בשבח הפאסיביות: מחשבות עם תום יום העצמאות

1.

עם פרוס יום העצמאות ביקש מרדכי ואנונו לוותר על אזרחותו הישראלית. הוא הסתמך על החוק החדש המאפשר לשר הפנים לשלול אזרחות מישראלים שהואשמו בריגול.

ואנונו ראוי להערכה, ולא רק מפני שחשף את דימונה קבל עם ועולם, או מפני ששרד שנים ארוכות של בידוד. ואנונו הנוצרי, כמו טלי פחימה המוסלמית, לקח את ההיגיון של השמאל הרדיקאלי עד הקצה: לא ניתן להפריד בין הציונות לבין הדת היהודית, וגם לא בין הציונות למדינת ישראל. המסקנה ברורה: אנטי ציונות מחייבת נטישה. היטהרות לא רק מאיזו אידיאולוגיה אמורפית אלא מהשפה, הדת, הזיכרון, המיתוסים – מהזהות.

                                                                                                           graffititlv.com

אבל האמת שזו דרך מטעה להציג את הדברים. שהרי זו לא ממש היתה הזהות של ואנונו ופחימה, וגם אם כן, היא נכפתה עליהם במידה רבה מבחוץ. במובנים רבים, הם מעולם לא היו חלק מהישראליות, וממילא גם לא חלק מהשמאל הישראלי. לכן האחרים המוחלטים של השמאל הישראלי נותרו כאלה גם כשנטשו אותו – הם הפכו ל"מוזרים" עוד יותר. במקום לעשות קריירה כגולים פוליטיים בפאריס או בניו יורק, הם חסו בצלן של אמונות לא אופנתיות בעליל.

לכן ההערכה שאני רוחש לואנונו ופחימה היא גם על רקע חוסר ההערכה לשמאלנים רדיקאלים שעושים, על פניו, בחירה דומה. יוצא לי לא מעט להיתקל בכאלה, גולים פוליטיים בעיני עצמם, שסבא שלהם היה אלוף בפלמ"ח או בכיר במפא"י. לפעמים הם עצמם היו קצינים מוצלחים בצה"ל, עד שראו את האור, בדרך כלל כשהגיעו לאוניברסיטה או למדו על חשבון ההורים בלונדון (אירית יער–אדלבאום כותבת לעתים על המנגנונים הללו).

אני לא מבקר אנשים שעזבו את הארץ מסיבות שונות ומשונות, ולו משום שנמאס להם – אישית, פוליטית, או אישית–פוליטית. גם אני עשוי ללכת בדרך הזו, מבחירה או מכוח האינרציה. אבל אני מתקשה להעריך נטישה מלאת פאתוס, המקנה לנוטש איזה יתרון מוסרי, כביכול, על מי שנותרו מתבוססים בחטאם. הנטישה הזו, אגב, לא חייבת להיות פיזית. לפעמים הגולה הפוליטי הוא גולה פנימי, שעדיין מתגורר בארץ, נגיד בתל אביב או בהרצליה, אבל הפאתוס המוסרי מגן עליו מפגעי מזג האויר.

אני לא מבין למה להיות בריטי או צרפתי או אמריקאי זה יותר מוסרי או מרגיע את המצפון מאשר להיות ישראלי. רק השבוע חשף הגרדיאן איך ספינת מלחמה צרפתית הניחה ל-61 מהגרים מתוניסיה לגווע מרעב ומצמא בסירתם, טרף לרוחות הים התיכון, שלא נדבר על מאות אלפי האזרחים שמתו כתוצאה מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטאן. הרי בחשבון אחרון גם קורבנותיה של ישראל הם, לפחות בחלקם, קורבנות של המעצמות הללו.

אבל מעל לכל, הנטישה מלאת הפאתוס היא בריחה מוחלטת מאחריות. הלא המורשת של אותם גולים פוליטיים – חיצוניים או פנימיים – היא שנושאת בעיקר האחריות לפשעים שנעשו נגד יושבי הארץ, הרבה יותר מאשר זו של מצביעי ליברמן. לא נראה לי שאפשר לצפות מישראל לקחת אחריות על הנכבה, למשל, כאשר מי שדורשים זאת מטהרים עצמם מכל קשר להיסטוריה שהובילה אל הנכבה, למרות שהם משוקעים בה עד צוואר. אם גרמני למשל יטהר עצמו מכל קשר להיסטוריה הגרמנית ויטען שהוא "מקבל אחריות", זה ייראה לי כמו מחווה ריקה למדי. לקבל אחריות זה גם לזהות את עצמך בפשע, ולהבין שמפני שאתה מזוהה איתו, עליך לעשות תיקון. לכן אני מעדיף גרמנים, אם יורשה לי, שרואים נכוחה את הקשר – גם אם פתלתל – בין קאנט לשואה (ואני אומר את זה כאוהד של קאנט). אז כן, אני רואה את הקשר בין בן גוריון לנכבה, בין הרצל לנכבה, בין מרטין בובר לנכבה, ובין סבתא שלי לנכבה. אבל לקבלת האחריות תהיה משמעות רק אם אראה נכוחה גם את הקשר ביני לבין סבתא שלי – לא רק הביולוגי אלא גם התרבותי והאידיאולוגי.

אבל המאמר הזה אינו מבקש לגנות את "היורדים", בשם איזו אליטה משרתת שנותרה מחויבת לעקרונותיה. אני דווקא רוצה להצביע על הקשר הפנימי בין אותם גולים פוליטיים למי שעדיין רואים עצמם כאליטה משרתת – ולא רק מפני שיש ביניהם זהות אתנית ותרבותית. זה אותו ההיבריס.

2.

נחזור מעט אחורה.

לפני שנה בדיוק, במוצאי יום העצמאות, פרסמתי פוסט שבורח מהמסקנה הטהרנית של השמאל הרדיקאלי. קראתי לו "תוגתו של השמאלן". ניסיתי להבין איך ניתן להתיר את הסתירה בין הזהות הציונות שלי – כפי שהיא מתגלה בשפה, בשפת הגוף, בעולם המיתוס שלי – לבין מה שכיניתי "עקרונות אוניברסאליים”. ואולי זו פשוט היתה מלנכוליה פאתטית משהו, סירוב לקבל את העובדה שמשהו בי מת ולהתאבל עליו כהלכה. ידעתי גם שבקרוב אהגר, לפחות זמנית, לניו יורק, ואולי פחדתי שיבוא הרגע בו פשוט לא יהיה לי אכפת יותר, אולי אמציא עצמי מחדש, בדומה לוואנונו ופחימה.

בינתיים זה לא קרה. לא המצאתי את עצמי מחדש (ולו משום שאין לי זמן, אפילו לכתוב לארץ האמורי אין לי זמן). אבל אולי הקיום החדש שלי, כישראלי בניכר – בשלל החידות והסתירות הקטנות שהוא מזמן לי מדי יום – גורם לי לקחת סתירות תיאורטיות פחות קשה. או במלים אחרות: אין לי בעיה שזה יימשך ככה.

אחרי הכל, רוב יושבי הארץ הם ציונים, אבל הם גם יותר ערבים מאשר אני אי פעם אוכל להיות, גם אם אלמד ערבית (מעבר לספרותית שלמדתי במודיעין). והאמת, דווקא אם אלמד ערבית אהיה פחות ערבי. שהרי אהיה האשכנזי השמאלן שלומד ערבית כדי להתקרב לערבים ובתוך כך מאשר את מובחנותו כאשכנזי שמאלן.

אז כן, אני אמנם "אשכנזי עגמומי" במונחי עפרי אילני, אבל אני משתדל לקבל את זה באהבה, או לפחות ללא שנאה–עצמית. נדמה לי שהרבה אשכנזים אפילו כבר אינם עגמומיים, אלא הופכים אט אט לערבים, כלומר לאבן מאבני המקום. שלא כמוני, הם לא עוסקים באופן אובססיבי בהבנת הקשר בינם לבין המקום ובתוך כך שבים ומבחינים עצמם מהמקום ומתושביו, בשבילם הקשר הזה מובן מאליו.

אם עדיין יכול להיות לקול שלי "תפקיד", אולי זה בקריאה המינורית להרפות – להבין שהסובייקט הפוליטי בארץ הוא כבר לא אני. אם תהיה תחריר ישראלית, זה לא יהיה בהובלת מרצ, או חנה מרון, ואפילו לא דב חנין. אלה יהיו אנשים אחרים, עליהם אני יודע די מעט, שהרי אני אשכנזי עגמומי, וצריך להכיר במגבלות האפיסטמיות והפוליטיות שזה גוזר עליי.

קרובים, קרובים

זה נראה לנו מובן מאליו, אני מקווה, שגברים לא יכולים להוביל ארגון פמיניסטי. וכאשר הרבה גברים תופסים את המיקרופון ומדברים בפאתוס על זכויות נשים, זה לא עוזר לשחרר את הנשים השותקות, אלה שיושבות בקהל. ההפך. באותו אופן האשכנזו–שמאלנים אינם יכולים להוביל תהליך של שינוי פוליטי ממשי.

3.

שמא הגיע הזמן לקבל את מי שאני? צאצא של פליטים, יהודים–רוסים, שנולד וגדל בפינה הרחוקה של הים התיכון (בפתח תקוה, ליתר דיוק).

שלא תבינו לא נכון. זו לא איזו הכרזה א–פוליטית, בבחינת "יש לקבל את המובן מאליו", “אני זה אני", או טאוטולוגיות רוחניקיות אחרות. כי כדי לחזור אל האמת הפשוטה הזו צריך להתגבר על ההנחה המושרשת כל כך שאני איני רק אני. אני זה אנחנו, הסובייקט הפוליטי של הקולקטיב הישראלי. אני מייצג בגוף ובדיעות שלי את איך שהמדינה הזו צריכה להיראות.

כך חינכו אותי בתנועה ובצבא, ואני מרשה לעצמי להניח שהחוויה הזו משותפת גם לרבים אחרים, בוגרי כל אותן "מכינות קדם צבאיות למנהיגות" ותיכון הליד"ה. כולם – כולנו — מנהיגים. אבל אז גדלנו וגילינו שכבר אין איש מאחורינו, שכבר איננו מייצגים אף אחד. כמה משבצות כבר נותרו? שלושה חברי כנסת במר"צ והמשבצת לאשכנזי בחד"ש? אליטה משרתת בלי לקוחות.

אז מקימים כל מיני תנועות וארגונים וועדות ופורומים. שהרי אולי ייצוג פוליטי כבר אין, אבל לאשכנזו–שמאלנים עדיין יש די הרבה כסף ו/או זמן פנוי. במקום להנהיג אנשים, אפשר לנהל אותם, לייעץ להם, לתרום להם. או לפחות לעזור להם – לפלסטינים, לפליטים, לעניים, למסכנים אחרים.

4.

אבל האלטרנטיבה למעורבות יתר אינה התנתקות. המחשבה שאתה יכול יום אחד פשוט להתנתק, בלי לתת די וחשבון לסיפור האישי והקולקטיבי שלך, היא בעיניי מופת של זחיחות וחוסר קבלה עצמית.

הפאסיביות שאני מדבר עליה בכותרת הפוסט קשורה דווקא במידה של חסד וקבלה מחודשת של אבותינו. יש דיבור רווח על הציונים האשכנזים כקולוניאליסטים, אבל אני מרגיש שזה נותן לסבא וסבתא שלי הרבה יותר מדי כוח, כזה שפשוט לא היה להם. סבא שלי בא לארץ בשנות העשרים אחרי שכל משפחתו נרצחה בפוגרום. סבא שלי לא היה קולוניאליסט. רק בפלסטינה הוא גילה שהוא לבן (למרות שהיה די שחום), ושכאירופאי מן המניין (כאילו הוא לא מאיזו פינה נידחת של אוקראינה) הוא צריך לבקר מדי פעם בקונצרט של הפילהרמונית. אבל החיקוי הפאתטי הזה של האירופאי מזמין יותר חמלה מאשר זעם. אירופה הקיאה אותו מקירבה רק כדי שיעשה בשבילה את העבודה המלוכלכת בלוואנט.

כאשר אני אומר שסבא שלי לא היה קולוניאליסט, המסקנה היא לא שהסיפור הקולוניאלי לא רלוונטי למה שקרה (וקורה) בישראל/פלסטין. אבל אני חושב שנכון יותר לחשוב על הציונים האשכנזים לא כשלוחה של האימפריאליזם אלא, נגיד, כאלג'יראים מצורפתים, או כמו הטוטסי ברואנדה, שהגרמנים והבלגים האמינו שמוצאם הקדום הוא מאירופה ולכן רק הם זכאים לחינוך ולמשרות קולוניאליות. במלים אחרות, האשכנזים היו קבוצה מדוכאת שהמערב הקולוניאלי ניצל למטרותיו ובתמורה העניק לה טובין כלכליים וסימבוליים. ואולי הכי חשוב: את הדימוי האירופי הנחשק.

שמא ההתכחשות של רבים בשמאל לזהות הציונית שלהם נובעת מקושי להתמודד עם החולשה שהולידה אותה? ולא, אני לא חושב שזה מסיר מהציונים אחריות מהנכבה (ומכל מה שבא אחריה). אם יש סיכוי לקבלת אחריות, זה בהתנערות מהדיכוטומיה בין כוח מוחלט לקורבנות מוחלטת, זו שחביבה על המיינסטרים הציוני ועל השמאל כאחד.

5.

אני חושב שהניתוק – הנפוץ בשמאל הרדיקאלי (בישראל ובעולם כאחד) – בין הקורבנות היהודית לאיזה רשע ציוני רב כוח הוא כוזב. יצא לי השנה, מטבע הדברים, לבוא הרבה במגע עם אנשי שמאל בניו יורק. במארס האחרון למשל, בתום "שבוע האפרטהייד", הלכתי לשמוע את ג'ודית באטלר, שנאמה בפני קהל של מאות היפסטרים נלהבים באולם כדורסל, במרתף של כנסייה פרוגרסיבית בדאונטאון מנהטן. היא דיברה על "הבד"ס ופוליטיקה קווירית". ועד כמה שהסכמתי עם רוב הדברים שנאמרו, האירוע הותיר בי אי–נחת שהתקשתה להתנסח (אתם מוזמנים לצפות בזה כאן).

לא הצלחתי להבין כיצד באטלר מנתקת, בקלות בלתי נסבלת, בין היהודי הקורבני שהיה סבא שלי, רגע לפני שעלה לארץ, לציוני הכוחני שהפך מרגע שנחת בנמל יפו. הרגשתי שזה לא עושה צדק עם הסיפור הציוני והיהודי כאחד. הרי היהודים לא היו קורבנות מוחלטים. בשורה של פרויקטים פוליטיים במאה העשרים הם הוכיחו שאפשר לתרגם את החוויה המיוחדת שלהם (שלנו) לשינוי עמוק במציאות, כולל הפיכה של אחרים לקורבנות. המהפכה הבולשביקית, הקהילה היהודית באמריקה והציונות אינן שונות מבחינה זו, על כל ההבדלים ביניהן, ויש ביניהם קשרים מסועפים, במיוחד בין שני הפרויקטים האחרונים, שבעשורים האחרונים, כפי שטענתי לאחרונה, הותכו לפרויקט אחד.

וכפי שהיהודים אינם קורבנות מוחלטים, כך הציונות היא לא מניפולציה כוחנית בלבד. היא אחת הדרכים בהן הקורבנות תבעו לעצמם מקום, חיים והכרה. זה לא אומר שהציונות "מוצדקת". האמת שהדיון הזה נראה לי מיותר. זה פשוט קרה, ואני מבין למה זה קרה, ואמפתי לאנשים שהיו חלק מזה. ואני גם מכיר בעובדה שזה היה כרוך (ועדיין כרוך) בפשעים עצומים שיש לקחת עליהם אחריות.

הצורך לתקן את הפשע אינו מתפוגג מפני שהפושע היה (גם) קרבן בעצמו. ההפך: אני מאמין שלצד זיהוי יחסי הכוח הנוכחיים ביניהם, ההבנה שגם הפלסטינים וגם היהודים הם קורבנות של אירופה היא פתח לברית חדשה.

6.

אותו ההיבריס מופיע בשני הצדדים. זה ההיבריס של הציונים המדמיינים עצמם כאחר המוחלט של יהודי הגולה, כמי שנטלו גורלם בידיהם והשאירו את הקורבנות היהודית מאחוריהם. וזה ההיבריס של רבים בשמאל הרדיקאלי, המדמיינים שהם יכולים להיטהר מהסיפור הזה מכוח הפריבילגיות הכלכליות והסימבוליות שהאליטה הציונית יצרה לעצמה.

הפלסטינים לא יקבלו אותנו, כפי שטענה לאחרונה פעילה ישראלית בבד"ס, בכך שניטהר לחלוטין מהפריבילגיות שלנו. ההפך: זה רק מאשר את הבידול האתנו–תרבותי והיתרונות הכלכליים של פעיל השמאל הממוצע – היות שרק הוא מסוגל למחוות אלטרואיסטיות שכאלה — ואילו בזירה הפנים–יהודית זה שב וצובע את רדיפת הצדק בצבע אשכנזי לבן.

במקום זאת אני מעדיף להניח לפלסטינים לשנוא אותי, למזרחים לשנוא אותי, לכל מי שמרגיש שיש לו זכות לכך. זו לא שנאה לשם שנאה אלא הזדמנות חיונית לקורבן להשמיע את קולו, ובמובן זה היא שלב חיוני בפיוס. אבל אני לא רוצה לשתוק מול השינאה. מותר לי לבטא בתגובה את החוויה שלי, את הזהות שלי – להיות, לשם שינוי, חלק מהמשחק, ולא לדמיין שאני מעליו או מנהל אותו.

מה שכן, כדי שאחרים יוכלו לדבר, צריך להפסיק להשתלט על המיקרופון – למרות כל הכוונות הטובות.

לכן האלטרנטיבה לַהיבריס היא מידה הגונה של פאסיביות פוליטית (ואפילו יאוש). אין לי כוונה לקדש אותה, אבל אני חושב שהיא מושמצת הרבה יותר מדי, ושבהקשר שלנו יש לה ערך חיובי. היא חשובה הן כדי לאפשר לאחרים להוביל את השחרור שלהם בעצמם (ולא, למשל, להכריז בשבילם על עצמאות בשדרות רוטשילד), והן כמומנט של אינטרוספקציה ובחינה עצמית. כך יוכלו האשכנזו–שמאלנים לנסח מחדש את החולשות והאינטרסים שלהם, במקום לפעול בשם האנושות כולה באופן שמשתיק ומנכר את כל השאר.

תגים: אליטה משרתת, גלות פנימית, דב חנין, היבריס, הליד"ה, חנה מרון, טוטסי, טלי פחימה, מכינה קדם צבאית חילונית, מרדכי ואנונו, רואנדה