למה לא אלך להפגנה

1.

אני לא נגד הכרזה פלסטינית חד צדדית, אפילו בעד. ובכל זאת, לא אלך להפגנת השמאל היום בערב. למרות הכוונות הטובות, זה יהיה עוד מופע של אשליה עצמית. אולי עדיפה הכנות האלימה, הבלתי מבויישת, של ממשלת נתניהו-ליברמן.

נתניהו הוא ללא ספק זחוח, אידיוט, אולטרה קפיטליסט, מה שלא יהיה. אבל נדמה לי שבתחום אמירת האמת הוא דווקא מצטיין יותר מכמה מדוברי השמאל. זה לא שהם בהכרח שקרנים. לרוב הם מספרים את השקרים גם לעצמם. כך או כך, בשמאל לא אומרים אמת לציבור, ולכן אולי זה לא מפתיע שהציבור לא אוהב את השמאל.

בשבועיים האחרונים, מאז נחתתי בארץ, אני מבחין בתעשייה שלמה (מתודלקת בהרבה כסף) שנועדה לייצר את מצג השווא לפיו הסכמה ישראלית לקווי 67' תוביל להסדר שלום עם הפלסטינים. שלטי החוצות כבר נתלו בנתיבי אילון, והמיליונרים–אקס שב"כניקים של הרצליה פיתוח וארסוף (שלאחרונה מצאו לעצמם הרפתקה חדשה – “ישראל יוזמת") נחושים להגן על האינטרסים העסקיים שלהם. אכן, כדי להציל את מעמדה הבינלאומי – ולמנוע מפולת של שווקי הייצוא – ישראל חייבת להתיישר לפי התכתיב של אובמה. והרי הרעש הפרסומי יילך ויחמיר בחודשי הקיץ, ככל שנתקרב ל"צונאמי המדיני".

אבל התכתיב של אובמה לא יוביל להסדר שלום. הרי ביבי צריך להגיד כן לגבולות 67' לא כדי להגיע להסדר אלא כדי למנוע הכרה אירופית בהכרזה חד צדדית בספטמבר. זה מה שדנקנר, עופר, אובמה, קדימה, שביט וכספית הכי פוחדים ממנו. לכן זה אולי נכון שביבי הוא אידיוט, שהרי הוא לא מבין מה האינטרס של ישראל. אבל זה נכון, כמובן, רק אם האינטרס הישראלי הוא האינטרס של האליטה הליברלית שלה. אני חושש שרוב הציבור לא יסכים עם הזיהוי הזה.

ביבי, אידיוט או לא אידיוט, אומר את האמת. הוא אמר אותה בכנסת, ממש לאחרונה: הסכסוך הוא לא על 67', אלא על 48'. הם רוצים את הבתים שלנו ביפו ובחיפה. הפלסטינים לא יסתפקו במדינה בגבולות 67'. זכות השיבה עומדת בבסיס הזהות הלאומית הפלסטינית, ולא בכדי אבו מאזן בחר לפתוח את מאמרו בניו יורק טיימס דווקא עם זיכרונות ילדותו מצפת. לכן, עד כמה שהאינטרס של ביבי ברור – למנוע ויתורים בשטחים – הנאום שלו בכנסת יותר אמיתי מכמה נאומים של דב חנין. הוא אומר לציבור את האמת, זו שהתמונות מרמת הגולן וממארון א–ראס שבו והוכיחו.

לארי אברמסון, בית I

בעוד ביבי מצהיר על מרכזיות 48', חנין מנצל את הערפול: הוא קורא להכיר במדינה הפלסטינית שתוכרז בספטמבר, תוך שיתוף פעולה עם המרכז הליברלי, מה שמכונה לעתים "השמאל הציוני" (למשל בהפגנה היום בערב). המסר שייצא (וכבר יוצא) לציבור יהיה, כאמור, מעוות: כאילו נסיגה מוחלטת מהשטחים תספק את הדרישות הפוליטיות הפלסטיניות ותוביל למה שמכונה "סוף הסכסוך".

פעיל מרכזי בחד"ש, כך שמעתי השבוע, סבור שהדרישה לגבולות 67' היא "טקטית". זה הדיבור בפורומים פנימיים. הציבור היהודי כנראה לא זכאי לשמוע על כך. אולי לזה התכוון חנין כשאמר לארי שביט, לפני שנתיים: "הפרויקט של פוליטיקה יהודית–ערבית מסובך. צריך לדבר לשני ציבורים ולכן התוכן אותו תוכן אבל הסגנון שונה”. פירוש שלי: חד"ש מקדמת מדינה פלסטינית ביהודה, השומרון ועזה, ומדינה דו לאומית בשאר שטחי הארץ – ומטשטשת את החלק השני של החזון כשהיא פונה ליהודים.

חשוב להבהיר: אני לא מתנגד להכרזה פלסטינית בספטמבר. זו זכותו היסודית של הקרבן – אחרי 44 שנות כיבוש. לאור התמיכה הבינלאומית (גם אם החלקית) שההכרזה תקבל, היא בהחלט עשויה לקדם שינוי פוליטי חיובי, כולל בתנאי החיים של הפלסטינים, הגם שהם ימשיכו לחיות תחת כיבוש. במסגרת זו, אני גם בעד תמיכה פומבית של יהודים–ישראלים בהכרזה (כמו הקמפיין של סולידריות שייח ג'ראח), שהרי יכול להיות לזה תפקיד חשוב בחיזוק ההכרה בחו"ל.

עם זאת, אני משתדל להימנע מאשליות. הסיבה שפתרון של שתי מדינות אינו יכול להביא לסוף הסכסוך נעוצה במציאות הדו–לאומית העמוקה שבה אנו חיים. מהצד היהודי, העובדה שיש מאות אלפי מתנחלים בשטחים אינה איזו "תקלה" היסטורית, סטייה זמנית של הציונות, אלא מעוגנת בדי–אנ–איי האידיאולוגי שלה. כפי שמירון רפופורט כתב השבוע, אפילו פינוי של 50 אלף מתנחלים – לא 300 אלף – יקרע את החברה הישראלית לגזרים.

מנגד, הדרישה הפלסטינית לשיבת הפליטים אינה טקטיקה של מו"מ, אלא עקרון יסוד. גם אם יירקח הסדר זמני של שתי מדינות עם מנהיגות פלסטינית חצי לגיטימית – הכולל, למשל, שיבת פליטים למדינה הפלסטינית בלבד – הוא לא יהיה יציב. אם לישראל מסתננים עשרות אלפי מהגרים עניים ממרכז אפריקה – תוך שהם חוצים מדבריות וגבולות מסוכנים – היא לא תצליח לגרום למאות אלפי פליטים עניים להישאר מעבר לקו מלאכותי הנמתח ממזרח לכפר סבא. הפערים הכלכליים העצומים בין שתי המדינות, העוצמה העודפת של ישראל, קיומם של די והותר גורמים (יהודים ופלסטינים) הנחושים לחבל באלימות בסיטואציה החדשה – כל אלה יספקו שפע הזדמנויות לקריסה והידרדרות מחודשת לאלימות.

2.

אותו סוג של שקר נואש – טקטי או עצמי – בלט בשיח סביב יום הנכבה האחרון. כל מיני גדעון לוים קראו להכיר "בכאבם של הפלסטינים", וביכו את הכחשתו, זו שבאה לביטוי בחוק הנכבה. לא טרחו לציין שההכחשה האמיתית של הכאב הפלסטיני היא מורשתן של עשרות שנות הגמוניה ציונית–ליברלית. דווקא בזכות הכנות האלימה, החשופה, של שלטון נתניהו–ליברמן, הנכבה נוכחת, בפעם הראשונה, במרחב הציבורי הישראלי – בכותרות העיתונים ממש — והפלסטינים יכולים לתבוע את עלבונם.

אבל למרות שלפלסטינים כואב, זו ממש לא הנקודה. עד כמה שאני יודע, הפלסטינים לא מחפשים רק "הכרה" בכאבם, ואפילו לא "יום זיכרון לנכבה" – גם לא מגדעון לוי, למרות שהוא נחמד ורגיש — אלא מענה קונקרטי לדרישה פוליטית. הדיבור המתייפייף הזה על "הכרה בכאב" מבטא לרוב איזו תשוקה כמוסה (ולעתים מפורשת) להחליף מענה קונקרטי באיזו מחווה סמלית ריקה. אלא מה, שהנכבה לא היתה כל כך מזמן (ואפילו נמשכת), ולכן מחוות סמליות לא יעזרו כאן. ארה"ב יכלה להכיר בכאבם של האינדיאנים, אפילו לזכור אותו, רק אחרי שהיא השמידה אותם, וכך גם האוסטרים (או הפולנים, או מי לא) ביחס ליהודים. במקרה שלנו זה לא יעבוד.

ֿ

3.

אז מה אני בעצם רוצה? ראשית כל, כשמאלני אני רוצה שהשמאל יגיד את האמת לעצמו ולציבור. שורש הסכסוך הוא ב-48', ואני חושב שבשני הצדדים, הפלסטיני והישראלי, יש רוב גדול שמבין את זה.

המשמעות היא שחזון פוליטי ריאלי בטווח הארוך הוא חזון דו לאומי. חזון שכזה יבטא את ההכרה במציאות שנוצרה בשטח – יותר מחצי מיליון יהודים מעבר לקו הירוק – ויאפשר מענה סביר יותר לסוגיית זכות השיבה. לציבור היהודי אין שום אינטרס לקבל מדינה פלסטינית ריקה מיהודים – כולל הטראומה האידיאולוגית והאנושית שתהיה כרוכה בפינוי מאסיבי שכזה — ולצדה מדינה דו לאומית שבה אין ערובות פוליטיות לביטחונה של הקהילה היהודית, ואין הכרה בחוויה התרבותית ההיסטורית שלה, כלומר הציונות.

אני לא אומר שלציבור היהודי יש מוכנות, מנגד, לקבל הסדר דו–לאומי. הרי זה בכלל לא עומד כרגע על הפרק. אף אחד לא רוצה "ערובות פוליטיות לביטחון" כאשר יש לך מדינה עצמאית וצבא רב–עוצמה. לכן, כרגע, מוטב לברך על ההכרזה הפלסטינית החד צדדית. יש לראות אותה כשלב נוסף במערכה פלסטינית מתמשכת, שרק למולה, לאורך שנים, עשוי הציבור היהודי לצמצם את עצמו ולהכיר בנוכחות הפוליטית של האחר. עם זאת, יש הבדל בין דרישה מהיהודים להצטמצם, לבין דרישה לביטול עצמי והעמדתם בסכנה קיומית. אני מאמין שחזון פוליטי שנותן מענה לזהות היהודית–ישראלית וביטחונות לקיומה של הקהילה הזו, יוכל לזכות בעתיד בתמיכה (פעם קראתי לזה שמאל רדיקאלי ציוני).

כל עוד אנחנו לא שם – ויעבור הרבה זמן עד שנהיה שם – אני מעדיף את הבוטות הלאומנית של נתניהו על פני הפרגמטיזם של לבני או של הכוכב החדש, הבוהמיין מאיר דגן. הודות לנתניהו, ישראל יותר ויותר מבודדת וכושר התמרון שלה לצאת למלחמות חסרות אחריות צומצם מאוד (לפחות כל עוד נשיא מזיק פחות מושל בארה"ב). כך גם נוצרים התנאים לשינוי תודעתי בישראל. לעומת זאת, ממשלה של המרכז הקיצוני תוכל לחזור לנוסחה המועדפת על הציונות הליברלית, ממש כמו בעידן רבין, פרס, ברק ואולמרט: פוזות יוניות למצלמה, טנקים בלבנון ובעזה, והרבה אנשים מתים.

 

תגים: ארי שביט, ביבי נתניהו, בן כספית, גבולות 67, גדעון לוי, דב חנין, הפגנת השמאל, חד"ש, יום הנכבה, ישראל יוזמת, מאיר דגן, מדינה דו לאומית, עידן עופר, ציפי לבני