הבגידה

יהושע סימון

הרגע של תמלוגי הגז היה הרגע שבו הובן לכל – יש כסף. השאלה היא לאן הוא הולך. לאן הולכים המשאבים של כולנו ומהו סדר העדיפויות של הממשלה. זה היה הרגע בו אי אפשר היה עוד להסתיר שהמדינה היא הכלי של ההון לשלוט בחברה. בהיעדר שיח פוליטי מעמדי, לרגע הבליחה מציאות שחייבה ניתוח חברתי.

כזכור, בעניין תמלוגי הגז, הושגה פשרה שהוצגה כהוגנת אחרי מאבקים רבים –7 מיליון אזרחים מתחלקים עם אדם אחד חצי–חצי. זו התוצאה של ועדת שישינסקי, שנחשבה אז כהישג לחברה האזרחית (היום, כשהאנשים ברחובות, עיסקה כזו לא היתה עוברת). אבל אפילו החלטה זו, אין לדעת מה יעלה בגורלה – אחרי הכל, דווח שראש הממשלה הישראלי ובעל העניין יצחק תשובה סעדו יחד אחרי הישיבה שקיימה בעניין ועדת הכלכלה של הכנסת.

יצחק תשובה, מי שיקבל מינימום 50% מרווחי הגז הטבעי, לא מצא את הגז (את הגז מצאו גיאולוגים שמתפרנסים מעבודה שכירה), הוא גם לא השקיע בחיפושים (את החיפושים מימנו הפנסיות של ישראלים שמוזרמות מכוח חוק לתוך שוק ההון), והוא גם לא עשה את הגז (את זה עשו הדינוזאורים). אבל דבר אחד הוא כן עשה. הוא הביא את שד הבגידה אל תוך הדיון החברתי בישראל. את ההתעוררות הציבורית כנגד הסידור שהוא השיג (הוא דרש שהאזרחים יקבלו 12% מהרווחים ואף למטה מזה) הגדיר תשובה כבגידה. הוא מימן קמפיין אנרגיות חיוביות לשותף האמריקאי שלו וקמפיין גיס חמישי לקרן החדשה. הטענה (שאותה גם ביטאו עושי דברו של תשובה בועדת הכלכלה של הכנסת – אופיר אקוניס, יוליה שמאלוביץ–ברקוביץ, אנסטסיה מיכאלי ועוד) היתה שבוגדים בשירות האויב הערבי מנהלים מערכה נגד החברה שלו ובעצם נגד הציבור.

מעניין שבעלי ההון בישראל, המתקיימים ממסי החיים שלנו (מונופולים בתזונה, תקשורת, תחבורה, דיור, ובקרוב גם בריאות, חינוך ויש שרוצים גם משפט וכליאה), לא מפחדים להעלות את נושא הבגידה. כאשר ב-2006 המוביל הימי המופרט צים (בבעלות האחים עופר) העביר את פעילותו לנמל פיראוס מנמל חיפה בזמן שטילים נורים על אזרחי ישראל, עיתוני הכסף דיווחו על כך מבלי משים, כאילו זה עניין של מה בכך שהחברה שנמכרה דווקא להם, בין היתר כי "הם ישראלים ולא יעזבו אותנו בעת צרה", עוזבת אותנו בשעת צרה. כאשר אותם אחים עופר הואשמו במסחר עם מדינת אויב, העניין הושתק בעיתונים, וועדת הכלכלה של הכנסת הפסיקה את דיוניה בעקבות פתק שתוכנו ומחברו מעולם לא נחשפו – פתק שקיבל יו"ר הוועדה כרמל שאמה ואז החליט לסגור את הישיבה עם פתיחתה. מותו של סמי עופר, שראש הממשלה הישראלי מיהר להגדיר כ"ציוני בכל רמ"ח איבריו" (אף כי החליף את האזרחות הישראלית שלו בנתינות של נסיכות מונקו), סתם את הפרשה, כך נראה. בטורקיה האחים עופר לא הורשו לגשת למכרז על הפרטת חברת החשמל שם אחרי שחברת שיט התענוגות שלהם עזבה את הטורקים בעת צרה והפסיקה לעגון שם בתקופת פיגועי טרור במדינה. שם יש שיח פוליטי מעמדי שניצניו מתחילים להופיע כאן עכשיו בצורה של ניתוח חברתי.

הודות לתרומתו של יצחק תשובה לשיח הציבורי הישראלי, את השאלה של הבגידה אי אפשר כבר להסתיר מהניתוח החברתי – כשבעלי ההון לא משלמים כאן מיסים וחיים מהוצאות המחייה של כולנו, כאשר הפרויקט המעמדי של ההפרטה נעשה על ידי פוליטיקאים–טכנוקרטים בשירותם כנגד אזרחי ישראל, כאשר הבחירה המעמדית שלהם מציבה אותם אל מול מי שעובדים לפרנסתם, נכון לצטט את עופרה שטראוס בעניין מחאת הקוטג' – "זה הרבה מעבר לזה".

תגים: ועדת שישינסקי, יצחק תשובה, מחאת האוהלים, סמי עופר, עופרה שטראוס, תמלוגי הגז