מחשבות על עיסות

by

גור אילני

באחד הימים בתחילחת השבוע, יצאתי לשיטוט של בוקר במאהל. משתדל לא לצעוד לאנשים לתוך מברשת השיניים, התקרבתי לעבר אזור שתמיד משך אותי בכל התארגנות – המטבח. ברור לי שאם הייתי גר במאהל, במקום לדון בנושאים שברומו של עולם הייתי פועל מטבח פשוט, או מקסימום אחראי על הפס הקר, עד כמה שמשהו יכול להיות קר בחוץ באוגוסט. אדם ניגש אל ה'דלפק' וקיבל מנה לא גדולה של עיסה חסרת צבע במכת מצקת לתוך צלחת הפלסטיק הרב פעמית שלו.

אוכל יכול להסעיר את החושים כשהוא נתחב באירוטיות אל תוך פיו העורג של אהובך, הוא יכול להיות חומר לספר נהדר שמקשט את השולחן, הוא יכול להיות סיבה לצאת למסע הרפתקני למערב אוסטרליה, וכן – הוא יכול להיות הדבר הזה שהוגש באותו בוקר במאהל המחאה.

בשנים האחרונות מצא את עצמו האוכל במרכז העשייה המקומית. תכניות טלויזיה בכל שעה, שוקי מזון, מסעדות שף, בלוגים על אוכל, ספרי בישול שנארזים יחד עם קופסה לקחת למשרד, וסיבה עיקרית של גולים לבוא לביקור בארץ – כי הדבר היחיד שנשאר לצפות לו בכיליון עיניים במהלך התור להחתמת הדרכון הוא הביקור אצל אבו-חסן.

רון מיברג תיאר פעם את ישראל אהרוני שוכב על הרצפה מותש וחבול אחרי ביקור של משטרת ההגירה שעצרה עובדים לא חוקיים במסעדתו. כמו ב"עפיפונים" של רומן גארי – התותחים ניסו לעצור את היצירה הקדושה שמתרחשת במסעדתו, אך הוא, בעזרת כוחות על-אנושיים, הצליח לעמוד בלחצים ולהמשיך להגיש למקומיים דים-סאם.

אני ממשיך לעבר חלק אחר של המאהל במטרה ללמוד עוד על המטבח המהפכני ועולה לעבר פינת בר-אילן. אוהל תמים למראה, ועליו מדבקה עם מסר: בתוך האוהל הזה שובת רעב אדם מאז ה-19.7.

(הדימויים מתוך הסרט "הזלילה הגדולה)

 האוכל הפך עבורי למפלט היעיל ביותר מפני המציאות. כשאין לך על מה לדבר ומה לעשות ואיפה לקבור את עצמך, לפחות יש את השוק עם הקובה של עמומה, הדוכנים עם הירקות בלאדי, הקצב שמוכר בשליש מחיר מהסופר בשר טרי וטוב, אם כי מקורו אינו ידוע. אחר-כך אפשר לבשל. פאי בטטה ועשבי תיבול, פלפלים ממולאים בבשר ואורז.

בשורת האוכל האורגני והטבעי הביאה איתה את הדרך החדשה להתכחש לכל מה שקורה מסביב: במסווה של חלב עיזים גלילי נמכר במחירים גבוהים נוזל לבן שמקורו בהתנחלות מהר חברון. טחינה מלאה, קמח מלא, בצלצלי שאלוט ופטריות פורטובלו כבשו את המדפים ואת המטבחים – לא לפני שחלפו בסערה על פני מחסום היציאה מן השטחים הכבושים.

קווי תעופה חדשים נחנכו בין ישראל לבין ארצות שונות – שולחים מטיילים רעבים בכיוון אחד וצדפות וחסילונים בכיוון הנגדי. המעמד הבינוני גיבש תכנית: אם לא נצליח לשנות את העולם, פשוט נאכל אותו.

אלא שמשהו קרה. התכנית עלתה על שרטון – והמחאה פרצה. ההמון גדש את השדרה, והררי קרטוני פיצה נערמו ליד פיצריית טוני ווספה. יחצ"נים מן הממסד שיסו את המגיבים בתשלום בתרבות בתי הקפה, הקרואסונים, והזמנת הסושי למאהל. תגיד לי מה אתה אוכל ואני אגיד לך מי אתה. כי אם אתה אוכל סושי אז כנראה שאתה גם ממומן ע"י הקרן החדשה. קבוצת פעילים יצאה לעבר ביתו של ראש הממשלה, כשבאמתחתם סושי ונרגילה כשי ממעמד הביניים הנשחק. חשבתם שנאבקים על אידיאלים? זה נראה יותר כמו פוד-פייט.

האיש מהאוהל החליט שהוא שובת רעב. שלושה שבועות (עד מוצאי צום תשעה באב) שהוא לא אכל קבבוני-טלה. אולי החום עוזר, התיאבון גם ככה לא משהו. ההיסטוריה מלאה בשביתות רעב. מאייבי נתן ועד למתמחים בבי"ח מאיר, מאבקים צודקים מצטיינים ביכולתם למצוא את אותו אדם שבוחר להקריב את בטנו למען מטרה נעלה ולחוש את עקצוצו המענה של הרעב. זה, בתמורה, מקנה לשובת את העליונות המוסרית הנחוצה לדימויו העצמי, ומבדילה אותו מהשבעים והמושחתים.

תרבות הרעב אינה זרה ליושבים בארץ, גם לא ליהודים בכלל. למעשה היא נעה על ציר אחד, שנמתח בין מחנות הריכוז לבין מסעדת מול-ים.

אבל עוד יותר מששובתי הרעב משמעותיים – אוכלי העיסות הם מובילי תרבות הנגד. כי לא לאכול בכלל זה אצילי – אבל לאכול עיסה בתיאבון זה מהפכני. באותה מידה שהאיש בתחתונים היה הסמל של המאבק בראשיתו (ולא אדם עירום, לדוגמה) – איש העיסה שפגשתי אתמול בבוקר מגדיר עבורי את המקום שהדברים נמצאים בו כעת.

אני מברך על בואם של השפים לבשל למוחים ולהעניק את הברק החסר, לכאורה, בחיי המאהל, אבל בשביל מאפים איטלקיים כמו שהכין השף הנודד מאיר קרנש אפשר לבקר אצל טוני וספה. לעומת זאת, בשום ספר מתכונים מעוצב לא תמצאו את הרצפט למה שראיתי מוגש אתמול בבוקר.

 

היום, בניגוד לעבר, יש כאן אנשים שמוכנים לאכול מרקחת שאפילו סבתא שלהם לא היתה מאשרת. אולי הם מכפר שמריהו, אבל הם לא נרתעים מקצת איכסה. הם קוראים בכך תיגר על תרבות השפע והצריכה, ועל תרבות השואה של הסבתא, שעברה לה איכשהו בלי משים דרך אמא. העיסה נראית ממש טעימה כשהם אוכלים אותה, ואני מקווה שבעתיד לא ימציאו שום מתכון שישדרג אותה ויהפוך אותה למשהו אחר ממה שהיא. מי היה מעלה על דעתו שהמרדף אחרי טעם החיים האבוד ימצא מרגוע דווקא כאן?

אחרי שנסיים להחליט אם בכלל צריך להציג דרישות, נגבש את מסמך הדרישות, וניישם אותן עד האחרונה, אני מקווה שנדע לשמור על המצה הקדושה של מאבק האוהלים. שהעתיד הוורוד טומן בחובו, בנוסף לרשימת הישגים, עוד קצת תבחיל חסר צבע.

תגים: , , , , , , ,

11 תגובות to “מחשבות על עיסות”

  1. אהרן שבתאי Says:

    מאוד אהבתי!

  2. יהושע Says:

    מאוד יפה! הערה בצד הדברים על עליית השפים, תוכניות הבישול והגורמה – מעניין שדווקא הטלויזיה (שלא יכולה להעביר טעם וריח) מוצפת בתוכניות בישול. מה שאנחנו רואים בהן זה אנשים בעבודה. מי שהביא את הדברים כמובן לשיא הם חיים כהן ואייל שני – אם חושבים על זה, כשאהרוני עלה כשף-סטאר הוא הביא איתו מקומות אחרים: עם גבות מחודדות, צמה, משקף עגול וזקן ארוך הוא היה סיני (ותאילנדי ויפני וויאטנאמי) – במסגרת תפיסה עצמית פרובינציאלית הוא הביא לנו מקומות אחרים. חיים כהן מביא לנו אותנו (עדות, הטיגון של אמא, הממולאים של סבתא וכד') – חיים כהן מביא לנו את הילדות שלנו, האוכל הוא רק מזכרת. את המהלך של חיים כהן (חינני ככל שיהיה, שגשוגו קשור בנרקיסיזם מקומי) משלים אייל שני שבמסגרת מדיום (טלויזיה) שלא מעביר טעם וריח הוא מדיום (מתקשר) של חומרים – בכשרון רב הוא מתקשר איתם מתוך איזושהי מהות שאמורה להיות טבועה בהם (יש לו סדרה דוקומנטרית על חלב, יין, ביצים ועוף שהם כביכול סל המזון הכל-ישראלי). המעניין עם שני הוא שאצלו זה תמיד יותר טעים (בכל תוכנית בישול יתעכב הבשלן על השום, המלה, הפלפל ושמן הזית שהוא מוסיף – יש בכלל תבשיל שאין בו פלפל, שמן זית, מלח ושום?!). זה יותר טעים אצל שני כי זה בטלויזיה – אל המזנון או אברקסס צפון הולכים כדי שיהיה טעים כמו בתוכניות של שני. ובאמת טעים לאנשים שם יותר, כי אלה הטעמים מהטלויזיה (שלא מעבירה טעם וריח, כן?). אז מה שגור כותב כאן קשור גם לטלויזיה – העיסה שאינה בטלויזיה, שלא יכולה להיות בטלויזיה. היא במציאות. היא הממשות כמו שאומרים ב'ארץ האמורי'.

  3. אמא Says:

    כתוב נהדר, בתנופה ובחן, ומעתיר טעם נוסף למאבק. – אמא

  4. פרידמנית Says:

    פוסט מצויין.
    עוד משהו:
    שובת הרעב, כמו (לרוב נערות) בהפרעת אכילה, מחזיר את השליטה לחייו דרך אי האכילה. הוא שולט על מה יכנס לפיו ומה לא: זה המקום האחרון שיש לנו עוד שליטה על הגוף.
    כמו תינוק ש"עושה מחסנים". זה המקום שבו אי אפשר להכריח.

  5. עלמה Says:

    מקסים. עושה חשק למחוא לך כפיים. ולאכול עיסה גם.

  6. יסמין Says:

    יופי!
    ואוסיף גם, שלפני קצת יותר משנתיים קרה לי ולמשפחתי מקרה… איך להגדיר את זה… היינו קרובים למות. ובאמת, מיד אחר כך כל מה שמעסיק אותנו באוכל בחיי היומיום — ואני מעזה לשער שבאוכל אנחנו קפדנים יחסית לרוב האוכלוסיה (בקוטב הפשוט והגולמי של הדברים) — נעלם, התבטל, נדחק הצידה, ובעיקר נראה קצת מגוחך.
    ואחר כך חזר, כמובן. שהרי אנו נשמרים מאוד לנפשותינו. אבל זה כבר סיפור אחר.

  7. Sharon Gur Says:

    פוסט מצויין! כתוב מעולה ומעביר נהדר את הטעם של העיסה

  8. שלומי Says:

    מעולם לא הגבתי פה, אבל אני מכיר את הבלוג שלך המון זמן וכל פוסט הוא פנינה.

    בכל אופן הפעם אני כן מגיב בשביל לנסות לשכנע את האנשים לבוא למאהל הירושלמי, שצפוי לעבור דירה בימים הקרובים, שם דווקא יש אחלה אוכל.

  9. יונתן Says:

    לא רוצה לקלקל את ההתלהבות, רק לעדכן.
    אסעד אבו ח'ליל, פובליציסט וחוקר אנטי-ישראלי חריף, מביע את דעתו השלילית לחלוטין לגבי המחאה בישראל:

    I have no interest in Israeli protests and I only harbor disgust to expressions of public opposition in Israel. This is a deeply racist society that all Arabs see. Not one Arab I know, or see on the internet, is expressing any solidarity with a population that never flinched in its embrace of Israeli war crimes. Don't sell me that one-time big crowd that took to the streets in the wake of Sabra and Shatila massacre: that was no humanitarian manifestation: it was about an internal political dispute among occupying Israelis. You want me to be impressed with your protests over rent? I am never impressed with anything you do, but maybe you can impress somebody else if you protest the fact that you–YOU THE PROTESTERS–are occupying buildings that you stole by force from Palestinians and that you–YOU THE PROTESTERS–are protesting over a land that you stole by force. You never are bothered by the consecutive massacres that you–YOU THE PROTESTERS–perpetrate in your national army. There is only conflict between you and us: only conflict. I even cringe when I see you protests because I know how deeply racist you are and how much you suffer from self-admiration and delusions. But your delusions are good for us: you won't know what will hit you in the future in response to all the war crimes that you have committed against our people. You may hear a cheer or two from a handful of puppets of your occupation, or from a propagandist or two in Saudi publications. But the conflict will continue: It will only end by the end of that Zionist entity and an end to the occupation of Palestine. And once the Palestinian refugees are returned to their homes all over Palestine, I will make sure that you get decent rents in the formerly Palestinian refugee camps because we may be a bit short of space for the occupiers then. Oh, one more word: go and shed more tears for Mubarak and ask him for space in his Sharam Ash-Shaykh hospital.

    (מתוך הבלוג שלו angryarab)
    זכותו לחשוב ככה. אני נולדתי פה ולכן אני על-כורחי דואג לשלומה של ישראל. אני לא יודע מה יצא ממחאת האוהלים – את הבעייה הפלסטינית היא לא תפתור, אבל אם היא תביא לתיקון חברתי או כלכלי, מה טוב.
    בהצלחה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: