אנשים כמוני (איך הבנתי מה זה מעמד)

by

אחרי שהחלטתי שאני לא ראוי להשתייך יותר למחנה השמאל, ושלמעשה אני ריאקציונר, קראתי קצת בקפיטל של מרקס. בד בבד, נברתי מעט בהארד דיסק, ומצאתי כמה קטעים שכתבתי באיזה קובץ במחשב מלפני יותר מ-12 שנה. הם עוררו בי כמה מחשבות.

יצא לי בשנים האחרונות להכיר מקרוב צעירים אשכנזים משכילים, מצליחים ושמרנים מאוד – כאלה שרואים בכל מה ששונה מהם הפרעה לסדר ולהיגיון. אני חושב במיוחד על טיפוס אחד כזה שאיתו עבדתי פעם, אדם מוכשר, אינטליגנטי ולבן – מעין ירון לונדון בן גילי. כשאני חושב על משמעות המלה ריאקציונר בישראל, הבנאדם הזה עולה לי בראש. אותו אדם ידע למצוא תשובה לכל בעיה על ידי ניתוח פשוט והגיוני. הוא החשיב את עצמו לאיש מחנה השלום, אבל כשהחלו לעוף קסאמים מעזה הוא אמר שצריך להעלות לאוויר כמה מטוסי אף-16 ולהרוג אלף אנשים בדיוק. הוא טען שהדבר יבטיח שקט וכך יחסוך סבל עתידי לכל הצדדים. "בדיוק כמו שעשו לערבים בגליל ובמשולש כשהם התחילו לחסום כבישים, ככה צריך היה לעשות לפלסטינים, רק בקנה מידה יותר גדול. בסופו של דבר זה לטובתם – גם מבחינת מספר האנשים שימותו", אמר.

העניין הוא שהסתדרתי איתו ממש טוב. השפה שלנו היתה דומה, וכך גם עולם המושגים. כמוהו, גם אני הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה. כשהילדים אחרים בכיתה היו מתלוננים שהבחינה היתה קשה מדי וכללה נושאים שלא נכללו בחומר הלימוד, שימשתי תמיד הוכחה לכך שהבחינה היתה דווקא אפשרית – עובדה שקיבלתי 96. לכן אימצתי בשלבים מסוימים את האידיאולוגיה הבורגנית הנפוצה, על פיה אלה שלא הצליחו פשוט לא התאמצו מספיק: בזמן שאני התכוננתי למבחן, הם הרי שיחקו כדורסל. יותר מכך: ראיתי בעצמי קורבן של אותם "עצלנים".

אם היתה נקודת זמן שבה שיניתי את השקפתי, זה היה בצבא. זה קרה בעקבות חוויה די בנאלית, אבל שבאופן מפתיע דווקא לא קשורה למחסומים. לא ראיתי אפילו קצה של מחסום בצבא.

בדצמבר 97', מיד עם תום הטירונות הכלל צה"לית, הוצבתי בבסיס נ"מ גדול בנגב כפקיד במשרד המילואים. כשהגעתי לשם, היה ברור לי לגמרי שזה הולך להיות עניין זמני. עוד לפני הגיוס התחלתי במיונים ל"ביטאון חיל האוויר", שאותם עברתי די בקלילות. כאמור – הייתי התלמיד הכי טוב בכיתה, אם לא למעלה מזה. דמיינתי שתוך חודשיים, אחרי שהעניינים הפרוצדורליים יוסדרו, אגיד שלום לפקידות המילואים שמסביבי ולבסיס בכלל, ואקח אוטובוס לתל אביב. בתל אביב דמיינתי איך  אשכור דירה קטנה, שממנה אצעד כל יום לבית מעריב, שם שכנה מערכת הביטאון. בצהריים אוכל עם הכתבים האחרים – כולם בוודאי אנשים אינטליגנטים להפליא. את חלקם כבר הכרתי מהמיונים – דיברתי איתם, והם סיפרו לי על הצ'ופרים שמקבלים הכתבים המצטיינים – ריאיון עם מפקד חיל האוויר, טיסה באף-16, ואפילו נסיעה לסלון האווירי בפאריס.

דמיינתי גם איך אשתלב בתוך רשימת התפקידים המזהירים של חבריי לכיתה בשדה בוקר. אייל התקבל לסיירת יהלום; שי לפלס"ר נח"ל; אורי – שלד"ג; רועי לסיירת מטכ"ל; עופר, שסבל מפרופיל נמוך בגלל אסטמה, נעשה מש"ק מודיעין בסיירת מטכ"ל; אמרי ושיר הלכו לגרעין נח"ל בבקעה, יחד עם כמה טיפוסים אמנותיים מירושלים שהפכו לחבריהם החדשים; ואני, שתמיד ידעתי שאהיה סופר, אשרת בביטאון חיל אוויר. כבר התקבלתי.

אלא שמשהו בפרוצדורה השתבש. בהתחלה התברר שאצטרך להמתין לא פחות מחצי שנה עד שאהיה זכאי להגיש בקשה לשינוי שיבוץ. אבל גם כשעברה חצי שנה, הבקשה נתקעה איפשהו. עבר שבוע ועוד שבוע, ותשובה לא באה. בפעם הראשונה שהתקשרתי לברר באגף כוח אדם, קצין המיון הממונה על העניין עוד שוחח איתי במידה לא מבוטלת של כבוד – הרי התקבלתי לביטאון חיל אוויר. אבל בפעם השנייה, כבר נעניתי בקוצר רוח מסוים, ובפעם השלישית הפקידה צרחה עליי וטרקה את הטלפון.

רק באותו רגע הסתכלתי מסביבי והבנתי: אני פקיד שלישות בבסיס נ"מ בדרום. זה לא עניין זמני. זה מה שאני, וזה מה שאשאר בשנתיים וחצי הקרובות.

ובינתיים, התחילו השמירות.

באותו בסיס שבו שירתתי היו כמה מאות גו'בניקים בשירות סדיר. לכאורה, לכל אחד מהם היה תפקיד. אבל למעשה, הדבר העיקרי שעשו כולם זה שמירות.

במשך הצבא, וגם אחריו, שמעתי על כל מיני צורות של שמירה. שמעתי על שמונה-שמונה, ושמעתי על שתיים-ארבע. אצלנו, מבנה השמירות היה אחר: כל כמה שבועות, שובצת לשבוע שמירות. בכל יום בשבוע הזה שמרנו עשר שעות –  שלוש שעות, עוד שלוש שעות ועוד ארבע, עם מרווחי שינה משתנים של שלוש עד שש שעות – ככה כל השבוע. בשאר הזמן שכבנו באוהלים המאובקים של האבטחה.

אני יודע שאצל חיילי חי"ר, נבנית סביב השמירות מיתולוגיה של גבריות, סבל וייאוש הירואי. בבסיס הג'ובניקים שלי, לא היתה שום מיתולוגיה. אף אחד לא הכין אותי לעניין הזה של השמירות. גם לא הכרתי את האנשים שמסביבי, שהיו ממחלקות אחרות בבסיס. פשוט שמו אותנו שם בעמדות, שבהן אסור לשבת, לישון או לקרוא. לא היתה כמובן גם שום סכנה, ולפחות לחלק מהעמדות לא היתה שום פונקציה אבטחתית סבירה.

בשלב מסוים גם הבנתי, שאנחנו לא שומרים על הבסיס, אלא על עצמנו. מבחינת הצבא, מי שמסוכן זה החיילים עצמם. אנחנו שומרים, כמו ששומרים שבת או ששומרים משקל. זאת הצורה שבה נוח לצבא שהחייל יהיה מצוי – בִּמקום שיצטרכו לשמור עליו, הוא שומר על עצמו.

אני אסיר, אסיר ששכנעו אותו שהוא שומר. כמו מדפים באפסנאות, כמו כנים לנשק, העמדות הן המקום שבו מאוחסנים חיילי המינהלה והתחזוקה. העמדה החלודה, עם ריח השתן והציורים הפורנוגרפיים המכוערים, היא לא בבחינת יוצא דופן. היא המצב הבסיסי. היא המקום שבו אני גר, ובו אני אמור להיות – עד סוף הצבא.

והזמן לא עבר. דקות, ועוד דקות, ועוד דקות בעמדה "13". דקות, ועוד דקות ועוד דקות ב"חלי". אני מנסה לדמיין עכשיו לעמוד שעתיים בלי לעשות כלום במקום שאין בו כלום (ומה שמסביב לעמדות האלה הוא באמת מרחב של כלום אולטימטיווי). זה נראה לי סיוט. באותה תקופה, עשיתי את זה עשרות פעמים בשבוע אחד.

רציתי לעשות משהו עם הזמן. ניסיתי לתפוס אותו איכשהו. לכן כתבתי  מין סיפור, בסגנון הפסאודו-תומס מאני שאימצתי לעצמי אז. זה הטקסט הראשון שמצאתי, מבין הטקסטים שהזכרתי קודם. כך כתוב שם למשל –

העור שבכפות הידיים, וגם סביב לנחיריים, ובצוואר ועל גשר האף, כולו יבש ומאובק, שחוק מעמידה בקור, בתנועת הרוח, בחילופי העונות. המעיל המלוכלך, המכנסיים הכבדים, כפפות הסיבים הפרומות, הכובע העשוי פרוות כלב מלאכותית, הגרביים האפורות, רצועת הקסדה, עורו הלבנוני סובל מהמגע הממושך, כמעט אינו יכול לזוז מבלי להתגרד, הוא מצמצם את עיניו, בולע את שארית הרוק ומושך את נעליו הכבדות קדימה, למקום בו אולי יש פתח. ובאמת הגדר נעלמת לכבודו, שער מוגבל במקום ובזמן מופיע בחושך, והוא עובר כמעט בלי להביט, רק הוא, רק בשער, מפגש חד פעמי.

עכשיו צריך לחצות את החצר אל חדר השומרים שנמצא בצידה השני, כדי לישון, כי השעה כבר שתים-עשרה עשרים ושבע, נשארו קצת יותר משעתיים למשמרת הבאה, בהתחשב בחוסר הסבלנות של מפקד המשמר, שבוודאי יעיר את השומרים ליתר ביטחון כמעט עשרים דקות לפני הזמן.

אנ די נבוך כשאניי קורא את הסיפור הזה עכשיו. יותר מכל דבר אחר, הוא מנסה לתפוס את הזמן הריק, את הריקנות של הזמן. אבל זמן אי אפשר לתאר. כל מה שנשאר זה סדרות של מספרים –

אבל בינתיים חובה עליך לישון, הוא פוקד על עצמו. לישון, זה העיקר עכשיו. לישון. שלוש שעות עוד שעתיים בערך, בבוקר עוד ארבע שעות שמירה, בלילה עוד שלוש ועוד שלוש ועוד ארבע, אותו דבר מחר ומחרתיים וזהו.

ומדי פעם, באותן שעות ארוכות – לא, באותן מאות דקות בכל משמרת, באותן אלפי דקות בכל שבוע שמירה – שאלתי את עצמי איך זה הגיוני. ידעתי, שאני אולי איחלץ מזה, אבל החיילים שמסביבי – נהגים, טכנאים, עובדי רס"ר, אפסנאים – הם יעשו שבוע שמירות ועוד שבוע שמירות, עד סוף הצבא. הם עושים את זה גם עכשיו, כשאני כותב את המשפטים האלה. ואם מישהו מהם יתמרד, או יצעק, או ייאחר – הוא פשוט ילך למעצר, ואחר כך יצטרך להשלים גם את שבוע השמירה שלא עשה. וזה, כמובן, בנוסף לדפוק.

 

אמרתי לעצמי שזה לא סביר. זה הרי לא הגיוני. הקצינים האלה שמחליטים, כשהם עוברים בדרך לחדר האוכל שלהם, נראים לי כמו אנשים רציונליים, חייכנים, אנשים כמו החברים שלי, אנשים מהסוג שהיה מסביבי כל החיים עד הצבא, ובעצם כמו חלק מהאנשים שמסביבי היום. הם כנראה לא מבינים כמה נורא בעמדה – מאות, אלפי דקות שלא עוברות. אם הם היו יודעים איך זה, הם לא היו נותנים לזה לקרות.

בנקודה הזאת, שמתי לב שרוב הקצינים הם אשכנזים, ואילו האנשים שעושים את השמירות הם כמעט רק מזרחים. ואז הבנתי. גם את זה כתבתי – טקסט נוסף, שכתוב במלים הרבה פחות פיוטיות:

הסיבה שאני שומר כמו כלב היא שאני נמצא במקום הלא נכון. נכנסתי במקרה, בשל טעות מצערת ואי הבנה, לתפקיד של הנחותים: עובדי הרס"ר, הטכנאים, האפסנאים, הפקידונים הקטנים, אלה שלא צריך להתבייש לדפוק אותם, להפוך אותם לכלבי שמירה, כי מבחינתנו, מבחינת האנשים שאני שייך אליהם, הם לא סובלים, הם לא מסוגלים לסבול, כי לא יכול להיות שיש להם תודעה בכלל. כשהאנשים האלה צועקים, אנחנו מגחכים ולא מאמינים להם.

אם הקצינים האשכנזים היו שמים לב שאני משלהם, הם כבר היו שולפים אותי משם. הם היו אומרים לי: סליחה, הדבר הזה לא מיועד בשבילך.

אם להשתמש במלים מעט בומבסטיות, הייתי אומר שככה הבנתי מה זה מעמד, ובכלל – מה קורה מסביבי. וזה, רק בזכות כך שחוויתי לתקופה מוגבלת צורה כלשהי של דיכוי טריוויאלי למדי, מצורות הדיכוי הקלות ביותר שעוברים המעמדות המדוכאים.

מכאן אפשר לחזור לאותו צעיר אשכנזי חביב והפיתרון שלו לבעיית עזה. מבחינתו, פשוט לא יכול להיות שהערבים סובלים. או במלים אחרות: הפועל "סבל" מקבלת משמעויות שונות בהתאם לשם העצם הצמוד אליו. יהודי צועק – זה הכול. ערבי צועק – זה כלום, קלישאה, רעש רקע.

אני מניח, דרך אגב, שהדבר היחיד שיכול לשבור את צורת המחשבה הזאת הוא אלימות. אבל המסקנה שלי היתה מעט שונה: החלטתי לנסות בכל מאודי לא להיות ב"קבוצת המחליטים" שמנהלת כל דבר ודבר ותמיד יודעת מה צריך לעשות. בקיצור, החלטתי לנסות לא להפוך לסובייקט. אני חושש שנכשלתי. אבל על אחת העמדות כתבתי אז את השורות הבאות, בסגנון אביב גפן:

אמא, תעשי אותי סובייקט
תלמדי אותי לבנות מגדל
אני רוצה להיות מדען או ארכיטקט
אני רוצה להיות רוצח או חייל.

פזמון: אני כובש מהחזית או מאחור
אני בונה גשרים גבוהים מעל הים
הזין הלבן שלי עשוי מאור
אני נוהג, אני יורה, אני קיים

אמא תעשי אותי סובייקט
אם לא תצליחי זה יהיה חבל
אמא, בשבילך זה הפרוייקט
אם תיכשלי ייצא לך ילד מבולבל
אם תיכשלי ייצא לך אינטלקטואל!

*

אני בכל מקרה לא התמרדתי. ניסיתי לפעול בדרכים אחרות. באחת משיחות הטלפון שניהלתי בעניין, אמר לי מישהו שהבנאדם היחיד שיוכל אולי לעזור לי להיחלץ מהבסיס הוא מפקד הבסיס עצמו, אל"מ נתי חמימי. רק אם הוא ירצה, יעבירו אותי מהבינמ"מ לארץ המובטחת של בית מעריב. אבל אני הייתי פקיד מינהלה, מזכירה של אחת מקצינות הקישור. לכאורה לא היה לי שום סיכוי לראות את פניו של המב"ס. ואפילו אם אראה אותו – ידעתי שהוא יחשוב שאני סתם קב"ניסט מהמינהלה שמדמיין שהוא רוני דניאל.

יום אחד, אחרי בערך שמונה חודשים בבסיס, ראיתי על לוח המודעות שליד חדר האוכל הזמנה לחידון בנושא מורשת הקרב של מערך הנ"מ, שייערך בבסיס בעוד כשלושה שבועות, במעמד מפקד הבסיס אל"מ נתי חמימי. חומרי הכנה, נאמר בהודעה, אפשר לקבל במשרד של מש"קיות החינוך.

ידעתי שזאת ההזדמנות שלי. רצתי למשרד של המש"קיות – כולן כמובן בלונדיניות אשכנזיות – ואמרתי שאני רוצה להירשם לחידון ולקבל את חומרי ההכנה.

וכך למדתי בטירוף, על מערכות נשק שמעולם בחיי לא ראיתי. שהרי לעבודה המשרדית ולשמירות לא היה שום קשר לנ"מ עצמו. למדתי על רכישתם של טילי ההוק על ידי בן גוריון, ועל הישגיו של הנ"מ במלחמת יום כיפור, ועל השימוש בטילי סטינגר. כשהגיע החידון והתיישבתי על הבמה כנציג "טייסת מינהלה", התברר שכל שאר המתמודדים הם מדריכי מערכות נ"מ, כלומר שייכים למעמד המיוחס, האשכנזי, שכמובן גם לא עושה שמירות.

החידון היה קל. ידעתי את התשובות לכל השאלות. אחר כך סיפרו לי שהמט"מ, כלומר הסא"ל שמפקד על המינהלה בבסיס, שאל את מפקדי הגפים שמסביבו מי זה החייל הזה, ומפקד המטבח אמר לו: "אתה לא מכיר אותו? הוא טבח!".

בסוף נשארתי באחד-על אחד עם מדריך שמנמן עם משקפיים שנחשב לגאון של מחלקת הדרכה. הבסתי אותו בהפרש קטן. לפני שהבנתי מה קורה, מצאתי את עצמי לוחץ את ידו של אל"מ נתי חמימי, שהעניק לי תעודה של אלוף מור"ק הנ"מ לתקופה 1998/1.

אחרי בערך עשרה ימים, ראיתי עוד מודעה, שהכריזה על "דלת פתוחה במשרד המב"ס". נרשמתי גם לזה. הייתי בטוח שסוף-סוף אלת המזל לצדי. כמו שתיכננתי, כשנכנסתי והצדעתי, נראה היה שהוא עדיין זוכר אותי מהחידון, אמנם במעורפל. כל מה שנשאר לי זה להתחנן.

הוא הסתכל בי בתימהון מסוים, מנסה להבין איך לסווג אותי, ואז שאל –

"למה בעצם שתלך לשם? למה שלא תישאר כאן בבינת"מ?".

 על סף דמעות, הסברתי לו שהייתי באמת שמח להישאר בבסיס, אבל אני באמת באמת מאמין שאוכל לתרום תרומה משמעותית יותר לצבא בתור כתב בביטאון חיל האוויר.

הוא חשב רגע ואז אמר לי –

"יש לי רעיון מצוין בשבילך. אנחנו עומדים להפיק עלון מידע של הבסיס, שייצא כל חודשיים. יקראו לזה 'בינמ"מון'. אני מציע לך לקחת בזה חלק". הוא עצר לרגע ואמר, "בנוסף, כמובן, למשימות האחרות שמוטלות עליך במסגרת התפקיד שלך היום".

הודיתי לו בנימוס.

לביטאון חיל האוויר מעולם לא הגעתי. בסופו של דבר, נשלחתי לקורס חובשים, וחזרתי לבסיס בתור חובש במרפאה. על ימי האימה במרפאה, שגם הם קשורים לאשכנזים ואשכנזיות סדיסטיות כבר כתבתי כאן.

אבל העיקר שלא עשיתי יותר שמירות. אלוהים אלוהים אלוהים איזה מזל.

תגים: , , , , , , , , , ,

90 תגובות to “אנשים כמוני (איך הבנתי מה זה מעמד)”

  1. חדוה Says:

    ו.. מה קורה היום, איזה מין סוביקט אתה , כשאתה סתם מתרווח לא נאבק על דרך
    לא שומר על עצמך , עם מי אז אתה בוחר לתקשר?

  2. מירב Says:

    כי אם תעזוב את היחידה שלו זה יפגע לו באגו.

  3. חגי Says:

    באחד הלילות בקורס קצינים שוטטתי ללא מעש בבסיס עם חברה עתודאית. מישהו מהיחידה שלי באגף המודיעין המהולל היה מאוד מתנשא ורע אליה באותו היום והיא הייתה על סף דמעות. באיזשהו שלב היא שאלה אם כולם אצלנו ככה. בהתחלה אמרתי שלא. אחר כך הבנתי שכן. אז גם הבנתי שאני כזה. לא מרוע, לא מכוונת זדון. זה פשוט היה נדמה לנו שאנחנו יותר טובים במודיעין, ומזה שאנחנו יותר טובים בצבא, ומכאן שאנחנו אנשים יותר טובים.

    אחר כך כשהחלטתי לעבור לאוגדה חשבו שהשתגעתי. אמרו לי שזאת טעות נוראית. כמובן שהם צדקו – זה היה מזעזע, לילות ביבילים מצחינים, במשמרות הזויות של אלף שעות, עם חיילים שאין שום דרך להתמודד איתם וחיילות שמשמשות בעיקר כפקידות סוג ב' ועושות כלום שמונה שמונה במשך שנתיים.

    כמובן שאני לא שמרתי, והלכתי לחדר אוכל קצינים, והייתי חבר של מש"קית הת"ש ושל מש"קית החינוך ודיברתי כמה וכמה פעמים עם מפקד האוגדה. ובכל זאת, זאת הייתה הסביבה שלהם, של השחורים, של העם, של האנשים שלא קוראים ספרים ושיכולים לעשות משמרת של 72 שעות (אני לא צוחק).

    עזבתי את האוגדה וחזרתי לחיל המודיעין האהוב שלי, אבל הרבה אהבה אליו לא הייתה לי. סיימתי את השירות כמדריך בקורס קצינים, באותו בסיס שהלכתי בו פעם עם חברה עתודאית. גם בקורסים שאני הדרכתי, המצטיינים היו תמיד אותם יוצאי יחידות מובחרות של החיל, אותם בתי הספר ואותם השכונות.

    גיליתי שלא כל כך קל להפסיק להיות אחד מה"אנחנו" כשהאנחנו הזה הוא כל כך נוח. אני עדיין תמיד קצת חשדן ביחס לאלו שמציגים את עצמם כ"פוסט אנחנו". אבל לפחות אני קצת חשדן גם ביחס לאלו שלא מתביישים קצת להיות ה"אנחנו" הלא נורמאלי הזה.

    • עומר Says:

      חגי – ביחידה שלך היו אנשים מתנשאים??? לא יאמן!

      נדמה לי ששכחת שלב – נדמה שבמודיעין חכמים יותר, ולכן טובים יותר.
      (וחכמים יותר כי ההורים שלנו יכלו לשלוח אותנו לבתי ספר טובים / לממן שיעורים פרטיים / לדבר עם החבר מהצבא שיסדר לנו תפקיד מצויין…)

  4. יותם Says:

    מדהים לחשוב על המקום שתפס ביטאון חיל האוויר בהיסטוריות של לא מעט אנשים מזן מסוים. אולי כי זה ייצג אלטרנטיבה פחות בנאלית (פרוטו-היפסטרית) לשירות בגלי צה"ל ובבמחנה. עוד מוזר, שלמרות הרבים שלא התקבלו, מעולם לא פגשתי מישהו שממש שובץ לשם. ואולי בכלל אין עיתון כזה, רק מיראז' שאינו אלא האחר הגדול המדומין של אותם אשכנזים ספציפיים.

    לגבי המעמד והיתכנות הסבל, הזכרת לי ציטוט שאמר קצין בצה"ל באחד מחודשי האינתיפאדה הראשונים:

    "הפלסטינים ספגו מאות הרוגים, ולצערי הרב נהרגו בתקופה הזו גם אזרחים וחיילים (כלומר יהודים – י.). לא אנקוט במספר, כי אנשים הם לא מספר"

  5. א.ב. Says:

    פוסט מעולה!

  6. hani24 Says:

    עצוב ומצחיק שאתה צריך לעבור כזאת חוויה על מנת להבין מה אחרים עוברים כל ימי חייהם….זה החלק המצחיק…העצוב הוא שרוב האנשים לא עוברים חוויה מסוג זה וממשיכים בחייהם כאילו כלום!

  7. גדי Says:

    נפלא ממש. (אני חושב שרק אנשים כמוני, חובשי מרפאהבמיל' הפטורים משמירות, יכולים להבין את תחושת החסד המתוארת בשורה האחרונה של הפוסט).
    הדיאלוג עם המב"ס היה קורע לב וקורע מצחוק כאחד.
    באותו הקשר, הסיפור שלך משקף עוד תהליך בפיתוח גזע האדונים של תנועת הנאורות. תמיד יוצא שמישהו ממעמד האצילים נזרק באופן שרירותי מגן העדן של גלי צהל והשייטת ומוצא את עצמו מדשדש במי האפסיים יחד עם שאר העבדים בחימוש. אצל רודיארד קיפלינג זה מופיע ב-"שירים מתוך הקסקרטין" ואורוול גם קצת מבטא אתהמצב הזה.

  8. כרמלה כ. שלומי Says:

    פשוט מעולה מה שכתבת. כל מי שהיה בצבא, ולא משנה בן כמה הוא, יבין על מה אתה מדבר. זה קיים גם בגוף הנחשב כור היתוך. הבעיה היא שעבור רוב אלה שהיית במחיצתם זה גם ממשיך לאזרחות וכאן זו גם הבעיה שלנו כחברה.

  9. irity Says:

    איך אני אוהבת להידחף לשיחות של מילואימניקים.

    אתה מבצע "הסברה" מעולה לצה"ל. אלא שהדברים לא כך ולא היו מעולם כך. צה"ל הזריק אנתרקס לחיילי "המעמד העליון", ונתן להם לשתות אורניום בקישון, וזה רק מה שכתוב בעיתון. חיילי "המעמד העליון" נקברו כמו כלבים חצי חיים בלבנון (יואב גלנט, מבצע השייטת שנכשל), חיילים נשלחו בלי אוכל ומים ב"לבנון 2", ובתקופה שלי, בלבנון 1, צהל שלח את כל "המעמדות העליונים" כמו ברווזים לשוטט במארג עיון, להיות מופצצים על ידי חיה"א שלנו, ולרדת מהפסים ממה שהם עשו וראו כדי לשרוד בשטח. ממה ששמעתי , המצב במלחמות הקודמות היה גרוע יותר, מבחינת "המעמד". טעות מרה בידך, ואתה מטעה את הציבור, מקווה שלא ביודעין. כל ילדי המודיעין כאן שחושבים שהם שיחקו אותה, החיים עוד ארוכים, ואין ארוחות חינם.
    שירתתי בחיל האויר (להק מודיעין) בתל אביב, ומה שראו עיני במחילות לא נשכח. שלא יעבדו עליכם, עדיף להיות שוורעצה חייה בשמירות אינסופיות מאשר עפרי אילני.
    ואיך בדיוק המידרוג העדתי מסתדר עם המב"ס בעל שם המשפחה תמימי ? זה תרגום של גרינבלט ?
    גבב של הסברה.

    • ofrilany Says:

      יכול להיות שאת צודקת. אבל בכל זאת אני לא לגמרי מבין למה זה גבב של הסברה.

      • irity Says:

        הסברה כיון שאתה משעתק )REIFY את מנגנון הגיוס-הסברה צה"לי, שמבטיח מוביליות חברתית למי שמתגייס ליחידות העילית. נכון, צהל נותן את חלקו, את המוביליות, אלא שכמו מפיסטו מגלים את האותיות הקטנות בהסכם לא תמיד בזמן הנוח, ואז כבר אין למי לכתוב פוסטים.
        חיילי יחידות עלית בצהל מוכרים את נשמתם לשטן, וזה מתבטא בחיי המשפחה שלהם בדרך כלל, ואת חשבון הנפש עושים בגיל שכבר לא בראש לכתוב לאף אחד, וגם מתביישים ומתקפלים פנימה. בעיני זה גבב של הסברה, על רקע המציאות הישראלית שבה במילא אנחנו חיים בפוסטר של לשכת הגיוס.
        מה רע בשלוש שנים שמירות במדבר ואחריהן חיים של חירות ? חירות רגשית, כלכלית, פילוסופית, רוחנית.
        סליחה על השימוש בגבב, אבל כאשר מדובר בצהל ה MOLLESTER אני מאבדת את הנימוס. ולדעתי אין מקום לקרוא לזה משהו אחר. כמובן, עכשיו כלם יעלו זכרונות מחיל האויר, אבל אלה זכרונות של אנשים שאין להם זכרון (צעירים בעיקר), ואלה זכרונות מאד מצונזרים, מכל מיני סיבות
        אפילו ארי פולמן, שמכר גירסא מתוקה מידי למלחמת לבנון, החל את הנפילה שלו בגיל מאוחר, רק אז הוא נזכר בכלל במה שהיה. זה אמור להיות אות אזהרה.

        אתה מצייר איזה דולצה ויטה שלא קיים.

      • ofrilany Says:

        הבנתי. יכול להיות שאת צודקת – אני מניח שניסיון החיים שלי עדיין קצר מדי בשביל לדעת. ניסיתי לתאר כאן חוויה ותובנה שעלתה ממנה.
        בכל מקרה אני מסכים איתך בעניין הזה: בדיעבד אני שמח שהייתי שם ולא בביטאון חיל אוויר או מקום דומה.
        אבל כל העניין הוא שבדיעבד זה לא חכמה. באותו זמן שעמדתי ב"13" ממש לא חשבתי ככה.

    • רתם Says:

      שלום עירית, לדעתי זה לא רק שהצבא "מבטיח מוביליות…" אלא שכבר מגיעים לשם עם מוביליות. שנים הכרתי את גלילות מרחוק, אבל רק כשבן של מכרים שלי התגייס לשם והתחיל קורס ארוך שבסופו הוא משרת בעיר הגדולה, פתאום הבנתי – יא אללה, איזה תמימה אני- הרי גלילות יושבת שם בדיוק בשביל לשרת את בני האליטות שמגיעים אליה מרמת השרון, ת"א והרצליה. האליטות, לא רק מסדרים לילדיהם שרות שם, אלא גם מסדרים ש"שם" יהיה מתחת לאף. וזה מבנה הכוח, ארוג דבר בתוך דבר.

      • irity Says:

        הי רתם, אני חושבת שזה בכל זאת הפוך. כלומר, למיטב זכרוני השכונות הצפוניות נבנו סביב גלילות, מבחינה כרונולוגית ולא ההיפך. רמת השרון, אם אינני טועה, היתה מעין "בנה ביתך" לקצינים, גם אפקה אגב, וצהלה כמובן. וכמו היום, אם למשל לוקחים את ראש העין, המיזם הזה מוביל ל"שכונות יוקרה" כיון שצהל הוא המדרג, המשלם, והקובע (בעברית "השולת"). זה לא משהו יזום לבנות בסיס יוקרתי ל"לילדים" אלא ההיפך, בונים את הבתים ליד הבסיס.

        בדרך כלל זקנים הם טרחנים מיותרים, אבל בענייני צבא אולי, כדאי לפעמים לשוחח עם זקנים, וזקנות כמוני, כי הגלגל חוזר, והניצול של הבורות של כל דור חדש היא כן עניין יזום דוקא.

        אני רק חשדתי שמלבים את אש הנחיתות העדתית כדי להתגבר על "בעיית המוטיבציה" ולמכור לאחינו המזרחים לוקשים על כמה טוב להיות אציל וקצין. לא תמיד העניים והמנוחשלים יותר טפשים, לפעמים "אשריי עני אני , ומנוחשל" כמו בעניין הצבא. אין שום דבר טוב בצבא. נקודה. זה הכרח בל יגונה, וחבל מאד שיש מי שמנסה להשכיח את זה. עכשיו כאשר ה"עליונים" הבינו את זה, הם מנסים למכור את החבילה הגרועה הזו למנוחשלים, כושים, שחורים, מרוקאים ועיוורים. זה מה שהרעים אותי ממרבצי במוסד הגריאטרי אליו אני חוזרת מייד. אני אשמח לשמוע את פרחי המודיעין שכותבים כאן בזחיחות, בעוד עשרים וחמש שנה.

      • האמורי Says:

        זה שדברים משתנים (וכמובן, הרבה דברים אחרים נשארים אותו דבר) זה נכון. אני מניח שאפילו באותו בסיס הפרופיל של הקצונה הוא כבר די שונה היום.
        ואת צודקת גם שנתי חמימי עצמו (שיניתי טיפה את השם שלו) הוא אכן יליד פרס, מה שמהווה פרצה מסוימת בתזה שלי. הנה, אני רואה שגם מבחינתו יש חיים אחרי הצבא – הוא אפילו חבר בוועד המנהל של "המרכז להעצמת האזרח" (!) –
        http://www.ceci.org.il/heb/members/mati_samimi.html

      • עמיעל Says:

        אני רואה שהוא מיוזמי ה"מבוכיף" – אולי הוא יוכל להציע לך עבודה ב"מבוכיפון".

        ולעניין הפרצה בתזה – הרי כשהוא הגיע להיות מפקד הבסיס הוא לא עשה כלום לטובת המעמדות מהם הגיע – כלומר הוא רק רצה לעבור מעמד בעצמו.

      • ofrilany Says:

        כן, המבוכיפון הוא בהחלט אופציה

      • פרידמנית Says:

        לא פרצה ולא בטיח,
        הקצין המהולל הגיע לבד לישראל, כלומר בלי הוריו, ועבר תהליך של חילון ומחיקת זהותו במוסד "מאיר שפיה", בין זכרון יעקב, לבת-שלמה ומושבות ברון דומות, לבין יקנעם, מעוז הגלאנטיות.
        אז מה מזרחי בו?
        המזרחים שלא משרתם בצבא, הם בנים למשפחות שצריכות להתפרנס וצריכות את הילד שלהם עובד. אותו ילד שראה איך אבא שלו מושפל בעבודות יזומות למיניהן או "עזרה סוציאליסט".
        לאשכנזים יש לפחות השכלה שמאפשרת או אמורה לאפשר להם לחשוב מה הם עושים בשמירות ואיך לצאת מזה. הנסיכות שעופרי מתאר, והנחיתה בבסיס, הם הנישול מהכתר של יורש העצר וזו נפילה.
        לבחור מזרחי אין שום כתר לרשת. חלק מהמזרחים מנסים להיכנס לצבא כדי להתקרב לכס המלכות האשכנזי, בלי להבין שהוא ריק והיה כבר רצח אב.
        בקיצור:
        בשביל להיות השמנה והסלתה של הצבא הישראלי אתה צריך הזדהות אשכנזית, גם אם נולדת באיראן או במרוקו. וזה שיש גם אשכנזים שסובלים, לא משנה את העובדה שבין המרוויחים יש בעיקר אשכנזים. לכל דבר מחיר, חברים….

    • איתמר Says:

      שום פרצה בתזה. הוא היגר לישראל אחרי מדיניות ההפגרה והרישוש שהמדינה הפעילה כלפיי מזרחים בשנותיה הראשונות. זה כמו שמהגרים לפה עכשיו יהודים מזרחים עשירים מפריז בנים ובנות להורים עשירים ומשכילים בתקופה בה דווקא יעודדו ידיעת שפה מערבית. וגם שינסו לומר להם משהו-הם יכולים לקנות הכל.

    • irity Says:

      פרידמנית, סביר שהקצין נולד בשנת 1970, ולא זכורה לי עליה מסיבית ממרוקו. גם התיזה של איתמר מפוקפקת. רוב הסיכויים שהוא נולד פה, לאבא שהצליח חרף מדיניות הרישוש ההפגרה ומחיקת הזהות להגיע למרכז הליכוד נניח, ולנהל תחנת מוניות מצליחה בנתניה.

      הצרפוקאים, למיטב הסתכלותי, לא הולכים למסלול צבא קבע, יש להם מספיק כסף לעשות דברים יותר משתלמים. הקצין הוא בדיוק "המוביליות" המובטחת דרך הצבא, בדיוק כמו שגל כץ התקדם, ואבא שלי, וסבא שלו, וכל צבא האימפריות שהתנחל בו שלא מדעתו. ברגע שנחה דעת המנהלים שהמזרחי המדובר כשיר לרובוטיזציה והפיכה ליאפי רכשני וצרכני, הוא קיבל את חלקו בעוגה.

      • איתמר Says:

        כתוב בביוגרפיה שלו שהוא הגיע לפה כנער בשנת 1969. זאת אומרת שהוא לא גדל פה כנער "מזרחי". הוא לא גדל פה כנער שאפשר להפגיר אותו במסלולים מקצועיים וכך להיות מוסלל כבר מסוף גיל היסודי למשבצת עבדות.
        הוא גם ניצל מהרעלת מוח מסטיגמות של תסריטאים אשכנזים שכתבו סרטי בורקס.

        שוב, נסי להטעין יהודי מרוקאי מצרפת (שלא עבר הפגרה ורישוש ולכן הוא כנראה עשיר ומשכיל) בסטיגמה מזרחית, מעבר לזה שזה יראה לו אווילי, הוא פשוט יקנה את הבניין שלך.

      • irity Says:

        מתחיל להיות מעניין ברמת הבילוש 🙂 אם הוא הגיע כנער מאיראן, אז נמצב אותו כיליד 55 בערך, משהו לא מסתדר לי פה מבחינת תאריכים. אני משערת שמב"ס זה מקסימום אל"מ או סא"ל, אפשר לקבל הסבר מבחינת הגילים והזמנים של השירות הצבאי של עופרי, שהוא בערך יליד 80 ? האם המב"ס היה אז בן 45 ? הגיוני ?

        לגבי העולים מאיראן, בדומה לעולי גרבה וכמה "שאריות" בעולם הערבי, מדובר פעמים רבות בסייענים של ישראל שהיו כבר שם ציונים שרופים יותר מאתנו פה. רוב יהדות איראן שלאחר המהפכה היגרה ללוס אנגלס ועושה חיל.

  10. אהד Says:

    מזל שזה רק לשלש שנים.
    אבל נו, לפחות גילית שאתה גם יכול להיות שחור.
    תאר לך על כל האנשי תקשורת האלה שדרכם היתה סלולה בשושנים- בסוף הם מתפקדים למפלגת העבודה וקוראים לעצמם "חברתיים" 🙂

  11. שני קדר Says:

    היי עפרי, משהו מאוד ריגש אותי בפוסט הזה שקשה לי לנסח אותו. אולי כי הוא מזכיר לי טקסטים מהגליון האנטי צבאי של "מלחמת המילים" ששימש לי מגן חי כשניסיתי להסביר למה אני לא הולכת לצבא. הוא מעביר את התחושה הזו של היאוש הגדול, העוטף, השורף, שהיה לי כל פעם כשניסיתי לדמיין את עצמי מתגייסת. זה חידד אצלי מאוד את התחושה שלי כמאוד רגישה ביחס לעולם (אותו ה"תירוץ" של אביב גפן – שהוא היה רגיש מדי בכדי להתגייס, בשלב מסויים הוא שינה את גרסתו והפך את הדיסקית בגב לתירוץ הרשמי לפטור). אני זוכרת גם מה קרה לחברים שלי כשיצאו מהצבא – איזו שכבה של עכירות נוצרה על גבי העיניים שלהם. השימור של אותה רגישות נתפסת בישראל כאיזו מותרות וזוהי תמצית קוד האלימות של החברה הישראלית (בעיני) זו שמתחילה כדיכוי הביתי של השכבה "השלטת" כלפי בניה שלה: קודם כל תפסיקו לבכות. וההמשך ידוע.

  12. צעירה Says:

    אהבתי – עדיף להיות שוורעצה חייה. פוסט מעניין – בעיקר התמונות ותגובות מעניינות לא פחות. לכותבים הידד!!!

  13. ניצן Says:

    איזה יופי של רשימה, עפרי. אני חושב– וכך אני חושב על זה בדיעבד– שהצבא הוא בעצם מין חיסול ממוקד ומתמשך של תחושת הזמן. וזה באמת משונה שאפילו התעללות לא שוברת כמו זה. הספירה האובססיבית של הימים עד השחרור (או עד החופשות הקצרות בין לבין) זה רק סימפטום של הריק המוחלט הזה. אני לא יודע אם יש סטאטיסטיקה לגבי זה אבל בטוח שיותר חיילים מתאבדים בשמירות מכל מקום אחר- ולא בגלל האתוס הפסיכולוגיסטי של "הם לבד עם עצמם". מאידך, זה גם מה שמייצר את האינטגראציה. השמירות האינסופיות או ההמתנות האינסופיות האלה מציבות אותנו בדיוק שם, בשוויון המוחלט בין הלא-סובייקטים כמו שאתה כותב. הפתרון שלי לריק הזה היה להבריח את אריסטו בתחתונים (המפקדים היו מממשים אותנו לפני עלייה לשמירה לפעמים). אתה וודאי זוכר את החוברות של מאגנס בכריכה דקה.

  14. אורי ברקוביץ' Says:

    נחמד להכיר מישהו עם סיפור דומה משהו: כמעט בלתי אפשרי להתחמק מהשאלה מה עשית בצבא. לפעמים אני עונה "הייתי עסוק בלהתחמק משמירות". בטירונות היה לי מזל. בקורס כבר התחלתי בתואר הראשון ובבקו"ם (סיירת 377) כבר הפכתי לד"ר לפטורים. כשכוחות הציר החלו לסגור עלי, פסלתי מקצוע ועברתי לבסיס הדרכה – שם לא שמרתי כי הייתי סגל ואחרי כן לקצין העיר תל אביב – שם לא היו שמירות בכלל. במהלך השירות שלי שם סופר שהגיע מפקד חדש לבקו"ם שביטל חצי מהעמדות. על המכתב אקספרס רשום עם בולים צבעוניים מסודרים יפה למפקד גלי צה"ל שלונסקי מעולם לא ענה. עד כאן על שמירות ועל תסכוליו של כתב צבאי בכוח.

    באשר לתודעה המעמדית, חוויתי שירות שבו חוויתי דווקא היפוך תפקידים, שבד בבד שומט את הרגליים תחת הטענה של עפרי אבל בבחינה נוספת נותן לה משנה תוקף. באחד הבסיסים בהם שירתתי הגווארדיה היתה דווקא מזרחית ברובה והחוויה היתה של אשכנזי מדוכא עח ידי מי ששמחים על ההזדמנות להתעלל או סתם לאמלל בנקמה על חמישים שנות קיפוח.

    האם הסיפור הוא של יחסי כוחות במסגרת טוטאלית ולא של אשכנזים-מזרחים? אולי גם. אבל כשאני חושב על כך כרגע תוך כדי כתיבת התגובה, מוחק וכותב מחדש, מהרהר במה שעפרי טוען, אני פתאום נזכר שגם בבסיס הכי רע שהיה לי, הייתי לא יותר מאשר ג'וק שחתול משחק איתו קצת ובסוף משחרר, כי הוא לא יכול באמת לפגוע בו.

    3 ימים לקח לי לצאת מהאפסנאות – עליה אמרו שיוצאים רק בארון (וגם זה לאחר שהציעו לי "לנסות" אותה) וחודשיים עברו מרגע שהחלטתי להיפרד מהבסיס הזה לשלום עד שנחתתי בבסיס של סטלנים מפונקים ברחוב טשרניחובסקי, שם הייתי יושב במרפסת בערבי חורף, מעשן מקטרת, מניע את המבט בין ענני הסערה האפורים מעל לבין גן מאיר. ומחייך.

  15. יואב Says:

    אני רואה שיש כאן לא מעט יוצאי חי"א. או כמו שקוראים לזה אצלי בגאווה במשפחה המורחבת, "משפחת חיל האוויר". אני חושב שחיל האוויר מספק הצצה לא רעה לעניין המעמדות, למי שרוצה להבחין בכך, כי כל כולו בנוי מ"טייסים" ו"מכונאים" ביחידות השונות, בתוספת פקמ"ציות כבונוס לטובים.

    את שירותי בחיל התחלתי כמסופח לשלושה חודשים בטייסת (איזה שם סקסי) בטכני, התחתית של התחתית. אהבתי את התקופה הזו, של גריסת מסמכים ביחד עם ה"מתנדבים", והממונה עליי, שידעה שאני עתיד לצאת לקורס נחשב, לא הערימה עליי קשיים. גיליתי גם שבבסיס ההדרכה הזה יש את האוכל הכי טוב בחיל, כנראה בגלל שאוכלים בו ילדים שאינם חיילים מן המניין. חוץ מהקייטרינג של קורס הטיס כנראה.

    אחרי זה הגעתי לקורס ב"מערך", שאני לא רוצה לנקוב בשמו, אך אני מניח שיוצאי להק אוויר ומודיעין (שמונה גרביים, כפי שקראו לזה אצלנו) יוכלו אולי לזהות באיזה מערך מדובר. בסיום הקורס רציתי להשתבץ ביחידה המוטסת, כי חלמתי על סרבלים ועל נשות הטייסים, אבל הדוד שהיה בעברו חלק מטייסת הפנטומים המוהללת של יו"כ ופיקד על כמה יחידות ובסיסים בחיל לא הצליח להושיעני (את הבת שלו הוא הצליח להעביר למוזיאון חיל האוויר רק אחרי שאיזה נגד עשה לו טובה), וכך הגעתי ליחידה הקרקעית. ואילו לא די בכך, במסגרת היחידה הקרקעית נשלחתי להיות מוצב בבסיס של הירוקים, או ה"פלנגות".

    וכך היינו, אנשי חיל אוויר ביחידה יוקרתית בתוך הקהילה, כך נאמר לנו כמס שפתיים (אך כמובן שיחסי הציבור שלה לא מתקרבים לאלו של 8200, ואנו נטולי הון תרבותי באזרחות) שנועד למנוע מאיתנו התקוממות מוצדקת על כך שלא הוכרנו בתקופתי כתומכי לחימה, מוצבים במוצב ירוק על הגבול. היינו צריכים ללמוד להסתדר עם אנשי המנהלה שבקושי ידעו עברית ולא באמת היו כפופים לנו (אלא לחטיבה המרחבית) ועם פקידות מבצעים "ירוקות" שאינן הרמה הרגילה בטייסות השונות (חוץ מאחת שאח"כ הייתה קצת דוגמנית, אבל היא הגיעה לשם כחוקרת מצ"ח במסווה שהייתה אמורה לחקור שימוש בסמים במוצב כנראה).

    לא נהנינו מן התהילה שזוכים לה החברים מהמוטסת (עם הכנפ"צ היוקרתיות), או מהחברים לקורס שהסתובבו ביחידה ובבסיס כמו אלוהים. נכון, היו לנו "תנאים" יותר טובים מלשאר החיילים במוצב, אבל היינו כאחד האדם ושמרנו על הגבול ביחד עם המוהנדסים, למרות שעד היום אני לא באמת יודע לתפעל מרגמה. למדנו מהי ענווה.

    ביחידה ובשאר החיל הייתה אבחנה ברורה בין ה"טכנאים" למיניהם לבין האנשים מסוגי, ואלו פעמים נדירות התרועעו עם אלו. אצלנו במוצב לא הייתה אפשרות כזו, וכך היה קל לראות מהם ההבדלים. הטכנאים היו רובם מזרחים או רוסים מפתח תקווה, ומספר מזרחים ממקומות כמו חצור הפלילית (כך קראנו למקום בחיבה). אני ושכמותי היינו רובנו אשכנזים. המזרחים היו או נפלי קורס טיס או בנים ליהלומנים מהרצליה.

    מדי פעם, בטקסים למשל, היינו יורדים ליחידה, ושם היינו תופסים קצת מרחק. כשהאנשים מסוגי רצו לדבר עם חבריהם לקורס, היה עליהם לתפוס מרחק מן הטכנאים. ולהיפך. למרות שכולם ידעו שבמוצב כולנו באותה סירה, ידענו ש"סיוויליזציה" זה נחשב כמעט בגידה ב"עדה".

    הריבוד החברתי הבולט הזה, אני חושב, קיים בכל בסיס בחיל. יש את הטייסים למיניהם, שיתכן שהם סתם קציני מודיעין באיזו יחידה, נפלי טיס, עם הכנפ"צ, ויש את החיילים עם התפקידים היוקרתיים, ולעומתם הטכנאים או המכונאים ואנשי המנהלה והנהגים או אנשי הציוד הכבד (אצלנו כמעט כל אנשי הציוד הכבד היו אתיופים, למשל). משפחת חיל האוויר היא מקום טוב ללמוד בו על מעמדות.

  16. shnizi Says:

    קרא לי תמים, קרא לי עיוור, קרא לי נאיבי – אבל אני נוטה לחשוב שהצבא דופק את הרוב בצורה שווה ומקדם אנשים בצורה אקראית/שרירותית לא פחות.
    הגיוני לדבר על אי-היעילות והחלמאות של מערכת שלא יודעת למצות את המיטב מחייליה (ומי אמר שמלכתחילה זו הייתה המטרה ?) – אבל מעדות אישית שלי – לא הצלחתי למצוא שום קשר "עדתי" בחלמאות הזו. אנשים מוכשרים מאוד, חברים שלי, נתקעו כשומרי גבול במקום מתכנתים, ואני הייתי עד לכמות הטימטום האינסופי (בסגנון איינשטייני) שאיישו תפקידי תוכניתנים ומהנדסים.
    לא צודק ? אולי. בהכרח על רקע עדתי ? אני בספק.
    עבור הקורא הציני יותר, הפוסט הזה עשוי להשמע יותר כמו "חיסול חשבונות" רגשי עם הצבא על רקע אי קבלתך לבטאון חיל-האויר (מה גם שזה שייך לעבר, ואני מניח שמאז עשית חיל והתקדמת בזכות עצמך).

    • ofrilany Says:

      נראה לי שרשימת היחידות שבהן שובצו החברים שלי די מדברת בעד עצמה.
      ואם אתה רוצה בסיס יותר מדעי ופחות חווייתי, אתה יכול לקרוא את המאסטר של זאב לרר על הקב"א. תקציר מופיע כאן –
      https://haemori.wordpress.com/2010/07/02/splinters16/

      • shnizi Says:

        אבל הפסקה האחרונה אומרת בעצמה :
        "בחלקו האחרון של המחקר מתוארות היחלשותו והתרופפותו של המשטר האתני של הקב"א. בשנות ה-70, הנתונים מתארים מגמה של צמצום הפערים בין ממוצע הקב"א של מזרחים ואשכנזים, וכן התמתנות של חלוקת העבודה האתנית (למשל, יותר קצינים מזרחים)."
        לא טענתי ולא אטען שמגנון של אפליה על רקע מוצא לא היה קיים – אבל הדגש הוא על "היה"…
        האם זה אומר שכיום קיים שוויון מוחלט ? לא בהכרח – יתכן כי אלו "משקעים" של הפערים של הדורות הקודמים שעדיין לא התאזנו – אבל כבר מדובר על "נקודת התחלה" חלשה יותר, ולא בהכרח "סגירת דלתות".
        (אבל שוב, אני אומר את זה בעיקר על סמך ניסיון אישי וראיית עולם שלי לגבי המצב הקיים)

      • דודי Says:

        היא לא מדברת על אפלייה עדתית בצבא עצמו.

        אני מניח שאותם חברים ששובצו יפה בצבא, למדו אחרי שירותם באוניברסיטה, לתואר ראשון נחשב ונחשק, וחלקם גם לומדים לתארים מתקדמים ואולי ישתלבו בהמשך באקדמיה. האם עובדה זו כשלעצמה מראה שהאוניברסיטאות נוקטות אפלייה עדתית?

      • האמורי Says:

        לא הבנתי מה אתה מנסה להגיד

      • avgadyavor Says:

        אולי הוא רוצה להגיד שהחיים הם באופן כללי דבר די געזני ומפלה

      • דודי Says:

        לא הבנתי את מי אתה שואל.

        אני אמרתי שזה שיש פער בשיבוץ בצבא, לא אומר שיש אפלייה בצבא. אפלייה פירושה שאם באים שני אנשים עם נתונים דומים אבל מוצא עדתי שונה, יתייחסו אליהם אחרת.

        אם אין אפלייה מכוונת, איך יש פער? כי הוא משקף פערים בחברה.

        כך למשל, נאמר בתגובה פה שהשיבוץ המוצלח של חבריו של עופרי לבית הספר הוא עדות לאפלייה. השאלה היא האם כולם היו אשכנזים, ואם לא – האם המזרחיים שביניהם שובצו כאפסנאים ונהגים. אם כולם היו אשכנזים – אולי זה דווקא בית הספר שנקט אפלייה?

      • דודי Says:

        והרעיון בדוגמה של האוניברסיטה – ברוב המחלקות שאני מכיר רוב חברי הסגל הם ממוצא אשכנזי. האם זה אומר בהכרח, שיש בהן אפלייה עדתית?

  17. Assaf Says:

    עפרי,

    תודה על פוסט אמיתי וחשוב. נראה לי שעלית כאן על שאלות מעניינות בהרבה מאשר מי נכון להיום הם המעליבים והנעלבים התורנים של השמאל הרדיקאלי.

    אני חשתי באופן מאוד חזק את המציאות שאתה מתאר. הצבא מלא בגזענות וגזענות-נגד בין יהודים "לבנים" ל"שחורים" (על הלא-יהודים, כמובן אין מה לדבר). מחוץ לחיל האוויר שעושה רושם שנשלט בשלטון אשכנזי ללא מצרים, הסיפור מורכב יותר. ברשותך אתן כמה דוגמאות בתגובה נפרדת.

    בשנות ה-90 הייתי באשלייה שהסיפור העדתי הולך ומתכנס לכיוון אופטימי, לא בגלל הצבא כמובן אלא בגלל איזשהי השתלבות טבעית שקורה בדור צעיר ומשכיל יותר. מן הסתם גם בקשר לזה הייתי אופטימי מדי.

    • דודי Says:

      הסיפור העדתי הולך ומתכנס, ולו בגלל נישואין בין-עדתיים, שבשכבות רחבות הן לא שאלה בכלל. בחוגים שאני מסתובב בהם (ילידי שנות השבעים-שמונים, מרכז הארץ, מעמד בינוני עד בינוני פלוס) אני לא חושב שיש איזושהי קורלציה בין המוצא העדתי של בני זוג, שבמקרים רבים הוא מעורב בעצמו.

      בניגוד לכך, קרעים אחרים – בין שכבות כלכליות, ובין מרכז לפריפריה – רחוקים מלהיסגר. הם חופפים במידה מסוימת לסיפור העדתי, אבל אין לבלבל בין הדברים.

  18. דלית Says:

    הצבא עושה את מלאכתו ומייצר, בראשה של שרשרת ההשפלה הזאת, אנשים שמוכנים להרוג אנשים אחרים בשביל לא לעשות שמירות.
    בסופו של דבר, זהו פלא של עבודת חינוך והתניה.

  19. קרן Says:

    אני קוראת את הפוסט הזה בתור תשובה מצוינת, תשובה שלא לגמרי לעניין, ודווקא משום כך לעניין, לקריאות לסדר במחנה, כמו זאת שפורסמה כאן בשבוע שעבר, שמבקשת בסופו של דבר להוקיע את המתענגים מעבר לצורך, את המתפלספים ואת כותבי היומנים (מציצנים כמוני שואבים עונג עצום מקטעי יומן פיוטיים מדי שכתב ילד מיוסר בן שמונה עשרה בזמן האבוד שבין שמירה לשמירה: אבל איך להסביר את ההגיון חסר התכלית של ההצצה הזאת לחיילי ההגיון של ליבת המחנה)

  20. blond@yahoo.com Says:

    כל כך הרבה הבנת ועדיין לא הבנת שגם האשכנזים/יות אינם בלונדיים או בלונדיות מלבד בעיניי עצמם/ן?

  21. אורי Says:

    יש בצבא מאזן אימה בין הכוחות המדוכאים למדכאים. כשהייתי חייל ביחידה מובחרת לא הפסקנו להתלונן על הג'ובניקים שלא עושים כלום ומאמללים אותנו – למשל הטבח שמגיש לנו ביצה, גבינה ומלפפון, או האפסנאי שתמיד לא נמצא וכשכן הוא מסרב להחליף דברים. כמובן שגם "הם" היו מרבים להתלונן עלינו. יש לצבא גבול כמה הוא יכול לסחוט מהם. למשל, כשהייתי בקורס קצינים נדרשו המון נהגי נ.נ. לצאת לשטח לשבוע ניווט רכוב. הבטיחו להם הרים וגבעות, רגילות וצ'ופרים שאנחנו אפילו לא העזנו לחלום עליהם, כדי שיואילו להוציא את חוטמם מהבסיס לכמה ימים.

    ואגב – צה"ל הוא עוד טוב יחסית – אין בו כמעט קצונה ייעודית, כלומר שגם הקצינים היו פעם חיילים פשוטים שהתחילו מלמטה (ולפעמים יצאו לקצונה רק כדי לברוח מהדיכאון למטה – כמו שעושות בעיקר הרבה חיילות).

    המעמדות האלה נשמרים מתוך הנטייה הבסיסית שלנו לקבל אנשים "כמונו". וזה נמשך כמובן הרבה אחרי הצבא: היום, כשאני מראיין מועמדים לחברת ההי-טק שאני עובד בה, אני נאבק בנטייה לקבל אנשים כמוני – אליהם הרבה יותר קל לי להתחבר. לצערי אין לי שליטה על קו"ח הנשלחים אלי מחברות ההשמה שבוודאי כבר גורמות לחלק מההטיה, ולכן אני תמיד משתדל לקדם מישהו שמגיע ממושב עלום באיזור עפולה, שיתכן שבלעדי אין לו סיכוי, על פני עוד מועמד מרעננה שכבר יסתדר במקום אחר.

  22. גיא Says:

    הסתמיות זה הכח הכי חזק בצבא.
    והיא מצמצמת את השאיפות שלך לנוחות פיזית בלבד.
    אתה רוצה לישון לאכול ואם אתה בר מזל אתה גם מחפש בידור.
    שום דבר מעבר לזה.

  23. שחרור יונים Says:

    באמת שאני לא יודע למה התכוונת אבל יצא לך יפה. אולי באמת לא ראוי שתשתייך למחנה כלשהו. אפשר לחיות גם בלי תגיות.

    בתקופת הסדיר שלי לא ראיתי שהשחורים נדפקים, אולי כי הייתי בחי"ר.
    ראיתי כל מיני גאונים בתפקידים מצחיקים וכל מיני מקבלי החלטות שיצאו ממילכוד 22.
    סבלתי בעיקר בגלל חוסר ההגיון. אני מתרשם מצעירים במשפחה שזה די שונה היום. אצלנו לא היה מחזור טירונות שמישהו לא התאבד.

    ובכל זאת, תמיד הייתי מלא הערכה למח"טים והמג"דים בחי"ר. יודעים שהם מפסידים את גידול הילדים ויכולים לאבד את האישה ועושים את העבודה שבפשטות- מאפשרת לנו לכתוב בעברית.

    קל לשכוח את הפרט הקטן הזה בתוך הטמטום הגדול שרואה החייל הקטן.

    • Assaf Says:

      שחרור,

      אני מקנא בך.

      גם אני הייתי בחי"ר – ראיתי כמה דורות של מג"דים ומח"טים על פני 17 שנה בין הסדיר למילואים – ואיבדתי את היכולת להאמין שאנחנו "יכולים לכתוב בעברית" בזכות ה"עבודה שעושים" הפלאפלים האלה.

      אם כבר, אז להיפך.

      זו תחושה מטרידה ומכבידה.

      בקיצור, אשריך.

      • שחרור יונים Says:

        אסף,

        אני מנסה להבין את האמירה שלך.
        יש לך ספק שאם לא היה לנו צבא אז לא היינו פה, ובטח שלא היינו מדברים וכותבים בעברית ?

        כנראה שמאה וחמישים שנות טרור ערבי ומלחמות נגד היהודים הם סתם רשומון שמישהו לא טרח לאמת.

      • Assaf Says:

        רק 150 שנות טרור ערבי?

        למה לא 6000 שנה, מאז שקין רצח את הבל?

      • יובל Says:

        שחרור יונים: אני מקווה שלא תהיה מופתע יתר על המידה מפרט המידע שאני הולך לחשוף בפניך אבל יהודים כתבו וקראו בעברית עוד לפני הציונות ואפילו לפני צה"ל (היית מאמין?!). "שולחן ערוך" לא נכתב בדיוק בלטינית, וגם "ספר הכוזרי" תורגם לעברית כמה מאות שנים לפני הקונגרס הציוני הראשון.

      • שחרור יונים Says:

        אסף,
        אתה צודק טעיתי, 160 שנים של טרור. יש כאן פירוט:
        http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%A8_%D7%A4%D7%9C%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%A0%D7%99
        הימנים האלה מויקיפדיה כל הזמן מסלפים עובדות.

        יובל מזל שנזהרת בניסוח ונשארת נאמן לכותבים וקוראים ולא מדברים בבית.
        ומה בכלל הטענה שלך – שבלי צבא ההגנה של היהודים היית בכל זאת מקשקש איתי בעברית באינטרנט ?
        ….לא מבין כמה סלטות אפשר לעשות כדי לא לראות עובדות פשוטות.
        גם אני לא נהניתי בצבא, ויש לי ספקות לגבי היכולת של ארגונים גדולים לנהוג בשכל ישר. אבל אני מודע לעובדות ואומר תודה למרות הטמטום שהיה ויהיה במערכת הזאת מעצם עיצובה וגודלה.

      • יובל Says:

        שחרור יונים: הנקודה שלי היתה שיש לך ראיית עולם צרה מאוד, שמעוגנת בין שתי כוונות רובה ומפגינה יכולת לחשוב רק על מה שאתה מכיר ומתוך זווית אנכרוניסטית.
        ריה"ל כתב את "ספר הכוזרי" במקור בערבית (!), ורבי יוסף קארו כתב את שולחן ערוך – מיסודות ההלכה היהודית – כשהוא נמצא תחת שלטון עת'מאני מוסלמי (!!) בצפת. לטעון שרק מדינת ישראל וצה"ל מגינים על הקיום היהודי ועל הכתיבה העברית זה פשוט מופרך ומגוחך. זה לחתוך קטע קטן מאוד מתוך ההיסטוריה ואפילו מתוך הקיום היהודי העכשווי (שהוא רחב בהרבה מגבולות מדינת ישראל) ולהחליט שהוא כל ההיסטוריה, רק כי זה מה שאתה מכיר ויכול לחשוב עליו עכשיו. עמנואל הרומי לא שרת בנח"ל ורש"י לא פרש את התורה בזכות העובדה שחטיבת כפיר פטרלה בכפר הפלסטיני הסמוך.
        תרבות עברית ועולם יהודי היו קיימים מאות ואלפי שנים לפני הקמת החי"ש והם יתקיימו גם אחרי שחטיבה 401 תפורק, לחרדתך הגדולה. גם אם מחר תקום פה מדינה דו-לאומית (בעגלא ובזמן קריב) תמשיך להתקיים תרבות יהודית ועברית, ונמשיך לכתוב בעברית. כן, גם באינטרנט. המחשבה שרק צה"ל מאפשר לנו כתיבה בעברית היא נוראית, מעליבה והייתי אומר שאפילו אנטישמית.

  24. הופ Says:

    פוסט נהדר ממש. והפיסקה על כך שבעצם החיילים שומרים על עצמם מבריקה.

  25. יוסי Says:

    תודה עפרי. פוסט מעולה.

    קל לזהות את הקשר בין פוטנציאל ה"הוקאה" מהמחנה הפריבילגי שהפוסט הזה מדבר עליו ובין פרקטיקת ה"הוקעה" של הפוסטים הקודמים. עברתי חוויות דומות אבל אני לא מרגיש סמטימנטלי מספיק לשתף 😐 אין לי ספק שחוויה כזאת משנה את התודעה באופן טוטאלי. ההלם הראשוני דומה לאפקט של התכחשות הורה לילד.

    אם כבר הזכרת, מה מצאת במרקס הפעם?

    • יוסי Says:

      עוד מילה אחת על הקשר: אחרי שאחד מוצא את עצמו נבגד פעם אחת ע"י הקולקטיב-מקור הסמכות-הורה-אהוב, הוא חייב לבדוק את גבולות הנאמנות שוב ושוב, כמה אפשר להתגרות עד שימצא את עצמו שוב בחוץ. הוא יודע מנסיון שהחבוק של הקולקטיב הוא על תנאי. אנחנו אוהבים לבנות מודלים של איך הסביבה מתגמלת או מענישה אותנו והמשחק הזה עוזר לנו לשרטט את קוי המתאר של המודל ולחתור להבנה של מקור הבגידה הראשוני: למה זה קרה לנו…

    • ofrilany Says:

      אתה צודק. אכן האמנתי מאוד בקבוצה שהשתייכתי אליה, ב"אנחנו" שהצביע לפרס ב-96', אבל כמובן היו לו גם הרבה מאפיינים אחרים. דווקא בגלל שסמכתי כל כך על אשכנזים החוויה היתה קשה במיוחד.
      לגבי מרקס – אני לא בטוח שיש לי הרבה מה להגיד בנקודה הזו, אבל מה שבעיקר בולט זה שמרקס הוא לא מרקסיסט (הוא בעצמו אמר את זה).

  26. רוני Says:

    מעולה מעולה. אותה חוויה עם המטבח של בה"ד 10, שעדיין מופיע בחלומות הבלהה שלי. המחשבה שאנשים עושים את זה ברגע זה ממש, ובכל רגע שחלף מאז שהייתי שם (24 שנים!) מעוררת צער עמוק.

  27. אופיר טובול Says:

    עפרי,
    מגיע לך כל הכבוד על הכנות ועל הפתיחות. רוב האשכנזים והבורגנים שאני מכיר ושממוקמים במקום טוב, יגידו שהם השיגו את זה בזכות העבודה הקשה שלהם. במקרה הטוב הם יהיו מודעים לזה שהם נולדו למשפחה מבוססת כלכלית. נדיר ביותר לשמוע אשכנזי שמודה שלאשכנזיות יש חלק בהצלחה שלו. לכן אני מברך אותך על כך ומקווה שיצוצו עוד שמודעים לפריבילגיות שלהם ומצליחים לנסח את זה.
    והשאלה היא מה השלב הבא אחרי שקיימת המודעות?

    • ofrilany Says:

      תודה אופיר. בכל מקרה, נראה לי שהטענה שלי היא קצת אחרת. זה שלאשכנזיות שלי יש חלק בהצלחה זה במובן מסוים ברור. מה שאני טוען, במידה מסוימת של גסות, זה שרק בגלל שבתקופה מסוימת בחיים שלי ובנסיבות מיוחדות נזרקתי אל מחוץ לפריווילגיות שלי יכולתי להבין מה זה להיות מעמד מדוכא, או משהו דומה.

  28. דניאל Says:

    הייתי רוצה להוסיף פרספקטיבה סמוכה אך בהחלט שונה (אם לא מנוגדת). אני לא בטוחה מה המקור לשוני, וההשערות המובילות שלי הן שמדובר בעובדה שאני אישה, או אולי בכך שהסביבה בה גדלתי היתה שונה (תנועת נוער ציונית).
    אחרי שנת שירות בנוער העובד התגייסתי לקרק"ל – גדוד שכונה "מעורב" כיוון ששירתו בו בנים ובנות יחד בתפקידי "לחימה". ה"לחימה" היתה למעשה (בזמנו – אין לי מושג מה הולך שם היום) שמירה אנטנסיבית בכל חור שיעלה על הדעת. את רוב הזמן שלנו בילינו בשמירות על עצמנו, ובפיתוח דרכים מתוחכמות יותר ופחות לשבירת שמירה, החל בשינה וכלה בשיזוף בערום בכל מיני פסגות נטושות בואך מצריים. שלושת הבסיסים ששירתתי בהם פורקו מיד כשעזבנו אותם, כדי להוכיח סופית שלא היתה להם הצדקה מעולם.
    אבל החוויה שאני רוצה לתאר קודמת לזה בהרבה. את הטירונות עשינו במה שמכונה "מתקן אדם", בסיס אימונים וטירונות ענקי, שהיה עמוס בגדודי חי"ר מ"כ, כמו שקראו להם, אני חושבת שמדובר בעיקר ביחידות חי"ר שיועדו לשרות בגדה. היינו הבנות היחידות באזור שלא שימשו בתפקידים מנהלתיים וכולם הסתכלו עלינו במבטים שמשלבים התלהבות, זלזול וקנאה, במיוחד כשקבלנו נשקים מקוצרים לפני כולם (כי בנות הו נמוכות או משהו כזה) והסתבבנו איתם בגאווה בבסיס.
    אני זוכרת שנסעתי בוקר אחד לבדיקה אצל רופא צבאי כלשהו מחוץ למתקן אדם. הלכתי בשעה מאוד מוקדמת, על מדי אל"ף ועם אותו נשק מקוצר, וחשבתי לעצמי שאני נמצאת במקום הכי גבוה שיכול להיות. אולי "גבוה" זו לא המילה המדוייקת, אלא "עמוק". חשבתי שאני נמצאת "בפנים" – שעד היום הקשבתי לכל הבדיחות והדיבורים הצבאיים מבחוץ, ועכשיו אני בתוך זה – והייתי מאוד גאה. מאוחר יותר ניהלתי שיחה ברכבת עם חייל אקראי שישב מולי, ומתוך תחושת שותפות גורל הגענו ללהשוות "הקצאות" לנשקים במחלקות שלנו. ירדתי מהרכבת באותה תחושה של גאווה – שהתקבלתי למועדון המובחר, זה שאליו השתייכו (בין השאר) כל המדריכים החתיכים שלי בתנועה.
    לסיכום: קיים מנגנון אידיאולוגי שהופך את הפעולה הנלוזה והבבונית הזו, של עמידה אנפנטילית בעמדה, לבעלת יוקרה. על אף שמרבית בני הכיתה שלי התגייסו למודיעין, לא הרגשתי נחותה ביחס אליהם, אלא דווקא עליונה. אני אפילו זוכרת שהגעתי למסיבת מחזור בבית ספר עם הנעליים האדומות והסתובבתי בגאווה שנראית לי היום מעוררת רחמים ואפילו דוחה.
    כיוון שהבלוג הזה מרבה לעסוק בשמאל הציוני אני רוצה להוסיף הערה בהקשר הזה: יכול להיות שהאידיאולוגיה שציינתי היא חלק ממה שמונע מתנועות הנוער הציוניות לממש את היעוד המהפכני שהן מיחסות לעצמן, כיוון שהיא מובילה אותן להזדהות אנטי מעמדית, ולמעשה להכחשה של המעמד שלהן.
    צ'או.

    • ofrilany Says:

      תודה דניאל. אני חושב שהשמירה היא נושא מסובך. כמו שכתבתי, יש כל מיני מיתולוגיות של שמירה. כלומר: אמנם נראה לי שבסיירות מובחרות לא עושים שמירות, אבל מחי"ר ומטה עושים בהחלט, וזה חלק מהאתוס של הלוחם.
      העניין הוא שכאמור אצלנו בבסיס לא היתה לזה שום מיתולוגיה. זה היה כמו מפעל. אף אחד לא התייחס אלינו (חיילי המינהלה) בתור לוחמים בגלל ששמרנו – להיפך. כשהיינו גומרים שבוע שמירות גם היינו חוזרים לעבוד במשרד או בשק"ם. מבחינה זו, יכול להיות שתורנויות המטבח שגם עשיתי כמובן הן דוגמא יותר מייצגת, אבל לא הזכרתי את זה כי היה כרוך בזה הרבה פחות סבל מאשר בשמירות.
      אגב, נזכרתי בעניין הזה בעוד משהו, שנוגע לכלכלת התורנויות: באופן כללי נהגים לא היו שומרים. אבל כשהם היו עושים תאונה או עבירת תנועה וחוטפים שלילה, הם היו ישר נשלחים לעשות שמירות. בגלל זה הם ממש פחדו לקבל שלילה. ועוד דבר: בגפים מסוימים היו חיילים מסופחים – למשל כאלה שהמתינו לשיבוץ במקום אחר. לפעמים לא היתה להם את ההכשרה של החיילים בגף, למשל: היו יכולים לספח לגף רכב מישהו שהוא בכלל לא נהג. מה שהיה קורה, זה שהחיילים האלה קיבלו את כל התורנויות והשמירות של החיילים האחרים בגף. לכן לגפים מסוימים היו כמה מסופחים שכל תפקידם היה לעשות את השמירות של האחרים, ושום תפקיד אחר.
      במושגים של חלוקת העבודה, לדבר הזה קוראים עבדות.

      • רתם Says:

        עוד דבר קטן על החיל היקר: מישהי שהכרתי טוב, ניסתה לצאת מהחיל ( בחיל ורעדה ). כמו שסופר פה כבר, או על ידי יציאה לקורס קצינות או על ידי ניסיון להתקבל למשהו אחר שהיה תחום ידע שלה. על הקצינות אמר קצין שלישות, איש נחמד מאד : מהקורס אנחנו נבקש אותך חזרה לכאן. אמרה : והדבר השני? אמר : לחיל אויר יש עדיפות ראשונה בהקצאת כוח אדם. אם הם, היחידה שאת הולכת לנסות להבחן ולעבור אליה, יקבלו אותך, אנחנו לא נעביר אותך עד שנקבל חיילת אחרת תמורתך מהבקו"ם. האם מישהי מכן שמעה על העדיפות הזו?

      • יואב Says:

        באופן כללי הבנתי שבחיל האוויר לא ממהרים לוותר על מי שנתפשים ככח אדם איכותי, או על סתם מישהו מה"משפחה". ברמה מסויימת זה די מובן וראיתי לא מעט מקרים כאלו. לרוב כל הקצונה, גם אלו שלא יצאו מתוך מערכים ייחודיים בחיל, כלומר המנהלתית והטכנית, היא של אנשים שהיו חפ"שים בחיל. כלומר, החיל לרוב לא מוציא קצינים לחילות אחרים, וגם לא מקבל מהם. מבדקי הקצונה של החיל מתקיימים בנפרד, והתנועה היא רק מבח"א אחד לאחר גם אם התפקיד כקצין לא בהכרח קשור לתפקיד כחיל (דבר שלא אמור להקנות יתרון לאיש חיל האוויר על פני כל מועמד אחר). אחרי הכל, החיל הוא "זרוע" נפרדת. מי יודע, אולי גם במודיעין זה ככה עם התפיסה שיש היום.

        באשר לעדיפות, זכור לי איזה נפל טיס שהיה מבואס להגיע למערך הג'ובניקי שלנו ורצה לצאת להיות קרבי בירוקים. כמובן שלא נתנו לו. בסוף הוא הצליח לצאת מהחיל, אבל לשם כך הוא נדרש לעבור גיבוש חובלים, כי בכל זאת, זה גם קורס כזה שיש לו עדיפות על פני כל השאר.

        עם זאת, אני לא בטוח שזה לא כך בעוד מקומות אחרים בצבא.

  29. אמיר Says:

    קצת פשטני לחלק את האנשים לקצינים אשכנזים שמורידים פקודות וחיילי מפקדה שחורים שמשמשים ככלבי השמירה שלהם. הרי כל אותם קצינים היו בעצמם פעם חיילים, שטחנו שמירות ומטבחים, כך שבכל רגע נתון יש גם אשכנזים במגדלי השמירה ובעמדות הש"ג (רק שאולי אותם אשכנזים נמצאים שם באופן זמני בדרך למעלה…).
    הזכרון שלי על צבא ומעמד הוא כזה: בתור חייל בתותחנים אתה מעביר שעות רבות בטיפולים שוטפים ושבועיים בתומ"ת. לי, כחייל בעל תודעה סוציאליסטית, הפריע לי שמפקד הצוות לא עובד איתנו שכם מול שכם אלא מסתפק בחלוקת פקודות מלמעלה. היה ברור לי שכאשר אני אהיה מפקד צוות אתנהג אחרת. אצלי לא יהיו מעמדות.
    חלפו הימים וסיימתי קורס מפקדים והפכתי למפקד צוות בעצמי. בטיפול השבועי הראשון עבדתי עם הצוות ונתתי דוגמה אישית, אבל עד מהרה התגנבה ללבי תחושה מוזרה: האם בשביל זה התקדמתי? כדי להמשיך ולגרז ולעשות את כל העבודות השחורות הללו? מהר מאוד אימצתי את כללי המעמד החדש שלי והסתובבתי בין החיילים במדים נקיים, תוך שאני מחלק הוראות ונוזף בעצלנים.

    • Assaf Says:

      לרוע המזל שניכם צודקים. יש גם מעמדיות על בסיס דרג וגם מעמדיות אתנית.

      בחיל האוויר שם עופרי היה, ההיבט האתני הוא כנראה חריף וחד-צדדי יותר מאשר בחילות אחרים.

      • נועה ו Says:

        כנראה. החייל הזה תמיד דחה אותי.
        שירתתי בצה"ל באותה יחידה מהוללת שכולם חושבים שמי שיוצא ממנה יש לו קריירה סלולה להייטק. אני סבורה שהחלוקה האתנית בבסיס היתה 50-50. פרט לנהגים, לחובשים לקצינים (ולא היו לנו הרבה קצינים בבסיס) ולאנשי קבע – כולם שמרו. ועשו מטבחים. והבנים עשו רס"ר.
        דווקא השמירות לא הפריעו לי כלל. כי בנות שומרות רק שעתיים. ובנות לא שומרות לבד. וזה היה מעיק רק אם השמירה היתה ב-6 בבוקר (כי קר), וכי במדי א' של בנות אין באמת מקום לשים 2 מחסניות. אבל פרט לזה – מה אכפת לי לעמוד שעתיים ולדבר עם מישהו? המטבחים, לעומת זאת, היו סיפור אחר.
        שנה אחר כך יצאתי מהבסיס ומהחיל לסבב ב' (טעות רצינית, בדיעבד). לבסיס של חיל חינוך (וגם שם החלוקה האתנית היתה 50-50). ובבסיס היו דודות של האגודה למען החיל, אז לא היו באמת תורנויות מטבח. "תורנות מטבח" במרכאות כפולות היתה לפנות מהשולחנות ולנגב אותם. לא ביג דיל. וגם את זה עושים רק פעם בכמה שבועות. תענוג.
        אבל השמירות שהיו שם, היו סיפור אחר.
        שתיים-ארבע-שתיים, ובגלל שזה בסיס טירונות, הנוהל גם היה מטומטם במיוחד. עם אפוד מלא, 2 מימיות, 5 מחסניות. למה צריך 5 מחסניות בשעה שכל עליית משמר פמפמו לנו שגם אם נדמה לנו שנכנס מחבל אסור לירות, משום ש
        א. יש מלא יישובים אזרחיים מסביב וסביר להניח שנפגע באזרח.
        ב. אנחנו הרי לא באמת יודעים ויודעות לירות.
        במשך 3 חודשים, כל זמן שיש מחזור טירונות, הטירונים שומרים. וכשיש פגרה, גם הסגל שומר. והסגל היו הרבה אנשים. אז המפקדה לא היו צריכים לשמור הרבה. אולי פעם בשבוע. אבל כשיש קליטת מחזור –
        הטירונים עוד לא טווחו. הם עוד לא יכולים לשמור.
        הסגל עסוק (ועייף) עד מוות.
        ומי נשאר?
        המפקדה.
        ובגלל שהטירונים כבר קיבלו נשק, אז אין M16 בנשקיה, ומה שנשאר זה עוזי.
        לך תעמוד עם אפוד + 2 מימיות + 5 מחסניות מלאות של עוזי + עוזי.
        ואז קלטתי, שעם הפז"ם שלי, בבסיס הישן כבר לא הייתי עושה מטבחים, והשמירות הרי לא היו ביג דיל. אבל השמירות כאן הן סיוט. ומהן לא משתחררים עד חודשיים לפני השחרור.

  30. הופ Says:

    אגב, משהו מעניין בטקסט (מצטער אם מישהו כבר כתב את זה בתגובות) –
    באחד הקטעים שכתבת אז התייחסת להצבה שלך האשכנזי בין המזרחים הנחותים בפרי "טעות מקרית וחוסר הבנה". אבל אח"כ, דרך עיני המב"ס, אתה דווקא מציע הסבר הגיוני להצבה הזאת (יש רק אחד כזה): "הוא יחשוב שאני סתם קב"ניסט מהמינהלה שמדמיין שהוא רוני דניאל". כלומר – אם אתה במעמד הנמוך, או שאתה מזרחי או שאתה משוגע.

  31. matankam Says:

    היי,
    כפי שכבר אמרו – באמת, אם כדי לכתוב הגות שמאלית מעמיקה שכזאת (ולקרוא מרקס!) היית צריך קודם להצהיר על יציאתך מהשמאל, זה שווה את זה. מעניין שבחרת להתחיל עם מרקס ולמסגר את זה כדיבור על מעמד, כיוון שעל פניו באמת מדובר פה בסיפור על אתניות. עוד יותר על פי ההמשגה הליברלית, וגם המרקסית הקלאסית, צבא זה בכלל לא מקום של מעמדות אלא של קאסטות. אז למה דווקא מעמד? זאת שאלה שרודפת אותי גם בעבודה שהתחלתי באשדוד (נראה לי שכבר קראת אבל שיהיה לינק: http://insearchofclass.wordpress.com/2011/03/23/%D7%9C%D7%93%D7%A8%D7%9A-%D7%A2%D7%9D-%D7%9B%D7%9C%D7%99-%D7%9B%D7%91%D7%93-%D7%91%D7%99%D7%93/). המחשבות שלך מאד מהדהדות לי אז תודה!

    • ofrilany Says:

      תודה מתן. כן הפרויקט שאתה עושה נראה ממש מעניין וזה היה אחד הדברים שבגללם חשבתי על העניין הזה.
      לגבי חלוקת העבודה בצבא – כתבתי על זה משהו קודם לדניאל, אתה יכול לראות שם.

      • matankam Says:

        אז תרשה לי לחפור לך קצת במושג, כיוון שבכל זאת בחרת לשלב אותו בכותרת. מרקס, כידוע לך, מגדיר מעמד על פי היחס לאמצעי הייצור. אז קודם כל צריך לשאול אם הצבא הוא "מעמדי" 1) במובן שהוא משעתק היררכיות מעמדיות (אם אבא שלך היה מכונאי, אז תהיה מכונאי בצבא ואח"כ גם באזרחות, ואם אבא שלך היה טייס ואז נהיה מהנדס אז חברים שלו יכניסו אותך לחיל ואח"כ לטכניון) או 2) במובן שהוא כשלעצמו מהווה מערך של ייצור, ושהיחס לאמצעי הייצור _בצבא עצמו_ מגדיר מעמדות בתוכו.
        האופציות לא סותרות כמובן, אבל חשוב להפריד ביניהן אנליטית. הראשונה די ברורה וזוכה להדגמות רבות בפוסט. אבל נדמה לי שגם בפוסט וגם בתגובה שלך לדניאל אתה מכוון דווקא ל-2, וזו טענה יותר פרובוקטיבית ומעניינת. השאלה הראשונה היא מה בכלל הצבא "מייצר"? "ביטחון", כפי שיגיד לך כלכלן ליברלי? "עם", כפי שיגידו לך סוציולוגים וראשי חיל חינוך? דיכוי, כפי שיגידו לך הפלסטינים?
        מה שלא יהיה ה"ייצור", ברור למדי מה ה"אמצעים" שלו – מוחשיים ולא-מוחשיים. אבל מבנה היחסים כלפי האמצעים כאן הוא לא קפיטליסטי קלאסי (בעלות, ניהול, עבודה). מהו? מה בעצם ההבדל בין טייס לטנקיסט לאפסנאי לפקידה מבחינת הייצור הזה? אלה בדיוק סוג השאלות המטריאליות שבדרך כלל נזנחות בתיאורים/הסברים סוציולוגיים שבהם יש רק "כוח" ו"שיח" ערטילאיים. צריך להמשיך לחשוב על זה והפוסט שלך הוא התחלה ממש טובה.

      • האמורי Says:

        כן אני מניח שהתכוונתי למעמד במובן כללי יותר (אני רק בפרק 15 של הקפיטל, שלא לדבר על זה שכשהייתי בצבא עדיין לא קראתי אפילו את כתבי שחרות [!]).
        נראה לי שהצבא יכול להיחשב לקורפורציה מסוג כלשהו. התורנויות מבחינה זו אמורות לכאורה להיות חלוקת עבודה חברתית לא קפיטליסטית. אבל בפועל זה כמובן לא ככה – גם בגלל שהצבא הוא חלק מחברה וגם בגלל מבנים שמתהווים בצבא עצמו.

  32. רני Says:

    אם מישהו מבחוץ (חוץ באמת, לא יהודי לא ערבי לא ישראלי סתם אירופאי משכיל) יקרא בלוג זה ימות מצחוק. אתם בודאי משעשעים את עיריתי משהו שחבל על הזמן.

    זו מין שיחה כזו של בני אצולה שדנים על האחר, כל השיחה היא מלמעלה, כל המשוחחים ברום הפירמידה והם משפיטים את מי שמחוץ לדיון. חייתי בשתי ארצות בהן היה גיוס חובה מעולם לא נתקלתי בשיחה כזו בין מי שהיו בצבאות, נניח ויטנאם. למרות הכל צה"ל ממלא תפקיד מרכזי בחייכם, גם בארצות אחרות יש שירות חובה אבל איני זוכר העלאת זכרונות כזו. מה שמתחולל כאן זה מין טקס השפטה מין זובור כזה של צה"ל שממלא מקום אין סופי בחיי כל המדברים והכותבים . שחרור יונים ניסה לומר דבר מה שונה. אז מייד השפיטו ודיכאו אותו בהרצאה על תולדות העברית בימי הביניים + זריקת שמות מהאנציקלופדיה העברית, כמה טוב יהיה במדינה דו לאומית כמו ליוונים בצפון קפריסין (נותרו שנים שלושה), לקופטים, אנשי הזבל במצרים, כן הם מדברים קופטית, לכורדים בתורכיה ולצוענים בכל אירופה. ילד ! אנחנו לא חיים בימי הביניים ומחוץ לישראל לא תהיה תרבות עברית, רד מהתקרה למציאות. הלאה, אני למשל הייתי חפ"ש בחת"ק (חיל תחזוקה) ומשם אחרי תלאות וכ"ו תואר שלישי ופרסומים גם בנייצר. מעניין ? כמה מהקליקה שכאן לא היו בח"א, או מודיעין או ביחידות מיוחדות? מי שלא היה שירים יד. כמה ידים הורמו? לא הרבה.
    אנא קיראו הכל ברצף, זה חומר מעולה מאין כמותו לסמינר על הסוציולוגיה של העילית הישראלית, חומר גלם לפחות לשני מאמרים מלומדים על המבנה המנטלי- אסוציאטיבי של אצולת העכשיו בישראל. כולל ההוא שעושה הפלייה מתקנת כשהוא שוכר עובדים, מעשה אסור לפי החוק.
    בכלל, נראה מכל הכתוב לעיל שהדבר הכי טוב שישראל עשתה לפלשתינים המקומיים זה שחרורם משרות צבאי. אם במדינה דו לאומית גם הפלשתינים ילכו לשרות חובה בצבא אז מכל המובע כאן, להוציא נסיונות הפרפור של ההוא עם היונים, יותר טוב להם המצב הנוכחי. תחשבו מה יותר טוב, ללמוד רוקחות בגיל 20 או לדפוק שמירות על איזה מגדל בבית ספר טכני כמתואר לעיל. כמובן שבמקביל לשגשוג העברית במדינה דו לאומית לא יהיה צבא בכלל ושניצלים מטוגנים, כמו שמלמדים בצה"ל בבה"ד 6, ינשרו מהשמיים על כל שולחן. או כן, מישהו כאן חוץ ממני בילה בבה"ד 6. ?
    היה כף לקרוא את כל הנכתב כאן, כולל הדיון הגזעני מאוד בקורות החיים של פרסי שהגיע ( בטעות? הייתכן ? ) לגדולה בח"א ונפל לפה, לעט וללוח המקשים של הכותבים כאן. תודה שאפשרתם לי לקרוא. היה חבל על הזמן

    • איתמר Says:

      רני דווקא בפליאה שלך על הניתוח הסוציולוגי של "הפרסי" (יש לומר איראני, שכן פרסית זו השפה) יש מימד גזעני. רוב המזרחים-יהודים, נוצרים ומוסלמים- בישראל לא נמצאים בעמדות מפתח (אקדמיה, כלכלה, תקשורת,תרבות, משפט, הייטק -בצבא זה משתנה כי אשכנזים גילו את ההייטק אז למה להילחם).

      הפליאה שלך "בטעות הייתכן" אומרת בעצם שמי שרוצה יכול(כמו הקצין הנמרץ מאיראן שלמד באוניברסיטה בשנים שהיו 2.5 אחוז מרצים מזרחים ולא כמו היום: 9 אחוז) ומזרחים פשוט לא רוצים מספיק או לא מסוגלים להבין כלכלה\מתמתיקה\תקשורת\משפט\תרבות.

      הפלייה זה סיפור גדול ומורכב וזה משרת את בעלי הכוח לצמצם אותה לסיפור סינדרלה(שאני מפרש סוציולוגית שהקצין פשוט ניצל טכנית מההפגרה לפי מאות אלפי המרים האחרים).

      ותמיד יש ויהיו סיפורי סינדרלה שאהובה על כותבי ההיסטוריה "המנצחים"- למשל ולהבדיל- כמו אנטק צוקרמן שהצליח לברוח ואף לנהל מאבק מזויין מה זה אומר על כל שאר היהודים הנספים??)

      האם היסטוריה היא אוסף של סיפורי סינדרלה?

    • יוסי Says:

      שלום רני,

      התגובה יורה לכל הכוונים, אני מניח שזה בגלל שכתבת מתוך סערת רגשות, זה מצב שכולנו חולקים בצורה זו או אחרת בגלל היותנו חלק מהפרויקט הישראלי-ציוני עם כל הסתירות שבו, שרובן מובילות למבוי סתום. זה מצב מתסכל.

      בוא אני אציע לך פרשנות אחרת על מה שנכתב על השפה העברית ו"צה"ל", פרשנות אולי טיפה יותר נאטורליסטית שתוכל להתחבר אליה…

      אף שפה, או בהרחבה—תרבות, לא יכולה לשרוד לאורך זמן בזכות כח הזרוע בלבד, במיוחד כשמדובר בשפת מיעוט שנמצא באנטגוניזם חריף עם סביבת הרוב בה הוא שוהה (המיעוט היהודי בתוך הלבנט הלא-יהודי). לכן הצבא הישראלי מבטיח את הישרדות התרבות העברית בישראל לא יותר משהצבא הטמפלרי הצלבני הבטיח את הישרדות התרבות הגרמנית או השבדית באותה פיסת שטח לפני שהוא ניגף בפני צבאו של צלאח אד-דין.

      מעבר לאקסיומה הצבאית שלא קיים צבא בלתי-מנוצח, חברת-קסרקטינים באופן בלתי נמנע נשאבת לתוך תהליך השחתה פנימי מואץ שאת תוצאותיו אנחנו מתחילים לראות במישור הפוליטי והחברתי בישראל ביתר שאת מאז שנבחרה הממשלה האחרונה.

      התוואי הנוכחי של מדינת ספרטה הישראלית לא מוביל לעתיד שונה מזו של מדינת הצלבנים. תבוסה ישראלית צבאית תוביל לחיסול חלק גדול מהישוב היהודי הישראלי בישראל-פלסטין (אנשים יעזבו או יתאסלמו) ולכן בטווח הבינוני-ארוך הצבאיות הישראלית היא-היא שתביא לחיסול התרבות העברית בישראל, ואולי אף בעולם כולו (משום שיהודי הגלות שמים את כל ביצי היהודיות-עבריות שלהם בסל הישראלי).

      הדרך היחידה שעשויה (בסיכוי לא גבוה) לשמר תרבות עברית בישראל-פלסטין היא דרך השלום האמיתי (הבין-אישי, לא המדינתי) שתוביל, בשאיפה, לקבלת היהודים כגורם אינטרגלי בלבנט. ספק רב אם שלום אמיתי כזה עובר דרך מדינה פלסטינית בשטחים, או שאולי מדינה דו-לאומית היא האופציה היחידה שתספק אותו, ואולי בכלל האנטגוניזם המוסלמי ליהודים ולמורשתם הישראלית בפרט הוא כבר חסר כל תקנה, והם בלתי ניתנים לרצוי. ברור גם שתושביה האשכנזים של ישראל יצטרכו לעבור מטאמורפוזה מנטאלית על מנת לאפשר אינטגרציה כזאת. אבל בכל מקרה מה שבטוח הוא שככל שישראל ממשיכה בדרך המיליטריסטית עם הפטיש הגדול ששמו צה"ל, כל בעיה נראית כמו מסמר, ואין שום סיכוי לעלות על נתיב אחר וסופה יהיה כמדינת הצלבנים.

      אתה בטח חושב שמאוד קל להגיד את הדברים האלו ואין דרך אמיתית להגיע מ"כאן" ל"שם", ואולי זה נכון (המציאות נושכת), אבל ברגע שאתה מבין איפה אמורה להיות נקודת הקצה—צה"ל לא אמור להיות גדול יותר מכל צבא אחר של מדינה בגודלה של ישראל בסביבה, בוא נאמר, צבאה של טוניס או ירדן—אתה יכול להתחיל לשאול שאלות על כל אחד מהצעצועים ולהבין האם הם באמת הכרחיים, או האם הם רק מפרנסים את המפלצת שתוביל את הישוב היהודי בישראל לאבדון.

      (אתה יכול להתחיל עם 200 פצצות גרעיניות. לשם מה? האם זה לשם נקמה נטו במקרה של "תמות נפשי עם פלישתים"? לאן הם מכוונות, לקעבה במכה?)

  33. רתם Says:

    לרני, למרות שאתה טוען שהצבא ממלא את חייהם של הכותבות כאן, הרי ששפתך רוויה, למרות הפרסומים והתואר, בביטויים גסים ואלימים, הלקוחים כנראה גם מאותו עולם מיליטריסטי ושובינסטי , שאולי עדיין לא חשבת מספיק על משמעות הביטויים והשפה שלו
    למשל:
    זובור (מילה ערבית בוטה לזין, שרק יהודים ישראלים שאינם מבינים ערבית משתמשים בה באופן ציבורי )
    לדפוק שמירות
    השפטה

  34. יואב Says:

    אז לא הכי קשור, אבל בכל זאת :

    החבר שלך, שמחשיב את עצמו כשייך למחנה השלום ותומך בהפצצת פלסטינאים?

    אז יש שני "שמאל".

    השמאל הרגיל, שכולם פה מדברים עליו, של זכויות אדם, של דאגה לאחר.

    וה"שמאל" הפרקטי, התכליתי, שתומך בהחזרת שטחים רק כי הוא לא רוצה לעשות שמירות בעוטף עזה ולא מאמין בגאולת הארץ.
    שמבחינתו שלום זה לא לטובת הפלסטינאים בכלל, כי את מי הם מעניינים? היה עדיף לזרוק את כולם לחו"ל, אם היה אפשר.
    אבל אי אפשר, אז בואו נעשה הפרדה יפה, תהיה פריחה כלכלית, והם יוכלו לחזור בתור פעולים שחורים.

  35. מישמיש Says:

    תודה על הרשימה המעניינת, היא מהדהדת מאוד לחוויות שאני עברתי בתור אשכנזיה (בעיני הסביבה, לפחות, ובמבחינת זהותי האישית, אם לא מבחינה אוטוביוגרפית טהורה) בעת השירות במשמר הגבול.
    גם אני הייתי חובשת, סמולנית צעירה בוגרת בית ספר ברוח ערכי תנועת העבודה, שפתאום בגיע לסיס טירונים של מגב, מקום שבו נשארתי שנתיים תמימות. זה היה דבר ששבר אותי לחלוטין בהתחלה והיה חוויה מעצבת מהרבה בחינות. אני זוכרת את תחושת הדיסוננס שהרגשתי, שלא יתכן שאני נמצאת במקום הזה עם האנשים האלו ועד להבנה שיש שם אנשים כל כך שונים זה מזה וחלקם דווקא מאוד דומים לי. ואת הרצון הכל כך חזק להרגיש שייכת, להוכיח שאני יכולה בהחלט להיות אחת משלהם, והרצון לשמור על תחושת 'עצמי', אבל גם נסיונות נואשים לחזק את הזהות הלא אשכנזית שלי, שעד אז היתה מימד מאוד שולי בזהות שלי.
    אני ניחה שהייתי יכולה לכתוב על זה רשימה שלמה, במקום לכתוב תגובה ארוכה מדי….
    בכל אופן תודה.

  36. עלמה Says:

    הרעיון הזה של החייל שמוצב בשמירה על עצמו הוא כל כך חכם ומדוייק. תענוג. גרם לי לחשוב על כך שזה תיאור לא רע לעוד די הרבה מצבים בחיים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: