סוג של אסקימוסים: על השמאל כמיעוט

by

דניאל רוזנברג

ישנן דרכים רבות להבין את השינוי שעבר על השמאל בשנים האחרונות. ניתן לדון ביחס שלו לנושא הציונות בתור המשתנה הראשי, ניתן להעניק לסכסוך הישראלי-פלסטיני את החשיבות המכרעת, זאת בזמן שאחרים קובעים את התשובות שמעניק השמאל בעניינם כלכליים-חברתיים בתור הדבר אשר עליו עומדת הטרנספורמציה במחנה השמאל. אני הייתי רוצה להציג כאן טיעון שונה, המעמיד את משקלו היחסי של השמאל בתוך הציבור הישראלי, ואת מיעוטו של זה, בתור הגורם עליו יש לתת את הדעת. לעניות דעתי, היה זה בראש ובראשונה התמעטותו של השמאל, או ליתר דיוק של אנשי שמאל, אשר הוביל לשינויים אשר פוקדים אותו בשנים האחרונות, ובאופן ספציפי בתקופה האחרונה בה אנו חיים. השינוי האיכותי, כמו שיודע כל מרקסיסט טוב, מובל על ידי השינוי הכמותי. בטקסט זה אנסה לבדוק את הטיעון ולהסביר אותו באופן עמוק ככל שאוכל.

מאז פרוץ האינתיפדה השניה, בשנת 2001, מהווה השמאל מיעוט קטן בקרב הישראלים. ניתן לתאר מספר שלבים בהתגבשות ההפסד הזה של השמאל, ההפנמה שלו והמסגור שלו כמצב קיומי כרוני. ניתן לציין מספר ארועים בתהליך זה, אשר הוביל את השמאל לראות את עצמו כמיעוט נצחי וכרוני, ביניהם כשלון המו"מ שניהל אהוד ברק עם יאסר עראפת, פריצת האינתיפדה השניה ודיכויה בידי ממשלת שרון, תכנית ההתנתקות ומלחמת לבנון (בפרט כהונתו של עמיר פרץ במשרד הבטחון במלחמה זו). ארועים אלה הובילו לוויתור של השמאל על השאיפה להשפיע על הציבור הישראלי, בין אם מהכיוון הפוליטי הטהור, לכיוון מרכז המפה, שנתפס על ידי מפלגת קדימה, ובין אם בפניה לשכבות סוציולוגיות חדשות. וויתורים אלה, שנכפו במידה רבה על השמאל, הביאו אותו להסתגרות ולהשלמה עם מצבו המיעוטי הקיומי.

צריך להבהיר ראשית כל את מושא המחקר: תחת המונח "שמאל" אגדיר את כל הגורמים בציבוריות הישראלית – אנשים, ארגונים, תנועות ומפלגות –  הרואים עצמם מחויבים לסיום הכיבוש, פינוי התנחלויות (או קונסטלציה אחרת של פתרון שליו לסכסוך) ומעמד שוויוני לאזרחי ישראל הערביים. זאת לאו דווקא מתוך שאיפה פרגמטית או ריאליסטית כזו או אחרת, אלא מתוך השקפת עולם רחבה יותר, המעמידה במרכזה את זכויות האדם, זכויות האזרח, שוויון פוליטי וחברתי וכיוצא בזאת. ניתן לראות את החתך הפוליטי של השמאל, באופן גס, כמשתרע מחלק מתומכי בל"ד ועד האגפים השמאליים של העבודה. ראוי עוד לציין כי הטקסט יסקור את הפעילות של אותם גופים שמאליים בקרב הציבור הישראלי-יהודי, ולא את גישתו ומהלכיו לגבי הציבור הפלסטיני, משני צדי הקו הירוק.

פרק ראשון – ההסתגרות

השמאל הישראלי, אם כן, השלים עם תהליך הפיכתו למיעוט, שהתרחש בין השנים 2001 ל-2006. מיעוט אשר זוכה למעמדו ככזה לאו דווקא בגלל כוחו המספרי גרידא, אלא במובן המנטלי, האיכותי. ההבדל בין תנועה פוליטית, חלשה ככל שתהיה, לבין מיעוט, הוא ראשית כל בשאיפות השונות. מבחינה מספרית, השמאל איננו המיעוט הפוליטי היחידי בישראל, כמובן: המתנחלים, נכון להיום, מייצגים מספר נמוך יותר מתומכי המפלגות ותנועות השמאל. אך בעוד המתנחלים שואפים לחדור ולהשפיע על הציבור הישראלי, בין אם דרך הסתננות לשורות הבירוקרטיה האזרחית או הקצונה הצבאית, ובין אם דרך קמפיינים ציבוריים, השמאל וויתר על השפעה זו, והוא עוסק בחיזוק קירות המבצר בלבד. המיעוט שואף להגן על עצמו, להקיף עצמו בגדר, להתרכז בשמורות (גטאות, אם תרצו) ובאופן עקרוני לנהל את חייו ותרבותו הייחודית תוך מינימום של מגע עם העולם החיצון.

השמאל, שעבר כאמור תהליך של "התמעטות" פוליטית, החל באופן טבעי לאמץ דפוסי התנהגות של מיעוט כזה. ראשון לכל הדפוסים האלה היה המדיניות המאורגנת של הפניה לבית המשפט. בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוגשו עתירות לבג"ץ, שאותן ניתן להגדיר כ"פוליטיות", במספר גבוה עשרות מונים מכפי שהוגשו בעשורים שקדמו לו. בג"ץ לעתים קיבל את העתירות ולעתים דחה אותן, אך לא היה ספק בכך שמדובר באסטרטגיה חדשה, יחסית, שאימץ השמאל הפוליטי המאורגן. מדובר היה לא רק בעמותות וגופי חברה אזרחית, אלא גם אנשים פוליטיים וחברי כנסת (כגון זהבה גלאון) שלקחו ולוקחים חלק באסטרטגיית הבג"ץ.

יש להבהיר זאת: בית המשפט לא יכול להיות הגוף המופקד על הגנת הדמוקרטיה. דמוקרטיה, בין אם נבין אותה במובן המינימלי כשלטון הרוב, ובין אם נשתמש בהגדרה הרחבה יותר, כהשתתפות פוליטית רחבה ככל הניתן בהליך קבלת ההחלטות, לא זקוקה לבית המשפט כמעט כלל. בית המשפט יכול, לכל היותר, להגן על זכויות חוקתיות, והוא אכן עושה זאת, אך לא מדובר בהגנה על הדמוקרטיה ככזו, אלא בהגנה על שלטון החוק, שיכול לעמוד או לא לעמוד בקנה אחד עם העקרונות הדמוקרטיים. בית המשפט, אם לומר זאת בפשטות, איננו גוף דמוקרטי ברוב תפקודיו (שאינם נוגעים למשל לבקרה על הליכי בחירות וכדומה), ופניה אליו על מנת שיעשה את ה"צדק", להבדיל מיישום פשוט של החוק, אינה דמוקרטית בהכרח.

הדפוס החשוב השני שאימץ מיעוט השמאל היה ההימנעות. מאז 2001, שכלל השמאל והביא לשלמות צעדים כגון סרבנות, אי-ציות אזרחי וחרם. האמצעי האחרון התגלה כנפוץ וכיעיל במיוחד: בין אם חרם על מוצרי התנחלויות או על כל פרויקט המתקיים מחוץ לקו הירוק, בין אם על הכיבוש או על ישראל כולה, החרם היה הדרך היחידה, במובן מסוים, בו השמאל הפוליטי הצליח להביא תוצאות. השקעות כלכליות נמשכו מהשטחים, פרויקטים בוטלו ומפעלים הועברו לתוך הקו הירוק. הגרסא העולמית של קמפיין החרם, כפי שזו אומצה על ידי פעילים ואוניברסיטאות באירופה וארה"ב, הצליחה להדיר שינה מעיניהם של פוליטיקאים ישראלים בכירים, והיתרגמה ל"דה-לגיטימציה". קמפיין ה-BDS (Boycott Divestment, Sanctions), החרם הכלכלי, התרבותי והאקדמי על ישראל, שכולו ליברליזם ג'פרסוני אמריקאי צרוף, אינה שונה באופן איכותי מהקמפיין נגד התנחלויות: הרי לא ניתן, באופן משכנע, לנתק חד וחלק בין תעשיות מחוץ לקו הירוק לבין תעשיות ישראליות "לגיטימיות"; לא ניתן לחלק בין האחיין שגר בטלביה לבין הדודה שגרה בגילה או בפסגת זאב. החרמת הכיבוש מובילה להחרמת ישראל.

כאן יש צורך לומר כמה מילים על הפילוסופיה שמאחורי פעולת החרם. חרם, לרוב, איננו מהלך פוליטי. הוא מהלך של אנשים פרטיים, תנועות פרטיות וארגונים פרטיים, אשר תובעים להשפיע באמצעות השוק הפרטי (או המופרט) על מעשיהם והתנהלותם של גופים ואנשים פרטיים אחרים. ההגיון שאומר: הבה נפסיק לקנות חלווה תוצרת אריאל, על מנת שהמפעל יפסיד כסף ויאלץ לעקור לתוככי הקו הירוק, לא זקוק ליותר מאשר התקשרות בין פרטיים חופשיים, לפי מיטב הליברליזם הא-פוליטי האוטופיאני. הגיון החרם אינו הגיון של קונפליקט, שהוא הנחת היסוד של כל תפיסת עולם פוליטי באשר היא, אלא הגיון של הבנה הדדית ושל סמיכות אינטרסים, בין אם האינטרסים האלה מיוצגים על ידי המוסר, המצפון האישי, או על ידי הכלכלה, השוק החופשי. בניגוד לפעולה הפוליטית, המניחה משבר וקונפליקט, החרם מניח הרמוניה, או לפחות הרמוניה פוטנציאלית, בין בני אדם, ואת היכולת שלהם להשפיע איש על רעהו ללא כפיה או מאבק.

[ניתן לראות זאת במסורת היהודית הגלותית, בה נפוץ מוסד החרם; רק קהילה א-פוליטית לחלוטין, נטולת מנהיגות וכוח כפייה כלשהו, שמקדישה את כל מעינייה להישרדות חומרית וללימוד, יכולה לאמץ באופן רחב מוסד כמו חרם, שלא מפר, או אפילו קורא תיגר על חוקי המדינה והסמכות הריבונית, אלא נשאר כולו ברמת הקהילה הא-פורמלית.]

פרק שני – ההוקעה

התוצאה של אימוץ אסטרטגיה זו היתה ברורה, וצפויה במידה רבה. תוצאותיה היו יכולות להיות חזויות על ידי כל אחד שלמד את ההיסטוריה של השמאל האמריקאי בשנות ה-80, אשר פנה לפוליטיקה של הזהות וחגג אותה, בזמן שבארצות הברית שלט רצף הממשלים הרפובליקנים הארוך ביותר מאז שנות ה-20. התוצאה היתה הסתלקות של השמאל מהבמה הציבורית. השמאל, במובנים רבים הפך נרדף בביתו. הוא החל, יותר מבעבר, להתפס כבוגד, כאנטי-פטריוטי, ככזה המקיים קשר עם גורמים בינלאומיים על מנת להכפיש את שמה של ישראל בניכר (בשיתוף פעולה עם מנסחי דו"ח גולדסטון, למשל). הפורמולה "אנטי-ציוני" נשלפה מהבוידעם של השיח הפוליטי הישראלי, יחד עם מקבילתה האופנתית, "פוסט-ציוני", על מנת לתייג את אנשי השמאל ואת דרכי הפעולה שלהם. למרות אי אלו קולות בשמאל שניסו להתנגד לתוויות אלה (לאחרונה, תנועת השמאל הלאומי, שעליה ידובר עוד בהמשך), נראה כי רוב הפעילים והגופים הפוליטיים מתעלמים מסטיגמה זו, ואפילו מאמצים אותה בחיוב.

בד בבד, חדל השמאל בתקופה זו מלייצג אמירה פוליטית קוהרנטית ובעלת משמעות, והפך יותר ויותר להצהרה תרבותית או אישית, ל"הביטוס"; השמאל הפך ל"ציבור הנאור" ומשם ל"פרט הנאור", נושא של אתיקה אישית מסוימת. לא במקרה חלה בתקופה זה התמקדות בקרב השמאל בנושאים "זהותיים", כגון פמיניזם או זכויות הקהילה הגאה, הרבה יותר מבעבר. בתקופה זו הוסר האבק מעל ססמאות הסיקסטיז כגון "האישי הוא הפוליטי" על מנת להצדיק את ההימלטות מהספירה הציבורי אל נוחיות הספירה הפרטית והדאגה לזכויות הפרט וליכולת שלו לנהל את חייו ללא הפרעה וללא התערבות, באופן א-פוליטי בעליל. ה"סמולני" המתואר במצע תנועת השמאל הלאומי, "שותה האספרסו" ה"אומו הפלצן", היתה תדמית שטופחה לא רק בידי הימין, אלא גם זכתה להסכמה, בין אם בשתיקה ובין אם באמצעות קבלה אירונית (למשל בקמפיין "אשכנזיפטים חיוורים" של ארגון בצלם) על ידי השמאל.

הצעדים המוסדיים המקבילים להוקעה\הימלטות זו מהספירה הציבורית, מיהרו לבוא. הקמת ועדות חקירה לארגוני זכויות האדם, מניעת מימון מגופים ציבוריים המאזכרים את ה"נכבה", הצעת חוק "נאמנות = אזרחות", ולאחרונה, חוק האיסור על קריאה לחרם על התנחלויות – כל אלה היו הדרכים בהם ניסה הרוב הישראלי, באמצעות הייצוג הפרלמנטרי שלו, לדכא את מה שנתפס לדידו כחתרנות מסוכנת, המכרסמת תחת יסודות הריבונות הישראלית עצמה, תוך שיתוף פעולה עם גורמים פלסטינים, ערביים ובינלאומיים. ההתבצרות של השמאל בארגוני החברה האזרחית (נושא גדול מכדי לעסוק בו במסגרת זו, אך קשור לתהליך המתואר כאן), תרמה אף היא לדינמיקה זו.

מיעוט השמאל התנגד כמובן במלוא מאודו לצעדים אלה. מלות הקוד לכך, כאמור, היו רבות: "זכויות", "מרחב ציבורי" ועוד. אבל גבוה מעל כולן התנוססה ה"דמוקרטיה". החוקים הללו הוגדרו כפוגעים בדמוקרטיה ואף כ"אנטי-דמוקרטיים". השמאל, אשר מצא את עצמו משתף פעולה תחת נושא זה עם גורמים פרלמנטריים שונים, מן הגורן ומן היקב, לבש על עצמו את מסיכת "המחנה הדמוקרטי" הנאבק ב"פאשיזם". לא היה עוד אידיאל, עוד נושא משותף להתאחד תחתיו, מאשר הפגיעה באושיות ה"דמוקרטיה". גם מפלגת קדימה, ואפילו חלקים בליכוד (כגון חבר כנסת רובי ריבלין, אשר הוטבל כשמאלן-של-כבוד) היו כשרים לשיתוף פעולה. רוב מאמציו של השמאל, החל מנקודה זו, יופנו למאבק בשם ה"דמוקרטיה" ונגד מהלכים "אנטי-דמוקרטיים"; מרגע זה ואילך, יהיה זה השדה החדש בו נסוב המאבק בין השמאל לימין.

פרק שלישי – ההתמעטות

מה אומרת, אם כן, התווית "אנטי-דמוקרטי"? מהו הדבר אותו מאחדת תפיסת הדמוקרטיה, אותה "דמוקרטיה" שנפגעת תדיר מהחוקים אותם מעביר הימין? ראשית כל ומעל הכל, "אנטי-דמוקרטי" משמעה: הרוב אמר את דברו. העקרון אותו מבקשת תפיסת ה"דמוקרטיה" של השמאל לקעקע, הוא את עקרון שלטון הרוב. המכנה היחיד המשותף השייך לכל הצעדים אותם מכנה השמאל "אנטי דמוקרטיים", הוא, כי הרוב הכריע עליהם. אין באמת קשר בין מדיניות חוץ ניצית, מדינות כלכלית ליברלית, מהלכים הנוגדים את הזכות לחופש ביטוי, ועדות חקירה פרלמנטריות כאלו ואחרות וכו', מאשר בהיותן צעדים שהוחלטו על ידי הרוב, המיוצג בכנסת, המוסד השלטוני הנבחר היחידי אשר מייצג את רוב הציבור.

הנקודה היא בדיוק כזו: מיעוט השמאל לא יכול לדמיין מצב בו יהפוך, או ליתר דיוק יחזור להפוך להיות רוב. השמאל, כמיעוט, דורש לשריין את זכויותיו ככזה, באמצעות כבילת ידי הרוב. אין כל דרך אחרת להבין את מושג הדמוקרטיה בו עושה שימוש השמאל, מעבר לתפיסה זו. מדיניות חוץ מסוימת אינה "אנטי-דמוקרטית", במובן הרגיל של המלה, יותר ממדיניות אחרת, במידה ובשתיהן בחר העם. החלטה לאסור החרמה של התנחלויות, או למעשה כל מוסד או חלק אוכלוסיה אחר, אינה אנטי-דמוקרטית יותר מאשר הגבלה של הזכות לחופש ביטוי מכל טעם אחר, במידה ולטובת שתיהן הכריע הציבור בבחירות. בדיוק שלטון רוב זה הוא מה שנתפס על ידי השמאל כמאיים כל כך; הטיעון השמאלי אינו: המדיניות לא טובה משום שהיא פוגעת בזכויות אדם, בזכויות הפרט, בשוויון האזרחי וכו' וכו', אלא משום שהיא נוגדת את זכויותינו כמיעוט, לקיים את הפרקטיות והטקסים האנתרופולוגיים הנהוגים בקרבנו (כגון חרם על התנחלויות). השמאל, בפשטות, רואה כטבעי וכנצחי את המצב בו הוא מייצג את המיעוט בעוד הימין מייצג את הרוב.

היו ימים בהם המצב היה שונה. היו ימים בהם השמאל ניסה לפנות לציבור הישראלי כולו ולנסות לשכנע אותו באמצעות טיעונים בזכות היציאה מהשטחים, פינוי ההתנחלויות, החלת חוקה שוויונית בישראל, מדיניות כלכלית פרוגרסיבית וכדומה. היו אלה הימים לפני שהשמאל נהפך למיעוט, ואיבד, ככזה, את התקווה שלו להשפיע בצורה כלשהי על החברה הישראלית. כיום, לא ניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לשמאל, יותר מאשר שניתן לדמיין טיעונים בעד הצטרפות לנטורי קרתא, טיעונים הנועדים לשכנע אדם בריא להפוך לחירש או טיעונים הנועדים לשכנע הטרוסקסואל להפוך להומוסקסואל. למיעוט לא ניתן להצטרף, ניתן רק להכיר בו ולכבד את זכויותיו כמיעוט.

לא מדובר כאן, אפוא, בניתוח בסגנון זה של הטקסט המעניין והחשוב של יותם פלדמן, הרואה את המוביליזציה בעד ה"דמוקרטיה" כנובעת מהצורך של הפעילים המקצועיים (תרתי משמע) לעשות לביתם ולהגן על פרנסתם. לא מדובר כאן גם לא בעקיצה רהוטה, כגון זו של יואב ליפשיץ הרואה בקמפיינים הללו נטיה להסתגרות אנתרופולוגית מסוימת. הניתוח שהצעתי לעיל מדבר על שינוי הפאזה שעבר על השמאל בשנים האחרונות, שהפך מזרם פוליטי משמעותי, אף אם קטן, לקולקטיב המזכיר יותר מיעוט, או קבוצה, במובן הסוציולוגי של המלה, אשר שומרת על השפה והשיח הפוליטי שלה על מנת להגן על עצמה ועל העמדה הסטואית שלה ביחס לציבוריות הישראלית. השדה הלקסיקלי נותר בעינו: זכויות אדם, חופש הפרט, חופש הביטוי ושאר המוטיבים הליברליים שזוהו עם השמאל בעשורים האחרונים, אך השימוש שעושה בהם השמאל נועד להגן על מעמדו כמיעוט, ולא להשפעה על מדיניות או לתפיסת השלטון וההנהגה הפוליטית.

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

63 תגובות to “סוג של אסקימוסים: על השמאל כמיעוט”

  1. א.ב. Says:

    הפסקה הלפני אחרונה, המשפט הלפני אחרון, לא משהו… הייתי משנה את זה.

  2. ליטל Says:

    המאבק על זכויותיו של השמאלני לא החליף לטעמי את המאבקים הרגילים של השמאל אלא הצטרף אליהם. ואני גם מאמינה שיש כאן בין השאר עניין של שינוי פני הדור שמשפיע על כל התחומים, לא רק על השמאל.

    מה שמענין זה שבתור מיעוט כולם כל כך מתעסקים בו. אף אחד לא מנתח את ההתנהלות של הימין, פורש את חילוקי הדיעות בימין, בוחן בעין ביקורתית את הפליירים של הימין, אבל השמאל ממש הפך לאובססיה של בלוגרים.

  3. רוזנברג Says:

    מדעי החברה צרה צרורה….
    ואופנת "הך בשמאל" מביאה הסעיף…

    המהלך משלב למעשה שניים: תיאור "עובדתי" של שינוי דפוס ההתנהגות של "השמאל" בהגדרת הכותב, נורמטיבי שכולל את הגדרת השמאל בה בחר הכותב, אבל בעיקר את הביקורת בסוף הקובעת מה דמוקרטי ומה לא. נכנה אותם בהתאמה: "ניתוח" ו"טוקבק".
    הניתוח עצמו שטחי – "שטחי" במובן בו הסברים במדעי החברה נוטים להשטיח כל תופעה משום שהם לא יכולים (או כבר לא יכולים, או לא רוצים, או יכולים אבל למי יש כח?) להתייחס לבני אדם כאל יצורים הפועלים (גם) מתוך טעמים במסגרת פרקטיקות נורמטיביות. זה נכון על ניתוח מרקסיסטי (ועל-כך הרי מצהיר הכותב), אבל גם על כלכלי, "ריאליסטי", פונקציונלי, תרבותי, וכ"ו.
    הניתוח עצמו עוסק בעיקר ב"תבוסה" ומעט מאד במה שאירע והתברר במהלך השנים הללו לגבי אפשרות פתרון שתי המדינות, מדיניות ישראל, התנהגות הצבא, וכיו"ב. למעשה, ההסבר כמעט ולא מסביר דבר: כמאמר אי.פי תומפסון (אותו יש לשוב ולהזכיר בכל הזדמנות) – התבוסה או ההתמעטות אינה הסבר להתנהגויות השונות, יותר מאשר רעב הוא הסבר ללינץ' באופה שהעלה מחיר, או התבגרות מינית הבר להתנהגות מופקרת. השאלה היא מדוע הרעב, או ההתבגרות המינית, באו לדיי ביטוי כך ולא אחרת, מדוע הדפוסים שנבחרו הם הללו, וכיו"ב. ולכך אי אפשר להשיב בלי להידרש לעמדות שונות, לעובדות, לאידאולוגיה. then moral economy of israeli leftists. הניתוח, תכל'ס, אינו ניתוח ולמעשה לא מסביר דבר.

    נשארנו עם הטוקבק. ראשית, הכותב מנסה לבסס את הטענה שלא זקוקה לביסוס – הסכנה והבעייתיות שבמינוי בית המשפט למגן הדמוקרטיה (תפקיד שהוא פשוט לא יכול לבצע) – על טענות משונות על סתירה לוגית, או חסור דמוקרטיות בעצם הרעיון שיש להגן על זכויות כלשהן. יש כמובן עמדות כאלו, אולם לראות בדעה זו משהו "מבון מאליו" יהיו חוקי הרוב אשר יהיו..נו, נו.
    אבל מה שחשוב יותר הוא שזה לא מקרה. זאת משום שהכותב מניח – הנחת טוקבק או ניתוח? – שה"ציבור" הרלוונטי לפעולה פוליטית הוא אך ורק ציבור האזרחים היהודים בישראל. אבל אולי מה שפשט את הרגל זו ההנחה שניתן להילחם בפריבילגיות בלי ברית משמעותית עם נטולי הפריבילגיות, ולא רק באמצעות פעולה במסגרת הנהנים מהן? אולי האמריה לפיה מה שישראל עושה בשטחים זה "מדיניות חוץ" היא, אהמ, הרגע המסגיר במאמר כולו?

    • ofrilany Says:

      רוזנברג נגד רוזנברג? זה מזכיר לי את השיר גולדנברג של אלכסנדר יהלומי
      http://www.shiron.net/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=8146&wrkid=18730

      בספר טלפון חיפשתי
      ראיתי ונרגזתי:
      גולדנברגים ככלבים.

      שם יש:
      זליג משה – גולדנברג
      ינק את שושה – גולדנברג
      רופא שיניים – גולדנברג
      שדכן רב חיים – גולדנברג
      בעל קולנוע – גולדנברג
      ובית מרגוע – גולדנברג
      מסחר הבגד – גולדנברג
      נהג של אגד – גולדנברג
      אדון סעדיה – גולדנברג
      קריין ברדיו – גולדנברג
      בית חרושת "שמעון אלכסנדר שטרן
      שותפות ביחד
      עם שלוימה לייזר גולדנברג"

      אגב, לא ברורה לי ההאשמה "טוקבק" שמוטחת (בטוקבקים של הבלוג) נגד כל מי שאומר משהו ביקורתי יותר או פחות על השמאל (ולא רק על הימין). מה זה בעצם אומר?

      • רוזנברג Says:

        שאפו….
        האשמת ה"טוקבק" היא על העדר הנימוק. מעין "קרעחץ" נורמטיבי.

        לפתע צצה לה הטענה שפעילות השמאל היא אנטי-דמוקרטית, שפנייה לבית המשפט כדי להגן על עקרון דמוקרטי היא א) אנטי-דמוקרטית (ולא רק שבית המשפט יכול אולי להגן מדי פעם על עקרון זה או אחר, אבל בטח לא על המכלול), ו לכן ב) אינה ראויה (במדינה דמוקרטית? לדמוקרטים?), או שהתארגנויות (שאינן "מפלגות המונים"?)שונות הן אנטי-דמוקרטיות (התחברות-תראבוט? שייח-ג'ראח? זוכרות? מחסום ווטש? שוברים שתיקה?). במטותא, מסתתרות שם ים הנחות על "מה ראוי" שאינן מפורשות, וודאי אינן מנומקות.
        צ"ל, טוקבק.

      • Daniel Rosenberg Says:

        מה, אני הראשון שאומר שבית המשפט הוא לא המקום בו לא צריכים להחתך עניינים ציבוריים חשובים? תעשה גוגל על judicial minimalism, בחייך. ואם כבר, אז גם על גברת בשם רות גביזון.

        מסכים לגבי הרדוקציה, אבל מה לעשות. ככה זה כשכותבים פוסט לבלוג ולא ספר. בתור כותב במדיום לא אקדמי יש לי את הפררוגטיבה, כמו שדוד לוי היה אומר, לצייר את מצב העניינים בהסתמכות על העובדות והניתוחים שנראים לי, ושהקורא יחליט בעצמו אם זה משכנע או שלא.
        ההקשר ההיסטורי, בכל מקרה, מטופל, במידה הראויה לדעתי, בפסקה השניה של הטקסט. כנ"ל לגבי העניין של הציבור היהודי. מה לעשות, אם הייתי מנתח את השיח הפלסטיני הייתי צריך לשלוח את זה לממר"י, כי אני לא ממש מכיר "אל ארד אל אמורי".

      • רוזנברג Says:

        טענתי שה"מינימליזם" כעמדה נורמטביצת רחוק ממובן מאליו, ואפילו במקרה שלנו לא ברור שהוא חל: גם מינימלסיטים צריכים להגן על "חוקי המשחק" – מוולדרון עד גביזון וחזור חלילה. בכל מקרה, זו הנחה "כבדה", ואין סיבה שהשמאל דווקא יחלוק אותה עמך. למעשה, ההפך נראה לא פחות סביר.
        לגבי הרדוקציה וכיו"ב:
        1. אז מה עושה המהלך הנורמטיבי כאן?
        2. אם הוא כאן, צריך לנמקו, לא? אחרת זו סתם מוסרנות כפי שהעירו כבר.
        3. מה מראות האופציות לפעולה? היכן היו כאלה והן הוחמצו?

      • Daniel Rosenberg Says:

        בוודאי שזאת לא עמדה מובנת מאליה, אבל גם העמדה השניה, של האקטיביזם השיפוטי, לא מובנת מאליה. באופן מוזר, דווקא רוב הציבור הישראלי, במקרים הנדירים בהם שואלים אותו, מביע עמדה נחרצת, פחות או יותר, נגד אקטיביזם שיפוטי. רק השמאל ה"דמוקרטי" (read: הליברלי) רץ להתחבא מתחת לסינר של בית המשפט. אבל זה נושא נפרד.

        המהלך שאתה מכנה נורמטיבי בא בדיוק לחשוף את הנורמטיביות של השמאל. הוא בא לומר: תראו, דמוקרטיה זה לא בהכרח זכויות המיעוט, דמוקרטיה זה לא בהכרח פסילת חוקים ע"י בית המשפט, דמוקרטיה זה לא בהכרח מערכת שמאפשרת לפרט לחיות את חייו בשאננות א-פוליטית ברוכה. זה לא בהכרח זה, כי יש אנשים שחושבים אחרת, והם די רבים למעשה. אז במקום לנכס חד וחלק את מושג ה"דמוקרטיה", בצורה שהיא קצת, אם לומר את האמת, מסריחה מיהירות, הייתי מצפה מהשמאל ליותר פלורליזם בססמאות שהוא מאמץ.
        הבעיה עם השמאל, כמו שכתבתי למטה לאייל גרוס, היא שהוא פשוט שכח לגמרי שגם הוא שחקן פוליטי. הוא רואה את עצמו כנאבק על "תנאי המשחק", על "המסגרת", על "המינימום". הדבר הזה גורם לו, חוץ מלהתבטא בהיסטריה מוחלטת (חוק גודווין יצא בשין ובעין מהימים האחרונים), להפסיק לראות את עצמו כמבטא איזשהו רצון, איזשהי מדיניות; כגוף שרוצה גם הוא, יום אחד, לתפוס את השלטון. בקיצור, להתחיל לראות את עצמו כמיעוט.

        את הסעיף השלישי שלך פשוט לא הבנתי

      • רוזנברג Says:

        התעלמת מכך שלא צריך אקטיביסט גדול לראות בחקיקה הזו שבירת כלים. זה לא מה שעולה אפילו מאמרה של גביזון על חוק החרם?

        בכלל עמדת ה"מינימום" או "כללי המשחק" היא בעיקר של מינימליסטים דמוקרטיים, לא של אקטביסטים המבקשים להגן על "יותר" זכויות אדם ואזרח. שוב, גביזון היא דוגמא מובהקת דווקא. זה כל ההגיון של התפיסה.

        המהלך הנורמטיבי הוא בדיוק חלקי: אם אתה סבור שכל הכרעה (בין אם עניינית ובין אם הנוגעת לכללי המשחק) היא מחייבת אם (ורק אם?) היא הכרעת רוב, אמור זאת. אבל אז הניכוס שלך לא נשמע הרבה יותר טוב מזה אתה מייחס לזולתך. להפך.

        לגבי ביקורת הססמאות – קטונתי.

        הנוקה השלישית עסקה באלטרנטיבות. הרי הצעת ניתוח רדוקטיבי, אז מה בדיוק לדעתך היו האלטרנטיבות שניצבו אם ניצבו ובפני מי?

      • Daniel Rosenberg Says:

        אני באמת חושב כך, אבל זה לא משנה. אני מכיר בזכותם של השמאלנים לחשוב מה שהם רוצים ולהיות ליברלים טובים וטהורי נפש וכפיים. אני רק מבקש מהם להקטין ראש: אל תדברו בשם "הדמוקרטיה", כי לדמוקרטיה פירושים רבים, וזו שלכן, לא רק שלדידי אינה מדויקת במיוחד, אלא חשוב יותר, היא לא מקובלת בקרב רוב החברה בה אתם חיים.

        האלטרנטיבות: לא להטמע בשיח הקהילתי-אינדיבידואלי, לא להתדפק על דלתם של כל מיני שועי עולם בהאג ובברקלי, לא לשכוח את השדה המדינתי-מפלגתי, לא לראות את המדינה כאויב א-פריורי שאת מהלכיו צריך תמיד לאגף בקרב מאסף נצחי. מה כן? נראה לי שמה שהשמאל חזר לאחרונה לעשות, בצורה זהירה ודי חכמה. פעילות גראסרוטס במסגרת תנועות פוליטיות ולא NGOs, הפגנות בגודל בינוני במקום עצרות ענק אפוקליפטיות, פניה לקהלים חדשים, במקום הסתגרות סנוביסטית או לחילופין הסתגלות מוחלטת. דברים כאלה. נראה לי שזה גם סוג של עובד בינתיים. נראה מחר בירושלים.

      • רוזנברג Says:

        1. אפילו דמוקרט "חזק" לא מחוייב לכך שתפיסת הדמוקרטיה המקובלת על הרוב היא (א) האמיתית, או (ב) אפילו המחייבת.
        2. מדוע אתה סבור שלהחלטה של רוב האזחרים- ודוק: האזרחים: לא התשובים התנותנים למרות השלטון האמור – יש איזושהי נפקות נורמטבית, קו"ח שהיא מחייבת?
        3. מדוע אפילו החלטה של החיים תחת השלטון האמור מחייבת?

        לבסוף, טענת ה"אל תדברו בשם הדמוקרטיה" אלא בשם ה"דמקורטיה הליברלית" תוביל אותנו במדרון חלקלק לססמאות עוד יותר מאפנות מרוב הנוכחיות. זו הבעיה?

      • Daniel Rosenberg Says:

        למה "הדמוקרטיה הליברלית"? אתה לא יכול להגיד "הליברליזם"? ואולי זאת תהיה הזדמנות של פז לחשוף את השקר המסוכן של הליברליזם הפוליטי במערומיו ולהעיף אותו אחת ולתמיד מכל המדרגות, על פיקציית ה"חברה האזרחית" שלו.

        1. לא מחויב, אבל ראוי לתת את הדעת. האדם הוא חיה פוליטית-חברתית, וזה.
        2. כי שלטון העם משמעו מה שהעם רוצה, ולא מה שקומץ אינטלקטואלים רוצה.
        3. לא מחייבת בכלל, אין בה שום צדק או טוב אינהרנטי. אבל צורת השלטון הזה יכולה להכניס אותך לכלא או למרר לך את החיים בצורה בלתי נסבלת אם לא תציית.

        אולי, כשאני חושב על זה, הבעיה היא בנסיון לדחוף יותר מדי מטען נורמטיבי לדבר שהוא ביסודו צורת שלטון, תהליך, שיכול להוביל להחלטות טובות או רעות, דכאניות או מתקדמות. "דמוקרטיה" זה טוב, לכן זה מה שאני רוצה שיעבור, ומה שאני לא רוצה שיעבור זה רע, ולכן זה אנטי-דמוקרטי.

      • רוזנברג Says:

        טוקבקך התדרדר לרמה של טענתך לפיה חרם על התנחלויות הוא מדיניות חוץ: 1טענה לא מנומקת ודי ביזארית, 2 זה סתם, ו 3 לפתע מתעלמת משאלת הלגיטימיטות בכלל ומספרת לנו שהשלטון (דמוקרטי או לא) הוא בריון גדול, ושבריונים יכולים לתת מכות – בתשובה לשלאה מדוע החלטה מחייבת.

      • Daniel Rosenberg Says:

        היכן כתבתי שחרם על התנחלויות היא מדיניות חוץ?

        כן, השלטון הוא בריון. שמחת זקנתי בראש חוצות. בריון לגיטימי, נבחר, כפוף לכל מיני רגולציות, אבל בריון. אם הוא לא היה בריון, לא היה צורך ברעיונות כמו בחירות וריבוי מפלגות ("בריון סכיזופרני"), חוקה ("בריון שלמד לקרוא"), הפרדת רשויות ("שלושה בריונים"), עצמאות שיפוטית ("בריון עם מצפון").

      • רוזנברג Says:

        אבל כוחו אינו מה שמעניק לו סמכות. זה מלפני כתה ט' אפילו.

      • יואב Says:

        אני רוצה לטעון שמבחינת הליך החקיקה, זהו אחד החוקים הדמוקרטיים שעברו כאן. ראו מה היה בהליך החקיקה הזה: חברי כנסת ממפלגת השלטון לא הצביעו בעדו (לרבות יו"ר הכנסת, שרים בכירים ואף ראש הממשלה עצמו), ולעומת זאת חברי כנסת מן הסיעה הגדולה באופוזיציה לא התנגדו לחוק (וח"כים מסיעה אחרת באופוזיציה הצביעו בעדו). כך שלטעון שהחוק הזה מבטא איזו "עריצות רוב" היא חסרת שחר.
        בנוסף, היה דיון ציבורי ער בחוק, כפי שיש סביב מעט מאוד חוקים. דיון שבסופו פשרה (נוסח החוק המקורי כלל גם פן פלילי), המבטאת את המכנה המשותף המקובל על נציגי העם.
        כך שבאמת כל טענות סוף העולם ימינה לא ברורות לי.

      • Daniel Rosenberg Says:

        בוודאי שזה לא כיתה ט', זאת התורה הפוליטית והמשפטית כולה מאז המאה ה-17 פחות או יותר. זכות הדיבור לתומס הובס: auctoritas, non veritas facit legem – סמכות, לא אמת, יוצרת את החוק.

      • רוזנברג Says:

        סמכות אינה רק כוח. כוח הוא (אןלי) תנאי לסוג מסויים של סמכות (אם כי ספק אפילו בכך), לא יותר. זה התורה הפוליטית וג"ו….
        כאמור, עוד לפני כתה ט'.

  4. דלית Says:

    לחרם יש הסטוריה פוליטית מפוארת, שאיננה אידיבידואליסטית ואין דבר בינה לבין החרם של קהילות יהודיות בגולה. חרם הוא סוג של שביתה מאורגנת, שביתת צרכנים או משקיעים – אי שיתוף פעולה מאורגן עם מוסדות שאינם מוכנים לקיים איתנו משא ומתן על המשך פעולתנו המשותפת. המדובר, בדרך כלל, במוסדות חזקים, שמרגישים שאינם חייבים לבוא במשא ומתן איתנו. מטרת השביתה או החרם להראות לצד השני שהוא זקוק לנו ולשיתוף הפעולה איתנו ולהחזיר אותו לשולחן המשא ומתן.

    חרם הוא כלי ככל הכלים, ובין המקובלים שבהם בתוך תנועות פוליטיות וחברתיות המנסות לייצר שינוי של ממש. ואין המדובר כאן בחרמות המוכרזים כל שני וחמישי כצורה של הבעת שאט נפש והתרחקות, כי אם בפעולה מאורגנת כחלק מקמפיין פוליטי שמטרתו שינוי הקיים. ועוד הערה קטנה על הBDS: זו איננה בשום פנים ואופן יוזמה של "השמאל" כי אם יוזמה פלסטינית שהציבה אתגר בפנינו ומעוררת תגובות סולידריות מגוונות.

    גם עם הניתוח של מיעוט כקבוצה מסתגרת דוקא (עם תמונות האילוסטרציה לקבוצות גזעיות אקזוטיות בעיניי הכותב) לא הסכמתי. יש כל מיני "שמאל" ובתוכו הרבה מאד יוזמות פוליטיות מרשימות, מקוריות ואפילו מוצלחות. אחת התכונות הפחות מוצלחות שלו היא ההאשמה העצמית בכל דבר ועניין. הפשיזציה של ישראל, תודה רבה, היא לא אשמתנו.

  5. יון תם Says:

    דווקא ניצחונה של דרך ה"שמאל" הוא שהביא לכישלון והיעלמות השמאל.

    עם החלטתו של רבין, איש המרכז וימינה, ללכת על הסכם עם הפלסטינים באוסלו ("יומרץ רבין") נפל דבר במדינה. בפעם הראשונה קם מנהיג שהיה לו הכוח ליישם את האידיאולוגיה של קבוצה קטנה, שעד לאותו רגע יכלה לרחוץ כפיה ביושרתה ובחלום השלום האוטופי שהציבה. ברגע ש"השלום" החל להיפרט לפרוטות קטנות ופרקטיות, להסכמים, הפרות, פיגועים והתלבטויות בין ערכים סותרים, "השלום" הפך למשהו מזיע ומתאמץ, רווי דם של נשים וילדים ואוטובוסים מתפוצצים במרכזי הערים.

    החלום הנפלא הלך והתפורר ככל שנתקע במהמורות הדרך, והתפרק אחרי קמפ דיוויד ושנות האינתיפאדה עקובות הדם שבאו בעקבותיו. ההתנתקות ותוצאותיה המאכזבות נעצו את המסמר האחרון בארון האמון הישראלי ברצון השלום הפלסטיני.

    ביחד עם תהליך החלום ושברו הגיע הרוב להכרה שהפרטנר שלנו לא בדיוק רוצה את מה שחשבנו. ולכן, למרות שהרצון הבסיסי הישראלי בשלום לא השתנה (כולל פינוי התנחלויות), רובנו חושבים שהדרך של השמאל תמימה במקרה הטוב, וחסרת מודעות לנזקיה במקרה הפחות טוב.

    הכנסתה של ישראל בשנים האחרונות,בעידודם הקולני של תנועות השמאל הפוסט ציוני, למלכודת חוסר הלגיטימיות, תרחיק את תמיכת העם מהשמאל (גם הציוני) לעוד שנים רבות.

  6. סמילי Says:

    "השמאל, כמיעוט, דורש לשריין את זכויותיו ככזה, באמצעות כבילת ידי הרוב. אין כל דרך אחרת להבין את מושג הדמוקרטיה בו עושה שימוש השמאל, מעבר לתפיסה זו" דווקא יש, קוראים לזה "דמוקרטיה ליברלית".

  7. tomerpersico Says:

    רשימה מצויינת, באמת. הרבה נקודות חשובות ונכונות. אבל את/ה לא מצליח/ה להסביר למה, אם מדובר רק בקהילה של מיעוט המנסה להגן על תחביביה/זכויותיה, החוק האחרון, ובמידה מסויימת גם הקודמים לו, עורר הדים שליליים בכל העולם. התשובה לדעתי היא שאכן כן מדובר בחוק המנוגד בצורה חריפה לעקרון חופש הביטוי (וליכולת למחות מחאה לא-אלימה).

    לכן המשפט הבא: "חלטה לאסור החרמה של התנחלויות, או למעשה כל מוסד או חלק אוכלוסיה אחר, אינה אנטי-דמוקרטית יותר מאשר הגבלה של הזכות לחופש ביטוי מכל טעם אחר, במידה ולטובת שתיהן הכריע הציבור בבחירות" הוא פשוט טעות וחוסר הבנה של הדמוקרטיה הליברלית.

    • Daniel Rosenberg Says:

      ליברלית. כאן קבור הכלב. אם השמאל היה מאמץ קמפיין הדוגל ב"הגנה על הליברליזם מפני הדמוקרטיה", הוא היה מדייק יותר. אבל מה לעשות שה-buzzword העכשווית היא "דמוקרטיה", בלי קשר, או עם קשר עקיף בעליל, לעקרון או לסיטואציה עליה היא מדברת.
      הצצתי לאחרונה בקמפיין של פרויקט דמוקרטיה, עם הפלקטים. מה לא נכנס לשם: זכויות מיעוטים, חופש הביטוי, כיבוש, גזענות, פערים חברתיים, עבודה ורווחה ועוד. כל אלה זוכים למעמד של "עקרונות מוגנים בדמוקרטיה", כאילו שכל אלה פרינציפים שנגזרים ישירות ובאופן אנליטי צרוף מעקרון שלטון העם, וכאילו שאין מדינות שהיינו מגדירים כדמוקרטיות לעילא ולעילא, שלא מתייחסות רע לעמים אחרים, או שלא מקיימות מערכת מדינה שוויונית במיוחד (בריטניה היא דוגמא טובה, לשני הסעיפים). לא אתפלא אם בקמפיין הבא יכניסו גם ענייני איכות הסביבה ותחבורה ציבורית, כי למה לא, בעצם?
      התפיסה הזאת של מהות הדמוקרטיה, לא רק מטשטשת עד אימה את תוכן המושג השלטוני החשוב הזה, אלא גם את היכולת של השמאל לדבר אל הציבור ככזה. שלא לדבר על אפקט ההוקעה המוסרית של כל מי שלא הכי מבסוט ממדינת הרווחה, נאמר, או מהפלסטינים, וזוכה עקב כך למעמד הנוראי של "אנטי דמוקרטי".

      סליחה על הדיגרסיה, אבל נראה לי שזה עונה להודעה שלך.

      ואני זכר, אגב.

  8. אייל גרוס Says:

    למרות האבחון של המחבר מפוסטים אחרים, זהו עוד פוסט בסדרת "מה שה"שמאל" באמת נלחם עליו זה לא ___" אלא "___" (שהאחרון זה בדרך כלל איזה אינטרס שלו). אני מוצא את הז'אנר הזה בו מנסים להסביר ל"שמאל" על כל חלקיו שהוא לא באמת נלחם נגד הכיבוש/נגד הרג פלסטינים/נגד הניאו-ליברליזים/נגד הפליה אלא בעצמם נלחם באמת בגלל שהוא דואג לזכויותיו כמיעוט/לפרנסה שלו/ל___ השלם את החסר כז'אנר בעייתי במידה רבה. אף אחד מכותבי הז'אנר הזה לא קיבל רנטגן שחודר לנבכים "האמייתים" של ליבו של "השמאל" ויודע יותר טוב מכל אחד שמפגין נגד הכיבוש/ועדת החקירה/חוק החרם/הגדר או מה לא, למה אותו אדם מפגין. למעשה יש אפילו משהו פוגעני בשיטה הזו בה באים לאנשים ואומרים להם שיודעים יותר טוב מהם, ושבעצם הם לא נאבקים על איזה משהו שאכפת להם ממנו שהו א' אלא על האינטרסים שלהם שנוסחו כ-ב' ג' או ד'.

    • ofrilany Says:

      אייל, לא ברור לי למה מותר לנתח ולדבר על הסוציולוגיה של ישראל בכלל, או של קבוצות מסוימות, ולא של השמאל. אני לא חושב שדניאל או מישהו אחר שכתב פוסטים "בז'אנר" כותב את זה סתם, אלא מתוך ניסיון להציע דרך אחרת.
      לגבי פוגענות – לדעתי לא היה כאן שום דבר פוגעני מעבר למינימום בלתי נמנע. לא נטען כאן שלאנשים יש אינטרסים סמויים או משהו כזה. לאנשים תמיד יש זכות להיפגע אבל זה לא יכול להיות השיקול היחיד לגבי כתיבה ופרסום של דברים – ושוב, זה נכון לגבי השמאל כמו לגבי הרבה קבוצות ונושאים אחרים.

    • Daniel Rosenberg Says:

      אתמול, יום לאחר שעבר חוק החרם, הרג צה"ל פלסטיני במחנה פליטים צפונית לשכם. אין לי הרבה מידע על הארוע הזה, בין השאר מכיוון שבתקשורת הישראלית הוא לא זכה לחשיפה מי יודע מה. במאמרי הדעה של הארץ הוא לא טופל כלל, וה-feed של הפייסבוק שלי היה עסוק לגמרי בדברים אחרים. נראה לי שהמשפט "השמאל לא נלחם על זכויות הפלסטינים אלא על האינטרסים שלו-עצמו" זוכה לאישוש אמפירי לא רע ממקרים אלה, ולא מעט אחרים.

      (תודה לליטל על המידע הזה)

      • אייל גרוס Says:

        עופרי – תהיתי אם זה ניתוח"סוציולוגי", אבל לא מצאתי כאן טיעון משכנע, וטיעונים על הסיבה ה"אמיתית" הם תמיד קצת ספקולטיבים. הנסיון להציע דרך אחרת הוא תמיד חיובי, אבל הוא נוטה בהרבה מקרים לשכפל את פרקטיקת ה"הוקעה" בשמאל שאתה כתבת עליה היטב. כמובן שבמה שאני אומר אין משום טענה שלא צריך לכתוב או לא צריך לפרסם דברים שיכולים לפגוע. אני חושב רק שבז'אנר הזה שמתחיל בהוקעה ומביא ניתוח שבעיניקשה לבסס אותו והוא גם מכליל וגורף יש הרבה בעיות. יש בו גם משהו קצת צדקני ומוסרני – בבחינת, "אני להבדיל מכם שעוסקים באינטרסים של עצמכם, רואה את ה"אמת" שזה מה שאתם באמת עושים".

        דניאל – ראשית אני קראתי על ההרג הזה ועל תגובה של ארגוני זכויות אדם עליו. שנית, אכן למרבה הצער הרג של פלסטינים הפך ל"שגרה" שלא מרגשת, כך שלא הייתי לוקח מכאן שום אישוש אמפירי למה שאתה טוען, אלא למה שהפך לשגרה ומה שעדיין מסעיר. יתכן שעוד כמה שנים גם לא נתרגש מחוקי סתימת פיות כי הם יהיו שגרה.

        זאת מעבר לכך שבעיני מה שמסוכן בחוקי וועדות סתימת הפיות זה דווקא העובדה שהם באים לאפשר את המשך הפגיעות לרבות הרג פלסטינים, ואף להעמיק פגיעות אלו, תוך כדי הקטנת האפשרות לדווח ולמחות עליהן. הרחבתי על זה כאן: http://aeyalgross.com/blog/?p=66017

        ועוד דבר בהקשר זה. מה זה "השמאל"? נתת הגדרה מאוד רחבה. שכוללת כאלו שלא מזדעזים מהרג פלסטינים ואף מצדיקים אותו ומובילים אותו (עמיר פרץ?) ועד כאלו שיצאו למשל נגד המלחמות בעזה ובלנון מהתחלה ויוצאים נגד הרג פלסטינים. כך שלהציג את כולם בקבוצה אחת שכביכול מוחה למשל נגד חוק החרם ולא נגד דברים אחרים זה בעייתי, הרבה מ"השמאל" כתבו ועסקו בהרבה מקרים של הרג פלסטינים, ואם זה ניתוח סוציולוגי או אמפירי אז הוא לא נראה לי משכנע במיוחד.

      • Daniel Rosenberg Says:

        אצל מי ההרג הזה הפך לשגרה? בוודאי שלא אצל גדעון לוי ושות'. בוודאי גם שלא אצל עשרות ה-NGOs שמיוצגים אצל בפייסבוק ואצל דובריהם, ואצל הבלוגרים השמאלנים (גורביץ, קניגסר, לנדאו, ועוד). כל אלה, עם זאת, היו עסוקים עם חוק החרם. הריגה של פרט השייך לגוף עוין היא האקט הפוליטי המובהק ביותר, אין אולי דבר פוליטי יותר שאפשר לחשוב עליו, לטוב ולרע (לרע, מן הסתם). עם זאת, ההעדפה – אולי המודעת, אולי לא – לא להתעסק בזה ובמקום זאת לשפוך עוד ועוד מילים על חוק החרם ועל מהלכים דומים, ולקונן או להתלהם על אובדן ה"דמוקרטיה" הישראלית (כי כל התערבות של המדינה בחברה האזרחית היא בוודאי פאשיזם בהתגלמותו). למה הם עושים את זה? הרבה סיבות, מן הסתם. אחת מהן מפורטת בטקסט המוצג לעיל.
        אפשר לדבר על חוק החרם ועל התגובה לו. אפשר לומר שמדובר בהמעטת הסיכון לחברה הפתוחה הישראלית, יהיה שמה אשר יהיה. אפשר לומר שהשמאל עוסק בזה כי אחרת יבואו לערוף לו את הראש בסופו של דבר. אפשר גם להציע ניתוח סוציולוגי, תקשורתי, פוליטולוגי, אמפירי או אחר. אבל אי אפשר, נראה לי, להכחיש את עצם קיום המגמה הזאת. השמאל הוא לא תמנון. אם הוא מניף דגל אחד, זה אומר שהוא לא יכול להניף דגל אחר, או לפחות להאלץ להחזיק בהם לסירוגין.

  9. אייל גרוס Says:

    זה לא "שגרה" במובן שזה מפסיק להטריד את הגורמים שמנית, אבל זה "שגרה" למרבה הצער במובן שעסקו בזה אלף פעמים והתקשורת גם לא מתעניינת בזה יותר (למרבה הצער). כמובן שאני לא חושב לרגע שצריך להפסיק לכתוב או למחות על כך. יתרה מזאת, לפחות אצל חלק מ"השמאל" השיח על "אבדן הדמוקרטיה" לא בא מתוך הנחה שעד החודשים האחרונים היתה דמוקרטיה ,אלא מתוך ההרגשה שגם את האפשרות למחות מנסים לסלק. אכן, גם אני הייתי שמח שאותו מספר אנשים שבא להפגין נגד ועדת החקירה היה בא להפגין נגד הטבח בעזה או בעצם שיותר אנשים היו באים להפגין נגד ההרג בעזה. אני בהחלט בעד ניתוחים על למה זה לא קורה, רק קשה לי עם המסקנות שמי שהגיע להפגין נגד ועדות החקירה או כותב עכשיו על חוק החרם עושה זאת כי א-ב-ג ולא כי ד-ה-ו. גם כי המפגינים הם לא מקשה אחת וגם כי לי קשה בכלל לנתק בין הדברים האלו. בוודאי שאני נגד חד-נס, אבל זה לא דגל "אחר" במקרה הזה: כל המהלכים האלו הם כדי להעמיק את הכיבוש והרג הפלסטינים ולהשתיק התנגדות להם. אם לא תוכל להיות מחאה בגלל המהלכים האלו שמנסים להלך אימים על מחאה והתנגדות, לא תוכל להיות בכלל שום מחאה על ההרג בעזה ועל הרג הפלסטיני שהיה אתמול. בקיצור אני מרגיש שבתוך הדיון במגמה יש ניתוח וקביעות גורפות שלא נכונות על לפחות רבים מתוך ה"שמאל" כפי שהגדרת אותו לצורך הדיון. בעיני זה שחלקים ניכרים בחברה הישראלית מוחאים כפים לטבח בעזה א מזדעזעים מחוק החרם זה אכן מטריד, ומעיד על כך שיש חלקים שבעיניהם רק זה פגיעה ב"דמוקרטיה", והייתי מייחס זאת יותר לאמונה במערכות השלטוניות שאמורות להתקיים לפי איזה מודל דמוקרטי, תוך כדי אימוץ התפיסה שעיוורת לדרך בה הכיבוש והעוולות הכרוכות בו מעקרים את הדמוקרטיה. אבל דרוש אני חושב דיון הרבה יותר ניואנסי ממה שהוצע כאן.

    • Daniel Rosenberg Says:

      אבל זה באמת לא היה נסיון להראות איזה תהליך נסיבתי קשה. מה שניסיתי לעשות בטקסט הוא לשפוך אור על מהלך ארועים מסוים שהתרחש מאז תחילת שנות ה-2000 והוביל לאן שאנחנו היום. לדעתי בכלל מדובר לא בשרשרת נסיבתית, אלא בהחלטות של גורמים ואנשים, שלא היו בגדר תגובה עיוורת ודטרמיניסטית, אלא נעשו באופן מודע כחלק מהצורך לגבש אסטרטגיה, או סדר יום חדש ולהגיב למצב עניינים נתון (namely, ההתרסקות האלקטורלית ההולכת ומחריפה של השמאל). להבדיל מניתוח של מדעי החברה (רובם, לפחות), לא היתה כאן יומרה להפוך הכל לסטטיסטיקה או לכרוניקה של א' קרה בגלל ב' והוביל ל-ג'.
      העניין של הדגלים, כמו כן, לא היה אמירה נורמטיבית, אלא גם תיאור של מצב העניינים. או שמפגינים בעד X, או שמפגינים בעד Y. אלה האפשרויות וצריך להכריע לגביהן. זאת במידה ואנחנו מנסים לעשות פוליטיקה אפקטיבית, ולא להתמכר לתחושת הצדק של הכלבו המוסרי שמציעים לנו חלקים שונים (ולא גדולים, לשמחתי) בשמאל.

      • אייל גרוס Says:

        לא חשדתי שזה אמור להיות סטטיסטיקה אבל דווקא מול הטענה שלך שזו החלטה מודעת ולא תהליך סוציולוגי אני תוהה אם לא דורשת ביסוס יותר קונקרטי. כי אני מוכן לקבל שיש תהליך סוציולוגי ואי אפשר להתכחש שיותר אנשים יפגינו נגד ועדת החקירה מאשר נגד הטבח בעזה עליו יש קונזנסוס כמעט מלא, ובהחלט צריך לשאול למה. וכאן יש מקום לביקורת על השיח הדומיננטי (אם כי הייתי נזהר מלהכיל בביקורת הזו את הקבוצה הגורפת שאתה תיארת). האם יש החלטה מודעת של גורמים מסויימים? אבל אתה יודע מה – יש גורמים שקיבלו החלטות כאלו. אתה צודק. אני חושב רק מהקשבה להם שזה בגלל נסיון שלהם למרכז את עצמם יותר, או בגלל ייאוש שלהם מהמחשבה שלדבר על הכיבוש זה רלבנטי, או מקנייה שלהם של השקר שבעצם ציפי לבני (או שמא ביבי) אומרים "שתי מדינות" אז להם אין מה להוסיף. זה נראה לי הכיוון על סמך הקשבה ולעתים שיחות עם חלק מהגורמים האלו. וזה המקום בו יש החלטה אסטרטגית לצד התהליכים הסוציוןולגים כפי שאני מבין אותם. אני חושב שמה שהיה לי קשה איתו זה הדרך בה – כמו כמה פוסטים אחרים שהזכרת – זה בא עם איזה רוח של "הוקעת" (שוב, הביטוי של עופיר) כל מי שיצא נגד חוק החרם שהוא לא עוסק בסוגיות ה"נכונות" או שהוא לא עושה את מה ש"השמאל" צריך לעשות, בעוד שחלק ניכר מאלו שעוסקים בחוק החרם הם גם אותם אנשים שהניפו או מניפים את הדגלים האחרים.

      • Daniel Rosenberg Says:

        אני לא בעד הוקעה, בוודאי שלא. אבל אני רוצה להבהיר לאנשי השמאל, ובכלל לכל מי שרואה עצמו כאדם פוליטי, שיש להחלטות שהם מקבלים מחיר, ושלבחירות פוליטיות יש השלכות כאלה ואחרות, שלאו דווקא התכוון אליהן זה שבחר. אם השמאל מתכנס בתוך עצמו, מוצא מחדש את מקומו ב"חברה האזרחית", שוכח מפוליטיקה "גבוהה", שוכח מהשטחים, שוכח מהכנסת, יש לזה מחיר. המחיר הוא, בין השאר, שהפוליטיקה הזו תופנה נגדך.

  10. אורית Says:

    לצערי, אני סבורה שהשמאל בארץ לא קטן בעקבות האינתיפאדה השניה אלא שפרצופו האמיתי של מה שכונה "השמאל הציוני" פשוט נחשף אז ולא כוסה עוד. בימי האינתיפאדה הראשונה אנשי "שלום עכשיו" היו מכניסים לנו מכות כשהנפנו בהפגנות שלטים עם הכתובת "לדבר שלום עם אש"פ". הכי הרבה מכות חטפתי מפעילי שלום עכשיו ותאמין לי, חטפתי בתקופה ההיא הרבה מכות בהפגנות. מצביעי "העבודה", "רץ" ו"מפ"ם" מעולם לא היו שמאל- הם היו מוכנים "לתת לערבים" את השטחים מסיבות פרגמטיות. מבחינה אידיאולוגית הם היו תמיד לאומנים, מבחינה כלכלית הם היו תמיד קולוניאליסטים.
    האינתיפאדה השניה הסירה את המסכות. השמאל לא הצטמצם, הוא תמיד היה מיעוט קטן, מסוכסך ופרנואידי.

  11. איתן חג'בי Says:

    המאמר הזה איננו אלא חוכא ואטלולא יעני-מעמיקה. למה כל ה"ניתוחים" העקלקלים הללו? מי שלא מבין את הקשר ההדוק בין אקטים כגון חרם על ההתנחלויות (והמחאה נגד חוק החרם) להתקוממות נגד התמשכות תופעות כגון זו של הרג פלסטיני בשכם, מיתמם או שהינו מסוחרר יתר על המידה משפעת תעלוליו האינטלקטואליים חסרי התוכן הקונסטרוקטיבי. מי שמכליל את "השמאל" ואז מתארו כמעין קהילה נהנתנית ומתחסדת, הלובשת את "מסכת המחנה הדמוקרטי הנלחם בפאשיזם", על מנת למסך את חוסר האכפתיות הפוליטית שלה, מתבלבל משום מה בין vשמאל ובין הציונות החילונית. אני מסכים שבחוגים פסוודו-רדיקליים מסויימים אכן יש מגמה מסוכנת של ויתור על הכנסת, על דעת הקהל הישראלית ועל פוליטיקה ממסדית, אבל זה דווקא בא יחד עם אותו בוז שמפגין הכותב עצמו לאידיאל הדמוקרטי-ליברלי ,ולא להיפך (לא עם קידושו). בקיצור, מה טעם מצא לו הכותב להפנות את טענותיו אלו למחנה השמאל, ולא לישראליות הסטלנית של יוצאי הודו?

  12. איתי Says:

    פוסט מעניין, אבל חסר כל התיחסות למה שעבר על הימין בתקופה זו (דיאלקטיקה, YOU KNOW).

    מעבר לוריאציות על אלמנטים דתיים (עימן אין ביכולתו של השמאל להתמודד בקנה מידה רציני, ולטעמי זה יהיה בזבוז זמן) הימין עבר בשנים אלו תהליך של אמריקניזציה: מותיקי חירות, שירי מחתרות וסיורי שווקים למכוני "מחקר", בניית קאדר צעיר, גיוס גנרלים, קשרים עם שמרנים וקבוצות לחץ בחו"ל, גיוס מקורות מימון, השתלטות על עמדות כח ועוד. יתר על כן, הימין עבד בצורה יעילה ומבוזרת וסימן בבירור הישגים ואסטרטגיות לכל ענף כך שגם לנער הגבעות וגם למהגר מברה"מ לשעבר יש חלק בהישגי הימין (טריטוריאלים, אלקטורלים וכלכליים).

    חלק ניכר מצמצום יכולתו של השמאל נובע, לדעתי, מתהליך מקביל של אמריקניזציה שעבר על רבים וטובות – למשל התמקדות ברטרו של "מיעוט נרדף", למשל פסילה כמעט קטגורית של מונחים כגון סדר או כח (בהם ניתן להתבשם בהם רק כאשר הם חיצוניים לכאורה: ועדה עממית או התארגנות עובדים).

    שינוי יכול לבוא ממפלה פנימית (אפילו אם רק בקונטקסט המקומי) של השמרנות האמריקאית או מפיתוח טקטיקה גלובלית להבסתה. צר לי, אבל קשה לראות דבר מה פורח כתוצאה מהמשך המשחק בחוקים הקיימים – בסופו של דבר, להם יש דחפורים ולנו יש סימולקרה.

    • Daniel Rosenberg Says:

      מאה אחוז. חותם בשתי ידיים. הדבר המעניין, בנוסף, הוא לא רק הדחיה של מונחים כמו סדר או כוח, אלא של חוסר היכולת לפעול במסגרת פוליטית שדורשת אותם. השמאל פשוט שכח שהוא פוליטי.

      אגב, ההיסטוריה של הימין, וגם האידיאולוגיה שלו, נוטה להיות הרבה יותר מעניינת (ולדעתי, מצטער, גם נכונה) מזו של השמאל. מרתק לקרוא על הקונפליקטים בין השמרנים לניאו-שמרנים, על יחסם לרפורמות הכלכליות, למלחמה בעיראק ולהתרסקות הפוליטית. הקורא מקבל שם תחושה שהוא ממש עד למאבקים ערכיים משמעותיים, ולא סתם לפיצול השיערות של השמאל, שבעיקרו מסתכם במי יותר טהור ממי ומי סופר יותר עוולות. הימין, בניגוד מוחלט לשמאל, מאמין שרעיונות יכולים לשנות משהו, וסדר היום שלו נראה בהתאם.

  13. אסף Says:

    הוי,

    כמה מעייף, מופרך, טרחני, צבוע, ו — כן, למרות המילים הארוכות והמשפטים העוד יותר ארוכים — אנטי-דמוקרטי ונמוך מצח למהדרין. עוד נדבך במסכת צביעת שפתי חזיר ציד-המכשפות העלוב הזה בליפסטיק שהוא כביכול דמוקרטי ומשכיל, עוד כתב פלסתר שמעז לקרוא לעצמו "מחקר". עאלק.

    איפה להתחיל?נסתפק בנקודה אחת, שעומדת בבסיסו של המבנה הרעוע שרובץ כאן מעל שורות אלה. נסתפק בהגדרה של השמאל, שידידנו ד. רוזנברג מנדב בעצמו:
    "כל הגורמים בציבוריות הישראלית… הרואים עצמם מחויבים לסיום הכיבוש, פינוי התנחלויות… ומעמד שוויוני לאזרחי ישראל הערביים". קודם כל, בגדול אני מסכים עם ההגדרה. אבל מה היה גודלו של המחנה הזה באופן היסטורי?

    ומכאן, אנחנו קופצים כמובן מאליו אל "תבוסת השמאל" והתמעטותו הדראסטית, כביכול, מאז שנת 2000. ראיות? עובדות? הצחקתם אותו. אז הנה קצת עובדות:
    ב-1999 הייתי פעיל במסע הבחירות של מרצ ואפילו בטיפשותי הצטרפתי למפלגה המסכנה הזו לשנה אחת. קראתי היטב את המצע שלהם. לא זו בלבד שהמילה "כיבוש" לא הופיעה בו, אלא שגם פינוי התנחלויות לא תפש מקום מרכזי (המצע אינו בידי כרגע, אז אני לא יכול לומר בודאות שגם פינוי התנחלויות בכלל לא הופיע, אבל יכול להיות. בכל מקרה "כיבוש" לא היה שם). הובע רצון כללי ולא-ממש-מחייב להתנהג באופן הומאני כלפי הפלסטינים בשטחים, אבל "סיום הכיבוש" לא התקרב למצע הזה אפילו כמטחווי אבן. ואם זה מה שקרה בארזים של מרצ, אתם יכולים לתאר לעצמכם מה אמר מצע ה"עבודה" על הנושאים האלה. (אגב "שוויון לערביי ישראל", זה הופיע בכל המצעים של כל המפלגות מן הליכוד שמאלה. מה שנקרא, כלאם פאדי.) באופן יותר כללי המילה "כיבוש" לא היתה שגורה בשיח הישראלי הנורמטיבי, אלא רק בשוליים.

    בקיצור, המחנה ה"מחויב לסיום הכיבוש" בקרב יהודי ישראל היה זעיר בגודלו ועוד יותר זעיר בכוחו הפוליטי, בכל התקופה מאז הקמתו של אותו כיבוש . המונח "שמאל" מייצג בתרבות הפופולארית הישראלית (בעיקר קדם-2000) בעיקר שיוך חברתי-אתני-תרבותי, ולא עמדה כלפי הכיבוש. המחבר מבלבל בין שני המחנות במזיד, כדי לבנות את הסיפור הגדול שלו על "תבוסת השמאל".

    מה שבאמת קרה בשטח, הוא שאירועי 2000 ואילך הבהירו שהמחנה הגדול יותר שקרא לעצמו "שמאל", קרא לעצמו בשם הלא נכון. ויותר מכל, הבינו זאת המחנה הזה עצמו והפוליטיקאים שלו. אבל אותו שמאל אמיתי כפי שמגדיר המחבר, דווקא גדל. כי הרבה אנשים שהסתופפו בטעות בשוליו, או אפילו בליבו, של המחנה הגדול יותר מתוך תקווה שהדברים יסתדרו איכשהו למרות העיזים העיוורות המנהיגות אותנו ולמרות הבורות הרבה (או שלא היו ממש מודעים לכך שעובדים עליהם) – הרבה אנשים כאלה, אנשים כמוני למשל, החליטו שאין ברירה ועדיף לפרוץ את מחסום הבושה וההוקעה שאפף מאז ומעולם את השמאל ה"קיצוני" (ובעצם השמאל היחיד בישראל מאז ומעולם), להתחיל להזדהות עימו בגלוי וגם להצטרף לפעילות אנטי-כיבושית בהיקפים שהם בעצם חסרי תקדים בתולדות החברה הישראלית.

    יתר על כן, למרות שכמו בכל קבוצה, במיוחד קבוצות מוקפות עויינות ואיומים, יש לפעילות גם היבטים "אנתרופולוגיים" של בניית זהות וכו' – עיקר המיקוד של פעילות השמאל בעשור האחרון הוא בהשפעה ישירה על המציאות בשטח, ובתחום הזה נחל השמאל הצלחות גדולות יותר במאבק בכיבוש ממה שה"שמאל" אי פעם השיג דרך הכנסת והממשלה (לא במקרה: ה"שמאל" כאמור לא היה מעולם נגד הכיבוש, ורבים ממנו עדיין לא מסוגלים בכלל לראות אותו ממטר).

    זה יספיק לעכשיו. רק אולי הערת סיום, רוזנברג חביבי: לתת לרוב (או למי שטוען שהוא מייצג את הרוב) לעשות ככל שיחפוץ בלי "כבילה", זו אולי דמוקרטיה נוסח שנת 1900 אבל לא שנת 2011. גם הנאצים ניצחו בבחירות חופשיות, ואחר כך חוקקו את החוקים שלהם שחיסלו את הדמוקרטיה באופן "דמוקרטי למהדרין". אולי אתה צריך לבקש מהם כמה שיעורים פרטיים בהיסטוריה מודרנית ובמדע המדינה, ברמה של כיתה ט' נניח, לפני שאתה מוכר לנו סיפורי סבתא על כך שאתה מתמצא במשהו.

    לעופרי וגל: תודה על העלאת המאמר. זה בידור לא רע וגם מאפשר להעמיד דברים על דיוקם.

    • אסף Says:

      ואולי למקד קצת יותר, לגבי הנושא העצמו בנימה פחות קטלנית ויותר פילוסופית: אין שום דבר תמוה, מוזר או מעניין-אקדמית בהתנהגות של השמאל בעשור האחרון. בכל מקום בעולם, קבוצה קטנה , מודרת ממוקדי הכוח המסיתים נגדה את שאר הציבור, קבוצה המאמינה שהדבר החשוב יותר עבורה הוא להיאבק נגד העריצות השולטת בארצה, אבל מגבילה את עצמה לאמצעים לא-אלימים, היתה מגיבה בצורה דומה למדי. אם תקראו את קורות החיים והפעילות של רבים מן החבר'ה שבסופו של דבר הובילו למהפכת תחריר, תמצאו אנשים שכאילו נתלשו היישר מתוך השמאל הישראלי.

      אין גם שום דבר מוזר בהתנהגות השלטון והימין: מאחר והשמאל הקטן הזה הוא האופוזיציה האמיתית היחידה, הם מקדישים למחנה הזה תשומת לב חסרת-פרופורציות לגודלו האמיתי.

      החידה, הפרדוקס, התופעה שהיא (כמעט?) ישראלית ייחודית ודורשת מחקר מעמיק היא זו: איך חלק ניכר מן הציבור, ודווקא החלק המשכיל, המבוסס והמקושר יותר, בונה לעצמו משך שנים תדמית עצמית של נאורות ושל קשר עם ה"עולם המתקדם" ואף מטמיע אותה כחלק מהותי של זהותו – אבל נמנע בעקביות מלאמץ את אותם ערכים (ובעצם ערכי הליבה) של הנאורות כפי שאותו "עולם מתקדם" תופס אותם? ולא זו בלבד, הוא משתתף בפעילות אזרחית, צבאית וכלכלית שנוגדת ערכים אלה באופן בוטה, וההימנעות שלו מיישוב הסתירה מובילה בסופו של דבר באופן ישיר להשתלטות של מציאות אנטי-נאורה על הארץ בה הוא חי?

      איך מצליחים לחיות שנה, שנתיים, עשר, עשרים שנה עם הסתירה הקיומית הזו, עם הדיסוננס הקוגניטיבי הכמעט בלתי-נתפס הזה, ויתר על כן, להתעלם ממנה כמעט לגמרי?

      זה המפתח. זה הנושא למחקר אנתרופולוגי-פוליטי. אם פתרת את זה, פתרת גם את הכיבוש, ואולי בכלל את הדרך בה דיקטטורות מתהוות ומתבססות בחברות שיכלו להיות דמוקרטיות.

    • רוזנברג Says:

      זה לא היה ב 1999 שמרכז מר"ץ דחה את ההצעה של בני טמקין ונעמי חזן להזכיר את חלוקת ירושלים במצע, ר"ל?

      • אסף Says:

        סביר להניח שכן. אני לא מומחה עולמי לתולדות מרצ, אבל זה נשמע מתאים למפלגה הזאת.

        בכל אופן, השקר הכפול, כאילו ה"שמאל הגדול" של העבודה-מרצ אי פעם התייצב או נאבק נגד הכיבוש, וכאילו העובדה שהם נחשפו במערומיהם מעידה שהשמאל הקטן שדווקא כן נאבק, איכשהו "הובס" – את השקר הזה צריך להפריך אחת ולתמיד.

        בעצם זה הסיפור הגדול של שנות ה-2000 בפוליטיקה הישראלית. מחנה שלם שיכול היה להרשות לעצמו לשחק במסיכות של "שמאל" ו"דמוקרטיה" משך 20-30 שנה, נתפס כמו חיית בר מול עין הזרקורים, במצב בו היה חייב או להיאבק למען המטרות של השמאל ולמען הדמוקרטיה, או להוריד את המסיכות ולהצטרף לימין ולדיקטטורה. לא היתה "דרך שלישית". אז המחנה הזה החליט מה שהחליט, ואנחנו חיים עם התוצאות כבר כמעט 11 שנה.

        אם עדיין מישהו (דניאל רוזנברג, נניח) לא מבין או לא רוצה להבין מה קרה, בין אם זה בסגנון של קללות "יא שמאלני מניאק" ובין אם זה בסגנון אקדמי-כביכול כמו כאן, תגידו לו באופן קצר וקולע:

        מי אמר "אהוד ברק" ולא קיבל?

    • יואב Says:

      אם באמת קראת את המצע של מר"צ ב-99, אז הזכרון שלך מטעה אותך ובגדול קרא שוב – href=http://www.knesset.gov.il/elections/knesset15/meretz_m.htm

      ועוד, מצע מפלגת העבודה מ-1992,http://www.archavoda.org.il/avodaarch/matza/pdf/kneset13.pdf

      וגם מצע מפ"ם מ-1988
      http://www.idi.org.il/elections_and_parties/Documents/mapam%2012.pdf

      ומצע רצ מ-1988
      http://www.idi.org.il/elections_and_parties/Documents/ratz%2012.pdf
      ומ-1981 (20 שנה לפני שהוא היה אמור להכתב לשיטתך)
      http://www.idi.org.il/elections_and_parties/Documents/ratz%2010b.pdf

      • נטליה Says:

        נהדר: שלום וביטחון. ירושלים לא תחולק. קונפדרציה עם ירדן. ביבי לא היה מנסח את זה טוב יותר.

      • אסף Says:

        יואב, תודה על הקישורים. זה מסמך חשוב. ברשותך בוא נעבור אחד אחד:

        מרצ 99 – למרות שהם קוראים לזה "מצע" זה נראה כמו תקציר. בכל מקרה התקציר הזה מתאים במדויק לתיאור שלי: הכיבוש לא נזכר במילה, יש התחמקות מצעדים ספציפיים ("תמיד היינו נגד ההתנחלויות" – אבל מה אתם מציעים עכשיו?), וכו'.

        רצ 81 – שוב, הכיבוש לא נזכר במילה. במקום זה יש "גבולות ברי הגנה", "ויתורים הדדיים ומוסכמים", וכו'. נשמע כמו משהו שכל איש מרכז היה יכול לחתום עליו, מאז ומעולם. ומעניין שלמרות ההתרברבות שלהם מ-99, במצע הזה אין זכר להתנחלויות. תקן אותי אם אני טועה. אבל הפנינה בעיני היא "נציגינו יתבעו כי הטיוטות הסופיות…. לא יסוכמו בחדרי חדרים". נשמע כמו מה שבני בגין אמר על אוסלו. אם יש משהו במה שדניאל רוזנברג כתב כאן, אז נראה שהויתור על המאבק על "התנחלות בלבבות" כמו שקוראים לזה בימין, קרה אצל מרצ לא ב-2001, אלא הרבה קודם לכן: מתישהו בין 1981 ל-1993.

        רצ 88 – לא נפתח לי. אבל מאחר שראינו את 81 ו-99 קשה לי להאמין שיהיו הפתעות מרעישות.

        מפם 88 – שוב אין זכר לכיבוש. יש מילים נורא יפות (יותר מאשר אצל רצ) על זכות הפלסטינים להגדרה וכו' וכו' וכו' – אבל, כמו שכתבה נטליה למעלה, בסוף יוצא המרצע מן השק: "הגדרה" דרך קונפדרציה עם ירדן. תזכורת היסטורית: המצע הזה קורה כמה חודשים *אחרי* שחוסיין מודיע רשמית שהוא מסיר את תביעותיו לגבי הגדה ומפנה את הזירה הפוליטית לפלסטינים. כלומר, מפם השמאלנים הגדולים, עדיין יודעים יותר מן הערבים מה טוב בשבילם. מפם כן מזכירים התנחלויות: הן "מחבלות בהתיישבות בגליל". לא, חס וחלילה, שודדות את הפלסטינים ומחבלות באפשרות ההגדרה העצמית שלהם. אלא מחבלות בהתיישבות בגליל, ש…תן לי לנחש, גם היא מתבצעת בעיקר על קרקע פלסטינית מופקעת. מי כמו השומר הצעיר יודע.

        ואחרון חביב – העבודה 92. "בעת המשא ומתן תעמוד ישראל על כך שבקעת הירדן וצפון ים המלח בריבונות ישראל – יהוו את גבולה המזרחי של המדינה." מי אמר נאום ביבי ולא קיבל? זה ממשיך: "לא תוקמנה התנחלויות חדשות… לבד מאזורי מרחב ירושלים ובקעת הירדן." בדיעבד מסתבר שכמעט את כל הגדה אפשר להכליל תחת הכותרת "מרחב ירושלים". מיותר כמעט להגיד: הכיבוש לא נזכר במילה.

        בקיצור יואב, באמת תודה על המסמכים. לי אין שום בעייה עם הזיכרון, גרמת לי לחשוש לרגע אבל עכשיו אני עוד יותר בטוח בזכרונות שלי.

        אבל לך, ידידי, יש בעייה קטנה בהבנת הנקרא. אגב זיכרון, בוא ניזכר במה שכתוב למעלה, איך הגדיר המחבר את השמאל: "מחויבים לסיום הכיבוש…זאת לאו דווקא מתוך שאיפה פרגמטית או ריאליסטית כזו או אחרת, אלא מתוך השקפת עולם רחבה יותר, המעמידה במרכזה את זכויות האדם, זכויות האזרח, שוויון פוליטי וחברתי וכיוצא בזאת."

        את זה, לא מוצאים אפילו במיקרוסקופ במצעים שקישרת כאן. להיפך, כשזה מגיע לפלסטינים פתאום ה"פרגמטיזם" ו"הריאליזם" מושלים בכיפה, אפילו אצל מפם ורצ. הדיבורים הנחרצים על שוויון וזכויות אדם מתרכזים בזירה הפנים-יהודית.

        מ.ש.ל.

      • יואב Says:

        נו, המילה "כיבוש" לא נזכרת. אבל זאת סתם סמנטיקה. הכיבוש עצמו מוזכר גם מוזכר. כשר"צ של -81 כותבים:
        "מדינה בעלת רוב יהודי (ז"א מדינה בלי עזה והגדה) בגבולות בני הגנה (ז"א לא בגבולות הקיימים) תוך מודעות לזכותם של הפלשתינאים להגדרה עצמית ולקביעת הסטטוס המדיני שלהם (ז"א מדינה פלשתינאית)" הם אומרים די לכיבוש. וכנ"ל בשאר המצעים. הכיבוש, לא המילה, אלה המצב, עמד במרכז הדיון הפוליטי בישראל מאז תחילת שנות השמונים. אין לי שום בעיה בהבנת הנקרא. אני בספק כמה אנשי מרכז היו חותמים על זה היום, אבל אין ספק היתה תנועה די רצינית של המרכז מימי גולדה לימינו.

    • Daniel Rosenberg Says:

      על הסיפור של ה"דמוקרטיה" עניתי בכמה תגובות כאן כבר, ואתה מוזמן להתייעץ בהן. אמרתי כבר: דמוקרטיה זה לא. ליברליזם זה כן. אם היה באותו שמאל נאור ומתקדם שמץ של הגינות, הוא היה מודיע מראש שהוא לא נאבק בשם העם היושב בציון ולמען ביסוס הרצון הנגלה שלו (שזה, במילים אחרות, דמוקרטיה, לא רק ב-1900 אלא גם בעמוד הוויקיפדיה שבדקתי עכשיו), אלא בשם ערכים כלליים, אוניברסליים, כלל-עולמיים וכלל-אנושיים. זה לא אותו דבר. מה לעשות. ולראיה רות גביזון. ווויקיפדיה.

      חוץ מזה, אם כל הביקורת שיש לך ושעליה יצא הקיטור הוא בנוגע לזהותו של השמאל שממוסגר במאמר, אז נו שוין, מצבי טוב. אם הפואנטה היא "הציונים תמיד רשעים ותמיד רוצים לדפוק את הערבים לא חשוב איך", אז בסדר, עברנו את זה כבר, ואני אפילו לא מרגיש מחויב לענות לזה כל כך. היה משהו שנקרא תהליך אוסלו, והוא היה שונה ממה שבא לפניו ואחריו. הוא היה שמאל? אנשים קראו לו שמאל, אז נגיד שכן. הוא נתמך על ידי השמאל ה"הרדקור"? ברובו, כן. אנשים דיברו בזמנו, בעקבותיו ואחריו על שלום ועל הכרה בפלסטינים? קצת, כן. מספיק טוב בשבילי. זה שהציונים המניאקים בעצם רצו לספח הכל ורק האמריקאים לא הסכימו להם, ושב-2000 ירדו המסיכות מעל המפלצות המפא"יניקיות האלה, שיהיה. זה נומינלי. הנומוס שלך אחד ושלי אחד. אני דוגל בהגדרה עצמית של זרמים ותנועות: אם זה קורא לעצמו שמאל, זה כנראה שמאל. בעייתי? כן. אבל חוסך המון, המון אנרגיה של פיצול שיערות אינסופי. ובסופו של דבר, אחרי שמפרידים את כל המוץ מהתבן והמחט מהתחת, זה כל מה שנשאר לנו.

      • אסף Says:

        דניאל, אל תכניס לי מילים לפה. בשום מקום לא אמרתי שאוסלו היה מזימה של מפא"י. אוסלו יכול היה להיגמר אחרת.

        אבל כשהגיעו בסוף שנות ה-90 רגעי האמת של להיאבק על לאן אוסלו יוביל – בין אם זה בתוך מסדרונות השלטון מול דרג הגנרלים, בשטח מול המתנחלים ומשרתיהם דרג הקולונלים, או בזירה הציבורית – לא נאבקו. ולמה לא נאבקו? כי תפיסת העולם של מי שהנהיג את ה"שמאל", לא שונה מהותית מזו של הימין והמרכז. ותפיסת העולם של אנשי המחנה כנ"ל.

        אל תתחמק ב"נו שוין". יש הבדל קטנצ'יק, ממש פעוט, בין סיפור של הצטמקות מכ-20 אחוז מהציבור היהודי (לפי התיאור שלך בפוסט) לאחוז-שניים, לבין סיפור של גידול משבריר אחוז לאחוז-שניים. על ההבדל הזה בנויה כל התיזה המופרכת שלך. המשחק במסיכות לא היה מזימה קולקטיבית של חצי העם, הוא בעיקר היה הונאה עצמית נוחה (עבור הציבור) ותרגיל רטורי כדי להבטיח בקלות הצבעה של בלוק דמוגרפי (עבור הפוליטיקאים). ההונאה העצמית נמשכת, אבל התרגיל הרטורי כבר לא עובד. אז המפלגות שקראו לעצמן "שמאל" אבל לא יכלו להיות שמאל בזמן אמת, קרסו תחת הסתירה הפנימית.

        זה שמישהו קורא לעצמו "שמאל", זה עוד לא עושה אותו כזה. אל תברח לי לפוליטיקה של זהויות אחרי שליגלגת עליה כל כך יפה במאמר. גם ישראל קוראת לעצמה "דמוקרטיה", אז מה? ואני באמת מתפלא על הכפלת הבורות בחוצפה, להמשיך ולטעון שהרוב קובע זה העיקר בדמוקרטיה. אתה דוקטורנט במדע המדינה? אתה בטוח?

        העיקר בדמוקרטיה זה שהאזרח הוא הריבון והמדינה – או הרוב – או כל אחד אחר – לא יכולים לבוא ולנשל אותו ולמחוק אותו. "הרוב קובע" זו דרך פרגמטית, הרע במיעוטו, לבצע דברים ולהחליט החלטות בשטח. וזה כפוף למגבלות מאוד ברורות ומאוד תקיפות, שרוב הדמוקרטיות שחפצות לשרוד דואגות להמשיך ולבצר אותן. כי מכל סדק תיפתח הרעה, כמו שהאמריקנים לומדים על בשרם (כאן הכסף הגדול אוכל עכשיו את הדמוקרטיה המהוללת שלהם בלי מלח).

        אבל כאמור, ממילא ישראל היא אתנוקרטיה עם חמש משטרות חשאיות ועם דיקטטורה צבאית "קטנטנה" בכיס האחורי, או לחילופין, צבא שיש לו מדינה, ובכל מקרה לא דמוקרטיה, אז במקרה שלנו זה דיון קצת תלוש. נומו-אמו, כמו שקראת לזה.

      • אסף Says:

        ובנוסף:

        אני, במקרה, פעיל פוליטית (עד כמה שלהקליד קשקש באינטרנט יכול להיחשב כ"פעיל") בין השאר מתוך חרדה לגורל "העם היושב בציון". הרי אפילו מטעמי הישרדות גרידא זו סכנת נפשות להמשיך בכיבוש, ובטח שבקו המדיני של העשור האחרון. זה שהרוב לא מסכים איתי, זה אומר שאני צריך להפסיק לפעול – אחרת אין בי "שמץ של הגינות"?

        אני לא יודע מי הפרופסורים שם בחוג שאתה לומד, אבל אני מאוד לא מתרשם מהעבודה שהם עושים אם הניתוחים שלך הם דוגמא מייצגת.

        ובינתיים, מן הון להון כמו שאומרים הערביאים, זה דווקא אתה שמראה מעט מאוד הגינות. בוא תגיד אתה, אחרי שהסברת לי ולאחרים במה אנחנו מאמינים, מה מניע אותנו ומה ההגינות שלנו: במה אתה מאמין? ועל מה אתה מוכן להיאבק?

        זו באמת חוכמה אדירה לבוא ולרדת על השמאל, על האנטי-דמוקרטיות שלו ועל חוסר ההגינות שלו, כשכל המדינה משכיבה אותו על הרצפה ותופסת לו את הידיים והרגליים. עכשיו בוא תסביר למה אתה עושה את זה. אתה מנסה לעזור לנו אולי?

      • Daniel Rosenberg Says:

        אני לא מאמין שאני מגיב למטחי הטורט האלה, אבל שיהיה.

        אם הביקורת שלך כולה מסכמת בזה ש"מי שקורא לעצמו שמאל הוא לא באמת שמאל", אז בסדר. באמת. אין לי ממש איך להתווכח בזה. זה עניין נומינלי, כמו שאמרתי, הגדרתי. הגדרתי את השמאל איך שהגדרתי בשביל הצורך הפרגמטי לנתח ולעבוד מול תופעה קיימת, ולא להתבחבש בפיצול שיערות אפלטוני אודות מהו השמאל ה"אמיתי" ואיך מבדילים אותו מחקייניו ה"מזויפים".
        אני, על כל פנים, אינני פסיכולוג קליני, ואני משתדל מאוד שלא לאבחן "הונאה עצמית" ופתולוגיות אחרות. אולי אתה כן, ואם כן, אז כל הכבוד. באמת. יש מעמקים שנסתרים מעיני.

        העקרון הדמוקרטי, אגב, הוא "העם הוא הריבון" ולא "האזרח הוא הריבון". שוב, אתה מחליף דמוקרטיה בליברליזם, מדינת חוק, חוקה, או איך שתרצה לקרוא לזה. אין שום דבר במושג הדמוקרטיה, שאומר למשל שעל השלטון להיות בובה בידי NGOs בינלאומיים. גם אם הם נחמדים ומדברים על "זכויות אדם". פשוט אין. אני מבין שלשמאל הישראלי יש הגדרה אחרת, שזה גם בסדר, אבל צריך לשים אותה בראש חוצות.

      • אסף Says:

        בתור מישהו שלא מתיימר להיות פסיכולוג ולאבחן, אתה עושה כאן די הרבה איבחונים, ודווקא מן הסוג המרשיע.

        השאלה מהו השמאל היא לא שולית למאמר שלך, אלא מרכזית. לא משנה כמה תתחמק. עכשיו זו כבר אחיזת עיניים פשוטה.

        הרי רוב האנשים שאתה מגדיר כ"שמאל" בפתיחה, יזדעזעו אם ישמעו שאתה מייחס להם תמיכה בחרמות – נגד התנחלויות או נגד ישראל כולה. רובם גם לא מכירים את כל הארגונים שנמצאים במרכז הסערות והרדיפות למיניהן, חוץ מאשר דרך הסיפורים בתקשורת. גם על הבג"צים למיניהם (חיסולים, בלעין, כביש 443 וכו' וכו' וכו') הם שומעים בעיקר בערוץ 2.

        המחנה שהובס והתפוגג בראשית שנות ה-2000, ברובו המכריע לא "הסתגר" במובן שאתה מתאר. הוא הסתגר מן הפוליטיקה בכלל, תומך בציפי לבני ונהנה מן החיים הטובים. אותו קומץ כמוני שהיה במחנה הזה וגלש דווקא שמאלה, לא היה שייך לשם מלכתחילה ולא הרגיש בו בבית.

        ולהיפך: אותו מחנה שכן היה פעיל טרום-2000, התרחב ובעיקר התגוון מאוד. אם פעם היו לפעילים נגד הכיבוש צבע אידאולוגי מאוד ברור ודי דוגמטי, היום אפשר למצוא "בשטח" אנשים מכל הרקעים ועם כל מיני דעות, לא בהכרח מאוד שמאלניות.

        אתה מבלבל את שני המחנות לכדי יצור אחד, ויוצא לך מיש-מש שאין כמעט כל קשר בינו לבין המציאות. אתה מקים, מתוך צרכים לא ברורים (כי אתה לא טורח להבהיר אותם) איש קש דמיוני וחובט בו למשעי, וכששורפים לך אותו אתה אומר ש"הכל נומינאלי."

        ואגב, עדיין לא הסברת במה אתה מאמין, ולמען מה אתה נאבק. או שמא זה נושא המחקר שלך, התיזה האקדמית שלך? אם ככה, אז אני אישית מעניק לך עכשיו ציון נכשל.

      • Daniel Rosenberg Says:

        אני מאמין במדינה חזקה וכלכלה בריאה.

        עכשיו שהורדנו את זה מהפרק, אפשר להתפנות לפיצול השיערות המתודולוגי. שמאל הוא כל מה שקורא לעצמו שמאל. אין לנו שום יכולת לדעת משהו אחר. לא רק השמאל תומך במדינה פלסטינית, לא רק השמאל תומך, נאמר, במדינת רווחה, לא רק השמאל תומך בזכויות אדם, אבל רק השמאל מגדיר את עצמו כשמאל. זה לא מושלם, אבל זה כל מה שיש לנו. רצונו של אדם (וזרם פוליטי) – כבודו.

  14. אורית Says:

    אסף- תודה על דבריך, כתבתי תגובה ברוח דומה אבל משום מה היא מופיעה אצלי כ"מחכה לאישור" אז אולי היא לא מופיעה עדיין. (בטח שכחתי להקליק על משו). לא בטוח שהתופעה היא ישראלית יחודית, הרי נאורים בכל העולם ביטאו את הנאורות שלהם באופן סלטקיבי: כך בארה"ב יש נאורים שדורשים שיוויון זכויות לכל אבל עדיין בטוחים שמי שהוא עני זה בגלל שהוא לא מתאמץ מספיק וכיוב'.
    מה שכן, הרוב בישראלי לא רק שהוא רחוק שנות אור מנאורות אלא שאין לו עניין בנאורות מלבד לצרוך אותה כמצרך תרבותי או סמל סטטוס. אין שום סקרנות בארץ לגבי מה שנעשה או איך אנשים חושבים במקומות אחרים. הכל בא מבפנים בארץ, כאילו לחוץ אין מה להציע, כאילו העולם רק מפריע ותפקידו לשבת שם, להתפעל ולמחוא כפיים. קצת גישה של ילד בכור בן שנתיים.

    • אסף Says:

      תודה אורית.

      בהחלט, דימויים עצמיים הם תלויי הקשר חברתי והיסטורי. אחת הסיבות שארה"ב כל-כך נחפזה בשנות ה-50 וה-60 לבטל את חוקי האפלייה הגזעית תוך עשור, אחרי 200 שנה שהם לא הפריעו כמעט לאף אחד שם (חוץ מכמה "שמאלנים קיצונים") – היא שהתדמית העצמית הנאורה שלהם, והטענה שלהם שהם מייצגם את העולם החופשי מול הקומוניסטים, נסדקו קשות כשחזרו מלהילחם באימי המשטר הנאצי וראו הדים של המשטר הזה אצלם בבית.

      את קצת טועה בקשר לימינו, אלא שאומרים שהעניים לא מתאמצים מספיק לא מדברים הרבה על שוויון זכויות. זה הימין שאומר את זה, ומה שמפריע להם זה "פלישה" של הממשלה לרשות הפרט דרך גביית מיסים, או "פלישה" של מכסיקנים שמוצצים את דמם, וכו'. השמאל פה דווקא די עקבי בימינו בתמיכה שלו במה שנקרא באירופה סוציאל-דמוקרטיה. זו אולי הסיבה שאובמה ושות' – שעלו לשלטון על גב התמיכה של השמאל – עושים כל מאמץ כדי להתעלם מקיומו ולנהל מדיניות של מרכז וימין מתון.

      מה שבאמת מדהים, שוב, הוא הישרדות תדמית הנאורות אצל הבורגני הישראלי הממוצע. למרות הכל, זו אולי תופעה חסרת תקדים. מתגבשת אצלי התחושה שאנחנו, ה"שמאלנים הקיצונים", עוזרים לשמר את הפרדוקס הזה. הופכים אותנו למפלצות וקריקטורות, כדי להרחיק את הדעת מכל אפשרות להסכים עם איזשהו דבר שאנחנו אומרים או עושים. ממש לקוח מילה במילה מ"1984", ואפילו לא צריך מנגנון דיכוי שיעשה את זה. אנשים עושים את זה לעצמם בהתנדבות. כמה וכמה פעמים, שמעתי אנשים אומרים לי שאני "חסיד שוטה" (של מי?) או "חבר בכת". אפילו דניאל רוזנברג למעלה מנסה לעשות את זה, במקום לענות לביקורת שלי באופן ענייני. אם האלטרנטיבה היחידה היא להיות כזה משוגע כמונו, אז עדיף לקטר קצת ולהישאר במיטה הנוחה של הימין.

  15. נטליה Says:

    "ניתן לראות את החתך הפוליטי של השמאל, באופן גס, כמשתרע מחלק מתומכי בל"ד ועד האגפים השמאליים של העבודה." שמאל כזה מעולם, וראוי לזכור זאת, לא היה בשלטון. כל ניתוח שמדבר באופן מרומז על שיבה של השמאל לשלטון משכיח את היעדרו הנצחי משם. לכן בחר השמאל, באופן מושכל לדעתי ותבוסתני לדעתך, להיעדר מהזירה הפוליטית הרשמית, ולרדת לשטח (סולידריות, שלום עכשיו, בצלם, שוברים שתיקה, עם כל ההבדלים ביניהם). השטח הוא לא רק סניפי מפלגה, הוא גם אקטיביזם (נא לא לצחק עלי שהמלים שטח ואקטיביזם לא היו בלי מרכאות, זה די נמאס לפעמים כל המרכאות הזה). ממשלת ימין קיצונית רוצה להצר את צעדיו גם שם, ולכן הוא מתקומם.

    • Daniel Rosenberg Says:

      תודה על התגובה. הבעיה היא, לדעתי שמעבר לשטח צריך להיות עוד משהו, שהוא שינוי רחב של החברה באמצעים פוליטיים (בישראל, בעיקר כנסת, מפלגות וכו'), ואת זה השמאל שכח לגמרי. והאמת היא שבמובן רב הוא שכח גם את השטח: אם נשלוף שניה החוצה את סולידריות, שהם סיפור אחר לגמרי, אפשר לראות שרוב העמותות האלה וויתרו מזמן מזמן על הציבור הישראלי ועל פעולה בקרבו, ופנו למשהו שנראה כמו קמפיינים לגיוס תרומות אצל כל מיני נוכרים עשירים. והתוצאה הפרוגרמטית לא איחרה לבוא, בדמות ה-BDS, שבאמת לא צריך שום דבר חוץ מתרומות בחו"ל. אפשר לרדת על אם תרצו עד מחר, אבל לשתף פעולה עם דו"ח של האו"ם שמבקר את הצבא של המדינה שלך זה לא דבר של מה בכך.

  16. זמואל Says:

    מעניין. מפוכח.
    הדבר שהכי חסר לי בניתוח הוא שהשמאל נשמע כמו
    קקופוניה של מסר אחיד.
    כשאני קורא מאמר דיעה של איש שמאל – אני כמעט תמיד יודע מה יהיו המסרים, מראש ניתן לנחש בקלות, לא משנה מה הנושא המדובר ובאיזה הקשר ומה התזמון.
    התחושה היא שהשמאל כבר לא שוקל את העניין לגופו אלא כבול במסרים באופן דטרמיניסטי.

  17. אסף Says:

    ועוד בנושא אנשי קש, הונאה עצמית ומשחקי מסיכות, הנה ידיעה טריה מן העולם:

    נעמי חזן יו"ר הקרן החדשה לישראל – כן, כן, פרופ' חזן עם הקרן באמצע המצח מן המודעה האנטישמית של "אם תרצו" – בדיוק חזרה מסיור גיוס תרומות באוסטרליה, שם פעלה באופן נחרץ *נגד* תנועת החרם. יתר על כן, הקרן החדשה כארגון שמה לה למטרה לתקוע מקלות בגלגלי החרם, והפסיקה לתמוך – או אפילו לשתף פעולה עם תורמים שתומכים – בקואליציית נשים לשלום, ארגון שהקרן תמכה בו משך שנים. זאת משום שהקואליצייה תומכת בחרם.

    http://kibush.co.il/show_file.asp?num=47696

    זו לא הפעם הראשונה שננקט צעד כזה: בראשית העשור שעבר משכה הקרן את תמיכתה מ"פרופיל חדש", משום שעם פרוץ האינתיפאדה החל ארגון זה לתמוך בגלוי בסרבני מצפון.

    ראשו של מחבר הפוסט הזה בטח מתפוצץ. איפה הגוף המונוליטי, התמנון רב-הזרועות שהובס למזלה של המדינה, שהוא קורא לו כאן "השמאל" – ואיפה המציאות.

    • Daniel Rosenberg Says:

      לא הבנתי את הבעיה/האמירה/הפואנטה.

      לא אהבתי גם את הטון המתריס. למעשה, אני חושב שאוותר מעכשיו על קריאת התגובות שלך.
      תודה ששיחקת.

  18. נדב Says:

    טוב לשמוע ממך קצה קול של שפיות, במיוחד אחרי המאמר המופרך ההוא על היחימוביצ'יזם. כן ירבו.

    שנית, את תשומת הלב החשובה מאוד להפיכתו של השמאל מתנועה פוליטית לקבוצות זהות עם פולקלור ייחודי עשה כבר פרופ' דני גוטוויין ואף סיפק ניתוח חברתי-כלכלי-פוליטי מורכב שמסביר לדעתי טוב יותר את התופעה מההסבר שאתה מציע, כמו גם הסבר לתופעות מקבילות של היווצרות קבוצות זהות בישראל.

    הנה קישור:
    http://tinyurl.com/gutwein2011

    • Daniel Rosenberg Says:

      מצחיק, בגלל שהמאמר על יחימוביץ' הוא פחות או יותר פרה-פיגורציה של המאמר הזה.

      נראה לי גם שגוטויין עוסק שם בתופעה שונה בעליל מזו שאני מטפל בה בפוסט הנ"ל. כבודו במקומו מונח, אבל הבעיה שלי היא לא עם "מגזור" של קבוצות שהן באמת מגזרים (מה לעשות, העובדים הם באמת מגזר, העניים הם מגזר, המזרחים הם מגזר וכו'.. למעשה גם היהודים והערבים הם "מגזרים"), אלא ב"מגזור" של עמדות פוליטיות, שזה פשוט מוזר מאוד.

      • נדב Says:

        אני יודע שהקישור למאמר ארוך, אבל כדאי לקרוא בעיון עד הסוף. המגזור הוא רק חלק מהסיפור ומכניס את אוכלוסיות המיעוט לפוליטיקה של זהויות. המהלך המשלים הוא המסחור, הצד השני של הפרטת התודעה, וניהול המאבקים הציבוריים שעובר לעמותות סינגור ולמערכות משפטיות, כלומר לגופים התלויים בגיוס הון לשם תיפקודן המצליח, והוא תואם את ערכי הוולנטריות, זכויות הפרט או הזהות הקבוצתית (בשונה מזכויות קולקטיביות אוניברסליות), הדמוקרטיה כאוסף אינדיבדואלים מודעים ורציונליים, וכל הנחות היסוד המתלוות לזה.

        מאמר דעה נוסף משנת 1999 שמזכיר לי את מה שכתבת אבל טיפה אחרת, על רקע הפריצה של המאבק בגלובליזציה, אם זה מעניין אותך:
        http://www.eco-action.org/dod/no9/activism.htm

      • Daniel Rosenberg Says:

        אני מכיר את התזה של גוטוויין, יצא לי לקרוא את המאמרים שלו על הנושא וגם לנהל כמה שיחות איתו על זה (גילוי נאות [או משהו]: אני סטודנט לשעבר שלו). בעקרון התיאוריה שהוא מביא שם, שהיא פחות או יותר התורה השמרנית הישנה עם בגדים מרקסיסטים ישנים קצת פחות (ואני אומר את זה בהערכה, אם כי בעיקר הערכה לשמרנות), מציעה ביקורת לא רעה של תהליך האטומיזציה וההתפרטות שמגולם בליברליזם: כל אחד לעצמו, אין יותר קולקטיבים, החופש היחידי הוא חופש מהמדינה וכו'.
        עם זאת, מה שגוטויין מפספס הוא את האופי המאוד מסוים שמקבל השיח הפוליטי תחת החברה האזרחית. העניין הוא לא בהפיכה של אנשים לאינדיבידואלים מנוכרים, אלא בהתבססות של החברה האזרחית כאיזשהו מרחב ניטרלי, א-פוליטי, המשוחרר מהתערבות המדינה ובכלל הכוח. המרחב הזה יכול "לסבול" קולקטיבים וקהילות, ולמעשה הוא עושה את זה לא רע (השמאל שתיארתי לעיל הוא סוג כזה של קהילה), והוא בהחלט יכול לסבול, ואפילו מברך, אוניברסליזם מכל מיני סוגים (זכויות אדם למשל, או המשפט הבינלאומי), אבל מה שהוא לא יכול לסבול זה האשמה ב"פוליטיזציה", שזה הדבר החשוב באמת כאן. עכשיו, גוטויין בהחלט נוגע בנקודה הזאת (הוא יורה לכל כך הרבה כיוונים שמן הנמנע שלא יפגע בכלום), אבל הוא לא מציג את זה כחלק מתהליך הפניה לחברה האזרחית, אלא כחלק ממגמת ההתפרטות. לכן למשל, רעיון פוליטי לעילא ולעילא כמו מדינת כל אזרחיה הופך אצלו לעוד מימד על ההתפרטות הזאת, למרות שבעיני, הרעיון הזה, אם מובן נכונה, סותר בצורה דראסטית את השיח הליברלי-קהילתני שאימץ השמאל הישראלי ב-20 השנים האחרונות; מדינת כל אזרחיה, אצלי לפחות, מצלצל הרבה יותר כמו רוסו, הרצון הכללי, הומוגניות פוליטית וכו', מאשר כמו סלט הפירות הפוסט מודרני.
        באופן עקרוני, אני גם יכול לבקר את האופן שבו גוטויין מכניס לטקסט כל ציוץ שקרה בחברה הישראלית מאז 1990: עובדים זרים, ש"ס, לימודי יהדות, הפרטה וכו' וכו' וכורך אותם יחד תחת אותו צייטגייסט או בלוק היסטורי עצום (זאת, יאמר, בעיה ששגורה אצל מרקסיסטים שרגילים לדחוף הכל לאיזה מודל דיאלקטי טוטאלי ויפה). אני אישית מאמין שיש לתהליכים פוליטיים סוג של אוטונומיה ביחס לתהליכים כלכליים וחברתיים, והם לא דטרמיניסטים לגמרי, בטח שלא במצבי משבר ותהיה. הפרטה יכולה להוביל לכל מיני דברים ולאו דווקא לשיח של חברה אזרחית, וכך גם כיבוש מתמשך. לא מספיק שיקרו תהליכים 3, 2, 1, שלעובדים יהיה קצת פחות כסף בבנק וששרי אריסון תקנה את בנק הפועלים; בשביל שאנשים ידברו בצורה שונה מישהו צריך ליזום את זה, והמישהו הזה בדרך כלל מודע לכך ועושה את זה באופן מכוון. וזה, בערך, מה שניסיתי לעשות בטקסט הנ"ל, וזה גם מה שגוטויין כמעט תמיד מתעלם ממנו (אלא אם אנחנו מחליטים שתכניות ריאליטי הן כזה סוכן מודע, אבל אני אישית מפקפק בכך).

  19. ג׳וני ספקטור Says:

    מרחיב את הרעיון דני גוטווין בדיאלקטיקה של כשל השיוון. המיעוט במבנה חברתי סגרגטיבי הוא האסטרטגיה היעילה לגיוס הון על כל סוגיו. כאשר הרטוריקה היא תמיד כללית וואידיאלית והמעשה פרטי וקונקרטי. מכיוון אחר וקרי הפרזה הבין דורית. ישנו כאן שימור של האתוס /מיתוס מעטים מול רבים בתוך גבולות האתנוס.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: