Archive for יוני, 2011

ציונות היא לא-ציונות? שיחה עם דימיטרי שומסקי

11 ביוני 2011

בבית ספר, כשהמורה הצביעה על תמונתו של חוזה המדינה, היא הסבירה לנו שהמדינה שבה אנו חיים נהגתה על ידי הרצל בסוף המאה ה-19. הגרסה הרשמית של ההיסטוריה, שימנים ושמאלנים יודעים לספר, היא שהתנועה הציונית ביקשה להקים את המדינה היהודית. אך האם הציונים בתחילת המאה ה-20 באמת חתרו להקים בארץ ישראל מדינת לאום אתנית כמו זו שבה אנו חיים היום? האם המצב שנוצר מאז 48' הוא המצב שאותו ראו ברל כצנלסון וזאב ז'בוטינסקי בעיני רוחם?

ההיסטוריון דימיטרי שומסקי מבקש להוכיח שלא. במחקריו מהשנים האחרונות הוא מראה שכמעט כל ההוגים והמנהיגים הציוניים בעשורים הראשונים לקיומה של התנועה קראו להקמתה של ישות פוליטית בעלת מאפיינים דולאומיים. "ב-48' נוצרה מדינה שמנוגדת בתכלית כמעט לכל תפישה ציונית קודמת לגבי העתיד", הוא אומר. "אז אפשר להגיד שזה המצב, ואנחנו שולטים, אבל המשמעות של זה היא נסיגה מהלאומיות הציונית”.

נפגשנו עם הד"ר שומסקי, המרצה בחוג להיסטוריה של עם ישראל, בקמפוס האוניברסיטה העברית בגבעת רם. שוחחנו לצלילי מוזיקה קאמרית שקטה, במועדון הסגל, לשפתה של גינה פורחת. לכאורה התפאורה הולמת את המחקר ההיסטורי של שומסקי, שספרו “בין פראג לירושלים: ציונות פראג ורעיון המדינה הדו לאומית בארץ ישראל" יצא לאור בשנה שעברה. היש מקום הולם יותר להעלות מן האוב את הוגו ברגמן ומכס ברוד? ומנגד – היש מקום שונה כל כך מישראל העכשווית, כפי שהתעצבה בפועל, רחוקה כל כך מההומאניזם הלאומי של ברגמן וידידונערצו מרטין בובר ישראל האלימה, האתנוצנטרית? הבלתירלוונטיות של הנווה הפורח הזה, מתנת מלכת בלגיה לאוניברסיטה העברית, הופכת משל לבידוד הייקי של אותם הוגים נשכחים.

אלא שאחת התובנות העולות מספרו של שומסקי היא שהדימוי האידיאליסטי, המנותק משהו, של ציונות פראג וברית שלום, עושה להן עוול, באופן שלהיסטוריוגרפיה ההגמונית – הציונית והפוסט ציונית כאחד – היה נוח לטשטש.

אתה מנסה לחשוף זרם מעמקים, לעשות רהביליטציה של מה שהיה תמיד נוכח?

"המחקר מוביל אותי לגילויים, לנדבכים מסוימים בהגות המדינית הציונית, שבאופן מפתיע או לא מפתיע, רחוקים מהמודל של מדינת לאום אתנית. לא מדובר רק בברית שלום או בחוג פראג. הגישות לגבי העתיד הפוליטי של האזור בציונות היו שונות ממה שנוצר כתוצאה ממלחמת העולם השנייה, מהשואה ומ-48'”.

למה השואה שינתה את התמונה?

"עד שלבים מאוד מאוחרים, בסוף שנות השלושים, התפישה המדינית של הציונות היתה מושתתת על שני אדנים לא סימטריים: המרכיב הארץ ישראלי והמרכיב הפזורתיגלותי. גם בתסריטים הכי מקסימליסטיים, שוללי הגולה, גם שם הדואליות הבסיסית היתה אמורה להישמר. היהודים שיישארו באירופה ראויים לאוטונומיה מקסימלית, זכויות מיעוט. היה פה ערעור מהותי על המודל של מדינת לאום אתניתהגמוניתבאותה מידה, האדן השני הוא שגם כאן בפלסטינה לא אמורה לקום מדינת לאום הגמונית.

"ההתמוטטות של ורסאי, וגם השואה, שומטים את הרגל האחת, ובעקבות כך נשמטת הרגל השנייה. המצב בפלסטינה הוא תמיד תמונת ראי של המצב במרכז ובמזרח אירופה. ניקח לדוגמא את אחד הנאומים הנודעים של ברל כצנלסון ב-31' בעד שלטון פריטטי בארץ, שבו הוא טוען, בין השאר, שאנו לא יכולים להעלות על הדעת מצב שבו היהודים בארץ יהיו במצבם של הפולנים בפולין החדשה, ושהערבים יהיו במצבם של היהודים שם בפולין. ב-44', בשיחה עם נוער במקווה ישראל, הוא כבר טען דברים אחרים. הוא מדבר בזכות מדינה יהודית וטוען ברמיזות שיהיו עוד הרבה טרנספרים באירופה ואנו, אחרי מה שקרה לנו בעולם, אנו חייבים לשלוט בפינה הזו.

"בתנועת העבודה המרכזית תמיד היה המתח בין מרקסיזם בגרסתו הרוסית, שחייב חפיפה בין לאום לטריטוריה – התנגדות לכל מה שיוצר ומקדם מצבים של ריבוי זהויות – לבין תפישה רבלאומית שמקורה באוסטרומרקסיזם.

מי הביא לשינוי? בן גוריון?

"אין ספק שלבן גוריון יש אחריות על שינוי העמדות, אבל הוא גם שיקף את השינויים בעולם. אנחנו רואים את זה כשהוא מסכים לחלוקה באופן סופי. בסוף שנות השלושים, בזירה הבינלאומית יותר ויותר מתחזקת הטענה שאין מקום לדוקיום בין קבוצות לאומיות שונות בתוך מדינה אחת. השיטה בוורסאי, של מדינות לאום מצד אחד וזכויות מיעוט מצד שני, התמוטטה, והדברים נעים אל עבר הכיוון הווסטפלי".


מדע בשירות האדם

נראה שלשומסקי חשוב להדגיש שאין לו אשליות. הוא לא עוסק ב"רגעים היסטוריים מוחמצים”, היות שקשה להאמין שהדברים היו יכולים להתפתח אחרת, ובמובן זה, הם לא ממש הוחמצו. עם זאת, יש להם רלוונטיות גוברת להווה, היות שהמצב בארץ היה ונותר דולאומי ואילו הנסיבות הבינלאומיות עשויות לשוב ולחייב הסדרים כאלה. מבחינתו, ההכרה במציאות הזו היא הכרחית לא רק בשביל פתרון של מדינה אחת, אלא גם בשביל חלוקה. לחלוקה חייבת לקדום הכרה של שני העמים בבעלות המשותפת על הארץ.

"אנחנו רוצים להפיק משמעויות מתולדות הציונות, ואני חושב שחייבים לעשות את זה, כי כשאתה חוקר תולדות תנועה לאומית אתה משפיע על ההווה. שום מדע אין לו משמעות אם הוא לא משרת את האדם. מה שיש לנו היום מצריך תיקון, כלומר מימוש השלב האזרחי של הציונות".

נדמה שבאידיאולוגיה הדולאומית הציונית נשמר תמיד העיקרון של הגמוניה יהודית במרחב.

"אין ספק שרוב יהודי נחשב בעיניהם לתנאי הכרחי. אפילו ב"ברית שלום" תמכו בעלייה. הם דיברו על מדינה דולאומית עכשיו, בשנות העשרים, אבל גם רצו להשיג את ההסכמה על הערבים לעלייה. אין שום ספק”.

אבל יש טענה שאם הציונים לא היו מוכנים לוותר על התביעה לעלייה חופשית זה החריב מראש כל אפשרות לפשרה. מה הטעם לעסוק ברגעים היסטוריים מוחמצים אם הם הוחמצו, וזה מהותי לציונות שהם הוחמצו, לאור התביעה הבלתי מתפשרת לעלייה חופשית?

"אני לא חושב שאני מדבר על רגעים שהוחמצו כי בעצם לא היה שום סיכוי. שום עם נורמאלי וחפץ חיים, כמו הפלסטינים, לא רוצה להפוך מרוב למיעוט. לא היה סיכוי, היתה כאן בעיה מהותית – אתה בא לארץ ששייכת לאחרים.

"ואף על פי כן, הרעיונות והתפישה של רבלאומיות היו מהותיות לתפישה של הציונות עצמה, בלי קשר לעמדה של הערבים. כי הציונות היתה מודעת לכשל של מדינות הלאום לשלב את האחר היהודי, והם לא רצו לשחזר את הכשל הזה. וזה דווקא משום שלא היו להם שום אשליות שהערבים יסכימו להסדר. לז'בוטינסקי לא היו שום אשליות. העניין של לא לשלוט בעם אחר הוא לא עניין טקטי אלא מהותי.

"בכל מקרה, כיום הריבונות היהודית כבר הושגה. אין ספק שהיום, כשערבים פלסטינים בישראל נאבקים על זכויות המיעוט, המודל של מדינה שמצד אחד מחייבת עלייה, אבל אין בה הגמוניה של שליטת לאום אחד על לאום הוא אחר, הוא מודל משופר”.

בשלב הנוכחי, לאור העובדה שיש מיעוט ערבי בישראל והמרכיב האזרחי לא התממש, האם מיעוט ערבי גדול יותר ייאלץ את היהודים לחיות במסגרת אחרת? כי נדמה שכל עוד הערבים הם מיעוט קטן אי אפשר להביא לשינוי עמוק.

"יכול להיות, זה בוודאי יכול להשפיע לטובה, אם כי זה יכול גם לעורר תגובת נגד חריפה של דמוגרפיה יהודית מתגוננת. כרגע אני מדבר מהצד היהודי. אני שואל מה צריך לעשות כדי לאזרח את הציונות, ובמובן מסוים גם את היהדות".

כלומר?

"זאת בעיה גדולה כשהמפתחות ללאום הריבוני של המדינה נמצא בידי כהני הדת. זה באמת דבר ייחודי, שלא קיים בשום מקום אחר. יש לנו מומחים להשוואות למדינות אחרות, והצדקות על סמך השוואות, אבל דבר כזה לא נמצא – שאתה צריך להמיר דת כדי להיות חלק מהלאום הריבוני. דבר כזה אין במקום אחר, לא ביוון ולא בגרמניה.

"הצד השני של המטבע הוא להפוך את הדהציוניזציה של השיח האזרחי. תמיד קומם אותי, כחוקר, שמפרידים בין הרעיון של מדינת כל אזרחיה לבין הציונות. כי ההגות הציונית כפי שהיא התפתחה בתקופות קודמות כללה רעיון של מדינה מכילה. זה רעיון אמיתי, וההכרה בצורך לעשות את זה היא אמיתית. זה לא עניין מוסרני או אידיאליסטי אלא צמח מתוך הנסיבות הפוליטיות של התקופה”.

זאת ביקורת על היסטוריונים פוסט ציונים?

"בוודאי. אבל זה נכון גם מבחינה ציבוריתפוליטיתאינטלקטואלית. כי שום שינוי לא יוכל להתממש כאן בלי שהמרכיב של הציונות יישאר. מדינת כל אזרחיה כוללת גם אזרחים יהודים שהם ציונים".

איך כלל האוכלוסייה היהודית, שיש בה מרכיבים שונים, יכולה להזדהות עם רעיונות של ברית שלום או של כמה יהודים מפראג?

"זה לא רק חוג פראג. כמו שאמרתי – זה כולם. זה גם ז'בוטינסקי, הזרם הקיצוני ביותר. אני מסכים שהציבור היהודי הוא לא ישות מונוליטית. אבל נראה לי שמה שנכון לעשות הוא להחיות את הזרמים התת קרקעיים של הציונות האזרחית, שכן הם יכולים להכיל את הריבוי”.

היום זה מציאותי?

"אין לי אשליות. אין ספק שהתפישה ההגמונית של הציונות, שמה שיש לנו כרגע זה מה שצריך להיות, זו התפישה השלטת. זה ברור שעל הגמוניה אין רבים שירצו לוותר. מצד שני, מה שכן אפשר וצריך לעשות זה לנסח באופן הנכון את המרכיבים המרכזיים של תולדות התנועה הלאומית הזו ולבוא ולומר: אתם שואפים להגמוניה ושואפים לשמר את המצב שנוצר ב-48', המצב הקיים, למרות שלא לכך חתרה התנועה הציונית. וכל זה לא מתוך מוסרנות! אלא כי זה פשוט לא יעיל. אז אם ככה, תעשו מה שאתם רוצים".

אתה חושב שיש משהו בקונסטלציה הבינלאומית הנוכחית שמשתנה לטובת הסדרים אחרים?

"מה שהשתנה אז השתנה לזמן קצר, כי השתרשה הנחה בזמן המלחמה הקרה ומסך הברזל שאפשר לאורך זמן לשמור על מצב של חפיפה בין לאום לטריטוריה. אבל מה לעשות שאנשים זזים, מהגרים, תמיד היגרו. ההגירה הנוכחית לאירופה ממשיכה את הדילמות שהטרידו את האנושות בהיסטוריה הארוכה ובעיקר בתקופה המודרנית".

איך אתה מרגיש שהרעיונות של דו לאומיות מתקבלים מחוץ לסביבה של השמאל?

"אין לי כלים לבדוק את זה. זה ניסיון להציע גישה מורכבת. זו פרוגרמה של איזרוח הציונות. בכל מקרה, כתבתי לאחרונה שדולאומיות היא גם בסיס לחלוקת הארץ".

והרעיון של מדינה אחת?

"זה באמת קשה. אני מודה שמצד אחד זה מאוד מפתה. מצד שני, אני גם חושב שרוב השיח שמתפתח בארץ לגבי מדינה אחת לא באמת נותן את הדעת על זכויות הפלסטינים. אני חושש שיש פה עוד פעם מהלך של סיפוח. יכולה להיות מדינה אחת בשלב מאוחר יותר או כחלק ממסגרת אזורית. אבל קשה להאמין שזה יגיע ללא ריבונות פלסטינית תחילה.

"יש בהחלט גורמים בקרב המתנחלים שהם מה שיהודה שנהב מכנה "מתנחלים דמוקרטים". אבל הם לא דומיננטיים, גם אם צריך לדבר איתם. ברור גם ששיח ההפרדה ומציאות ההפרדה הם הרסניים, אמצעי לא לראות את הצד השני. אבל זה לא אומר בהכרח מדינה אחת".

אתה אמנם היסטוריון ולא עתידן, אבל אתה יכול לדמיין אירועים, קו התפתחות שיוביל לשיפור המצב ברוח הרעיונות שאתה חוקר?

"אולי באופן דיאלקטי. ברור שהמצב יידרדר עוד יותר, והצורך לפתח רעיונות כאלה יגדל עוד יותר. ואז הדברים ילבשו אולי מסגרת ארגונית קונקרטית יותר, ולא במובן של 'השמאל הלאומי'".

מה היחס שלך לשמאל בארץ?

"אני מתקשה למקם את עצמי. כי ברגע שאתה לא רואה בצורה ברורה כי יש לתקן את המצב הנוכחי במדינה היהודית הדמוקרטית, אתה לא יכול להזהות עם השמאל המתון, אפילו לא עם מר"צ. מצד שני, ברגע שאתה מזדהה עם התפישה של עלייה חופשית – והיות שיש לי בעיה עם זיהוי של ציונות עם קולוניאליזם, וזה לא עניין רגשי אלא ענייני ומחקרי – אתה לא יכול להזדהות עם השמאל של חד"ש, אם כי אולי אני יותר קרוב לשם".

למה עלייה חופשית היא חשובה כיום, כאשר רוב רובם של היהודים בעולם כבר אינם במצוקה?

"אני יכול לשאול את השאלה המתחכמת: למה לא? זה מרכיב שבלעדיו אין ציונות. אני לא חושב שנכון והכרחי לוותר על הציונות, בייחוד שזה אחד היסודות המרכיבים של הזהות הקיבוצית של יהודים בישראל".

אבל הציונות היא דגל אדום בעיני הערבים יושבי הארץ.

"יש בעיה עם המושג ציונות. קשה מאוד לבוא עם זה לאזרחים הערבים. אבל אם אתה מנסח את זה אחרת, אתה יכול לחשוף אותם לעוצמת הניגוד בין הציונות לבין המצב הקיים, להראות שיש ניגוד מהותי למצב הקיים. בעיניי, המעשה הפסול זה לבוא ולומר שב-48' גמרנו את העסק. כי זה מנוגד לכל תפישה ציונית אמיתית.

"צריך לנסח מחדש את הציונות. זו עבודת נמלים, אבל אין זמן. הדברים מידרדרים מהר. אנו לא רחוקים ממצב שבו תהיה יותר לגיטימיות ללאומנות הגלויה וחסרת המעצורים. זה מידרדר וזה לוקח זמן לשנות את המושגים הבסיסיים".

אתה רואה מצב שבו לחץ בינ"ל עשוי לגרום לתפנית?

"להפך. כי אין באמת חלופה. יש חלל ריק. מצד שני, ברור שיש חיים אחרי ספטמבר. לכן צריך להמשיך לעבוד".

ומה באשר לטענה שהיתה תכנית מגרה לגבי הנכבה, שזה לא קרה בהפתעה?

"שמעתי חוקרים רבים שאין להם שוב כוונה להגן על אילן פפה. זו טענה מאוד בעייתית. ואני לא בא לטעון שאין אחריות. להפך. אבל אם יש אחריות, צריך לתקן".

היית אומר שאתה חלק מדור חדש, חדש לעומת הדור הקודם של היסטוריונים וסוציולוגים פוסט ציונים?

"אני חושב שזה דור ישן. אני קושר עצמי דווקא להיסטוריוגרפיה הציונית המושמצת ביותר, למשל בן ציון דינור. הוא היה היסטוריון מורכב ביותר, מרתק, שהיה מצד אחד אידיאולוג ציוני מובהק ומצד שני הכיר במורכבות ההיסטוריה היהודית וחתר תחת היסודות האידיאולוגיים שלו עצמו, והיה מודע לכך.

"מה שאני מנסה לעשות, מבחינה מתודולוגית, אלה לא דברים חדשים באמת. יש אימרה ברוסית: 'החדש הוא הישן שנשכח היטב'. לכן אני דור ישןחדש, אלטנוי. זה לא יכול להיות אחרת, אם שומרים על כנות אינטלקטואלית”.

ביוגרפיה של ויסוצקי

שומסקי, שעלה לארץ מקייב בגיל 15, ניסח בשנים האחרונות ביקורת מורכבת על התרבות הפוליטית של יוצאי בריה"מ. הוא הצביע על היסודות האוריינטליסטיים בתרבות ובספרות הרוסית, וטען שהערבי והיהודי המזרחי ממלאים בישראל את התפקיד שמילאו ברוסיה יוצאי קווקז ומרכז אסיה. דווקא על הרקע הזה, הסיפור האישי שלו מצטייר במלוא ייחודיותו, ואולי גם מתבהרת בדידותו הכפולה – לא רק זו של המהגר, אלא בדידותו של המהגר בתוך קהילתו שלו.

"גדלתי בשיכונים של קייב. הרוב הגדול שם היו דור שני ליוצאי כפרים, עם אנטישמיות עמוקה”, הוא מספר.

נראה שהקשר שלך ללאומיות הציונית אינו רק עניין פרגמטי, בבחינת זה מה שיכול להיות אפקטיבי מבחינה פוליטית, אלא נטוע בהזדהות עמוקה. איך הגעת לזה?

"לאור חוויות ילדות מכוננות. אני נחשפתי לאנטישמיות. לא כל אחד נחשף, לא כל יהודי בבריה"מ נחשף, אבל אני נחשפתי. והשאלה של לאום ולאומיות הטרידה אותי כל הזמן. היום, כשאני רואה אסלאמופוב, או שונא ערבים, או קסנופוב, בשבילי זה מתורגם באופן מאוד מוחשי למונחים שאותם חווייתי. אולי יש לי דמיון חולני מדי, אבל אני מייד נזכר באותן חוויות של אנטישמיות. התגובה שלי לא רציונאלית.

"כשהגעתי לחומרים, לציונות, אתה רואה שזה באמת לא מה שחשבתי, שהיא באמת הכילה תפישות מורכבות ביותר. באמצע המאה העשרים קרה מה שקרה – אז אי אפשר לתקן?”.

איך זה שרוב העולים מבריה"מ לא הגיעו למקומות האלה?

"בבריה"מ עשו דבר נורא. לקחו מושגים של שוויון בין העמים ביד אחת, וביד אחרת קידמו מציאות הפוכה. אנשים מודעים מסיקים את המסקנה שהמושגים הם שקריים. זה גרם להתפתחות ציניות מאוד עמוקה. אצל בני העלייה הזו הציניות היא כל כך עמוקה. אפילו לגבי מושגים רגשיים כמו אהבה, יש ציניות נוראה. האקספרימנט של השחתת המושגים שנעשה שם עבר בהצלחה”.

מה דעתך על התזה של יהודה שנהב, לפיה הרוסים – מפני שרבים מהם חיים בהתנחלויות – הם דווקא קבוצה שיכולה לתמוך בשינוי בכיוון דו לאומי?

"אני מסופק. אבל אני מדבר מבפנים. ייתכן שמי שבוחן את הדברים מבחוץ, כמו שנהב, יכול להגיע למסקנות יותר מדויקות”.

יש מה לעשות לגבי זה?

"לנסות אפשר, אבל זו עבודה סיזיפית. רווחת אצלם תפישה שמקדשת את הכוח ביחסים בין הלאומים. לצערי זה נכון גם בדור הצעיר. זה מה שגורם לליברמן”.

עד כמה אתה מכיר אנשים יוצאי בריה"מ שרואים את הדברים בדומה אליך?

"מעטים. בעצם לא. זה באמת לא פשוט. אינטלקטואלית אני פועל בעברית אבל רגשית אני מאוד מחובר לרוסית. בעבר אף פרסמתי סיפורים ברוסית. באוטו אני שומע רק רוק רוסי משנות השמונים. מאז הזמן בשבילי קפא מלכת.

"זה בא לביטוי גם ברפלקסיה העצמית שלי, ויש דברים שאני רוצה לחזור אליהם, בעבר הסובייטי, לפרוע חשבונות”.

מה למשל?

"למשל ולדימיר ויסוצקי. ויסוצקי השפיע מאוד על התפרקות בריה"מ. זאת היתה תופעה חברתית מדהימה. האיש שימש כתחליף לדעת הקהל. גדלתי על השירים שלו, אחר כך קצת התרחקתי לכיוון של רוק רוסי של סוף שנות השמונים. ללהקות האלה היתה השפעה עצומה על הדור הצעיר, אבל בעיקר ויסוצקי. אולי בנקודה כלשהי ארצה לכתוב ביוגרפיה מקיפה עליו".

אתה טענת לאחרונה שהדמוקרטיציה ברוסיה בשנות התשעים הוחמצה בשל המעורבות המערבית, ודבר דומה עלול להתרחש כיום בעולם הערבי.

"תרועות הניצחון במלחמה הקרה נשמעו ברוסיה בעוצמה גדולה מדי. השפלה לאומית היא אף פעם לא מתכון לתיקוןלכן גם בישראל הנתיב צריך להיות דרך תיקון פנימי, מתוך החברה שלך, מתוך הלאומיות שלך. אין תחליף לתיקון פנימי".

(מראיינים: גל כץ ועפרי אילני)

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו

10 ביוני 2011

[את המניפסט שלהלן, שכותרתו המקורית "הקץ לטבח הגוף" (pour en finir avec le massacre du corps) מצאתי לפני כמה שנים במוזיאון ההומוסקסואלי בקרויצברג, ברלין, בתוך ספר ושמו "שלושה מיליארד פרוורטים" שהוצא למכירה מעודפי הספרייה של המוזיאון. המניפסט פורסם ב-1973 על ידי קבוצה רדיקלית צרפתית ושמה FHAR – החזית ההומוסקסואלית לפעולה מהפכנית (Front homosexuel d'action révolutionnaire). היתה זו אחת מההתארגנויות הפוליטיות הראשונות של הומואים ולסביות שמאלנים בתקופה שאחרי 68'.

פרסום הספר עורר שערורייה – לאחר הדפסתו הראשונה, הוציא בית המשפט בפאריס צו לגריסת כל העותקים על סעיף "פגיעה במוסר". על העורך, פליקס גואטרי, הוטל קנס של 600 פרנק. מאז, הספר לא הודפס שוב, בעיקר בגלל שני טקסטים שנכללו בו ונחשבים היום מחוץ לטווח הדיון הלגיטימי. למעשה, יש להניח שפרסום הספר המלא היום היה מעורר שערורייה גדולה הרבה יותר מפרסומו בשנות ה-70.

לכבוד יום (שבוע? חודש?) הגאווה, אני מביא כמה מהקטעים המלהיבים והפואטיים שבמניפסט – שאולי יעוררו לרגע מחדש רגישויות שנמחקו בתנועת הלהטב"ק של זמננו.

הדימויים הויזואליים לקוחים מגרסה מאוירת שהופצה בבריטניה על ידי "ויקד מסנג'ר"]

ככל שיראה סובלני-לכאורה, הסדר הקפיטליסטי בכל צורותיו (המשפחה, בית הספר, המפעל, הצבא, המוסכמות, השיח) מחיל תמיד על כלל צורותיהם של החיים המשתוקקים, המיניים והחושניים את הדיקטטורה של ארגונו הטוטליטרי – ארגון המיוסד על הניצול, על הקניין, על השליטה הגברית ועל הרווח.

ללא לאות הוא מבצע את העבודה המלוכלכת של הסירוס, המעיכה, העינוי והריבוע של הגוף, כדי לחרוט את חוקיו בבשרנו, כדי לטבוע בלא-מודע שלנו את מנגנוני השכפול של השעבוד. […]

וכך עומד על מכונו הרייך בן אלף השנים של האומללות החושנית, של הקורבנות, של הכפיפות, של המזוכיזם הממוסד, של המוות: שלטון הסירוס מייצר את הנתין רווי רגשות האשמה, אחוז הנוירוזות, החרדתי, הכנוע והמשועבד.

ריח הגוויה של עולם עתיק זה גורם לנו בחילה, ולפיכך החלטנו לנהל את המאבק המהפכני נגד הדיכוי הקפיטליסטי במקום זה, שבו הוא מעוגן יותר מאשר בכל מקום אחר: בגופנו שלנו. את המרחב של גוף זה, עם כל מה שהוא מייצר לפי פקודה, אנו רוצות לשחרר מהשפעות זרות. "כאן" אנו רוצות לעבוד על שחרור המרחב החברתי. לא קיים גבול בין השניים – אני מדכא את עצמי, כיוון שאני תוצר של מערכת הדיכוי על כל צורותיה.

ה"תודעה המהפכנית" תיוותר בבחינת מיסטיפיקציה, כל עוד היא לא תמצא את עצמה ב"גוף מהפכני", שייצר את שחרורו שלו.

היו אלה הנשים, שנאבקו נגד השלטון הגברי – במשך זמן רב היה כוח זה מעוגן בגופן שלהן – ההומוסקסואלים, שנאבקו נגד הטרור של הנורמטיוויות, ה"נוער", שנאבק נגד הסמכות הפתולוגית של המבוגרים – כל אלה הקימו קולקטיב שפתח את מרחב הגוף לסובוורסיה ופתח את מרחב הסובוורסיה לדרישות הבלתי מתווכות של הגוף.

הם שהציבו לראשונה בסימן שאלה את צורות הייצור של התשוקות, את היחסים בין הנאה לכוח, ובין הגוף לבין "האגו" – כפי שאלה מתפקדים בכל תחומיה של החברה הקפיטליסטית – ובכלל זה גם בקבוצות רדיקליות.

זהו קו שבר חדש, חזית חדשה, רדיקלית יותר וברורה יותר מסתמנת, שמצריכה באופן בלתי נמנע חלוקה מחדש של הכוחות המהפכניים.

לא נוכל לסבול יותר את הגניבה של הפה שלנו, של הרקטום שלנו, של העצבים שלנו, של המעיים שלנו, של כלי הדם שלנו. הם הפכו לברגים וגלגלי שיניים במכונה לייצור קפיטל, ניצול ומשפחה.

לא נוכל לסבול עוד את העובדה שהריריות שלנו, העור שלנו, כל המעטפת החושית שלנו – כל אלה הפכו לאזורים כבושים, נשלטים, מנוהלים ואסורים.

לא נוכל לסבול עוד את הפיכת מערכת העצבים שלנו למנגנון הבקרה של מערכת הניצול הקפיטליסטית, המדינתית והפטריארכאלית, ואת תפקודו של המוח שלנו כמכשיר עינויים המתוכנת על ידי הכוח השולט. לא נוכל לשאת עוד את העובדה שהזרע שלנו, החרא שלנו, הרוק שלנו, האנרגיות שלנו, ישוחררו או יוחזקו בהתאם לקיצוב שקובע החוק.

גוף קר זה, מאסר גופני זה, גוף רצוח זה, שאותו הקפיטליזם מרכיב מחדש מהריסות גופנו החי – אותו אנו רוצות לפוצץ.

על ידי החקירה המשותפת של ההיסטוריות האינדיווידואליות שלנו אנו יכולים להעריך, באיזו מידה נשלטים כלל חיי התשוקה שלנו על ידי החוק המדינתי, הבורגני והקפיטליסטי של המסורת היודו-נוצרית, ובאיזו מידה הם עדיין כפופים לכללים של היעילות, של הערך העודף ושל הייצור ההמוני. על ידי השוואתן של "חוויותינו" הפרטיות, "משוחררות" ככל שייראו לנו, אנו יכולים להבין שמעולם לא התגברנו על הסטריאוטיפים של המיניות הרשמית. היא שולטת בכל צורות החיים, תקנותיה מתפרסות ממיטת הכלולות ועד מלונות הזימה, היא חולשת על המשתנות, מועדוני הריקודים, המפעלים, תאי הווידוי, חנויות הסקס, בתי הכלא, בתי הספר, המסיבות, הפגישות הפוליטיות וכו' וכו'.

את שלטונה של מיניות זו איננו יכולים פשוט לסבול, כמו שאדם סובל את תנאי מאסרו. אנו רוצים לרסק אותה, לבטל אותה, כיוון שהיא אינה אלא מכונה המייצרת סירוס וסירוס חוזר, סירוס המשכפל בכל זמן ובכל מקום את תנאיו של הסדר המשעבד.

ה"מיניות", גם בצורותיה המדכאות וגם בצורות הקרויות "מתירניות", אינה אלא מפלצתיות, ולתהליך "הליברליזציה" של אורחות החיים, כמו גם ל"אירוטיזציה" המתקדמת של המציאות החברתית המאורגנת והנשלטת על ידי הקפיטליזם אין כל מטרה אחרת אלא לארגן ביתר עצמה את הליבידו הממוסד. הונאה זו אינה מפחיתה כלל את האומללות המינית, אלא מרחיבה את שדה התסכול וה"חסר", מאפשרת את המרתה של התשוקה בדחף צרכני קומפולסיווי. היא מבטיחה את "ייצור הביקוש", המנוע של הייצור הקפיטליסטי. אין כל פער בין האדרתו של "העיבור ללא חטא" לפרסומת הסליזית, בין שבועת הנישואין להפקרות  של האורגיות הבורגניות. אותו סוג של צנזורה פועל בשניהם. אותו טבח של הגופים המשתוקקים מנציח את עצמו – גם אם באסטרטגיה אחרת. מה שאנחנו רוצים, מה שאנחנו דורשות הוא לפוצץ את המרחב של המיניות וייצוגיה, כדי להכיר את המציאות של גופינו, של גופינו החיים.

אנו רוצים להמציא מחדש את הביצוע החופשי של כל פונקציות-החיים, עם פוטנציאל ההנאה האינטגרלי שמצוי בהן.

אנו רוצות להמציא מחדש יכולות אלמנטאריות כמו הנאת הנשימה, שנחנקה, מילולית, על ידי כוחות הדיכוי והזיהום; את הנאת האכילה והעיכול, ששובשה על ידי קצב העבודה, כמו גם על ידי תזונת הזבל המיוצרת ומשווקת על פי דרישות הרווח; את הנאת החירבון ואת העונג של חור התחת המאולף, הטבוח – חור התחת שדרכו התקיף הסדר הקפיטליסטי את שריר הסוגר וחקק את כלליו בבשר עצמו (ניצול, נוירוזת-צבירה, מיסטיפיקציית הרכוש, טוהר וכו'); את הנאת האוננות ללא בושה, ללא חרדה, לא מתוך חסר או צורך בפיצוי אלא מתוך ההנאה שבאוננות עצמה; את ההנאה שברטיטה, שבהרעשה, שבדיבור, שבהליכה, שבהתנועעות, שבביטוי, שבהזיה, שבשירה, את ההנאה שבמשחק עם הגוף על כל צורותיו. אנו רוצים להמציא מחדש את ההנאה, לייצר אותה מחדש, לברוא אותה – את ההנאה שהוצמתה על ידי אותם מנגנונים שמשימתם היא ייצור פועלים וצרכנים צייתנים.

כשנקודת המוצא שלנו הם הגופים, גופים מהפכניים שהינם אתרי הייצור של העוצמות הסובוורסיוויות, כמו גם אתר ההתרחשות של כל אכזריות הדיכוי; כאשר אנחנו קושרות זה לזה את הפרקסיס ה"פוליטי" עם ממשותם ותפקודם של אותם גופים; כאשר אנחנו מחפשים באופן קולקטיווי את הנתיב לשחרור – אז אנחנו מייצרים מציאות חברתית חדשה, שמשלבת בין מקסימום אקסטזה למקסימום תודעה. זוהי הדרך היחידה המעניקה לנו אמצעים להילחם באופן ישיר נגד הכוח של המדינה הקפיטליסטית במקום בו הוא מוצא אל הפועל. זוהי הדרך היחידה, שיכולה להפוך אותנו לחזקים באמת נגד מערכת דיכוי שמשכללת בהתמדה את יכולותיה לטמטם כל אינדיווידואל, להחלישו ולגרום לו להסכים לפעולות המערכת. להורידו לדרגת כלב.

מה שאמרתי לקב"נית

9 ביוני 2011

דוד מיכאלי

הבטחתי ל"ארץ האמורי" לכתוב משהו אחר, עד שראיתי את הקב"נית ב"ארקפה". היא ישבה שני שולחנות ממני. היו לה משקפי שמש אבל זיהיתי אותה די בוודאות. היא סובבה את הראש ונעצרה עליי. לקחתי את כל הדברים שלי וברחתי.

כשהצבא התחיל להציק לי לפני כמה זמן מישהי המליצה לי להתייעץ עם איזה סרבן מפורסם. נפגשתי איתו, הסברתי לו את המצב ושאלתי מה כדאי לי לעשות. באופן כלשהו התביישתי על זה שאני פחדן ולא רוצה לשבת בכלא.

בעניין הזה אני נזכר במשהו שמישהו פעם אמר לי: אם אני אשב בכלא בשביל לא ללכת לצבא הצבא ישיג את מה שהוא רצה. הוא הכניס לי, הוא צחק אחרון. כל העניין הוא לא להפוך לחייל וגם לא לשבת בכלא. אבל את כל זה לא העזתי להגיד לסרבן ההוא, שישב בכלא לא מעט זמן. הוא הקשיב בסבלנות מסוימת והמהם. משהו בשיחה בישר כבר את הדיאלוג עם הקב"ן. אני לא יודע – אולי הוא חשד בי שאני מהשב"כ ומנסה להפליל אותו – חשד סביר בסך הכול. בסוף הוא אמר לי שלדעתו לא תהיה לי בעיה, ושבדרך כלל הצבא לא מחזיק בכוח אנשי מילואים.

שאלתי את עצמי אם אני אצטרך להגיע למצב של לכוון את הרובה לתוך הפה, כמו שעשה איזה חייל שהיה איתי בבסיס. היה לי די חשק לעשות את זה.

אני מניח שאני מכיר הרבה אנשים שהלכו לקב"ן, אבל בעצם אף פעם לא שמעתי מה בעצם קורה שם. כאילו שהקב"ן הוא תורה שבעל פה, או אפילו זה לא. יש כל מיני מיתוסים אבל בסופו של דבר אף אחד לא באמת יודע "מה צריך להגיד לקב"ן". אני חושב שהסיבה לכך היא שלקב"ן אומרים את האמת.

לכאורה הקב"ן הוא מי שמשקרים לו, שמתחזים בפניו למשוגע. מי שרוצה להגיד את האמת, צריך לעמוד זקוף, להגיד שצה"ל מבצע פשעי מלחמה ומחזיק עם תחת כיבוש כבר 44 שנה בניגוד לחוק הבינלאומי. אבל למעשה דווקא מה שאומרים לקב"ן הוא האמת הכי גדולה. זאת כמובן לא אמת אוניברסלית, ואי אפשר לצעוק אותה בהפגנות.

עם הקב"נית אין טעם לדבר על הכיבוש. היא מתנגדת לכיבוש כמעט כמוך. היא יושבת בארקפה. היא מצביעה לציפי ליבני אולי אפילו לשלי יחימוביץ.

טים שאטר, ספה מאבן

יש כמה מאפיינים מיוחדים לשיחה עם הקב"ן. בתור ריאיון זה ריאיון די מוזר: כדי להתכונן אליו אתה מנסה להיראות כמה שיותר מוזנח ובלתי כשיר. אם לפני ריאיון רגיל צריך להתגלח, להתלבש מסודר, להסתר כל מיני פצעונים ופיסות עור בולטות, לא לעשן בזמן ההמתנה, לא לאחר – אז לפני הריאיון עם הקב"ן צריך דווקא לא להתגלח, להתלבש מוזנח, להשאיר את כל הפיסות עור ואפילו לקלף עוד קצת את הפצעונים, לעשן בהמתנה, לאחר.

כמו שריאיון הוא סוג של שקר אמיתי, כך גם השיחה עם הקב"ן היא שקר אמיתי לא פחות. כמו שלריאיון אתה בא בבגדים שאף פעם לא תלך איתם בחיי היומיום, ככה בדיוק גם אצל הקב"ן. סיפרתי לקב"נית את כל מה שקרה לי, את כל מה שלא סיפרתי לאף אחד, אפילו לא לפסיכולוג. סיפרתי לה את כל מה שהתאפקתי לא לספר כשהייתי בצבא. הקב"נית יודעת עליי הכול. סיפרתי לה על המכתב התאבדות שכתבתי בתיכון, ואחר כך בצבא על מה שקרה במוצב ההוא ברמת הגולן, כשנהג של האביר נכנס פתאום לאוהל. סיפרתי לה על הפחדים הכי גדולים שיש לי. וחיכיתי שהיא תגיד מה היא חושבת.

אמרתי לעצמי שאם היא תגיד שאני כשיר, אני אלך למילואים אבל אספר את הדברים האלה שקרו לי גם למפקד שלי ולכל החיילים האחרים. אני לא אדבר איתם על הכיבוש, אני אספר להם את זה. הם יצטרכו לסבול את זה.

בעצם, זה לגמרי לא מובן מה מקור המוסכמה שאצל הקב"ן משקרים. נכון שאצל הקב"ן מספרים סיפורים, אבל אלה סיפורים אמיתיים יותר ממה שאנחנו מספרים בדרך כלל. וזה העניין: מה שדורשים ממך כדי שתצא מהקב"ן עם פטור זה לא לשקר, אלא להגיד את האמת. זאת אמת כל כך מסוכנת, שהיא מוציאה אותך מהגוף הפוליטי, ממעגל האזרחים בעלי שיקול הדעת שמרכיבים את הרפובליקה. המחיר הוא שאחרי שאמרת אותה, אתה מאבד את הזכויות הרפובליקניות שלך (אם כי, יש לציין, כבר לא את הזכויות הכלכליות, אם יש לך כאלה). כמו עבד או חיה, אתה לא יכול להשתתף יותר בדיון. אתה יכול לשתוק, או במקרה אחר לספר שוב ושוב את הסיפור שלך, שוב ושוב את אותו סיפור שסיפרת לקב"ן. כמו אביב גפן שמספר שוב ושוב למה הוא לא התגייס. זה מה שאני עושה עכשיו.

מישהו אמר לי שככה מדינה לא יכולה לתפקד, ושאם כל אחד יפרוש מהחובות שלו כי יש לו תחושות עמוקות אי אפשר יהיה לחיות את החיים שאנחנו חיים היום. אבל האמת שאומרים לקב"ן היא שהחיים הם חשובים, אבל הם לא שווים כל מחיר. בלית ברירה גם בלעדיהם אפשר להסתדר.

האמת שאומרים לקב"ן היא אמת קיומית ולא אמת אוניברסלית. כמו הפליט או השב"ח שנתפס בגבול, ככה גם אתה אומר לקב"ן: אני בידיך.

מצד שני, ברור שאני לא פליט ולא שב"ח. הצבא הוא לא שופט חיצוני, הוא נמצא בתוכי. את מה שאני מספר לו אני מספר לעצמי.

זה גם מה שאמרתי לקב"נית שלי, וחיכיתי לראות מה היא תחליט.

והק"בנית מהמהמת ורושמת. אף פעם אי אפשר לדעת מה היא תגיד בסוף.

אחרי הפגישה, הקב"נית אמרה לי שהיא תיקח אותי החוצה מהבסיס. בדרך היא עצרה בקנטינה לקנות משהו לבן שלה. היא דיברה אליי כאילו שאני ילד קטן, ואני מלמתי משהו. היה נראה שאני מגעיל אותה. היא שמה אותי בתחנה על הכביש הראשי. התחלתי ללכת. הרגשתי כמו הענק המפגר ב"עכברים ואנשים".

המשאיות עברו וכמעט דרסו אותי. הפכתי ללא-אדם. ירדתי לשוליים, לתעלה עם הבוץ, התעלה שאפילו אי אפשר לראות מהכביש.

למה לא אלך להפגנה

4 ביוני 2011

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונריםאקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון אראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I


בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודיתערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודיםישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדולאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדיאנאיי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציוניתליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהוליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ


3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דולאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רבעוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודיתישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.