גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל

by

עודד נעמן

צל העצים מהבהב מעליו כשהוא חוצה את השדרה הסואנת, ברחוב מרילבון, ונבלע אל מדרגות האקדמיה המלכותית למוסיקה. הוא הולך במסדרון, פונה, עולה במדרגות, וחוזר על עקבותיו. כבר כמה ימים שזה ככה, שהוא צועד הלוך ושוב. הוא הגיע ללונדון בשבת, במוצאי שבת, ללילה אחד, ומאז הלילה נמשך כבר כמה ימים. אנט עזבה אותו – כל כמה שעות הוא מוצא תא טלפון מטונף ומצלצל אליה אבל היא אף-פעם לא עונה. הוא עומד בתא הטלפון ומחכה שתענה. צליל חיוג בוקע מאפרכסת דביקה שצמודה לאוזנו. על רצפת התא בדלי סיגריות מבצבצים בין שאריות אוכל שהפכו לעיסה חומה צהובה בנייר עטיפה של מקדונלדס. סביב, על דפנות התא, תלויות מודעות מין, תצלומי נשים מעוותות ומספרי טלפון, ציורים של זין וכּוּס ועיגולי מסטיקים יבשים. הוא נגעל ורוצה לצאת אבל נשאר בגלל המחשבה שבדיוק כשיניח את השפופרת אנט תענה. ואז, כשהמתין בתא השתן והשפיך, הבין פתאום שצליל החיוג שממלא אותו תקווה הוא הסוהר של תא הטלפון. הוא החליט להפסיק עם זה, יצא מתא הטלפון, נשם לרווחה והלך ללא מטרה. הוא עזב את אנט מסג'ר והלך.

אך ככל שהוא תר את הרחובות של העיר האינסופית הזו כך הוא הרגיש שהנשים כולן בורחות מפניו. הוא השתכנע שעליבותו תמיד מקדימה אותו, מפלסת לו דרך כענן של סירחון, מרוקנת כל פינה בעיר רגע לפני שהוא פוקד אותה. הוא נטוש, וכל כמה שיתפלש ברחובות שום דבר לא יקרה לו, אף-אחת לא תיקח אותו. דווקא כשהוא אוהב את כולן הן עושות יד-אחת נגדו. דווקא כשהוא פגיע מכל הן בזות לו. וההתעקשות להמשיך לחפש רק מרחיקה ממנו כל מי שהוא כָּמֵהַּ למצוא. הוא תא טלפון מהלך.

הוא החליט להפסיק לחפש ולקבוע יעד. נכנס לאינטרנט-קפה ושילם עבור חמש-עשרה דקות. אחרי ששילם האיש בדלפק מסר לו פתק עם קוד שעליו להקליד כדי להשתמש במחשב מספר 4. החדר היה קטן ומלא וצפוף. היו שם עשרים או שלושים מחשבים צמודים זה לזה. כל משתמש התכרבל מול מסך המחשב שהוקצה לו והציץ בקנאות לצדדים, לוודא שהוא לבדו עם מסך המחשב שלו, עם המחשבות שלו. גרהרד התיישב מול מחשב מספר 4, הקליד את הקוד ופתח את הדפדפן. שם הוא מצא את לוח האירועים של האקדמיה המלכותית למוסיקה. בדרכו לבניין האקדמיה הוא הלך נחרץ, בלי להסתכל לצדדים, כי ידע שמבטו מבריח מבטים אחרים ושעכשיו, משיש לו יעד, הוא יכול להרשות לעצמו לא לחפש אחר אנשים אחרים, לא לבהות בשפתיים שלהם. הוא התקדם אל עבר האקדמיה למוסיקה כבן העיר, כמי שהרחובות מובנים לו, מובנים מאליהם. כשראה את בניין האקדמיה מבצבץ בין העצים בשדרה הוא נעמד, כי המראה היה יפה כל-כך. כשפניו אל האקדמיה למוסיקה הוא חצה את השדרה בקלות ובבת-אחת, כמו שצל ציפור חוצה את המדבר.

הוא יורד בגרם מדרגות ופונה ודוחף דלת עץ כבדה ומוצא שלט שמורה לו לרדת עוד קומה וללכת עד סוף המסדרון. מגיע ומתיישב בחדר, באמצע שורת הכיסאות האחרונה. שטיח כחול מכסה את הרצפה עד כל קצותיה והתקרה נמוכה. הכיסאות ערוכים בעשר שורות ועשויים מסגרת ברזל ומושב מרופד בצבע סגול. פסנתר כנף עומד בצד החדר וכיסוי שחור כבד מאפיל עליו. החדר נמלא אנשים שלא אבדו במסדרונות. הם מתרועעים בבדיחות מנומסת וניכר שכולם מכירים זה מכבר. גרהרד ממהר להטביע את עיניו בשטיח הכחול. אחרי כמה רגעים ארוכים הצ'לנית מתחילה לנגן את הסוויטה מספר ארבע במי-במול מז'ור לבאך.

גרהרד למד על באך מהמלחין אפרים. כשהיה בן שבע-עשרה גרהרד היה נוסע כל שבועיים לשיעור אצל אפרים,  שגר על הר הכרמל, בחיפה. כמו תקרת החדר בו גרהרד יושב עכשיו, באקדמיה המלכותית למוסיקה, גם התקרה בבית של אפרים היתה נמוכה. אבל הבית של אפרים לא היה כחול וסגול אלא חום, צהוב, בז' ולבן. אפרים עישן סיגריות ברודווי, שהן גרועות יותר מסיגריות טיים. מסנן מפלסטיק שחור היה נעוץ בין שפתיו ואפרים שלף אותו רק כדי לרוקן את שאריות הסיגריה שעוכלה ולהתקין סיגריה חדשה במקומה. קולו של אפרים היה עמוק וצורמני בעת ובעונה אחת. הוא היה נמוך, כתפיו צרות וגפיו רזים. כשהיה ילד חלה בפּוֹליו. אבל למרות מבנה גופו, המחלות והעישון, אפרים היה חזק ובריא מאוד. בגלל שאימץ את החולי הוא היה בריא יותר מרבים אחרים, שלמרות בריאותם הם חרדים ממחלות. "לא גייסו אותי לצבא בגלל הפוליו. הייתי הרוס! בטח! רציתי ללכת לצבא כי הייתי צעיר וטיפש! היה לי מזל!"

אפרים דיבר במשפטים קצרים ומהירים, ובחיתוכי הברות חדים. לפעמים, בזמן שהיו משוחחים, גרהרד היה חושב שבמקום להשתמש בקול כדי לבטא מילים אפרים משתמש במילים כדי להפיק קול. עשן הסיגריות התנועע בבית של אפרים בשקט, כרוח-רפאים ידידותית. את רוב רובו של חדר העבודה תפס פסנתר כנף גדול. מתחת לחלון עמד שולחן העבודה של אפרים, שתמיד נראה לגרהרד כאילו נבנה לעבודת כפיים, כשולחן נפחים או נגרים. על השולחן הונח לוח זכוכית שבעדו אפשר להתבונן בתצלומי ילדיו ונכדיו של אפרים. ברגעים בהם רצף דיבורו של אפרים היה נקטע – כשאפרים הושיט את ידו אל הכוננית לשלוף חפיסת סיגריות ברודווי חדשה – אז גרהרד היה מסתכל מהחלון שמעל שולחן הכתיבה אל מורדות הכרמל ומשטח הים.

אפרים סיפר לו שמערכת התווים נוצרה בכנסייה, כדי לסייע למקהלה לזכור מנגינות. כולם היו אז אנאלפבתים והיה צריך למצוא שיטת סימון שאנשי המקהלה יצליחו לזכור. לכל תו הוצמדה ההברה הראשונה של שורה מתוך תפילה ליוחנן המטביל. למשל דו הוא דומינו, אדונָי. אפרים לימד אותו לשיר כוראלים של באך. הוא לימד אותו קונטרפונקט. בכל שיעור, אחרי שעתיים בהן תרגלו תיאוריה וסולפג', אפרים היה סוגר את ספרי התווים והם היו מדברים על מוסיקה, על אמנות בכלל, ובמיוחד על תפקידו של המלחין, על הקומפוזיטור.

בפעם הראשונה שהגיע, גרהרד לא ידע כמה זמן השיעור ימשך. אחרי שעתיים אפרים סגר את הספרים וגרהרד התכונן ללכת. אלא שאז אפרים שאל פתאום, בהתרסה: "מה אתה מנגן?" -"קונטרבס". -"או! קונטרבס! יש לי משהו שכתבתי לקונטרבס סולו!" אפרים הורה לגרהרד לשוב למקומו והצביע על אזניו לסמן לו להקשיב. הוא ניגש למערכת הסטריאו, הניח תקליטור על מגש קטן, לחץ על כפתור והתיישב לצד גרהרד. קולות עמוקים ומעורבלים בקעו מהרמקולים הגדולים בחדר העבודה. קול הקונטרבס נשמע מוכר אך מעוות ואטום. לאחר שהקליט את נגן הקונטרבס אפרים השתמש במכשירים לעבד את ההקלטה. הוא שינה את הצלילים, קטע וערך מחדש, עד שהמנגינה התמוססה. גרהרד הרגיש שהוא מקשיב לקונטרבס במצוקה, קונטרבס שקורא לעזרה, שהקרקע נשמטת תחתיו. היצירה נמשכה שש דקות ארוכות.

"נו! תשאל!" אפרים קרא אחרי שהקול השתתק. גרהרד לא ידע מה לשאול. אפרים הסביר לו: "האמן מבטא זמן ומקום. הוא מבטא את הזמן והמקום בהם הוא חי. זה מה שהאמן עושה." גרהרד לא הבין. "תראה, לפני כמה שנים טובות בא אליי מלחין צעיר להשמיע לי את היצירות שלו. הוא השמיע לי יצירה שהוא כתב 'בסגנון רחמנינוב'. הקשבתי ליצירה ואמרתי לו שזה תרגיל מוצלח. הוא התעצבן! הוא אמר לי: מה תרגיל?! זאת יצירה! אז אמרתי לו: תגיד לי, אתה נולדת בסמיונוב ברוסיה ב1873 וראית כל החיים שלך רק שלג? לא! אתה נולדת ברמת-גן ב1970 וכל החיים שלך ראית שמש! איך יכול להיות שאתה תכתוב כמו רחמנינוב?! אתה מבין?"

בגלל שהאמין שהאמן מבטא זמן ומקום אפרים למד את קורותיהם של כל המלחינים שעניינו אותו. בשביל אפרים ללמוד היסטוריה היה ללמוד מוסיקה וללמוד מוסיקה היה ללמוד היסטוריה. "בטח שווגנר אנטישמי!" אפרים צעק פעם, "אני יכול להראות לך בפרטיטורה!". הוא התלונן על המוסיקה הנוראה שמולחנת בישראל. "אנחנו שבויים של אירופה, זאת הבעיה שלנו, אנחנו שבויים של אירופה. אנחנו לא באירופה! אנחנו במזרח התיכון ואין יותר אירופה! די!". המוסיקה של אפרים לא רוצָה שישמעו אותה, שינגנו אותה ברקע, היא מוכנה רק שיקשיבו לה, בכוח. כי בשביל אפרים מוסיקה היא כל-כך בלתי-נסבלת וכל-כך חשובה. גרהרד התרגש מכל זה. אפרים היה בלתי-מתפשר, במקום לפחד ולשתוק הוא היה צועק ובמקום להתרחק בבעתה הוא היה מחייך ומתקרב אל המהומה. "אני נולדתי בפלשתינה ב1943. שנתיים אחר-כך, ב1945, המלחמה הנוראה נגמרה. אתה מבין, מאי 1945 היה הרגע של המפץ הגדול. אנחנו ברגע שאחרי המפץ הגדול, כשהכל עוד רסיסים-רסיסים, ללא צורה, וצריך לחבר חלקיק לחלקיק, לאט לאט, כדי ליצור דבר חדש, תרבות חדשה. אתה מבין? אי-אפשר לחיות במזרח-התיכון במאה העשרים ולכתוב כאילו אתה בגרמניה במאה התשע-עשרה. לפה אנחנו הגענו אחרי שעזבנו את אירופה. כאן אנחנו מדברים עברית, שזו שפה קשה ואלימה. מדברים אותה מהגרון. עם העברית גם השתיקו ערבית. אתה מבין? לעברית אין עוד מוסיקה משלה. העברית מחכה שמלחינים יבינו אותה אבל רובם אפילו לא מנסים".  גרהרד היה מהנהן ומסתכל מבעד החלון, אל השמיים שיורדים אל הים.

"גם מוצרט וגם בטהובן היו תלמידים של היידן! אבל מוצרט המוסיקה שלו היא כמו יהלום. היא מלוטשת מדי. היא מבטאת את השאננות האריסטוקרטית שלפני המהפכה הצרפתית. בטהובן היה בן תשע-עשרה בזמן המהפכה הצרפתית. הוא גר ליד הריין, שהיה הגבול בין צרפת לגרמניה, והמהפיכה הצרפתית הסעירה אותו מאוד. בגלל זה בטהובן היה הראשון שהכניס את הדרמה אל המוסיקה." פעם אחת, אחרי שהקשיב ליצירה חדשה שאפרים הלחין, גרהרד אמר לאפרים שלמרות שהוא מנסה להיות קשוח וציני אפשר לשמוע במוסיקה שהוא בעצם רגשן. "בדיוק!" אפרים קרא, סיגריה מרצדת בין שפתיו, "זו טכניקה שאני משתמש בה!". פעם אחרת גרהרד שאל את אפרים אם מטריד אותו שעם מוסיקה כמו שלו הוא נידון לקהל מאזינים מצומצם מאוד. אפרים נחר בבוז: "אמן לא צריך קהל. אל הקונצרטים הראשונים של בטהובן כמעט ולא הגיעו אנשים. המוסיקה שלו נשמעה להם צורמנית ונוראה. הקהל לא יודע כלום. האמן צריך לבטא זמן ומקום טוב ככל שהוא יכול. אתה אף פעם לא תדע אם הצלחת אבל זה מה שאתה עושה. במקרה הטוב הסיכוי שלך הוא חמישים-חמישים. אם האמת תתגלה היא תתגלה רק אחרי שתמות." ולמרות זאת אפרים התגאה כשניגנו יצירות שלו, כשהזמינו ממנו יצירות חדשות או כשקיבל פרס מאקדמיה למוסיקה בשבדיה, למשל. "השבדים דווקא אוהבים אותי! לך תבין מה יש להם השבדים!"

כשתמו לימודיו בבית-ספר התיכון גרהרד הגיע לחיפה לעתים קרובות יותר. בזמן ההוא, בחודשים שאחרי התיכון, גרהרד קרא ושתה ובילה זמן רב לבדו. הביקורים אצל אפרים הפכו לעניין המרכזי בחייו. בינו לבינו גרהרד כבר קבע שיהיה מלחין אבל תאריך הגיוס שלו התקרב. גרהרד לא ידע מה לעשות, אם ללכת לצבא, ואפרים אמר לו שהוא לא צריך ללכת לצבא, שאין שום טעם. וגם, אפרים אמר, שלאף אחד לא באמת אכפת אם גרהרד ישרת בצבא ושכבר עדיף שימשיך ללמוד מוסיקה ושיעשה את מה שהוא אוהב. אבל גרהרד הרגיש שהוא צריך ללכת לצבא, שזה חשוב למרות הכל, שדווקא אכפת להרבה מאוד אנשים. גרהרד לא הבין איך אפרים יכול להתייחס לעניין בקלות ראש כזו. שבועיים לפני יום הגיוס גרהרד ביקר את אפרים בפעם האחרונה. בסוף השיעור הם עישנו סיגריה יחד וכשגרהרד נעמד ללכת אפרים אמר "בהצלחה ילד" והם התחבקו.

היא לא מנגנת טוב, הצ'לנית. גרהרד רכון קדימה, מרפקיו על ברכיו, ראשו שקוע בין ידיו ועיניו עוד נעוצות בשטיח הכחול. היא הורסת את באך הצ'לנית הזו. הוא היה מקשיב לבאך בצבא. בתקופה ששירת בבסיס הדרכה ענק במדבר הוא הקשיב לבאך בימי שישי בערב. הוא היה מפקד-מדריך בקורס מפקדים. בימי שישי כולם היו הולכים לחדר האוכל הגדול לארוחת שבת, לשתות אלכוהול גרוע ולאכול בורקסים ולהרגיש חגיגיים. גרהרד היה נשאר לבדו במגורי הסגל – עשרה ביתנים בצורת מלבן וביניהם כמה ספסלים ושולחנות פיקניק. כשכולם הסתלקו הוא היה ממהר להוציא את הרמקולים אל רחבת המגורים, מגביר את הווליום עד הסוף, ומשמיע את גלן גוּלד מנגן את הטוקטה ברה מינור. ברגעים הראשונים של הטוקטה, כשהנגינה עוד שקטה, גרהרד רק עמד והקשיב לקלידים של גלן גולד ממלאים את המדבר. כשהקצב גבר הוא התחיל לרקוד. הוא היה קופץ ומסתובב ומשליך את זרועותיו לצדדים. השמיים היו אז גדולים מאוד. הוא היה מדמיין שכולם עזבו את הבסיס, שהמבנים כולם נטושים ושהוא לבד במדבר. נואש ושמח הוא היה מחייך ושואל – מה אני עושה כאן? – ונגינת הפסנתר הרצחנית של גלן גולד היתה שוברת אותו. הוא היה קופץ ובועט בכיסאות הפלסטיק, בקירות, מטלטל את מיטות הברזל. ברגעים האלה, שהיו מהקשים והמסעירים בחייו, הוא לא האמין לכל התפאורה הצבאית סביבו, לא האמין שישוב להיות חייל. הוא האמין למוסיקה, לגלן גולד ולבאך, הוא האמין להם שהוא חופשי, שהוא בלתי מתפשר. כל כך הוא האמין בזה שגם כשארוחת הערב נגמרה וכולם חזרו הוא המשיך לרקוד, מתעלם מהאנשים סביבו, עד שהוא לא יכל יותר ונשכב על האספלט, ברחבת מגורי הסגל, והשגרה הצבאית היתה שוטפת אותו כמו ים שעולה על ספינה טרופה.

הוא קם ומתקדם אל קצה שורת הכיסאות. הצ'לנית עוד מנגנת, עוד שוחטת את באך. הוא מבקש מיושבי השורה לעבור ומעורר אי-נחת. כמה אנשים בקהל מסתכלים, לראות מי מפריע לקונצרט. סוף-סוף הוא מגיע לקצה השורה וממהר לצאת. הוא יוצא מהחדר ורץ במסדרונות האקדמיה המלכותית למוסיקה. רץ, עולה ויורד מדרגות, דוחף ומושך דלתות, עד שהוא שוב בשדרה והערב כבר ירד. הוא מתמהמה רגע והולך, והולך והולך – כלוא בתא טלפון, שבוי באירופה.

פרק מתוך "לימבו", סיפור על גרהרד ריכטר, ישראלי שנתקע בלונדון בדרכו לחייו החדשים בגולה.

תגים: , , , , , , ,

5 תגובות to “גרהרד ריכטר רקד באך כששירת בצה"ל”

  1. יוסי Says:

    איזה צירוף מקרים, בדיוק הייתי היום בקונצרט מזעזע של צ'לן מזדקן בואנזה שהצליח להרוג את בטהובן בצורה אכזרית למדי.. ולמרות הבורגנות הגרמנית הכבדה שמחאה כפיים בעצלתיים, השמש החורפית (אל תאמינו לאף אחד, האביב פה זה חורף) והאגמים שמקיפים את הטירה הבהירו לי שהשבי באירופה עדיין מרגש אותי, הרבה יותר מנחם ומרגיע מכל רגע בארץ.

  2. מירי שחם Says:

    איזה יופי את כותבת. אשמח לקרוא עוד

  3. ז'אן-קלוד Says:

    לא אמין.
    עם התנהגות כשלו, הוא היה נזרק מתפקידו. ואם נוסיף את השם, וסוג המוסיקה ששמע, סביר להניח שהיו אף מתעללים בו. כנראה שהטבחים והאפסנאים. (סטטיסטיקה של התעללויות בצבא הגנה לישראל בשנים 93-2001 ) אך לא בהכרח, תמיד ימצא מי שמצטרף למעשים כאלה.
    הכתיבה טובה.

  4. עודד נעמן Says:

    תודה יוסי, מירי וז'אן-קלוד.
    אגב, התצלום האחרון הוא של האקדמיה המלכותית למוסיקה ברחוב מרילבון בלונדון.

  5. מירי שחם Says:

    אה, סליחה. ראיתי 'כותבת אורחת' ולכן הנחתי שהכותבת היא כותבת. אתה כותב יפה .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: