מכתב לראש הממשלה

by

ר. קיינר

מכתב לירי לראש ממשלה ולעם, ממישהו שאף אחד לא מינה אותו לדבר בשם אף אחד, על תנאים מוקדמים למשא ומתן. (בעצם, לא תנאים מוקדמים. תנאים מאוחרים.)

עבור רוה"מ היקר, שזה ביבי, או יאיר לפיד, אני חושב.

מה אנחנו רוצים? אל תהיה טמבלול, אנחנו יותר מדי אנשים בשביל לרצות אותו דבר. העם רוצה כל מיני דברים. אין לנו רשימה, וגם לא תהיה. אנחנו רוצים את מה שמרוח בטושים על שלטים. אמיתי רוצה שתוציא את היד הנעלמה שלך מהתחת שלו, שולה בעניין של דירות לחד הוריות במקום בתי ממכר נקבות בנוה שאנן ותחנה מרכזית, ומינגוס חורק לי באוזן שלא תפיל עליו את הפצצה הגרעינית, בבקשה. אם בא לך על דרישות יותר קונקרטיות, תקפוץ לאינטרנט לקרוא את הדו"חות של הארגונים עם האבק הדיגיטלי והדפי html המצהיבים. תקרא אותם. יש שם כמה דו"חות ממש שווים.

מתי נלך? זה לא שפתאום יגאל יגיד וכולנו נתקפל. חלק ילכו כשדברים יתחילו באמת להשתנות, וחלק כשימאס להם, או כשתצליח להתחיל עוד מלחמה, או כשאקירוב יישרף וכל החברות קבלן ילכו לעזאזל. חלק ילכו כשכחלון ודרעי יעשו לך פוטש, וחלק ילכו כשיתחיל הרנט-קונטרול, או כשהגשם שהיה אמור לרדת על בית אל ישמע בחדשות מניו יורק שהוא יורד על פלסטין. או שנלך כשנחליט שעברנו מספיק הרצאות בשדרה באחת עשרה בלילה על חוב ציבורי ותקציבים, ושנבין, שהרגע הרמנו את האמא של הפסטיבלים עם אוכל משאריות בחינם בלי חסויות, ושזה לא כזה ביג דיל, מעצרים, ושאנחנו יודעים על מה נצביע, ושהכסא שלך עשוי מניירות, ושאוהל אחד ושני רימוני עשן זה יותר מעשרת אלפים פתקים.

מה עם המשא ומתן? אני מוכן להיוועד איתך (כמו שאומרים), אם בא לך, איזה לילה בלוינסקי, על מחצלת וטאלי מ 24 רופי. אם תגיד מראש אני אדאג שגם סילבי וגרמאיי יהיו. יהיה קטעים. או ביום שישי בשמורת האלונים אבו-לימון קצת אחרי מודיעין עלית. מקסים שם. פעם היה שם נס, ועכשיו עוד פעם מחכים. שמעתי שעיני אמר שדפני דורשת משא ומתן מול מצלמות. לבולבולית הזאת יש שכל, מסתבר. לגבי האחרים אני לא יודע מה התנאים שלהם למשא ומתן. תשאל אותם ישירות. אולי איה will facilitate להם אסיפה עם נפנופי ידיים והם יחליטו בהצבעה (שלא מחייבת אף אחד) איזה משא ומתן להרים. (איתי ספציפית, דרך אגב, אין לך מה לשבת אם אתה לא מתכוון לשחרר בסוף את חוק הדיור הציבורי.)

אנחנו צעירים מתלהבים, וקומץ אנרכיסטים שמאוהבים במחאה, ותל אביבים מפונקים, ולא מספיק עניים בשביל להיות באמת רעבים. אם תבדוק טוב, תראה שבאוהל 1948 יש גם ערבים, ושאנחנו מערבים פוליטיקה, ומקבלים כלים חד פעמיים מהקרן החדשה, וישנים עם נרקומנים, ועם יהודה החתיך, ועם מסתננים. ואולי בסיבוב הזה לא נשיג הרבה, אבל יש כאן כמה ילדים עם ראסטות מגואה ומנאלי ושריטות מבת-ים וחברון באוהלים, והם הגיעו, והם לא מוכנים להיות עבדים בשוק החופשי שלך, והם רוצים את זה כאן, והם רוצים את זה עכשיו, והם רוצים כל מיני דברים.

ר. קיינר

תגים: , , , , , , , , , , , ,

15 תגובות to “מכתב לראש הממשלה”

  1. שרון Says:

    איי, אהבתי!

  2. בני ברונר Says:

    ר. קיינר יקירי, אתה בהחלט מועמדי לראשות הממשלה והקק"ל גם. מבחינתי אתה גם כנסת ישראל וגם הפרלמנט הבריטי. שר התרבות, השיכון, והכלכלה בעטיפה נוצצת אחת. אתה יותר אותנטי מעמוס עוז ויותר קרבי מברק אהוד. במחיצתך יאיר לפיד נמוג בפייד ארוך אלתוך השכחה. חזק ואמץ ואל תירא כי לך ניצחון המהפכה!

    • אורחת (ג)מלים Says:

      אמן, לתגובה הראשונה הזאת, למרות שעכשיו כבר תשעה באב, יום שכנראה לא מברכים בו. האם אמן זו ברכה? וגם לתגובה האחרונה נכון לעכשיו (של יריב). וגם ליהושוע ודודי באמצע, ותודה אפילו לרועי ובעיקר לאורי, שגם אם אינו משכנע (מי באמת מאמין שהדרישה היא ללכת אחורה למשהו?), הוא אכן, כמו שיריב אמר, מבריק, וזה טוב לנו, שיבריקו גם נגדנו, זה משחיז מה שצריך להשחיז. זה טוב לשאול ממה אנחנו מוקסמים, זה טוב רגע להביא קצת סקפטיות לענין האווירה והזרימה. זו שאלה אמיתית, מה כאן חזיון שווא, האם תחושות הביחד למען צדק הם מין כזב כזה, כמו השלבים הכי בנאליים של התאהבות, ולא פחות ממכרות, או שזה החומר שממנו נבנים שנויים קולקטיביים משמעותיים, כמו שקשרי גורל אישיים משמעותיים נבנים — לפעמים — משני אנשים שמתאהבים.

  3. יונת חלון Says:

    נחמד, הייתי מסכם בדרישה הבאה מביבי. דרישה שתביא מזור לחבר'ה מחברון, לערבים, לבת ימים ולצפונבונים.

    לא כולם יאהבו אותה, אבל בטח תתנחם בעובדה שביבי יאהב אותה עוד פחות וקול נקישות רם יעלה מהמקום שאליו נהוג לכוון בעיטות אם יתחיל להרהר בקריאה הזאת.

    צרף את הדתיים והערבים למעגל החובות והזכויות!

    כולם לעבודה,כולם לשירות לאומי- אין יותר תלמידי ישיבה ואין יותר עבודה או תשלום בשחור- מי שיתפס, שנה של שירות לאומי.

    הכסף שיתחיל להגיע משני המשקולות האלה שאנחנו סוחבים 50 שנה יאפשר למעמד הבינוני להיות ולמעמד העני לחיות.

  4. עמוס Says:

    גם אני, כמו בני, מוכן להצביע בעבורך לכל תפקיד.

  5. נתו Says:

    ר. קיינר, מילים כדורבנות!

  6. רועי Says:

    האמת שאני לא לגמרי מבין את ההקסמות המחודשת מרעיונות סוציאליסטיים כמו דיור ציבורי או ססמאות כ"צדק חברתי". דיור ציבורי זה בערך כמו שקריית מנחם בירושלים נראית, או דימונה. חיזוק ההתאגדות המקצועית אומר שכולנו נראה כמו שולה מהדואר, ושאף אחד לא יפריע לה כי היא בהפסקה.

    לדעתי הסוציאליזם קורץ, ובייחוד לדור מבולבל, פשוט כי הוא יופמיזם לקבלת דברים בחינם, בזכות מאמציהם של אחרים. "צדק חברתי" אומר שהמדינה תרכך את פגיעתן של החלטות רעות, כמו ללמוד סוציולוגיה או לבזבז את שנות ה-20 בטיולים, על ידי כך שאחרים ישלמו יותר מיסים.

    אמת, אני שמרן שגר בניו יורק, אבל הצעותיו של ביבי דווקא נראות לי לעניין. יקר בישראל כי השוק ריכוזי, המכס גבוה, המס העקיף גבוה ומנהל מקרקעי ישראל מחזיק ברוב הקרקע הפנויה. כמובן שהנמכת המיסוי העקיף והמכס תגרור לאובדן הכנסות עבור המדינה, אז צריך לראות על אילו שירותי מדינה אפשר לוותר (אני בעד להפסיק את גיוס החובה).

    בכלל, מה כל הערגה למה שהיה פה לפני 30 שנה? אני חושב שזה נראה לנו כמו תור זהב אידילי כי ישבנו באין מפריע מול הטלויזיה וצפינו ב"רכבת ההפתעות", אבל רבים מהורינו התקשו לגמור את החודש. מה בדיוק היה נחמד כל כך בישראל של שנות ה-70 או ה-80? זו הייתה חברה מגוייסת, מצונזרת ו"פאשיסטית" בהרבה שגם הייתה ענייה למדיי.

    • יהושע Says:

      שלום רועי, תודה על הפרספקטיבה מניו יורק. אכן קשה להבין מה קורה ברפובליקת האוהלים כשחומר הקריאה הזמין ברובו הוא התעמולה של הפאשיזם הטכנוקרטי של ההון. ארה"ב היום – המדינה הדומה ביותר לברה"מ בתקופת ברז'נייב – עומדת לעבור בעצמה מהפכת אוהלים ב-20.09 בוול סטריט במקביל למאבק הפלסטיני לעצמאות באותו אי (מנהטן).
      לעניינינו – עברנו מחברת משמעת לחברת שליטה – כך שאין ערגה לדבר – ודאי לא לקורפורטיזם מפאיניקי, גם אם זה עשה שימוש ברטוריקה סוציאליסטית. הדיבור שלך על החלטות רעות כמו טיול בשנות ה-20 מנותק מההצעה שלך לביטול גיוס החובה – הטיול הוא ביטוי פוסט-טראומתי לתקופת הצבא עצמה. בנוסף, כל הנוסחאות א-לה ביבי שאתה מציע מנותקות מהדרישה העקרונית של רפובליקת האוהלים: "התשובה להפרטה – מהפכה!". משנות ה-70' נעשה כאן שינוי משטרי (כמו בברזיל, פורטוגל, יוון והגוש הסובייטי לשעבר) ומעולם לא דנו בו – המעבר למשטר הפרטה (שהציע בסל הפתרונות שלו את אלה שאתה מונה) פשט את הרגל – מדובר בניאופיאודליזם: נותנים לעשירים להתעשר אבל דבר לא חוזר אלינו. מדובר בכלכלת חוב של משקי בית למימון רנטות שונות לבעלי הון (מיסי החיים של דיור, חינוך, בריאות, תזונה, תחבורה, תקשורת, השכלה וכו'). כשרפובליקת האוהלים תקום ממושבותיה הכל יצטרך להיות אחרת…. תחי רפובליקת האוהלים!

    • דודי Says:

      יש יתרונות לחברה של לפני 30 שנה על-פני החברה של זמננו.

      למשל: מערכת חינוך טובה יותר, כנראה, ודיור זמין יותר. היכולת של זוג ממוצע להגיע לדירה ממוצעת הייתה טובה בהרבה. דירה ממוצעת עלתה כמו 70-80 משכורות ממוצעת ברוטו, ולא 140 כיום, או 100 לפני גל עליות המחירים הנוכחי. נכון אמנם שדירה ממוצעת הייתה קטנה מדירה ממוצעת היום.

      הפערים הכלכליים היו ללא ספק קטנים יותר. מנקודת מבט קפיטליסטית נטו אולי פערים זה טוב, או ניטרלי, אבל לא כולם מחזיקים בהשקפה כזו.

  7. הראל Says:

    מצויין

  8. ג'ו Says:

    פאקינג אההה

  9. Assaf Baccal Says:

    לבולבולית יש שכל, אבל לעופר עיני יש ניסיון וואסלים. כופף הלורד פרוטקטור של הוועדים את המיניון שלו בהתאחדות הסטודנטים, וזה כופף את הבולבולית….
    חדשות בהמשך.

  10. רני Says:

    דודי צודק עובדתית
    ההוא מניו-יורק מחרטט.
    הוויתו קובעת את הכרתו.
    דוגמה: ביטול שירות חובה.
    אין כמו שירות חובה למנוע
    "מלחמות מיותרות".
    אם בארה"ב היה שירות חובה
    הרבה מהאסון של עירק
    ואפגניסטאן היה נמנע וכל
    העולם היה נראה טיפה טוב
    יותר.י

  11. אורי Says:

    "והם רוצים את זה כאן, והם רוצים את זה עכשיו, והם רוצים כל מיני דברים"

    איפה שמעתי את זה קודם? אה. בערך חמש מאות פעם.

    בכל מחאה ש'תופסת' יש את החבורה הזו של אנשים שמתאהבים בעצם החברותא, עפים על עצמם ובטוחים שהנה-הנה הגיע הדבר האמיתי, אותו רגש חובק כל ומעומעם קצוות שימשה אותם מחיי עבדות בורגניים אל קולקטיב גואל, גן עדני ונצחי.

    שמעתי אותם פטפוטים במסע הבחירות של חנין ובמסע הבחירות של ברק אובמה ולרווחת שאר האזרחים, לתקופת זיבול המוח העצמי הזו יש תאריך תפוגה.

    גם ליהירות האינסופית של ילדה בת 22 שמזמינה את ראש הממשלה לבוא לתפוס איתה שיחה "איזה לילה בלוינסקי, על מחצלת וטאלי מ 24 רופי" יש תאריך תפוגה. בנקודה מסוימת מגיעים לגיל 23 ומתחילים להבין שבעצם את לא ממש חשובה בעצמך והעצמה שנדמה לך שאת מחזיקה בה, מכוח הקולקטיב, לא באמת קיימת.

    כמובן, תמיד יש אפשרות להפוך לקומוניסט… סליחה, סוציאל-דמוקרט ולהמשיך להתקיים במצב של מציאות מושעית לנצח.

    ביקרתי בשדירה כבר הרבה פעמים. בכל פעם עם מישהו אחר. הם תמיד הוקסמו. ללא יוצא מן הכלל. ממה הוקסמת? מהאווירה. מהזרימה. מאותם דברים שמקסימים אנשים בשבוע על החוף בסיני – וגם באותם ניסוחים. נכון, פה ושם אפשר להציץ לרגע אל האנשים שעובדים מסביב – הבדואיות העניות הנודדות על החוף, הפועל הזר המנקה את השדרה – אבל אפשר להתעלם מזה. חייבים להתעלם מזה. כדי להניח שהפסבדו-מציאות לזמן קצוב היא בעצם המציאות, כדי להניח שהבילוי בלב העיר, מוקפים באלפי אנשים שעמלים כדי להמשיך ולקיימה, הוא בעצם דבר היכול לעמוד בפני עצמו.

    וגם עצם הרעיון הוא אשליה אכזרית. אדם מבוגר, שאשכרה חי בשנות השישים, השבעים והשמונים וזוכר אותן, יתקשה לבלוע את זבל הבהמות ששופכים מטיפי השדרה אל פיהם של צעירים תמימים. "אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי. שהכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי". דור בדורו אוכל אותו סוג של חרטא שקרית על כך ש"פעם זה היה הרבה יותר טוב".

    היה צורך לחכות דור שלם, עד שיגדלו צעירים שאינם זוכרים כמה רע, מיואש, עגום ומחורבן היה המצב אז. עד כמה היה כבד הייאוש בשנות השישים והשבעים. עד כמה הייתה עמוקה השחיתות הבסיסית, החובקת כל והנוכחת בכל. את ההבלים על "רפואה ציבורית" אפשר למכור רק לילדים שלא המתינו ארבע שעות בתור לקופת חולים ולא ראו את הוריהם מתפגרים בטיפול תת-אנושי בבתי אבות סיעודיים ממשלתיים. את סיפורי האימים על "הפרטה" אפשר לספר למי שלא חיכו בתור שנים לטלפון, שלא יודעים שהיחס המשפיל לעובדי דור ז' במפעלי ים המלח הוא המצאה ממשלתית. את ההפחדות על "טייקונים" ו"עשרים המשפחות" אפשר למכור לאנשים שלא זוכרים את ההסתדרות של אז, את העובדה ששחיתות לא הייתה משהו שחושפים אלא עניין של יום-יום עבור כל אזרח, שאי אפשר היה לקנות מכונית בלי לרמות (בשנות השבעים היית צריך להיות מליונר, עולה חדש או רמאי כדי להרשות זאת לעצמך). אנשים שנוסעים לחו"ל כדבר של יום-ביומו לא זוכרים עד כמה אירוע כזה היה נדיר פעם. כשמישהו נסע, המשפחה כולה הייתה באה לקדם אותו בשובו, והאירוע היה נחגג בסיפורים מתמשכים במשך חודשים. אנשים שמקטרים על זה ש"אי אפשר לגמור את החודש" שוכחים, לנוחותם, את העובדה שבשנות השישים, השבעים והשמונים נמלטו מכאן המוני ישראלים – לא קילוח דק של הגירת שמנת, אלא עדרים-עדרים. "האחרון שיוצא מלוד, שיכבה את האור" הייתה המימרה בשנות השישים.

    אבל לצעירים אפשר לסלוח על שאינם יודעים את מה שקרה לפני שנולדו. למבוגרים, פחות. אדם שיודע מה היה כאן וניצב לצד תביעות לכונן מחדש את הסוציאליזם הנבנה בארץ ישראל הוא, בעיני, מישהו שאין לו לב ואין לו שכל. אין לו לב, כי לא באמת אכפת לו לכפות את הפנטזיה המריירת שלו על גופות הדור הצעיר. אין לו שכל, כי התוצאה הסופית תהיה פשוט מחרידה. ההתמוטטות הכלכלית הממשמשת ובאה – כך או כך – בשילוב עם מיני הצעדים המופרכים שמעלים דפני ומרעיה – תוליד פיצוץ כזה, שלעומתו ייראו ענייני יוון הנוכחיים כמשחק ילדים.

    • יריב מוהר Says:

      אורי אורי,
      איזה עקיצות מבריקות כדי לסנגר על שיטה כלכלית רקובה ודורסנית.
      מילא שיש רומנטיקת יתר בכל מהפיכה, שהופכת להיות עליתים על גבול הפטישיזם, אבל אפשר לעשות רפלקסיה כנה או טוקבקיזם זול

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: