העתיד הוא אוהלים

by

קול צקצוק הלשון נשמע שוב בארצנו. מהשמאל ועד הימין, כולם מחלקים עצות ומנופפים באצבע לשוכני האוהלים. בימין מזעקים שההתארגנות היא פוליטית, ומאחוריה מסתתרת קונספירציה שמאלנית אנטי-ציונית. בשמאל, לעומת זאת, מסבירים ליושבי האוהלים שהמאבק שלהם לא פוליטי, שהמאבק שלהם צריך להיות פוליטי, או במקרה הטוב – שהמאבק שלהם הוא כבר פוליטי והם לא יודעים את זה.

כולם שואלים "מה ייצא מזה?", ומצפים שיושבי האוהלים יעברו פתאום לדבר על הכיבוש. אני חושש שמי שמצפה לזה יתבדה. נעזוב את הכיבוש: אפילו מי שמצפה שהמחאה "תשיג משהו", במובן של שינוי במדיניות הכלכלית של השלטון שהיא מעבר לספין – יתבדה גם הוא. למעשה, המשאלה הזאת להפוך את עיר האוהלים ל"מחאת שמאל" מבטאת בדיוק את סוג הפוליטיקה שמעולם לא ממש הצליחה בישראל.

בראש ובראשונה, כי זה לא מה שהם רוצים. שוכני האוהלים הם ממש לא "שמאלנים שלא יודעים שהם שמאלנים". אם תסתכלו על האייטם הזה למשל, תראו שלפני כל דבר אחר, שוכני האוהלים נמצאים שם כי כרגע יותר טוב להם לגור באוהל בשדרות רוטשילד מהאפשרויות האחרות שמצבם מעמיד בפניהם. חלקם באמת מחוסרי דיור – באופן קבוע או זמני. אחרים פשוט אוהבים לגור באוהל, בעיקר כשהוא נמצא בלב תל אביב, ויש מסביבם עוד אנשים צעירים, מוסיקה והופעות.

מכל זה, אין סיבה להסיק שעיר האוהלים היא "סתם פסטיבל" או "סתם מסיבה". קודם כל – כדאי לשים לב שבשונה מכל אירוע המוני אחר שמתקיים היום בישראל, בעיר האוהלים אין מאבטחים, אין שוטרים, אין דוכנים של סלקום ולמיטב ידיעתי גם אין יחצ"נים.

אוהלים בכיכר תחריר. מה כבר יקרה?

מעבר לכך, העובדה שבעיר האוהלים היתה מהרגע הראשון ממש מוסיקה ודינמיקה קבוצתית היא לא עניין מקרי. לא פחות מאשר מחאה, האוהל הוא צורת חיים ותרבות נגד – כמו התרבות החתרנית של ה-Survivalists בארה"ב. כמו שאמרה לי היום חברה שסיירה במקום, נראה שחלק מהאנשים הם חובבי טיולים – עובדה שיש להם אוהל (שהרי, לא לכל תל אביבי יש אוהל). מבחינה זו, זה גם מרד נגד תל אביב, נגד קשקושי האורבניות, נגד ולטר בנימין שהעלה עובש.

אני נזכר בשביתת הסטודנטים הגדולה של 2007. בשלב מסוים, נראה היה שמושג הסכם. אבל הרבה אנשים היו באקסטזה פוליטית, וממש לא רצו לחזור לשגרה. בעצם, מה שהסטודנטים רצו הוא לשבות. כך גם יושבי האוהלים תובעים את הזכות להקים מאהל בלב תל אביב. שימו לב למה שאומרת דפני ליף כששואלים אותה "מה היא רוצה שיקרה": היא אומרת ש"המטרה שלנו היא למלא את שדרות רוטשילד באוהלים". השאר כבר פחות משנה.

אני לא חושב שאפשר להגיד שיושבי האוהלים רוצים לגור באוהל כל החיים שלהם. עם זאת, אפשר לדעתי להגיד שהמחאה שלהם היא לא רק נגד אידיאולוגיה פוליטית כזו או אחרת, אלא נגד החיים האורבניים עצמם, כלומר נגד התל אביביות. אצטט בעניין את תגובה ממצה של יואב ליפשיץ מהפוסט הקודם –

מה שמדהים בעיני במאהל כצורת מחאה היא הארכיטקטורה שלה. היא שוברת את מה שמכונה הניכור האורבני. לא עוד כל אחד בביתו, באינטרנט שלו, אלא פסטיבל עממי, כמו ערי הירידים של פעם, שבו אנשים נפגשים, מדברים, ללא מחיצות בטון או טכנולוגיות.

מישהו אמר לי שזהו מאבק על האורבניות, כי התל אביבים מרגישים שהמרחב האורבני מצטמצם, ושזה מאוד הולם שהוא מתרחש בלב העיר – המקום היחידי שיש בו דופק, וצעירים רוצים להרגיש חיים. אם להתחבר לקו המחשבה הזה, אז מעניין לשים לב שהמאבק על האורבניות מתנהל בצורה מאוד לא אורבנית. כמו נגיף שמוכנס לגוף על מנת לפתח נוגדנים ולהתחזק. תל אביב כקיבוץ.

כמעט מהיום הראשון, גררה המחאה עיקומי אף מצד היפסטרים וטיפוסים אורבניים מקצועיים, שהתלוננו על סוג המוסיקה שנשמעת במאהל. ואכן, נראה שהאנשים שגרים במאהל הם לאו דווקא התל אביבים הכי אורבניים, ובטח לא "אנשי הסצנה". אלה דווקא אנשי הצללים, שגרים בדירות שותפים, עובדים במשמרות וחוזרים בסופי שבוע להורים במושב או בקריות.

אנשי האוהלים לא סומכים על הפוליטיקאים, במובן הכן והמילולי ביותר. אלה לא אנשים שמאמינים בשמאל או בימין, והם גם לא מנסים להגשים מטרות של שמאל. הם רוצים לקחת את גורלם בידיהם – גם במובן זה שהם דואגים לעצמם, וגם זה שהם מתארגנים בעולם שנעשה עוין. איש האוהלים הוא אדם חדש, עתידני, פוסט-אפוקליפטי, פוסט-היפסטרי – כמו אותו טיפוס כמעט-עירום שנאם אתמול בפני כרמל שאמה ויוליה שמאלוב. הוא סובייקט חדש, שמחשל חברה חדשה לחלוטין. לכן זאת חדשה טובה מאוד שבמאהל הוקם גם אוהל פמיניסטי, כי החיים הפוסט אפוקליפטיים נוטים לפעמים להיות מצ'ואיסטיים למדיי.

יותר מאשר צורה של פוליטיקה, עיר האוהלים היא צורה של טכנולוגיה – מה שכיניתי כאן לא מזמן טכנולוגיה לקריעת האופק.

איש התחתונים ממאהל המחאה. אדם חדש נוצר בקיץ התל אביבי

*

למה זה משמעותי? למה למרות שכלום לא ישתנה במדיניות של השלטון, עדיין משהו מאוד חשוב קרה כאן? ולמה בשורה התחתונה זה בכל זאת פוליטי, פוליטי יותר מהרבה מחאות אחרות?

כי החיים בישראל מבוססים על הפחדה. מפחידים אותנו שעכשיו יש לנו ביטחון, אבל אם ניקח סיכונים או ננסה לשנות משהו הכול יקרוס. בכלל, בכל העולם, החיים בעידן הזה מבוססים על האיום של קריסת הכלכלה, של המשבר הגלובלי האולטימטיווי.

טועה מי שחושב שבורגנים ישראלים, גם כאלה שיש להם בית משלהם באיזה פרוור, משלים את עצמם שהמצב כאן נורא יציב ושהחגיגה תימשך לנצח. כל ישראלי יודע שחייו מונחים על כרעי תרנגולת. אבל במצב הנוכחי, כל עוד הקטסטרופה לא הגיעה, לרוב האנשים אין דבר יותר טוב לעשות מאשר להמשיך לחיות, ובינתיים לנסות לחמוס ולצבור כמה שיותר נכסים וכמה שיותר כסף, בתקווה שזה יעזור להם כשהכול יקרוס. אני חושד שהכלכלה הישראלית פורחת דווקא בגלל שהיא כלכלה של "הסוף מעבר לפינה", שבה כולם ממהרים לפעול, לחמוס במהירות כדי לתפוס עוד קצת מהבשר, ככתוב בבמדבר י"א –

וַיָּקָם הָעָם כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. לג הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף יְהוָה חָרָה בָעָם וַיַּךְ יְהוָה בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד

והרי מה מעלה את מחיר הנדל"ן אם לא החמסנות הזאת? מעניין לבדוק איזה סוג של השקעות אנשים עושים בישראל. אני חושד שאלה בעיקר השקעות לטווח קצר. כולם יודעים שבישראל אין דבר כזה טווח ארוך. כמו שאמרו פעם באיזו טלנובלה, ישראלים אפילו לא קונים אבוקדו קשה כי הם לא יודעים אם הם יספיקו לאכול אותו.

אוקלהומה. איש האוהלים הוא סוג של Survivalist

בכל מקרה, נאמר שהכלכלה תקרוס. נאמר שייגמר הגז, שייגמר הנפט, שהבורסה תצלול ב-90%, שמניות הנדל"ן יתרסקו. נאמר אפילו שישראל תקרוס, ואחרי תקופה מסוימת של אלימות יוצבו כאן איזה כוח של האו"ם. מה יקרה במצב הזה?

בסך הכול, נגור באוהלים. הרי בדיוק לפני שבוע, וילנאי ואטיאס הודיעו שהם מכינים לנו ערי אוהלים בערבה למלחמה המתקרבת. נגור באוהלים, נצטרך להתארגן באופן שיתופי, לבשל ביחד, אולי לצוד חתולים ואחרי שהם ייגמרו לאכול צדפים מהים או פירות של פיקוס. כאלה הם החיים אחרי הקטסטרופה.

והנה, שוכני האוהלים חיים ככה כבר עכשיו. עיר האוהלים ממסמסת את האבחנה בין "החיים של עכשיו" לבין "החיים שאחרי". יושבי האוהלים מבשרים: "החיים שאחרי" כבר התחילו, והם למעשה לא כל כך נוראים כמו שמספרים לנו. יושבי האוהלים מכריזים: האדם הוא יצור טוב מיסודו.

אדם שחי באוהל כמה שבועות כבר הרבה פחות פוחד מ"איומים", והרבה פחות מאמין ב"ביטחון". לכן אני ממליץ גם לבעלי משפחות לבוא עם ילדיהם הפעוטים והאורבניים למאהל, להרגיל אותם לחיים העתידיים כמו שמרגילים חתול לנוכחותו של תינוק, או להיפך.

בערב הראשון של מחאת האוהלים, חשבתי שכל זה ייעלם תוך יום. חשבתי שלמחרת חולדאי והמשטרה יתעשתו, היחצ"נים יבשלו איזה קמפיין, והאוהלים יהיו כלא היו.

עכשיו אני מבין שהאוהלים לא ייעלמו. הם כאן כדי להישאר. גם אם הם יתפנו מתישהו מרוטשילד, הם יצוצו במקומות אחרים. האוהלים הם עתיד שלנו.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

59 תגובות to “העתיד הוא אוהלים”

  1. עמיעל Says:

    התפרצת לדלת פתוחה (אולי דלת של אוהל) – בדיוק היום לקחתי את בתי הפעוטה לסיור ראשון במאהל. דיברנו על ההבדל בין אוהלים גדולים לקטנים (שלא תחשבו – גם בתחום האוהלים יש ערך לנדל"ן – גם אם הוא כן נייד). מיד זיהיתי שנשארו מקומות טובים לאוהלים בין המגלשה לנדנדות.

  2. ס 1 Says:

    יכול להיות שהבעיה היא עודף פייסבוק והאוהלים הם "חזרה לטבע".
    קמפינג בקיץ זה כזה פאן!

  3. רתם Says:

    ציטוט מציטוט: אם יואב
    ליפשיץ כתב " תל אביב
    כקיבוץ…" אז צריך להיזהר שענברי לא יכתוב עליהם רומן
    משהו כמו "המחנה"

  4. לוב Says:

    מה זה הציטוט הסלקטיבי הזה? במקור: ”מבחינתה של ליף, המחאה תסתיים רק אם יהיה שינוי של ממש במצב הדיור בישראל. "אנחנו רוצים למלא את השדרה. המחאה תסתיים כשנקבל פתרונות והציבור יחליט אם הם מתאימים לו או לא", היא מציגה”.

  5. יואב Says:

    כל אותם טיפוסים אורבניים מקצועיים הם מה שנהוג לכנות "האנשים שעושים את תל אביב". והנה מגיע המאהל ברוטשילד ונותן את הכבוד המגיע לאנשי הצללים. סדר חברתי חדש. או במילים אחרות, ברשימת הקולים הבאה של טיים אאוט אני צופה מיקום גבוה לדפני ליף.

    עוד רשמים אחרי שאבקר היום במאהל.

  6. noam tirosh Says:

    חבל חבל שלא התייחסת כלל לערי האוהלים האחרות שקמו ברחבי הארץ ששם אין ענייני היפסטרים וסצינות. וואלק אני קורא את הבלוג הזה באופן קבוע ועדיין לא הבנתי מה זה "היפסטר".

    בכל מקרה, אני מקווה שאכן ערי האוהלים זו הבשורה אבל הניתוח שלך רחוק מלהיות אפקטיבי לגבי מה שקורה למשל פה בבאר שבע ובמקומות אחרים אני מניח.

  7. נעם Says:

    לא מסכים עופרי. יש כאן בהחלט סימן לפתיחתה של אפשרות ריאלית למדי לתזוזה שמאלה של ציבורים גדלים והולכים. ובדיוק במובן הבלתי "אידיאולוגי" כי אם כתהליך עומק שנובע בהחלט מאמירה חברתית-תרבותית חתרנית הגם שלא במודע או במוצהר, עדיין. במילים אחרות צר לי אבל אינני רואה את הסימטריה הקדושה הזו שבין שמאל-ימין מובהקים שביניהם (כלומר מחוץ לכל קטגוריה "פוליטית" אפשרית מבחינה אנליטית או לחלופין רצויה בעיני מי) נופלת מחאת האוהלים הזו. המוטיבציות המאהליות מוכרחות להיתרגם לאמירה פוליטית אחרת מהר מאד הן תעבורנה קואופטציה, תושטחנה ותרודדנה על ידי הקונצנסוס המרכז-ימני הרווח. די היה לשמוע את עובר האורח בעל-הדירה שעבר במקום והזדהה לחלוטין (אני מאמין לו) עם שוכני האוהלים בעודו גובה שכ"ד של 5000 שקל בחודש… הוא ידע לומר כשנשאל על כך שהבעיה היא לא בעלי הדירות (נכון הם לא) אלא הממשלה. השאלה היא לאיזו מפלגה שתחרוט על דיגלה פיקוח על והורדה של מכירי השכירות בשוק השכירות יציביע אדם כזה ברגע שאחת כזו תהיה אופציה משמעותית, יצביע האיש. רמז – הוא לא. אבל הוא מזדהה. כלומר הוא הסימפטיה היא לא סימפתטיות, כלומר היא משעתקת שיטה. שיטה שאפילו ברגע שיוצאים נגדה (מכל הלב, באמת ובתמים, מזדהים חושבים שככה אי אפשר להמשיך, שהתביעות של האחר שיכול היה "להיות הילד שלי" הן צודקות), מאשררים אותה. כי לא חושבים שיש שיטה. בדיוק כמו בציטוט שהבאת של מרטין הנאצי-צעצוע… כלומר פתיחת האופק היא בהחלט לא "בלתי פוליטית" כמו שהיא (ואני הראשון להסכים שכך צריך להיות) בלתי-פוליטית במושגי שמאל דוגמאטיים, ומוכרחה להיות פוליטית מאד במושגי שמאל-אותנטי שצמיחתו האפשרית תחייב קטגוריות חדשות…

  8. Eyal Says:

    עופרי,
    לאהוב את האותנטיות של המחאה (כמעט היקסמות אנתרופולוגית) זה חשוב. זה למעשה חיוני לכאוב את כאבם של מי שמוחים בצורה שבה הם בוחרים כדי להיות חלק מהמחאה. אבל כאן צצות שתי בעיות:

    האחת, השאלה מתי המחאה תתפזר, ומה ייצא ממנה בעוד שנה שנתיים. למה שהמחאה הזאת תביא הישגים שהפגנות ושביתות לא הצליחו לפניה, כמו מאהל מחוסרי הדיור בירושלים (עם ויקי קנפו, האימהות החד הוריות והנכים), כיכר הלחם, הסטודנטים ועוד ועוד. אפילו מאבק האופנוענים כשל. בסוף עושים איזשהן רפורמות, בדרך כלל קפיטליסטיות, וההישגים, אם ישנם בכלל, מתמסמסים בשנים הבאות. זה לא מספיק לאהוב את ההתנגדות כהתנגדות, צריך גם שיהיה לה איזה הישג.

    השנייה היא שהשמאל הוא גם חלק מהמחאה, מכיוון שגם השמאלנים כואבים את הבעיה באופן אמיתי ואותנטי לא פחות. אין סיבה שלתוך הברדק האותנטי ייכנסו השפעות ימניות והיפיות, ולא שמאלניות-אידיאולוגיות. גם אנחנו חלק. הטקסט הזה קצת נראה לי כמו אמונה עיוורת בשוק החופשי של המחאה, כאילו המחאה תעשה את עצמה אם רק לא נביע בה דעה או ננסה לכוון אותה. לא כל השתתפות ו"הכוונה" הן צקצוק שיניים. חלקן הן השתתפות אמיתית והשפעה בשוק הדיעות, ואין סיבה לבטלן.

    • ofrilany Says:

      אייל, קודם כל אנתרופולוגיה זאת לא מלת גנאי. כל העניין הוא שאנתרופולוגיה היא רלוונטית לא רק כשמדברים על בדואים או על הוטונטוטים אלא גם על אנשים אורבניים, פעילי שמאל ובלוגרים.
      לגבי השאלה "מה ייצא מהמחאה" – כמו שכתבתי בטקסט, אני חושב שמשהו כבר יצא ממנה. מה שחשוב בעיניי הוא ההתהוות עצמה יותר מאשר התוצאה. אם הציפייה היא שתקום כאן מדינת רווחה כמו בשנות ה-50 עד ה-70 (מינוס הפטרנליזם המפא"יניקי וכו') – לא נראה לי שזה מה שיקרה ולא נראה לי שיש טעם לצפות לזה. אם הציפייה היא שתיוולד כאן הוויה חברתית תרבותית חדשה שיש בה אלמנט של ציבוריות, דמוקרטיה ופוליטיקה – אז זה בדיוק מה שקורה.
      ברור ששמאלנים הם חלק מהמחאה וזה חלק משמעותי ממה שיפה בה – שהיא באמת לא שמרנית, לא קפיטליסטית ופתוחה גם לשמאל, אם לא יותר מזה. אבל לשבת מהצד ולהגיד לאנשי המחאה איך הם צריכים לחשוב ועל מה הם צריכים להיאבק, כמו שבלוגרים מסוימים עושים, נראה לי כמו פספוס.
      בנוסף אני חושב שאתה מתעלם מכל מה שאני כותב לגבי ההתרחשות הזאת כתרבות נגד חדשה וכהתרחשות תרבותית-(אנטי)אורבנית. יכול להיות שזה נראה לך זניח או לא חשוב, אבל בעיניי זה חשוב.

  9. yoash / יואש Says:

    במסגרת האפוקליפטית הנתונה, אגב, נחמד מאוד שהאוהלים כבר גלשו ומכסים עכשיו את "יסודות", הפסל של מיכה אולמן בשדרה שמדמה בית קבור (או דירת 4 חדרים).

  10. יסמין Says:

    מחירי הדיור וכרישי הנדלן גירשו אותי לפני שנתיים משדרות רוטשילד הרחק אל הפריפריה. נחמד לקרוא על זה במקום לשמוע את זה מהחלון…
    אני תוהה לגבי המחאה נגד האורבניות עצמה, שהרי רבים מבוני האוהלים הללו ממש מתקשים לצאת מתל אביב; לעתים נדמה שהם כמעט מפחדים לצאת ממנה ומתגדרים בין הבניינים כאילו מחוץ להם תיפרם ישותם העירונית ותתמוסס בווילדרנס. זו נקודה חמקמקה ומעניינת.

    בכל אופן, תודה על כיתובי התמונות. אני מקווה שזו מדיניות חדשה.

    • עומר א. Says:

      גם אני גליתי משדרות רוטשילד (מלצ'ט, האמת) לפני שנתיים, וגם אני תוהה לגבי המחאה נגד האורבניות עצמה: הרי תל אביב זה לא רק ברזילי, זה גם עץ בעיר, או סלון מזל, או האקדמיה לגיבורי על. וממה שאני שומע על הרוטשילדיה מהמרחק, נשמע שהיא די מתקשרת עם תל אביב הזו.

  11. עוז Says:

    הפעם קלעת קרוב יותר אבל עדיין פספסת.מחאת אהלים היא עניין של תקשורת, בניגוד להפגנה הסטנדרטית יש כאן הרבה זמן לדיבור בין המשתתפים פנים מול פנים, וליצירת בריתות וקשרים חדשים.
    המחאה תיגמר כשהיא תמצה את עצמה וכשכל מי שמעוניין לקחת חלק יצטרף לקבוצה חדשה ויעזוב כדי לקדם את הצעד הבא במהפכה. אופס, אמרתי מהפכה.

  12. רני Says:

    הרקע הישראלי למתחולל כונה פעם

    בלשון ציוי: שגול וזלול כי מחר יבול

    שוכנעתי !

    אהול, שגול וזלול כי מחר יבול

  13. רני Says:

    והדבר הכי מדהים הוא בלוג ארוך
    של
    sand monkey
    בלוג מצרי ידוע שבדיוק אבל בדיוק עכשיו
    כותב על עיר אוהלים בכיכר תחריר
    בקהיר כדגם של החברה המצרית. בלוג זה
    והבלוג הנוכחי כתרגיל השוואתי של
    חברות חולות במזה"ת בשנת 2011יכולים
    להוות מאמר סוציולוגי יוצא מהכלל אולי
    אפילו מביא פרס
    http://www.sandmonkey.org/

  14. זמואל Says:

    חלומות באספמיה ובסמפטיה ובאמפתיה

    הנה, אוטוטו המהפיכה פה.
    "ציבורים גדולים יזוזו שמאלה"

    בסיידר…

    טקסטים אולטרא-אורבניים כמו זה של טל ויה מסינג ושל עופרי מדברים בדיוק לאותם 10 תל-אביבים שעברו השתלמות בעברית של אוצרי תערוכות אומנות מתקדמת (ולא אומנות לעם, חלילה)
    גם אם עלו המחירים באשקלון או שדירות או חיפה – זה בכלל לא מאותן סיבות שהמחירים האמירו בתל-אביב היקרה ממילא. הציבור לא יזדהה ולא מזדהה עם הפנטזיות המרכסיסטיות ההו-כה-חביבות על דיירי הבלוג הזה, מהסיבה הפשוטה שהציבור הישראלי הוא מערבי במובן הבסיסי. הוא לא רוצה קומוניזם, הוא סבל מהסוציאליזם ומהמפא"יזם ואין שום סיכוי שהציבור הציני וקשה העורף הזה יקנה את הבולשיט הקובני שאנרכיסטים מחד או מרכסיסטים/קומוניסטים פשטניים מנסים לדחוף לו ללוע .

  15. אוריש Says:

    זמואל,
    דנמרק היא לא מדינה מערבית? אולי שוודיה?
    יש כמה רמות של אפור בין שחור ללבן.
    בין הקפיטליזם החזירי של ביבי לקומוניזם יש הרבה רמות של צבעים יפים וטובים לאזרחים.
    המדיניות של "שוק חופשי" טוב לעשירון העליון, וגם זה לא לאורך זמן.

    • יוסי Says:

      הברירה ששבדיה ודנמרק כביכול מייצגות לא באמת מתקיימת בישראל משום שבישראל תקציב ממשלתי רחב ומנדט רחב לשלטון מרכזי מתרגמים מיידית לצבא מנופח שממציא סיבות לקיומו והתנחלויות ששואבות את מה שנשאר.

      (חוץ מזה גם שבדיה זה כבר לא מה שהיה פעם. The Sweden Myth http://mises.org/daily/2259)

      • רני Says:

        יוסי שלום
        דובר כאן על ניסיון להתעלות
        מעל הקלישאות. אחד מבעלי הבית
        דיבר כאן על ישראל כחברת סעד
        בין 50 ל 70 ואז % התקציב הצבאי
        בכל מדד (תל"ג, תקציב ממשלתי..)
        היה גבוה מהיום. הבעייה היא מאבק
        העילית לכונן קליפטוקראטיה
        משוכללת כאור לגויים בשטח
        הקלפטוקראטי והרבה חללים יפלו
        במאבק זה.

      • יוסי Says:

        שלום רני,

        נו טוב, פעם המדינה היתה טובה ומיטיבה, מדינת סעד אמיתית… ספר את זה לאימי שנזרקה עם משפחתה למעברה הרחק ממרכז ת"א, אחרי שהטובים והמייטיבים סגרו עסק עם הממשלה העיראקית לטרנספר אותם לישראל חסרי כל.

        לא משנה.

        אני מאמין שהמאבק בקלפטוקרטיה לא יכול לעבור דרך מתן *עוד* תקציבים לאותה ממשלה של אותו המשטר הקיים כדי שתבנה בתים, או תשתיות, או תאכוף תקנים או מי יודע מה, בגלל שאותם הגנבים שגוזרים קופונים על תקציב הבטחון וההתנחלויות, יעשו את אותו הדבר לגבי היוזמות החדשות, ובכלל כל מנדט לפעולה ממשלתית "טובה" לכאורה רק מצדיק עשרה שרצים אחרים: מדינה שביכולתה לקחת כסף מאדם X כדי לבנות בית לאדם Y, מדוע שלא תחליט גם שלאדם X אסור להתבטא בצורה מסוימת, על מנת לא לפגוע ברווחת Y? זכות הקניין היא לא פחות בסיסית מזכות הביטוי, למעשה הן שני צדדים של אותה המטבע, כפי שהסנקציות של חוק החרם מדגימות.

        אני גם לא מבין את הקריאה לאכיפה של סטנדרטים להבטחת איכות הדירות המושכרות, את מי זה אמור לשרת חוץ מאת בעליה של איזו סוכנות פרטית שתקבל את המכרז לאכיפה?

        אני מקווה שהמחאה הזו תתגרם לפעולה חוץ-ממסדית: שאנשים ישתלטו על שטחים שכביכול שייכים למדינה, על בתים נטושים וכו' וייבנו את בתיהם ללא שום פיקוח ואישורים, בדיוק כמו שהם התנחלו בשדרות רוטשילד, אבל בצורה קבועה יותר. (ולמותר לציין, גם כמו שהכפרים הערבים צמחו כאן בצורה אורגנית במשך מאות שנים.) וגם: שהמחאה תתגרם לפתיחת שווקי חליפין אלטרנטיביים, שאינם ממוסים ע"י הממשלה ואפילו אינם משתמשים במטבע הרשמי של הממשלה. אם אתה רוצה להרעיב את הקלפטומנים הדרך צריכה לעבור דרך כלכלה אלטרנטיבית, לא דרך הכלכלה שלהם.

        (כן, הבעיה היא שישראל היא אי מוקף בקרוקודילים ואין יוצא ואין בא בלעדי הגנבים. לכן אין ולא יהיו חיים חופשיים בישראל.)

  16. ת Says:

    תודה עפרי. זו אמירה נבונה על מהו הפוליטי, בלי הטפות מתנשאות מימין או משמאל על מה *אמור* להיות הפוליטי – כי הרי מדובר באוסף סחים/היפסטרים/סטלנים נטולי מושג וחייבים להרביץ בהם תורה. בעיני הכל נובע מאיזו היסטריה כללית בציבור, בלי יוצא מן הכלל, לנוכח התארגנות חדשה, שמעוררת דחף כפייתי לאפיין אותה מיד בפרמטרים המוכרים: ימנים/שמאלנים, כן פוליטיים/לא פוליטיים, אם תרצו/אנרכיסטים, סוציאליסטים/קפיטליסטים, יילך/לא יילך.
    בגלל זה בעיני צריך דווקא להרפות, ולא לנסות כבר עכשיו להרכיב את הפרופיל הסוציולוגי ולהבין מיהו ה-סובייקט החדש של המהפכה, לצורך העניין אותו איש בתחתונים. מה שקורה עכשיו טורף את כל הקלפים החברתיים והפוליטיים, אבל זה קורה לאט ומכל מיני כיוונים ומכל מיני אינטרסים. הדבר המהותי, כמו שאתה כותב, הוא השינוי ביחס של הציבור אל הממסד, שלא מאפשר את אותה משנה סדורה, את אותו "מה רוצים", שאחרי זה אפשר לקחת למשרדי יח"צ ולנצח. ואולי אני טועה והכל יקרוס לתוך איזה מרכז מנומנם שיתאייד כלא היה. ואולי עוד שנייה סלקום מקימים שם במה.
    חוץ מזה, אני בעד להחליף את המושג עיר אוהלים במושג מעברה.

    • ofrilany Says:

      תודה תמי, אני מסכים איתך שצריך להרפות. צריך רק לקוות שההתארגנות הזאת תמשיך להתפתח ולהתהוות ולא תתקבע, כי זה באמת יהיה הסוף שלה

  17. אלי א. Says:

    לצערי הרב, נוכח הגל המשמח של כל מיני מחאות קטנות וגדולות שמתעורר כאן, התגובה האפשרית היחידה של ביבי עלולה להיות מלחמה.
    אם יש תנועה שצריך להקים עכשיו זו התנועה נגד המלחמה באיראן, אבל סביר להניח שעמותה כזו רק תחיש את האופציה ולא תעכב אותה.

  18. רועי Says:

    אני מסכים, אני חושב. האוהל הוא-הוא המחאה, ולאו דווקא רעיון כזה או אחר בדבר מדיניות דיור. לדעתי הדור שלנו הוא הראשון לסבול קשות מהסדר החברתי-כלכלי הנוכחי, של כלכלת המשרדים התעשייתית. בניגוד לדורות קודמים, אני לא חושב שחלוקת ההון או מעמדות חברתיים מטרידים אותנו, אלא היאוש הקיומי הכללי, אנומיה, אם תרצו, שנובעים מהשגרה נטולת ההשראה של ביקור במשרד מדי יום.

    ליקוק ללקוחות, לשבת על התחת, לדחוף את עצמנו לקיוביקל, לעשות GMAT, להתנהג יפה, לקום בבוקר – כל אלה דברים שדורות קודמים השלימו איתם יחסית בקלות. עבורנו, שברגע שאנחנו חוזרים הביתה נפרצות כל המחיצות דרך האינטרנט, חיים כה תחומים ומוגבלים הם עניין כמעט קשה מנשוא.

    אני חושב שזה מה שאנשים מוחים נגדו. פה ושם הם מאמצים טרמינולוגיה סוציאליסטית, פשוט כי נדמה להם שיותר שוויון היה פותר את הבעיה (כאילו זה היה כיף יותר עם כולנו היינו מועסקים במשהו שדומה לבירוקרטיה ממשלתית). האוהל במובן הזה הופך לסמל של חברה פרה-תעשייתית, נטולת גבולות שבה כמו בעולם הוירטואלי אין "ערן מכוח אדם" או "עדי מהפיתוח", אלא רק עצמאות.

    • יואב Says:

      אחד הדברים שתהיתי עליו, וקשה שלא לתהות לגביו כי הכל נראה כמו הכלאה בין פסטיבל אקטיביזם לבומבמלה (כך מספרים לי), הוא כמה מהצעירים במאהל הם מה שמכונה "יוצאי הודו".

      יוצאי הודו, שאחרי שחזרו לארץ נאלצו "ליישר קו". עבודה, לימודים, עבודה במקביל ללימודים, והכל באופן שאתה מתאר. עד שהם פשוט הבינו שהם לא יכולים יותר, ובמקום להשאיר את הודו כמעין הטרוטופיה ישראלית, לפרק את הסדר החברתי שהיא מכוננת.

    • דודי Says:

      אני נוטה בדרך כלל, ויש לי סיבות, לשלול טענות על הבדל מהותי בין הדור שלנו לדורות קודמים. הן גינויים לשטחיותו, שפתו, או רמתו המוסרית של הדור הנוכחית, והן טענות מן הסוג שאתה מעלה: שיותר קשה לו להתמודד עם אותן בעיות בסיסיות שהתמודדו עמם הורינו וגם הוריהם. (משרדים, לקוחות, בוסים, עבודה מנוכרת, חד-גונית, חסרת משמעות). טוב, השתנה משהו. לנו יש אינטרנט, אבל מה זה משנה באמת? גם בימי קפקא היה מעניין ומרגש לבחור צעיר חוץ למשרד, ומשמים וממית בתוכו.

      איזה הבדל בכל זאת יש? אולי עליית גיל הנישואין וההורות, שהם תמיד זרז עיקרי להליכה בתלם. במשרד אולי לא כיף, אבל לפחות יש הפוגה קלה מתובענותם של הצאצאים. כמובן גם הנכונות לקחת סיכונים ברמה האישית (אני אלך לאוהל?) והכללית (אני *באמת* רוצה שינוי גדול בחברה?) צונחת.

      • רועי Says:

        היי דודי,

        כמוך אני גם חושד בדרך כלל בטענות בדבר הבדלים בין דוריים, אבל בכל זאת כמה דברים השתנו. יש לא מעט מחקרים של מומחי כוח אדם בדבר הרגלי העבודה של בני דור ה-Y לעומת דורות קודמים. למשל, בני דור ה-Yמאוד אוהבים תשומת לב מהבוסים שלהם ומתרגשים לקראת שיחות משוב (כלומר, מין מודל תלמאי של מערכת השמש המשרדית); כמו כן, בני דור ה-Y מציינים שהאפשרות לעבוד מהבית חשובה להם יותר מכסף ושיעדיפו גם לעבוד פחות על פני להרויח יותר.

        אני לא מומחה גדול, אבל לדעתי השינוי המנטלי נובע מזה שבני דור ה-Y גדלו חשופים למקורות מידע אינטר-אקטיביים ומשתנים במהירות, משהו שהופך ישיבה פסיבית במשרד לחויה כמעט הפוכה. בנוסף, אני חושב שגדלנו בתרבות משפחתית קצת אחרת: בעוד שלרבים מהורינו היו הורים קשוחים שהחדירו בהם משמעת ואולי גם מונוטוניות, אנחנו דווקא חונכנו לכך שכל האפשרויות פתוחות, שכדאי לנו לעשות מה שמעניין אותנו ושמה שחשוב זה להיות מאושרים.

        במובן הזה, העולם בתצורתו הנוכחית לא בדיוק מתאים לנו.

  19. אריה Says:

    יש קרקע קרובה , צריך את האמיצים הראשונים, שיתחילו בהקמת חוות , לתל אביבים. בסגנון של נוער הגבעות, בנה ביתך במו ידך על האדמה אשר נתו ה' אלוקיך לך!~תחילו לבנות חווה לצעירי תל אביב תוך ימים יהיו מאות ואלפים!
    אחרי שיצאו 12 חברה מהעיר לשומרון וי

  20. אריה Says:

    בס"ד המרד הגדול החל!!! לצאת מהבבילון!

    אחים ואחיות!
    הגיע הזמן להשתחרר, מהמרוץ המטורף של החיים!
    די למגדל בבל, לצפיפות, לפקקים לעשן ולמכוניות!
    די לעסקים פורחים באויר שאין בהם יצירה, ועמל כפיים!
    הגיע הזמן לצאת למרחב, לטבע, לחזור לאמא אדמה, לגלות את פניה היפות , מעבר לאספלט השחור והאטום.
    עלינו ללמוד מנוער הגבעות , זהו הפתרון היחיד למחירי הדירות,
    לצאת להרים , ולעמקים, בנגב בגליל, ובשומרון, לקחת חלקת אדמה, ולהתחיל לבנות ערי מושב,
    כל אחד יבנה את ביתו במו ידיו, בתחילה אהל, אח"כ בית מבניה קלה, ובע"ה בעתיד גם בית מאבן מקומית!
    נחזור אל בריאות החיים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, לכל בן ישראל צריכה להיות קרקע תחת רגליו, אדמה, שם יוכל לבנות ביתו, לטעת כמה עצי פרי, גפן תאנה רימון זית ותמר. לגדל כמה גדיים ,טלאים כבשים ועיזים, שיתנו חלב .(גם יורידו את מחירי הקוטג' והחלב)
    לחזור אל אמא אדמה .

    לפני עשר שנים בדיוק, נרצח אדם נפלא, שהיו לו חזון חיים שלם לחזור לחיים טבעיים בארץ ישראל, כבימי אבותינו, כבימי התנ"ך .
    יאיר הר סיני- בן כפר ידידיה
    לפניכם כמה ציטוטים ממילותיו אולי ישמשו ללב רגיש מאיתנו השראה לפיתרון אמיתי שיוכל להוולד ממצוקתנו.- נצא ממצרים, לחרות, לשוב לארץ המובטחת.

    "לאט לאט תוך כדי רעיית צאן, הבנתי שהדבר הקשה ביותר שקרה לעם ישראל זה הישיבה.
    ככול שהישיבה הייתה כבדה יותר , קפץ עלינו רוגזו של מקום, והחומרנות הרסה כל חלקה טובה. לכן חשוב להמצא בתנועה , לנוע , לנוע בעקבי הצאן, לנשום אוויר, להחשף קצת לרוח, לגשם, אלו דברים מאד מטהרים, כשמעיזים לצאת זוכים להרבה ברכה במפגש החי עם העולם.

    אדם מרגיש בנח כשהוא מוקף עצים, דעתו מתרחבת עליו, זה מטבעו, כך הקב"ה יצר את האדם. קודם כל יצר גן, ואחר כך שם בו את האדם. זה הסדר. ואנו פה בלי גן, כך התעורר הצורך להחזיר את הגן, לרשת את הארץ , על ידי נטיעה ורעיה."
    "לאור דברים אלו אני מגלה דעתי שעיקר המאמץ המוטל עלינו הוא למצוא דרך שתשיב עוד ועוד יהודים בני ישראל לאורח חיים של עבודת אדמה, אורח חיים שהוא הבסיס לאמונת ישראל,
    לקיום המצוות התלויות בארץ ולהיותנו גוי קדוש וממלכת כהנים"
    המעונינים להצטרף לחוות ! ולתגובות tikunklali@gmail.com

  21. סמדר יערון Says:

    בשהות התשעים התגלגלנו בשאנטיפי בבראשית בסגול ובבומבמלה עד שנגמר כמעט לגמרי ונשאר מזה בעיקר עסקים
    משהו ברוטשילד מזכיר לי את הימים ההם
    כל כך יפות האבחנות שעשית כאן

  22. יואב Says:

    כמה מחשבות מיום שלם במאהל:
    נוסף על היותו פוסט תל-אביבי, המאהל כדרך חיים הוא במידה מסויימת פוסט-ציוני. אם מטרת הציונות היא להקים בית בטוח לעם היהודי, הרי שיהודים במאהל יוצאים מהבתים וחוזרים להיות יהודים נודדים, והכל בתוך העיר העברית הראשונה בארץ ישראל. אגב ערי ירידים, במידה מסויימת אנשי האוהלים חזרו להיות סוג של צוענים.

    במקום הוקם מעין הייד פארק. אחד מנושאי השיח העיקריים, והמעייפים יש לומר, הוא האם זהו מאבק פוליטי או לא פוליטי, האם יש לערב בו פוליטיקה או לא. עכשיו, כמובן שהכל פוליטי, ושזהו מאבק פוליטי, אבל בדיוק בגלל זה הדיון הזה משעמם כמו פוסט של עידן לנדו.

    אבל המאבק הזה הוא לא-פוליטי בדיוק באופן בו עפרי מתאר אותו, אנשי האוהלים פשוט לא מאמינים בפוליטיקאים. ויותר מזה, הם כבר לא מאמינים בפוליטיקה בצורתה הנוכחית, וגם לא באנשים השייכים לתנועה פוליטית מוגדרת (ולכן כל הציפיות של השמאל שהאנשים יבינו שצריכים פיקוח ממשלתי הן לא יותר ממשאלת לב. אגב, אני חושב שרוב האנשים שם מסכימים שצריך דווקא להסיר את המגבלות של המדינה בכל הנוגע לבניית דירות, שהיא אחת הסיבות העיקריות למצב אליו הגענו).

    בשלב מסויים עלה לדבר בהיידפארק מישהו מנוער מרצ. הוא רצה לדבר כשהוא מחזיק את הדגל של התנועה, ועם מדבקה של מרצ על חולצתו. אנשי האוהלים דרשו ממנו להיפטר מכל סממן מפלגתי. סיפרו שיום אחד גם באו אנשי אם תרצו והם לא נתנו להם לדבר כשהם בחולצות של אם תרצו. אלדד יניב למשל, שמסתובב שם כל היום כאילו היה הרשג"ד, לא לובש חולצה של השמאל הלאומי. זה לא שהמאבק הזה הוא לא פוליטי, אלא שהוא על-פוליטי, מאבק על השיטה. לאנשי האוהלים נמאס מהפוליטיקה, מהמתווכים מימין ומשמאל. בעצם מה שהם רוצים זו דמוקרטיה ישירה.

    אני יודע שאני נשמע כמו תקליט שבור, אבל חולצות נוספות שאי אפשר למצוא במחנה הן חולצות אופנתיות של לא נסתום את הפה, או של כל אגודה שקשורה לקרן החדשה (התנועה היחידה שאנשיה הסתובבו עם חולצות הייתה דרור לישראל, עמותה של קיבוצניקים מסתבר). כמעט 5 שעות הקשבתי לנאומים בהיידפארק אתמול. נאמו פוליטיקאים, פליטי ריאליטי, מתכנני ערים בדימוס, ברמנים, אלון גל שחילק לכולנו מאווררים אישיים, צעירים בשנת שירות, ועוד. אף אחד מהם לא היה מאנשי העמותות. הם בטח עבדו עד מאוחר על עוד איזה קמפיין וירטואלי או בג"צ. אני אהיה פייר ואגיד שאולי יש סיכוי שהם היו ביום אחר.

    כשאנשי האוהלים סתמו את הפה לכל מי שעלה עם סממן פוליטי על גופו, הבנתי מהו המניע החיובי מאחורי התמיכה ברעיונות גרועים כמו חוק החרם או חקירת ארגוני השמאל. המניע הוא לא לא-דמוקרטי כמו שטועים לחשוב בשמאל. כמו שאמרתי, לאנשי האוהלים נמאס מהמעורבות של המתווכים שגונבים להם את הדמוקרטיה, וזה כולל גם את הארגונים החברתיים.

    בשלב מסויים עלה לדבר איזה אדם שאבא שלי בטח היה מכנה "ליצן". ואז הליצן הזה אמר שאתמול הוא היה בכנסת ודיבר בשם אנשי האוהלים. בהתחלה נחרדתי, זה הנציג ששלחתם לכנסת? לא יכולתם למצוא מישהו יותר טוב? ואז חשבתי על זה שהוא לא פחות ליצן מאנסטסיה מיכאלי, למשל, ושאני מעדיף שהוא יהיה הנציג שלי בכנסת מאשר מאיר שטרית. והנה, לקלישאות של הליצן מחאנו כפיים, אבל את מאיר שיטרית גירשנו (אבל הוא לא הבין את הרמז).

    • רוזנברג Says:

      אז המחאה שותפה לגרגרנות הכללית, וה"פוליטיקה" של משתתפיה היא עוד גירסה של "הדיקטטורה של הרצון" (כל הזכויות שמורות). אחלה. עונת מלפפונים כזו לא הייתה מאז שגיידאמק קנה את בית"ר.

    • רתם Says:

      יש הבדל בין "לא פוליטי" ללא מפלגתי

      • יואב Says:

        נכון, ואנשי האוהלים לא רוצים אנשים שמגדירים עצמם דרך זרם פוליטי כזה או אחר ומדברים בשמו, ולא בשם עצמם כבני אדם. לכן הם לא רוצים לראות כרזות של נוער מרצ, שזו מפלגה, אבל גם לא רוצים את אם תרצו (תנועה פוליטית א-מפלגתית) וגם ארגוני "החברה האזרחית" (שהם מה לעשות, פוליטיים) למדו לתפוס מרחק. זו הזדמנות חדשה, מרתקת, להשיל מאיתנו את ההגדרות הכובלות האלו, כמו שאמרה איזו מישהי בתגובות לפוסט הקודם.

        כמו שהצעתי להבין את אנשי האוהלים, הם נאבקים על הפוליטיקה, לא בתוך הפוליטיקה. לכן זה גם המאבק הכי חשוב שיש.

      • נועם א"ס Says:

        מלחמה אחת, 15 בספט' ו/או תקיפה באיראן, והכל נגמר. אני מקבל את התמיכה הכללית של יואב בגישת ה-"רק-לא-פוליטי!" במחאת האוהלים, ושל הפרשנויות הטלאולוגיות בפוסט של עפרי, אבל דמוקרטיה ישירה גם תצטרך, במוקדם או במאוחר, להסביר את עצמה לעצמה, ובלי, אהממ – ערבים (מה שנקרא פה "פוליטיקה"), אני לא רואה איך היא עושה את זה לפני שהחברותא של הקהילה היהודית של יוצאי הודו תחזור שוב לשיטה הישנה והבטוחה של איחוד שורות מול הברברים הצובאים על אוהלנו הדלים.
        עם זאת, אין לחלוק על ניתוחו היפה של רועי למעלה, המהדהד גם בתגובות נוספות, כי כלכלת המשרדים התעשייתית היא לב ליבו העניין (ולכן יש להרפות ממנו וכו')

      • יואב Says:

        אתמול אחד ממובילי המאבק דיבר בדיוק על כך. הוא אמר לאנשים שעוד כמה זמן נתחיל לשמוע שוב על האיום האיראני ועל חיזבאללה, והזהיר את אנשי האוהלים לא להאמין לנסיונות ההפחדה האלו. ובאמת, כמה מפחיד כבר יכול להיות האיום האיראני לאדם שאין לו בית עם ממ"ד? כך שמודעות לנושא יש במאהל, ומעניין באמת לראות כיצד אנשים יתפקדו ב"יום פקודה".

        אבל אני אופטימי. גם אם המאהל יתפזר, ההישג כבר הושג, הזרעים נזרעו. ישראל לא תהפוך לדמוקרטיה ישירה תוך יום או חודש. ברוטשילד החל תהליך, שגם אם לא יהיה רציף ויתעכב בגלל לבנון 3, לא יעצר. עפרי כתב שהאוהלים הם העתיד, אני רוצה לחדד שמה שאנחנו רואים בעיר האוהלים ברוטשילד זו הצצה אל העתיד. איש התחתונים הוא אדם שנשלח אלינו מן העתיד. העתיד הזה די כיפי.

        הנה הצצה לעתיד הפוסט לאומי: איים של אוהלים, כשלכל קהילה מקומית מאפיינים משלה. הא-פוליטיים ברוטשילד הבריחו את אם תרצו, אז הם הקימו להם התנחלות יריבה בחיפה.

        רועי כתב שהעתיד הזה הוא פרה תעשייתי, אני מקווה שבמידה מסויימת הוא יהיה גם פוסט דיגיטלי. שהאירוע המכונן של העתיד יהרוס את תשתיות האינטרנט ויאלץ את אנשי האינטרנט, שבימים אלו עסוקים בלתת עיצות אחיתופל לאנשי האוהלים כיצד עליהם להיאבק ואילו מאבקים עליהם לאחד עם המאבק שלהם (כי "הכל קשור להכל"), להתחיל לתקשר עם אנשי האוהלים בגובה העיניים. כדאי להם כי יש להם הרבה מה ללמוד מאנשי האוהלים, שיודעים כיצד לנהל מאבק נכון ונראה שבאמת יודעים מה שהם עושים, אפילו שאין להם "יעדים". זה לא מפתיע, האנשים מהעתיד למדו מטעויות העבר (ההווה).

      • נועם א"ס Says:

        תשמע, אני אצטרף לאופטימיות שלך, כי למה לא? אני מניח שהתופעה לכשעצמה אכן מסמנת אנרגיה מסוג חדש יחסית באזור הזה, ומהבחינה הזאת היא מבורכת (במיוחד לאור כך שהדיווח שלך נפתח במה שנראה כמו מודעות בריאה לתחבולות המלחמה הנלוזות של הפלוטוקרטיה ופיתוח שיטתי של מודעות כזאת בקרב חברת האוהלים).
        ואם כל האופטימיות, לשם תקינות הפרוטוקול, רק נציין כמה הערות הנוגעות לענייני יסוד:
        א' – אם ייעצר/יתעכב תהליך הדמוקרטיה הישירה בגלל איזו מלחמת לבנון 3, טורף את הקלפים במובן הזה בדיוק: שלנוכח המלחמה עצמה, תסריט כזה, בין אם הוא תורם לדמוקרטיה הישירה או פוגם בה, הוא לחלוטין חסר רלוונטיות – בסיטואציה מלחמתית, המלחמה היא המציאות היחידה שמולה הפלורליזם הסוציאלי שאותו אתה מתאר מכונן את עצמו דרך הכרעותיו. אופן התגובה וההיערכות הרעיונית/מעשית למול פעולת ההשמדה חסרת ההבחנה תמיד תישאר ה-game-breaker של כל קולקטיב שהוא. גם התהליך שיצא מכיכר א-תחריר מאפשר אופטימיות כי אנחנו יכולים להעריך שכל צורת שלטון עממית יותר במצרים/מזה"ת מנוגדת, לפחות ברמת האינטרס העממי, למלחמות. עוד לא זכינו לראות הפנמה אמיתית של העניין הזה פה.
        ב' – עם כל הכבוד להצלחה המסתמנת(?) של האסטרטגיה הא-פוליטית של מאבק האוהלים, הדבר היחיד שאותו אפשר ללמוד מזה הוא את מה שאנחנו כבר יודעים: א-פוליטיות מוֹכרת – היא מוכרת אוטופיות ארעיות כמו שהיא מוכרת מסכי פלזמה ומכוניות. להגיד למובילי מאבקים חברתיים פוליטיים (ודווקא מצליחים, גם אם באופנים צנועים יותר) "הנה, תלמדו" זה בדיוק כמו הבן של המיליונר שאומר לבת של המובטלת "אם היית עושה כמוני היית עכשיו עשירה כמוני ולא צריכה להתבכיין על מחירי דירות". אל תמהר לבטל את ההישגים של המאבקים הפוליטיים פרופר, כולל ברחבי הבלוגיאדה ומאצל אנשי העמותת שאתה כ"כ נהנה לסנוט בהם – בכלל לא בטוח איך מחאת האוהלים הזו הייתה מתפתחת באווירה של התקרנפות מוחלטת לנוכח עוולות אנושיות ברורות. יש דבר או שניים להגיד גם לטובת נראות ציבורית של מאבקים עצמאיים ואותנטיים נגד כל הסיכויים, סחף ההמון ועוצמתו ההולכת וגוברת של השלטון. אולי לא מיותר להזכיר שוב שעיקר עיסוקן של העמותות, עם הדאגה לתחת של עצמן או לא, הוא הצלת חיי אדם, פשוטו כמשמעו. כאן ועכשיו.
        ג' – איש התחתונים, ללא ספק, הוא אדם שנשלח אלינו מהעתיד. אייקון.

      • יואב Says:

        העניין הוא שזה לא הא-פוליטיות שמוכרת, זה רעיון האוהלים שמוכר, מם האוהלים מתפשט. כתבתי שאם תרצו הקימו מאהל בחיפה. אז מסתבר שבחיפה קמו שני מוקדים, אחד של הציונים ואחד כנראה של הפוסט ציונים או הא-פוליטיים. שאלת מקודם איפה הערבים. כרגע הם באמת לא בסיפור, אבל אולי הם פשוט יקימו לעצמם מאהל ביפו.
        וזה מה שאנשי האינטרנט צריכים ללמוד, הם צריכים להבין שיש כאן צורה חדשה שהיא גם רעיון חדש. אנשי האוהלים הם לא בנים של מליונרים (גם לא מטאפורית), למרות שהם כן עומדים על כתפי ענקים.

      • יואב Says:

        וגם מה זה א-פוליטיות? מה שקורה ברוטשילד הוא מאוד פוליטי, אם כי לא לפי הדגם הפוליטי שאנו רגילים לראות.

  23. Daniel Rosenberg Says:

    פוסט מרתק.
    עם זאת, יש לי שאלה ביקורתית אחת. האם אתה לא חושב שהאופן הדטרמיניסטי בו אתה מציג את הדברים, על הנבואה של העתיד כאוהלים, כחוסר יציבות, חוסר בטחון וכו', יש משהו מאוד א-פוליטי? אתה הזכרת את ה-Survivalists; מי שקרוב מאוד לאג'נדה שלהם היא הימין הקיצוני האמריקאי, על תיאוריות הקונספירציה שלו, זה שיושב חמוש באיזה מחסן בנברסקה ומחכה שהיהודים בפדרל ריזרב יגנבו את התקציב. יש בזה לא רק הסתגרות בדלת אמותיך ודאגה לעצמי ולקהילה הקרובה בלבד, אלא גם הנחת יסוד שאומרת שאי אפשר להשפיע על מהלך ההיסטוריה לשום כיוון, ושאנחנו צועדים לקראת אפוקליפסה.
    עכשיו, לא שאני לא מסכים עם הגישה הזאת בגדול (מה לעשות, אנטרופיה וזה), אבל אני גם לא חושב שאפשר לתלות בה הרבה תקוות לשינוי חברתי, ציבורי ופוליטי. אני חושב שלכל הפחות אנחנו צריכים לספר לעצמנו שאפשר לשנות, ושצריך להיות פוליטיים (גם אם אפשר להתווכח על האופי הספציפי של הפוליטיקה הזאת, ואני לא מדבר רק על ימין/שמאל), גם אם זה יהיה איזה "שקר אצילי" שאנחנו מספרים לעצמנו.
    אישית, אני מאוד מקווה שהמערכת הפוליטית הישראלית, במובן הרחב, תוכל לקלוט את המחאה הזאת ולעשות איתה משהו בר-קיימא. אין לי מושג איך זה יהיה, אולי בחידוש של הפופוליזם הישראלי (דרך החלה של שיטה נשיאותית למשל), ואולי בהפיכת המאהל ללוקיישן צילומים חובה לקמפיינים בבחירות הבאות. אבל כולי תקווה שהעסק בסוף יתמסד.

  24. ארנב לבן Says:

    http://dvarimshe.tumblr.com/post/7798572858

  25. דודי Says:

    אני לא בטוח שהשהות באוהל המחאה היא הכנה ראויה לאפוקליפסה (מתי זה יוצא?) חוץ מהעניין של האוהלים עצמם. אני מדמיין את האפוקליפסה כמשהו הרבה פחות ידידותי.

  26. רוזנברג Says:

    מצא את ההבדלים:
    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1235508.html

    על מה אלה נאבקים ועל מה (באמת על מה? אה, אסור לשאול. המחאה כגרעפץ!) אלה, וכיצד, ו…ו…
    אם אחד ממאה מהכתרים שנקשרו כאן למאהל מעל דפי אתר זה הם במקומם, אז אדרבא – שיחברו למתמחים (ואם הללו יבואו לביקור לקבל אותם בהתלהבות במאהל לא נחשב).

    • יואב Says:

      הבדלים:
      שביתת המתמחים – (עוד) סכסוך עבודה סקטוריאלי.
      עיר האוהלים – מחאה עממית, יוצאת דופן בצורתה, על המצב במדינה. אם היית טורח לשאול את אנשי האוהלים על מה הם נאבקים הם היו עונים לך בפשטות: דיור בר השגה. אבל האמת היא שזה לא משנה על מה הם נאבקים, מצידי שכל הדבר היה מתרחש סביב מחיר הקוטג', זה עדיין היה מרגש.
      מסקנה:
      עיר האוהלים >>>>> שביתת המתמחים

      • רוזנברג Says:

        "עוד סכסוך עבודה סקטוריאלי".

        כמה קל לזלזל. הייתי מייחס קצת חשיבות בכל-זאת למאבק על תנאי העבודה של הסטאז'רים. שני טעמים ככה על המקום עולים לי בראש:
        1. בריאות היא שרות ושאמורים לספק אותו אנשים שאינם תשושים ברמה שלא מאפשרת לספור אחורה מ 10 או לנצח ילד בן 4 ב"7 בום".
        2. לאנשים יש זכות לתגמול הולם ותנאי עבודה ראויים.

        אבל בינתיים הם לא גרים באוהל וזה מה-זה לא מרגש והכל כזה פוליטיקה ישנה.
        אבכ"ז שאלה: למה המאבק ל"דיור בר השגה" (יעני פיקוח על שכ"ד בלב ת"א) אינו סקטוריאלי?
        בעצם, היכן עובר הקו בין בין סקטוריאלי לקוסמי? ולמה שיעניין אותי השכ"ד של הללו יותר מתנאי העבודה של הסטאזרית?
        (אבל זה סקטוריאלי – שהחולים יפגינו בעד הסטאז'רים אם זה חשוב להם. אמנם הם לא ממש סקטור, כי אין להם כוח לנופף בדגל שלהם. חולים, נו…)

        ה"מערכת" – מעניין את מי היא תצא לשבור קודם: חבורת עובדים שהפרה צו-מניעה בשרות חיוני (שמראית העין של קיומו, בניגוד לרווחתו ממש, חשובה מאין כמוה), או דרי האוהלים. תן לי לנחש שמאמרים נגד שביתת רופאים, נגד הפרת צווי מניעה, נגד תמיכה בפושעים הלו, ימלאו את החלל יותר מהר מהזמן שייקח לך לסנן "סקטוררררריאלי".

      • יואב Says:

        באמת שאני לא יודע מה לענות לאדם שחושב שערי האוהלים שהוקמו בקרית שמונה, חיפה, באר שבע, שדרות ועוד מקומות, ואפילו עיר אוהלים חרדית הוקמה, הן חלק ממאבק סקטוריאלי לפיקוח על שכר הדירה בלב תל אביב.

      • נועם א"ס Says:

        רבותי
        את חגי מטר קראתם?
        http://www.haokets.org/2011/07/21/המלה-מהפכה-בפי-כל
        תנו קרדיט אחד לשני, כל הדרכים פתוחות (עדיין), אין לדעת מה ילד יום, אבל תשתדלו להגיע להפגנה בשבת, ולו בשל הסקרנות (לפי הכתבה בלינק אוטופיית התחתונים מתאחדת עם שיקוצי העמותות, וגם עם הסטאז'רים החתיכים, המילה "תחריר" מופיעה בקונטקסטים יותר ויותר רחבים ומישהו אפילו הוציא מהנפטלין את "תהיו מציאותיים – דרשו את הבלתי" וגו') כי למה – למה לא?

  27. אני בעצמי Says:

    מה שאני אוהב אצל ידידינו השמאלנים זה הרצון להביא תמיד איזה ציטוט כזה מהמקורות, כדי להראות "הנה גם לנו יש איזשהו חיבור למסורת, אל תראה אותי ככה כופר – סבא שלי היה רב, והתנ"ך הוא לא רק של הדוסים".
    ואז הם מחפשים איזשהו פסוק שנראה להם מתאים (כנראה בעזרת רבנו הרב גוגל שליט"א), מוציאים אותו מהקשרו ובדרך כלל מצליחים לשלב אותו בתוך קטע עם משמעות שונה לגמרי (או אפילו הפוכה).
    עכשיו נשאלת השאלה על מה זה מראה? על יצירתיות? על ציניות? או אולי על ניצוץ יהודי קטן שעוד קיים עמוק בפנים?

  28. איתי() Says:

    יפה כתבת.
    יש במאהל (אני נמצא שם יום יום) הרבה אנשים שאינם מזהים עצמם עם השמאל. הלוואי והיו באים עוד.

  29. רן פוליאקין Says:

    אני חייב לציין משהו מעניין בכל הסיפור הזה. יש אווירה מאוד חזקה של מעורבות. אנשים באמת מתעניינים מה סל הקניות שהאו"ם ציין כסטנדרט, אנשים באמת מתעניינים בצרות של אחרים, ובאמת מבינים שקשה לחיות פה בעיקר לצעירים בגילאי השלושים ושלגיטימי לזעוק על כך. יש אווירה של לצאת לרחובות, ועם זאת לא להזיק, לא לשבור, משהו מאוד רך, ועם זאת מלא תשוקה. כל האינטרנט מלא בכתבות על כך, העיתונים, זה הפך להיות מעניין את כולם. לא כי זה טרנד. אלא כי זה עלה למודעות שמותר להגיד שקשה לי.
    אני חושב שמדובר בתהליך חיובי מאוד.
    בנושא האחדות ומי עומד מאחורי זה. לא הגיע הזמן קצת לשים את המחלוקות בצד? ולהתאחד מול משהו משותף? ממילא לשמאל אין סיכוי בבחירות.

  30. יעלה Says:

    והנה "איש התחתונים" שלכם במלא הדרו.

  31. רתם Says:

    צפיתי באיש בעניין אבל
    אוזני נאטמו מהרגע שהוא
    אמר
    "איזה מרוקאי אידיוט…"

    • יעלה Says:

      זה מדהים. הסוציאליזציה הגזענית-מצ'ואיסטית מהקרבי בצבא (היא מופיעה בכמה נקודות, גם כשהוא אומר "איזה מרוקאי אחד" וגם כשהוא אומר "ניגשה אליי איזה שוטרת פעורה") התערבבה לו לגמרי עם הסוציאליזציה האנרכיסטית (בלי גבולות בין מדינות, בלי אוכל מעובד בסופר וכו' וכו').

      מה שכן זה מראה, שעיר האוהלים לא יצרה את "אנשי התחתונים" (אלא אם כן ישנם עוד חוץ ממנו שם), אלא הוא היה נודיסט מקצועי כבר קודם.

      • יעלה Says:

        מה שעוד זה מראה בצורה מעניינת זה את החשש החברתי מהגבר הערום. הגבר הערום, לא משנה באיזה קונסטלציה, נתפס כדמות מאיימת, לא רצויה, סוטה, מעיקה על נשים וילדים קטנים. וכאן הוא באמת עלה על הנקודה הזו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: