מדיניות ההפרדה: הצד השני של רמת החי"ל

by

 דנה רוטשילד

בואך חג הפסח השגתי שידה חדשה. בעבודה העתיקו את המשרדים מרמת החי"ל קרוב יותר למרכז, ואת הפסיליטיז שלא עברו איתנו, או נתרמו לעמותת ילדים בסיכון, העמידה החברה לרשותנו. הימים שלפני המעבר התאפיינו בניסיונות עיקשים להיפטר משמטעס – לא ייאמן כמה מתנות קטנות ו/או בינוניות צוברים עובדי חברה שמתייחסת יפה לעובדיה בזמן קצר, וכולן די מוצלחות – ספלים, שאריות ממשלוחי מנות עצומים של פורים, נעלי בית שהבוס שלי קיבל באיזו נסיעה והיו בול במידה שלי. כאלה דברים. במקביל ובאופן בלתי תלוי, קיבלתי מהורי סמארטפון ליומולדת. כך שביום הלפני אחרון במשרדים הישנים השתרכתי למכונית עם שתי שקיות נייר (זה אקולוגי!) ענקיות.

בגדול, זה עניין של חינוך. מכיוון שהמכונית אינה שלי (אלא של אחותי שבגולה), לא חניתי בחניון כמו כולם אלא בשכונה שמעבר לכביש. נווה שרת. זה האריך לי את הדרך בשתי דקות, אבל חסך ממני התעסקות בניירת, או התמודדות עם היותי הבעלים של משהו.

כך או כך, כשהגעתי למכונית ראיתי שבסמוך לה התגודדו כמה אנשים, בעיקר נשים, גהרו על מה שהיה מונח מסביב לכלוב המחזור הצהוב (לבקבוקי פלסטיק וקופסאות) ועשו מה שעשו. השעה היתה שמונה וחצי והייתי הרוגה. בכל זאת הסתקרנתי. כששאלתי מה הולך שם השיב לי הגבר היחיד, חרדי, מן הסתם, שלקראת חג הפסח ערך בית הכנסת הסמוך גמ"ח. ואלו השאריות. אכן, היו אלו ארגזי ירקות ועוד כל מיני. את מה שקרה בשתי הדקות הבאות אפשר לתאר כנפילה איטית של אסימון, או הכרה בנעיצה של מרפק בבטן. התנעתי את המכונית, נזהרתי על הילדות שמפשפשות בשאריות, יצאתי מהחנייה, הגעתי לכיכר העגולה שממנה פונים לכביש הראשי, ורק אז תפסתי לעצמי את הראש, קיללתי את עצמי, והמשכתי את הסיבוב בכיכר, בחזרה לחנייה.

נדמה שמעולם לא הרחתי את סופה של מדינת ישראל כה קרוב אלי. לא ככה.

מן הסתם, השארתי שם את כל השלל (להוציא הגריל האקולוגי). אתם מבינים? רק כביש אחד הפריד בין "קטר ההייטק של המשק הישראלי" לאנשים שמחפשים אוכל בזבל. פחות מחמישים מטר בין הוויכוח על אנדרואיד מול אייפון לרעב. רעב של ממש. תזכורת: מדובר בנווה שרת, שכונה בצפון תל אביב. אין כאן בדווים, זה לא סלאמס קלאסי. היו שם רוסיות וחרדיות. נכון, אלו אולי לא האוכלוסיות הכי חזקות, ובכל זאת – הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה.

כאמור, זה עניין של חינוך. הצעד הראשון בדרך לסוציאליזם עובר דרך ההבנה שהמיקום שלך בשרשרת המזון הוא שרירותי. גם הסבים שלי היו מהגרים. גם הסבים שלי היו דוסים. גם אני יכולתי להיות כאן, בצד השני של הכביש, עם התפאורה הדיקנסיאנית הזו, בוהה בפועלי ההייטק ותוהה מאיפה הם משיגים ירקות לחג. השלב הבא יהיה אינתיפאדה חברתית. הגורם הריבוני שאמור למנוע התרחשות כזו – קרי, מדינת ישראל – נעדרה לגמרי מהסצינה כולה. רוב העובדים בקריית עתידים אף פעם לא חצו את הכביש לתוך השכונה. האבסורד הוא שעובדים איתי אנשים מקסימים וטובי לב (בחיי!), שלפחות לחלקם יש בתזונה של תודעה חברתית. אלא שחלק מהארכיטקטורה של של החברה הישראלית דהיום עובדת כך שהם לעולם לא ייתקלו בכאלה מופעים של עוני. אם פעם היה צריך להרחיק לעיירות פיתוח או לשיכונים כדי להיחשף למשהו כזה, היום המרחק הצטמצם לאפס – מעבר לכביש, כאמור – ובו בעת הפך בהדרגה לבלתי נראה, עד שהוא מוטח לך בפרצוף.

מה כן היה שם, במגרש החנייה? אם לשפוט לפי הטוקבקים בדהמארקר, די ברור לגולשים שהחרדים אשמים בכל תחלואי הכלכלה הישראלית. הם אלו שאוכלים את כל תקציב המדינה, ובגללם אין חינוך/בריאות/פנסיה.תשתיות/דירות במחיר סביר/תחבורה/סוף לשחיתות. אלא שתקציב הישיבות הוא משהו כמו מיליארד שקל – כסף קטן במונחי תקציב המדינה, ויתור על שניים-שלושה מטוסי הקרב חדשים סוגר את החור הזה בקלות. לאן הולך שאר הכסף? את המסים שלנו אנחנו לא משלמים לחרדים, אלא למדינה. ובכל זאת, המדינה לא היתה שם, ואת החלל שנפער במגרש החנייה מילאו, בהתנדבות ובחינם, החרדים. הגמ"ח הזה לא היה מבצע סגור בבני ברק, ההיפך – היו שם רוסיות ובחורות בלבוש חושפני (!), אבל החרדים היו שם גם בשבילם.

הבועה של שינקין, זו שנוהגים לקלס כל אימת שמדובר על ניתוק, לא מאפשרת כזו אפתיה. בגדול, אפשר לומר שזה עניין ארכיטקטוני. כל עוד מגדלי היוקרה לא ישבשו לגמרי את המרקם הסביבתי, אפשר יהיה לראות את הרחוב כמעט מכל חלון, וברגע שרואים משהו בזירה הציבורית, כבר אי אפשר עוד להדחיק אותו.

ברמת החי”ל, להבדיל, אותה "בועה תל אביבית” קיימת ממש. למעשה, היא בנויה כבועה – אין שום יכולת לראות החוצה, ואין שום יכולת לראות פנימה. מה שמתנהל בחברה הישראלית נמצא לאורך כל שעות היום סמוי מעין. איך ידעו אלה שבפנים על חייהם של אלה שבחוץ אם אי אפשר לראות אותם.

מיותר לציין שככל שאלו הופכים רחוקים מעיניהם של אלו, מבחינה כלכלית הם הולכים ומתקרבים – המדיניות הכלכלית של ישראל דוחקת את רוב מעמד הביניים לקטגוריות המקובלות של עוני, אבל מדיניות ההפרדה שומרת את כולם תחומים היטב בגבולות הגזרה שלהם. סולידריות זו לא מילה שמופיעה הרבה בטוקבקים בדהמארקר. אפילו לא חמלה (כל שכן בגרסה החרדית שלה).

מקור: הוועד נגד הריסת בתים

תגים: , , , , , , , ,

49 תגובות to “מדיניות ההפרדה: הצד השני של רמת החי"ל”

  1. נועה ו Says:

    מאמר מצויין.

    ואגב, מערכת יקרה: מה הקשר בין מפות הגדה לכתבה?

    • Assaf Says:

      אולי הקשר הוא האיזכור – בידי המחברת – של שניים-שלושה מטוסי קרב, השקולים כנגד כל תקציב הישיבות עליו מתרעמים כל ההייטקיסטים למיניהם.

      בקיצור: ממשלות ישראל משעבדות את סדר העדיפויות של המדינה לטובת הווייה של אימפרית-כיס עם קולוניה בחצר האחורית ועם מבנה כלכלי של רפובליקת בננות, ומשתמשת ב"הפרד ומשול" – שיסוי חילונים, חרדים, רוסים, מזרחים ופלסטינים אלה באלה – כדי למנוע מן הציבור לשים סוף לפארסה העצובה הזאת.

      • נועה ו Says:

        ותקציב הבטחון המנופח קשור במישרין לגדה? ויותר מזה, קניית מטוסי קרב קשורה לזה במישרין?

        הבה נודה על האמת:
        בצמרת יושבים אנשים שאידיאולוגית, מוכנים לתת כסף לצבא, כי צבא ומשטרה הם הדברים היחידים, בעיניהם, שמדינה צריכה לתקצב, וגם למשטרה הם מצאו פתרון בדמות שוטרים מתנדבים (2/3 מהסד"כ, אליבא דבן דודי השוטר).
        דברים אחרים הם לצנינים בעיניהם, כי מדינה לא צריכה לתקצב אותם. ולכן, כשהעובדים הסוציאלים דורשים העלאה (את כל השביתות האלה היה אפשר לפתור באמצעות תוספת יוקר סדירה: הצמדת השכר של כל אחד למדד, וזהו. הבעיה שזה עלול להביא למסכת התייקרויות נצחית), לזה אין כסף. לחינוך, אין כסף. גם לתחבורה אין, כי את כל הדברים האלה השוק החופשי, כביכול, יפתור, והיד הנעלמה תפתור הכל.
        אבל כשהצבא מבקש כסף? בבקשה.

        וזה לא הצבא אשם. זה סדר העדיפויות של האוצר.

  2. רני Says:

    כבר קודמי עלה על הסימליות של מפות יו"ש שהוכנסו שם ללא קשר ישיר לנכתב מעליהן. השינוי לרעה בתודעה של הישראלי המצביע בא כאשר בכל נושא חברתי מוכנס העוול לפלשתינים. לאנשים נורמטיביים בכל העולם באחוזים משתנים בכל חברה יש זיקה לאומית. כאשר בחינוך או בתעמולה או בפקיחת עין לבעיית הצדק הכלכלי בתוך ישראל של הקו הירוק מוכנס באילוץ הסכסוך הישראלי-יהודי-פלשתיני נוצרת התנגדות מובניית לכל הדיון. באירופה השמאל הפרלמנטרי היה תמיד בעל תודעה לאומית מוחצנת וגם זה עזר לבנות את הקואליציות ששינו את אירופה בין 1950 ל 200ם בערך. שלי יחימוביץ ומיצנע מודעים לכך היטב.

    • אסף Says:

      1. רני, נראה לי שאתה חוטא בקריאה שטחית של המאמר. אתה יכול לראות את המפות כרמז גס, עבור אותם קוראים שלא מסוגלים לחבר קו בין הנקודות "שניים-שלושה מטוסי קרב", "לאן הולך שאר הכסף?", ו"מדיניות ההפרדה" שהמחברת מספקת.

      2. למה לעזאזל כל דיון צריך להצטמצם לשאלה "מה צריך לעשות כדי שהמערך ינצח בבחירות"? את הנקודות למעלה לא הצלחת לחבר, ועוד כעסת על המערכת שניסתה לעזור לך – אבל כן הצלחת להכניס לטקסט משהו שאין בו בכלל.

      בשום מקום דנה לא מצהירה שהיא רוצה להתנדב במערכת הבחירות של העבודה או אפילו מרצ. אתה צודק, להזכיר את הכיבוש בהקשר של צדק חברתי זה לא עוזר לסיכויים של שלי יחימוביץ' לקבל עוד מנדטים, ובטח ששני הנושאים לא עוזרים לאהוד ברק או ציפי לבני. אבל זה כן עוזר להבין לאן הולך הכסף, ואיך הממשלה (ליכוד, קדימה, עבודה, לא חשוב) מצליחה כל פעם לעבוד עלינו ולהמשיך בחגיגת השחיתות.

    • רוזנברג Says:

      תזכורת: הפלסטינים הם כמעט מחצית מהחברה הישראלית. לדבר עליהם זה "חברתי", וזה בטח "צדק". דה.

      • רני Says:

        מי לי מה לי עבודה או מר"צ. היכן דברתי על תופעות אלו. בעברית מקוצרת. דפוק את העבודה או מר"ץ. מי שרוצה שינוי ביו"ש ועזה ובתקציבי המדינה צריך לשנות שלטון. מהפכה כאן לא תהיה, כל הגיבורים כאן ודומיהם לא יעשו לרגע מה שהעם הסורי עושה שבועות רבים. זה מה שיש. נשארת עבודה פרלמנטרית. אם החמ"ס יכול לחתום על פיסת נייר למען אחדות העם הפלשתיני. הגאונים שחלקם מיוצג כאן צריכים למצוא דרך פרלמנטרית לשנות את דרך השלטון. זה הכל.

      • רוזנברג Says:

        תודה רני. כי ניצחון העבודה בבחירות מעבר לפינה, ויועיל למישהו….

  3. רני Says:

    ציך להיות בין 1950 ל 2000

  4. סיון Says:

    מזמן לא אבד לי הכרטיס אשראי, אבל הנה זה קרה. בדיוק לקראת הסוף שבוע. מצאתי את עצמי בסניף "אמ פמ" באלנבי, עם 15 שח שנותרו לי בארנק וביקשתי לקנות כיכר לחם. אבל כיכר לחם באמ פם לא עולה פחות מ16 שח וחצי, אפילו הלחם האחיד.
    יצאתי מהמקום עצבנית והלכתי לחברה לבקש נדבה עד בוא כרטיס האשראי החלופי (אשראי. עוד המצאה). לפני 10 שנים לא היה כאן אמ פם באלנבי ולא היה גם מי שיקנה כיכר לחם ב17 שח, עכשיו כשהצפון הדרים והדרום התמלא בוטיקים יש מי שיכול להרשות לעצמו לקנות בסופר-הפלא-הפתוח-תמיד מצרכים לארוחת פועלים 'אותנטית' – לחם אחיד במחיר אחיד גבינה לבנה במחיר מולבן בקבוק קולה (תמהרו, היום יש מבצע שניים במחיר של אחד) ותצאו שבעים (אבל על תת תזונה)

  5. Assaf Says:

    דנה,

    תודה על הפוסט ועל הכנות.

    את זוכה בהליכה בתואר "פוסט האורח הטוב ביותר של האמורי".

  6. נועם שיזף Says:

    העובדה שהמגיבים לעיל ביקשו להפריד את הנושא של "השטחים" מהפוסט "החברתי-כלכלי" הזה מעידה יותר מכל על ההצלחה הפנומנלית של מדיניות ההפרדה שהיא עניינו של הפוסט. אחרי התגובות האלו באמת לא נותר כלום לומר.

  7. יובל Says:

    אני מתקשה להבין את התמיהה על ההקשר של המפות. כותרת הפוסט (כתובה שם למעלה) היא "מדיניות ההפרדה". עד כדי כך קשה לראות את האנלוגיה – והקשר – בין אנשי ההיי-טק ברמת החי"ל שאינם רואים את המצוקה בנוה שרת לבין מרבית הציבור הישראלי שעוצם את עיניו לגבי מה שנעשה בשמו, במימונו ומטעמו בשטחים? יש כל כך הרבה נקודות דמיון, חפיפה, וקשרים בל-ינותקו בין שתי התופעות הללו שאני לא חושב שיש באמת טעם להפריד ביניהן.

    • רני Says:

      טועה ! מסקרים רואים שרוב הציבור מוכן לוותר על רוב השטח הכבוש ורק מיעוט לא מוכן בכלל לנסיגה. משהו כמו% 48 מול 45%. רוב הציבור מוכן למדינה פלשטינית על שטח שווה למה שהיה מחוץ לקו הירוק. בעיית הבעיות איך ממשים את האכזבה העמוקה של כל אדם סביר ממה שעושים נתניהו, ליברמן וברק. אני אומר "עושים" כי שום מדיניות הגיונית אין להם. לזכור שהמיעוט הישראלי פלשתיני אם יצביע בחוכמה ואם לא יטפח שנאה פומבית לישראל משפיע מאוד בכל משחק פרלמנטרי. כאן זו נקודת מפתח היסטורית שממש מיחלת למנהיג שיקום ויגיד את האמת לא בנאום מפוקפק בארה"ב. אלא כאן בישראל.

  8. נטליה Says:

    והחפיפה בין הסוגיות לא נגמרת כאן. הן מקרינות אחת על השנייה באופן פתולוגי למדי. האם בסטיגמה לפיה רוב השמאל הנחשב רדיקלי מוצאו מהצד המורווח של ההפרדה אין ממש? וזה שרוב האנשים הנוברים בשאריות המזון כנראה לא משתתפים בהפגנות בבלעין מובן מאליו. בתור מישהי שכן מחשיבה את עצמה כשמאל רדיקלי (טוב, לא צריך להגזים. מפגינה בשייח' ג'ראח כל שבועיים, פחות או יותר) אני מוצאת את התקבולת הכיאסטית המוזרה הזאת, את החפיפה בין הסוגיות מצד אחד, וההיפוך באופני הפעולה הפוליטיים מצד שני, מפליאה ועוכרת שלווה. אמרו את זה קודם לפני, ובכל זאת. אולי זה כי השמאל הרדיקלי פחות מחוייב למאבקים חברתיים? והלא אני יודעת שחלקו כן. יש מספיק ארגונים שהיו מעורבים בבית שאן, ובכפר שלם, ועוד כהנה וכהנה, ובכל זאת, התחושה היא לפעמים שרוצים להוריד את גיבנת הכיבוש, וגיבנת ההפרדה הכלכלית עומדת להיוותר, או להיפתר באופן בלתי תלוי לחלוטין. תמיד ימצאו הרי במה "להשקיע".

    אז אולי יש כאן עוד חומת הפרדה, חומת הסבל הפלסטיני, שגורמת לליקוי המאורות בכל מה שקשור לנווה שרת? אולי הימין משגשג כי הנווה-שרתים באשר הם מרגישים שרוקמים עסקת הלבנת רגשות אשם מאחורי גבם (סוף הכיבוש והמשך ההכפפה הכלכלית)? אולי עד שלא יותכו שני המאבקים למאבק אחד, וזאת כמובן בניגוד לשלי יחימוביץ', לא נצליח לעשות כלום?

    • יואב Says:

      בשביל להכיר בסבל הפלסטיני מספיק לפתוח את הבלוג החביב עליך בעבודה, בשביל להכיר את המציאות של נווה שרת צריך לחצות את הכביש. הנה עוד חומת הפרדה.

      • יובל Says:

        יואב – אתה באמת חושב שכדי להכיר בסבל הפלסטיני מספיק לפתוח בלוג? המציאות נראית לך עד כדי כך פשוטה להבנה?

      • יואב Says:

        כמובן שלא, אבל מצד שני לא נותנים לישראלים להיכנס לעזה. איך עוד אפשר להכיר בסבל הפלסטיני אם לא מבעד לטקסטים? בין אם אלו טלוויזיוניים, אקדמיים או דרך בלוגים. נכון, לחלקנו אולי קיימת אופציה להיפגש עם פלסטינים במפגשים בין אישיים, בין אם בברלין או באוניברסיטה, או בהשתלמויות, אבל אלו עדיין מפגשים עם פלסטינים, ולא להתהלך ברחובות עזה, כפי שדנה התהלכה בנווה שרת. כי גם דנה ראתה מתישהו עוני בטלוויזיה, ואולי דיברה עם עניים, והיא כתבה פוסט רק אחרי מפגש עם העוני הממשי, עם הגמ"ח ממש, ולא זה הסמלי.

        וזה באמת רק לחלקנו. זו לא שאלה של מציאות פשוטה או לא, זו שאלה של מה אפשרי ומה לא. וגם, כמובן, חשוב להזכיר, גם אם מסתובבים בעזה ונפגשים עם הממשות, הרי שעדיין המציאות אינה פשוטה וגם ההסתובבות אינה מספיקה. בקיצור, המציאות המורכבת לא רלוונטית למה שרציתי להגיד.

        אבל הנה תרגיל לדוגמא, כמה פוסטים נכתבו בבלוג זה על או בהקשר לפלסטינים, וכמה בהקשר לעוני בישראל.

      • יובל Says:

        יואב,

        אמנם לעזה כבר אי אפשר להכנס (כלומר בעצם אפשר, רק שזה דורש מאמץ גדול למדי) אבל עדיין אפשר לסייר בחברון, לנסוע לבלעין, לעבור במחסומי הבקעה ואני בכלל לא מדבר על ביקורים באיתמר, בשילה ובאריאל. כל אלה מקומות יותר קרובים ונגישים מאשר ברלין.
        היכולת להבין משהו דרך טקסטים בלבד היא מוגבלת מראש (כמו גם שהיכולת להבין משהו מסיורי שטח ומפגש עם פלסטינים בלבד היא מוגבלת מראש.) כשאתה כותב "בשביל להכיר בסבל הפלסטיני מספיק לפתוח את הבלוג החביב עליך בעבודה" אתה בעצם טוען שטקסטים שמתפרסמים בבלוגים הם כלי נאמן מספיק כדי להסתמך עליו בלבד כדי להכיר את מציאות הכיבוש. זה נראה לי רידוד של המציאות.

        אני לא בטוח שאני יכול להפריד לגבי כל פוסט האם הוא נוגע לפלסטינים או לעוני בישראל, ואני גם לא יודע עד כמה "ארץ האמורי" הוא מדגם מייצג (מה לגבי "העוקץ"?) וכמו שכבר העיר אסף בתגובות כאן: חלק גדול מהעוני בישראל הוא עוני של פלסטינים (משני צדי הקו הירוק.)

      • יואב Says:

        אני לא טוען שהבלוגים הם כלי נאמן, ואם כך הובן התפספסה כוונתי. הרי גם בתגובה המורחבת חזרתי על כך שאין לנו (לרובנו, אלו שלא נכנסים לעזה על אף שזה רק "דורש מאמץ גדול") ברירה להבין את הסבל הפלסטיני, אלא דרך טקסטים מסוגים שונים (שאינם נאמנים למקור וגו'). איננו יכולים לראותו במו עיננו, כשם שאיננו יכולים להבין מה עבר על דור השואה, אלא דרך סיפורים או תמונות או רשימת שינדלר.

        וזאת, להבדיל, מהיכולת לחצות את הכביש לנווה שרת. נדמה לי שזה דורש מאמץ יותר קטן, ושזה גם פחות מסוכן, מלהסדיר כניסה לעזה. גם מליסוע לאיתמר (שתיהן נסיעות חשובות בפני עצמן!).

        הפוסט עוסק בארכיטקטורה, ובהקשר זה יש להוסיף כמה מילים. בניגוד למקבילותיהן באירופה או בדרום אמריקה, האוניברסיטאות בארץ לא נבנו במרכזי הערים. המשמעות, מלבד העובדה שסטודנטים תפרנים נאלצים לפעמים לשכור דירה בחלקים היותר יקרים של העיר, כדוגמת שכונת רמת אביב או רכס הכרמל, היא שהאקדמאים הצעירים לא נתקלים ב"עמך" על בסיס יומיומי. כך מי שמצייר גרפים בחוג לכלכלה נמנע מלראות את תוצאות מעשיו (בדומה לתיאורים של גל על החיילים בחיל המודיעין בפוסט שמקושר בפוסט הנוכחי, שמסתכלים על הכל מבעד למסך המחשב, כאילו מדובר במשחק). כך מי שמתעסק אקדמית ותיאורטית בסבלם של הפלסטינים, בבלוגים או באולמות הנעימים באוניברסיטה (והכל נורא חשוב!), ומודע למרחב המקיף אותנו, כך שאפשר לדבר על השתלבות של אשכנזים במרחב או על ישראל כקולוניה מצרית, מפספס את מה שנמצא מתחת לאף שלו. מעבר לכביש.

        תראה את דנה בפוסט הזה. אני מניח שמדובר בבחורה מלומדת, ועדיין, השוק של המפגש הממשי עם העוני היה תדהמה בעיניה. לקח לה זמן לקלוט שעליה להסתובב. וזה למרות שהיא מדברת בחיבה על הארכיטקטורה השקופה של הבועה השינקינאית, שאמורה להכין אותה לזה. מה שאני מבין, ואולי אני טועה, זה שגם בבועה השינקינאית קיים איזה ניתוק. והניתוק הזה הוא לא תוצאה של ארכיטקטורה.

        מה שאני מנסה להגיד זה שבניגוד למדיניות ההפרדה הארכיטקטונית של קווי הגבול והמחסומים ביננו לבין הפלסטינים, שבאמת מאוד מקשים עלינו לבוא במגע בלתי אמצעי עם סבלם, ולכן עלינו לקרוא על כך מאחורי מסך המחשב או בספרית האוניברסיטה בקצה העיר וגו'; מדיניות ההפרדה הארכיטקטונית בין עשירים לעניים היא בעיקר עניין של תודעה. עלינו להיות מודעים לה, ובעניין הזה הפוסט עושה עבודה מצויינת, וכדי לחצות את הגבול הארכיטקטוני, עלינו פשוט לחצות את הכביש.

      • רתם Says:

        יואב, עצם העובדה שכך אתה חושב, מעידה שהמדיניות של ישראל להעלים את עזה מהמציאות של יהודים בישראל, מצליחה מאד.

      • יואב Says:

        א. נדמה לי שהמדיניות אכן מצליחה מאוד, והציבור הישראלי אכן חושב שהמצב בעזה ב"פריחה" או שאין אסון הומניטרי.
        ב. לא ממש הבנתי מה בדברים שאני חושב מעיד על כך שהמדיניות מצליחה, ואני לא רואה כיצד הם יכולים להעיד מפני שלא אמרתי שום דבר על המצב בעזה.

    • יובל Says:

      נטליה, אני חושב שהקשר בין ההשתייכות של פעילים רבים בשמאל הנחשב-רדיקלי (אאמץ את המינוח שלך) למשפחות המגיעות מהצד המרווח של ההפרדה מקורו בסיבות פרוזאיות למדי. לאנשים רעבים קשה יותר לפנות זמן, משאבים ומאמצים לשם מאבקים חברתיים. לכל היותר יאבקו על תנאיהם הם. אדם המשתכר משכורת רעב בעבודת שמירה שוחקת, המשוללת תנאים סוציאליים, למשל, עסוק יותר בקיומו היום-יומי מכדי להגיע להפגנה בבלעין. יותר מכך – אם מעמדך החברתי גם כך מעורער, תעדיף שלא לסכן אותו בפעילות הדורשת חיכוך מול רשויות החוק. פעילות מחאה פוליטית היא פעילות פנאי, במובן מסוים (לא רק הסוציולוגי.) היא דורשת מעמד חברתי מסוים, הגנה חברתית מסוימת והון – כלכלי, תרבותי וכן הלאה – מסוימים. אפילו גיוס של אנשים לשם מחאה על עוולות הנעשות להם הוא קשה. זו לא תופעה היחודית לישראל. באופן כללי מי שיש לו הוא מי שיכול להתפנות למאבק חברתי.

      אני חולק עליך לגבי ההתמקדות של השמאל הנחשב-רדיקלי בסכסוך הישראלי-פלסטיני בלבד. אם תכנסי לאתר של אקטיבסטילס, לדוגמא, תוכלי לראות תעוד רב של פעילי שמאל המתגייסים למען מאבקים חברתיים. הקשר הזה גם אינו חדש: הראשונים שהתגייסו לעזור לפנתרים השחורים היו פעילי מצפן. גם כיום ארגונים כגון "כח לעובדים" – בהחלט לא גוף ימין – מתמקדים בשיפור תנאיהם של עובדי שכר-כפיים בישראל.

      • גל כץ Says:

        יובל, ביום טוב הייתי מסכים עם הניתוח שלך, אבל היות שאני ביום רע (צריך להגיש שתי עבודות עוד ארבעה ימים) אולי שווה להעלות מחשבה: מאיפה ההנחה שפוליטיקה היא משהו שעושים בשעות הפנאי? האם לפועלים היה אי פעם זמן בשביל לעשות פוליטיקה? ובכל זאת, מעמד הפועלים שינה את העולם במאה הקודמת. אמנם, כמובן, עם עזרה של אינטלקטואלים ממקורות בורגניים, אבל האינטלקטואלים האלה היו כלום בלי ה"המונים" (כלומר, הם היו כמונו). אני חושב ששווה לשאול מה אנחנו *מרוויחים* מהפעילות הפוליטית שלנו (כלומר, זה לא משהו שאנחנו עושים בשעות הפנאי רק כי מתחשק לנו לעזור לאחרים), ומה הקשר בין זה לבין שרבים, רבים מדי, מרגישים שהם לא מרוויחים ממנה, ולכן הם מנוכרים מהפוליטיקה של השמאל.

      • אסף Says:

        מסכים לגמרי עם גל. לא נראה שגל המהפיכות בארצות ערב מונע ע"י אנשים שזה עיסוק הפנאי שלהם.

        בשביל להיכנס לפעילות, בעיקר בנושא לא פופולארי או תוך חיכוך עם הרשויות, זה צריך לבעור לך בעצמות.

        אני חושש שהתהום הרגשית שעדיין לצערנו פעורה בין אשכנזים-חילונים לבין מזרחים, רוסים, חרדים וכו' (לשני הכיוונים) ובין כל חלקי הציבור היהודי לבין הפלסטינים, היא הסיבה ששני המאבקים – נגד הכיבוש ולמען צדק חברתי – אינם מתאחדים.

        לטוב ולרע, המאבק נגד הכיבוש בקרב הציבור היהודי שורשיו בעיקר בציבור האשכנזי-חילוני, והוא עדיין מזוהה עימו. קשה מאוד לגשר בעת ובעונה אחת על הפערים התרבותיים עם הפלסטינים (דבר הכרחי עבור מאבק זה) וגם על המשקעים והפערים עם חלקים אחרים בציבור היהודי. זה עוד יותר קשה, כשיש מיליון ואחד פוליטיקאים שכל הקריירה שלהם בנויה על המשך ליבוי העוינות בין קבוצות אוכלוסיה בכלל, ונגד "סמולנים" בפרט.

        כמו שדנה כתבה, מדיניות ההפרדה.

        עם זאת, יש מקום לתקווה. אם עשו את זה בתחריר, ואם אפילו בדמשק מעיזים, אז אולי גם אצלנו.

      • יובל Says:

        גל –
        צר לי לשמוע שאתה ביום רע, ובהצלחה עם העבודות!

        אני מסכים איתך (ועם אסף) לגבי העובדה שמהפכות תמיד הונעו על ידי מעמד הפועלים. ומצרים והעולם הערבי כיום בכלל הם דוגמאות לכך. לכך התכוונתי כשאמרתי ש-"לכל היותר יאבקו על תנאיהם הם." אני חושב שאכן המצרים מחו כדי להפיל שלטון רודני ששלט עליהם. גם זה – כמו מהפכות הפועלים אליהם התייחסת – דרש שבירה מעבר לנקודת קיצון, והתרחש לאחר עשרות שנים של דיכוי. גם הפלסטינים, אגב, עוסקים בפעילות פוליטית נגד הכיבוש. אבל לא לכך כיוונה נטליה, אם אינני טועה.

        אני גם מסכים איתך שחלק מהפעילות בשמאל הנחשב-רדיקלי מונעת מאינטרסים אישיים שאינם קשורים לכיבוש. לכך אני חושב שכיוונתי כשהערתי בסוגריים שלפעילות הפנאי הזו גם מאפיינים סוציולוגיים של פעילות פנאי (בדומה להשתתפות בחוג שיט, לדוגמא.) אבל אני מרשה לעצמי לקוות שהיא לא מונעת רק מאינטרסים כאלו.

        אני חושב שאסף צודק, ואני חושב שדנה ביארה זאת יפה בפוסט, שחלק מהעובדה שהמאבק בכיבוש לא מצליח לגייס שכבות רחבות יותר בחברה הישראלית נובע ממדיניות ההפרדה בתוך החברה היהודית, ובעיקר מתחושת המצור הקיומית שקיימת כאן – בין היתר בשל מדיניות ההפרדה הזו ובשל התנאים הכלכליים הקשים. אבל זו לא מחשבה מבושלת עד תומה.

  9. עודד נעמן Says:

    נועה ו' ורני,
    מפות הגדה המערבית בסוף הרשימה אמנם אינן מדגימות את הטענה המסוימת של דנה אבל הן מרחיבות אותה: המפות מציעות שמדובר במקרה פרטי של תופעה כללית יותר. כמו עוניים של ישראלים רבים, גם דיכוי הפלסטינים קיים *בין אם אנחנו רואים אותו ובין אם לא*. המחשבה שמה שלא נראה לא קיים מאפשרת את המשך הרעות האלו משום שהיא מנטרלת את הזעזוע-המוסרי, שדנה תיארה היטב. ההתרגלות לסבלם של אנשים החיים בסמוך לנו משותפת לעוני ולכיבוש. ההתנגדות להרגל היא חלק מהמאבק ברעות האלו.

    • יובל אחר Says:

      בקריאה ראשונה של הפוסט הנחתי כי מעבר למדיניות כלפי הפלסטינים, דנה התכוונה לעסוק בסוגייה רחבה יותר של מדיניות כלכלית ומעבר ממדינת רווחה למדינת הנפקה, ואילו נראה כי מרבית המגיבים דווקא ממקדים את הפוסט סביב מדיניות הממשלה כלפי הפלסטינים כ"אם כל חטאת". האם לא ייתכן שיפור ניכר בפערים המעמדיים בארץ ללא פתרון מלא וצודק של הסוגיה הפלסטינית?

      לאן הולך הכסף – לשחיתות ומשכורות מנופחות, להון שחור בסדר גודל עצום שמתגלגל פה, לפרוייקטים לאומיים שמנוהלים ברשלנות פושעת, לבירוקרטיה מיותרת, לעוד הרבה מאוד מקומות שהם לא רק צה"ל וכן גם לצה"ל שמחליט לשכור ליסינג במקום לנהל צי רכב ומפסיד בעקבות כך כמעט מיליארד שקל. יש שיתפלאו לשמוע, אבל בוודאי קיימים אנשים עם דעות בטחוניות ומדיניות נוקשות שמאמינים בכל לב שצה"ל יכול לחסוך ולהתייעל בצורה נרחבת, ובוודאי ישנם אנשים שמאמינים שאין צורך בצי של מטוסי תקיפה באיראן בעודם מתנגדים נחרצות להקמת מדינה פלסטינית.

      דנה, אשמח לשמוע התייחסות קצרה לסוגיה הזו. בוודאי לאור טענתו של אסף כי מי שמבין הקשר רחב יותר מהפוסט מבצע ניתוח שטחי בלבד של הפוסט (וכרגיל, הוא גם טיפש על כך שלא חיבר בהצלחה את הרמזים שפיזרת…).

      • אסף Says:

        יובל אחר יקר,

        אני חושב שהתבלבלת בכיוונים לגבי הקשר צר ורחב.

        ההקשר הצר והמיידי של הפוסט הוא כמובן העוני בקרב יהודים בישראל. בכך עוסק רוב הטקסט. לרגע לא טענתי, וזה יהיה טפשי לטעון, שדנה לא התכוונה לדון בכך.

        אבל ההקשר הרחב יותר, שלעניות דעתי קשה גם לטעון שדנה מתעלמת ממנו (למשל, לנוכח כותרת הפוסט) הוא זה הרואה את בעיית העוני, הניצול הכלכלי והזניית מנגנון המדינה לשירות העשירים ושכבה דקה של בעלי מקצוע שהם רוצים ביקרה – כקשורה באופן אינטימי עם הבעייה של טבעה של מדינת ישראל כמדינת כיבוש והתנחלויות.

        כל מה שניסיתי לעשות הוא לענות לרני ולמגיב לפניו, שכעסו על עורכי האתר שניסו כביכול לדחוף בכוח את הנושא הפלסטיני, שלדעתם לא קשור לפוסט וגם גונב לשלי יחימוביץ 5 מנדטים.

        לגבי "לאן הולך הכסף", אתה מוזמן לשים מספרים ולראות איפה הכסף הגדול. יתר על כן צה"ל פוסט 67, ועוד יותר פוסט 87, הוא קודם כל משטרת כיבוש, על חשבון תפקידו המקורי ככוח להבטחת ניצחון במלחמות (כמו שראינו ב-2006). אז בהגדרה צה"ל של ימינו הוא בור אחד גדול ללא תחתית של ביזבוז משאבי מדינה לטובת הכיבוש. מגוחך לדבר בהקשר של כלל התקציב על ליסינג, זה כמו לסדר מחדש את הכיסאות על סיפון הטיטאניק.

      • אסף Says:

        ולגבי הקשר בין כיבוש לשחיתות:

        כשהפרוייקט הלאומי הראשי, הפרוייקט היחיד שהוא המשכי בין חילופי שלטון ב-44 השנים האחרונות, הוא בעצם פיתוח מנגנון מסועף של שוד משאבים והלבנת השוד – אין מה להתפלא יותר מדי שגם ראשי המדינה וגם ראשי הצבא האמון על אספקת שירותי אבטחה לשוד הזה, הופכים להיות מושחתים עד היסוד.

  10. שלמה Says:

    האם זה רק נדמה לי, או שכל הפוסט הזה מבוסס על התדהמה שאחזה בך, דנה, כשנוכחת לדעת שבמרחק כה קטן משכונות העשירים של צפון תל אביב מונחת לה שכונת עוני? את אמנם כותבת לנו: "תזכורת: מדובר בנווה שרת, שכונה בצפון תל אביב. אין כאן בדווים, זה לא סלאמס קלאסי. היו שם רוסיות וחרדיות. נכון, אלו אולי לא האוכלוסיות הכי חזקות, ובכל זאת – הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה." אבל התזכורת הזאת בטעות יסודה ומוטב שתישכח במהרה, כי נווה שרת, עוד מאז הקמתה כמעברת "יד המעביר", היא אחד הדברים הכי דומים לסלאמס קלאסי, עד כמה שיש כזה בישראל זה למרות מיקומה בצפון העשיר. וצריך להיות בור במיוחד או מיתמם במיוחד, כדי לשכוח את המוני הסיפורים שרצו פה במרוצת השנים על ההבדלים הגדולים בין צהלה של אדוני צה"ל ובין נווה שרת של המשרתים (ורק לאחרונה מתחיל אופייה של השכונה להשתנות בכמה מחלקיה במסגרת פרוייקטים של "פינוי-בינוי") . http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%95%D7%94_%D7%A9%D7%A8%D7%AA
    כך שאם כל כך דחוף לך להריח את סופה של מדינת ישראל קרוב אליך, דנה, היית יכולה לטייל בסבבה כבר לפני שנים הרבה בין מסעדות היאפים שבנחלת בנימין בתל-אביב או מסעדות העשירים שלחוף הים הסמוך, או אפילו שינקין הזוהר ובין שוק הכרמל השוכן בין שלושת האתרים האלה בשעות אחר הצהרים לקראת הסגירה של השוק, או בין מגדלי העשירים ביפו ושוק הפשפשים הסמוכים אלה לאלה לא פחות מרמת החיי"ל ונווה שרת. היית יכולה להריח ולרחרח מלוא ריאותיך, אך הסוף עדיין לא כאן. ורק טבעי, כמובן, שמן הטעות(?) שלך תתגלגלנה ותצמחנה כל מיני הבחנות כאילו כלכליות, כמו חברתיות ויעני פוליטיות. והכי מדהימים חלק מהמגיבים המתייחסים ברצינות כה תהומית לדנה והתעויוט.

    • אסף Says:

      שלמה

      אם נתעלם מהפוזה המתנשאת, מה שאתה בעצם אומר הוא שמדינת ישראל חיה יפה מאוד עם הפערים המתרחבים ועם הרס שכבות הביניים, ושהדברים האלה תמיד קרו על פני מרחקים גיאוגרפיים קצרים מאוד.

      אתה בטח צודק לגבי הנקודה השנייה, אבל – וזה חוזר לנקודה הראשונה – לא יודע אם לפני 20 שנה או אפילו 60 שנה הפער היה בין כמו שכתבה דנה, התלבטות בין אייפון לאייפוד לבין חיטוט המוני באשפה אחרי שאריות מזון.

      הדינאמיות והמעוף (המעשי לפחות) ותחושת הסמכות שהיו נחלת הנהגת המדינה בעשורים הראשונים, ושאיפשרו לה להשליט את המציאות הזו של פערים אדירים על בסיס שהוא בעיקרו אתני, חלפו מזמן. היום יש סיאוב ושחיתות. הבום הראשוני של כלכלת הכיבוש מ-67 עד ראשית שנות ה-80, שבעצם תידלק את מדינת הרווחה הישראלית ואיפשר סגירת פערים בחלקים נרחבים מן הציבור היהודי, גם הוא לא יכול לקרות פעמיים באותה צורה. אין עוד שטחים ואנשים לכבוש ולנצל. אז נשארנו עם מדיניות הפרדה. כמה זמן זה יכול להחזיק? אני לא יודע. נראה לי שגם אתה לא.

      • פרידמנית Says:

        אסף,
        ההתנשאות או הלא התנשאות של שלמה היא לא מעניינת פה. באותה מידה אפשר לטעון שדנה מתנשאת.
        עובדתית:
        נוה שרת היתה תמיד שכונת עוני והמרחק בינה לבין שכונות מבוססות בצפון תל אביב נשאר אותו מרחק. אני משוכנעת שליד דנה יש אנשים מקסימים שעובדים ורואים מדי יום עניים. אם לא בנוה שרת, אז בצומת כמקבצי נדבות.
        דנה מייחסת את העובדה שראתה את העוני, בחלקה לכך שהיא חונה בנוה שרת. כלומר, מה שהשתנה זו המציאות. אבל היא לא לוקחת בחשבון שמה שהשתנה זו גם התפיסה שלה. כולנו עוברים כל יום ליד עניים ורואים הרבה מאוד סבל. יש בינינו אנשים שלא יוצאים מהבית, אלא נמצאים רק מול המחשב כל היום ועדיין חווים ורואים סבל של אחרים.
        מנגנוני ההפרדה הללו קיימים ללא ספק מבחוץ, אבל גם בתוכנו. שלמה ראה את הסבל הזה גם לפני 67 והפנתרים השחורים מחו את מחאתם גם אחריו, למרות שמצבם של המזרחים בהחלט השתפר מאז הכיבוש, על חשבון הפלסטינים.
        מספיק להסתכל מהחלון של ישוב וילות עשיר כמו עומר לכיוון תל שבע כדי לראות את העוני והסבל, אבל גם בלי שום גדרות, רוב אזרחי ישראל אטומים לסבל הזה ועסוקים בהצדקתו.
        זה יפה שדנה נמה ודנה קמה אבל הדינאמיות והמעוף שאתה מתאר בכזו חיוביות, היו דינאמיות של גירוש פלסטינים, עקירת מזרחים ממולדותיהם, פשעים ועבירות אחרות.
        הדינאמיות הזו בהחלט המשיכה להתקיים כשמדינת ישראל הביאה מליון מהגרים מברית המועצות, וממשיכה היום עם המעוף הנדל"ני לטובת אחינו בגולה.
        הפוסט של דנה יכול לעזור לכל אחד מאיתנו לנסות ולראות מה הוא לא רואה שנמצא מתחת לאף שלו ולא חדש בכלל.

  11. שלמה Says:

    אסף, ראש ממשלתנו הנוכחי, בנימין נתניהו, הוא בובת מיליונרים, וכמוהו היה אולמרט לפניו ושרון לפני אולמרט, וכך אחורה לפחות עד רבין של הכהונה הראשונה שכונן את ועדת הפרופסור בן שחר שנתנה את האות לאמריקניזציה מואצת של הכלכלה הישראלית, ולגידול המזורז בהתפתחות הפערים החברתיים וריכוז העושר והתרחבות העוני. אבל מדינות לא נופלות בגלל פערים חברתיים, בלי קשר לחוש הריח של דנה רוטשילד, בטח לא כאשר התל"ג גדל והעוני המתרחב הוא יחסי ולא מוחלט. במדינת ישראל עדיין לא מת איש ברעב. למרבית הצער, רוב רובו של מה שנקרא פה שמאל נמלט מן המציאות החברתית המצערת אל "הכיבוש" ואל "הנאכבה" ו"הנישול", וזה פשוט בגלל שכמעט כל השמאל הזה, ובטח קובעי הטון בתוכו, תולדתם והולדתם במעמדות השבעים והעשירים של המאליאנים ושל האינטליגנציה המשמשת להם כחגורת מגן. ואבא בעל המפעל או הפרופסור שמספק לו פטנטים תמיד יעדיפו שצאצאיהם עתירי המצפון יפגינו עם הפלשתינים בשייח ג'ראח ולא עם הפועלים מול שערי המפעל המנצל של פאפא המשלם את הלימודים, קונה לילד מכונית ומשלם את חשבון הסלולרי שלו.

    • יסמין Says:

      שלמה עכשיו איבדת אותי. או יותר נכון חשפת שאתה סטריאוטיפי לא פחות מכל מה שאתה מטיף נגדו. ובמלים אחרות, אין לך וש על מה אתה מדבר. אם לשמאלני שיח' ג'ראח היו כל כך הרבה כסף והשפעה — אח יא רית — המצב היה הרבה יותר טוב.
      ולכותבת, תודה על פוסט יפה ומלא לב.

      • שלמה Says:

        יסמין, לא ברור לי איך, למה ומדוע הבנת מדברי שאני סבור כי מפגיני שייח ג'ראח הם עתירי כסף והשפעה. אני כתבתי שהם עתירי מצפון, אך הוריהם, במקרים רבים, שייכים לבורגנות השבעה ולחגורת המגן של האינטליגנציה המקיפה אותה. המפגינים עצמם נהנים, לצורך פעילותם הציבורית, מתמיכת כמה קרנות שמקורן במדינות אימפריאליסטיות, המשתמשות במפגינים לצורכי ליבוי שנאה וחרחור מלחמות בין יהודים וערבים, בערך כמו מתנגדיהם המתנחלים מהימין. ובאשר לסטריאוטיפיות שלי – ככה נולדתי ולא אתנצל. את לעומתי מאוד מקורית ומיוחדת במינך ובכך נתנחם.

    • איתמר Says:

      ברור שלמה. נראה שרוב השמאל בישראל זו פרקטיקת איזון להון העצום של משפחתם או עצמת נטוורקתם.

      אני כל שבוע מגלה שעל כל פעיל שמאל רדיקלי יש אימא\אבא מליונרים עם אופציות ונדל"ן או אח טייס שמפגיז בעזה(לפעמים זה סבא רצחני בפלמ"ח) ואז לשם האיזון החומצי הם ממציאים עצמם כרדיקלים אוהבי אדם.

      ואם אעשה לכך אינדוקציה בשקל וחצי- האימוץ של השיח השמאלני כהצגה של אוסף פרקטיקות, מאפשר המשך התעשרות במצפון שקט ("לפחות הילד עושה משהו" וקונה בגדים יד שניה בהיפסטרלנד). כך אף אחד לא ייבקש מהם "להתאבד מעמדית" או חלילה לפעול לשינוי מעמדי.

      • שלמה Says:

         איתמר, יפה אמרת. תיקון קטן: לא רק בישראל. בכל המערב המתועש, מזה זמן רב, הפוליטיקה (ובמיוחד הרדיקלית) היא שדה המשחקים של העלית החברתית. רוב גדול של הפעילים בכל הדרגים מגיעים משני העשירונים העליונים בחברה, דור שני או שלישי ורביעי לעשירים הגדולים ולאינטליגנציה המשרתת אותם בתחומי המשפטים, התקשורת, האקדמיה והמחקר וכו'. ומובן גם שזו הסיבה המרכזית לכך שהפוליטיקה הזאת לא מוליכה ולא יכולה להוליך לשום שינוי חברתי, כלכלי או פוליטי של ממש. הטיעונים שלה מגוחכים ולא מחזיקים מים, הפעילות ברחוב מתועלת לנתיבים חסומים מראש, ויש התנשאות מובנית ביחס לכל המעמדות האחרים, החל באשכנזים העניים המחטטים בשאריות בנווה שרת וכלה בערבים המנושלים שנתפסים כילדים מפגרים טעוני טיפוח ולא אחראים למעשיהם שהשמאלן הנאור סולח להם על משובותיהם (כמו למשל הטרדות מיניות של מפגינות בשייח ג'ראח). הסתכל סביבך, איתמר, ובדוק: כמה מהפעילים החברתיים או הפוליטיים שאתה מכיר הם בני פועלים? בניהם של פקידים בדרגים בינוניים או נמוכים? בניהם של עצמאים העובדים 15 שעות ביממה כדי לאזן את התקציב המשפחתי?

      • נועם א"ס Says:

        שלמה בחייאתכ
        מי שהסתובב בשוק הכרמל לעת ערב ואסף חסות מהרצפה זה אני – וגם עכשיו אני לא רחוק משם. אני לא אתחיל לתת פה רשומות ביוגרפיות על עצמי, ותאמין לי – אני מכיר מספיק אקטיביסטים שמגיעים ממשפחות אורתודוקסיות מרוששות, עיירות פיתוח, וואט-אבר – שמאל רדיקלי, אם היה ספק. עניין של תפיסת עולם ודרך חיים. זה לא שאנחנו יודעים מה שלמה עשה לאחרונה למען החלכאים והנדכאים חוץ מלהציק בבלוג.

        תכלס, לא הייתי טורח להגיב, אבל נקודה אחת חשוב להבהיר – עניין ה-"ערבים המנושלים שנתפסים כילדים מפגרים טעוני טיפוח ולא אחראים למעשיהם שהשמאלן הנאור סולח להם על משובותיהם": זו דמגוגיה. מעתה אמור:
        "ערבים הנתונים בקונפליקט בעל אינסוף משתנים מורכבים ככל ישות אנושית אחרת, שהשמאלן המודע למגבלות היכולת של התודעה שלו להכיל את כל המורכבות הזו לפיכך מבקש להתקיים מתוך דיאלוג ופתיחות למורכבות הזו".
        עניין "ההטרדות המיניות בשייח' ג'ראח" הוא חרא שקרני. הטרדות מיניות היו בבית הנשיא ובצה"ל – שנבטל אותם?

      • שלמה Says:

        נועם א"ס. אתה אמיתי? מאיים לא לתת פה רשומות ביוגרפיות תוך כדי נפנוף בחסות ובחברים פרולטרים, מציק לי בבלוג תוך כדי תלונה על כך שאני מציק בבלוגים, ואוטוטו חוקר אותי לגבי מעשי הבוקר למען המהפכה, ולבסוף גם טורח להכניס את הגדרתך המפותלת לתוך מרכאות ולחבוש עליה כתר של "אמור מעתה:" (תן לי להשתעשע בהבחנה מהמותן: יש לך דיעה ממש מעולה על עצמך, נועם א.ס.).
        אך, האמנם טרחת לקרוא מה שכתבת בתוך המרכאות? אם הערבים הקונפליקטיביים בעלי אינסוף המשתנים הם "מורכבים ככל ישות אנושית אחרת" – כמוך למשל – למה צריכה להיות לך בעייה להכיל את מורכבותם? למה התודעה שלך אינה יכולה להכיל את "כל המורכבות הזאת"? מה קרה? אתה לא בקונפליקט? אצל השמאלן אין אינסוף מרכיבים? אתה לא אספת חסות? מה דפוק בתודעה של השמאלן המודע, שעושה אותה מוגבלת? נראה לי שחיפשת ניסוח שיתאים לחוקי הפוליטיקלי קורקט ולא יישמע מתנשא וגזעני, ויצתה סמטוכה מתחת ידך.
        תרשה לי להציע לך הגדרה חליפית: הערבים הם לא רק שכנינו אלא גם קרובינו במשפחה השמית. אנחנו מדברים למעשה באותה שפה עם קצת הבדלים, ולכן גם אורח המחשבה שלנו דומה מאוד. השכנות הממושכת והפרקים המקבילים בהיסטוריה הביאו גם למנהגים דומים רבים. וכמונו גם הם, חסרונותיהם מתאזנים פחות או יותר עם יתרונותיהם. אינני רוצה לבוא לשום ערבי באוונטה שאני זכאי להתחשבות מיוחדת, ואני בטוח שהייתי מה זה נעלב ומתעצבן אם אחי הערבי היה בא אלי באוונטה ומבקש הנחות בגלל אישיותו הקונפליקטיבית הייחודית בעלת "אינסוף המרכיבים". כמוהו כמוני, אתה הבנת את זה, נועם א.ס.? בלי מרכאות ובלי אמור מעתה. כשם שאנו נושאים באחריות למעשינו ולמחדלינו כך גם הערבים, וכל השאר תירוצים, פאלאוורה וטיעונים לחומרת העונש.

  12. דודי Says:

    "הייתם מצפים שיהודים אשכנזים בצפון תל אביב לא יזדקקו לשאריות כדי להעביר את הפסח בסבבה."

    סתם מסקרן אותי – מאיפה ידעת שמקוששי הגמ"ח הם ממוצא אשכנזי דווקא?

    • רני Says:

      שוב, אנא תקראו את ההתפלספות האין סופית. אז כמה הערות.
      ראשית אני עוסק בפרקטיקה לא ברישום טענות וחויות. ההבדל בין תיאוריה ופרקטיקה ענק וחלק מכם עוסק בגישור הבדל זה כלומר הפיכת רעיונות לחפצים ויודע במה מדובר. אני דן בעניין אינסטרומנטי. לא בקטלוג של פשעי ישראל ולא ברישום של העוול לפלשתינים וסיבלם.
      מי שאמר שבארץ איש לא מת מרעב דיבר שטויות. אני במקצוע. בדקתי וראיתי חוסר מזון באוכלוסיה הישראלית. זו לא אפידמי זה לא נפוץ זה קיים. מוות ברעב זה מקרה קיצוני. ההיפך בעזה, למרות ערימות של כזבים לא היה בעזה רעב מעולם. רעב זה דבר מוגדר היטב, נומרי, כמותי, מדוד בשיטות מוכרות. לא היה שם רעב. יש כאן אינטלקטואלים ותלמידי חכמים כחול על שפת הים, מיצאו דו"ח מדעי אחד שמראה רעב בעזה.
      א-ב-ל ז-ה ל-א ה-ע-נ-י-ן.
      הרעיון המשונה למדוד ו/או לחוות את הסבל הפלשתיני כאלו יש סבל-מטר ואם נחבר פלשתיני למכשיר ייחודי זה או לדבר דומה או אם נתבונן יום יום במחסום או בפעילות מג"ב זה ישכנע את הלא משוכנעים בצדק הפלשתיני, הנו רעיון מטורף. הפלשתינים אומרים שהם סובלים ונמאס להם והם רוצים מדינה. בזה נגמר הכל. סוף סיפור. קוראים לזה הגדרה עצמית. אין שום קשר בין מה שהם אוכלים או לא אוכלים או מה שאני יודע עליהם או לא יודע לבין הזכות שלהם להיות עם חופשי בארצם.

      לא יעזור כלום. הם יהיו עם חופשי בארצם. המטריד אדם סביר הנו גורלו שלו. כלומר מה יקרה לישראלים בתהליך בלתי נמנע זה. בכדי למזער את הנזק צריך תהליך פרלמנטרי.

      חוץ מזה חלק מהטענות על החברה הישראלית ניצול, עוני, שחיתות צבא מטומטם בזבזן הנן על תופעות קיימות בכל העולם בדרגות שונות. הן נפתרו הכי טוב בדרך פרלמנטרית. מהפכות לפעמים מתהפכות. כאן המצב אינו קיצוני. לדעתי בהתרכזות בעניין זה כמו שעושה ועשה השמאל הפרלמנטרי האירופאי שנים רבות ניתן לשנות את מבנה הפרלמנט הישראלי.
      אין תועלת בזריקת השמות יחימוביץ או ליבנה (תופעה הכי ירודה בפוליטיקה הישראלית גברת לבנה מקבלת משכורת מיכם, מי שהוא יודע מה היא עושה ולמה היא מקבלת משכורת זו?) החרדים בחלקם לפחות לומדים תורה.
      אני רציני. אני התפקדתי פעם ראשונה בחיים ארוכים למפלגה, מי מהכותבים כאן התפקד? .

  13. תגובה מהבטן Says:

    דנה, העוני נמצא בכל מקום. כנראה שלא ראית אותו עד היום בעיקר כי היה לך נוח לעצום עיניים. ועכשיו כשראית, התגובה שלך היא להאשים את הממשלה והארכיטקטורה במקום את עצימת העיניים העצמית. אני לא מבין מה השוני בינך לבין בעלי ה"בתזונה של תודעה חברתית" בעבודה. יש סיכוי שהם לפחות לא חושבים שהם הפכו לחסידי אומות העולם כי נתנו שקית עם ג'אנק "לעניים".

  14. רתם Says:

    חשבתי הרבה על הפוסט במשך היום. אני חושבת שהוא טוב בגלל החוויה האישית ובגלל הקישור המתבקש בין החומות וההפרדות. אני לא רוצה להוסיף תגובות בעניין המאבקים השונים כי לאחרונה קראתי על זה הרבה, כאן ובהעוקץ ואין לי משהו מיוחד להוסיף. אני רק רוצה להתייחס למושג היהודי גמ"ח שזה ראשי תיבות גמילות חסדים אם איני טועה.
    היו מגיבים שהתקוממו על כך שדנה כן/לא ראתה וכו'. אני מוצאת שמקומם שהמוסד הזה עבר מהגולה למדינה. המילה חסד או חסדים מקוממת. מקומם שבמדינה רבת משאבים אנשים שחיים בעוני תלויים בחסדים. זה היה יפה ביהופיץ במזרח אירופה או בבריגה בלוב. אבל כאן יש מדינה והתמונה שדנה מעבירה היא מצב שהמדינה מקיימת. כמו שבימינו עובדות סוציאליות צריכות לכתוב הפניות של לקוחות הרווחה לבתי תמחוי. הרי אם זה מה שעושה עובדת מדינה, למדינה יש חלק מובנה בזה, בקיום העוני וההשפלה שבו, וזה מקומם. וגם הטעם שנשאר בפה, שעל חסדים, צריך לנשק את היד של הגביר.

    • irity Says:

      רתם זה נכון שמדינה צריכה לתת זכויות ולא להותיר את העוני לחסדים, אבל בוא נודה על האמת, המדינה אינה עושה זאת כבר זמן ארוך, ואנשים צריכים לאכול. טוב שיש גמ"חים, והם מעמידים את המראה במקום לא נעים, כי במגזר החילוני מסתפקים בלטעון נגד המדינה, אבל לא מוציאים מהכיס שקל.

      לגבי המאמר, אני רק רוצה לציין שבמצב הנוכחי , אשה כמו זו שמצויירת כאן יכולה בקלות לעבור לרמת שרת בהינתן גירושין והיתקלות במערכת החוקים הישראלית בנוגע לגרושות, הבעיה של משמורת, עיכוב גט (שתמורתו משלמים "כופר" כלומר את כל הכסף שמגיע מבן הזוג) וכולי.

      כמו כן, קל לעבור מרמת החיל לרמת שרת אם מתקוממים נגד "השיטה", וכתבתי על כך די והותר. מערך התיגמול הכספי בישראל מושתת על "חוקים לא כתובים" של נאמנות לשיטה. אפשר לשרטט את גדר ההפרדה שבין מחאה משתלמת (זכויות האקטיביסט, כמו שכתבו כאן) ובין מחאה מדירה, שהיא "סרבנות" עם ענישה ברורה, כלכלית ותעסוקתית, שהיתה לפחות בעבר גם צורה של הגליית דיסידנטים ו"אלמנטים" לא רצויים אידיאולוגית או ברמה של חשיפת שחיתויות. כתבה על זה הרבה ויפה מאד פרופסור סמדר לביא. כמובן שנשים במצבן של "נפגעות משה קצב", כאלה יש לרוב, גם כאן עוברות במהירות את הגדר שבין רמת החיל לרמת שרת, כי ברמת שרת אין לאף אחת VOICE, ומשם אי אפשר להגיד שום דבר שיהדהד או שאיכפת למישהו. את הופכת שקופה כמו בועת סבון.

      הפחד לעבור את הגדר הזו הוא הדלק הכי חזק של המשטר, הפחד "ליפול" לבור השחור הזה, הוא שמהווה מוטיבציה לקולבורציה עם המשטר, וכמובן להתפוררות מוחלטת של הרקמה החברתית והסולידריות.
      ואכן, מניסיון, ממש לא מומלץ להתנסות בזה, וכדאי להמשיך ולשתף פעולה ואת התסכול להוציא בפוסטים על "הכיבוש"…

      אני גם לא מסכימה בכלל עם כל מיני מיתוסים שמופצים בכוונת מכוון כאילו המהפכה באה מהבורגנות. הבורגנות ללא ההמונים ברחובות לא תשיג שום מהפכה משמעותית. כך ראינו את פרשת הפיאסקו של עמיר פרץ, שפחד להוציא את האנשים לרחובות, למרות שלדעתי היו יוצאים, והיו הופכים שולחנות אז. זה לא שאין המונים, וזה לא שאין נציגים, אלא שכולם פוחדים, הנציגים מחכים שההמונים יצאו לבד, וההמונים מחכים לקריאה מאורגנת. כיום אני כבר לא בטוחה שיש מי שיצא, אבל אז אני משוכנעת שהיתה לו האפשרות להשיג דברים, ולכן אולמרט מיהר להטביע אותו במשרד הבטחון, ולהותיר את המזכרת העצובה של עמיר פרץ והמשקפת המכוסה, בבחינת עיניים עצומות לרווחה.

  15. מעיין Says:

    רציתי לא להגיב, אבל בסוף הוכרעתי בידי הזעף…

    העוול המזרחי-מעמדי-חרדי-קפיטליסטי-וכו', שקשה מאוד למפותו ולדבר עליו בצורה קוהרנטית, והעוול כלפי הפלסטינים, אינם אותו עוול. לא יעזור. למרות שהעולם פרגמנטי, למרות הפוסט-סטרוקטורליסטים, למרות ההיברידיזם, למרות ולמרות. האסוציואציה ביניהם היא ספקולטיבית מאוד, ונוחה מאוד לכל מיני אנשים, יהודה שנהב למשל. אלמוג בהר למשל. אבל מה לעשות שישנם הבדלים עצומים בין זה לזה, הן בנוגע לסיבות, והן בנוגע לתנאי החיים, לעוול עצמו.

    לא יעזור לנטליה ולמחרים מחזיקים אחריה, אי אפשר להשוות בין החרדים שמחפשים אוכל באשפה, מסכנים ככל שיהיו, לבין הפלסטינים על מחסומיהם, הפקעות אדמותיהם, וכמובן המוות שהם חווים על בסיס דו שבועי. הטיעון הוא פולני ופשוט, ומי שאינו רואה זאת טחו עיניו – הפלסטינים הרבה יותר מסכנים. הסיבות למצב הפלסטינים קשורות בחלקן למצב המזרחים-חרדים, אבל ממש ממש, ושוב פעם ממש, לא רק למצב המזרחים-חרדים, אלא להמוני דברים אחרים. יש דרגות של אכזריות. יש הבדלים בעולם. די כבר עם הדמגוגיה בשקל של "התכת המאבקים למאבק אחד". באותה מידה אפשר לכתוב את זה על המאבק האקולוגי, או על המאבק נגד התעללות בבעלי חיים. הקריאה הזאת מאוד אסטתית-פואטית (וזה יפה אולי), אבל פחות פוליטית. יש כאן אולי כשל שבלוגיקה מכנים אותו מדרון חלקלק, סליפרי סלופ. במקום שבו שורפים ספרים ישרפו אנשים. זהו כשל. זה ששרפו באמת אנשים לא אומר שבכל מקום שבו שורפים ספרים ישרפו אנשים (וזה כשל לוגי אחר כבר). ונטליה אפילו הפליאה לסתור את עצמה – "תמיד ימצאו במה להשקיע", כלומר, אין קשר! גם אחרי שהכיבוש ייגמר ימצאו במה להשקיע. הקפיטליזם הגלובלי והצטרפות ישראל אליו לא קשורה בהכרח לכיבוש, יש קפיטליזם גלובלי והפרטות, ברוך השם, במקומות רבים בעולם. יש עניים ועשירים, יש פערים במקומות רבים. מי אמר שהפער המופתי כאן קשור לכיבוש? ואם מישהו אמר, חובת ההוכחה היא עליו. זה נשמע נכון, זה נשמע טוב. אבל חובת ההוכחה היא עליו.

    מה זה אמור לעניין את הפלסטיני מה המזרחי ירוויח ממעשיו, כפי שכתב כאן אחד המגיבים? האם התודעה הפוליטית של המזרחים חייבת להיות תודעה דווקאית? למה? ההיברידיות העבירה כמה אנשים על דעתם. בשם ההיברידיות הם יחכו לפיתרון כל כך טהור שלא יגיע אף פעם. פרופ' שנהב פשוט לא יכול לשאת את זה שאם יפנו שטחים, אז מזרחיים (הוא טוען שרוב המתנחלים הם מזרחיים שמצאו שלווה במדינת הרווחה שבשטחים, וזה נשמע הגיוני) ידפקו מזה, והאשכנזים ירוויחו, כי הם יטהרו פוליטית. הוא מעדיף שהפלסטינים ימשיכו לסבול, העיקר שהאשכנזים לא ירוויחו. העיקר שמהלך העיוועים הפנטזיונרי שהוא מתאר כדי לפתור את מלכודת הקו הירוק הוא היברידי, פרגמנטי, או כל באז-וורד אחר. זה מה שחשוב.

    עוד דמגוגיה: "מובילי המאבק נגד הכיבוש הם אשכנזים עשירים". קודם כל, אני מכיר הרבה עניים. שנית – מדובר על מיעוט שבמיעוט. אולי במילייה של רוב המגיבים כאן מדובר בסביבה מיידית, אבל צאו מהסרט בו אתם חיים. מדובר במאות בודדות של אנשים, מיעוט שולי שאולי הקולניות שלו משווה לו יותר נפח. די כבר לדבר עליו כפקטור מרכזי בזירה, ועוד פקטור מתנשא, יוצר חומות, עיוור למציאות. אנשים, רובם סטודנטים לא עשירים לדעתי, מקדישים ממיטב זמנם וימי שישי שלהם לאקטיביזם, ואתם נוזפים בהם בשם היברידיות, או מעמיסים על גבם הצר התעלמות מעניים. צר לי, אבל הפלסטינים יותר מסכנים מהעניים. זה נורא, אבל זה כך. המאבק הכלכלי הוא חשוב מאין כמוהו, אבל די כבר לכרוך אותו לכיבוש בצורה כל כך וולגרית. רוב האשכנזים העשירים מצביעים קדימה. צפו בתוצאות הבחירות לכנסת בחלוקה עירונית והידהמו מאחוזי קדימה בתל אביב.

    http://www.gov.il/FirstGov/TopNav/Elections/EResultElections/EEElection18/

  16. יונה עם משקפי קריאה Says:

    בהחלט הפוסט הכי טוב שקראתי כאן, ובין הטובים והחשובים בכלל.
    -עוד

  17. יוסי Says:

    אחלה פוסט!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: