי שרוצה בו ככזה – חייבים להציג אותו בדיוק במערומיו ה"ריאליים": הוא בחירה, הוא מיסמוס של מצב ריאלי מאד של חוסר-צדק וחוסר תוחלת חברתיים-כלכליים. ונכון גם והרבה מדיניים – אבל ללכת לשיח הזה זה לשחק לידיים של מי שרוצה להמשיך לטמטם. תראה לגמרי ברור לי שגם ההיפך עשוי להסתבר כנכון אה-לה-שלי-יחימוביץ': כלומר שעצם הנסיון שלא לחזור ולהדגיש את פוליטיקת השמאל-ימין (כי חברים יש כאן כיבוש ויש מצב ביטחוני שהוא תולדה שלו – כלומר זה לא ספין של נתניהו כפי שכותב גל), תהיה שיא האישרור של "הימין הביטוחניסטי הרווח"… בכל זאת נראה לי שנשבר כאן משהו ושמהלך מכיל שלא חוזר לשיח שמאל-ימין יכול להיות מאד אפקטיבי בלהשיג בדיוק את אותה תנועה שמאלה גם במישור ה"מדיני".

      • נועם א"ס Says:

        תפאדל נעם
        אני לחלוטין לא מתנגד לגישת "החכם והצודק" – ליהפך, זה לחלוטין חיוני לשמור את המעגלים האלה פעילים. אתה מוזמן לפעול במסגרת הזאת כמו האנשים ב"מעגלי השיח" (שאני ממש לא מזלזל בחשיבותם) ובאינספור פורומים אחרים.
        מאידך גיסא אולי זה המקום לציין שמאז הפגנת ה-3000000 וההתענינות הבינלאומית שקפצה עלינו פתאום, אלפי פלסטינים, מצרים, אחרים מהסביבה, אפילו הודים, מחכים בחוסר סבלנות מובן בהחלט לראות אם המחאה הזאת וההייפ סביבה שווים את ההתייחסות שלהם. בלוגרים ומגיבים ישראליים עושים מאמצים גדולים מאוד לקושש כל תמונה של שלט וכל דגל פלסטיני כדי להוכיח שאנחנו לא סתם חבורה של צבועים גזענים כמו שהיינו תמיד, שעוד מתכננים לחטוף להם גם את הילת תחריר.
        יש דיאלוגים מדהימים עם בלוגרים מצרים צעירים מתעבי-ישראל – יש להם מה להגיד, ולא תמיד זה נעים לשמוע, אפילו לאנטי-פוסט-אמו-ציוני כמוני. אבל מאוד-מאוד כדאי. כשמפציצים בעזה רצוי להיות מסוגלים לומר משהו בעל ערך למי שאתה מפציץ, ושהדברים האלה יהיו מגובים במעשים, ולו סמליים, מול המיליטריזם הישראלי. כשיש משהו כזה, רק סמלי, זה מטורף כמה שרבים נהיים קשובים ונכונים להעריך. ממש יש רגעים שאתה קולט שכמה שנדמה לנו שאנחנו שנואים – ממש, אבל ממש, ככה הרבה בפלסטין ומצרים מרגישים כלפינו, וגומעים בצמא ובסקרנות כל סימן מצידנו שאנחנו לא שונאים אותם, ושאנחנו נכונים להיות סולידריים איתם, כשהם חוטפים באבוה מצה"ל. לא צריך לפתוח שמפניות – הדרך עוד ארוכה-ארוכה, אבל רק בזכות המחאה הזאת היא באמת התחילה.
        הממשות של המציאות הישראלית *באמת* יורדת לרחוב: כמו שאמרתי קודם, המלחמה המתועבת בעזה דחפה את "הפוליטיקה" למחאה בגרון, בין אם נרצה בכך או שלא. את "השלום" לא יעשה ביבי, לא אהוד, לא "ציפי", לא מובארק לא אובמה ולא בגין – אנחנו נעשה את זה.

        אתה מוזמן להמשיך בנתיב הפנים-ישראלי: מסתבר שלפני קצת יותר משבוע, בעקבות התגייסות של 200 פעילים מעפולה ומאהלים אחרים באזור, הפגנה של 400 איש בבית שאן השיבה את המאהל המדוכא במדינה למקומו. כמובן שראובן אברג'יל וארגון רבנים לזכויות אדם ("שומרי משפט") שלקחו את עניין מפוני הדיור בבית שאן תחת חסותם העקבית, העקשנית והמלאה כבר לפני שנה כשהמשפחות האלו פונו לרחוב, היו שם גם, ודאגו לכל מה שהיה צריך לדאוג, וגם דפני ליף (http://rhr.org.il/heb/?p=3131#.TlIPX7TxOns.twitter – ממליץ לקרוא. אותי זה מרגש בטירוף. המאבק בבית שאן הוא שיא של מלחמה נוראית ולא נגמרת נגד כל העוולות השלטוניות המסריחות האפשריות).

        קצת דיווחים? – שמועות על מעצרים בחברון ובהר הבית, כנראה מתקשורת זרה (אין לי לינקים).
        החוליה שביצעה את הפיגוע ליד אילת לא הייתה מעזה, אלא מסיני. מקור מצרי: http://rssmasr.com/en/egypt-identifies-three-men-responsible-for-eilat-terrorist-attack/

        המחאה לא נגמרה. היא לא מתחילה להיגמר. אולי היא בכלל עדיין לא התחילה.
        (מפעילי הבלוג מוזמנים לבקש ממני להפסיק כבר, אם נמאס להם מההשתלטות העוינת על הבלוג).

      • האמורי Says:

        חלילה ש"מפעילי הבלוג" יבקשו להפסיק מאחד ממגיבינו הראשונים והנאמנים, אזרח כבוד של ארץ האמורי (וסליחה על התשובה המאוחרת. מפעילי הבלוג היו מעל האוקיינוס האטלנטי)

      • נעם לוי Says:

        אני כמובן מסכים – וגם כבר פעיל: בכוח לעובדים, במכללה החברתית-כלכלית… הרבה לפני שהמאבק הנוכחי יצא לדרך. עכשיו אני גם פעיל במאהל חיפה. קורה משהו יפה וגדול. שבאמת רק מתחיל.

    • עומר Says:

      נועם, בבקשה אל תפסיק. אתה קול נחוץ

      • נועם א"ס Says:

        האמורי: אני מסמיק. (אזרח כבוד!! אפשר מדליה?)
        תודה עומר.
        נעם לוי: איכשהו הוצאתי את עצמי אקטיביסט גדול, ואני לצערי ממש לא (בעיקר מפאת מגבלות טכניות די קונקרטיות). 90% מ"האקטיביזם" שלי זה מול המחשב… שחו"ח לא ייצא שאני מטיף לפעילים בכוח לעובדים. זה באמת יהיה מגוחך מצידי.

        בהוקרה לבלוג ולקרואיו, עוד קטע של קאט-אנד-פייסט מוזיקלי (אני בד"כ לא טורח לשמור דברים כאלה, אבל זה די הארדקור): באדר מאיינהוף ברוטשילד – מעולה!

  9. אייל גרוס Says:

    אכן בזכות המבוכה ובגנות הטיח, גם ממני האירועים האלו הוציאו את זה… : http://aeyalgross.com/blog/?p=66124

  10. יוסי לוס Says:

    תודה רבה גל על רשימה מדויקת שאני שמח להסכים עם כל מילה ומילה בה.

  11. אבי פינטו Says:

    לתומי חשבתי שהקלישאות הפוסטמודרניות בסגנון "לחיות את הסתירות" יורידו ראש בעקבות המחאה. להבדיל ממאמרים של דרידה, המחאה לימדה אותנו שאדם צריך לבחור. מוזר איך התחמקות מודעת מבחירה, שפעם שימשה רק חומר לבדיחות קרש ("הרבי אמר, אתה צודק – וגם אתה צודק – וגם אתה צודק"), הפכה מופת לחשיבה עמוקה ומורכבת בחוגים ריאקציונריים באקדמיה. נו מילא.
    מה שמקומם במאמר הוא אמירות בסגנון "הפלסטינים דורשים". לפחות מההכללות האלה אמור היה החוג לפילוסופיה לגמול את הכותב. מי זה "הפלסטינים"? מי החליט ש"הם" דורשים את זכות השיבה? נכון שאהוד ברק אמר שאין פרטנר וש"הם" רק רוצים לזרוק "אותנו" לים. אבל את הסתירה בין מה שאהוד ברק אמר לבין האמת – את הסתירה הזאת לא צריך "לחיות" ולא צריך לתת לה לחיות.

    • גל כץ Says:

      תודה, באמת, על השיעור בפילוסופיה. מה הקשר דרידה? אם יש השראה פילוסופית לפוסט הזה היא דווקא היגל. שמא גם הוא "פוסטמודרניסט" בשבילך? היגל טען שמה שנחווה כסתירה ברגע היסטורי מסוים יכול לזכות בהתרה בהמשך, אבל זה קורה כי הסתירה נחווית במלוא עוצמתה, ולא מטשטשים את המתח.
      בכל מקרה, נהוג, כאשר מתייחסים לישויות פוליטיות, לייחס להן עמדות. כן, גם ל"פלסטינים", לא רק לפלסטיני ספציפי. אין או יש פרטנר, או רוצים או לא רוצים לזרוק אותנו לים – זה לא מעניין אותי. אבל הדרישה לזכות השיבה – אני עומד מאחורי העניין. אשמח אם תצביע לי על עובדות שסותרות זאת. 

      • עודד ניר Says:

        תודה על הפוסט, גל.

        אני מסכים כמעט עם הכל, פרט לממשיות האיום על ישראל (מדובר בהפשטה אמיתית, ולא בממשות אני חושב), ופרט לביטול לא דיאלקטי של הצופה מן הצד – אבל אלו הן באמת נקודות שוליות.

        אכן, נוכחות רוחו האבסולוטית של הגל ברורה כאן. התרת הסתירה, אם תקרה (כרגע יותר נראה שהכיוון הוא ראיפיקציה, אני חושב), דורשת להפוך את המבוכה אל מול הסתירה – שמקורה בתנאים האוביקטיביים של המחאה – לנרטיב סובייקטיבי של המוחים שיכול לתווך בין קטבי הסתירה (=לייצר נרטיב הסטורי חדש, אם לתרגם לפוסטמודרניות, שעבורי היא לא דבר "רע" בהכרח). ז"א, קילוף הטיח משמעותו טיוח חדש, תחת הפוסטמודרניות (ואני כבר בג'יימסון כאן) – כל עוד לא מדובר במהפכה קומוניסטית קלאסית עם סובייקט מהפכני כמו אצל לוקאץ'. הסתירה רק עוברת העתקה למקום אחר, כל עוד לא מדובר באיחוד סובייקט-אובייקט. ולכן בעצם אין לחתור ישירות להתרה מוחלטת של הסתירה – כי המהפכה פשוט אינה כזו. בינתיים. אני מסכים לגמרי שאסור להיות ריאקציונריים כלפי השלב בו הסובייקט המהפכני מוגדר רק באופן שלילי (כמו הפרולטריון אצל מרקס) – ולכן שרוי במבוכה. אבל בהנחה שלא מדובר כאן בתהליך קלאסי של היווצרות תודעה מהפכנית, אלא בגלגולו הפוסטמודרני (=קפיטליסטי מאוחר), אני חושב שבמקום הפרדיגמה של תיווך פוזיטיבי בין הקטבים (התרת הסתירה\יצירת טיוח חדש), צריך לדבר על משהו כמו הקונסטלציות של בנימין או הפרלקסה של ז'יז'ק – שבשניהם בעצם מדובר על תיווך דיאלקטי דרך תמטיזציה של העדר תיווך, אם רוצים לחזור להגל. וזה משהו שאני עובד עליו אקדמית.ז"א, התרת הסתירה מתבצעת דרך אי-התרתה – וזה לא אומר להישאר עם המבוכה, אלא פשוט שהסתירות בנרטיב מפסיקות להיות סתירות רק מעצם הופעתן התכופה זו לצד זו. או בשפה קצת מעצבנת, הסותר הוא הלא-סותר החדש.

        אני לא יודע אם זה מובן, אבל שוב תודה על הפוסט.

  12. רתם Says:

    גל, טוב לראות אותך כאן
    שוב, ומצויין שלכאן אתה
    רוצה לחזור.
    הפוסט מעניין וגם נכתב
    בזמן. אני רק מהרהרת,
    לגבי הניסוח שלך "חזרה
    ל”שעת האפס” של 48'…"
    לעניות דעתי, וזו גם תקוותי לפיוס,
    הפלסטינים (החילונים)
    אינם מצפים
    לחזור לאותה נקודה, הרי
    אין בחיים חזרה בזמן בניגוד
    לסדרת טלביזיה מהילדות
    מנהרת הזמן) . הם מצפים
    להכרה במה שהציונות גרמה
    ב48. דרך אגב, מכיוון שאחד
    מהעקרונות של ארה"ב למו"מ לשלום
    הוא " לא לעסוק במה שהיה"
    הרי שכולנו נידונים
    לנוע במעגלי ההווה והעתיד
    בלי יכולת בוגרת, אחראית ואמיצה
    כן לדון ב48. לדעתי
    מהטעם הזה לא תבוא
    ישועה מהמערב הרחוק.
    מקוה שהבהרתי עצמי טוב

  13. אבי פינטו Says:

    מה זאת אומרת "אין או יש פרטנר, או רוצים או לא רוצים לזרוק אותנו לים – זה לא מעניין אותי"? הרי אתה טענת שבאמצעות זכות השיבה, הפלסטינים דורשים שינוי ש"יטיל איום כבד על הישרדותם האישית והקולקטיבית [של היהודים] במרחב" – ובמילים אחרות, טענת בבירור שהפלסטינים רוצים לזרוק את היהודים לים (=דרך מטפורית ואלגנטית יותר לומר "איום על הישרדותם האישית והקולקטיבית של היהודים").

    כדי לומר משהו אחראי על "הפלסטינים", צריך לציין למי הכוונה. לכל הפלסטינים כפי שמוכיחים מבדקים גנטיים? לרובם, כפי שמוכיחים משאלי דעת קהל? לנציגיהם שנבחרו בבחירות דמוקרטיות חופשיות? לפלסטינים שמשחקים שש-בש ביפו, או שעובדות במתפרות במשולש, או שחופרים מנהרות בעזה, או בחו"ל, או בגדה, או בלבנון? איזה פלסטינים? זה ההבדל בין דיון רציני לבין כתבת הסתה של רוני דניאל; זה ההבדל בין ייחוס עמדה פוליטית ליישות קולקטיבית – לבין הפיכת קבוצה אתנית לקולקטיב הומוגני המאיים על קיומנו, אלמנט קלאסי של כל תעמולה מלחמתית.

    לגופו של עניין, אני מודה שלא ערכתי משאלי דעת קהל חופשיים בקרב כל הפלסטינים במזרח התיכון ובכלל. אני רק שמתי לב שביוזמה הסעודית מ-2002, שהפכה ליוזמה הערבית, שאומצה גם על-ידי הרשות הפלסטינית וארגונים פלסטיניים נוספים רבים, מדובר על "מציאת פתרון מוסכם לזכות השיבה". מוסכם – פירושו מוסכם על כל הצדדים למו"מ, כולל ישראל. זה בדיוק ההפך מלזרוק את היהודים לים, או ל"פתרון שיאיים על הישרדותם האישית והקולקטיבית של היהודים" כלשונך.

  14. אבי פינטו Says:

    צר לי כי שגיתי: היוזמה הערבית אינה מזכירה כלל את "זכות השיבה", אלא מדברת על פתרון צודק ומוסכם "לבעיית הפליטים". מה שרק מחזק את טענתי.

  15. אנרכיסט נחמד Says:

    אל תדאג גל, לא כמו חנה ארנדט, עדיין לא איבדתי לחלוטין את אהבת ישראל על אף שגם אני משתרלל עם צוררים. אפילו פעם ראשונה שקצת עצוב לי לעזוב את הארץ חזרה לברלין.

  16. אהד Says:

    אהבתי את הכותרת.

    מעניין שהספר ממנו לקוחה הפראפרזה: "החייל האמיץ שוויק" היה כה פופולארי בישראל של שנות החמישים עד השמונים לערך.

    בהיותו יצירה אנטי ממסדית ואנטי מלחמתית, יהיו שיראו בו קריאה לעריקות, סירוב לשרת בצבא וכו'…

    די מפתיע שהיה כ"כ מקובל בחברה המיליטנטית הצברית באותם השנים.

    ייתכן שהיה אהוב בגלל זהותו של האשק, הכותב, שהפך לסוציאליסט אחרי שנפל בשבי הרוסי וזוהה כנציג התרבות הרוסית השולטת.

    יש שאומרים שהיה אהוב בגלל דמיונו הספרותי לדמות היהודי בגולה, שנחלץ בעורמה ממצבים קשים. מעניין בהקשר זה שבחלק ב' של הספר מתוארים מקרי אלימות של החיילים נגד יהודים והיהודים שלא זוכים להצקות, מוצגים כחומדי בצע ותחמנים המסדרים את הגדוד בדרכו לחזית.

    בעיניי, מתבטא יותר מכל האופן בו הספר זכה לכזו אהדה בארץ באותם השנים- הדיסוננס המתכתב עם שאלות הזהות שאתה מעלה כאן.

    קצת מזכיר את היחס הדואלי לספר "עד קצה הלילה" של הסופר הפציפיסט מאותה מלחמה, שהפך להיות נאצי במלחמה השנייה.
    אישית ניגשתי אליו אחרי שקראתי ביקורת של חייל מעזה, שאמר שהספר הציל אותו מהשיגעון שחווה שם בימי שירותו הצבאי.

  17. נימרוד Says:

    הכל טוב ויפה, רק שהמאמר יוצא מתוך הנחה שהפיגוע אינו נגרם ע"י ברק! נכון חברים טענה הזויה, אבל בואו נראה: ביבי נתניהו – איש מכירות נכלולי שהמציאות בה הוא חי היא של פרסום ויחסי ציבור (אה הוא יודע גם לצייר גרפים יפה), הצליח להתברג לתפקיד הנחשק של רה"מ, הוא נשבע להאחז בו בכל דרך אפשרית למשך קדנציה שלמה, הוא חייב את זה לרזומה כדי לקבל ג'וב טוב אח"כ אצל חבריו הטייקונים. המחאה הזאת, איך אומרים, לא באה לו טוב. אם זה הוא מר הון-שלטון אז יש לנו את חברו, מר הון-בטחון. שהחליט להחלץ לעזרתו. מניפולנט ותחבולן אשר הצליח להשריש את תרבות השושו והמידור בחברה הישראלית עד שנהפכה לנורמה עסקית חברתית . חוסר השפיות כבר גלוי לעין ואנו נתקלים בו מידי יום, בכל רבדי החיים, והדג מסריח מהראש! יש לבדוק טוב מה עשה ברק בארצות הברית כל כך הרבה זמן, איזה פיגוע היה יכול לתכנן ולבשל כדי להעלות את ערך הפנטהאוז. בישראל אנשים מתעוררים יום יום ומגלים שתחושה רעה או חלום רע הופכים למציאות, ודברים שאנו לא רוצים להאמין בהם הם אמת. אז לפחות להכיר בכך שזה יכול בהחלט להיות, אולי אפילו סביר.

    • גל כץ Says:

      האמת שאני לא רוצה להיכנס לספקולציות הללו (הטענה שברק גרם את הפיגוע היא מופרכת, אם כי כפי שכתבו אחרים, אפשר לתהות על אופן התגובה לפיגוע). הנקודה שלי לא מתייחסת לפיגוע כזה או אחר, אלא לכך שבניגוד לרושם שנוצר לפעמים, התנאים בהם יכול להתרחש כזה פיגוע – כלומר התנאים של הסכסוך – אינם קונספריציה או מניפולציה של כמה אנשים. היא מעוגנת בגאוגרפיה, ההיסטוריה והתרבות הפוליטית של שני העמים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: