אין שום שגרה לחזור אליה

by

1.
מתי ייגמר הקיץ הזה? זאת לא רק שאלה פוליטית, אלא קודם כל אקלימית. רבים אומרים ש"האוהלים יתקפלו כשיתחיל הגשם". בשנה שעברה, הקיץ נמשך כמעט עד דצמבר – אבל אולי השנה שעברה היתה יוצאת דופן? בעניין זה מעניינת ההערה של חוקר אקלים בריטי כלשהו, שציין לא מזמן כי בעידן שינוי האקלים, המושג של "מזג אוויר רגיל לעונה" איבד את משמעותו. מזג האוויר יכול להיות גשום, בהיר או חם, אבל הוא לא יכול להיות רגיל לעונה, כי אין דבר כזה. מערכת האקלים השתגעה, היא פועלת באופן שאינו מוכר לנו. השגרתי כבר לא קיים, ואין טעם לחפש אותו.

במצב הזה, לא רק הציפורים והצפרדעים מתבלבלות. כאורגניזמים החיים בתוך הביוספרה הזאת, גם ההתנהגות שלנו מושפעת מהיעלמותה של השגרה. אנחנו יצורים של העולם החדש. אנחנו לא מאמינים יותר בשגרה.

2.
ובכל זאת, יש מי שרוצה לשוב ליומיום. לתקשורת נמאס מהקיץ הזה. היא רוצה לחזור לשגרה. מי שצופה בטלוויזיה, רואה שהיומיום חוזר. אנחנו, לעומת זאת, כבר למדנו שהיומיום הוא מלאכותי. היומיום הוא תוצר של הקפיטליזם: הזמן שבו אנחנו עובדים ומכלים את חיינו, והכסף נצבר אצל הבוסים. שהרי, כמו שלמדנו ממרקס: זמן הוא כסף, אבל השאלה היא כסף של מי.

3.
למאבק האוהלים אצלנו ולמהומות בלונדון משותף הסנטימנט הזה: יותר מאשר מחאה פוליטית, זאת התקוממות נגד העולם, נגד צורת הקיום, שאומרת בעיקר: אנחנו לא רוצים לחיות את העולם שאתם מציעים לנו. אנחנו רוצים להמשיך להיות ילדים.

4.
כמו פנסיונרית נוירוטית שחשה לבדוק כל בוקר על העציץ שלו כדי לראות שהוא לא נבל, אני הולך כל יום לשדרה בדאגה: אולי זה נגמר? אולי האוהלים פוחתים?
אנשים מנסים להרגיע אותי. ואומרים שמי שהשתתף במחאה הזאת כבר לא יוותר על החירות שלו. אולי. אבל איכשהו אני לא ממש סומך על ההמונים. מי שהלך אתמול אחרי דגל אחד, יכול ללכת עוד חודשיים אחרי דגל אחר.

5.
כאן ושם, השאלה שמופנית שוב ושוב אל הצעירים שברחובות היא: מי אתם? מאיפה הגעתם? אם הם היו פשוט "שמאלנים", "מהגרים", "איסלאמיסטים", "קומוניסטים", אפשר היה לדעת מאיפה הם הגיחו ולייבש את הקנים שלהם. אך מכיוון שהם הופיעו משום מקום, הם עלולים תמיד לחזור. זה הכוח שלהם.

6.
אחרי ההפגנה הגדולה, ראיינו לרגע קט את דפני ליף. הפרשנים באולפן הסכימו: דפני ליף היא מנהיגה מקרית לגמרי. אם לא היא, מישהו אחר היה עומד בראש המחאה. אולי זה נכון; אבל האם בנימין נתניהו הוא לא מקרי? האם יש בעולם דבר שרירותי יותר משמעון פרס?

7.
ברגעים מסוימים בשבוע שעבר נראה היה שרפובליקת האוהלים הופכת לתמונת ראי של החברה הישראלית. לטוב ולרע, כל מה שיש בישראל יש גם בה, גם אם בתמהיל שונה – כולל כהניסטים. ההבדל העיקרי הוא שלמדינת האוהלים אין צבא. זה גם היתרון העיקרי שלה.
אבל המהפכה במצרים הצליחה כשהצבא הצטרף והפיל את מובארכ. כך גם במהפכות אחרות בעולם. מה יקרה אם הצבא יצטרף למחאת האוהלים? זאת אופציה מבהילה, אבל כדאי להתכונן אליה – היא עשויה להתגשם.

8.

"אדיס אבבה הפכה לסמינר בלתי פוסק. על כל דבר דנו, כל דבר נבחן לעומק, דבר לא חמק מהאש המתגלגלת של הביקורת. אבל הסרת הצנזורה על העיתונות, צעד  שנועד להיות רק מנגנון בלימה להוצאת קיטור, הפך לזרז. שיכורים מהחירות שהשיגו זה עתה, כל הכוחות החברתיים החלו להרים עוד ועוד את אופק הדרישות שלהם. אדיס אבבה יצאה שוב לרחובות"
(רנה לפורט, תיאור המהפכה באתיופיה, 1974)

9.
הפוסט שפורסם כאן לפני כמה ימים מבטא בעיה שאיתה עוד צריך יהיה להתמודד: צועקים "מדינת רווחה", אבל האמנם בטוח כל כך שכולנו רוצים אותה? זאת לא רק שאלה של אפשרות לגדל ילדים בבית, או בכלל לשמור על המבנה המשפחתי שלתוכו גדלנו, שמבוסס לגמרי על החברה המופרטת. זה קשור לוויתור מוחלט על סגנון החיים שמוכר לנו.
אין לי ספק, למשל, שבמדינת הרווחה העתידית יהיה מקום להרבה פחות הומואים. מה שנקרא היום "תרבות הגייז" כבול לחלוטין לצריכה, לקפיטליזם ולגלובליזציה. בלעדי שלושת אלה, אין לתרבות הזאת קיום. אנחנו ילדי הקפיטליזם. כשהוא ייעלם, גם אנחנו לא נזהה את עצמנו.

10.
מצד שני, אין מה לדאוג. ציינתי כבר שמי שמדמיין איזה מצב סטאטי שייוולד מתוך המחאה הזאת, כלומר מדינת רווחה עם פקידי הסתדרות שתשרור חמישים שנה, משלה את עצמו. אני מתעקש שבעולם שלנו אין ולא יהיה יותר מצב סטאטי, וזאת צריכה להיות הנחת היסוד.
יותר מכך: אני בעצמי לא בטוח שאני מעוניין בחמישים שנה של מדינת רווחה. אני מקווה ששלי יחימוביץ תנחל הצלחה במפלגת העבודה, אבל למעשה, אני די מבוהל מהמחשבה של חיים במדינה שהיא עומדת בראשה – מדינה צדקנית, מוסרנית ועמלנית, שנראית כמו וריאציה עכשווית על דירה של דוד מפא"יניק עם ספרים של ספריית דבר. אודה ואתוודה: אני בכלל לא בטוח שאני מעדיף את זה על המדינה המושחתת והקפיטליסטית שאנחנו חיים בה עכשיו.
אז מה אני רוצה? אני לא מצפה לשום שינוי חיובי, מתון או קיצוני, בישות שנקראת מדינת ישראל. המדינה שלי כבר קמה: קוראים לה רפובליקת האוהלים. רק בה אני רוצה לחיות. אני לא מתכוון להצביע בשום בחירות. הבחירה שלי היא איה שושן.

12.
אולי הכישלון הוא התקווה. יש המזהירים: אם המהפכה תיגמר בלי שהשיגה הישג כלשהו בשטח, לא יישאר ממנה כלום ואף אחד לא יזכור אותה. והנה, לפני מעט יותר מאלפיים שנה נולד בבית לחם איש אחד ושמו ישו. בגיל 33 הוא נצלב. אחר כך, ההיסטוריה נמשכה ולכאורה כלום לא השתנה. האימפריה לא קרסה; הקיסר ברומא בכלל לא שמע על ישו, ואפילו פונטיוס פילאטוס המשיך למשול עוד כמה שנים אחר כך. יותר מכך: שום דבר במדיניות הממשלה לא השתנה. לא הוענקו שום הקלות במס לתושבי הגליל. כלום.
במושגים של פרשנים פוליטיים, ישו נכשל. ובכל זאת, אי אפשר לומר שישו לא השיג משהו בחיים שלו. הוא הקים כנסייה.

 13.
אם כבר מציגים דרישות, הדרישה הראשונה צריכה להיות: יבוטל הרכב הפרטי. כן, זה כולל גם אופניים.

14.
אם המהפכה תיכשל, זה יהיה באשמתי. אני מרגיש שלא התאמצתי מספיק.

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

22 תגובות to “אין שום שגרה לחזור אליה”

  1. יעל ר. Says:

    1. הבעיה היא לא גשם – להיפך, בחורף יהיה הרבה יותר סימפטי לישון באוהלים על פני החום הנוראי כיום. הבעיה היא שאז לא יעמדו לרשות המוחים בני הנוער והסטודנטים הנמצאים כעת בחופש.

    3. אין שום דבר במשותף עם לונדון. בלונדון לא היתה שום מטרה ל"מחאה" – סתם ונדליזם טהור. המשתתפים היו צעירים בלבד, בעוד כאן הם בני כל הגילאים, כולל משפחות שלמות שחיות באוהלים, כולל רווקים בני שלושים פלוס וארבעים.

    12. אני גם לא חושבת שיש פה איזו בשורה "דתית".. מה שכן, המחאה כבר עשתה הרבה בהוצאת האדישות ששולטת בנו כבר שנים, בזה שהתחלנו לדבר, במודעות ובהבנה שאנחנו צריכים לדעת יותר איך המדינה שלנו מתנהלת מבחינה כלכלית. גם זה סוג של להישג.

  2. א. ארגמן ניל"י Says:

    עפרי, אני בטוח שזה לא משהו שציפית לו בכליון עיניים ושיעשה לך את היום, אבל אני אדם שעומד במילה שלו – הבטחתי לך פעם שאפרגן לך בתגובה אוהדת באם וכשתפרסם פוסט שאסכים איתו, והנה זה קורה. אני דיי מזדהה עם מה שאמרת – לא מוצא אפילו סיבה להעלות סייגים. מברוכּ.

  3. רועי Says:

    אם לסמוך על תיאוריו של ויקטור הוגו, מה שקורה בארץ מזכיר את "מרד יוני" בפאריס של 1832. מריוס, אנז'ולרא וחבריהם החולמניים שהגדירו עצמם כ"בונאפרטיסטים דמוקרטים" מזכירים את המחאה ההיולית, המסרבת להגדיר עצמה, שמתחוללת בארץ.

    מבחינה זו, עפרי, מה שאתה כותב ב-3 נראה לי הולם מאוד את הנסיבות. זו מחאה כנגד המשרד והמשכנתא, תיק ההשקעות והחולצה המכופתרת. מרד כנגד עולם המבוגרים. אני חושב שזו הסיבה העיקרית שאני קצת מתקשה להזדהות. בניגוד למריוס פונמרסי אני כבר כמעט בן 32 ואוהב את טוחן האשפה שלי.

    • Assaf Says:

      ואני בן 45 ועדיין לא מוכן להתרגל לעולם של הגדולים. למרות שאני חי כבר שנים על שנים עם משרה מלאה, משפחה, משכנתא וכו' וכו' וכו'.

      משהו בסידור הזה הוא כמו מוות בתוך החיים, או חיים מתוך שינה.

      בקיצור, מזדהה מאוד עם מספר 3. מברוכ על הפוסט.

      • רועי Says:

        איך אתה מציע לקרוא תגר על עולם המבוגרים? לפעמים אני גם מרגיש כך, אבל נדמה לי שהדרך היחידה היא לשוב ליערות ולרדוף בחנית שלופה אחרי שור הבר. כלומר, מאז שהומצאה החקלאות לפני 10,000 שנה בערך הדרך היחידה להתקיים היא דרך שגרה סטאטית של לקום בבוקר וללכת לעבודה.

        האמת שזה גם יכול להיות מסוכן למאוס בעולם המבוגרים, כי יש דרך די קלה לעשות כן – מלחמה. חיילים לא הולכים למשרד.

  4. גיל אנגלשטיין Says:

    אז בעצם ההומואיות היא פשוט סטייה בורגנית שתיעלם בעולם החדש המיוחל? מתברר שהקומוניסטים הזקנים צדקו כל הזמן. מצד שני, הם גם הזהירו בשעתם נגד המשפחה כמוסד דכאני ואפעס לא ראינו את המוסד הזה מתקפל בשום מקום. בקיצור, וסליחה על המגזריות, האמונה בשינוי היא לפעמים אבסורדית כמעט כמו האמונה ששום דבר רציני לא יכול להשתנות. (ואת התגובה הקודמת, פליטת כפתור שנלחץ מוקדם מדי, אתה מוזמן מאוד למחוק)

    • oz Says:

      אם הבנתי נכון, העולם החדש הזה לא מיוחל.

    • עלמה Says:

      לא שההומואיות תעלם, אלא שתרבות-הגייז הקפיטליסטית, במובן המוכר לנו (זו של תל אביב שאין בה אוהל ודוכן אוכל אלא מועדונים ומותגים ומספרות ואמריקן אפרל ומצעדי גאווה שהם גם אטרקציה לתיירים ולכן ראשי העיר השמרניים ביותר תומכים בהם), תשתנה.

  5. יונתן ברזילי Says:

    על מה מתבססת ההנחה שיהיה מקום להרבה פחות הומואים במדינת רווחה? עד כמה שאני יודע, המדינות הצפון אירופיות שמקיימות סוציאל-דמוקרטיה מתונה (הולנד וגרמניה) ידועות במיוחד בהיותן גיי פרנדלי, ולא שמעתי שום תלונות על הסקנדינביות, היותר סוציאליסטיות. בכלל, החשש ממדינת רווחה לא ברור לי. זה אולי יכול ליצור דימוי של שלטון מפא"יניקי אפרורי, אבל למעשה כל מדינות המפותחות כיום הן מדינות רווחה. זה מה שנשאר אחרי הניו דיל מהכיוון הקפיטליסטי, ונפילת בריה"מ מהכיוון הקומוניסטי.

  6. עמרי די-נור Says:

    עפרי, אני לא מבין למה לדעתך עדיף מדינה קפיטליסטית מושחתת על מדינת רווחה מיושנת וכ'ו. אני מבין את הביקורת על שלי יחימוביץ' והרטוריקה שלה (שאני גם שותף לה בחלקי), אבל מכאן ועד להעדיף את שלטון הטייקונים של ימינו יש מרחק גדול.

    שנית, מה עשו לך רע האופניים

    שלישית, עם המדינה שלך היא רפובליקת האוהלים, אזי לצערי תיאלץ למצוא בקרוב אזרחות אחרת. מה לגבי ישראלית?

  7. אבי Says:

    ההפיכה שלך לניאו-ליברל היא מאוד מאכזבת.

  8. תהל Says:

    העניין עם הקפיטליזם זה שהוא עושה אותנו עצובים, נכתב באחד המניפסטים שקראתי לא מזמן. השגרה העצובה של הקפיטליזם היא מה שאף אחד לא מעוניין לחזור אליו. ואנחנו מאוהבים במהפכה וברעיון שלה ובאנשים שעושים אותה ובעיקר בתקווה שהיא נותנת ומטעימה אותנו (אני חושבת שלדור שלנו בפעם הראשונה). אני למשל מרגישה פשוט שמחה ותחושת רווחה, שאולי מגיעה מתוך סולידריות פשוטה, בכל פעם שאני ברוטשילד. אני חושבת שצמד המלים מדינת רווחה יכול להתפרש בדרכים אחרות ממה שכתבת – הרי קפיטליזם כרעיון טהור היה רעיון חברתי מאוד ושנועד לשחרר את המבנה הפיאודלי לטובת חירות אישית.
    על כל פנים, כמוך עפרי, אני לא רוצה שייגמר לעולם.

  9. תומר Says:

    תתאמץ עופרי, זה יכול להיות מעניין ומועיל אם תעז לדמיין עתיד יותר טוב, לשרטט איזשהו חזון. מבינה שבתפיסה שלך לא יכולה להיות מדינה מוצלחת כי מדינה היא מנגנון אלים בעצם הגדרתו, אבל יש אלימות ויש אלימות. מהפוסט עולה שישראל של לפני חודש היא הגן עדן כי בשל היותה גיהנום היא מאפשרת את תרבות הנגד. אבל היה כאן, ועדיין בארץ שמסביב לשדרות שורר גיהנום, תזכיר לעצמך את החום הלוהט שלפני הגשם שהביאה המהפכה, ודווקא אתה מכולם שמבקש ומצליח לאתגר פתאום אתה משתפן, דווקא ברגע שצריך לחשוב מעבר לאלטרנטיבות הקיימות שהן או מדינת בן גוריון או מדינת ביבי. צר

  10. שוקי Says:

    שלום עפרי,
    תודה רבה לך על כתיבתך המעוררת בימים חמים ולא פשוטים אלה, ועכשיו לפינתנו "אני רק הערה": נתקע לי בראש שלא מרקס הוא זה שלימד אותנו שזמן הוא כסף אלא בנג'מין פרנקלין (ע"פ מקס וובר בחיבורו על האתיקה הפרוטסטניטית והקפיטליזם). אשמח מאוד אם תתקן אותי במידה והערתי שגויה מאחר והספר אבד לי.

  11. אהד Says:

    עפרי אהבתי את העמדה הדיכאונית. אולי יש בתבשיל שלך גם תבלינים שמרניים, גם עוד הרבה קולות. אבל כקורא שלא מפספס אף פוסט שלך, אני מעריך את יכולתך להקשיב לשלל הזרמים שעולים בך. בכך אתה הופך קולך בעיני ליותר אותנטי ופחות דוגמטי. מעניין שכל ה"שולפים" המהירים מהמותן, ספגו חבטות תקשורת בגלל חוסר הגמישות, שנובע מהתפקיד הצר, שלקחו לעצמם במרחב הציבורי (ע"ע מרגול). אישית אני מעדיף כותבים כמוך. החיבור למזג האויר משקף אגב, גם את הלכי הרוח בפוסטים שלך ובכנותם- גם את הלכי הרוח של הרחוב. כל זאת מבלי להזכיר את הנבואות קצרות הטווח שהגשימו עצמם (בפוסטים על המהפיכה בקהיר האפליקציות וכו'). בקיצור- אהבתי.

  12. yoash / יואש Says:

    מסכים איתך לגבי הרכב הפרטי, והייתי אף מרחיב את זה לרכבים בכלל. מדוע שלא נגור ונחיה רק בטווח שאליו הרגליים שלנו יכולות להגיע?
    זה יהיה מרגיע מאוד.

    • יוסי Says:

      מסכים לגבי ההרחבה לגבי כל סוגי הרכב (טפויומאט) אבל הייתי מסייג ומתיר שימוש בסוסי פוני כבהמות משא משום שבנוסף להיותם חמודים, טבעיים ומרגיעים גם יהיה עודף של סוסי פוני כתוצאה מהטבת הלידה שהצעתי בתגובה קודמת. בגללים ניתן יהיה להשתמש לדישון או להסקה. מדהים איך כל חתיכות הפאזל מתחברות לפסיפס אינטרגטיבי והרמוני. זה היופי של תכנון כלכלי מרכזי. לא?

  13. יובל אחר Says:

    איה שושן – בוגרת קורס אע"מ ואשת ב"ר מדופלמת. הייתכן והטייפקאסט של גל כץ על חיילי 8200 נכשל בצורה טוטאלית? הייתכן כי ייצור הומניסט, רגיש וסוציאלי יצא מבטנה של אחת מהמערכות הקפיטליסטיות, הבורגניות ומנציחות השגרה? אולי על כל "פודל" כמו עינת ווילף יש "גולדן רטריבר" כמו איה שושן? חומר למחשבה.

    • רועי Says:

      לא הייתי מגדיר את 8200 כמערכת קפיטליסטית. הקפיטליזם בטהרתו הלסה-פיירית דוגל במערכות שלטוניות מצומצמות, בתפקוד מינימלי של המדינה ובחירות היחיד. 8200, יחידה בגוף ציבורי עצום ובזבזני שכופה את הגיוס על חייליו, היא ייצוג מושלם לסוציאליזם דווקא, או לאמונה שעל המדינה לספק מגוון רחב של שירותים.

  14. Shirley Kedar Says:

    אני מתארת לעצמי שהרבה מאנשי המחאה מזדהים עם הכתוב, לצערי זאת אומרת. כי מי שלא ממש מבין על מה מדובר,באמת ירוץ אחרי דגל אחר מחר. המחאה הזאת אולי התחילה מ"דיור" אבל היא התלקחה בגלל ובזכות הזעם,זעם על אי צדק משווע שכבר לא משאיר שום חלקה טובה להתבצר בה, זה בכלל לא שאלה בינארית של "קפיטליסם מול מדינת רווחה ", מדובר בעושק גס ובוטה, בשחיתות חסרת בושה וחסרת גבולות, בחסר אחריות פושעת של המנהיגות ,שיודעת ומודעת ומשקרת ממש משקרת לנו בפרצוף. במשך שנים מספרים לנו שהכל נפלא כאן, צומח ומשגשג וזה בזמן שאוכלוסיות שלמות מדרדרות לעוני מחפיר. אנחנו אולי עוד לא יודעים מה זה עוני ומה עוני אומר, ההורים שלנו עוד לא נותנים לנו להרגיש את זה,אבל מחוץ לרוטשילד יש כבר מספיק אוכלוסיות שמרגישות את זה טוב טוב. להיות עני זה לאבד את החופש,זה לאבד את הכבוד, להיות עני זה להיות מושפל באופן קבוע,זה להפוך שקוף כאדם וכאזרח. מי שראה את ההורים שלו עובדים כל החיים שלהם ועבד כל החיים שלו ועדיין חי בעוני כזה, זועם. הוא צריך לזעום, כי הזעם שלו זה הדבר היחידי שנותר לו כבן אדם. את הזעם הזה באמת מרגישים פחות ברוטשילד, שהפך למין "כלוב זכוכית" של המחאה, מוקד תיירותי שהפכו בטעות לסוג של ססמוגרף לעצמת המחאה, אבל הזעם קיים ועולה כי הזעם הזה מוצדק ואם הציבור הזועם הזה לא ירגיש שיש לו מענה אמיתי הוא יהיה הרבה הרבה פחות מנומס מה"לא נחמדים" של רוטשילד. הלוואי.

  15. תום Says:

    זה לא חייב להיות או שפע קפיטליסטי שהורס את החברה או צמצום ושיתוף קומוניסטי שמייצר חברה טובה (נגיד שאלו הצדדים..)

    יש אפשרות ליצור רמת חיים גבוהה לכולם עם מבנה חברתי שיתופי

    http://www.discovervenus.com/index-he.htm

  16. ישו הנוצרי Says:

    מאמר מרתק!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: