האירוטיקה של הפלזמה

ינאי ישראלי

קולות הנפץ מתחילים קצת אחרי חצות. אן ארבור: עיירה אוניברסיטאית, בועה לבנה ואמידה במערב התיכון העוטפת ספריית מחקר יוצאת מן הכלל, או לחילופין איצטדיון פוטבול מהגדולים בתבל.

אחד הדברים שאומרים על המקום הזה הוא שיש בו תחושת ביטחון גבוהה. אם את אישה, זה אומר שהסיכוי שיטרידו אותך ברחוב נמוך בהרבה ממקומות אחרים, תל אביב לדוגמה. אנשים לא מסתכלים אחד על השני ברחוב, ואם הם מסתכלים הם מברכים זה את זה. אם חוטפים למישהו תיק בצד השני של העיר, מקבלים אימייל אדום אותיות מהאוניברסיטה עם תיאור המקרה והחשוד.

יש גם הרבה משטרה.

"ניין–וואן-וואן, שלום!", הקול האדיב בצד השני נשמע כמו שירות לקוחות יותר מאשר "משטרה". אני לא מאמין שאני מתקשר למשטרה, ועוד כדי להלשין על השכנים ממורד רחוב פאקרד – משם עולים קולות הנפץ כל דקה או שתיים – שבטח רק המציאו איזה משחק אלכוהולי חדש שמערב נפצים. מצד שני, קבוצת הפוטבול לא הפסידה, או ניצחה, או שיחקה, כך שהפיצוצים הללו מעט משונים. נדמה לי שקראתי פעם משהו על ההתמודדות הפרשנית עם אירועים פולשניים שלא–מן–הסדר–הרגיל. מי זה היה, גופמן? ומה הוא אמר?

אמנם לא אן ארבור, אבל מספיק דומה

לפני שלוש שנים בערך ישבתי במרפסת בבית קפה ברחוב בלפור בתל אביב, בדיוק כאשר רימון–הלם שהושלך על ידי רוכב אופנוע חולף התפוצץ על המדרכה הסמוכה לקפה. לא ראיתי את האופנוען, אבל שמעתי אותו חולף, ושמעתי שמשהו הושלך והוא מתגלגל על המדרכה. בשלוש השניות שחלפו בין הטלת הרימון לבין ה-BOOM, הספקתי גם לזהות את הצליל – "מישהו זרק רימון!" – וגם ללעוג לזיהוי כביטוי של מערכת תודעתית הלומה – "מהצבא דרך בילעין, עכשיו אני שומע רימוני–הלם אפילו בבתי קפה בתל אביב!". אחרי הבום, באו שוטרים–חבלנים בטריינינגים כחולים, ופשפשו בפנסים זעירים באדניות הגרניום של הקפה.

"האם ישנה בעיה, אדוני?"

בשנה וחצי שאני גר באן ארבור הייתי עד מקרוב לארבעה מעצרים – עם אזיקים והכל – ולניסיון מעצר אחד שהסתיים בבריחה רבת תעוזה. אומרים שהנוכחות המשטרתית בעיר נועדה למנוע התפרצויות אלימות של תלמידי קולג' שתויים, אבל אף לא אחד מהמעצרים שאני הייתי עד להם כלל תלמיד קולג'. אחד המעצרים, למשל, התרחש בהדרן השני בהופעה הגרועה של בוב דילן. אדון אחד עם כובע קאובוי שישב כמה שורות מתחתיי, נעמד באמצע ההופעה ולא נענה לבקשת הסדרנים לשבת. לאחר שאלו הזעיקו את המשטרה, שני שוטרים עצומי מימדים פילסו דרך לאמצע השורה, התנפלו על האיש (בינתיים הוא כבר התיישב), וגררו אותו, אזוק, מן האולם. כל האירוע נבלע באקורדים האחרונים של דילן ובמחיאות הכפיים.

אני לא מאמין שהתקשרתי למשטרה ושאני שומע את האנגלית שלי עכשיו, רצוצה ונבוכה, מגמגמת משהו על פיצוצים משונים מרחוב פאקרד.

"אין בעיה, אדוני", אומרת המוקדנית, "אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו נשלח מישהו לבדוק. אבל… האם ראית את החדשות?"

"לא."

"ובכן, בן–לאדן נהרג. אנשים חוגגים".

"בן–לאדן נהרג? אה. אני מבין. לא… לא ראיתי את החדשות."

"כן. אנשים חוגגים ויורים זיקוקים. כנראה שזה מה שאתה שומע. אבל אם אתה מרגיש צורך, נשלח מישהו לבדוק מה קורה."

"בן–לאדן נהרג, את אומרת? לא, זה בסדר. זה כנראה רק זה."

"אם אתה מרגיש שצריך, אנחנו יכולים לשלוח מישהו בכל זאת". אני מודה למוקדנית ומבטיח להסתכל להבא על החדשות.

***

איזה צירוף מקרים קוסמי: ארצות הברית מודיעה על חיסול השטן בדיוק כאשר אנחנו חוגגים את יום השואה. וכדרכם של אירועים קוסמיים, גם זה מאופיין בחגיגיות של מטח מים מסופר–טנקר על הלהבות. גאולה מעוד–פעם–אושוויץ בדמות "כן, אנחנו יכולים!" גדול ורם.

כמו כל גאולה, גם לזו יש היבט פיזי. כאשר בוויינט מחליפים את הפורמט המרובע–שגרתי של התמונה בכותרת הראשית בפורמט מלבני רחב עם תמונות–מתחלפות–ללא–צורך–בהקלקה, מה שנרשם בגופי הוא ללא ספק עונג. אני יודע שהשינוי בפורמט התמונה מעוגן בהרמוניה חובקת–כל, ושהשינוי הגרפי מבטא שינוי גדול ונורא יותר בגיאומטריה הקוסמית, בסדר הדברים ממש. עכשיו, כמו בפרק המבריק של מד–מן על רצח קנדי, הולדת הטלוויזיה, כולם מאוחדים בקשר הצפייה, שהופכת בעצמה למרכיב מהותי בסיפור. מהחיילים באפגניסטן, דרך אנשי ג'נין, ועד לשכנים ברחוב פאקרד, כולם רואים את החדשות ו-ויינט מקרינים את זה בתמונות.

למעשה, עבור טווי הסיפור רגעים כאלו הם פתח להפעלת ארסנל שלם של תחבולות עלילתיות וטכניקות–חגיגיוּת. קחו לדוגמה את האחוזה. לא מדובר כאן רק על מקרה של גיאומטריה קוסמית. בעוד שהנרטיב באנגלית מדבר בעיקר על "מתחם", בעברית היו מי שהחליטו להדגיש דווקא את האחוזה: השטן חוסל בפקיסטן, ארבעים קילומטרים מהבירה, בקרב שנמשך ארבעים דקות, באחוזה המשתרעת על שטח של למעלה מארבעה דונם. מהו העומס הגיאוגרפי והערפול ההגדרתי הזה אם לא הזדמנות להקרין עוד תמונות? הנה: האחוזה מהחזית, בתצ"א, בתרשים תלת מימדי מורכב. אבל האם ייתכן שהאחוזה גם מגלה משהו על המסגרת הפרשנית שדרכה מובנה האירוע? "אחוזה". זה מצלצל לי מוכר, ואולי דווקא לא באשמת ימי הביניים. ספר של רוג'ר זילאזני? תוכנית ריאליטי חדשה? אה, גלנט! הפיינליסט מהרמטכלות. הרי גם לו היתה אחוזה.

אז האם משמעותה הקוסמית–גיאומטרית של האחוזה היא שאם נקפל את היקום לשני חצאים שווים נקבל בצד אחד את טרפוד–הרמטכלות–בעמיקם ומצד שני את חיסול–השטן–בפקיסטן? ואולי פשוט לכל נבל מוכרחה להיות אחוזה? חישבו על כך: אם לא לפי המודל של טולקין – במעמקי המכרות של טורה–בורה – איפה עוד אפשר לחסל את השטן, אם לא באחוזתו השטנית? כאותו מרחב שהוא באופן ברור מחוץ לתחום עבורנו, מרחב הדברים המפוקפקים אך מלאי התשוקה, מרחב שהכניסה שלנו לתוכו יכולה להתממש רק כאקט של הצצה או של חדירה, ייתכן שהאחוזה גם מפעילה אותנו – אותי ואת מעונגי-וויינט האחרים – באופן אירוטי. אלא שלבסוף, ייתכן ומחשבה כרונוטופית בכל זאת מיותרת כאן. אחרי הכל, האם אי אפשר להסביר את האחוזה כטכניקת–חגיגיוּת, המבוססת, בפשטות, על חוסר השגרתיות של השימוש במילה? חברים וחברות, האם הארכאיות הזו לא מקליקה?

***

בניגוד לאלוהים, את פניו של השטן מותר לראות. אף אחד עוד לא נפטר מזה. למעשה, לעמוד מול השטן היא אחת מהפרדיגמות של לעמוד במבחן. לעומדים מול השטן מומלץ להחוות את סימן הצלב. האויב לא אוהב שרושמים את האל על הגוף — מה שעשוי לעבוד אפילו אם אתם יהודים, ובכל מקרה שווה לנסות.

כשהשטן חוסל בפקיסטן, "בכירי הממשל" האמריקאי צפו במתרחש דרך מצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי יחידות קומנדו, אריות הים. בוויינט הצליחו לנסח יפה את משמעות הצפייה הזו: "אובמה הסתכל לאוסמה בלבן שבעיניים – דרך הפלזמה". אם אוסמה הוא השטן, אובמה הוא לכל הפחות קדוש זוטר. והוא עמד במבחן. למעשה, בדיוק כאשר היה נדמה שהסיפור הידרדר לנקודת שפל מדאיגה – למי שייך ה"כן אנחנו יכולים!" המהדהד הזה, לנו או לערבים האלה, שהתחילו למרוד ברודניהם? – אובמה מתייצב לשטן בלבן שבעיניים, דרך הפלזמה. מה זה, אם לא גלנט במלוא מובן המילה? האם מול אוסמה החווה אובמה את סימן הצלב, דרך הפלזמה, באמצעות המצלמות שהותקנו על קסדותיהם של לוחמי הקומנדו מיחידת אריות הים?

במסגרת הגיאומטריה הקוסמית הזו, אחת השאלות המתבקשות היא מדוע אנחנו, בניגוד לבכירי הממשל האמריקאי, לא רואים את השטן מקבל כדור בראש? איזה מין מ.ש.ל זה אם אנחנו, שראינו את התאומים קורסים, לא נראה את בן–לאדן מחוסל? האמת היא, שההימור שלי הוא שבקרוב דווקא כן ישוחררו התמונות מן האחוזה. עבור טווי הסיפורים, תהיה זו שעה יפה נוספת.

על כל פנים, גם אם המ.ש.ל הוא אולי לא לגמרי מ.ש.ל, בתחום גיאומטרית הצפייה ההישג הקוסמי של הבית הלבן היה מושלם.

לסיכום, קחו למשל את התמונה הזו:

לו רק הייתי זבוב על מסך הפלזמה של אובמה! נדמה לי שהאפקטיביות של התמונה טמונה באירוטיות שלה, בכך שהיא חושפת ומסתירה בעת ובעונה אחת. מצד אחד, הממשל צופה במ.ש.ל, בשטן מקבל כדור בראש, ואילו אנחנו, הצופים בצופים, יכולים רק לדמיין. מצד שני, אנחנו מציצים. אמנם לא אל האחוזהשל אוסמה, אבל כן אל זו של אובמה, אל המתרחש ברגע הרגיש והאינטימי ביותר, בחדרי החדרים של הבית הלבן.

כמו כל הצצה, גם כוחה של זו טמון בחשיפה שהיא כביכול מאפשרת. מהותו האמיתית של כל אחד מהגיבורים מתבררת כאן, וכמו במד–מן ההתבררות הזו שזורה בהצגה המגדרית. כי זה לא רק שהסיטואציה בצילום היא גברית באופן מופגן, עם גיבורה אחת ודמות משנה לא מוכרת שמציצה מקצה החדר. האירוע הזה, אירוע הצפייה הכפול, מאפשר לנו להעריך את הגבריות של אובמה והנשיות של הילרי. הנה אובמה, יושב לצד האדמירל, מפגין קור רוח מופתי אבל גם ענייניות קאז'ואלית. האם הגבר הזה אינו אלא אל שהתגשם בבשר? והנה הליידי הילרי, שמתגלה סוף סוף בתור האישה שהיא: גם אלף חליפות לא יסתירו את המתח וההתרגשות; הם אלו המאפיינים אותה באמת.

הצפייה הזו, חברים וחברות, היא הבית הלבן, ולא זה מהטלוויזיה.

תגים: אוסמה בן לאדן, אן ארבור מישיגן, אפגניסטן, ארווין גופמן, ברק אובמה, הגברים של שדרות מדיסון, הילרי קלינטון, חיסול בן לאדן, טולקין, טורה-בורה, יואב גלנט, ימי הביניים, מד מן, עמיקם, פקיסטן, רוג'ר זילאזני, רצח קנדי