תורת המלך, תורת הפרקליט

by

איתמר מן

1.

בספר "תורת המלך" מאת יצחק שפירא ויוסף אליצור, תוכלו למצוא דברים שבאמת קשה לקרוא. המחברים מורידים את "האויב", ובכלל את מי שאינו יהודי, למעמד תת-אנושי שערך חייו שואף לאפס. אי אפשר להימנע מהתחושה שמה שכותבים השניים משודר אלינו ישירות מעולם חשוך ופרימיטיבי. בין הדברים הללו תמצאו, בין היתר, את השאלה הבאה:

"אזרחים חיים בסמוך למפעל נשק או מחנה צבא של הרשעים, והפצצת המקום תפגע בהם. אם לא נפציץ את המקום – נסכן את נפשות אנשי המלכות שלנו."

והתשובה:

"אם האזרחים נשארים מרצונם וחוסמים בזה את הדרך לפגוע ברשעים – הם רודפים".

אבל נסו כעת להשוות את התשובה הזו לתשובה שמציע בכיר במחלקה לדין בינלאומי של הפרקליטות הצבאית, כפי שהוא מצוטט בכתבתם של יותם פלדמן ואורי בלאו (הארץ, 23.1.09):

"אותם אנשים שבאים לבית למרות שהיתה אזהרה, אותם אני לא צריך לספור בתוך הנזק לאזרחים, כי הם מגינים אנושיים וולונטריים. מבחינה משפטית אני לא צריך להתחשב בהם, אלה אנשים שמשתתפים בלחימה, אם יש מקרה שאנשים חוזרים לבית כדי להגן עליו."

מעל ומעבר לגלגולי העיניים הדי מעייפים בשם שלטון החוק, השאלה הדחופה יותר כעת היא מה הקשר בין המתת התינוקות המתוארת בספר, בין גלגלי העינויים וקרבנות האדם שמצויירים בין שורותיו, לבין פסקה מוכרת כל כך מהשיח המשפטי שבו אנו משוקעים כיום. במלים אחרות, במקום להגיב בטענה מעט מתחסדת בזכות שלטון החוק, פרשת תורת המלך נותנת הזדמנות נוספת לשאול מהו בעצם שלטון החוק – ובאופן ספיציפי יותר – על מה אנחנו מדברים בעצם כשאנו טוענים בזכותו של שלטון החוק בזמן ובמקום הזה, מבחינת היחס בין חוק לאלימות.

יצחק שפירא. תצלום: מתוך אתר "הקול היהודי"

2.

דווקא בגלל שהרבה מהדברים שכתובים בספר מטרידים כל כך, חקירתם של מפרסמי "תורת המלך" מעוררת שאלות קשות על חופש הביטוי. למיטב ידיעתי, היחידה שהתייחסה אליהם עד כה באופן רציני היא ציפי חוטובלי (זהירות .doc). הממרה השחוקה המיוחסת לוולטייר, "אני לא מסכים עם מה שאתה אומר, אבל אחרף נפשי להגן על זכותך להגיד את זה" נדחקה הצדה לא רק מליבם של יהודה וינשטיין ומשה לדור: גם באקדמיה וגם בארגוני זכויות האדם מחרישים מול חשדות נגד אנשים שגם אם מילותיהם מצחינות, קשה להאמין שדווקא הם אלו שיובילו ליותר אלימות ממה שיש ממילא.

אפשר להסביר את השתיקה הזו על רקע העובדה שחופש הביטוי כפי שהוגדר על ידי שופטים בישראל באמת לא ממש חזק בהגנה על ביטויי גזענות. פסק דינו של השופט מצא מ-1995 בעניינו של הרב עידו אלבה הוא העקרוני בעניין הזה, ואותו לומדים בשיעורי המבוא בפקולטה למשפטים. אלבה הורשע בהסתה לגזענות, לאחר שפרסם את "בירור הלכות הריגת גוי". בקונטרס נכתב כי האיסור "לא תרצח" אינו חל על יהודי שהורג מי שאינו יהודי, מסקנה שגם הספר החדש של שפירא ואליצור חוזר עליה. אלבה הוסיף תובנות בדיני מלחמה כשהכשיר הרג נשים וילדים בקרב, מתוך חשש שיסייעו לאוייב. גם הן מהדהדות בגרסה החדשה יותר. אך בכדי להרשיע את אלבה בהסתה לגזענות נזקק בית המשפט לא רק למסקנות הללו, אלא גם להקשר בו הושמעו: הכוונה להסית לגזענות לא נלמדה מהפרסום עצמו, אלא מכך שנעשה במערת המכפלה, חודשיים אחרי הטבח שביצע ברוך גולדשטיין.

אביחי מנדלבליט. תצלום: דובר צה"ל

2.

ההקשר שבו נשמעים הדברים כעת שונה לחלוטין מזה שיכלו שופטי שנות התשעים להכיר. המעטפת המילולית המסייעת ומחבקת פגיעה באזרחים עבתה ותפחה ופשטה בכל. אז מה ניתן ללמוד מההקשר הפעם? מה שמדהים יותר מכל במעצרי "תורת המלך" הוא הצביעות שבהם: משפטני הפרקליטות, שבכובעם כיועצים לצה"ל עושים כל מאמץ לאפשר לצבא "מרחב תמרון" תוך פגיעה באזרחים, רודפים כעת את בני-דמותם הרבנים שאומרים דברים דומים לשלהם – גם אם לא בשפה המכובסת של המשפט.

מאז ה-11 בספטמבר, ובמידה אינטסיבית אף יותר מאז דו"ח גולדסטון, הגיוס (וההתגייסות) של עורכי דין בארץ ובעולם למאמצים המלחמתיים של ישראל ושל בת בריתה העיקרית היא חסרת תקדים. כך למשל, בראיון לפלדמן ובלאו, הסביר זאת אל"מ (מיל') דניאל רייזנר בהקשר של מדיניות "החיסולים הממוקדים". "מה שעושים היום זה ריוויזיה של הדין הבינלאומי. ואם אתה עושה משהו מספיק זמן, אז העולם יקבל את זה. כל המשפט הבינלאומי בנוי על זה שמעשה שאסור היום הופך מותר, אם מספיק מדינות היו עושות אותו". האופן שבו יוון מנעה את הפלגתן של ספינות המשט בשבוע שעבר הוא דוגמה לרוויזיה שמתרחשת מול עינינו ממש, ובמהירות מפתיעה הראויה להתפעלות.

אך הכתיבה שמעודדת פגיעה בחפים מפשע אינה מוגבלת לעורכי הדין של הצבא בלבד. כך למשל, בכנס באפריל האחרון פתחה את דבריה פרופ' גבריאלה בלום, ישראלית המלמדת משפטים בהארווארד, ואמרה כי דיני המלחמה כפי שאנו מכירים אותם חוברו על ידי "חבורה קוסמופוליטית", שחלמה בטעות שאכפת לנו בדיוק באותה מידה מכל באי העולם באשר הם. הצרה, הסבירה בלום, היא שהתפיסות הללו אינן נותנות ביטוי לאינטואיציות מוסריות הבסיסיות שלנו: אכפת לנו הרבה יותר כשמישהו "משלנו" נפגע. במאמר שהציגה, הציעה כיצד יש לבצע רפורמה בדיני המלחמה כך שיהלמו בצורה טובה יותר הבחנה אינטואיטיבית זו. המסר – אותו ניסח כבר לפניה אסא כשר – הוא שיש ליצור כללים שייתנו משקל פחות לפגיעה באויב על מנת למנוע מחיילנו כל סכנה.

אכן, פייפר מעניין, טענות פרובוקטיביות, ואפשר גם להעריך את העובדה שהוא גרם לחלק מהקהל (ובו אני) לנוע באי-נחת בכיסא. אני לא בטוח שהקביעות התיאורטיות של בלום ממש משכנעות, אך זו בכלל לא הנקודה. כשמשפטנית מובילה בוגרת צה"ל משמיעה דברים כאלו באולמות ייל – בנוכחותם של עמיתים במדי הצבא האמריקאי – דבריה אינם נופלים על אזניים ערלות. האנשים האלו לא מסתפקים בתיאוריה (ואולי גם לא ממש מתעניינים בה), אלא באים לשאוב רעיונות פרקטיים. יש להניח אפוא שמחשבותיה של בלום מוצאות את דרכן – הישירה או העקיפה – לשולחן הדיונים שמסביבו יושבים לפני הפצצה באפגינסטן. כמה אזרחים יומתו? כל שאלה במסגרת דיון תיאוריטי בהצדקות ובתכליות של דיני המלחמה מחווירה אל מול שאלת ההשפעה שיש לדיון הזה בתוך ההקשר שבו הוא נמצא – או במלים אחרות – אל מול המחיר שהוא גובה בנפש. אז עכשיו דמיינו מה עושה כאן הקביעה התיאורטית שצריך דיני מלחמה לא-קוסמופוליטיים, ממש כפי שהתעניינו השופטים של אלבה מדוע התנוססו דברי הרב במערת המכפלה דווקא.

3.

לעתים רחוקות בלבד נכשלים עורכי הדין והיועצים המשפטיים בשירות הכוח בשימוש באוצר מלים גזעני, בטח שלא בצורה הערומה כל כך בו ניתן למצוא אותו ב"תורת המלך". במובן זה כנראה אין בדבריהם עבירה פלילית לפי ספר החוקים הישראלי (לפחות לא הסתה לגזענות). המלים שנבחרות ביצהר מכוערות וגסות מאלו שנבחרות בקריה (גם אם לפעמים הן כנות יותר), ואלו מתעדנות פעם נוספת במעופן אל אולמות הרווארד, לפני שהן נוחתות על שולחן המפקדה האמריקאית בקאבול.

שפירא ואליצור מתערבים ישירות בשאלות המרכזיות של דיני המלחמה כפי שהתנסחו מאז 11.9 בין ירושלים לוושינגטון: ב"תורת המלך" תמצאו לא רק דיון בהבחנה (הנמצאת כעת תחת איום מתמיד) בין אזרחים ללוחמים, אלא גם שאלות של פרופוציונאליות, ו"נזק אגבי" שמנוסחות ממש כמו בשיח "המלחמה בטרור". ייתכן שהדימיון הרב בין שתי תפיסות-העולם המשפטיות (זו של המשפט הבינלאומי נוסח דבל"א וזו של ההלכה נוסח "תורת המלך") הוא עניין של השפעה תרבותית או חלחול מתחום המשפט הבינלאומי אל תוך עולמם של הפוסקים הרבניים. אך ייתכן גם שמדובר ביותר מזה; ששפירא ואליצור מחקים במכוון את השיח של חכמי המשפט הבינלאומי, מתוך מטרה להידמות לו אך גם לייצר הבדלים שיחשפו את האמת שמתחת לפני השטח. לפי קריאה זו, הרבנים הבינו היטב את מקומם ביחס לשלטון הישראלי. חתרנותם מתבטאת באופן שבו הם יוצרים לעורך הדין הצבאי את הכפיל המזעזע שלו, אותו הוא ייראה במקרה בהשתקפותו בחלון, בנסיעה ברכבת מבאר שבע לתל-אביב. בדרכו חזרה מן ההרצאה שנתן בפני משלחת של תגלית באוניברסיטת בן-גוריון, תתקוף אותו תחושת הזרות של מבט מקרי במראה.

4.

משום כך גם אין הבדל עקרוני בין השימוש שעושים שפירא ואליצור במשפט הבינלאומי, לבין השימוש שעשה בו גדעון ספירו בטור שפרסם בגדה השמאלית, בגינו גם הוא נחקר לאחרונה. ספירו כתב:

"כמעט כל מתנחל נושא עימו נשק, לעיתים הוא במדים לעיתים לא, ולכן הפגיעה בהם אינה זהה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית בלתי לוחמת. לא כך לגבי נשים, ילדים וזקנים. גם אם הם מתגוררים בהתנחלויות הם אינם כוח לוחם ולכן יש למנוע ולגנות כל פגיעה בהם על ידי מי שנאבק בכיבוש באמצעים חמושים."

במבט ראשון, מה שמטריד בדבריו של ספירו הוא שגלומה בהם קבלה מלאה של הפרדיגמה ההגמונית של המשפט הבינלאומי, זו שלפיה ההבחנה בין אזרחים ללוחמים כבר איננה קשיחה. ניתן להגמישה, בפרגמטיזם שמאפיין את ידידנו מהרכבת. אבל האמת היא שכל ניסיון לייצר הבחנה קשיחה היא בבחינת קרב מאסף, וממילא זה פחות חשוב אם ספירו "צודק" בפרשנותו את הדין הבינלאומי הקיים או לא. כמו שרייזנר יודע היטב, זה גם פחות חשוב גם אם צה"ל צודק בפרשנויותיו – או אפילו אם שפירא ואליצור הם שמשקפים בעצם בדרך נאמנה כלשהי את האמת לא רק של ההלכה אלא גם באופן מוזר של המשפט הבינלאומי פרי המלחמה-בטרור-המאוחרת. בכל המקרים הללו השיח ההגמוני של דיני המלחמה מבקש מונופול שלם על עולם המושגים המלחמתי. בלית ברירה, הוא חולק מונופול זה עם כמה ארגונים בינלאומיים פציפיסטיים כדוגמת הצלב האדום, מנסחי אמנות ז'נבה, שכל מטרתם היתה להפחית את האלימות במלחמה. אבל כשרומז מישהו מחוץ להגמוניה את מה שפרקליטי הצבא ומגיניו באקדמיה יודעים ואומרים מעל כל במה אפשרית – שמתוקף דיני המלחמה אפשר גם להרחיב את תחום האלימות ולא רק לצמצמה – או אז נתפס אותו אדם כנוגס במונופול ההגמוני, והתוצאה היא שנשלחים אליו שוטרים.

5.

באיסור ההסתה לגזענות ביכר המשפט הישראלי את מבחן הכוונה על פני מבחן הפגיעה בחפים מפשע. אך אם מטרת ההגבלה על חופש הביטוי היא להגן על בני אדם, נדמה לי שככל שהמלים נקיות יותר, כך בימינו גדלה הודאות שיגבו קרבנות מיותרים. דיני המלחמה החילוניים מסוכנים כיום הרבה יותר מהדינים הדתיים המקבילים להם, והעובדה שהפוסקים החילונים יצאו עכשיו למסע ציד כנגד עמיתיהם חובשי הכיפה, רק מלמדת עד כמה הם חסרי אונים ומבועתים מבבואת עצמם, כפי שהיא נשקפת בדברים שכותבים האחרונים. במובן זה, הרבנים מישיבת עוד יוסף חי הם באמת רק שעירים לעזאזל.

תגים: , , , , , , , , ,

50 תגובות to “תורת המלך, תורת הפרקליט”

  1. Assaf Says:

    איתמר,

    מסכים בגדול. ראוי לציין עם זאת, שהבלוג של תום דן בדיוק בנושא זה בהרחבה, ובליווי מנות גדושות של חוש הומור, לפני כמעט שנתיים.
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&blogcode=11384278

  2. נועם א"ס Says:

    "המלים שנבחרות ביצהר מכוערות וגסות מאלו שנבחרות בקריה (גם אם לפעמים הן כנות יותר), ואלו מתעדנות פעם נוספת במעופן אל אולמות הרווארד, לפני שהן נוחתות על שולחן המפקדה האמריקאית בקאבול."
    מאמר מעולה ומפחיד. תודה.

  3. ג'ו Says:

    אני דווקא חושב שפספסת את החלק החשוב בתורת המלך, נאמר במפורש שלא רק השלטון יכול להפעיל אלימות אלא כל אחד מהעם יכול וצריך להרוג כל אחד מהעם האחר. הספר מעביר את השימוש באלימות מהממשלה ליחידים, להנתי זה הדבר המטריד יותר את המשפטנים.

  4. tomerpersico Says:

    מאמר מעניין, אבל נדמה לי שהכותב מתעלם מכמה גורמים חשובים שהביאו לסערה סביב הספר. כאשר מרצה מדברת מעל פודיום אקדמי בדיני מלחמה, ואף מגיעה למסקנות דומות לאלו של מחברי "תורת המלך" (דבר מדהים כשלעצמו וטוב שהסבת את תשומת הלב אליו!), היא עושה זאת מתוקף נימוקים אחרים לחלוטין ובמסגרת שיח אחר. היא עושה זאת מתוך השיח הרציונלי-cum-הומניסטי, אשר את גבולותיו היא מבקשת למתוח.

    לא כן מחברי הספר, שעושים זאת מתוקף הנחות מטאפיזיות בדבר הבדלי נשמות ("בהמית", "אלוהית") שבין היהודי והגוי, ונקודות חיבור שונות לאלו ולאלו בעולמות העליונים. נדמה לי ש*זה* מה שמעורר חוסר נחת עבור הממסד, שמושטת על ההפרדה המודרנית האפריורית בין דת למדינה (וליתר דיוק, בין מטאפיזיקה למדינה – שהרי זהות דתית מותר, ואף רצוי כידוע).

    לכן זה: "שפירא ואליצור מחקים במכוון את השיח של חכמי המשפט הבינלאומי, מתוך מטרה להידמות לו אך גם לייצר הבדלים שיחשפו את האמת שמתחת לפני השטח" – נכון רק כל עוד אנחנו מדגישים את ההבדלים לדעתם, כלומר ההבדלים בין יהודים לשאינם. ללא האבחנה הזאת אין למשפט הזה משמעות.

    מכאן גם שלא נכון שיש כאן מישהו ש"נוגס במונופול ההגמוני" (ונעזוב כרגע את הבנאליות של הטענה – לעזאזל, מה לא נוגס במונופול ההגמוני???), לפחות ככל שזה מבוסס על בירוקרטיה רציונלית. יש כאן מישהו שמאתגר אותו *מבחוץ*, ובשפה שהוא מחוייב – ממש מאז שהוא נוסד – להדיר. ולדעתי, בצדק.

    • איתמר מן Says:

      תומר, אני לא בטוח שהבנתי אותך עד הסוף, אז תקן אותי אם צריך.

      הן המשפט הבינלאומי והן ההלכה מבוססים על מטאפיזיקה כלשהי. מובן מאליו שאף אחד מגופי הידע הללו אינו הומוגני, ואפשר לזהות בשניהם מטאפיזיקות שונות (שאפשר גם להתווכח מה הן ההנחות שלהן).

      נכון גם שבאופן כללי אפשר לומר שהמטאפיזיקה של המשפט הבינלאומי מניחה שכל בני אדם שווים, בעוד שבתורת המלך אין הנחה כזו. לכן אני בהחלט יכול לומר שהראשונה הרבה יותר מוצאת חן בעיני. אבל זו לא השאלה ששואלים (או שצריך לשאול) כששולחים שוטרים לעצור מישהו על משהו שאמר. כאן הרבה יותר חשוב, לפחות באופן מסורתי, מי משפיע באופן ישיר יותר על כך שחפים מפשע ייפגעו. העובדה שכיום דווקא מתוך המטאפיזיקה ההומניסטית נשמעות אפקטיביות כל כך לצרכי הרג, היא זו שצריכה לדעתי לעניין אותנו.

      לעניין המונופול ההגמוני (ואני מסכים אתך שמינוח זה קצת בנאלי, לא התאפקתי), אם פחות נוח לך עם הדוגמה של תורת המלך, קח באמת את הדוגמה של גדעון ספירו. שתי הדוגמאות ביחד, לדעתי, מראות עד כמה זה מלחיץ ומערער כשמישהו מתיר אלימות (גם אם במשתמע) על בסיסם של דיני המלחמה. וזה בדיוק מה שעושים בחריצות רבה ובאופן יסודי כל כך כעת גם בצה"ל וגם באקדמיה. האם ספירו היה נחקר גם אם היה אומר דברים קשים נגד המנתחלים מבלי לצקת אותם בשפה שהופכת אותם לחוק, או לחלק ממנו? אני חושב שלא.

      • tomerpersico Says:

        איתמר,
        אני מסכים: יש כאן התנגשות בין שני "מטאפיזיקות" (נניח שנקרא לזה כך). האחת hardwired בהיגיון הפנימי של הדמוקרטיה הליברלית, ולכן היא לא יכולה לתת לשניה זכות דיבור (מעבר לגבול מסויים). לדעתי לא הדגשת את זה, והתייחסת לספר כמעין חיקוי גרוטסקי לשיח המשפטי, "כפיל" (בלשונך) שבאופן פרדוקסלי חושף את פרצופו המכוער, ולכן דווקא אמיתי יותר מהמקור. זה לא נכון, מפני שהשיח של מחברי הספר אינו חיקוי של המשפט הבינלאומי, גם אם הוא מגיע לאותן מסקנות (וכמובן שפעמים רבות הוא ממש לא). הוא נשען על סדר אחר לגמרי של טיעונים, סדר שהמדינה המודרנית לא יכולה לתת לו פה. ולכן הוא מושתק – לא מפני שהמדינה מתביישת שחשפו את פרצופה וכו'.

        "העובדה שכיום דווקא מתוך המטאפיזיקה ההומניסטית נשמעות אפקטיביות כל כך לצרכי הרג, היא זו שצריכה לדעתי לעניין אותנו." – לזה אני מסכים, וכן לדאגה שאתה מביע בסעיף 5. יחד עם זה, אני בטוח שאף אחד מאיתנו לא רוצה לחזור לימים שלא היה צריך פלפולים הומניסטים על החוק הבינלאומי, אלא רק פקודה של הסנהדרין או המלך או החליף או ראש-המועצה-הקדושה-הממונה-על-דוקטרינת-האמונה כדי להרוג.

      • איתמר מן Says:

        אגב, העניין עם שתי המטאפיזיקות שהכנסתי כאן דורש תיקון מסוים. המשפט הבינלאומי בחלקו הגדול מושתת על תיאולוגיה נוצרית. דיני זכויות האדם, שהן תוצר של מלחמת העולם השנייה או אולי של המלחמה הקרה, מתבססים על תפיסת אדם הומניסטית ליברלית. דיני הלחימה (אלו מתוכם שאינם תוצר ישיר של הנצרות), בדרך כלל אינם מתעניינים כלל באופן מפורש בשאלות מטאפיזיות, אלא בשאלה כיצד מקובל היה לנהוג בין צבאות באופן היסטורי, במסגרת כלל שנתפש כמחייב. במובן זה הם עוצבו לא על ידי עורכי דין הומניסטים קוסמופוליטיים, אלא על ידי גנרלים במדינות הצפון הגלובאלי.

        אני לא חושב שהשאלה אם היינו רוצים לחזור לימי הסנהדרין ממש עוזרת לנו, הרי ממילא גם אם נקים מחדש את הסנהדרין לא ניתן לעשות זאת. את הזמן לא ניתן יהיה להשיב לאחור.

        מה שחשוב יותר לדעתי הוא לחשוף את הסתירות הפנימיות בפלפולים של משפט בינלאומי, כדי לגרום לדה-נטורליזציה ופוליטיזציה של האלימות ה"חוקית" בזמן מלחמה. במלים אחרות, לייצר מצב שצריך יהיה להגן על הכרעות ולשכנע בתוקפן לא רק באופן משפטי, אלא גם באופן מוסרי ופוליטי.

      • יותם Says:

        יש משהו מטעה בנסיון להנגיד בין הדין הבינלאומי "המודרני" לבין הפסיקה ההילכתית ה"מסורתית". שניהם מונעים ממשבר שאינו בהכרח משפטי ומוסרי – הפער המתרחב בין אידיאת המלחמה המודרנית לבין האופן שבו נראית מלחמה כיום. הבחנות בסיסיות בין אזרחים ללוחמים, בין תגובה למניעה או בין מדינה לארגון טרור הפכו לא-ממש רלוונטיות (אם אי-פעם היו).
        במשפט נוכחים שצורות התיחום המודרניות פקעו, מחפשים פתרונות שמעבר למודרני. גירסה אחת היא זו של המחלקה לדין בינלאומי ובוגריה או של מקביליהם האמריקאים, קריאה פוסט-מודרנית, ביקורתית, של דיני המלחמה. פתרון אחר, שמאפיין את תורת המלך, אבל גם את רבים ממפקדי צה"ל הוא החזרה למסורת ולמחשבה קדם-מודרנית על המשפט. המשפט,

      • איתמר מן Says:

        כמובן מסכים אתך. יותר מזה, לא רק שאני חושב שאי אפשר להנגיד, אני חושב שבמובנים מסוימים (כמו שאתה כותב בעצם) הם שני צדדים של אותו מטבע, ושניתן כנראה לאפיין את היחסים ביניהם כיחסים של כינון-הדדי – נדודים של רעיונות לא רק מיצהר דרך תל אביב לוושינגטון ומשם לקאבול, אלא בחזרה לשטחים, לג'נין או לעזה או למקומות אחרים אולי בקרוב.

      • tomerpersico Says:

        איתמר,
        המשפט הבינלאומי מושטת בחלקו על תיאולוגיה נוצרית, בדיוק כפי שהמדע המודרני מושטת עליה, וההקבלה הזאת חשובה לדעתי.

        בקשר לחזרה אל העבר, ציינתי את זה רק כדי בכ"ז להבדיל בין רע לרע יותר. יש נטייה בשיח הפוסטמודרניסטי לטשטש את ההבדלים המאוד גדולים עת הכל הופך ל"מאבקים פוליטיים על הון סימבולי", או למהדרין, פשוט "אלימות". נדמה לי שגם ברשימה שלך ההבחנה הזאת לא היתה ברורה מספיק. אבל כן, חשיפת הסתירות הפנימיות במשפט הבינלאומי המודרני היא מלאכה נאה.

      • איתמר מן Says:

        מת לדעת עוד על ההקבלה החשובה בין מדע ומשפט בינלאומי ועל הקשר של שניהם לתיאולוגיה הנוצרית!

  5. מתן ק Says:

    מאמר יפה ומעורר מחשבה, אבל אני לא מסכים עם הבוטום ליין. אתה מצייר את היחסים בין הממסד הביטחוני הישראלי והממסד ההתנחלותי כיחסים בין הגמוניה גדולה וחזקה שמבקשת לנרמל ולכבס את האלימות שלה לבין איזה כפיל סורר שלה, חסר כוח כשלעצמו, שמבקש משום מה להרוס את ההצגה ולחשוף את האמת במערומיה. יש משהו במבט הזה, אבל הוא קצת קרוב מדי לטעמי לאמפתיה המסוכנת שחלקים בשמאל היהודי בארץ מתחילים להביע כלפי מפעל ההתנחלויות.
    בהקשר הזה צריך להתעקש על נקודה מרכזית: הממסד ההתנחלותי אמנם מתכסח עם הממסד הביטחוני מדי פעם, אבל למעשה הוא חלק (שהולך ומתחזק) מההגמוניה בישראל. ההתכסחויות נוחות לשני הצדדים: לממסד המרכזי הן מספקות את הרווח שהצבעת עליו, של להיראות מתון ושקול ליד המטורפים הללו; אבל גם למתנחלים הם מספקים רווח, שגם עליו הצבעת: "החתרנות" שלהם, או המוכנות שלהם "להגיד את האמת בלי לבלבל במוח", שמזכה אותם בנקודות בציבור.
    אם לנסח את זה בז'יז'קיאנית, אתה מציע מודל פשטני של "שיבתו של המודחק" כמין קתרזיס שיכול לגאול אותנו מהנוירוזה, בעוד שמה שבעצם קורה פה זה חשיפה של השורש ה-obscene של החוק; הן החשיפה והן הדיכוי (העלוב) שמופעל כלפיה מחזקות בסופו של דבר את החוק. כן, גם את מנדלבליט צריך לבלום. אבל גם את שפירא ואליצור.

    • איתמר מן Says:

      מתן – איזה קתרזיס בעיניך יכול, לדעתי, לגאול אותנו מהנוירוזה? היכן אתה רואה אפשרות לקתרזיס בפוסט?

      • מתן ק Says:

        טוב, אולי הגזמתי לגבי הקתרזיס. אבל בסך הכל נראה שאתה די מחבב את הצמד הזה, ובעיקר מגן על זכות הביטוי שלהם (אם כי ככה קצת במובלע, בשולי הדברים). אני אישית לא כזה חסיד גדול של זכות הביטוי, בטח לא של פשיסטים, והייתי זורק את כל מי שמוזכר בפוסט לצינוק אם הייתי יכול. אבל ודאי תסכים שהטענה "X גרוע כמו Y" מבליעה כאן את הטענה "Y בעצם לא כל כך גרוע" (בהשוואה ל-X; לפחות הוא לא צבוע כמו X). אני מתווכח אתך ממקום אחר לגמרי מאשר תומר, אבל מסכים אתו שאם כבר צריך לבחור בין רצח אזרחים עם הצדקות הומניסטיות לבין רצח אזרחים עם הצדקות דתיות גזעניות, אז עדיף דווקא הראשון בגלל שהוא מכיל את הסתירה של עצמו. סימפטום במקום פטיש.

      • איתמר מן Says:

        לזרוק את כל מי שמוזכר בפוסט לצינוק… קצת מלחיץ לא אוהב צינוקות

      • מתן ק Says:

        אוף, נכנעת לפרובוקציה שלי. בעסה אתך. ולתוכן הדברים?

      • איתמר מן Says:

        בכוונה "נכנעתי", נדמה לי שאין ממש הפרדה בין ה"פרובוקציה" ל"תוכן הדברים", כלומר שהתממשות ליטרלית של ה"פרובוקציה" היא באמת המסקנה הלוגית של הדברים שלך, ולכן בדיוק ההתנגדות שלי אליהם.

      • מתן ק Says:

        טוב, כריתי את קברי שלי, אבל בכל זאת. אולי תתחיל לקרוא את התגובה שלי מהמשפט שמתחיל ב"אבל ודאי…"? ואם זה מוביל לוגית למסקנה שצריך להשליך את כולם הצינוקה, אנא הראה לי כיצד.

      • איתמר מן Says:

        בוא נגיד את זה בדרך קצת מיתממת. הדברים שמטרידים אותך אינם מובלעים אלא מפורשים לחלוטין.
        תראה מה אתה משווה כאן: חשדות לעבירת הסתה לגזענות (עבירה קלה יחסית) וחשדות לפשעי מלחמה ופשעים נגד האנושות, שגבו קרבנות רבים לאורך השנים, לא רק בשטחים או בלבנון אלא בכל המלחמות של ארה"ב. מי יותר גרוע? המסקנה שלך שצריך להשליך את כולם לצינוק, נובעת לדעתי מכך שאתה מבקש שכולם יהיו דומים, באותה רמה, לא מייצר הבדלים בין מלים לבין הפצצות, או הבדלים רלבנטיים אחרים שאת כולם צריך לשקול ולמנות… בקיצור אם הייתי עובר עבירה פלילית לא הייתי רוצה שתהיה השופט שלי.

      • מתן ק Says:

        אז ממש לא ביטאתי את עצמי כראוי, ואני עוד יותר מצטער על הצורה הפזיזה שבה ניסחתי את התגובה שלי. מה שעניין אותי זה דווקא להבחין בין הצדקות שונות לאותו מעשה נתעב (הרג אזרחים פלסטינים). הצדקה הומניסטית-ליברלית עדיפה בעיניי על הצדקה גזענית-תיאולוגית, בגלל שהיא מאפשרת לי להתווכח אתה; אנחנו נמצאים באותו עולם מוסרי, גם אם אנחנו חלוקים קשות. נגד ההצדקה הגזענית-תיאולוגית אפשר רק להילחם (ונדמה לי שלזה ג'אד נאמן התכוון בדבריו מעוררי המחלוקת). זה לא אומר שפנינה שביט-ברוך היא אדם נחמד יותר מאיתמר בן-גביר, אבל זה כן אומר שכאשר היא מקבלת את השיח שלו, משהו אפל ביותר מתרחש לנגד עינינו (ולחלופין, כל עוד היא דוחה אותו, לא הכול אבוד). דיני המלחמה הפרטיקולריסטיים שאתה מתאר הם יציר-כלאיים מעניין. אבל כל עוד הם מכירים בזכותו של האויב שלי לנהוג כלפיי באותו אופן שאני נוהג כלפיו, הם עדיין לא נופלים לתהום הזה שבו לבני אדם מסוימים, מעצם לידתם, אין זכות קיום. זה התהום הפשיסטי ושם הגיוני לחלוטין בעיניי לצייר את קו הגבול של חופש הביטוי.

      • גל כץ Says:

        מתן, אתה טוען שעדיפה פנינה ש"ב כי אפשר להתווכח איתה. אני חושש שהוויכוחים הללו לא מובילים אותנו לשום מקום. הם לגמרי במסגרת ההיגיון הליברלי ומאשרים אותו מחדש. לכן דווקא עדיף לחשוף את המשותף לפנינה ש"ב ול"תורת המלך", שכן אז ייחשף המצע האלים של הדיבור הליברלי ואפשר יהיה להילחם גם בו (וחשוב בעיקר להילחם בו, שהרי כמו שאיתמר כותב פה, האחריות שלו לאלימות הרבה יותר גדולה מהדיבור של הרב גינצבורג). זה הכרחי במיוחד אם אנחנו זוכרים שהרבה מהאשראי שישראל מקבלת במערב קשור לדיבור הליברלי הזה, ולכן חשיפת הגילום הגזעני-אלים שלו תפגע באשראי הזה.

  6. שמואל רופו Says:

    שלום.

    המלחמה מתנהלת על ידי הגנרלים באופן פרגמטי. המטרה חשובה יותר מהאמצעים. מהגישה הזאת הגיוני מאד להצדיק פגיעה בחפים מפשע אם הם מסיעים לאוייב בעקיפין.

    אם משמרים את הגישה הפרגמטית למלחמה, איך אפשר להצדיק אי פגיעה בחפים מפשע שמסייעים באופן עקיף? על סמך איזה עיקרון?

    אני חושב שהגישה שהמטרה של ביצוע המשימה וההגנה על האזרחים היא בעדיפות ראשונה היא לא גישה נכונה, ואולי לא להרוג חפים מפשע צריך להיות יותר חשוב מלהגן על האזרחים שלך.

    שמואל רופו

    • איתמר מן Says:

      נקודה טובה שמואל, העניין הוא שאני חושב שהיא בלתי אפשרית… הכללים לבד לא אומרים הרבה, כדי ליישם אותם צריך להבין מה מטרתם ואז מתחילים להסתבך עם שאלות פרשניות. מיהו חף מפשע ומי אינו חף מפשע? זה תלוי איך מבינים את הרעיון של האשמה בזמן מלחמה. כך למשל חייל שגוייס בגיוס חובה ולא תרם למעשה דבר למאמץ המלחמתי הוא מטרה לגיטימית, בעוד שאזרח אינו מטרה לגיטימית גם אם רוב האחריות למלחמה כלשהי בידיו. לא כל כך פשוט להבין את הבסיס המוסרי של הכללים האלה ולשמור עליהם נו מאטר וואט.

      • דודי Says:

        האם יש בסיס מוסרי איתן לכללים האלה? ייתכן שלדורות הבאים המחשבה שמותר להרוג אדם אחד כי לבש מדים, ואחר אסור כי לא לבש, מוזרה ביותר.

        השטח האפור הגדול לא נוגע רק לבעיה שהזכרת (לובש מדים שאינו מעורב בלחימה לעומת אזרח שתורם למאמץ הלחימה) אלא גם לשאלה, עד כמה מותר לסכן אזרחים. כלומר, אם מקבלים שאזרחים אינם מטרה אבל חיילים כן, האם כל פעולה שמעמידה בסיכון אזרחים היא פסולה. ברבות מהמלחמות המודרניות נפגעו אזרחים (אולי אפילו בכולן) בפעולות צבאיות של כוחות מערביים – בסומליה, סרביה, אפגניסטן, עירק, ועד לוב של ימינו אלה.

      • שמואל רופו Says:

        אז איך אתה מעביר את הגבול?

  7. גדעון ספירו Says:

    איתמר,
    תודה שמצאת לנכון לצטט קטע ממאמרי שהיה עילה להשלכתי לתא המעצרים המשטרתי, רק למרבה הצער עשית זאת בהקשר שגוי. חבל שאתה מקבל את פרשנות "הפורום המשפטי של ארץ ישראאל" שהגיש נגדי את התלונה , כאילו אני "מתיר אלימות". אין לכך אין זכר במאמר וכך גם מסרתי בעדותי בחקירה. האמירה העובדתית שהפגיעה במתנחל חמוש, שהוא חלק מכוחות הכיבוש , אינה זהה לפגיעה באוכלוסיה אזרחית בלתי לוחמת, היא קביעה עובדתית שאינה מתירה אלימות כפי שהתנגדות להגדרת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית אין פירושה התנגדות לחיי יהודים בארץ ישראל.
    ראייה לכך תמצא באותו מאמר כמה משפטים לאחר הציטוט שהבאת בו אני כותב: "מול המאבק החמוש של החמאס ואחרים
    אני תומך, לא רק בכתיבה, במאבק הפלסטיני הלא אלים נוסח בילעין ונעלין. גם חוסך חיי אדם ולעתים קרובות גם יותר יעיל".

    • איתמר מן Says:

      גדעון, תודה על התגובה.

      אני לא יודע מה היתה כוונתך בכתיבתך את השורה המצוטטת למעלה, אבל אני כן מבין את הכתוב. אני גם יודע שאתה תומך במאבק הלא אלים. גם אם היית מבטא תמיכה בפגיעה במתנחלים, לא היית תומך במעצרך.

      מה שכן הטריד ועניין אותי במאמר שלך, הוא האופן שבו הוא מאמץ ומיישם את הלקחים של היועצים המשפטיים הצבאיים למיניהם, אשר מתירים פגיעה בחמושים שאינם חלק מצבא סדיר כחלק מן הכוח הלוחם. בהקשר זה, אני חייב להודות שאני חושב שחלק מהטענות שלהם משכנעות, השאלה אם מישהו לובש מדים או לא נדמית כשאלה טכנית ושולית לחלוטין, בעיקר כשבהקשר שלנו ישנם גם הרבה חיילים שלא לובשים מדים (מסתערבים). אז אולי באמת אין דרך להימנע מאימוץ ויישום מסקנות אלו וניסיון לפעול בתוכן.

      אם המתנחלים אינם אוכלוסיה אזרחית ומוגנת (דבר שבהחלט יכול להיות לפי ההגיון הפרשני המפורט למעלה, אינני מביע עמדה לעניין זה), אזי המסקנה המשפטית המתבקשת היא שבהחלט ניתן לפגוע בהם במסגרת מלחמה.

      כך לפחות לדעתה של השופטת דורית ביניש, כאשר היא כותבת על לוחמים שאינם במדים בעזה. האם יש הבדל בין שני המצבים הללו? אם אתה סבור שכן, אשמח לשמוע.

      אגב, אין לדעתי קשר הכרחי בין סוגייה זו לסוגיית יהודית ודמוקרטית, ואני כמובן לא מייחס לך התנגדות לחיי יהודים כאן.

      עוד שאלה קטנה – מה קרה בסוף עם החקירה שלך? מתכוונים להעמיד אותך לדין?

  8. א.ב. Says:

    המאבק על זכויות היוצרים והמונופול על הריגת ערבים – בין חובשי המגבעת לחובשי ספסלי פקולטות המשפטים היוקרתיות. ומי לדעתכם ינצח?

  9. זמואל Says:

    כרגיל. מדברים "על" ולא "מתוך" ומבלי להכיר ולו במעט את מושא החקירה

    מי שקרא פה את "תורת המלך" שירים את היד.
    יפה. אף אחד.
    קראתם מה שהבין מי שחשב שהבין שקרא וסיפר שקרא מההוא שכתב בבלוג על ההוא שקרא

    והנה כאן כבר מנתחים (הכל ביענו ובכאילו) את "חלחול המשפט הבינלאומי לתורת המלך/ לפסיקת הרבנים לפי ההלכה" [לא ציטוט מדויק, אבל רוח הדברים]

    החקירה הוא בולשביקי ממדרגה ראשונה.מיסודה.
    אני בכלל לא נכנס להשוואה ל"מרצי" השמאל ("שובר המפרקות" מבן-גוריון או "מלחמת אחים" מחיפה) ולא לשאלה האם היו צריכים להתייצב לחקירה מרגע שיצא צו ,ואפילו לא לגלישה לחוליגניזם בהפגנות אלא לשאלה העקורנית. חופש ביטוי מיי אס. שמאל ישראלי שזכויות אדם שוות כקליפת השום מבחינתו, והן רק כלי פוליטי מובהק ותו לא (למעט כמה יחידי סגולה)

    • איתמר מן Says:

      זמואל, קראתי את הספר. אינני יודע מה אתה רוצה. אנא הסבר.

    • ofrilany Says:

      אני קראתי, וגם איתמר קרא, וכמובן גם תומר. אבקש ממך לא להפריח האשמות בלי שבדקת אותן.
      בהזדמנות זו עליי לציין שבתור מי שמאשים את כולם בבורות, יש לציין שאתה די בור בעצמך. לא הוכחת כאן מעולם בקיאות מופלגת בנושאים הנידונים – אולי מלבד עניינים מסוימים ביהדות. ההבנה שלך בהיסטוריה למשל היא ברמה של טוקבקיסט מצוי, וכך גם בתחומים אחרים של מדעי הרוח.
      למעשה אני חושד שאתה לא מסוגל גם להבין שאתה לא מתמצא בנושאים האלה.
      אתה יכול עכשיו לירוק ולקלל, אבל זה לא יעזור.

  10. יובל אחר Says:

    איתמר,
    בהתייחס לחוק הבינ"ל – אתה טוען שהמציאות מתאימה את עצמה להתדרדרות המוסרית. לדעתי הכיוון הפוך, והמוסר נדרש להתאים את עצמו להתדרדרות המציאותית. אתה די מנתק ומתעלם משינויים גלובליים שהביאו לצורך לנסח מחדש את תורות מוסר הלחימה (ביטוי שאני מניח שרבים מקוראי הבלוג בזים לו – ויסלחו לי האדמינים היקרים על ההכללות השנואות). אתה גם מזכיר רק את ישראל ואת ארה"ב, שהן כאמור אב ובן שראוי להזכיר ביחד בכל מהלך ביקורתי שכזה, ומתעלם מכך שכל המדינות שיכולות באיזשהי צורה להתיימר להיות "מתקדמות", "ליברליות" או השם ישמור "מוסריות" נדרשו לבצע שינויים כאלה בעשורים האחרונים – החל ממדינות שלוקחות חלק בכוחות שיטור עולמיים (כוחות התערבות של האו"ם או נאט"ו) וכלה במדינות שהאריכו והעמיקו את הבידוק הבטחוני המשפיל בשדה התעופה.

    ועוד דבר, אני עיינתי בחלקים נרחבים מ"תורת המלך" – ומוצא הבדל עצום ומשמעותי מאוד בין הציטוט שהבאת משם לבין הציטוט שהבאת מדברי הבכיר בפרקליטות הצבאית (שאני סומך עליך שנבחר סלקטיבית כ"מטריד ביותר"). בעוד כותבי תורת המלך מדברים על הצורך של כל יהודי להרוג כל גוי, כולל תינוקות, שעשוים לגדול ולהוות איום על ישראל, שונה מאוד מהיכולת שלך להפציץ מטרות במהלך לחימה. אם חזבאללה יצייד כל חפ"ק באם ובנה התינוק, והחמאס יצייד כל חמ"ל בילדים בני 10 שישחקו מונופול, בזמן שברור לכל שישראל מטווחת מטרות מסוג אלה וביתר שאת לאחר שהגיעה אזהרה מוקדמת דיה על כך שהמקום עתיד להיות מושמד – אני רואה בדם שלהם שנשפך אחריות בלעדית ומוחלטת של ה"אויב".

    • איתמר מן Says:

      אני ממש לא קונה את ההירארכיה הזו בין מדינות מוסריות יותר ופחות, ויש לי דווקא הרבה מה להגיד גם על אירופה וגם על נאטו. אבל זה להדמנות אחרת.

      בעצם, כבר התחלתי קצת להגיד, ודווקא בבלוג הזה – https://haemori.wordpress.com/2011/02/23/itamar/

  11. רני Says:

    שלום
    לחוקת המלחמה או חוקי המלחמה היסטוריה
    או אנטרופולוגיה ארוכה. ראה יחסי כלבים
    או שימפנזות בקבוצה. ראה יחסי אשור
    והמלכים בלבנט כולל מלכי ישראל ואח"כ
    יחסי בבל יהודה. חוקי המצור בתנ"ך, יהיה
    מועד כתיבתם אשר יהיה, הנם חוקי מלחמה
    לכל עניין ודבר.כך גם נוהגי יוון ורומי. חוקי
    מלחמה מורכבים נהגו בתקופת הצלבנים
    כאן בסביבה. כולל הפרות חוקים וכ"ו.
    הנוראות של התקפות המונגולים, שכנראה
    הם שחיסלו את הרנסנס הערבי, הייתה אי
    התייחסות ברוטלית לחוקים אלו.

    בניגוד לנכתב הצלב האדום אינו ארגון
    פציפסטי. ההיפך הוא נכון. הצלב האדום
    מקבל די פקטו את העובדה שמלחמה
    היא מצב מתמיד שיש לארגון אותו
    ולעדן אותו. נסיון העבר מאז מלחמת קרים
    1850 לערך הוכיח את נכונות ההנחה.

    גם החוק הימי שאני מבין בו קצת מניח
    הנחת בסיס שזה עולם אלים ומסוכן מכאן
    הרשות לכל צי מלחמה לבדוק אוניות
    סוחר דייג ותענוג בכל ים בעולם.

    אחרי שקבלנו הנחות אלו קל מאוד למחוקקים
    ולחוקי המלחמה להפוך למנגנון לניהול
    ופיקוח על אלימות ולא להתייחס בכלל
    למניעתה. משום שהיסטורית היהודים היו
    בצורה קיצונית לא לוחמים חוקי המלחמה
    של הרבנים דימיוניים ולא שימושיים ודוגמה
    מצוינת לכך היא השוואה בין חוקי המלחמה
    של מגילות ים המלח לחוקי/ נוהלי המלחמה
    הרומיים במידה וניתן להציא כאלו מהנתונים
    שלפנינו כיום.
    תודה עבור הזמן והמקום

  12. Tracy Hirton Says:

    אפשר היה להוסיף הפנייה גם למאמר המפורסם של כשר וידלין ב-

    Journal of MIlitary Ethics

  13. אסף Says:

    נדמה לי שנקודת המוצא להתבוננות בתופעות המתוארות ברשימה היא דווקא ההנחה, או אולי ההצעה, שמופיעה בפסקה הסוגרת: "מטרת ההגבלה על חופש הביטוי היא להגן על בני אדם".
    ההנחה הגלומה כאן היא כי, חופש הביטוי הוא ערך עליון שנסוג בפני ערכים מוגנים אחרים – הפעם מדובר בחיי אדם. לא פחות. במילים אחרות, אנחנו נפגע בחופש הביטוי כדי להציל חיי אדם.
    בעיני, ותסלח לי מראש איתמר, זוהי היתממות (מכוונת כמובן) שבאה לחשוף דבר שאינו קיים. לפחות לא באופן בו הוא מוצג ברשימה. לטעמי, העיסוק בתורת המלך מאפשר, בין היתר, את 2 ההבחנות הבאות:
    1. אנחנו (עוד) לא הם (המתנחלים), ובעצם, גם הם (המתנחלים), ברובם אינם "הם" (הקיצוניים יותר).
    2. אין 2 שיטות משפטיות מתחרות בישראל. פוסקי ההלכה אינם נהנים מחסינויות שמקנה הדין (ובעיקר הנוהג והכוח) לבוגרי הפקולטות למשפטים. ומכך, המונופול על האלימות נשאר בידי המדינה. דווקא העימות המתוקשר שנוצר בעקבות החקירה איפשר להנכיח את המונופול שבידי המדינה, ובה בעת להצביע על ייחודיותם וכוחם של פוסקי ההלכה, כל עוד הם בתלם (שהוא ממילא רחב למדי).

    בנוסף, בניגוד לדברים שחשבתי בעבר, יש ערך מסוים לשפה מכובסת. הצביעות – וזו ללא ספק צביעות איומה – מעבר לכך שהיא מאפשרת ביצוע מעשים נוראיים (ואני לא נכנס לשאלת החוקיות של אותם מעשים – שאלה שעדיין לא הצלחתי להפנים), היא גם מסנדלת את כולנו בתוך שיח שמונע דברים נוראים אחרים מלקרות. נדמה לי היום שזה פחות גרוע מחלופות אחרות שבנמצא.

    ואנקדוטה לסיום: במהלך אחד התדריכים שבהם יצא לי להשתתף במסגרת הצבא, העביר המח"ט שיעור שעסק בכיבוש בניין רב-קומות. באמצע השיעור התפרץ אחד הקצינים ואמר שהוא לא מבין למה צריך את התרגולת המורכבת הזאת, שבוודאות מסכנת חיי-אדם, כשניתן פשוט להפציץ את המבנה כולו מהאוויר ולהרוס אותו עד היסוד. תשובת המח"ט לאותו קציןן, תוך שהוא מצטדק ומסביר מדוע לא ניתן בהכרח להרוס כל בניין מהיסוד (בשל אזרחים שלכודים בו וכיוב'), הייתה כדלקמן: "אני לא פחות מוסרי ממך".

    • איתמר מן Says:

      אסף – אנקדוטה מצחיקה. אגיד רק לגבי שיטות המשפט המתחרות – אני דווקא כן חושב שיש כל מיני שיטות משפט שכל הזמן מתחרות (זו לא עמדה שהיא רק שלי ואני לא ממציא אותה), כך למשל בהקשרים אחרים ניתן לראות את האופן שבו המשפט הבינלאומי מתחרה במשפט הישראלי, ויש עולמות נורמטיביים נוספים, כולם עשירים ואין לאף אחד מהם איזו עדיפות אפריורית.

      • אסף Says:

        מתנצל אם לא הייתי ברור. ודאי שישנן שיטות משפט מתחרות ועולמות נורמטיבים נוספים, עשירים יותר או פחות. הכוונה שלי, שנוסחה, בדיעבד, באופן עילג, הייתה לציין שדווקא מתוך האיום שבשיטות משפט מתחרות, מגיעה המהומה סביב תורת המלך כדי להבהיר את ההיררכיה בין העולמות השונים הללו.

  14. Tracy Hirton Says:

    אם זכרוני אינו מטעני, גבריאלה בלום הנ"ל באה פעם להרצות באגודה לזכויות האזרח ותגובות הקהל, שחשפו את ערוותה המוסרית, גרמו לה לפרוץ בבכי. נראה שהתגובות בייל היו יותר מתונות.

  15. Noam W Says:

    מאמר מעניין ומאתגר ביותר. זה כמעט זוטות להתעסק בתוככי המשפט כאן, אבל לצורך העניין ועל מנת לדייק – אדם הנושא נשק באופן גלוי בשטח לחימה (והשטחים הכבושים הם שטחי לחימה הכפופים לדיני המלחמה) בהחלט יכול להיחשב, על פי הדין הבינלאומי, לוחם ולא אזרח. ואין זה משנה אם מדובר במחבל יהודי או פלסטיני. להניח, אפריורי, שכל מתנחל אכן נושא נשק ועל כן ניתן לפגוע בו מבלי שהדבר ייחשב בלתי חוקי על פי המשפט הבינלאומי, אכן דומה לטענה שכל גבר פלסטיני בגיר הוא בחזקת אויב.

    עניין המדים, דרך אגב, אינו טכני, ומשמש את אותה המטרה כמו נשק – זה האמצעי שבעזרתו אנו אמורים להבדיל בין לוחמים (ברי הריגה) ואזרחים (מוגנים מתוקף הסטטוס שלהם). הווה אומר שטבח צה"לי הוא גם כן מטרה לגיטימית גם אם אינו נושא נשק. כל מטרת המדים, ונשיאת הנשק בגלוי, היא לאפשר לנו להבדיל בין אזרחים ובין לוחמים.

  16. עמית Says:

    יש כאן כשל לוגי דיי ברור שמפתיע שאף אחד עד עתה לא הזכיר אותו. כל הטיעון במאמר הוא A לא לגיטימי, A חושב משהו, B חושב אותו דבר —> B לא לגיטימי (או לפחות, B צבוע, לא-מוסרי ושגוי).

    באמת מכל "תורת המלך", החלק שמצדיק פגיעה באזרחים המהווים מגן אנושי למטרה צבאית, זה החלק שנראה לך הרגיז אנשים? זה החלק שגרם לחקירה של הרבנים התומכים בספרון? כמובן שלא. ההגיון הטרוריסטי שמופיע בו, כגון "הפגיעה בילד מוצדקת שכן בעתיד הוא עלול לגדול ולפגוע בנו", נראה לי החלק שקומם. ולא, לזה אין אח ורע בפרקליטות הצבאית, גם לא בהרווארד או בייל.

    אם הספר היה מתמצא במשפט שציטטת ובשאר פלפולים דתיים סטנדרטים (כלומר, סטנדרטים בגזענותם, שנאתם לאחר ולאומנותם), אז לא הייתה קמה המהומה שקמה. לבטח שלא במימד הפלילי. אמירה כמו זו שציטטת, ושעליה מבוסס המאמר, היא לא לא-לגיטימית, לעיתים היא אפילו צודקת. באמת יש לעיתים הצדקה לפגוע באזרחים שמהווים מגן אנושי למטרה צבאית. אפשר לחיות בעולם אוטופיסטי-מוסרית ולהתעלם ממצב שבו פגיעה באזרחים מוצדקת, אבל לצבאות אין את המותרות הללו. המטרה של אנשים מוסריים, ורבים כאלה נמצאים גם בפרקליטות ובהרווארד, היא לצמצם את הפגיעה הזו למינימום המוצדק.

    • איתמר מן Says:

      עמית, תקרא שוב. זה לא הטיעון. ברור שזה לא "החלק שהרגיז אנשים". השאלה אינה מה הרגיז אותם לדעתם. השאלה היא גם לא מה חמור יותר להגיד. אפשר, לעומת זאת, לנסח חלק מההשאלה במונחים של היכן יש ראיות חזקות יותר לעבירה פלילית חמורה יותר: בפרקליטות או בתורת המלך? עבירת סיוע לפשעי מלחמה או עבירת הסתה לגזענות. לכל הפחות השאלה קשה, אני חושב.

    • יוסף Says:

      מה שאיתמר אמר. ולראיה: במבחן הוודאות הקרובה, כמו גם במבחן התוצאה, המאזן נוטה לרעת אנשי הפרקליטות/ הרווארד/ וכו'

  17. ליטל Says:

    מה יותר גרוע- אלימות ממוסדת או אלימות חתרנית?
    מה יותר גרוע- אלימות שמלווה בטקסט אוצרותי-מודרני או אלימות שמלווה בטקסט דתי-מסורתי?
    מה יותר גרוע- להרוג עשרה במחנה השני או לאבד שניים במחנה שלך?
    מה יותר גרוע- להרוג אדם כי הוא במחנה של האויב או להמליץ על הריגת כל בני האדם שלא יצאו מוגינות מסוימות?
    מה יותר גרוע- להרוג שני ילדים במחנה היריב או לאבד 10 חיילים במחנה שלך?

    פוסט טוב. דיון מצוין. רפלקס הקאה.

  18. דרור בל"ד Says:

    לפיני כהן ולעביר עראמין המתנגדים ינקמו דמה

    פגשתי פנתר שחור
    באמצע משפט בבית הדין הציוני-אשכנזי
    הוא לא חיכה ארבע מאות שנה
    אלא זרק נעל על השופטת הארורה ימ"ש שרצא"י
    (פרפראזה על שירו של מתי שמואלוף – הבעייה האשכנזית, המוקדש לראובן אברג'יל)

    מתוך ידיעה שלא עלתה לאתר הארץ ופורסמה אי שם בעמ' הפנימיים של העיתון המודפס (תומר זרחין, עמ' 8 , 11יולי 2011): "המדינה לא תעמיד לדין את שני שוטרי מגב שנחשדו בהרג הילדה עביר עראמין. שופטי בג"צ קבעו אתמול כי הטיפול בפרשה מראשיתה היה לקוי. עם זאת, בהיעדר חקירה הולמת של האירוע, ההחלטה הסופית שלא להעמיד לדין את השוטרים לא מותירה התערבות בית המשפט
    […]
    נשיאת בית המשפט העליון, השופטת [הציונית אשכנזית ימ"ש] דורית בייניש, השופטת עדנה ארבל [כנ"ל] והשופטת איילה פרוקצ'יה [כנ"ל] קבעו כי…היום לא ניתן להעמיד לדין את שוטרי מג"ב המעורבים".

    ארורות ומקוללות תהיינה לדראון עולם. מי יתן ותעבורנה שבעת מדורי גהינום, שתנים חולי כלבת ישסעו אתכן לגזרים ושעורבים יינקרו את עיניכן.

  19. דרור בל"ד Says:

    במסתו "על זמן ומרחב במצב החירום" , תוקף עדי אופיר את רות גביזון ואת המשפטנים בישראל:
    "ניהול השטחים מתארגן באמצעות יצירה של שעטנז בין משפט לבין היעדר משפט, הן בתחום הפרקטיקה והן מבחינת ההצדקה. "זה שלנו", אבל אנחנו מפקידים את זה בידי מישהו אחר שמתעסק בזה באופן אחר, בלי משפט, או נכון יותר – מתוך עירוב ייחודי של משפט והיעדר משפט, חוק והיעדר חוק. קביעת מינון הרכיבים בעירוב הזה אינה העשית בידי משפטנים ואינה מבטאת שום גישה לחוק. מי שקובע שוב ושוב את הגבול בין חוק לבין אי-חוק, בין מה שנעשה או צריך להעשות לבין מה שנעשה בהיעדר חוק – הוא מי שממלא את החלל שהותירה נסיגת המשפט בשטחים: המפקד הצבאי או איש השב"כ. עם זה, גם שהוא פועל מתוקף הצו שמשעה את החוק, ואולי דווקא אז, הוא אינו מוותר על אצטלת החוקיות. האם ייתכן שהמשחק הזה של סמכות חוקית לבטל את תוקפו של החוק, משחק החוקיות של האי-חוקיות בשטחים, יהיה מחוץ לעניינו של פילוסוף המשפט"?
    (מתוך: לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 56)

    "באמצעות ההשעייה של החוק, השטחים הכבושים מורחקים הלכה למעשה ממסגרת המשפט הישראלי. אולם לאמיתו של דבר, ההרחקה הזאת היא בדיוק האופן שבו השטחים כלולים במסגרת השלטון הישראלי, דהיינו, זאת נסיגה (של המשפט) לצורך הכלה בטריטוריה שהריבון הישראלי שולט בה. הייתכן שהמצב הזה לא יעניין משפטן שעוסק במצב החירום"?
    (שם, שם)

    "גביזון אינה עוסקת בתהליך שהביא לידי הפיכת היוצא מן הכלל לכלל. היא מבקשת לחשוב על המצב בישראל בזיקה לויכוח המשפטי בארה"ב. בעבורה, וושינגטון, הרווארד או ייל חשובים לצורך העניין הזה יותר מעזה או שכם".
    (שם, עמ' 55)

    תגובותיו של מתן קמינר מעוררות את החשד שגם בעבורו וושינגטון, הרווארד או ייל חשובים יותר מעזה או שכם. בין אם לא התבטא כראוי ("אם כבר צריך לבחור בין רצח אזרחים עם הצדקות הומניסטיות לבין רצח אזרחים עם הצדקות דתיות גזעניות, אז עדיף דווקא הראשון") ובין אם תיקן עצמו ("הצדקה הומניסטית-ליברלית עדיפה בעיניי על הצדקה גזענית-תיאולוגית, בגלל שהיא מאפשרת לי להתווכח אתה"), עצם קיום הדיון התמוה, הלא לגיטימי לטעמי, על בחירות והצדקות לרציחת ילדים לצלילי מוסיקה קלאסית, יכול להסביר את טענתו התמוהה (והבלתי נכונה בעליל) ל"קיומה של אמפתיה מסוכנת שחלקים בשמאל היהודי בארץ מתחילים להביע כלפי מפעל ההתנחלויות".

    הבה נקרא לילד בשמו. קמינר מתכוון כנראה ליהודה שנהב ולאמנון רז-קרקוצקין. ייתכן גם (אם כי בהחלט לא מתקבל על הדעת) כי הוא מתכוון גם למאמרה המכונן של אריאלה אזולאי – האזרח יגאל עמיר. (ישנו באינטרנט! – מומלץ מאד לקרוא). מאמר זה דן בטיעונים שהעלה יגאל עמיר בדבר בלבדיות הריבון להפעיל כח, טיעונים שהציונים לא יכלו להם, לראייתה של אזולאי.

    מן הידועות היא כי לתומכי בל"ד אין את הפריוילגיה להתווכח עם הומניסטים ליברלים דוגמת טליה ששון. טליה ששון ייצגה את המשטר הציוני כשזה ביקש לפסול את בל"ד ב2003. היום היא זועקת מעל כל במה אפשרית נגד חוק החרם. לתומכי בל"ד גם את את הפריוילגיה לדרוש מכל אדם להתייצב לחקירה בפני מי ממייצגיו של המשטר הציוני. הנחתו השגוייה של קמינר ("אנחנו נמצאים באותו עולם מוסרי, גם אם אנחנו חלוקים קשות") היא כל תורתו של השמאל הציוני ויש שיאמרו של השמאל האשכנזי כולו.

    בעולם זה כל מתנחל, תהיה הסיבה להתנחלותו אשר תהיה, מוגדר כפושע מלחמה. כל הסבריהם של שנהב וקרקוצקין על אוכלוסיות מוחלשות, שנשלחו במרמה ובזדון ע"י ממשלות פושעות אינם אלא התבכיינות. כל פרסום הנוגע לזכויות היהודים, גם הקולקטיביות, במרחב שבין הנהר לים מתורגם לאמפטיה מסוכנת כלפי מפעל ההתנחלויות. כל תמיכה בזכותו של אדם להביע את דעתו (גם אם שמו יגאל עמיר או דב ליאור) מאיימת לא רק על טליה ששון, אלא גם על קמינר.

    נניח להרווארד ולייל ונתמקד בשכם ובעזה. איך מתייחס פלסטיני ממוצע (נניח פלסטין פלסטיני) לדיון האימים המתנהל איתמר מן ובין קמינר? מבלי להתיימר ולייצג אף אחד פרט לעצמי, לראייתי מר פלסטיני רואה את המשטר הציוני כולו כתמנון רב זרועות אשר בראשו עומדות הרשויות המחוקקת, השופטת והמבצעת. כאן מתחיל ונגמר הדמיון על המרחב הדמוקרטי עליו מגוננים ושומרים תנועות וארגונים מסוימים. הרשות המחוקקת בראשות כבוד הרב דב ליאור וידידו הטוב נתניהו, הרשות המבצעת בראשות רב המרצחים וארכי פושע המלחמה, רוצח הילדים אהוד ברק, והרשות השופטת בראשות כבוד השופטת דורית בייניש. כשם שאין יחס סדר כלשהו (גדול-קטן, יותר-פחות) בין נבלה ובין טרפה, כך אין יחס סדר כלשהו בין זרועותיו של התמנון הציוני. ויש בקרב הפלסטינים האומרים, אף צבת בצבת עשויה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: