על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה

by

נועם שיזף

ביומיים האחרונים, כל מיני אנשים שלחו לי את הפוסט של עפרי אילני על "פרקטיקת ההוקעה של השמאל", וחבר טוב וחכם גם התקשר לספר לי עליו, "כי יש בו משהו". קראתי את הפוסט פעמיים ועדיין לא הבנתי מה רוצים ממני. נפתח בכך ש"פרקטיקת ההוקעה" ואפילו הטיהורים הם לא המצאה של השמאל. אני חושב שהמחבר בעצמו מבין את זה באיזשהו שלב. הרי החרדים בארץ שיכללו את ההוקעות לידי אמנות, והם מחזיקים במנגנונים משוכללים מאוד של כפיית סנקציות חברתיות שונות על מי שיחרוג מהחוקים והנהלים המקובלים בחצרות ובחסידויות השונות. גם המתנחלים חזקים מאוד בהוקעות, וסביב פינוי גוש קטיף היה שם פיצול גדול בין "משתפי פעולה" לבין אלו שדרשו מאבק אקטיבי יותר נגד הריסת היישובים. כל כמה זמן יש ידיעות על הקצין הבכיר ההוא שסולק מהיישוב שלו והשני שלא נתנו לו להתפלל בבית הכנסת בגלל עניין כזה או אחר, ואני לא רואה הבדל גדול בין ההתנהלות הזו למאבקים סביב כנסים באקדמיה. כל אחד ובית הכנסת שלו. הייתי אומר כאן משהו על המנהג של השמאל לא לראות שום דבר מעבר לקצה אפו, אבל נראה לי שזה אותו בור רטורי שהטקסט ב"ארץ האמורי" נפל אליו.

מעבר לכך, אני עומד על זכותי להוקיע ולהיות מוקע (להיווקע?). גם אם לפעמים יש משהו נלעג באופן שבו הדברים מתבצעים, שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך). הנה דוגמה: כשיצא המניפסט של השמאל הלאומי היה לי חשוב לצאת נגד הלאומנות הבוטה שבו. מאחר והשמאל הלאומי מנכס לעצמו את המושג "שמאל" לצורך מניפולציה בדעת הקהל ושימוש מתוחכם בפוליטיקת הזהויות הישראלית, חשוב לי לטעון שהוא אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, "האגף החברתי של ישראל ביתנו". לטעמי ביקורת שכזו היא פעולה מוסרית וקונסטרוקטיבית, אבל אם נחיל עליה את ההיגיון של "ארץ האמורי", יימצא שגם אני עוסק בטיהורים סטליניסטיים. ולענייננו, אם מה שעיצבן את מחבר פוסט ההוקעות זו ההתקפה על אורלי לובין בשל הזמנתו של בני ציפר לכנס באוניברסיטה, צריך לומר משהו עצבני והולם על ההתקפה עצמה ועל המתקיפים (מתקיפה, במקרה הזה). הניסיון לנסח פה אנליזה נקייה ויפה של "פרקטיקה" נראה לי מיותר לחלוטין, ובעיקר, מיועד לשמור את הכותב מעל למהומה המטונפת.

[אגב, לאחרונה יצא לי לשתף פעולה בארגון אירוע פוליטי עם אחד ממחברי מניפסט השמאל הלאומי, ואני לא רואה בכך שום דבר הסותר את הפסקה הקודמת. צריך להפריד בין התנגדות אידיאולוגית – בתחומים מסוימים – ליכולת ליצור קואליציות, שהיא קריטית לפעולה פוליטית אפקטיבית. זו נקודה מהותית: השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים. כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה של השמאל, וגם לה פעולת ההוקעה המדוברת חיונית ביותר].

לאחר זיהוי שגוי של בעיה, מגיע פיתרון שהוא גרוע עוד יותר. מעכשיו, מבקש הכותב, אל תקראו לי שמאלן. זה מזכיר לי את האנשים שמבטלים מנויים על עיתון הארץ. לרובם, מתברר, לא היה כזה מלכתחילה. זה לא מקרה שחלק מהטקסטים ב"ארץ האמורי" היו יכולים להתפרסם, בשינויים מסוימים ולאחר שתילה של שגיאות כתיב הולמות, בכמה אתרי ימין. יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה. זה כמו הטענות הקבועות של הימין נגד שמאלנים: "איך זה שהשמאל אוהב שלום אבל תומך בהפגנות אלימות?"… "איך זה שהשמאל בעד חופש דיבור אבל משתיק את הכהניסטים?", וכו'.

מה בדיוק המשמעות של "לא לקרוא לי שמאל"? האם הכוונה להצטרפות לליכוד? לא נראה לי. האם זו הכרזה על פתיחתה של תנועה חדשה, אולי "הדרך השלישית?" קשה להאמין. יותר מהכל, זה נראה כמו סוג של טהרנות. הכותב, מעכשיו, אינו חלק משום מחנה. הוא הפך לאינדיבידואל האולטימטיבי, סובייקט הנשפט רק על פי דעותיו, כתיבתו ומעשיו. כמובן, שהטיפוס הזה גם לא לוקח שום חלק במאבק הפוליטי הקונקרטי, שכן זה מורכב ממחנות, מפשרות ומחרמות. ואגב, אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות.

תחושת הבטן שלי היא שהשמאל דווקא צריך מוקיעים כועסים וסטליניסטים קטנים, כי זה בדרך כלל בדיוק הטיפוסים הקטנוניים הללו שגם מוכנים לעשות משמרות מחאה בגשם או ללכת להיעצר בכל מיני חורים בשטחים או בנגב. אני לא קונה את הטענה שמה שדירדר את השמאל בארץ זה המריבות הפנימיות וההוקעות הפומביות. סטליניזם הופך מסוכן כשהוא הגישה של השלטון, לא כשהוא בשוליים של האופוזיציה. פוליטיקה היא קודם כל קונטקסט, ובקונטקסט הישראלי, להסיר את הידיים ממחנה השמאל בגלל זיהוי (שגוי!) של מאפיינים מסוימים בהתנהלותו, ותוך התעלמות מהמטען הערכי שהמושג הזה נושא – זה נראה לי כמו פרובוקציה נרקיסיסטית, ולא כמו טענה פוליטית רצינית. מאחר ואני מכיר את שני כותבי "ארץ האמורי", את דעותיהם ואת פעילותם שמחוץ לבלוגוספרה, אני דווקא מתעקש לקרוא להם "שמאל", ובעיני זו מחמאה (למרות שעוד כמה פוסטים כאלו, אולי אצטרך לחשוב על זה מחדש).

אני רוצה לומר משהו כללי יותר: המשחק בין התחושה הרדיקלית שמלווה רבים מהטקסטים ב"ארץ האמורי", לצד השמרנות המובנית בהם (ושמרנות כאן במובן היומיומי שלה), הופך את הקריאה בבלוג למענגת במיוחד, אבל גם מקנה לו תפקיד ראקציונרי בהקשר הישראלי. לטעמי, המתח הפוליטי בשמאל אינו בין מוקיעים למוקעים, וגם לא בין רדיקליים לבין ציונים, אלא משהו שאפשר להגדיר כמו המאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית. זהו ההבדל בין וויכוח על הפיתרון הרצוי לכיבוש לבין המאבק בכיבוש עצמו, או בין חתימה על עצומה למען חרם, לבין העיסוק בשאלות המוסריות הנובעות מהחרם.

ישראל היא מקום המייחל לפעולה חד משמעית. אנו סובלים מבזבוז משווע של הון פוליטי על דיונים בנושאים הקשורים למבנה השיח, וממחסור חמור בפוליטיקה עצמה. האמת הבנאלית היא שזו עוד אחת מתוצאותיו של הכיבוש, על עוצמתו המהממת. אני תוהה אם דברים היו כך גם במצבים דומים לאורך ההיסטוריה. האם האמריקאים ניהלו דיונים אינסופיים הנוגעים למבנה השיח הרצוי בעת ההתנגדות להפרדה הגזעית, או למלחמת וייטנאם? האם בדרום אפריקה הוחלו הכללים המחמירים של "ארץ האמורי" על מתנגדי האפרטהייד? האם היו שם דיונים אינסופיים על "הפיתרון" לאפרטהייד, מהסוג המתנהל במדינת ישראל מבוקר עד ערב? מה שברור הוא שבמבט לאחור, במידה ודיונים האלו היו קיימים, הם נשכחו ונעלמו. אנו זוכרים את מי שכתב את הדברים הבנאליים ביותר נגד הגזענות והמלחמה, ואת מי שהפגינו, החרימו והוחרמו, הוכו, נעצרו ונשפטו. זה הכל.

העיסוק בפילוסופיה ולא בפוליטיקה, אני חושש, הוא גם העדפה אסתטית. פוסטים הקוראים להפגין למען ילדי העובדים הזרים או לנסוע לבלעין תמיד ייראו פחות מעניינים או עמוקים מפוסטים העוסקים בדהקונסטרוקציה של אותם מאבקים. אלו גם יזמינו, מצידם, תגובות מענגות ואסתטיות לא פחות, וכך כולנו ניקלע לאותו שיח סגור, סתום, ומנותק מהזוועה שהיא המציאות הפוליטית הקונקרטית ומהתחושה הסיזיפית, המלוכלכת והמאוד לאנעימה שמלווה את המאבק בה. האם זו המטרה של הבמה הרעיונית הזו? ספק רב.

תגים: , , , , , , , , , ,

69 תגובות to “על הזכות (והחובה) להוקיע: תגובה”

  1. איתי אשר Says:

    אני מזדהה מאוד עם הכתוב כאן

  2. נתאי Says:

    היר היר
    תודה על הפוסט הבהיר.

  3. אנדרז אטינגר Says:

    מצטרף לאיחולים
    תודה על הפוסט המשובח באמת הגיע הזמן שמישהו ינסח דברים אלו ועשית זאת בצורה מעולה

  4. הופ Says:

    פשוט ומצוין.
    מסכים עם "אם משהו הרג את השמאל העולמי זה האינדיבידואליזם הקפיטליסטי, לא ההוקעות". ואני מוסיף – לא רק את השמאל העולמי אלא את החלוקה בכלל לשמאל וימין. יותר מכך, האינדיבידואל החדש הזה מעקר את ההוקעות מכוחן – פחות ופחות אכפת לאנשים אם הם מוגדרים כשייכים מגוש כלשהו, ויותר ויותר נדמה שה"אני לא שייך" הוא ה"אני שייך" החדש.

  5. גורו יאיא Says:

    הדמיון בין פרקטיקת ההוקעה אצל הימין ואצל החרדים, רק מעצים את הבעייתיות של השימוש בו בהקשר של השמאל.
    השמאל, בניגוד לאותן קבוצות, מניח מראש אינדווידואליות מעל הכל. לכן קו הגדר שלו צריכים להיות גמיש בהרבה מאלה של הימין והחרדים. אם מחצית השמאל מחרימה את מחצית השמאל השניה – יש לנו בעיה.

    • נדב פרץ Says:

      'השמאל מניח אינדיבידואליות מעל הכל'?
      נדמה לי שהתבלבלת. אנחנו לא נוהגים לקרוא ללסה-פייר שמאל.

      השמאל מניח הומניזם וזכויות פרט. זה רחוק מאוד מאינדיבידואליות. מי שאמרה 'אין חברה, יש פרטים ולכל היותר משפחות' היא, להזכירך, תאצ'ר.

      • גורו יאיא Says:

        אני צריך לשנות כנראה את המונח שמאל, למונח מחשבה ליברלית. בסופו של דבר, עם כל זה שיש לי ויכוח עם מרגרט תאצ'ר, הויכוח שלי איתה קטן מהויכוח שלי עם נתניהו, שבנוסף לתמיכה בשוק החופשי, חושב שמותר לשלול זכויות בסיסיות מבני אדם, כי הם פלסטינאים.

      • נדב פרץ Says:

        לא 'צריך לשנות את המונח שמאל למונח מחשבה ליברלית', אלא צריך להבין שיש הבדל בין שמאל לבין מחשבה ליברלית, ושלמרות החשיבות של המחשבה הליברלית כחלק מהגות השמאל, מי שהוא ליברל במובן הצר של המילה – איננו איש שמאל.

        נדמה לי שאם בהוקעה עסקינן, ברור שהראשונים שצריך להוקיע מהשמאל הם כל מני נחמיה שטרסלרים, שכואבים את כאבם של הפלסטינאים בשטחים ומצדיקים את הניצול של הפלסטינאים אזרחי ישראל (וזה, כמובן, בהנחה שברור לכולנו ששאול יהלומים, שנלחמים למען כל יהודי שנדפק מהמערכת הכלכלית, ונגד כל ערבי שנדפק מהמערכת הלאומית, הם לא אנשי שמאל)

      • גורו יאיא Says:

        למה? מה נרוויח מזה שנוציא את נחמיה שטרסלר ממאבק כל כך חשוב? אני לא אוהב אותו, אבל כאשר אנשים מתים, אני אצטרך לשתף איתו פעולה.
        הרי אם אני אפסיק לקרוא לו שמאל, והוא יקרא לעצמו שמאל – יהיו מי שיאמינו לי, ויהיו מי שיאמינו לו. ההוקעה רק תבודד את המאבק שלי משלו.

      • נדב פרץ Says:

        נרוויח את החיבור לאנשים שעכשיו קוראים את שטרסלר, ושומעים שהארץ זה שמאל, ואומרים – ובצדק – ששמאל זה מי שאכפת לו רק מערבים ולא מיהודים.

  6. אמיתי ס Says:

    כבוד לעפרי וגל שהסכימו לפרסם כאן את המאמר של נועם שיזף, שבכתיבה בהירה, פשוטה וברורה שם ללעג את כל הטיעונים הפלספניים, הפלצנים והמסובכים שלהם.

    • נועם שיזף Says:

      תודה על המחמאות לטקסט, אבל הירידות על בעלי הבלוג נראות לי לא לעניין.

      • נועם שיזף Says:

        וליתר דיוק: לא ניסיתי "לשים אותם ללעג", ואני באמת שמח על זה שהם נתנו לי את הבמה כאן.

    • ofrilany Says:

      אני תוהה, אמיתי, למה אתה תוקף אותנו בכזאת אלימות. באופן שיטתי ועקבי אתה קורא לנו "מאונני ברלין". חברך הנערץ עליך כותב שנועם שיזף "קרע לנו את הצורה" – התבטאות שהיא לתפישתי גם סקסיסטית. אני רק מחכה שתכתוב שנועם שיזף זיין אותי בלי וזלין.
      זאת אחרי ש-
      1. בפוסט שלי היה ניסיון מודע לקחת צעד הצדה ולהימנע מאלימות, ובטח לא לתקוף אף אחד באופן אישי.
      2. נתנו במה לנועם שיזף לתקוף אותי בבלוג הזה.

      נשאלת השאלה: למה? האם עשיתי לך פעם משהו? אולי זה איזה חשבון לא סגור מתקופת מגזין "כותרת"?

      נ.ב. – על הכבוד אני מוותר. אני לא ביום ספורט בכיתה ז'

      • ג'ו Says:

        מעניין שאתה הוא זה שלקח את התגובה לכיוון האישי בעוד אמיתי רק כתב "הפלספניים, הפלצנים והמסובכים…" לא אמירה אישית, ולטעמי גם לא משהו שממש נתון לויכוח.

        זה שאתם פלצפניים לא אומר שאתם לא כותבים טוב.

        "מאונני ברלין" יהיה שם הלהקה הבאה שלי.

      • ofrilany Says:

        הוא לא כתב את זה כאן אלא במקום אחר. אני משאיר לך לנחש איפה

      • אמיתי ס Says:

        לא חשבתי שתעלבו כשאני קורא לכם מאונני ברלין, נדמה לי שלפחות אחד מכם לקח את זה ברוח טובה, אבל אולי אני טועה. אני מוכן להרחיב את זה למאונני ברלין-ניו יורק, אם זה יעזור.

        אני גם לא בטוח למה אתה נעלב מכינויים כמו פלספנים, פלצנים ומסובכים.

        חשבתי שאתם גאים בזה.

        אני לא יודע מי כתב שנועם קרע לכם את הצורה, ולא הייתה לי כל כוונה סקסיסטית, אם כי אני מסכים שנועם קרע לכם את הצורה, לפחות מבחינת התייחסות עניינית לטענות שלך.

        אני יודע שנועם לא התכוון לשים ללעג את הטענות שלכם, להיפך, הוא היה ענייני והתייחס אליכם ברצינות, דבר שאני לא מסוגל לעשות.

        פיטשון מתייחס אליי כאל קריקטורה של שמאלני. אני מתייחס אליכם ואליו כאל קריקטורות של פוסט שמאלנים. יותר משאתם מעצבנים אותי, אתם מגוחכים בעיני.

        כשהתחלתם עם הבלוג, הייתם פלצנים אבל גם סיפקתם תובנות מעניינות. מאז הדרדרתם לבכיינות מנוסחת בקפידה.

        אין לי שום דבר אישי נגדך. אתה תוקף את ההתנהלות של אנשי שמאל פעילים, אני תוקף את הדעות שלך. אני מודה שהמילים שלי יותר בוטות, אבל המסר לא שונה בהרבה.

  7. Boaz Yaniv Says:

    פוסט מעניין וחשוב. אין ספק שלאינדיבידואליזם הקיצוני יש תפקיד מרכזי בהחרבת השמאל (לא רק בארץ). לא צריך לזרוק את הדיון הפילוסופי ברעיונות פוליטיים מהחלון, אבל בהחלט הגיע הזמן להפסיק להריע לו במקהלה. הרצון לא להיקרא שמאלני או לא להשתייך לקבוצה הוא רעיון שבסופו של דבר פוגע בסיכוי האמיתי לייצר שינוי.

  8. שאול Says:

    על מה אתה מדבר? כל המאבקים שציינת לוו, ולובו, במחשבה פוליטית ענפה (על הסגרגציה באמריקה, קו הגזע והאפשרויות לפרוץ אותו לא רק באופן פורמאלי; על מלחמת וייטנאם וקשריה לאימפריאליזם האירופי-אמריקאי, לגלגוליו המתרחבים של הקפיטאל, לחברת הראווה, ועוד ועוד). למעשה, אין שמאל בלי מחשבת שמאל. האנטי-אינטלקטואליזם הזה, עם דרישתו הביצועיסטית, התכל'סית, דרישתו לחד-משמעיות, ובמקביל הרשעה של האסתטי ופסילה על הסף של הבזבזני, המענג, אבל גם הספקני, החקרני, המשתהה, המדמיין, הספקולטיבי — כל זה נשמע לאוזניי נורא ימין (מבחן התוצאה של אהוד ברק או האקטיביזם הבונה של אריאל שרון). 

  9. דנטה Says:

    פוסט מצוין, מסכים עם כל מילה. הייתי מוסיף שהפיכת הפוליטיקה לפנטסיה היא מותרות של אנשים מאוד ספציפיים – השבעים.

    מדובר באותם אלה שמאפשרים לעצמם להיות פוליטיים מבלי לעשות את הפעולה הראשונה שאתה אמור לעשות כשאתה ניגש לפוליטיקה, והיא להתארגן.

  10. גור Says:

    תודה על הפוסט. עם זאת –
    האם אתה רוצה לגרום סבל לאנשים סתם כדי לשמור על זכויותיך? מדוע תטיף לפגוע באחרים? זה די פשוט בסך-הכל. אני מאמין שחברה מתוקנת שמה דגש על רגישות לזולת.

    רגישות, דרך אגב, היא מצרך נדיר במקומותינו. אפילו בתוך קהילות מזעריות (ואני חבר באחת כזאת שבה כמה משפחות נסמכות זו על זו באופן קיצוני), אנחנו מורגלים לדרוך זה על פרצופו של זה באופן תדיר. למה? פשוט רצנו קדימה ולא שמנו לב.

    ומעבר לזה – כותב המאמר (המרשים והברור) מציג את עצמו כנשכב על גדרות, ביצועיסט, איש מהשטח. מה האינטרס בהצגה כזאת? האם קשה לך שיש כאלה שפועלים אחרת? האם אתה כל-כך זקוק להכרה הזאת מהסביבה? שנבין מתוך הפוסט שאתה עושה ימים כלילות במקומות שחוסר הצדק זועק מהם לשמים. אם זה אכן כך, אולי תשתמש בדוגמאות חבוטות פחות מאשר בילעין וזכויות הזרים? אולי בנוסף תטען גם שהפוסטים בארץ האמורי לא מתעסקים מספיק בנגב ובפריפריה?

    יכול לשהיות שפוסט על ילדים של עובדים זרים הוא לא סקסי, אבל משום מה על כל פוסט שחושב אחרת, מחוץ לכאן ולעכשיו הקונקרטי והמקודש, שחולם בשמאלנית, יש עשרה פוסטים על עובדים זרים, מאה פוסטים על בילעין, ואלף פוסטים על גלעד שליט.

    מובן לי הזעם שלך לנוכח אנשים שלא רצים לפני שהם חושבים – אבל כדי לקרוא על אנשים שרצים קודם – מספיק לפתוח את וואי-נט בדף הבית. דרך-אגב, אפילו שם מוזכרים תדירות בילעין וילדי העובדים הזרים.

  11. שחרור יונים Says:

    "כוחנו, צריך לומר, אינו באחדותנו אלא דווקא בפירוד ובפרגמנטיזציה …"

    המשפט הזה מסמל את מיצובו וגודלו של השמאל ביחס לחברה הישראלית.
    ואם אפשר לחדד את הפירוד- אין כאן ממש שמאל, לצערי.

    בשמאל של ישראל יש שילוב של עוינות אנטי ישראלית בכל מיני תחומים ואפס של פעולות ליברליות למען כלל החברה בישראל. לכן הציבור לא מצטרף.

    אם נדמה למישהו שהפלגים השונים של השמאל יאחדו קולות, כדאי להציץ מדי פעם למציאות. חוץ מצעקות "כיבוש כיבוש" אני לא רואה את השמאל משלב כוחות בנושאים ליברלים שעומדים בחזית ארגוני שמאל בכל העולם. וחבל.

    סימון מחדש של מוקעים, וגבולות של גרעיני פעילים רק מבודד את השמאל מהשאר.

    • נדב פרץ Says:

      ואללה? מוזר.
      בהפגנות העו"ס האחרונות, היה נדמה לי שראיתי את כל הח"כים מהמפלגות הלא-ציוניות, רוב הח"כים ממרץ והעבודה, ואולי עוד 4 מכל שאר המפלגות, שבהן 100 מנדטים.
      אבל אולי התבלבלתי, ובעצם לא ראיתי את חנין וברכה, אלא את ליברמן ובן ארי.

      • שחרור יונים Says:

        נדב, דברים שרשמתי בתגובה לא פורסמו. מוזר.
        עיקרן תחילה:
        דב חנין ישב בוועדה שעסקה במסתננים והתווכח עם עמוס גלעד שבסודן יש טבח עם ומי שמגיע מסודן הוא פליט. עמ' 28:
        http://www.knesset.gov.il/protocols/data/rtf/zarim/2010-11-22.rtf

        לדב חנין לא אכפת שצרת המסתננים תגדל. נהפוך הוא. הוא מעוניין שתגדל כדי לקבל עוד תקציבים, ולהגדיל את החשיבות וההון הפוליטי שלו.
        בתור איש שמאל הייתי מצפה ממנו למעט רחמים על אנשי התחנה המרכזית האומללים ושכונות מצוקה אחרות ברחבי הארץ. אבל בשם הנאורות הוא לא סופר אותם.

        נראה אותו שולח את הילדה לחוג כשלמטה יש 25 זרים, חלקם שיכורים מהתחת.
        זה הדב חנין מופיע בהפגנות העו"ס מלמד שהוא עסוק בגיוס קולות מקהל יעד פונטציאלי- להגיד שאכפת לו זאת בדיחה.

      • גל כץ Says:

        שחרור יונים, התגובה הקודמת שלך צונזרה. ואילו זו פורסמה רק כדי להבהיר את הקריטריון: לא יתפרסמו תגובות המשמיצות קבוצות חלשות בחברה הישראלית. אני מתייחס כמובן לקלות הבלתי נסבלת בה אתה מכנה את ה"זרים" שיכורים. יש בהחלט מקום לכתוב על היחס בין יהודים עניים לבין מהגרי העבודה – וכן, גם על הצביעות של חלקים בשמאל סביב העניין – אבל זה לא יבוא על חשבון השמצות נגד מי מהקבוצות הללו.

  12. עודד נעמן Says:

    נועם,

    אני לא בטוח שאני מבין את הפוסט.
    אתה חושב ש"ארץ האמורי" מונע מהשמאל הישראלי לצאת לרחובות?
    זה נשמע קצת פנטזיונרי.
    אולי אתה אומר שהבלוג מעודד מחשבה על חשבון עשייה?
    אבל למה אי-אפשר לחשוב ולעשות בו-בזמן?
    אני לא יודע מה איתך, אבל אני מוצא שכשאני חושב על מה שאני עושה אני מצליח לעשות את זה טוב יותר.
    אגב, הנה רשימת הספרים של דה-בויס, אבי מאבקם של השחורים בארה"ב.
    * Black Reconstruction in America, 1860-1880 by W. E. Burghardt Du Bois, with introduction by Du Bois biographer David Levering Lewis, 768 pages. (Free Press: 1995, reissued from 1935 original) ISBN 0-684-85657-3.
    * The Suppression of the African Slave Trade to the United States of America: 1638–1870 Ph.D. dissertation, 1896, (Harvard Historical Studies, Longmans, Green, and Co.: New York) Full Text
    * The Study of the Negro Problems (1898)
    * The Philadelphia Negro (1899)
    * The Negro in Business (1899)
    * The Evolution of Negro Leadership. The Dial, 31 (July 16, 1901).
    * The Souls of Black Folk (1903, reissued in 1999) ISBN 0-393-97393-X.
    * The Talented Tenth, second chapter of The Negro Problem, a collection of articles by African Americans (September 1903).
    * Voice of the Negro II (September 1905)
    * John Brown: A Biography (1909)
    * Efforts for Social Betterment among Negro Americans (1909)
    * Atlanta University's Studies of the Negro Problem (1897–1910)
    * The Quest of the Silver Fleece (1911)
    * The Negro (1915) (entire text)
    * Darkwater: Voices From Within the Veil (1920)
    * The Gift of Black Folk (1924)
    * Dark Princess: A Romance (1928)
    * Africa, Its Geography, People and Products (1930)
    * Africa: Its Place in Modern History (1930)
    * Black Reconstruction: An Essay toward a History of the Part Which Black Folk Played in the Attempt to Reconstruct Democracy in America, 1860-1880 (1935)
    * What the Negro Has Done for the United States and Texas (1936)
    * Black Folk, Then and Now (1939)
    * Dusk of Dawn: An Essay Toward an Autobiography of a Race Concept (1940)
    * Color and Democracy: Colonies and Peace (1945)
    * The Encyclopedia of the Negro (1946)
    * The World and Africa (1946)
    * Peace Is Dangerous (1951)
    * I Take My Stand for Peace (1951)
    * In Battle for Peace (1952)
    * The Black Flame: A Trilogy
    * The Ordeal of Mansart (1957)
    * Mansart Builds a School (1959)
    * Africa in Battle Against Colonialism, Racialism, Imperialism (1960)
    * Worlds of Color (1961)
    * An ABC of Color: Selections from Over a Half Century of the Writings of W. E. B. Du Bois (1963)
    * The World and Africa, an Inquiry into the Part Which Africa Has Played in World History (1965)
    * The Autobiography of W. E. Burghardt Du Bois (International publishers, 1968)

    דווקא זוכרים אותו למרות ההתפלספות.

    • נועם שיזף Says:

      אני רואה צורך להבהיר את העניין הזה, שנוסח בצורה רשלנית על ידי בפוסט: אני לא נגד כתיבה ולא נגד היסטוריה או אינטלקטואלים. למעשה, אני מתפרנס מכתיבה, ולא הולך לכל כך הרבה הפגנות. ברור שלא כל מחשבה היא על חשבון עשייה, אבל אני חושב שיש סוג של כתיבה שמעודד פעולה פוליטית פרוגרסיבית, ויש כתיבה שהיא פעולה פוליטית כזו בעצמה, ואלו הדברים שאני מנסה לעודד.

      • עודד נעמן Says:

        זה כבר קצת לא הוגן.
        לא "התרשלת", אתה הכרזת על "מאבק בין אקטיביזם לפילוסופיה פוליטית".
        עכשיו אתה מוסיף סייג שאפשר לכנותו "אחושילינג סייג": הבעיה שלך היא עם כתיבה פוליטית מזיקה, לא עם כתיבה פוליטית באשר היא.
        לאור הסייג הזה לא ברור כיצד מה שכתבת תוקף את "ארץ האמורי". הרי לא הצעת כל טעם לחשוב שהטקסטים בבלוג מזיקים לפעילות פוליטית. אתה אומר שהם "בזבוז משווע של הון פוליטי" אבל לא מסביר מדוע הקריאה בהם "מחליפה" פעולה פוליטית בשטח. נראה כאילו בדימיונך אתה רואה אנשים אומרים לעצמם: "מה אעשה היום בשביל להיות חלק מהשמאל? אלך לסילוואן ואעצר או שאקרא פוסט של עפרי עם כוס שוקו חם?"

      • גל Says:

        אלא אם כן תיקנת את הטקסט לאחר שפורסם לי זה היה ברור וקולע לדעתי: ביזבוז הון פוליטי על ויכוחים על מבנה השיח.
        לא ויכוחים באופן כללי אבל כאשר הם שמים במרכז את הצורה (שבהחלט יש מקום וצריך לדון בה כאשר אתה רוצה שהתוכן הפוליטי יועבר בצורה אפקטיבית) על פני התוכן אז משהו מתפספס ולדעתי הקישור שעשית עם הנרקיסיזם היה קולע.

  13. עומר Says:

    הבעיתיות בגישה שמוצגת כאן מודגמת באופן נפלא בכך שבשתי פסקאות עוקבות נכתב על "השמאל הלאומי" כי הוא "אינו יכול להיקרא שמאל – אלא נניח, 'האגף החברתי של ישראל ביתנו'" ובפסקה שאחרי כן מוסבר שיתוף פעולה עם "השמאל הלאומי" בכך ש" השמאל (לא רק בארץ) מורכב מערב רב של ארגונים בעלי אג'נדות נפרדות ולעתים אף סותרות, אולם הוא מסוגל להתאחד לצורך מאבקים מסוימים.". כלומר "השמאל הלאומי" הוא כן בשמאל. המסקנה היא שאו שהאמירה הראשונה היתה מופרזת ומופרכת, או שבכלל עסקינן בשיתוף פעולה עם הימין (ומי ב"שמאל הלאומי" ירצה לשתף פעולה עם אדם שרואה בו מקבילו של ליברמן?)

    מעבר לדוגמא הזאת, הסתירה הפנימית הגלומה בנאמר כאן מופיעה כבר בפסקה הראשונה: "שרטוט תנאי סף אידיאולוגיים כתנאי לקבלה למחנה מסוים הוא פרקטיקה הגיונית ואפילו שימושית (והמשמעות האמיתית של "המחנה" היא האפשרות לפעולה פוליטית משותפת – על כך עוד בהמשך)". כלומר "מחנה" דורש פעולה פוליטית *משותפת* – של אנשים שעשויים לחלוק אחד על השני. "תנאי סף אידאולוגים" הם כמובן בעיני המתבונן, שככל שהוא יותר טהרן, תנאי הסף שלו עולים. והרי זה בדיוק הבעיה – שתתי קבוצות התופסות את עצמן כ"מתקדמות" יותר בזות למי שלא הגיע למצב שלהם, וחושבות שהשמאלניות שלהם פגומה, או לא אמיתית – כי מי שלא מאמין ב-x, הוא לא באמת שמאלן.

    הטיעון על פיו זה קיים גם אצל קבוצות אחרות נכון רק באופן חלקי – זה קיים אצל קבוצות רדיקליות אחרות (ימין קיצוני מאד – בהחלט לא "המתנחלים" כגוש), וקבוצות שוליים בציבור החרדי (הכפיה החברתית מבוצעות ע"י אמצעים שונים, לא כולם הם הוקעה). אבל לא ברור לי מה נפקא מינא מכאן – האם רסיסי קבוצות נטולות השפעה זה מה שחולם עליו השמאל הישראלי? אם יש משהו שמאבקי השוליים החרדיים מלמדים אותנו, זה שלעולם אי אפשר להיות טהורים מספיק – תמיד יהיה מישהו שיטען שאתה לא מספיק חרדי/יהודי/מאמין, כי הוא יותר. זו המטרה? יש משהו משעשע בכך שלאחר הטענה שהוקעה זה נפלא וטהרנות זה טוב, מואשם "הפורש מן השמאל" בכך שהוא טהרן המוותר על דרך הפשרנות…

    (אגב, זו לא תופעה גם ייחודית לציבור הישראלי – כל מי שמסתכל על מה שקרה לשמאל הפלסטיני ושלל פיצוליו בשלהי שנות ה-0 ובשנות ה-70 יכול לראות דוגמא נאה. אמנם שם היתה גם מעורבות של מדינות ערב שבחשו בקלחת, אבל עדיין…).

    ועוד הערה קטנה – הסיטואציה האינטלקטואלית בדרום-אפריקה פחות נהירה לי, אבל לטעון שלא זוכרים את המאבקים האידאולוגים במאבק לזכויות השחורים ב-ארה"ב, זו אמירה שנכונה אולי במבט מהארץ, אבל ודאי שלא נכונה לניתוח של האנשים שחיים את התוצאות ההיסטוריות (רק כדוגמא קטנה, על Du Bois יצאו מספר ספרים בשנתיים החולפות, ועיקר מה שזוכרים אצלו הם כתביו, לא האקטיביזם שלו)

    • נועם שיזף Says:

      מקבל את ההערה על הסתירה הפנימית. זה משהו שאנחנו אמורים להתמודד עימו – היוכלת לבנות קואליציות ובמקביל להגדיר תנאי סף למחנה או לפעולה מסוימת.

      לגבי פיסקת הסיום שלך, ראה תגובה קודמת שלי.

      • עומר Says:

        שטויות, נועם. למה שלא פשוט תודה שאפיון "השמאל הלאומי" כ"אגף החברתי של ישראל ביתנו" היה הגזמה פרועה. אפשר לבקר את "השמאל הלאומי" גם בלי לטעון שעמדתו בכל הנוגע לפלסטינים זהה לעמדת ליברמן. הגזמות מופרכות מהסוג הזה הן בדיוק מה שנותן שם רע לפרקטיקת ההוקעה.

      • עומר Says:

        (דרך אגב, אני עומר אחר. ז"א, עומר שכתב את ההודעה בחצות אינו עומד שכתב את ההודעה ב-17:33.)

    • גל Says:

      נראה לי שתנאי הסף הכרחיים יותר למפלגות ואירגונים פוליטיים. מה שנראה כשעשוע מתמתי בכל שקשור למושג שמאל שהפך לאמורפי ויש על תוכנו ויכוח. הבעיה לא בויכוח עצמו הוא בסה'כ סימפטום של התפרקות השמאל בשלושים השנים האחרונות דבר ששורשיו דוקא מצויים בפוליטיקה העולמית, והדבר תקף גם לגבי תנועות השמאל הפלסטיניות.
      טהרנות היא בהחלט תכונה פוליטית מזיקה אבל אתה יוצא נגדה מתוך עמדה אופורטוניסטית שדוקא לה יש תרומה מכריעה להיחלשות השמאל.

  14. רתם Says:

    לשחרור יונים שלום
    "בנושאים ליברלים שעומדים בחזית ארגוני שמאל בכל העולם" איזה נושאים למשל?

    • שחרור יונים Says:

      רתם,

      רוב השמאל במדינות המערב מתמקד בזכויות העובדים.
      בישראל יש כ 50% מהשכירים שמקבלים משכורות מינימום.
      חלק גדול מהעניים בישראל הם אנשים עובדים.

      מה השמאל עושה בנדון ?
      מר דב חנין לדוגמא, נאבק כדי לקרוא למסתננים פליטים מול יעקב גלעד.
      מדוע ?
      כי מסתננים אפשר לגרש ולפליטים לא. יש להם מעמד אחר ולמדינה אחריות נרחבת לגביהם. יותר פליטים זה אומר יותר צרות.
      האוכלוסיות החלשות של התחנה המרכזית ושכונות מצוקה יסבלו מהצרות האלה.
      את דב חנין הצרות האלה משרתות באופן ישיר, גם יזכה להון פוליטי וגם יקבל משאבים לטיפול בבעיה שיצר בעצמו.

      לוחם למען זכויות העובדים הזרים…שהמקומיים יתפגרו.

      זאת רק דוגמא מדוע אני לא חושב שהשמאל הישראלי הוא בכלל שמאל.

      תבדוכמה אנשים עובדים ונשארים עניים יש במדינה – מתי מישהו הוציא אותם להפגנות ?

      השמאל בישראל ממוקד ב"כיבוש כיבוש" , ניגוח ישראל וסגידה לנראטיב הפלסטיני. זה לא שמאל, ואני לא רוצה להעלות רעיונות לשמות.

      • רתם Says:

        אז נגיד, רק למשל, מען לזכויות עובדים אינו שמאל ? יש לך מושג כמה נשות שמאל היו מעורבות במאבקים לביטול ההתעללות בעניים שנקראה אורות לתעסוקה?
        וחדשות מפתיעות, גם בשמאל יש עובדות עניות

      • כבש פועה Says:

        זה לא נכון ולא מדוייק בלשון המעטה. ארגוני שמאל ותנועות פוליטיות כמו האגודה לזכויות האזרח, חד"ש, מאבק סוציאליסטי, כוח לעובדים, נמנעים דווקא ממאבק בחזית הסכסוך הלאומי ומתמקדים במאבקי עובדים בכל חלקי הארץ. בנוגע לחלקים יותר רדיקליים בשמאל, אלה מעורבים בצורה עמוקה מאוד במאבקים של האוכלוסיה הערבית בישראל, כמו למשל בלוד ובנגב. אלה מאבקים למען העניים, שכן חשוב לזכור שרוב העניים בישראל הם ערבים וחרדים – כאשר החרדים עניים בעיקר מבחירה והערבים עניים בעיקר כתוצאה מקיפוח.

        תת הסיקור של מאבקים סוציאליסטיים אינו אומר שאנשי שמאל אינם פעילים, יומם וליל, למען המטרות האלה.

      • שחרור יונים Says:

        רתם וכבש פועה,

        או שאנחנו חיים במציאות אחרת או שמישהו מאיתנו מנותק לחלוטין מהמציאות.

        כמה עובדי קבלן יש בארץ ?
        כמה אנשים מקבלים 20-30 שקל לשעה ?
        כמה חברות מעסיקות עובדים בחוזה שמתחדש כל שנה למניעת קביעות ?
        כמה פוסטים בבלוגים עסקו בעניין – לעומת זעקות ה"כיבוש כיבוש" …?
        איפה המאמרים בהארץ לגבי רבבות זוגות צעירים -בלי ילדים שאין להם סיכוי לקנות דירה בעשור הקרוב ?
        איפה הצעות החוק, היכן ההפגנות ?

        השמאל התחרפן. ברחתם מהעם לצפון אספמיה, להתגורר בחבורות קטנות מנותק מהשורשים של השמאל.

        כאן בתגובות, נמצאים השורשים שלכם:
        http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4048465,00.html

        לא כיבוש, ולא השמצת ישראל.
        פשוט דאגה לחלש- גם אם הוא יהודי.

  15. צ'יקי Says:

    באופן מוזר אני מסכים איתך, אך גם עם המאמר של עפרי.
    גם אני כמו שיזף רואה את הפעולה – אפילו יותר מזה, את השינוי והשיפור – כמרכז. אך לטעמי, ההוקעות הללו שאיתר עפרי מחלישות מאוד את האפשרות לפעולה. אם למשל חגי מטר ואורלי לובין (זה יכול היה באותה מידה להיות אני, שממילא שש להיות בעייתי ויותר מתון מהן פוליטית) מוגדרים כמשהו בעייתי, מה יעשו אזובי הקיר? והרי השמאל צריך לגדול, ולטעמי להיות הרוב – דבר שלרבים לא יאמן אפילו. ועל השנאה להמון, הפופופוביה, צריך פוסט שלם.
    בגלל מלחמות פנימיות על מה בכך, הכוח לפעולה נותר בידי שני הגופים המאורגנים בישראל: ההון והצבא. הם נעים חלק, הם נעים בחוכמה (ההון לפחות) ולא מביטים לצד או אחורה. כרגע לא רק שהשמאל לא יוצר מהפכה תחרירית או אפילו מגדיל השפעתו, הוא קטן ומתבכנן על עצמו. במקרה הטוב הוא מצליח לסכל משהו שהצבא\הון תכנן, ובכך מרגיש שהוא קיים. היוזמה היא בידי הימין (יותר נכון הצבא\הון). כשלמשל פעיל כמו ג'קי אדרי מדימונה ניסה ליזום מחאה מתגלגלת שתתחיל עם תאגידי המים, התמיכה של השמאל היתה מינורית ועל דף הפייסבוק של ג'קי היה נטוש סכסוך עם מישהו בגלל שג'קי אמר שהוא לא חותם על כל דבריו של מרקס.
    על אף הטענה נגד הטיהורים, אני חושב שיש מקום לשאול מי זה שמאל ומי לא, ובאמת להבהיר את הבעייתיות של מפלגה שפועלת בידי העורך דין לשעבר של האחים עופר אחרי שעבר כנס ניו-אייג' עם בועז גאון, יש מקום לבקר את חיים אורון, אציל ככל שיהא, על הסכמתו לשתי מלחמות רעות, וכמובן לומר שברק הוא לא שמאל. אבל הטיהורים יורדים לרמות קיצוניות בהרבה והופכים את השמאל למשהו תיאורטי-ביקורתיסטי. אני משוכנע שיש אנשים שמבחינתם שמאל זו מילה נרדפת לקטנוניות ובכיינות, במקום שיראו את הצד השמח בשמאל – האחווה, השוויון, השלום, אוכל טוב לכולם, ים לכולם, דיור לכולם, פרנסה שמאפשרת לחיות בכבוד. דברים מפתים ואפשריים.
    אבל האובר-אידאולוגיה והביקורת על הביקורת מובילה בסופו של דבר לשיתוק. נאמר שיש ממסד, ונאמר שיש עשרה אנשים שמתנגדים לו. אם בקרב אותם עשרה, חמישה יבקרו את הממסד אבל בינתיים יהיו עסוקים בלריב עם החמישה, תוך כדי טענה שהם בעייתיים, אפשר להניח שהממסד ינצח.
    אני חושב שהבעיה הגדולה של השמאל, כפי שעלה כאן מפוסטים קודמים, הוא שסך הכול טוב לנו. ולכן אנחנו מתעסקים בזוטות ולא יוצאים לרחובות למחות. תודה לעולם ותודה לכולם.

  16. עידו לם Says:

    מצטער אבל השמאל הרדיקלי מתועב עליי ואני לא רוצה שום שיתוף פעולה איתם

  17. יואב Says:

    נועם, בגדול אני מסכים אם הרבה מן הנאמר בטקסט, ודווקא משום כך אני רוצה להצביע על אירוניה מסויימת.

    מה הקטע עם היחס לימין? אני לא מתכוון רק לאמירה הילדותית על שגיאות הכתיב (אם כי כנראה זו פרקטיקה שימושית לסימון גבולות המחנה), אלא לבעתה מכך שטקסטים מסויימים בארץ האמורי היו יכולים להופיע באתרי ימין, רחמנא ליצלן. כמי שכתב טקסט שזכה לתגובה כזו בעצמו, אני נדרש לעניין.

    נניח וחלק מהטקסטים היו יכולים להתפרסם באתר של הימין, אז? מה הביג דיל? נניח ואנשי ימין היו כותבים את הטקסטים האלו, או אנשי "לא שמאל" כפי שעפרי מבקש להיות, האם היה להם פחות תוקף? האין הבדלנות בין המחנות סוג של טהרנות? הרי זהבה גלאון, למשל, שיתפה בשמחה פעולה עם החרדים כדי לעצור שידורי פורנו. ואתה בעצמך משתף פעולה עם הזרוע החברתית של ישראל ביתנו. זוהי פוליטיקה. פשרות וגו'.

    ככל שאני חושב על זה, הבדלנות הלכאורה הכרחית בין המחנות היא המקור לטהרנות לכאורה בתוך ובמובחן מן המחנה. אם עפרי כדי להיות איש שמאל חייב לצנזר טקסטים שאתה ואחרים יסווגו (בשטחיות רבה) כטקסטים ימניים, כי חייבים לשמור על קו גבול ברור, אולי אין מנוס מ"טהרנות"? כלומר, אם אתם מבדלים ומוקיעים כל כך הרבה, אולי התגובה הטבעית (וההישרדותית) היא הוקעה עצמית החוצה מן המחנה. וזהו אינו אקט של טהרנות. לעפרי, שאתה מכנה עקב כך טהרן, הרי אין בעייה לתת במה לטקסטים "ימניים" ולהשתתף בכנס ביחד עם בני ציפר.

  18. דני Says:

    לא כל הוקעה היא שלילית. אוואנגארד שמוקיע את עצמו לדעת כדי להתחדש ולעלות מן האפר הוא דווקא דבר חיובי. אבל לא נראה לי שזה המצב בשמאל הישראלי, ולא נראה לי שהשמאל כאן יכול להרשות לעצמו את הלוקסוס שבהוקעות כאלה. כשינצח השמאל – יתכבד נא ויוקיע!
    עלה כאן גם ויכוח מעניין בין "הכותבים" לבין "העושים". זה מזכיר לי את התייחסותו המזלזלת של סטאלין, שתמיד עבד קשה, לזינובייב וקמינייב, "הקשקשנים והבטלנים", כלשונו, שבילו את זמנם בכנסים ובנאומים, בזמן שהוא גנב להם בשקט ובעבודה קשה את המפלגה, שלא לדבר על בוכרין, שאם היה חי היום היה בטח כותב (אם לא מנהל) את "ארץ האמורי", וכולנו יודעים איך הוא גמר.

  19. גל כץ Says:

    נועם, על פניו הביקורת שלך על ארץ האמורי יסודה באי-הבנה. כותרת המשנה של ארץ האמורי היא "רעיונות ודעות מכאן ומעבר לנהר", ואילו בדף האודות כתוב:

    "אנו מקווים להפוך את "ארץ האמורי" לבמה עדכנית, פרוגרסיווית ורחבת יריעה לדעות ולחידושים בכל תחומי המחשבה.

    ב"ארץ האמורי" יתפרסמו סקירות, מאמרים ודעות על עניינים שעל סדר היום ועל עניינים שנדחקו מסדר היום – פוליטיקה, פילוסופיה, היסטוריה, סוציולוגיה, אקולוגיה, מיניות, תיאולוגיה וכל שילוב ביניהם. אנחנו מבטיחים: לא יהיה משעמם."

    במלים אחרות, ארץ האמורי התיימר מתחילת דרכו לעסוק בפילוסופיה (במובן הרחב של המילה). אולי אפשר ללעוג לזה (נגיד לכנות את זה "פלצפנות"), אבל ביקורת שמאשימה את הבלוג שהוא עוסק בפילוסופיה נראית לי מוזרה.

    מבחינתי, ההקמה של הבלוג היתה הזדמנות לנסח מחשבות שיש לי, בתפר בין הדברים שאני עושה בלימודיי (שהם במרכז החיים שלי) לבין כל השאר. היות שידעתי שבקרוב אסע ללמוד בחו"ל, זו היתה גם דרך להבטיח שאשמור על זיקה עמוקה עם התרבות העברית, שהיא יקרה לי עד מאוד, ועם המתרחש בארץ. אני לא אקטיביסט, ומעולם לא הייתי. אמנם השתדלתי ללכת להפגנות כשיכולתי, אבל בגדול אני קצת מתקשה להיות חלק מ"מחנה". אני מבין שמבחינת אנשים מסוימים זו בעיה, אבל זה המצב. אפשר לטעון שזו עמדה נרקיסיסטית, ולא אכחיש. אבל בסופו של יום אני פשוט כותב מה שעל לבי ומחשבותיי, לפחות כשאני יכול (היות שהשנה אני עסוק מאוד) – ואני שמח כאשר זה מתחבר לחוויה של אנשים אחרים ועוזר להם, כפי שזה עזר לי, לנסח עמדה מול המציאות המטורפת שלנו. מתגובות, לעתים מרגשות, שאני מקבל (כמו גם מנתוני הצפייה בבלוג), אני למד שזה קורה לא פעם.

    אני משתדל לנסח עמדות משכנעות, אבל אני יודע שלרוב הן נראות "מוזרות". בגדול, אני מנסה לכתוב מנקודת המבט של הפנטזיה, ולראות כמה רחוק אפשר לקחת את זה מבחינת המציאות, כלומר עד כמה אפשר לאתר בה את ניצני הפנטזיה. אני רוצה להאמין שיש לזה אפקט פוליטי חיובי, שזה פותח דרכים לחשוב על המציאות, כאלה שגם אם ייזנחו לבסוף עדיין ראויות למחשבה ושיחה.

    כך או כך, אין לי בעיה שהקריאה בארץ האמורי תיתפש כ"העדפה אסתטית". אתם מוזמנים לחשוב על ארץ האמורי כמוסף ספרותי, ואכן, התפרסמו פה לא פעם גם סיפורים ו/או יומני מסע (ולאחרונה אפילו שיר). אני עצמי מאמין שלאסתטיקה יש חשיבות פוליטית, ודווקא בשביל שתהיה לה את החשיבות הזו, היא צריכה להיות חופשייה מאינטרסים פוליטיים. אפשר להתווכח על הטענה הזו, אבל גם אם מישהו יוכיח לי שזה לא נכון, אני אמשיך בשלי. כי הבלוג הזה הוא מעבר לחישובים תולעתניים – של מה עובד או לא עובד מבחינה פוליטית. זה פשוט מדיום לבטא את עצמי, כמו גם לאנשים אחרים שבוחרים לכתוב פה — כלומר הזדמנות לקיים שיחה עם עצמי ועם אחרים — משהו בעל ערך מכונן בחיים שלי. כלומר אני צריך את השיחה הזו כדי שבכלל אוכל לקבוע מה האינטרסים.

    ניסיתי לחשוב למה בכל זאת יש את כל הביקורות האלה, לפיהם ארץ האמורי לא תורם לשמאל או משהו כזה (למרות, אגב, שהבלוג כלל לא מציג עצמו כבלוג פוליטי בדף ה"אודות"). אני די מבין את זה, כי הרי הביקורת הנמתחת בארץ האמורי היא לעתים אפקטיבית דווקא מפני שהיא מציגה עצמה כנמתחת מתוך השמאל. והיות שכך, אנשים מצפים שהבלוג יהיה מגויס, באופן כלשהו, לשמאל. אבל עד כמה שאני אמפטי לזה, אני דוחה את הדרישה. אני חושב שהבלוגוספרה העברית משופעת בבלוגים פוליטיים שיכתבו על ההפגנה של מחר, או על מאבקן החשוב של העו"סיות. בארץ האמורי ניסינו, ואנחנו מנסים, לעשות משהו אחר. כאשר יחצ"נית של ארגון כזה או אחר מדווחת לי על אירוע מסוים – חשוב ככל שיהיה – אני כותב לה שאתייחס לזה *רק אם זה ישתלב באחד הפוסטים שלי*. יש מספיק דרכים לפרסם את האירוע, ואם אתחיל לפרסם אירועים כאלה, הייחודיות של ארץ האמורי תיפגע וכך גם המשמעות שלו בעבור קוראיו.

    בהקשר זה, אני אשמח, נועם, אם תענה לשאלה של עודד – על חשבון מה בדיוק באה הקריאה והכתיבה בארץ האמורי?

    בקיצור, נראה לי שאנשים באים לקרוא בארץ האמורי כי הטקסטים מעניינים, או מרגשים או סוחפים אותם. אין לי "טיעון" כדי לשכנע אנשים שחושבים שאנחנו פלצפנים לקרוא אותנו. אני רק לא מבין מאיפה הצורך ללעוג. פשוט אל תקראו.

    (אפרופו לעגנות, אני בזאת מודיע לאמיתי סנדי, שתגובות נוספות עם שפה מלוכלכת ומבזה פשוט לא יפורסמו).

    • יובל Says:

      גל,

      אני חושש שיש מימד של התממות בתגובה שלך. אני לא חושב שהטענה של נעם היא שהקריאה בבלוג "באה על חשבון" פעילות פוליטית בהיבט של זמן. כלומר שמישהו יושב וקורא את "נתזים" ובגלל זה לא מצליח להגיע להפגנה. הטענה היא שהטקסטים הפילוסופיים והכיוון המחשבתי שהבלוג נוקט בו הם טקסטים של אנטי-עשייה וכאלו שמעודדים אי-פעולה פוליטית. אם הבנתי נכון, זו לא ביקורת על הבחירה לכתוב על היסטוריה, פילוסופיה וסוציולוגיה כמו על הזווית ממנה נכתב על הנושאים הללו. דווקא מתוך העובדה שכתיבה על מחשבה, פילוסופיה וספרות יכולה ותמיד משפיעה על הקוראים ועל הפוליטיקה שלהם, יכולה להיות לה השפעה לכמה כיוונים.

      אם ניקח את הפוסט של עפרי אליו מתייחס נעם בתור דוגמה (פוסט שראוי לציין שבעיני הוא טוב מאוד ומעניין), הרי שניתן לטעון שההכרזה "אני לא חלק מהשמאל" היא קריאה להמנעות מפעילות פוליטית שמאלית. למעשה, אפשר לטעון שזו קריאה להמנעות מפעילות בכלל, של התנתקות מהמימד הארצי, היום-יומי והמלוכלך של פעילות בה אי אפשר שלא יופיעו קונפליקטים, חיכוכים אישיים וקטנוניות בני-האדם. אם לעשות פרפראזה על משפט של קיקרו שאהוב עלי במיוחד, עפרי חושב שהוא חי ברפובליקה של אפלטון ולא בביבים של ירושלים.

      זו לא עמדה פסולה, כמובן. בסך הכל, כפי שכתבת, אתם לא מחויבים לשמאל, בוודאי לא הישראלי, ואתם בהחלט לא מחויבים לאיזו "משמעת סיעתית" מגויסת. למעשה, חלק גדול מהעניין (שלי אישית) בבלוג הזה הוא בדיוק כפי שכתבת – ביכולת לחשוב לפעמים על "גבולות הפנטזיה" ובטקסטים ששוברים את הגבולות. גם טקסטים שמכעיסים ומרגיזים אותי יכולים להיות טובים בעיני, ויש להם חשיבות – אני לא חושב שזה טוב שאני אהיה כל הזמן נינוח ורגוע מול טקסטים פוליטיים ותרבותיים (כמובן, לא *כל* טקסט שמעצבן אותי הוא בהכרח טוב. יש גם טקסטים מעצבנים שהם משעממים ובנאליים, סוג של בני ציפר-בן דרור ימיני כאלה. וגם כאלו התפרסמו בבלוג) יש תועלת וחשיבות גדולה בעיני להתמודדות עם טקסטים ומחשבות שבוחנים את הנקודות הרגישות שלי.

      רק שראוי שתקחו אחריות על הכיוון הזה ועל המשמעות שלו.

    • נועם שיזף Says:

      גל (וגם עודד)

      מובן שהכוונה שלי אינה לחשיבה פשטנית על ניצול זמן, "או שקוראים בלוגים או שיוצאים לשטח", וכמו שאמרתי, ה"אקטיביזם" שאני מתייחס אליו קשור במידה רבה גם לכתיבה, לקריאה, לדיון ולדיווח.

      מאידך, גל, אני מסכים עם יובל לגבי מידה מסוימת של היתממות בתגובה שלך. הרי הבלוג אינו עוסק [רק] בחגבים ובשירי הייקו, אלא גם בפוליטיקה במובן המעשי ביותר שלה: קראתי פה פוסט מרשים שלך על השימוש באלימות; דה-קונסטרוקציה ביקורתית מאוד של קמפיין של הקרן החדשה; פוסט על נשיאת דגלים בהפגנות ומשמעותם; וגם את הפוסט האחרון של עופרי, שהיה התקפה על פרקטיקות שהוא מזהה (לטעמי – בטעות) עם השמאל. הפוסטים האלו מתייחסים באופן ישיר לפוליטיקה במובנה המיידי והישיר ביותר – וכך גם התגובות שהתקבלו אליהם. לכן מוזר לי שאתם לוקחים צעד לאחור ואומרים, "זו בעצם במה על פילוסופיה ואסתטיקה".

      האם כוונתך למצב שבו אתם תבצעו דה-קונסטרוקציה לשמאל אבל השמאל – קצת לא נעים לי להשתמש במושג הכולל הזה, או למנות את עצמי למין דובר של מחנה, אבל הדיון נגרר למקום הזה ואני לא רואה ברירה – השמאל אינו יכול לבצע אנליזה של העמדה שלכם ושל משמעויותיה על המציאות הפוליטית? הפוסט שלי נכתב דווקא משום שאני לוקח את העמדה שלכם, ואת המשמעויות שלה – מאוד ברצינות.

      אני אומר את זה באופן הכי חיובי שאני יכול – אתם כותבים דברים מעניינים על נושאים הקרובים ללבי, וגם ללבם של רבים אחרים – אבל לא ניתן להתחמק מהמשמעות של עמדתכם בתחומים האלו (ולפעמים, צריך לומר, אני גם מסכים איתכם). לא ניתן לעצור ולומר – פירקנו לחתיכות את הקמפיין של הקרן החדשה, אולם כשמזהים את ההתקפה הזו עם "פוליטיקה" ועונים לנו בהתאם, זה לא בסדר ולא כיף.

      באשר לשימוש במילה פנטזיה: אני מסכים שלפנטזיה יכול להיות ממד קונסטרוקטיבי מאוד, אבל באותה מידה, היא יכולה להיות גם שעשוע, או סובלימציה, או רציונליזציה, והיא יכולה לשחק תפקיד ריאקציונרי בשיח. תחושתי שבארץ האמורי היו מכל סוגי הפנטזיה, ולכן לפעמים אני נהנה לקרוא את הבלוג, ולפעמים אני כועס, ולפעמים שניהם (אני שם לב שגם אתם משתמשים במילה "פרוגרסיבי" לתיאור הבלוג, כך שהדיכוטומיה ריאקציה/קידמה היא כן במקומה).

      • גל כץ Says:

        יובל ונועם,

        אני חושב שיעל טל כבר הצביעה על חלק מהבעיה. מה שהפריע לי בפוסט שלך, נועם, היה שאתה מצפה מארץ האמורי למשהו שהוא מעולם לא התחייב לספק. אתה מכנה אותו "במה רעיונית" ומסיק שמכאן שהוא צריך להיות קונסטרוקטיבי באופן המסוים בו אתה מגדיר קונסטרוקטיבי. אלא שכאמור, לא התחייבנו להיות "במה רעיונית" אלא פשוט אכסניה לרעיונות מעניינים ומקוריים.

        את הסוגיה הזו (אודות הבלוג) צריך להפריד מלקיחת אחריות על כל פוסט בנפרד. ואכן, כפי שיעל כותבת, אני לא מבין על מה יצא הקצף. אנחנו טורחים להיכנס לשיחות ארוכות, שהן לרוב מעניינות (אבל לא תמיד), עם אנשים ונשים שמגיבים לפוסטים. אני משתדל, אם כן, לגלות אחריות לכל מה שכתבתי כאן.

        אבל כדי שלא אואשם בהיתממות, אתייחס ישירות למה שאני מבין כבעיה – נראה שהבעיה שלכם היא לא עם העובדה שארץ האמורי אינו לוקח חלק יומיומי בהוויית האקטיביזם (אני מקווה שזה ברור למה פוסט נקודתי על איזו הפגנה אינו תואם את רוח הבלוג, ובעיניי גם לא נחוץ כי יש מספיק אחרים שעושים זאת), אלא עם איזה דפוס שכביכול מעודד פאסיביות פוליטית.

        יש לי כמה מחשבות על זה:

        א. אני בספק אם הדפוס הזה קיים. פרסמתי פה לפני כמה חודשים פוסט שיצא נגד קריאות צדקניות ומסוכנות להחרים את המאבק בשייח ג'ראח. זה ביטא את התמיכה שלי במאבק הזה, ואני מקווה שסייע במשהו לבלום את הקמפיין חסר האחריות שנערך בעניין. בחודשים האחרונים פורסמו פה כמה וכמה פוסטים "פוזיטיביים" – כלומר של אנשים פעילים שקוראים לפעילות — ביניהם חגי אלעד, אסף אורון, מתי שמואלוף ואחרים. חוששתני שאנשים במילייה מסוים מתמקדים במיוחד בשלושה פוסטים – של יותם פלדמן, איתמר טהרלב ויואב ליפשיץ – שיש ביניהם המון הבדלים. המשותף להם הוא שהם מבקרים את קבוצת הזהות של השמאל – בעלת המאפיינים האתניים והתרבותיים הברורים — ממש בלב. אפשר להסכים לביקורת או להתנגד לה, ואכן היו הרבה התייחסויות לכל פוסט בנפרד. אבל לזהות את הפוסטים הללו עם ארץ האמורי בכלל? זה נראה לי קצת מוגזם. הפוסט של עפרי, אגב, דווקא נחווה על ידי הרבה אנשים כהזמנה לשיתוף פעולה והתנערות מגבולות והוקעות. אני מבין שהמונח שמאל יקר ללבכם (גם ללבי), אבל לא שווה להעלות את השאלה האם בהקשר הישראלי הוא בכלל מקדם אותנו? אני לא יודע מה התשובה, אבל איפה אם לא בארץ האמורי אפשר לחשוב על השאלה הזו.

        ב. גם אם פוסטים מסוימים מעודדים פאסיביות, אני לא מבין מה זה כל כך מפחיד. אם יש תחושות כאלה, אולי זה אומר שזה משהו שצריך לבטא? עדיף להכחיש את זה? אולי דווקא הביטוי של זה יאפשר ללכת הלאה בכל מיני כיוונים? בעיניי הפאסיביות או הפסימיזם הנשקף לעתים מפוסטים פה הם סימפטום של הבעיה העמוקה בה שרוי השמאל בארץ (שוב, כדי להיות כנים, הכוונה לקבוצה אתנו-תרבותית מאוד מסוימת). אולי זה לא מרשים, או מעצבן, אנשים שבאמת מקווים שבישראל תהיה "כיכר תחריר" בעשור הקרוב. אם ארץ האמורי תורם במשהו לפיזור האשליה המטופשת הזו, אז באתי על שכרי.

        ג. אז אמרתי שעדיף לבטא פסימיזם במקום להכחיש אותו. חשוב להוסיף שזה לא רק איזה צורך פסיכולוגי, אלא משהו שבאמת שווה לחשוב עליו – האם תמיד נכון *לפעול*? אני מבין שזה בעיה מבחינתנו. כולנו היינו באיזו תנועת נוער אשכנזית, במכינה קדם צבאית, יצאנו לקצונה. לימדו אותנו להוביל, להנהיג, לנצח. ואז בשלב מסוים הבנו שאין אף אחד מאחורינו. להמונים פשוט נמאס מאיתנו. רוצה לומר, שלא תמיד נכון לפעול, ולפעמים הפעולה רק מוסיפה למסך את המצב הממשי, ורק משמרת את היתרון הסימבולי (שלנו). אולי אין מנוס מלאפשר לקבוצות שבאמת סובלות מהמצב בישראל/פלסטין לקחת את היוזמה לידיהן.

        כל האמור לעיל איננו בבחינת תשובה לשאלה. זה רק ניסיון להצביע על החשיבות שלה, בהקשר הנוכחי. האם תהיה תשובה ברורה? אני בספק. לא בארץ האמורי. אבל אני לא חושב שזה אומר משהו על הקוראים שלנו. לדעתי יש ביניהם הרבה אנשים פעילים פוליטית שברור להם מאוד למה הם פעילים פוליטית. אבל גם אם יש להם תשובות ברורות, נראה לי שהן הופכות חיוניות יותר, אם הם שבו ואישרו אותן אל מול תשובות אפשריות אחרות (זו דרך לומר, אגב, שאני נגד "סטליניסטים קטנים", בכל הקשר).

        יש אגב, בקרב קוראי ארץ האמורי, גם הרבה אנשים שממש לא מתאימים לקהל הטבעי של השמאל. בפוסט השנה אפילו נאמר לנו שהבלוג "עשה טוב למרחבי השיח בישראל ושיש הרבה דוסים שקוראים אתכם". נדמה לי שלאור מצבו הנוכחי של השמאל, זה מעשה עם חשיבות בלתי מבוטלת. מן הסתם זה הרבה מפני שהבמה הזו אינה נתפשת כמחוייבת למחנה מסוים, וכל זה מבלי להפוך לאיזה "צו פיוס" ריק. ושוב: אני לא חושב שזה בא על חשבון משהו.

        לסיכום: 1. נדמה לי שאנחנו לוקחים אחריות על כל פוסט בנפרד. 2. הבלוג, בגדול, הצהיר על עצמו מהתחלה כ"מוסף תרבותי" (אכן, לכנות את זה "ספרותי" זה מצומצם מדי) ו-3. גם הפוסטים הבודדים המביעים פאסיביות או פסימיזם הם חשובים, מהסיבות השונות שפירטתי.

      • יובל Says:

        גל,

        לא התייחסתי לאותם שלושה פוסטים שציינת. את מה שהיה לי לכתוב בתגובה לחלק מהם כבר כתבתי בפוסט שפרסמתם. כמו כן מעולם לא הייתי בתנועת נוער.

    • איתמר Says:

      העניין הוא "שהשמאל" הפך לפלטפורמת הקיום היחידה של אותה "קבוצה זהות של השמאל".

      הקבוצה הזו שבמרתפי המחלקות לסוציולוגיה מכונה בשם "אשכנזים חילונים ופריווילגיים" מתקיימת בתוך המרחב הזה של השמאל כאופציית קיום יחידה במזרח התיכון . הקבוצה הזו קמה בבוקר רואה מזרח תיכון ומייד אומרת לעצמה "אני שמאל זו המשמעות שלי או הדרך שלי להיות במזרח תיכון" כי אם לא אהיה שמאל אצטרף חלילה למרחב . השמאל הזה מגן עליי מפני "המזרח" לכן אסגור עצמי בשדות תעופה מקוררי מזגן, מוזיאונים דקדנטיים ובספריות אוניברסיטאיות.

      השמאל מתפקד כמשטר הגיון והצדקה דרכו קבוצה זו מצדיקה את קיומה הלא רציונרלי (או הלא מציאותי כי פה זו לא אירופה וגם, אהמ, לא תהיה).

      הבעייה היא שעם כל הכבוד, זה לא בדיוק שמאל, או לא השמאל שאני, במחילה, התכוונתי אליו. השמאל לא יכול לתפקד כתחבושת הגיינית זהותית לחבורת אנשים היסטריים שקשה להם עם העובדה שהציונות הושיבה אותם במדבר החריף.

      אין ספק שדיבור על השמאל כפונקציית שליטה והסתרה יגרום להרבה אנשים שמכורים לפתרונות החברתיים, המסדירים והמארגנים שהשמאל מספק להם "לאבד את זה". בעיני, שוב במחילה, זה עולה בקנה אחד עם ההגדרה "מוסף תרבותי".

  20. matityaho Says:

    נעם צודק אי אפשר להשתמש במושג של סטאלין לגבי תנועות אופוזיציוניות. דווקא מהתסיסה הרעיונית, דווקא מתוך האי אפשרות של פעולה (למשל במקרה בין אשכר לבין ציפר לבין לובין) מתגלה החשיבות ברפלקסיביות לגבי התנאים המאפשרים את ה"פוליטי".

    לא היינו צריכים את הדיון על השיח הפוליטי ברשת – כשרק המחשבה עליו – הראתה לנו את חוסר יכולתו להתקיים. ולעיתים לא צריך להגיע להסכמה ולמשותף.

    צ'יקי אני לא חושב שההון והצבא נעים בכזאת קלות. ההפך לדעתי הם נעים בכבדות כשהמושגים משתנים לגמרי. ראה למשל כיצד ההון לא היה מוכן למשבר הכלכלי וכיצד הצבא לא מוכן לשיעורי ההתגייסות ההולכים ומתמעטים.

    אני מאמין דווקא במפגש ולא בפרה פוזיציות של השיח. אבל אני גם מבין את הטענה של אשכר, כשהיא עומדת לבדה ונלחמת את מלחמתה.

    • chicky00 Says:

      ההון אולי לא היה מוכן למשבר הכלכלי, אבל אחרי שהוא פרץ, הוא רכב עליו בארצות הברית, והמדינה פשוט נתנה לבנקים שם מיליארדים והמשיכה לתת בונוסים. בישראל, הצבא לא נחלש בעקבות ירידת שיעורי ההתגייסות, הוא ממילא חזק יותר מכל הסביבה הנחלשת מבחינה טכנולוגית. כך שעוד שוטפי כלים לא ישנו. אף שבאמת יש בצהל רקבון מסוים בשל השומנים שבו. עדיין קשה מאוד להפחית את התקציב שלו.
      בחברה עסקית, שבה כולם מקבלים משכורות, והלוביסטים מקבלים ריטיינר, קל לפעול באופן מסודר, מתוזמר ויעיל בקמפיים, ובסופו של דבר האינטרס שלהם הוא קידום איש אחד, הבעלים.

  21. חגי Says:

    נועם

    בקריאה ראשונה הזדהתי. התחושה שלי הרבה פעמים שהשיח פה הוא מרתק ובו בזמן לא משמעותי. בהקשרים שונים אפילו התקוממתי על תפישות לגבי דה-קונסטרוקציה של נטייה מינית שהוצגו פה כמנותקות מכל הקשר של פעולה ממשית בעולם.

    יחד עם זאת, אני לא יכול להסכים לטענות המובלעות בדבריך. הן מאוד מזכירות את הטענות שהושמעו בזמנו (וגם כיום) כנגד פוקו. בעומק הביקורת למעשה יש טענה של סדר עדיפויות – קודם כל יורים, אחר כך שואלים שאלות (או בוכים). אחרי שהעולם יהיה נפלא נוכל להתחיל לחשוב על מה בעצם היו הבעיות והבעיות בבעיות וההנחות שבבעיות שבבעיות. אבל גם פוקו עצמו לא התנגד לפעולה בעולם, ואפילו לא נמנע מאמירות נורמטיביות. למשל, בראיון המרתק שפורסם ב"מעבר למיניות" פוקו חושף הרבה מאוד אמירות מאוד משמעותיות על העולם.

    אמנם, הדרך הזאת, של הפרדה בין החשיבה לעשיה, היא פרשנות אפשרית, ואז באמת אין שום משמעות לחשיבה, אבל היא לא משכנעת בעיני, ולכל הפחות (אם נשמור על רוח הבלוג) היא לא מעניינת בעיני.

    כשאני קורא פה פוסטים אני קורא אותם בתור קריאה לפעולה. לפעמים אני לא מבין מה הפעולה. לפעמים אני מסוגל לחשוב על הרבה מאוד פעולות שנובעות מהאמירה. לפעמים אני חושב שהאמירה עצמה היא קשקוש גמור. אבל זאת תמיד קריאה למשהו שיקרה בעולם. המשהו הזה הוא מאתגר ומורכב, ואינו חד חד ערכי, אבל הוא עדיין משהו.

    דווקא כמי שיש לו קצת זיקה לפרקטיקה של שינוי חברתי (הן בכתיבה בבלוג, והן בעולם המשפט) אני יכול להעיד על החשיבות העצומה של ההתבוננות העצמית הביקורתית בחיי היום יום.

    אני מרגיש שקצת התפזרתי פה, וכנראה שלמרות האורך לא הצלחתי להבהיר את מה שאני רוצה להגיד, אבל אני די שלם עם זה.

    בכל מקרה, עופרי, אני מבטיח שאני לא אקרא לך שמאלני, או לפחות אם אני אעשה זאת, זה יהיה בגלל שאני לא מקבל את הזכות של האדם להגדיר את עצמו, שנובעת מתפישה בעייתית ולא קוהרנטית של הסובייקט.

  22. נועם שיזף Says:

    חגי,

    אם להיות כנה, האבחנה שלך לגבי די נכונה. אני חושב שישראל שרויה ב"מצב חירום אינטלקטואלי", ואני מעוניין לבחון הרבה מאוד תופעות לאור השפעתן על המציאות הפוליטית (כפי שאני תופס אותה). יש לי ויכוחים מתמשכים עם הסביבה שלי על הגישה הזו, וכנראה שזה אחד מהם.

    אבל אני רוצה להבהיר דבר אחד: אני בפירוש *לא* מבצע אבחנה בין חשיבה (ובמקרה הזה כתיבה) לפעולה, אלא אבחנה בין "כתיבה שמעודדת לפעולה" ל"כתיבה שלא מעודדת פעולה" או "כתיבה שמשרתת סטטוס קוו פוליטי וחברתי".

  23. יעל טל Says:

    נועם,
    התגובה שלך לגל קצת משונה, וכך גם הטענה שלך ושל יובל על "היתממות", שאם הבנתי אותה נכון, אומרת משהו כמו "אתה מתעלם מזה שיש גם השלכות/משמעויות פוליטיות לפוסטים שמתפרסמים כאן", ובנוסף נגזרת מזה לדעתך איזו שהיא אחריות או חובה.

    מה שמוזר בתגובה הזו שלך, כשקוראות אותה אחרי שקוראות את התגובה של גל במלואה, זה שהיא מגיעה בדיוק אחרי שגל מדבר על זה שיש בבלוג הזה גם ביקורות המציגות עצמן כמגיעות מתוך השמאל, ומנסה להבין/להסביר את הציפיות (שנראה שיש לחלק מהקוראות/ים) לאחריות כל שהיא שקשורה לקריאה לפעילות בגלל זה. והוא גם מסביר למה הוא דוחה את הדרישה הזו לאחריות. אז אחרי זה לכתוב תגובה שלמה שמתעלמת מההסבר הזה, וטוענת שזו היתממות להגיד שהבלוג הוא רק מעין "פילוסופיה
    טהורה" שלא קשורה בפוליטיקה זה קצת מוזר, בעיקר שאף אחד לא טען שיש בכלל פילוסופיה כזו, ובוודאי שלא נטען שהבלוג הזה הוא המקום שבו היא נהגית. או בקיצור- אם מישהו מכותבי הבלוג הזה ינסה "להיתמם" לא נראה לי שזה יהיה באמצעות הטיעון ש"אנחנו כותבים רק על פילוסופיה מנותקת מהמציאות", כי לא נראה שפילוסופיה היא מנותקת מהמציאות עבור הכותבים פה.

    וחוץ מזה אני חייבת להודות שעצם הדרישה להסבר מבלוג – למה אתה לא קורא לפעולה פוליטית – היא קצת משונה לי. כמו שגל אמר, לא חסרים בלוגים שעושים את זה, ומי שרוצה שיקראו לה לפעול מוזמנת לבקר בהם. ממתי כשמישהו פותח בלוג כדי לפרסם מחשבות, או ניתוחים חברתיים או אף לפתח דיונים שקשורים בשלל צורות לפוליטיקה, הוא מתחייב למעין תשלום מס-שמאל של קריאה לפעילות? האם צריך להתחיל למדוד כמה כל בלוג קורא לפעולות?

    זה מדיום חופשי ופתוח שבו אפשר לכתוב מבלי להיות כפופות/ים ל"דרישות השוק" ונראה שיש מספיק א/נשים שמתעניינות בתכנים שמתפרסמים כך, שזה מגניב, אבל קצת מתקלקל כשהקהל הזה נעשה קצת דרשני מדיי ביחס לסחורה האינטלקטואלית החינמית שהוא צורך.

    ומן הסתם זה מתחבר בדיוק לפרקטיקת ההוקעה שעפרי דיבר עליה ושהפוסט הזה נועד לסתור. כי זה כמו להגיד "אם אתה קצת שמאל, מספיק בשביל שמדי פעם יהיו פוסטים שעוסקים בנושאים שקשורים לשמאל, אז תהיה כבר "שמאל אמיתי"!". לפעמים א/נשים מרחיקות/ים לכת עם הטיעונים האלה עד כדי להגיד שאם אנשי שמאל עושים כך רק "חצי מלאכה" הם מחבלים בפעילות השמאל או "מסוכנים אף יותר מהימין" וכיו"ב..

    התכוונתי רק להתייחס לתגובה לתגובה של גל ולעצם הדרישה, כל דרישה, שמופנית לבלוג, אבל יצא שחזרתי לעניין ההוקעה. ואם כבר חזרתי אליו, אז נזכרתי בפוסט שקראתי פעם בבלוג אחר, שגם התייחס לאותה פרקטיקת הוקעה וגם ניסה להתחיל להסביר מה עומד מאחוריה (במונחי נרקיסיזם והרצון להיות יותר צודקים מצודקים, כלומר הכובשים הכי נאורים שיש, כמעט לא-כובשים, בעצם) – http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=2894&catcode=154917&year=&month=&day=&pagenum=7&catdesc=%u05DB%u05D9%u05D1%u05D5%u05E9

    • יובל Says:

      שלום יעל,

      אני חושב שחשוב להבדיל בין אחריות לחובה. חובה אף פעם אין, ואחריות תמיד יש. אין לי בעיה עם אף פוסט שפורסם כאן, כל עוד גל ועפרי לוקחים עליו אחריות. זו לא צריכה להיות אחריות במובן של "אנחנו מסכימים עם מה שנכתב", אלא אחריות במובן של "אנחנו מקבלים את העובדה שיש השלכות למה שנכתב כאן, ויש לנו חלק בתוצאות הללו". באופן כללי, אני חושב שהבריחה מאחריות – שהיא ילדותית באופיה – היא המחלה העיקרית של הפוליטיקה בישראל. זה הגורם ל-"אין קשר" הידוע ("אין קשר" בין הכיבוש לטרור. "אין קשר" בין ההשתלטות על המרמרה לתגובה של העולם לכך. וכן הלאה.)

  24. יעל טל Says:

    יובל,

    אני מנסה להבין איך תופעת חוסר האחריות שהזכרת קשורה לבלוג הזה או לפוסט הזה או לתגובה שלי אליו (שנראה שבתגובה אליה כתבת). נראה שההתייחסות שלי לדרישות שמופנות לבלוג למלא חובות כל שהם, הובילו אותך להבחין בין "חובות" ללקיחת אחריות. עד כאן הבנתי. מכאן טענת, אם הבנתי נכון, שאין מספיק לקיחת אחריות מצד כותבי מרבית הפוסטים בבלוג הזה. אם זו הטענה קצת קשה לי להבין מאיפה היא באה. אנשים מפרסמים את מחשבותיהם במגוון תחומים בשמם המלא ובאופן חשוף למדיי (פתוח לתגובות, מתקשר ואף מפרסם תגובות נגד וכו') , איזו עוד צורות ללקיחת אחריות (שאני מודה שלא לגמרי הבנתי את משמעותה בהקשר הזה) יש?

    ואז נראה שאתה מצפה למעין הצהרה מפורשת "אני לוקח אחריות על כל השלכה אפשרית של קריאת תוכן הבלוג הזה". מעבר לזה שאין שום בסיס הגיוני לציפייה להצהרה כזו, גם לא ברור למה היא מופנית דווקא לבלוג הזה, ולא, נניח, לכל מי שמפיץ תכנים כל שהם בכל מדיום תקשורתי (התכוונתי להתאפק ולא לכתוב שאולי זה גם מתקשר לאותה פרקטיקת הוקעה, אבל ניחא).

    ואחרי שאתה מנסח את הציפייה לאחריות המופרזת לחלוטין הזו מכותבי הבלוג, אתה כותבת על בעיית הבריחה מאחריות באופן שקצת משווה בין הבריחה מהאחריות הזו מצד כותבי הבלוג לבין בריחת ממשלת ישראל מאחריות על פשעיה (ממש קשה להתאפק ולא לכתוב שזה מתקשר לאותה פרקטיקת הוקעה שמשווה אנשי שמאל לימין, או לכל מה שמוגדר כ"אויב השמאל", שהזכרתי בתגובה הקודמת שלי. במקרה הזה לממשלה שמתחמקת מאחריותה על הכיבוש).

    • יובל Says:

      שלום יעל ותודה על התגובה,

      כנראה שלא הייתי ברור מספיק. אני לא מצפה מאנשים שכותבים לקחת אחריות על "כל השלכה אפשרית של הקריאה" או כל היפרבולה כזו. אני מצפה מאנשים שיקחו אחריות על השלכות מתבקשות וסבירות. לקיחת האחריות אין פרושה להכריז זאת, או להיות מוכן לקבל כל קו מחשבה שינבע מהקריאה. לקיחת האחריות היא בעיני קודם כל הכרה בכך שלכתיבה יש השלכות, ומחשבה על ההשלכות הללו. בין היתר, לקיחת האחריות פרושה שכשנמתחת ביקורת כלשהי (כמו בפוסט הזה של נועם) על ההשלכות של מה שנכתב בבלוג ראוי להתמודד איתה ולא להסביר שלכתיבה כאן אין השלכות (עוד על כך – בהמשך). אין לי בעיה עם מישהו יגיד שההשלכות הללו (נאמר, המנעות מפעילות) אינן שליליות, או שהן שוליות, או שהן תוצר לוואי בלתי נמנע של המחשבה שהוא מנסה לפתח. לגיטימי ביותר, ולרוב זה מספק פוסטים מעניינים מאוד. כפי שכתבתי – אני מאוד אוהב את הבלוג הזה.

      אבל מה שהוא בעייתי בעיני הוא מה שנדמה בעיני כסוג של משחק כפול, ולו קראתי התממות. מצד אחד הבלוג הוא בסך הכל "מוסף תרבותי", שמשמש להעלאת מחשבות מעניינות, וזה המבחן היחידי לפרסום פוסטים בו. בה בעת ארץ האמורי תורם לפיזור האשליה שתהיה כיכר תחריר ישראלית, מרחיב את גבולות השיח ומאפשר כל מני כיווני פעולה ומחשבה אחרים. כלומר ארץ האמורי בעת ובעונה אחת משפיע ולא משפיע, בסך הכל במה להעלאת מחשבות על "פנטזיות" וגם מרחיב את השיח, גם מפנים כל מבקר לדף ה-"אודות" בו בכלל לא מצוין שהבלוג הוא פוליטי וגם סופרים כמה אנשים שיתפו כל פוסט בפייסבוק ומה הזהות שלהם. זו בעיני ההתחמקות מאחריות.

      חשוב לי להבהיר – אני לא דורש שיצונזרו פוסטים, ואני לא דורש שאיזשהו קו מערכתי – אם יש כזה – ישתנה. מן הסתם לא כל הפוסטים כאן אחידים ברמתם בעיני, ולצד פוסטים שהרגיזו אותי ואני מכיר מאוד בחשיבותם יש גם פוסטים שהרגיזו אותי והיו בעיני מיותרים. זו טבעה של הכתיבה. הדבר היחיד שמפריע לי כעת הוא היחס לבלוג מצד עורכיו. או, ליתר דיוק – ההצגה של הבלוג בידי עורכיו.

      רק את הקשר לפרקטיקות ההוקעה, שכל כך התאפקת לא לכתוב עד שכתבת פעמיים (אבל בסוגריים) לא הבנתי. לא הוקעתי אף אחד ולא דרשתי להעיף אף אחד מאף שיח או קבוצה. בסך הכל ביקשתי קצת יותר כנות מחשבתית לגבי הבלוג הזה.

      • גל כץ Says:

        יובל, עוד כמה דברים, גם בהתייחסות למגיבים אחרים:

        ראשית, בוא תעשה עמי חסד. כבר יש בינינו סוג של היכרות. כמובן שלא התכוונתי שאתה אישית, או אחרים, בהכרח היו תנועת נוער, במכינה קדם צבאית חילונית או יצאו לקצונה. זו היתה רק דרך ציורית לבטא את הרעיון שמדובר באנשים שגדלו בתוך קבוצה שראתה עצמה (ועדיין רואה) כאליטה משרתת, ולכן ציפו להנהיג ולהוביל כשיהיו גדולים. ואז הם גדלים ומבינים שעמדות ההובלה היחידות שנותרו הם חמישה וחצי מנדטים. אז מקימים כל מיני תנועות כמו "ישראל חופשית" או "השמאל הלאומי" או "פורום רובינגר" שרק שבות ומאשרות כל מיני סמלים המזוהים עם הקבוצה הזו ומחזקות את הרישות הכלכלי והפוליטי שלה. זה אמנם ביטוי לכוח הפוליטי שעדיין נותר לה, אבל הוא מייצר מסך המסתיר את ה"עדיין" ואת העובדה שאין מנוס מפינוי מקום לקבוצות אחרות. הפוסט של איתמר בזמנו, לדעתי, העניק הצצה למה שמאחורי המסך.

        שנית, אתה צודק שאני סותר את עצמי (אבל להבא אעריך את זה אם תכתוב לי את זה ישירות). אמרתי שארץ האמורי הוא רק "מוסף תרבותי" ואז דיברתי על ההשפעה האפשרית שלו מבחינת מרחבי השיח או פיזור האשליה באשר לתחריר ישראלית (ואירית – הכוונה אינה שלא תהיה בהכרח תחריר, אלא שהיא לא תהיה פרויקט של באי מסיבת "לא נסתום"). עם זאת, אני לא טענתי שארץ האמורי כלל אינו משפיע. האם מוסף תרבותי לא יכול להשפיע? הוא משפיע ביכולת להכיל קולות מסוימים ויצירה שיחה שמשתפת את כל הקולות הללו. אבל חובת ההוכחה שזה מוביל לפאסיביות פוליטית היא עליך. באשר לתחריר – פה נפלתי בלשוני. אני עצמי מאמין שלא תהיה תחריר בישראל, אבל פרסמנו פה פוסט של יוני שדמי ("איזה דגל") שדווקא דיבר במונחים האלה. אם כן, מהבחינה הההשפעה הזו, אם היא קיימת, התכוונתי לפוסטים מסוימים (שאני יותר מזדהה איתם), ולא לבלוג בכלל. 

        אתה צודק שבגדול, בתגובות הפומביות שלנו לביקורות על הבלוג, יש לעתים תנועה בין הבעת עמדות נחרצות לבין נסיגה לטענה שהבלוג הזה הוא כמעט כלום מבחינה אונתולוגית. זה סימפטום של ההפתעה המסוימת שהוא צבר כל כך הרבה קוראים (אוהבים או שונאים) בזמן קצר יחסית. ולי עצמי עוד לא ברור מה זה אומר, ואיזו אחריות זה בדיוק מטיל. חשוב לי שזה לא יהפוך לאיזה "מוסד" מחייב, ושאוכל לכתוב את מה שעל לבי וגם לסתור את עצמי מדי פעם, כי ככה אני גם ביני לביני – סתירות עצמיות הן מומנט הכרחי למחשבה. מה שכן, אולי שווה לדבר פחות על הבלוג כבלוג. המטא-דיון הזה ממצה עצמו די מהר. הייתי מעדיף שנועם יתמקד בפוסט של עפרי, ויימנע מהכללות גורפות מדי (ולא מבוססות לדעתי) על ארץ האמורי בכלל.

      • גל כץ Says:

        עכשיו אני קורא את זה ומבין שאולי צריך להגיד עוד משהו, שהרי אני טוען שהבלוג לא מעודד פאסיביות פוליטית ואילו בתגובה הקודמת טענתי ששווה לחשוב אם צריך להיות פאסיביים.

        אולי חשוב להבין, קודם כל, שכשהקמנו את הבלוג, וגם עכשיו, לא היתה איזו "תוכנית". אנחנו באמת מפרסמים את מה שמעניין אותנו. נכון, התברר שבמקרים מאוד מסוימים זה מעודד פאסיביות פוליטית. אבל למה מצופה ממני לקחת על זה אחריות ברמת הבלוג? כל כותב לוקח על זה אחריות ברמת הפוסט ומגיב לביקורות בהקשרן הנכון. אני פשוט לא מבין למה המטא-דיון הזה חשוב או מעניין.

  25. irity Says:

    בה בעת ארץ האמורי תורם לפיזור האשליה שתהיה כיכר תחריר ישראלית, -מצטטת בהסכמה את יובל, הבלוג הזה, על המשמעויות וההקשרים החברתיים, הממסדיים שלו, בהחלט עשוי להתפרש כתורם להכלת המחאה בסגנון תחריר. כאשר אושיה כותבת "לא יהיה תחריר בישראל…" זה גם תורם להגשמת הנבואה הזו.

    בנוסף, לא בוצעה כאן שום הבחנה בין הוקעה בשמאל בימיו הממסדיים (עד 2000), כאשר היתה בהחלט משמעות לפרקטיקה, אנשים הוקעו, הוקאו איבדו עבודה, מוניטין וסבלו נזקים מעבר לטוקבקים. כיום, נותרו המוקיעים הממסדיים עם הרבה פתטיות (כי כבר אין להם הרבה מישרות להציע או לפטר מהן, אם כי חלקם מקיימים קשרים חשובים עם ממסדים בחו"ל שבהחלט משפיעים על המציאות), וחלק הוא המוקעים ששמחים להשתמש באינטרנט כדי לפרוק תסכולים, אבל אין להוקעה שלהם שום משמעות מעבר לזירת הסייבר הוירטואלית. (עוגמת נפש של שתי דקות ל"מוקע").

    במובן זה הבלוג בעל פוטנציאל על השיח באופן החורג מ"במה לרעיונות", כיון שיש פה זיקות להבניית השיח בתקשורת המרכזית וב GRAPEVINE של הרכילות , במובן הרציני שלה. כלומר איזה תוקף יינתן לאמירה כזו או אחרת, למי יהיה כוח בתקשורת הממוסדת וכולי. הזיקות האלה, הלא תמימות (אך המכוסות) השתקפו למשל בדיון שהיה פה על "הכנס", ואיך דיון זה נכנס לתקשורת המרכזית ובסופו של דבר השפעה ישירה על התוצאה הפוליטית (או ניסיון להשפיע).

    בלוג יכול לגשר וליצור מעט שינויים בין השוליים לבין המרכז, וזה כוח, במובן של כוח, שגורר גם ציפיה לאתיקה, לפחות ברמת הטיעון בטוקבקים, הטיעון ראוי להישמע.

  26. רני Says:

    שלום
    הערות. לאי שם בתחילת הדיון. שטרסלר אינו שמאל יש להוקיע, אני רציני, את מי שמספח אותו לשמאל. כל נושא קונקרטי שנמדד בכסף ושעלה כאן: עובדי קבלן, מחאת המים בדרום, שכר הגון, זכויות עובדים וכ"ו, האיש נגד כל מי שכתב כאן. ייתכן שהנושא הפלשתיני הנו דגטרגנט מוחק כל אבל גם בעניין זה לא הייתי נעזר בו.

    שב"חים עובדים זרים וכל היתר. מעניין שנזכרו כאן סטאלין בוכרין וכ"ו אני אצטט מהזכרון על מאבק לעבודה עברית שרבים מכם מזהיים כגזענות, אימפריאליזם ושאר רעות ועל עבודה פיזית בארה"ב לפני שנים. הבאת זרים, חסרי תעודות, חסרי ידע מקומי הייתה ונשארה דרך יעילה לשבירת ארגוני העובדים. החלום של הקבלן: שיעבדו על הפיגום שמונה אנשים מדברי שמונה שפות כולם זרים. הסתדרות העובדים החקלאיים והסתדרות פועלי הבניין שהיסטורית מהוות חלק מהשלד בכל ארגון עובדים, גם בישראל, לא קיימות יותר. מאבק מאורגן נגד יבוא פועלים זרים בכל דרך תחת כל שם וכותרת היה מועיל גם לפלשטינים אזרחי ישראל, נפגעים עיקריים מהרס שני ארגונים אלו.
    בלי יוניון חזק בעל הכרה מעמדית אין לא היה ולא יהיה שמאל ולו רק בגלל הגיבוי של מס החבר שעובר ישיר או בעקיפין מהיניון למפלגה. לדוגמה – מס החבר של פעם בשני הארגונים שנזכרו הולך היום בעקיפין, כמעט ישירות, לסוחרי העבדים. מי שמגן בחריצות ושקדנות כזו על השב"חים פועל ישירות נגד האינטרסים של העובד הישראלי. הוא עושה זאת גם בגלל שההוויה קובעת את ההכרה והסיכויים ששב"חים יחליפו אותו, כמרצה, מורה, אינטלקטואל אפסיים. אבל ! כפי שנאמר לנהג ב"דן" בתל-אביב: אתה חושב באמת שתיילנדי לא יכול לחליף אותך?
    אדגים בעבודה עברית של פעם, מחיר התפוז נקבע בלונדון. השאלה הייתה כמה מזה ישאר בכיס הפרדסן וכמה ילך לפועל. פועל ערבי עבד עבור פרוטות ונעשק והפרדסנים הערביים התעשרו ללא גבול (כמו היום בישראל, בנין, סיני, קבלן ) ההון ביצר מעמדם בחברתם ומול השלטון הבריטי, חלקו הועבר לחו"ל במקום להשקיעו בקידום החברה הפלשתינית המקומית, אמנם חלקו אכן הושקע וכך נמשך והתגבר העוני של רבים והעושר בקרב מעטים מה שהחליש מאוד את החברה ההיא ( כמעט כמו היום בישראל). לומפנטפרולטריון עשוק גם לא עושה מהפכות ותמיד אפשר להסית אותו נגד היהודים. בעל הפרדס היהודי רצה להעסיק ערבים וזה נמנע ממנו גם באלימות. בסוף היום הפרדס התקיים, הפרדסן היהודי עשה כסף טוב, מהמשכורות שקיבל הפועל היהודי גם נבנתה ההסתדרות, קופת חולים, המשביר, שיכון עובדים – חברה מעט יותר צודקת ויותר מלוכדת. השמאל הערבי פלשתיני שנכשל כשלון מוחלט בארגון הפועל הערבי פנה ללאומנות כאופיום, כמעט כמו היום. ראה פעילות חנין שעושה מה שעשה האבא שלו. הלאה, קואופרציה יצרנית, צרכנית, שירותית היא חלק חשוב מהשמאל. ריסוק הקואופרציה בישראל בכל דרך אפשרית היתה דרך מובהקת לריסוק השמאל, אלו מכם שמסתובבים בעולם יודעים שבהרבה ארצות בשלטון דמוקראטי סוציאליסטי התנועה הקאופרטיבית חזקה הרבה מבישראל מה שלא היה פעם. ראה הנסיון להקים קואופרטיבים יצרניים של תופרות בדרום. לאלו רק לאלו היה צריך להזרים כסף שהולך גם לישיבות וגם לשב"חים. הנאמר כאן גם אם לא נכתב יוצר חלק מהריאקציה נגד השמאל בשכונות דרום תל-אביב (מי שמכחיש זאת חי בהכחשה ) ומנוצל היטב על ידי ביברק ומפעיליהם. גם העובדה שב1950 – 1960 צה"ל וקציניו היו יותר שמאליים מהמדינה בכללה, ניתן להוכיח על ידי תוצאות הבחירות (הנה נושא למאסטר), מי שעזב את צה"ל בין 1990 ל 2000 אינו יכול להתלונן שבמקומו באו קיצוני הימין, וזה עוד יחמיר. ראש השב"ק הנו דוגמה לכך. ניתן להביא עוד דוגמאות אבל מספיק. כן, אני יודע, היה כאן סבך גורמים כל מה שכתבתי ניתן לדיון ואולי לסתירה והכחשה, אבל לא כותבים הרבה דברים אלו.

    • רחל Says:

      צריך להבחין בין הגנה על זכויות האדם של "שבחי"ם" שכבר נמצאים בישראל ובין עידוד מהגרי עבודה נוספים להגיע. מי שמתעסקים בנושא אכן עושים הפרדה כזאת. קו לעובד, למשל, באופן עקבי מתנגדים להגדלת המכסות של אשרות העבודה. מי שמגדיל אותן כל הזמן הוא משרד התמ"ת, בלחץ סוחרי העבדים.

  27. יהושע Says:

    הערה בצד הדיון שהתנסח סביב ההפרדה המוטעית בין פעולה/מחשבה. המשפט "יש ב"ארץ האמורי" משהו שהופך את הפוליטיקה לפנטזיה" הובן בדיונים אחריהם עקבתי כאן כאילו ישנה הפרדה קטגורית בין פוליטיקה/פנטזיה. גם הפרדה זו נראית לי מוטעית (ומקריאה נאמנה ב"ארץ האמורי" אני מזהה שגם עורכי הבלוג רואים קרבה בין פוליטיקה ופנטזיה). הרי ניכר שפוליטיקה היא פנטזיה (לא במובן הנבואי/הירואי/רומנטי דווקא). למשל, הפנטזיה הניאו-ליברלית המושלמת היא הדבר שנקרא היום "דמוקרטיה". במונחיה של ג'ודי דין אפשר לקרוא לזה "קפיטליזם תקשורתני", ובמסגרתו, מה שנקרא "הדחף הדמוקרטי של השמאל" הוא סדרה של התענגויות ממניעת השגת המטרה, מהחזרה על הכשלון להגיע ליעד, דפוס שהופך בעצמו למספק עונג. הפוסט הנוכחי והדיונים בתגובה לו מציעים דוגמא חיה לכך. "ארץ האמורי" לטעמי, מדגיש, דן והופך בסוגיה זו של השמאל (לתפיסתי זה שמאל שלא מדבר כקומוניזם ולכן הוא בעייתי).

  28. גור Says:

    הדיון כאן נע בשתי ספירות: אלה ש'בפנים' ואלה ש'בחוץ'. אלה שבפנים – כותבים מגיבים, זוכים לתגובת נגד, שוב מגיבים, וחוזר חלילה. אלה שבחוץ – מגיבים, וזהו. זה מסביר משהו לגבי 'מצב השמאל' – שקשור באופן הדוק עם נושא הפוסט:

    אם אתה 'בחוץ' – ייקח לך בערך 10-15 שנים של מגורים בתל-אביב או במספר שכונות מצומצמות מחוץ לה, לימודים אקדמיים, קפה במקומות הנכונים, בירה במקומות הנכונים (אבל אחרים), מבטים נבוכים מצד חברים כשאתה אומר משהו לא נכון – או מגיב לא בהתאם לחוקים – וכל זה כדי להגיע למצב שאתה יכול להיקרא שמאל. וזהו, עכשיו אתה מוכן להוקעה.

    אם אתה 'בפנים' – אתה מתייחס בביטול לכל מי שמנסה להצטרף, שיעבור קודם את המסלול, אחרי הכל לא סבלת לחינם. אתה מדבר על התארגנות אבל אף פועל לא יכול להצטרף להתארגנות שלך (אפילו אחרי שקרא את כל הבלוגים הנכונים במשך שלוש שנים). מי שכן עבר את המבחנים נמצא באופן תדיר במעקב, ואין דרך אחורה 'החוצה' – הדלת היחידה היא 'אי השדים' – ההוקעה.

    אם אתה בחוץ, אתה חושב שמתן וילנאי זה שמאל. אבל אתה רוצה להבין יותר. ואז אתה חוטף סטירה, כי לא הבנת בטפשותך שאפילו גדעון לוי זה לא שמאל.

    השלב הבא (כמובן בהגזמה, צריך לציין זאת על סמך התייחסויות קודמות לתגובות עם קמצוץ הומור) הוא שאתה נשאר בחוץ – מתפקד לליברמן ואח"כ מוציא שמאלנים מהמיטה בלילה ומעלים אותם – ודרך אגב אף אחד פה לא חסין – כי כאמור אתה לא מבין את ההבדלים שאלה ש'בפנים' מבינים.

    שנות ה-90 ההזויות של השמאל הממסדי באמת ראויות לכל בוז – אבל לפחות הבריות יכלו להצטרף לאנשהו – ללכת להפגנה של דור שלם דורש שלום מבלי להתכונן שלוש שנים מראש כדי שלא ייתפסו בטעות צועדים בקבוצה של, רחמנא ליצלן, שלום עכשיו.

  29. עידן Says:

    יצריך לשים לב למילים שלא נאמרות כאן ודעתי לא במקרה: מנהיגות, כריזמה. בחירות, שלטון, קלינטון (ביל), אובמה, רבין, לבני וכו'.

    אני מסכים לרוח דבריו של עפרי אילני אבל מוצא את הפוקוס לא באנשי שטח או בכתבים /בלוגרים /פעילים שאולי מוכרים לו אבל לא מוכרים בציבור אלא בדרג הפוליטי- מפלגתי מאורגן, מוכר ו/או נבחר.

    הדרג הזה הוא קצת יותר רלוונטי, אבל לא נתפס כמספיק סקסי ולבטח לא פילוסופי וראוי אינטלקטואלית מספיק לדבר עליו כי זה דיון פוליטי מכוער נטו. הוא הרבה יותר נפוץ, פרסונלי, טקטי, מקובל בברנז'ה וכו'.
    היפוך יוצרות שכזה.

    ולא סתם ציינתי את שמות המנהיגים שציינתי: הם כאלה שבאישיותם ו/או בדעותיהם מסמלים או סימלו עבור ציבורים גדולים מסר פרגמטי של " מצד אחד, אבל מצד שני.."
    זה סוד כוחם.

    מה שנדרש יותר לפשט לקמפיינים את ההסכמות שבין השמאלנים על כל הקשת: להחזיר למרכז השיח הציבורי מילים הנושאות מטען חיובי שגם נניח "חיילים בצבא הכיבוש" או בעלי ההון/ אנשי צבא כמו אלו שיזמו עכשיו עוד יוזמה יכולים שלא לתעב כמו תקווה ושלום ושוויון.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: