האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?

by

עודד נעמן

השאלה בכותרת לא מפרטת אם המאבק המדובר הוא מאבק פלשתיני אלים בכיבוש או מאבק ישראלי אלים בכיבוש. זאת משום שאני חושב שכך או כך התשובה היא אותה תשובה. אך לפני שאנסה לענות על השאלה אנסה לשאול אותה.

שאלה

השאלה 'האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש הישראלי?' היא שאלה קשה. היא שאלה קשה לא משום שקשה לענות עליה אלא משום שקשה לשאול אותה. כדי לשאול אותה יש להכיר באפשרות שיש לתמוך במאבק אלים. אבל אם נגלה שהתשובה לשאלה היא 'לא! בשום פנים ואופן אין לתמוך במאבק אלים!' אז עצם בחינת האפשרות תיראה לנו ככשל, כעיוורון מוסרי. 'שאלות קשות' הן שאלות שמעלות על הדעת אפשרויות שעצם העלתן על הדעת עלולה להפליל אותנו.

קחו לדוגמא את השאלה 'האם לפתות את אמא שלי?'. זו 'שאלה קשה' משום שהיא מעלה על דעתנו אפשרות שתפליל אותנו בעיני עצמנו גם ובמיוחד אם לבסוף נכריע באופן נחרץ נגדה. ההצהרה "שקלתי את העניין והחלטתי שלא לפתות את אמא שלי" נראית רק קצת פחות מטרידה מחברתה "שקלתי את העניין והחלטתי לפתות את אמא שלי". הדוגמא הזו מראה דבר נוסף. היא מראה שיש שאלות קשות שקל לא לשאול. יש שאלות קשות שאנחנו דוחים על הסף.

הנה דוגמא מעניינת יותר. ברשימה "עבדות בתוך חירות", שנתפרסמה ב-1891, אחדהעם טען שמאחורי השתתפותם של יהודי מערב אירופה בשיח הזכויות מסתתרת "עבדות רוחנית". אחדהעם מתאר את ניסיונותיהם של הוגים יהודיםצרפתים לשכנע את עמיתיהם הצרפתים שגורל היהודים כרוך בגורל שאר העמים, שצרת היהודים היא צרת העמים, ושלפיכך כדאי לעמים בכלל ולצרפתים בפרט לתמוך ביהודים ולהעניק להם חירויות כאזרחים שווים. טיעון זה נראה בעיני אחד העם כניסיון "לעורר רחמים על ישראל לשם תועלת אחרים", ולהוכיח "כי פרה חולבת ישראל, שבעליה צריכים לחוס עליה בשביל חלבה".

גם כשהגנו על זכויותיהם שלהם, יהודי צרפת עשו זאת מתוך הזדהות עם גזענותם של צריהם האירופים. אחדהעם האמין שהעבדות הרוחנית של יהודי צרפת נבעה מהשאלה שטרדה את מנוחתם השאלה "מיהו יהודי?" הניסיון לענות על שאלה זו, טען אחדהעם, הביא את יהודי צרפת לכדי ביטולעצמי. מקור חולשתם אינו בתשובה שהם מציעים לשאלה אלא בעצם שאילת השאלה, בעצם הניסיון להגדיר את עצמם:

"אני יכול להגיד בקול רם, כי אהובים לי אחי בני עמי בכל מקום שהם, מבלי שאצטרך לבקש אמתלאות לדבר בשביל לישבו בדוחק; אני מותר לי לזכור את ירושלים לא רק בשעת 'עבודת הקודש', לקרוא 'איכות' בצבור וביחידות, מבלי שישאלני אדם 'מה לי ציון ומה אני לה'; אני אין לי צורך להרים את עמי לשמים, לתתו עליון על כל גויים, בשביל למצוא 'היתר' למציאותו; אני הנני יודע 'מפני מה אשאר יהודי', או יותר נכון, איני מבין כלל מה זו שאלה, כמו שלא אבין אם ישאלוני, מפני מה אשאר בן לאבי; אני יכול להוציא משפט כלבבי על האמונות והדעות שהנחילוני אבותי, מבלי שאירא פן ינתק על ידי זה הקשר ביני ובין עמי; יכול אני אף להחזיק באותה 'הכפירה המדעית הנושאת עלי שם דרוין', מבלי שתצא מזה איזו סכנה ליהדותי; בקצרה, אני שלי ודעותי ורגשותי שלי, ואין כל סבה אשר תכריחני להסתירן או להכחידן, לרמות אחרים או את עצמי." (המוסר הלאומי", כל כתבי אחד העם, עמ' סחסט, המאמר התפרסם לראשונה ב-1899).

יתכן, כמובן, שהשאלה "מיהו יהודי?" היא שאלה לגיטימית בהקשר אקדמי, כשאלה סוציולוגית או אנתרופולוגית. אבל כשהשאלה "מיהו יהודי?" דורשת תשומתלב ציבורית היא שאלה שיש לדחות על הסף. כמו העיסוק בשאלה "האם לפתות את אמא שלי?", גם העיסוק בשאלה "מיהו יהודי?" הוא עיסוק מזיק. השאלה "מיהו יהודי?" מעמידה במרכז הבמה את מלאכת הסימון וההפרדה הפרדה של יהודים מלאיהודים מלאכתו של הגזען. גם האנטישמי וגם היהודיהלאומן שואלים "מיהו יהודי?", כל אחד בשם גזעו. נדמה לי שקשה להבין את מדינת ישראל ואת הפוליטיקה היהודית של היום בלי להודות שבניגוד לעצתו של אחדהעם, שאלת ההגדרה העצמית לא נדחתה על הסף אלא המשיכה למלוך בסדר היום היהודי לכל אורך המאה העשרים והלאה, אל המאההעשרים ואחת.

*

יש שאלות קשות שיש לדחות על הסף. בעוד שקל לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לפתות את אמא שלי?" שאלות קשות אחרות, כמו השאלה "מיהו יהודי?", לא קל לדחות על הסף למרות שראוי לדחותן על הסף. עד לפני זמן מה חשבתי שהשאלה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" היא שאלה מהזן השני שאלה שראוי לדחות על הסף גם אם קשה מאוד לעשות זאת לאור האלימות הרבה של הכיבוש. אבל שיניתי את דעתי. אני רוצה להסביר מדוע אני חושב שעלינו לשאול ולא לדחות על הסף את השאלה הקשה "האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?"

פצפיסטים אולי ידחו על הסף את השאלה אודות מאבק אלים בכיבוש משום שאלימות לדידם לעולם אינה מוצדקת. גם אם הפצפיסטים צודקים, אני חושב שישנם לאפציפיסטים שדוחים מאבק אלים בכיבוש. אני, למשל, אחד מהם. מה יהיה עלינו? האם גם אנחנו הלאפצפיסטים נדחה את השאלה? נראה שברגע שמודים שלפעמים, בנסיבות של הגנה עצמית למשל, השימוש באלימות מוצדק, אז קשה להמנע מהשאלה האם הוא מוצדק כתגובה לכיבוש. האפשרות של מאבק אלים לגיטימי בכיבוש הופכת סבירה יותר ככל שמתוודעים לאלימות של הכיבוש עצמו.

אבל יש עוד עניין שהביא אותי לשנות את דעתי. נדמה לי שהשאלה "מדוע לא לתמוך במאבק אלים בכיבוש?" כבר מהדהדת באזנינו. כלומר, היא כבר כאן, בין השורות. אם נמשיך להתכחש לה, נמצא את עצמנו מצדדים בתשובות גרועות. אם לא נכריז על השאלה, אם לא נתייחס אל האפשרות לתמוך במאבק אלים ברצינות ונגבש עמדה לגביה, נמצא את עצמנו מתחבטים אודות הלגיטימיות של שחיטת תינוקות בשם המאבק בכיבוש. השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" כבר הגיעה, בין אם נכריז עליה ובין אם לאו. יש לטפל בה כמו שמדינות מחוכמות מטפלות באלכוהול ובחשיש: לעשות אותה חוקית עלמנת לשלוט בה.

אני לא מצטער שהשאלה הזו מרחפת באוויר. השאלה אודות אלימות יכולה לעזור לנו לסלק עמימות מזיקה. אסביר למה אני מתכוון. פעולות פוליטיות לאאלימות הן לא עניין מובן מאליו. גם כשאנחנו משתתפים בבחירות לכנסת אנחנו לא נוקטים באלימות אבל אףאחד לא חושב שכשאנחנו מצביעים אנחנו משתתפים במאבק לאאלים. הכינוי "מאבק לאאלים" הוא כינוי מטעה משום שהוא מתאר העדרפעולה. אבל כשאנחנו משתתפים בפעולה לאאלימה אנחנו לא רק בלתיאלימים. פעולות פוליטיות לאאלימות הן פעולות בהן אנחנו מתעמתים עם אלימות שלטונית בלתימוצדקת באמצעות בחירה מפורשת באיאלימות, באמצעות המנעות אקטיבית מתגובה אלימה. הפעולה הלאאלימה מכירה באפשרותה של תגובה אלימה ודוחה אותה. לכן כדי להשתתף במאבק לאאלים עלינו להכיר באלימות כאפשרות אמיתית ולבחור שלא לנקוט בה. במילים אחרות, עלינו לענות על השאלה.

היתה סיבה נוספת שבגינה תמיד דחיתי את השאלה: מאבק אלים בכיבוש הוא מאוד לא יעיל ומאוד מסוכן ולא ברור למה לשקול אותו ברצינות מלכתחילה. אבל השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" היא שאלה עקרונית, לא שאלה אסטרטגית. השאלה היא: בתנאים בהם אלימות מקדמת את קץ הכיבוש, האם יש לנקוט בה? גם אם תנאים כאלה לא מתקיימים כיום, השאלה עודנה חשובה ובוערת. אם בשייחג'ראח מפגינים לא יורים בשוטרים רק בגלל הפחד מתגובת השוטרים אז לשוטרים יש סיבה טובה להיות אלימים הם צריכים להפחיד את המפגינים. באופן כללי יותר, הניסיון של הממסד הישראלי להציג את הפלשתינים ולאחרונה, במידה פחותה בהרבה, גם את השמאל הישראלי כמי שהיו נוקטים באלימות אם רק היו יכולים, הוא ניסיון להצדיק את האלימות בה נוקטת ישראל כלפיהם. הרי מושג ה"סיכול", שהוא התגלמות מדיניות הביטחון הישראלית, מתבסס על ההנחה שאם לא נכניס להם קודם הם יכניסו לנו אחרכך. כדי לחתור תחת ההיגיון הזה צריך לגרום למי שמוציאים אל הפועל את משימות הכיבוש להרגיש שהאלימות שהם מפעילים אינה משמשת להגנה עצמית. עליהם להרגיש שאינם נתונים בסכנה כלל ומתוך כך להרגיש את האבסורד שבהגיון ה"סיכול". לכן רק אם המחויבות למאבק לאאלים היא בלתימותנית מאבק לאאלים יכול להתקיים ולשאת פרי. מי שרוצות לתמוך במאבק לאאלים בנסיבות הקיימות צריכות לשאול את עצמן אם הן מוכנות להתחייב למאבק לאאלים גם בנסיבות בהן אלימות משתלמת.

תשובה

כוחה של הפגנה לאאלימה אינו באיום על השלטון האלים אלא בחשיפתו ככלי ריק, כשקר, כפארסה. המפגינות הלאאלימות שואפות לגרום לחיילים ולשוטרים שעימם הן מתעמתות לחוש ניכור מהמדים שהם לובשים. מטרתן לגרום לשוטר לפשוט את מדיו ולהצטרף למפגינים. כמו ישוע הנוצרי, המפגינים הלאאלימים מבינים שהבחירה להפנות את הלחי השנייה היא ביטוי לאהבה, ושאהבה היא כוח פוליטי. המפגינים הלאאלימים אוהבים את השוטרים ושונאים את המשטרה, אוהבים את החיילים ושונאים את הצבא, אוהבים את המדכאים ושונאים את הדיכוי. כל עוד אנחנו מבחינים בין המוסד המדכא לבין האנשים שלוקחים בו חלק, עלינו להתנגד לכל מאבק במוסדות הכיבוש שכרוך בפגיעה פיסית באנשים. המאבק נגד הכיבוש הוא לא רק מאבק לקץ שלטון השררה בפלשתינים, הוא גם מאבק לקץ שלטון השררה של הישראלים. כשהכיבוש יבוא אל קיצו הפלשתינים לא יהיו עוד כבושים והישראלים לא יהיו עוד כובשים. ישראלים שנאבקים בכיבוש מסרבים לקבל את הנחת היסוד של מדינת ישראל: שהכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הכיבוש. לכן המאבק בכיבוש הוא גם מאבק למען ישראל. הנה, אם כן, התשובה שאני מציע: רק כשלא אבחין עוד בין המחסום לבין החייל במחסום, אלימות נגד החייל במחסום תראה כאמצעי לגיטימי למאבק במחסום עצמו. רק כשלא אבחין עוד בין הכיבוש לבין הישראליות אפסיק להאבק מתוך החברה הישראלית ואתחיל להאבק בחברה הישראלית.

I say to you today that I still stand by nonviolence. And I am still convinced that it is the most potent weapon available to the Negro in his struggle for justice in this country. And the other thing is that I am concerned about a better world. I'm concerned about justice. I'm concerned about brotherhood. I'm concerned about truth. And when one is concerned about these, he can never advocate violence. For through violence you may murder a murderer but you can't murder murder. Through violence you may murder a liar but you can't establish truth. Through violence you may murder a hater, but you can't murder hate. Darkness cannot put out darkness. Only light can do that.

Martin luther king, Jr.,

Where Do We Go From Here? Address to the Southern Christian leadership Conference (16.8.1967)

באופן טבעי, פלשתינים רבים, אשר חיים כשחרב הכיבוש מתחככת בצווארם, לא מבחינים בין החייל לבין המחסום, בין המדכא לבין הדיכוי. עבורם, תקיפת החייל היא תקיפת הכיבוש וככזו היא מוצדקת. יתכן שאם הייתי במקומם גם אני לא הייתי מבחין בין השניים. אבל איני במקומם ואשקר אם אעמיד פנים שכמוהם גם אני איני מבחין בין הישראלים לבין הכיבוש. אפשר להבין מדוע מי שדוכא כל חייו לא יוכל עוד להבחין באנושיותם של מדכאיו. אבל אני לא דוכאתי כל חיי, אני חייתי חיים חופשיים, ולכן אני רואה שהמדכאים לא פחות אנושיים מהמדוכאים. איך לא אראה זאת? הרי אני בן למדכאים. אבל האחריות שאני נושא לכיבוש לא משנה את מה שאני רואה: שמאבק אלים בכובשים איננו מאבק בכיבוש כלל. להפך, מאבק אלים בכובשים הוא כניעה לכיבוש, הוא המשך הכיבוש באמצעים אחרים. הטרגדיה של מאבק פלשתיני אלים בכיבוש היא לא רק הטרגדיה של קורבנות האלימות פלשתינית אלא גם הטרגדיה של הפלשתינים עצמם, שבעצם השימוש באלימות מזינים את הכיבוש.

*

אני מעז לומר שאיני יוצא דופן, שנכון להיום השמאל כולו אוהב את החברה הישראלית ושונא את מערכות השלטון הישראליות. אני מעז לומר יותר מזה: אין הרבה קהילות בישראל שאוהבות את החברה הישראלית כפי שהשמאל אוהב אותה. איך אפשר להסביר אחרת את ההתעקשות להשניא את עצמך על סביבתך רק למען האפשרות, זניחה ככל שתהיה, שאחד מכל אותם שונאים יבחין סוף סוף באיהצדק? מי שחוטפים מכות, צורחים, ונעצרים שבוע אחר שבוע מפגינים את אהבתם לישראלים. אבל לא רק הם. אהבה לישראלים מניעה גם את מי שנקלעות לויכוחים משפחתיים, לעימותים ברחוב ולקטטות באוטובוס. אהבת ישראל לא שנאת הכיבוש היא שעומדת מאחורי שיח השמאל העברי. באתרי האינטרנט ובכיכרות הטוקבקיסטים מתעקשים ששמאלנים הם חולי נפש. איך אפשר אחרת להסביר את התפקיד שלקחו על עצמם, חושבים הטוקבקיסטים, איך אפשר להסביר את מאמציהם הבלתינלאים של השמאלנים להזכיר לישראלים את מה שהישראלים מעדיפים לשכוח? הטוקבקיסטים היהודים, בנים ובנות למסורת של ביטולעצמי, לא מבינים מה השמאלנים מוצאים בהם, למה לשמאלנים אכפת כלכך. הם מניחים שצריך להיות חולה נפש בשביל לאהוב יהודים כלכך.

נהוג להתלונן שלשמאל אין "הצעה חיובית", שבשמאל רק מבקרים ולא מציעים פתרונות. לתלונה זו מצטרף הלך הרוח המריר והציני שרווח בשמאל והתחושה של ישראלים רבים ש"לא ברור אם השמאל איתנו או נגדנו". אני חושב שהלך הרוח הזה מזיק לשמאל ולישראלים בכלל. כמו שהשמאלנים דוחים את השאלה "מיהו יהודי?" עליהם גם לדחות את השאלה "מיהו ישראלי?" עליהם לומר במפורש שהם חלק מהחברה הישראלית, שהם אוהבים אותה, שהאהבה לחברה הזו מונחת ביסוד פעילותם ושהם לא ינוחו עד שהחברה שהם אוהבים תהיה חברה צודקת.

תגים: , , , , , , , ,

76 תגובות to “האם לתמוך במאבק אלים בכיבוש?”

  1. יונה עם זכוכית מגדלת Says:

    השאלה לגיטימית בדיוק כמו שאלות אחרות, מוסריות לא פחות:
    האם לתמוך בהרג כל הפלסטינאים ולחסל את בעיית השטחים. שאלה קשה, אבל כזאת שנשמעה כבר.

    האם לגיטימי לשאול אותה ?
    בעיני לא. שאלה היא אמירה שממתינה לתשובה. היא לא עומדת לעולם לבדה.

    בנוסף יש לי ספק רק לגבי הקביעה באמירות האלה :
    באופן טבעי, פלשתינים רבים, אשר חיים כשחרב הכיבוש מתחככת בצווארם, לא מבחינים בין החייל לבין המחסום.

    אפשר להבין מדוע מי שדוכא כל חייו לא יוכל עוד להבחין באנושיותם של מדכאיו.

    אבל בכל זאת יש בדברים תקווה- האפשרות שאולי כדאי לבדוק מול החברה הפלסטינאית למרות שאת החברה הישראלית אתה אוהב יותר מתבססת על האמירה:
    "מאבק אלים בכובשים הוא כניעה לכיבוש, הוא המשך הכיבוש באמצעים אחרים."

    אני חושב ברגע שהערבים או הפלסטינאים יפסיקו עם החינוך לאלימות ומעשי הרצח וינצחו (לפי הגיונך) החברה הישראלית תוכל לקבל אתכם ואותם בזרועות פתוחות.

    השאלה הראשונה שעולה במוחי לגבי האפשרות הזאת, היא מדוע כל מאמצי ארגוני השלום לא מתמקדים בקידום האפשרות הזאת במקום להדגיש את מה שאתה קורא לו כיבוש המלבה באופן ישיר יותר אלימות לגורם לפלסטינאים להפסיד שוב ושוב ?

    • Assaf Says:

      יונה,

      חארטה בארטה.

      האלימות העיקרית בישראל-פלסטין היא הכיבוש עצמו. השמאל מזהה זאת ומשום כך עיקר מאמצינו הם לסיים את הכיבוש ובמקביל לנסות ולהיאבק בהתבטאויותיו בשטח.

      כשאתה מתעלל ללא הפרעה במשך 43 שנים במיליוני אנשים חסרי-אונים, מן הסתם יקומו כמה חמומי מוח מביניהם ויגיבו. הפוליטיקאים שלנו כבר מזמן למדו להשתמש באפקט הבלתי-נמנע הזה כדי להצדיק ולהעמיק את המשך ההתעללות.

      בקשר לפוסט עצמו, לצערי הוא מאוד לא ברור. גם לא ברור עם מי מתווכחים: השמאל היהודי-ישראלי מתווכח עם עצמו באיזו טרמינולוגיה להתנגד ל"מאבק מזויין"? כאמור, המציאות מוכיחה מעל לכל ספק שאין לפלסטינים אופצייה אלימה, שאלימות פלסטינית הפכה מזמן להיות חלק מן המעגל של הכיבוש. עם זאת, כל עוד הכיבוש נמשך במלוא עוזו, אין שום דרך למנוע לחלוטין את האלימות הזו.

      לצערי, עודד, אני חושב שאתה נופל בדיוק במלכודת שאחד העם (שאתה מצטט כה יפה) הזהיר מפניה. הרי השאלה שלך היפותטית לחלוטין. לו היו הפלסטינים מסוגלים לחסל את הכיבוש בדרכים אלימות זה היה קורה מזמן. אז ברור שאי-אלימות היא הדרך היחידה שיכולה לעבוד. מה שאתה מחפש היא דרך להפסיק להיות שנוא בעיני שאר היהודים בישראל. זו שאלה מעניינת אבל לחלוטין לא קשורה, ההאשמה שאנחנו "תומכים בטרור, בחמאס, וכו'" היא לא הבעייה אלא סימפטום שטחי שלה.

      תאמין לי שגם 30 שנה אחרי שהכיבוש ייגמר עדיין יהיה מאוד פופולארי ברחוב הישראלי להאשים את הערבים ואת "השמאל הקיצוני" בכל הצרות. לצערנו דעות קדומות ומחנאות הם בין היסודות הכי נוגדי-שינוי בטבע האדם. אז בינתיים, בעיני השאלה העיקרית היא איך מקימים קואליציה יהודית-פלסטינית עם יציבות מספקת ומשקל קריטי כדי להתחיל לקעקע את הכיבוש מבפנים.

      • יונה עם זכוכית שבורה Says:

        "האלימות העיקרית בישראל-פלסטין היא הכיבוש עצמו."

        -וואחאד קביעה החלטית !

        מה שאתה אומר- שכל ידויי האבנים על רכבים, בקבוקי התבערה, הגניבות, הירי מכוניות אקראית ושחיטת משפחות אחת לשנה היא לא האלימות העיקרית בשטחים.

        ממש אי אפשר לבלבל אותך עם עובדות, אומנות דיון במיטיבה.

      • רני Says:

        מזמור לאסף
        מהיכן המספר הזה 43 שנים? הנה ב"גארדיאן" אתמול כתבו 60 שנה. יש מי שיאמר שעצם הנסיון לכפות על ההיסטוריה את המספר 43 הנו כיבוש תודעתי אלים. למשל, טבח כפר קאסם היה מעשה כיבושי אלים וזה היה הרבה לפני 43 שנים. או למשל קניית אדמות פתח-תקווה לפני יותר ממאה שנים, שלא לדבר על עליית החסידים לירושלים שהתחוללה, פחות או יותר במקביל לכיבושי נפוליון, המאוד אלימים, כאן בסביבה. אין יותר אלים מהעם היהודי ( זנד יסלח לי ואם לא? אז לא) וספרי יהושע ומכבים יוכיחו.

    • עודד נעמן Says:

      יונה שלום,
      אני מסכים שיש שאלות שיש לדחות אך כאן הצעתי טעמים לחשוב שאין לדחות על הסף את השאלה אודות מאבק אלים. אתה רשאי לא להסכים אבל תתרום לדיון יותר אם תציע טעמים לאי-ההסכמה הזו.
      אני לא אמרתי שהפלשתינים מחנכים לאלימות. אמרתי שאי-צדק מתמשך ודיכוי מביא אנשים לפעול באלימות.

      לאסף,
      העלתי את הנקודה עליה אתה מצביע בגוף הרשימה. אתה אומר שהשאלה אודות מאבק אלים היא היפותטית ולכן לא מענינת. תשובתי היא ששאלות היפותטיות הן לעיתים קרובות שאלות חשובות מאוד. חשוב למשל על תסכולו של הבעל העשיר, שאף פעם לא יודע אם אהובתו נשארת איתו רק בגלל הכסף. מי שדוחה שאלות היפוטתיות יאמר לבעל: "מה זה משנה? הרי אתה כל כך עשיר, אין סיכוי שהיא תמצא מישהו עשיר יותר במקומך." אבל לבעל חשוב לדעת לא רק שאהובתו תשאר עימו אלא גם שהיא עושה זאת *בגלל שהיא אוהבת אותו*. באותו אופן, אני טוען, מי שמשתתף במאבק לא-אלים צריך להתחייב לאי-אלימות באופן עקרוני ולא רק בגלל שאלימות לא אפקטיבית כרגע.
      אתה טוען שאני מנסה להפסיק להיות שנוא. אבל אני הרי אומר במפורש שאני בעד להמשיך להשניא את עצמנו על החברה הישראלית אם זה מה שנדרש כדי לעשותה חברה צודקת. אני לא מנסה להתחבב על אף אחד. להפך, אני חושב שדווקא שמאלנים שמתנכרים לישראל הם שמקבלים את הטענה שכל מי שמתנגד לכיבוש הוא שונא ישראל. אני דוחה את הטענה הזו.
      ולבסוף, לגבי הצעתך: אני מסכים שצריך לקעקע את הכיבוש מבפנים באמצעות שיתוף פעולה ישראלי-פלשתיני.

      • Assaf Says:

        עודד,

        תודה על התשובה.

        כן, ראיתי שציינת את הדברים בפוסט. אבל ההתמקדות שלך ב"אנחנו השמאלנים אוהבים את ישראל אבל שונאים את הכיבוש" יכולה להתפרש כרצון למצוא חן. כמו שאתה רואה מן התגובות, לא כולם מסכימים עם הקביעה הזו.

        אין ספק שצריך גם להציע אלטרנטיבות חיוביות ולא רק ביקורת קטלנית, ויש קבוצות רבות בשמאל שעושות זאת. אין ספק גם שהדגל הישראלי והזהות הישראלית שייכים גם לנו לא פחות מלכל אחד אחר. אבל בתקופה בה ישראל והכיבוש מערבבים את עצמם זה בזה בהפגנתיות, והיבטים מתרחבים והולכים של התרבות הישראלית מושפעים מן הכיבוש – יש משום בריחה באמירה "אוהבים את ישראל אבל שונאים את הכיבוש".

        כן, רבים מאיתנו אוהבים את ישראל – לפחות כפי שהיא צריכה ויכולה להיות – ומנסים להוציא אותה מן הבוץ שהיא מתבוססת בו. אבל נכון לעכשיו האהבה הזו מאוד כואבת ונכזבת. אבל אתה צריך לקבל את זה שבשביל רבים אחרים, הכאב והאכזבה עברו איזשהו סף אל-חזור שכבר אינו מותיר מקום לאהבה. ובכל זאת הם רואים עצמם מחוייבים לפעול לשנות את המציאות, או לפחות להביע דעתם. אסור שהאהבה תהפוך לתנאי מקדים לזכות לפתוח את הפה. זאת הבעייה שאני רואה בפוסט שלך.

    • רוזנברג Says:

      נדמה לי שכשאין אלימות אז "מצבם מעולם לא היה טוב יותר"
      ונדמה לי שמעולם אף קבוצה לא ויתרה על פריבילגיות היתר שלה בלי מאבק, ככה מתוך טוב-לב.
      ונדמה לי שהרגנו יותר מילדיהם מאשר הם מילדינו – אם אתה כבר נהנה לספור גופות.

      • עודד נעמן Says:

        אני מסכים שאנשים לא מוותרים על פריבלגיות בלי מאבק. אני רק לא חושב שהמאבק צריך להיות אלים.

      • רוזנברג Says:

        סליחה – תגובתי הקודמת היתה מיועדת ליונה

  2. עופר Says:

    חבל שאתה לא מתעמק בסוגים של מאבק אלים, כמו המאבק בחמושים שאוכפים את הדיכוי מול פגיעה באזרחים באשר הם. יש מאבק אלים לגיטימי ויש מאבק אלים לא לגיטימי.

    בכל מקרה, אם אתה מרומם אך ורק את המאבק הבלתי אלים, אתה מוזמן ללכת עם זה עד הסוף, ולהביע סולידריות (ומוטב סולידריות פעילה) עם קריאת החברה האזרחית הפלסטינית לחרם ולסנקציות מוסדיים על ישראל ועל כלכלתה, עד לסיום הפרות זכויות האדם היסודיות שישראל מבצעת.

    • עודד נעמן Says:

      תודה עופר,

      אני מתייחס להבחנה שאתה מציע במובלע כשאני מתנגד למאבק אלים בחייל במחסום. הנושא דורש דיון רציני יותר, אבל באופן כללי נדמה לי שיש בעיה להחיל את "חוקי המלחמה הצודקת" על הכיבוש משום שאין במצב של כיבוש שתי ישויות פוליטיות נבדלות. לכן לא ברור כיצד להחיל את חוקי המלחמה על הפלשתינים משום שאין ישות פלשתינית עצמאית. למעשה, הכיבוש הישראלי חותר באופן עקבי ומכוון תחת האפשרות של עצמאות פלשתינית.
      תודה על ההזמנה לתמוך בחרם. חרם לא היה נושא הרשימה והרשימה לא התיימרה למצות את כל דעותי הפוליטיות. אני חשוב שחרם הוא אמצעי חשוב ואני אכן תומך בו כל עוד הוא מופעל נגד הכיבוש והאפלייה האתנית בישראל ולא נגד זכותה של ישראל להתקיים.

  3. guruyaya Says:

    ישנה דואליות מסויימת באופן שבו מתייחסים למאבק הפלסטיני האלים. לי יש נטיה להאמין שלולא המאבק האלים, בימיה הראשונים של האינטיפדה הראשונה, לא הייתה מתפתחת תנועה נגד הכיבוש, וודאי לא במאסות הנוכחיות. הכיבוש היה נתפס, ללא המאבק האלים, לבעיה דומה לבעיית כלובי הסוללה של התרנגולות. הרבה אנשים מכירים את הבעיה, חושבים שזה עניין איום ונורא, אפילו קונים ביצי חופש, אבל הפגנות יום יומיות, אבל ספק אם נראה את התרנגולות מקבלות את הכותרות שהפלסטינים מקבלים, לפני ששניצל תופת יוגש לשולחן מטעם אנונימוס.
    אם לנסות לשרטט את הקווים שלי לשימוש באלימות, הרי אלימות מוצדקת כדי למנוע אלימות אחרת, גדולה ממנה. כל ויכוח יכול להסלים לנקודה שבה אלימות היא המוצא היחיד של אחד הגופים למימוש זכותו: אם יש מחסום שחוסם את דרכו של חולה סרטן לבית חולים, יש לפרוץ אותו. אם לא ניתן לפרוץ אותו, הרי זו אלימות שמצדיקה אלימות שכנגד. גם אז, לא כל אלימות מוצדקת, אלא רק כזו שתקדם את המטרה הראויה: הסרת המחסום המונע מחולה הסרטן טיפול רפואי, ורק אם היא אינה נוראית יותר ממותם של חולי סרטן.
    אני לא חושב שיש בהקשר זה סימטריה בין אלימות ובין אמצעים אחרים. עידוד חרם על ישראל, למשל, עשוי לעלות במשבר כלכלי. משבר כלכלי עשוי להיות בהחלט תוצאה לא נעימה לישראל, שאף תעלה בחיים. אבל לא הייתי שם את המגבלות ששמתי על אלימות, על פעולה מסוג עידוד חרם כלכלי. זה בהחלט צעד לגיטימי (להבדיל ממוצדק), גם בסיטואציות בהן הוא פוגע יותר מאשר הנזק עליו הוא מוחא. גם בסיטואציות בהן הוא מופנה למטרה לא קשורה, או אפילו לא צודקת (נניח, אם הייתי מעודד חרם על ישראל, כי היא מאפשרת לעודד מנשה לחיות, זו הייתה מטרה לא צודקת, אבל הכלי בו הייתי משתמש היה לגיטימי). זאת משום שקריאה ועידוד חרם, נמצאת במסגרת זכויותיו של מי שמטיל חרם, ועלינו להתמודד עימו בכלים משלנו, ללא אלימות.
    אם לקצר, יש סיטואציות שמצדיקות אלימות, אבל הן נדירות. אלימות לא צריכה להיות הכלי הראשון בסט הכלים של אף אחד.

    • עודד נעמן Says:

      תודה גורוייהיה.
      הערות טובות ומעניינות.
      נראה לי בעייתי להחזיק בעמדה שאלימות מוצדקת כל עוד היא מונעת אלימות גדולה ממנה. האם אתה מוכן להקריב אדם חף מפשע על מנת להציל שניים? אמנם כשהפער בין המספרים גדול מספיק אנחנו מוכנים לענות בחיוב. אולי נסכים, בלב כבד, שיש להרוג אדם אחד חף מפשע אם על ידי כך נציל אלף. אבל כשההבדלים קטנים יותר קשה לאמץ את העמדה שאתה מציע.
      אולי אתה מתכוון שאלימות היא לגיטימית כאשר (1) היא מונעת אלימות גדולה יותר *ו*(2) היא מופנית כלפי מי שנושא באחריות לאלימות שתתרגש אם לא נפעל. זה כבר נראה סביר יותר, אבל לא ברור איך להחיל את התנאי הזה על מאבק אלים בכיבוש, שלרוב פוגע בחיילים ואזרחים שלא אחראים באופן אישי לאלימות שהפגיעה בהם אמורה למנוע.
      שוב תודה על התגובה.

      • גורו יאיא Says:

        אני ניסיתי לשרטט קווים כלליים. קשה באמת לדעת מתי אלימות היא מוצדקת. הנקודה החשובה, מבחינתי, לא היה השרטוט של גבולות האלימות המותרת, ויותר העובדה שאלימות מוצדקת רק ע"י אלימות בצד שמנגד, בעוד שפעולות אחרות אינן נמדדות באופן דומה. אני לא בטוח שהכלל שהאלימות צריכה להיות מופנית כלפי האלים בהכרח תקפה. לעיתים יש לתקוף את מאפשר האלימות, או מי שיצר את אווירת האלימות, או מי שהורה על האקט האלים. אבל הנקודות הספציפיות, להערכתי, הן פחות חשובות מהקו המרכזי: אלימות יכולה להיות כלי נכון, רק כאשר ישנה אלימות בצד הנגדי, וכאשר היא הכלי היחיד (אולי הכלי היעיל ביותר באופן מובהק וקיצוני, מעל כל כלי אחר) שיכול להשיג מטרה זו.

    • רני Says:

      בני אדם אינם תרנגולות. כל דיון שיוצר זהות כזו, לכל מטרה שהיא, פסול מיסודו ולא ניתן להשיב לו . הוא מתנהל במרחב רעיוני זר מעצם בחירתו, מתוך אין סוף האנלוגיות וההשוואות האפשריות, באנלוגיה אנטי הומנית קיצונית בכדי לנהל דיון שהוא הומני מעצם נושאו ומהותו.

      • עודד נעמן Says:

        רני, אמנם טענתי כמה טענות פרובוקטיביות אבל לא טענתי שבני אדם הם תרנגולות.

  4. עידו לם Says:

    יש שמאלנים שהם בוודאי שונאי ישראל קיצוניים שרוצים להפוך אותנו לחברה חסרת זהות לחלוטין, וכן יש אנשי שמאל הגונים שנלחמים המון רק כדי למגר את הכיבוש ולשחרר אותנו מהמארה הזאת.

  5. יואב Says:

    הכינוי "מאבק לא-אלים" מטעה, משום שאין דבר כזה מאבק לא-אלים. כל מאבק הוא אלים. גם הפגנה לא-אלימה, כלומר זו המשתמשים בה רק במילים ובחסימת התנועה למשל, יכולה ואולי צריכה להיות אלימה בדרכה. עלינו לדחות את הדיכוטומיה בין מאבק אלים למאבק לא-אלים, ולכן השאלה שעלינו לשאול היא לא האם לנקוט באלימות, אלא מהי מידת וצורת האלימות שעלינו לנקוט במסגרת המאבק אליו יצאנו.

    • עודד נעמן Says:

      תודה יואב,

      נניח שכל מאבק כרוך באלימות. האם מכאן יוצא ששני הצדדים משמשים באלימות? אני לא חושב שחסימת התנועה היא פעולה אלימה משום שהיא לא מציגה איום פיסי ישיר לשלומם של אנשים. נכון שהפעולה הלא-אלימה לעיתים קרובות גוררת תגובה אלימה, אבל מכאן לא משתמע שהפעולה הראשונית היתה אלימה. האם תאמר שהפלשתינים שחיים בֲHֳ2 בחברון מפעילים אלימות כשהם חולפים על-פני מתנחלים משום שהופעתם ברחוב גוררת תגובה אלימה מצד המנתחלים?
      מאבק אלים הוא מאבק שמציג איום פיסי *ישיר* לשלומם של אנשים וזהו המאבק שאני טוען נגדו.

      • יואב Says:

        תודה על התגובה עודד,

        השאלה אם פעולה עצמה היא אלימה או לא אינה נמדדת בתגובה אליה. פעולה יכולה להיות אלימה ולזכות בתגובה שאינה אלימה, ולהיפך.

        אם ההליכה של הפלסטינים ברחוב היא חלק מן המאבק, בהחלט יתכן שזוהי פעולה אלימה, ברמה מסויימת. לי אישית אין בעיה עם כך, ישנם מקרים בהם לגיטימי לנקוט באלימות, ואני לא רואה צורך להרחיק עד כדי הגנה עצמית כדי להכיר בכך. למשל, אני חושב שזה בסדר להחטיף סטירה כנגד הטרדת רחוב במקרים מסויימים. במקרים אחרים אני חושב שראוי לנקוט בגישה הוליסטית יותר.

        קח למשל את תנועה ה-BDS. חייבים להודות שחרם כלכלי הוא אקט אלים למדי. אמנם אין הוא מטיל סכנה קרובה וודאית לפגיעה בחיי אדם, או כל מבחן כמו משפטי כזה או אחר שאתה מבקש להחיל, אך הוא יכול להשפיע על כך בעקיפין. ולראיה, עוצמת תגובת המתנחלים, הם ממש חוששים מאפשרות של חרם כלכלי. ובצדק. זהו כלי רב עוצמה, אף שהוא שונה מזה שבו בחרו להשתמש המרצחים מאיתמר. ובכל זאת, אני חושב שאתה רואה בחרם הכלכלי מאבק לא אלים. מדוע?

        מה שאני מנסה להגיד הוא שהאבחנה בין מאבק אלים לבין מאבק לא אלים במסגרת הפעלת הכוח (כנגד הכוח של המדינה) אינה טבעית. זהו נסיון לחלק את הנאבקים לאלימים ולשאינם אלימים. אלא שבמאבק הזה כולנו אלימים, ואולי אי אפשר אחרת במסגרת מאבק.

        ההצהרה הבאה יכולה להראות כטקסט ריאקציונרי, אך לטעמי יש בה משהו משחרר, כי החלוקה הדיכוטומית לאלימים ולשאינם אלימים מגבילה את השיח ואת הבחינה של האפשרויות – אתה הרי היית צריך לכתוב את כל הטקסט הזה רק כדי לשאול את השאלה הזו:

        חשוב להבין שהאלימות, כלומר המאבק, הוא מה שמחבר בינך לבין המרצחים מאיתמר. שניכם נמצאים בנקודות שונות על אותה הסקאלה. שניכם מבינים שבנקודה בה אנו נמצאים צריך מאבק אלים, אחרי שהמו"מ הג'נטלמני בין הצדדים לא צלח.

        ועכשיו, בין כל הפעולות האלימות העומדות בפנינו, עלינו לשקול בכובד ראש באיזו מהן ראוי לנקוט או לתמוך, דווקא מתוך ההבנה כי כולנו תומכים באלימות כזו או אחרת.

      • עודד נעמן Says:

        יואב,
        אני לא בטוח שאני מבין למה אתה מתכוון כשאתה אומר "אלימות". נראה שאתה מכנה כל איום על יחסי הכוח הקיימים (כל איום על הסטטוס קוו) "אלימות". אם מקבלים הבנה זו של "אלימות" אז אכן אלימות ניתנת להצדקה. אבל אני, כמו רבים אחרים, חושב שעדיף להשתמש ב"אלימות" לתיאור איום ישיר על שלומם הפיסי של אנשים. אני חושב שיש הבדל חשוב בין איום פיסי לאיום על יחסי הכוח שאינו איום פיסי. אני מבין שאתה לא חושב כך אבל נדמה לי שזו עמדה כלל לא מובנת מאליה ושרוב האנשים מתעקשים שההבחנה שאתה מכחיש היא הבחנה חשובה.

      • יואב Says:

        עודד,
        אני בטוח שנתקלת בביטוי "אלימות מילולית", מושג שגור בפי העם שמציין אלימות שלרוב אינה מהווה איום ישיר על שלומם הפיסי של אנשים. קיים גם המונח "אלימות סימבולית" של בורדייה, שוודאי מוכר לחלק מהאנשים בבלוג זה. נכון, יש הבדלים בין סוגי האלימות האלו, כמו שיש הבדל גם בין סטירה (האם היא תמיד מאיימת על שלומם הפיסי של אנשים? אולי בעצם לא מדובר באלימות) לבין טבח של ילדים קטנים בשנתם.
        אני דווקא חושב שזה בהחלט לא מובן מאליו לשים את כל האנשים ה"אלימים", לשיטתך, בסירה אחת, ומנגד לשים את מחנה ה"לא אלימים" הטהור אליו אתה משתייך. האבחנה הזו היא בהחלט לא טבעית, והנסיון לצמצם את הגדרת האלימות לכדי הגדרה מאוד כמו משפטית מאוד מצומצמת (לא רק איום פיסי, אלא גם ישיר, וגם על שלומם של אנשים. האם סגר אינו מעשה אלים?) היא אולי רק על מנת שאנשים מכובדים יוכלו להמשיך לרחוץ בנקיון כפיהם במסגרת המאבק המלוכלך. ללכת עם ולהרגיש בלי.

      • עלמה Says:

        תודה עודד על רשימה מעניינת.
        אני עם יואב בשאלות על גבולות האלימות. הדיכוטומיה בין מאבק אלים ומאבק לא אלים היא חלק מהחשיבה שלנו על מאבק פוליטי בכלל ועל הכיבוש בפרט, ונראה לי ששווה לאתגר את זה קצת.
        הויכוח הוא לא רק תיאורטי, אלא גם חלק מאוד משמעותי מהשיח הציבורי. חלק מהעניין סביב המשט לעזה היה הויכוח על "איזה מן פעילי שלום אלה".
        אבנר עפרת כתב על זה יפה כאן:
        http://ofrat.wordpress.com/2010/06/02/after-gaza/
        ונראה לי שגם הפוסט שלו בודק קצת את אותן שאלות של גבול בין אלימות ואי אלימות.

      • עודד נעמן Says:

        תודה עלמה!
        הרשימה של אבנר עפרת אכן מעולה. ואני מסכים עם כל מילה בה.

        אני חושב שהדאגה שלך ושל יואב היא דאגה חשובה. אני לא אתיימר שיש לי עמדה מפורטת אודות מהי אלימות. אבל נדמה לי שאפשר להמנע מהדיון הזה. לי יש תחושה שיש הבדל חשוב בין מאבק שנזקק לגרימת כאב פיסי לאנשים לבין מאבק שלא עושה זאת. אז במקום לקרוא את הרשימה כדנה בשאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" קראו אותה כדנה בשאלה "האם לתמוך במאבק שעושה שימוש בפגיעה פיסית?" אפשר לשאול את השאלה הזו גם אם חושבים שאפשר לנקוט באלימות גם בלי לגרום כאב. על כל פנים, לי השאלה הזו נראית חשובה.

  6. בן פ. Says:

    הסיבה המרכזית לכך שהשמאל לא צריך לתמוך במאבק אלים בכיבוש היא סיבה תועלתנית: תמיכה שכזו תהפוך את השמאל ליעד מרכזי לאלימות כפולה ומכופלת מצד הציבור הישראלי. ציבור שבתוכו הוא יושב ( מבחינה גיאוגרפית לפחות). חלק גדול מהשנאה והאלימות שמופנים כבר כיום לשמאל בישראל נובעות ממידה לא מספקת של גינוי האלימות בפלסטינית. לפחות לא במידה שבה מגונה האלימות הישראלית. לפעמים מדובר לאו דווקא בהעדר גינוי, אלא יותר בדיונים ספק פילוסופיים ספק פרקטיים דוגמת "האם להצדיק אלימות נגד הכיבוש ?" או סתם המלצות לדרכי פעולה דוגמת פרופסור שטרנהל
    קצת קשה לי לקבל את התיזה של הכותב כי השמאל בישראל אוהב את החברה הישראלית, ואת הישראליות כפי שמציין הכותב. זה אולי נכון לגבי הכותב, אבל זה לא נראה נכון לגבי כלל המחנה. נראה כי מערכת היחסים "האוהבת" שבנה לעצמו השמאל עם הציבור הישראלי היא כמערכת היחסים שבין הסוס לרוכבו. השמאל יאהב את הציבור הישראלי, גם אם הוא שונה מימנו, בתנאי שבסוף הציבור יועיל בטובו לקבל את דעתו של השמאל. לא מדובר רק בדעתו הפוליטית אלא בדעתו על כל נושא. בין אם מדובר בבוז למוזיקה המזרחית או לתוכניות הריאליטי, ובין אם מדובר בהצבעה לליכוד או לישראל ביתינו. אמור לי, אדוני הכותב, מדוע אם כל האהבה לציבור הישראלי מסייעות תנועות שמאל להגשת תלנות נגד קצינים וחיילי צה"ל בחו"ל ? לא מדובר רק בקצינים בכירים, המייצגים את השנאה "לשלטון הישראלי", אלא גם בחיילים זוטרים וקצינים, אשר הם חלק בלתי נפרד מאותה "חברה ישראלית". מהו אחוז קוראי "ארץ האמורי" אשר נמצא כרגע בברלין או בניו- יורק ? האם אהבת הישראלים היא מה שהביאה אותם לשם ? מדוע רבים כל כך בוחרים בקריירה אקדמית במגדל השן ? האם מדובר ברצון לדעת, ולחקור ( שהוא חלק שאני לא מזלזל בו) או שמה יש גם משמעות לעובדה שכך יוכלו להתחמק גם מחיי יום- יום שגרתייםבחברת אותם "ישראלים" במשרדים, באיזורי התעשייה, ובקניונים, ולהרגיש כמו אנשי העולם הגדול ?
    אולי במקום כל השאלות המסובכות שלי עדיף פשוט לשאול: כמה שוטרים בשייח ג'ראח כבר הספיקו להרגיש את "האהבה" הזו שאתה מדבר עליה, לפשוט את מדיהם ולהצטרף למפגינים ?

    • עודד נעמן Says:

      תודה אדוני המגיב,

      השתדלתי להדגיש ברשימה שיש הבדל בין התנגדות למערכות השלטון הישראליות לבין התנגדות לישראלים, בין התנגדות לכיבוש לבין התנגדות לישראל. אם קוראי וכותבי הבלוג "עברו לניו יורק" כדי להתרחק מישראל, למה אתה חושב שהם ממשיכים לקרוא ולכתוב עליה? אם הם שונאים אותה כל כך מדוע הם לא עוזבים אותה לאנחות?
      כמה שוטרים בשייח ג'ראח הרגישו את האהבה הזו? ובכן, אני בעצמי הייתי חייל בשירות הכיבוש ואינני עוד. אני מכיר עוד רבים אחרים שהצטרפו. אני מאמין שרבים עוד יצטרפו. מה איתך? תצטרף?
      שלך,
      הכותב

  7. shnizi Says:

    קשה לי להתחבר אל כמעט כל מה שכתוב במאמר הזה, מסיבותיי שלי, אבל הייתי רוצה רק להעיר שהשאלה "מיהו יהודי" היא שאלה הלכתית יותר מאשר "לאומית". הגדרת הלאום שלנו כיהודי מקורה בזהות היחידה שהייתה, ושנגדה הופנתה האלימות האנטישמית (ואת זה אפילו ניתן להבין מ"אוטואמנציפציה" של פינסקר.

    השאלה הנכונה שאם כבר צריכה להשאל היא "מיהו עברי", לכל היותר "מיהו בן-ישראל" – שכן זוהי הגדרה שאינה תלויה בתנאים דתיים כאלו ואחרים, אלא יותר "מיישרת קו" עם שאלות כמו "מיהו צרפתי" או "מיהו גרמני".

    • עודד נעמן Says:

      תודה שניזי,

      אני חושב שהיו כמה אנשים שלקחו מאוד ברצינות את הרעיון שיהדות היא יותר מדת.
      אני, לדוגמא, לא דתי אבל אני כן יהודי. אולי קשה להסביר את זה אבל, כמו שכתבתי, לא מעניין אותי כל כך להסביר את זה. או בכלל לשחק במשחק ההגדרות. אני מוכן שתגיד שאני עברי. השאלה שלי היא האם החברה שלי (העברית/יהודית/ישראלית/פלשתינית) צודקת והגונה? התשובה היא לא. אני רוצה לשנות את זה.

    • עומר Says:

      ברוח ימים אלה, אצטט ממגילת אסתר (פרק ג'). שים לב לכמה פעמים המילה "עם" חוזרת על עצמה (ושהמילה "דת" קיימת גם היא, ולא זהה ל"עם"): "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שונות מכל עם ואת דתי המלך אינם עושים….ויאמר המלך להמן הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך… ונשלוח ספרים ביד הרצים… להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים…".

  8. זמואל Says:

    ברור לחלוטין שאתם בדרך להיות טלי פחימא, אולי אפילו מגויסים דה-פקטו נגד ציון, ציונים, יהודים (לא רק מצד הורתם…), אולי אפילו סממנים יהודיים,ישראל, ישראלים (לא רק מצד אזרחותם)
    ערימה של אנשים מבולבלים להפליא.
    פשטנות מעורבת ללא הכר בתחושת עליונות של מיעוט צודק ונרדף (כביכול)

    בוגדים יצאו כבר ממחנה המבולבלים הנאור-עד-בלי-די-לעולם-אין-מה-לחקור-את-עצמנו-אנחנו-תמיד-צודקים-למרות-שאנו-במיעוט, אבל כאן כבר מדברים על מאבק אלים והלגיטימציה של המאבק האלים.
    האם מסתמנת קפיצת-מדריגה תודעתית של השמאל הקיצוני?

    • עודד נעמן Says:

      זמואל יקיר-ציון,

      האם קראת את הרשימה?
      נראה שאתה לוקה ב"פשטנות מעורבת ללא הכר בתחושת עליונות של מיעוט צודק ונרדף (כביכול)"

      שלך,
      טלי

  9. טלי Says:

    תודה עודד. פוסט מצויין. אני בעד לשאול את השאלות הקשות והמתסיסות הללו. ואני גם בעד להעמיק את החשיבה והדיון בכיוון של אי אלימות. מושג שאכן חוטא לעצמו בעצם השלילה המאפיינת אותו.

    • גל כץ Says:

      ותודה לך טלי על התגובה 🙂

    • עודד נעמן Says:

      תודה רבה טלי!

      (אני מצטער על השימוש בשמך הפרטי בתגובה לזמואל. זו היתה אמורה להיות עקיצה בעקבות האזכור של טלי פחימה בתגובתו. )

  10. יוסי ב Says:

    הארץ האמורי היא כבר מזמן לא פורום סגור לילדי גילמן ושמאלנים רדיקלים ולכן אני לא בטוח שזה המקום הכי טוב לכתוב את זה, אבל למען האמת לא ממש אכפת לי מיחסי הציבור של השמאל.

    אני יודע שהרבה מאוד בשמאל מדברים על אהבת ישראל. אני משער שלי ממש כמו לארנדט היקרה חסרה אהבת ישראל. למעשה אני מרגיש שנאה מסוימת כלפי חלקים נרחבים בחברה הישראלית (מתנחלים, חיילים משוחררים, הבורגנות האשכנזית, מצביעי מרצ ורבים אחרים). האמת שקשה לא לשנוא ישראלים רבים, שלא לדבר על "ישראל" האמורפית שמגינה על כולנו. לפני שאני בכלל נכנס לעוד דיון של יהודים על מה הדרך הכי טובה לפלסטינים להשתחרר מהכיבוש רק רציתי לציין שגם בקרב השמאל היהודי יש שנאה, לפחות אצלי ואצל כמה מחברי (שאת שמם לא אמסור).

    • יובל Says:

      כנות מרשימה – אבל למה חיילים משוחררים? אתה רוצה שכולם ישארו בקבע?
      🙂

    • רני Says:

      למוקירי ארנט.
      שנאה היא רעל ומי ששונא בצורה כה אינטנסיבית מרעיל עצמו, פרקטיקה קטלנית. קראתי המון בכתבי ארנט. היא הייתה אדם לא נעים. לדעתי, אם היה ניתן לה להשאר בגרמניה הנאצית הייתה נשארת ומתפקדת היטב כאקדמית שם. היא הייתה טובה במשחק של לדבר ולכתוב ולהטיף ולתת לאחרים לשאת בעול ולשאת נשק, אני מודע למעשיה בטיפול במבקשי טיפול באירופה בשנים ההם ונשאר בדעתי, האדם הנו חיה מורכבת.

      ביחס לנושאים שמתגלגלים כאן, וילי ברנט שלחם, כנורווגי, עם נשק ביד, נגד גרמניה מולדתו מוצא חן בעיני יותר מחנה המהגגת. גם טלי פחימה מוצאת חן בעיני הרבה הרבה יותר ממי שיושבים במדינת תל-אביב או בחו"ל ומלמדים אותנו מה לעשות. באשר לחרם? המחרימים כאן בישראל פוגעים בפרנסה של אנשים עובדים ובחלקם כמו המחרימים באוניברסיטאות מתפרנסים מעמל המוחרמים, אכן פרזיטיות למופת. המחרימים בונים על כך שאיש לא יחרים אותם ולא ימנע מהם, מחסה, מים , חשמל, פרנסה, תרופות, רשיון נהיגה, וכ"ו וכ"ו. חרם דה לוקס מסוג זה הנו בס"ה שיפלות ערמומית מתחסדת, וילי ברנט עדיף.

      • Assaf Says:

        רני,

        בוא נעשה דבר פשוט.

        תציע מה *כן* צריך לעשות כדי לגמור את הכיבוש.

      • גיל Says:

        למען הסדר הטוב, לא נראה לי שארנדט אי פעם התיימרה לאהוב את ישראל. ברור למשל שמחוייבותה לעם היהודי ולזכר השואה שעבר היתה גדולה בהרבה מכל סימפטיה לישראל, בוודאי כאשר לראייתה האחד בא על חשבון השני (במשפט אייכמן היא הרי ראתה הצגה של בן גוריון, אשר גייסה את זכר השואה לטובת בניין הלאום). החוויה המעצבת של חייה והגותה היתה הפליטות, היא כתבה בשם ״אנו הפליטים״, לא קשה להבין מדוע לא היתה אוהדת גדולה של ישראל..
         

    • עודד נעמן Says:

      יוסי, תודה על התגובה החשובה.
      אתה כמובן יודע יותר טוב ממני מה אתה מרגיש.
      אני ניסיתי רק להצביע על העובדה שקשה להסביר את הכעס הרב ואת הלהט הרב שיש בשמאל אם לשמאל *לא אכפת* מהחברה הישראלית. הצעתי שההסבר הטוב ביותר להתנהלות של השמאל הוא שלמרות הכעס הרב והתסכול, השמאל מזדהה עם החברה הישראלית. לכן העובדה שהישראלים מדכאים אנשים באופן שיטתי ובקנה מידה אדיר מוציאה את השמאל מכליו. אבל ייתכן שההערה שלך מתיישבת עם מה שאני אומר. אחרי הכל שנאה היא גם ביטוי לתלות – בעוד שמה שאתה אוהב קובע עם מה אתה מזדהה, מה שאתה שונא קובע מהו ההפך ממך.
      חשוב, למשל, על יהודים אמריקאים רבים (צעירים לרוב) שמחויבים לצדק חברתי ומתנגדים לכיבוש באופן חד-משמעי. רבים מהם מעורבים במאבקי עובדים ובמאבקים למען דיור הוגן בקהילות שלהם. למה הם לא פעילים בהתנגדות לכיבוש? נדמה לי שהתשובה היא שלא אכפת להם מישראל. ישראל לא מעניינת אותם. היא רק עוד מקום שבו יש עוולות.
      הם לא היו קוראים את הדיון הזה גם אם היו קוראים עברית.

  11. מריק Says:

    עודד יקר,
    פוסט מצויין! נהניתי מכל רגע.
    קצת פחות מהטוקבקים..
    קידום אג'נדה חיובית לשמאל הישראלי, שתבוא מתוך אהבת ישראל ורצון להביא את החברה הישראלית למקום הנכון ולא רק להטיל רפש בפניה. לא מתוך נאיביות אידאליסטית אלא דווקא מתוך ההבנה שזו הדרך היחידה להביא כאן שינוי תודעתי. כמו שלא נצפה לחנך ילדים באמצעות סטירות ועלבונות, כך שנאת הישראליות שמצוייה רבות בחוגי השמאל הרדיקלי, היא למעשה חרב פיפיות.
    וזה גם מוביל אותי למסקנה קשה, שלמעשה אין שום קשר בין איכות אנושית לדעות פוליטיות. חארות ואנשים רעים ולא אינטילגנטים יש בשני הצדדים. ורחמנא ליצלן, גם להיפך.
    אבל אתה מביא לכאן הצעה לתודעה פוליטית מורכבת מאוד, ואולי מורכבת מדי, הדורשת מאנשים (אקטיביסטים בעיקר) לעשות רפלקסיה מחשבתית בלתי פוסקת. זה דורש הרבה אינטליגנציה ויושרה. שילוב שהוא דיי נדיר..

    נשיקות

  12. פרידמנית Says:

    תרגיל מחוכם ומתחכם, עודד, אבל נראה לי לא מציאותי:
    איך אפשר להתנגד לכיבוש בלי להתנגד לכובשים? ולמה צריך להיות פלסטיני מדוכא כדי לא להבין שאי אפשר להפריד פה בין הדברים.
    אתה עושה פה הפרדה מלאכותית שבמציאות לא קיימת:
    במציאות, החייל שעומד במחסום ושבגללו מישהו ימות, הוא הכיבוש והוא מתחזק את הכיבוש. הכיבוש זה לא איזה יצור אמורפי שאין עליו אחראים. אחראים עליו בעלי הכוח וההגמון וגם אלו שמבצעים את ההוראות שלו.
    כל האהבה הרוחניקית הנוצרית הזו היא אהבה שבשמה שחטו לא מעט אנשים בעולם ולכן אני מצטרפת בחדווה ליוסי ב. וכל המטיפים לאי שנאה, שיטיפו.
    אי אפשר להגיד לאנשים מה להרגיש.
    אתה רוצה לרבוץ בתוך אהבת ישראל, בבקשה. רק כדאי לשים לב שבתוך הביצה שלך נמצאת הרבנית קוקוריקו ועוד כל מיני מתנחלים שעושים את הכל מאהבה, אחינועם ניני שמטיפה לתושבי עזה ומספרת להם שעופרת יצוקה זה טוב, כי זה בא מאהבה. השמאל הסובל שלך וכל הלחי השניה הם דימויים מאוד בעייתיים ועושה רושם שאתה משקיע הרבה אנרגיה כדי לשכנע את עצמך בעיקר שאתה לא שונא ושמה שאומרים עליך לא נכון, ולא נכון על השמאל בכלל.
    מקווה שהשתכנעת…

    • Assaf Says:

      פרידמנית

      אני משער שרוב השמאל מוצא עצמו תקוע בין עודד לבינך.

      הדוגמאות שאת מביאה רלבנטיות. עם זאת, יש סתירה מהותית בין פעילות של שמאל למען צדק וזכויות אדם, לבין שנאה. ושנאה מטיבה מובילה לאלימות מיותרת כלפי חפים מפשע.

      למרבה המזל, רבים וטובים היו בדילמה הזו לפנינו, והפתרון המשכנע ביותר הוא אכן אי-האלימות מבית מדרשו של גאנדי.

      גאנדי לא היה פראייר שמושיט את הלחי השנייה. הוא ידע להשתמש בשיטות לא-אלימות (או, כפי שמתקנים המגיבים הדקדקנים לעיל, שיטות עם אלימות נמוכה ופאסיבית), באופן כל-כך יעיל שהוציא את הבריטים מאיפוס. כמו שהדגימו גם החבר'ה בתחריר, זו עדיין השיטה המנצחת. אהבה, שנאה, את מי זה מעניין? בואו נפרק את מנגנוני החושך וזהו.

      • דרור בל"ד Says:

        במאבק הלא אלים של גנדי נרצחו מליון וחצי איש בטבחים הדדיים בין המוסלמים, ההינדים והסיקים.

    • איתמר Says:

      פרידמנית,
      התגובה שלך מוכיחה כמה הכיבוש מוצלח. את לא מצליחה להפריד, כמו שקורה בהפגנות חמוצות בשיח ג'ראח, בין אידיאולוגיית הכיבוש למבצעי הכיבוש בפועל (פה בישראל הם כמעט תמיד תוצרים ריבודיים של האליטה).

      הכיבוש פועל דרך החיילים אך הם לא אלו שמפעילים אותו, הם המופעלים שלו.
      אלו שיכולים לעקוף את ההנדסה הזו אלו אנשים שיש להם מספיק משאבים לייצר מערך הנדסה עוקף משלהם(למשל הורים מרצים עם קביעות ובית בשכונה יקרה ואזרחות) ואז לא להתגייס באופן פומבי, לשבת בכלא ואגב כך גם לשכפל שוב גבריות.

      כתבת: "הכיבוש זה לא איזה יצור אמורפי שאין עליו אחראים. אחראים עליו בעלי הכוח וההגמון וגם אלו שמבצעים את ההוראות שלו."

      יש פה סתירה- אם אחראים עליו "בעלי הכוח וההגמון" אז איך אחראים עליו גם "מבצעי הפעולות"? אם גם אנשים אחרים אחראים לכיבוש ולא רק בעלי הכוח וההגמון אז בעלי הכוח וההגמון הם כבר לא בעלי הכוח וההגמון שכן אם הם בעלי הכוח וההגמון לא ייתכן שמישהו יתחלק איתם באחריות וכמובן בכוח.

      את גם אולי מודה שהאחראים הם בעלי הכוח וההגמון אבל בגלל שאי אפשר להפגין מול ביתם הערטילאי אז נפגין מול חיילים מרובדים בשיח ג'ראח שלא יכולים במציאות, או גם במסגרת משטר החוקים הקיים, לייצר משטר הגיון חדש (שהוא תמיד פריוילגיה של אליטות).

    • עודד נעמן Says:

      פרידמנית,

      את צודקת כמובן שהחיילים (כמו גם רבים אחרים) אחראים לכיבוש.
      ועדיין, החיילים אינם הכיבוש. הכיבוש הוא דווקא כן אמורפי. הוא מערכת דיכוי שיש לה דפוסי פעולה והגיון משלה. כדי לראות שהחיילים אינם הכיבוש, שימי לב שבכל השנים האלה הכיבוש נשאר אותו כיבוש (פחות או יותר) למרות שהחיילים ששירתו אותו התחלפו. אם הכיבוש והחיילים היו אותו דבר אז עם כל שינוי משמעותי בכוח אדם גם הכיבוש היה משתנה.
      ושוב — את צודקת שהחיילים אחראים לכיבוש. טענתי היא רק שפגיעה בחיילים אין משמעה פגיעה בכיבוש. כדי לפגוע בכיבוש יש לפגוע במה שמאפשר למערכת הזאת להמשיך ולהתקיים. אלא אם את מתכוונת להשמיד את כל מי שעלול לשרת בצה"ל אי-פעם, לא נראה שפגיעה בחייל זה או אחר תשרת את המטרה הזו. ולגבי עניין האהבה, אפנה אותך לתגובה שכתבתי ליוסי ב.

      • עודד נעמן Says:

        ואגב, פרידמנית, בעניין האהבה הרוחנית ממנה את חוששת.
        אני ממליץ להקשיב ליוטיוב של מרטין לותר קינג בפוסט. מהשנייה ה45 הוא מדבר על סוג האהבה שהוא מעוניין לעומת סוג האהבה שהוא לא מעוניין בה. אני נוטה להסכים איתו גם בעניין הזה.

      • פרידמנית Says:

        אוהו, תודה למגיבים כולם.
        אבל ראשית לאסף ובכלל לכל מי שעוסק בשנאה. לדעתי שנאה היא רגש שקודם כל צריך להבין שהוא קיים ואנושי ולגיטימי. מותר להרגיש ואם נהיה עסוקים בלדכא את האגרסיות שלנו, אז הן יצאו במקום אחר. בלי אגרסיה, אין גם סקס למשל…תחשבו על זה, או לחלופין תשנו על זה לילה:-)
        כך שאני מתנגדת לדיבור על אהבה שמכסה על הרגשות האמיתיים שלנו. כן. אני כועסת על ההורים שלי, שהביאו אותנו עד הלום. והם גם חלק מ"הכיבוש" כי הם נהנים ממנו. אפילו, איתמר, שהם שייכים דווקא לשכבה מזרחית שלא נהנית מהפירות הגדולים של הכיבוש, אלא מצ'ופרים נלווים שלו.
        עדיין:
        האחריות היא גם שלי ולא רק של ההגמון, ולכן אני מגיבה פה או עושה מה שאני עושה. אני יכולה להבין את המזרחים שהם שוטרים בשיח ג'ארח, אבל לא צריכה להיות פלסטינית בשביל לכעוס עליהם. ועודד, זה שהם מתחלפים בפונקציה שלהם, אפשר להגיד גם על כל ראשי ממשלת ישראל. הנה, הכיבוש נמשך וזה לא משנה אם קוראים למי שעומד בראש גולדה, דוד, משה, יגאל, יצחק או ציפי או אהוד. אז האם בגלל זה אין להם אחריות, אלא רק ל"כיבוש"?
        אני לא אומרת שאפשר לנצח את "הכיבוש" ע"י שנאה. אני אומרת שמי שאנחנו עובדים איתו לצורך שינוי בחברה הישראלית, הוא לא "הכיבוש". אנחנו חלק מהכיבוש הזה, הוא לא אמורפי, כי אם הוא היה, לא היינו מרגישים אחריות לו ולא יוצאים נגדו. אנחנו רבים עם בני המשפחה שלנו, כי שם הכעס הגדול שלנו: על אלו שדומים לנו אנחנו הכי כועסים, כי הם הכי נוגעים בנו. התלות והאהבה שלנו באים עם כעס ועם שנאה, כי זה מה שעושה אותנו לבני אדם (ולהיפך).
        "הכיבוש" נהיה מין מילת קוד לכל מה שרע, ופה נעוצה אחת הבעיות. גם אם "הכיבוש" יגמר מחר וישראל תחזור לגבולות 67 העתיד שלנו במזרח התיכון לא יהיה בטוח יותר.
        בענין גנדי:
        צריך לזכור שגנדי היה זה שרצה להנהיג את הצבא ההודי ולא היה פצפיסט, כמו שנהוג לצייר אותו. רבים גם מציירים את נלסון מנדלה כפצפיסט, אבל מנדלה אמר, שרק המדוכא יחליט באילו אמצעים הוא יתנגד למדכא שלו, ולכן התגובה של יוסי כל כך חשובה. את מי זה מעניין בכלל מה חושב השמאל הישראלי הזעיר בענין? למה צריך לעניין את הפלסטינים שאנחנו רבים עם ההורים שלנו וחוששים שיגידו עלינו שאנחנו "שונאי ישראל"? הרי את כל זה יגידו על כל אחד מאיתנו אם הוא יצטרף למאבק של הפנתרים השחורים 2011 לו היה כזה! ושם הסיפור:
        יש לנו עסק עם מדינה קולוניאליסטית, גם לפני 67 וגם לפני 48 לפני שהפלסטיני הראשון גורש. הנכבה והכיבוש הם סימפטומים נוספים של הענין הזה. אני לא מכירה קולוניאליזם שהובס עם אהבה, אבל אולי טחו עיני מראות.
        במובן הזה, צודק עודד, כשהוא מזכיר שההפגנות בבלעין למשל הן בהחלט אלימות ומדובר באלימות שרצחה כבר כמה מפגינים פלסטינים ופעילים בינלאומיים ופצעה כמה אנשים מהשמאל הישראלי-יהודי.

      • עודד נעמן Says:

        פרידמנית,
        אני לא בטוח אבל נדמה לי שאחרי הכל אנחנו באותה דיעה.
        חילוקי הדעות ביננו הם בעיקר טרמינולוגים.

  13. shnizi Says:

    אשאל אותך שאלה כזו (ואני שואל בתגובה נפרדת כי היא ממש התייחסות אחרת למאמרך) : פסקתך האחרונה קוראת לאנשי השמאל :
    "עליהם גם לדחות את השאלה "מיהו ישראלי?" עליהם לומר במפורש שהם חלק מהחברה הישראלית, שהם אוהבים אותה, שהאהבה לחברה הזו מונחת ביסוד פעילותם ושהם לא ינוחו עד שהחברה שהם אוהבים תהיה חברה צודקת"

    השאלה מתחלקת לשני חלקים :
    1. למה לדחות את השאלה "מיהו ישראלי" ? אני שואל באמת ובתום, ולא מתוך רצון לשלול את טיעונך. הייתי סבור שדווקא הגדרת ה"ישראליות" היא חלק מהחיבור של החברה הישראלית, לא ?

    2. בהקשר לאהבת החברה הישראלית והחיבור אליה (ללא כל קשר, ואולי דווקא כן עם קשר, למאבק לחברה צודקת) – חלק מהשמאל (ואני אפילו לא מתייחס אליו כאל החלק הגדול) לא מתחבר אל הרעיון של "מדינה יהודית ומדינה פלסטינאית", אלא לרעיון של "מדינה דו-לאומית ו(בנוסף)מדינה פלסטינאית". האם אהבת החברה הישראלית והחיבור אליה נוגע גם אל אותו שמאל ראדיקלי ? או שמא דברייך מלכתחילה מופנים אל השמאל הציוני ?

    בקיצור, על אף שאני מאמין בחברה "עברית" ולא יהודית, אני מכיר בכך שכרגע אנו חיים במדינה יהודית ובאופן אישי מעדיף את המצב הזה על פני מדינה לא-יהודית (ובלי קשר אני גם תומך במדינה פלסטינית שתקום, בעזרת השמש, לצידנו) – אני חושב שאפשר לשאול לסיכום האם גם אתה תומך ברעיון הזה, של מדינה יהודית לצד מדינה פלסטינאית, או… שהחזון שלך הוא מעט שונה ?

    (זה אמור להיות שניצי, לא שניזי, אבל תודה על ההתייחסות)

    • עודד נעמן Says:

      הי שניצי (סליחה על הטעות מקודם),

      שאלות גדולות אתה שואל.
      לגבי השאלה הראשונה. אני לא חושב שאנחנו צריכים הגדרה של מיהו ישראלי בשביל לדעת אם אנחנו ישראלים (כמו שאחד-העם אומר, אנחנו יודעים זאת כפי שאנחנו יודעים שאנחנו הילדים של הורינו). השאלה שנראית לי חשובה היא השאלה למה אנחנו צריכים לשאוף? על פי אילו עקרונות עלינו לחיות?
      לגבי שאלת ה"כמה מדינות?" יש לי תשובה קצת מאכזבת. אני נוטה לחשוב שהתשובה לשאלה הזו צריכה להקבע לפי מה שישרת באופן הטוב ביותר את קץ הדיכוי השיטתי. לא פשוט לומר כמה מדינות צריך בשביל לשים קץ לדיכוי. אבל, על פניו, השאלה נראית לי שאלה פרקטית ("איך לשים קץ לדיכוי?") ולא שאלה עקרונית (כמו למשל, "למה עלינו לשאוף?"). אני יודע התשובה לא מספקת אבל זה מה שיש לי להציע בינתיים.

      • shnizi Says:

        אז אם אני מבין מדבריך נכון – בסדר העדיפויות שלך ביטול העוול שנגרם לפלסטינאים נמצא מעל קיומה של ישראל כמדינה יהודית/עברית/כמו-של-ההורים-שלנו ?
        האם גם במחיר של אבדן הזהות הזו של המדינה שלנו גובר חשיבותו של ביטול הדיכוי ?

        (מצטער אם זה נשמע כאילו אני מכניס לך מלים לפה, אני כן מנסה מאוד להבין בצורה יותר ברורה מאיזה מקום באים הדברים וכן, גם לאן הם מכוונים)

      • רוזנברג Says:

        אני לא מסומך להשיב בשמו, אבל ברור שכן. אין שום תשובה סבירה אחרת – לשעבד 2-3 מיליון איש כדי שיום המנוחה יהיה רק שבת ולא גם יום ששי? איך בכלל אפשר לנסות לנמק עמדה כזו (אלא באמצעות קטסטרופה האורבת בהכרח בוודאות גמורה מעבר לפינה – שזה לא האלטרנטיבה עליה אתה מצביע ומה שממילא לא ניתן לעשות)?

      • עודד נעמן Says:

        כן, אני מסכים עם רוזנברג.

  14. שאול Says:

    וכי אין אנו עסוקים בפיתוי האם במהלך רוב חיינו?

    • עודד נעמן Says:

      תהיתי מי יעלה את הנקודה הזו. 🙂
      אנחנו אכן עסוקים בפיתוי האם, אך תוך כדי כך אנחנו דוחים את השאלה המפורשת על הסף. פיתוי האם הוא מה שאנחנו עושים בזמן שאנחנו עונים על שאלות אחרות.

  15. דרור בל"ד Says:

    בגלל טקסטים כאלה כמעט והפכו שולחן על אבו מאזן בוועידת הפת"ח. אנשים נאורים יותר, אשכנזים, דרשו את התפטרותו. (הודעה פרטית לגל כץ: מדובר במפלגת בל"ד).

    בגלל טקסטים כאלה כמעט והפכו שולחן ב'קדמה' על מתי שמואלוף. אנשים נאורים יותר, אשכנזים, כתבו כך:
    "אהבת ישראל? מה זה? ישראל העם? מהו? ישראל הדת? מהי? ישראל המדינה? ישראל החברה? אסור להשתמש במושג הזה מחוץ לסידור התפילה וגם שם בזהירות רבה, כי שימוש בו במציאות הישראלית הפוליטית מתחבר מיד לסדר היום של הציונות המשיחית, של הפשיזם היהודי והגזענות הלבנה. ומספיק עם הפלצנות היהודית החילונית הזאת של בתי המדרש ההזויים האלה. אהבת עם ישראל היא עניין יהודי פנימי. אני יכול להודיע שאין לי דבר במשותף עם לפחות 70 אחוזים מן היהודים בעולם, לא אוהב אותם ולא רוצה להוכיח אותם מתוך עמדת אחווה. כמובן אוכיח אותם מתוך עמדת הקטגור העומד מול גזענים שטופי מוחין.
    ואולי התכוון המחבר [מאיר בוזגלו] למושג שהטביע עזמי בשארה "העם בישראל"? שזו הצעה שלו לעם אזרחי. לא נראה לי".
    מתוך תגובה של סמי שלום שטרית
    http://kedma.co.il/block/archives/1097/comment-page-3#comments

    גם אני אגיב כאשכנזי, ע"י מאבק בלתי אלים, על תוכן המאמר, אם כי שקלתי ברצינות להפוך שולחן על הכותב. ומדוע שקלתי ברצינות?
    דיבורים מעין אלו מזיקים למאבק המשותף היהודי-פלסטיני במאבקם הבלתי אלים נגד הפורעים הציונים. רבים וטובים קבעו זה מכבר כי אין שמאל ישראלי: סמי שלום שטרית לאחר חטיפת ואנונו, טלי פחימה לאחר שנחטפה בעצמה, פלסטינים רבים הטוענים כי רוב אנשי השמאל היהודים פעילים אך ורק בגלל רגשות אשמה ובושה.

    התומכים של היום במאבק הבלתי אלים מבחינה עקרונית, לא אסטרטגית (הדיכוטומיה במקור) מבוססים במקרה הטוב על זכרון קצר במיוחד ובמקרה הרע על כפיות טובה לשמה. בנוסף, היא נובעת מהדחקת העובדה שהפלסטינים הם אלו הנאבקים המרכזיים, ואילו תרומתם – המכובדת והמוערכת – של השמאל הישראלי, אינה, עם כל הכבוד, חלק מרכזי במאבקו של העם הפלסטיני. רק יהירות לשמה ואינטרסים צרים יכולים להתעקש על מאבק משותף בלתי אלים ושלילת כל דרך אחרת, שאינה נראית להם.

    אתחיל בזכרון הקצר במיוחד:
    "מאבק אלים בכיבוש הוא מאוד לא יעיל ומאוד מסוכן ולא ברור למה לשקול אותו ברצינות מלכתחילה".
    –המאבק האלים בכיבוש הוא זה שהביא לחשיפה עולמית את מצוקתם של הפלסטינים. לצורך כך השתמשו הפלסטינים בתואר "שאהידים", ממש כשם שהציונים השתמשו בתואר "חללי צה"ל". גם לתיאור נופלים שאינם לוחמים השתמשו הפלסטינים במילה "שאהיד", בעוד שרבין ניסה למתג את קרבנות הסכסוך הציוני-פלסטיני כ"קרבנות השלום".
    הסכם אוסלו נכשל כי ה"קיצוניים בשני הצדדים" ראו בו הסכם כניעה. הדרך היחידה לעצרו הייתה ע"י הפעלת אלימות. לעומתם, במאבק בלתי אלים החרימו הפלסטינים אזרחי המדינה הציונית את בחירות 96, ואותתו לזוכה פרס נובל לשלום ולכל תומכיו במה שמכונה השמאל הישראלי כי האלימות והתמיכה במבצעיו(פשע מלחמה, כפר כנא 96) עונשה ביבי בשלטון.

    בשנת 2000, כעונש על כך שהשמאל הישראלי האמין לפושע המלחמה ברק, חזרה האלימות. עדי אופיר ואריאלה אזולאי דנים במסותיהם "זמן כיבוש" ו"מגש הכסף" (בתוך: ימים רעים, רסלינג) במאבק האלים והבלתי אלים.
    "אבל השאלה "האם לתמוך במאבק אלים?" היא שאלה עקרונית, לא שאלה אסטרטגית. השאלה היא: בתנאים בהם אלימות מקדמת את קץ הכיבוש, האם יש לנקוט בה? גם אם תנאים כאלה לא מתקיימים כיום, השאלה עודנה חשובה ובוערת".
    –עדי אופיר ואריאלה אזולאי התייחסו בהרחבה לשאלה זו. כותב עדי אופיר:
    "המערכת המדינתית הישראלית חזרה ל"מצבה הטבעי" בשנים שלפני הסכמי אוסלו – מצב הכיבוש, למעט הבדל עקרוני אחד: הכיבוש הפך להיות מצבו החוקי והמוצהר של המשטר הישראלי [המשטר הציוני בתקופת שרון. להלן: הציונות הנבזית]". (שם, עמ' 120).
    "משמעותה [של הציונות הנבזית] אחת – אין יותר פער בין מצב הדה-יורה למצב דה-פקטו. מצב כיבוש בפועל הוא המצב להלכה באופן משפטי ופורמלי. אין אופק פוליטי, אין תהליך, אין מו"מ, אין כלום, חוץ מכיבוש.
    עם זאת דבר חשוב אחד נותר מתהלך אוסלו: ההכרה בזמניות הכיבוש. אף אחד אינו יכול יותר לדבר ברצינות על הנצחת הכיבוש. זמניות היא החוק החדש של הכיבוש. ההתנגדות הפלשתינאית האלימה גם כופה את החוק הזה וגם כופה על החוק הזה לצאת לאור". (שם, עמ' 121).

    הציונות הנבזית ניצלה את מוטיב הזמניות בתגובותיה התוקפניות, כפי שמיטיב לתאר אופיר, עמ' 121: "הכול , אבל הכול, כל מה שזז, כל מה שחי, הופך בשרירות הכרעותיו של הכובש, אשר הוא יודע כי הוא משחק על זמן שאול, ולכן גנוב, זמן של אחרים. כובש זה [הציוני] הוא ריבון מתפרע, חסר גבולות, שכן, כשהכול זמני כמעט הכול הולך, כל פשע, כל צורה של אלימות, שהזמניות מעניקה לה הכשר, ההכשר של מצב החירום. [הדברים נכתבו ב2002. וראה עוד: לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום – סמינר ון ליר 2006]
    http://www.vanleer.org.il/heb/publications.asp?id=127י

    "איזו ברירה יש לנכבשים במצב הזה? רוב הציבור חושב שמכיוון שהפלשתינים סירבו לקבל את ההצעה הנדיבה שביקשו לכפות עליהם [רבין, ואחר כך "ממשיך דרכו" ברק] היה עליהם להתאזר בסבלנות ולהמשיך לדבר עד אין קץ. אבל מפבר' 2001 לפחות – אם לא קודם לכן – אין לפלשתינים עם מי לדבר , ואין להם על מה לדבר. איזו ברירה יש לפלשתינים? הרי לפי מיטב המסורת הליברלית והסוציאליסטית של המחשבה הפוליטית במערב, מסורת שאליה הסתפחה הציונות (לפחות כל עוד ראתה עצמה כמייצגת מיעוט ומנהיגה את תנועת השחרור של העם היהודי), ואשר עליה מושתתת גם מערכת המשפט הישראלי, במצב כזה לנכבש לא נותרת ברירה. אין לו ברירה אלא להתנגד, והתנגדות זו היא זכותו המוסרית". (שם, עמ' 122).

    ולאחר כל הציטוטים הנ"ל, הנה מסקנתו של עדי אופיר: "התנגדותו האלימה [אופיר מדגיש את 'האלימה'] לכיבוש היא פועל יוצא של אלימות הכיבוש עצמו. התנגדות אלימה כזו אולי איננה מוסרית, ואולי איננה נבונה – בתנאים מסוימים היא עשויה להיות בלתי ראויה מבחינה מוסרית בדיוק מכיוון שאינה נבונה. אולם לפי המסורת המשפטית והפוליטית, שרוב ההנהגה בישראל שותפה לה, אין ספק שהתנגדות כזו – או לפחות צורות מסוימות שלה – היא לגיטימית.
    לפלשתינים אין ברירה אלא להתנגד". (שם, שם)

    "הניסיון של הממסד הישראלי להציג את הפלשתינים – ולאחרונה, במידה פחותה בהרבה, גם את השמאל הישראלי – כמי שהיו נוקטים באלימות אם רק היו יכולים, הוא ניסיון להצדיק את האלימות בה נוקטת ישראל כלפיהם".
    –פרופגנדה ציונית של הממסד הציוני. אמרו וחזרו ואמרו כי הבחירה במאבק בלתי אלים הוא אסטרטגי, בחירתה של הרשות הפלסטינית. הדגישו גם (בעיקר בטיעונים נגד יעילות החומה) כי לו רצו, היו הפלסטינים נוקטים במאבק אלים. האלימות בה נוקט המשטר הציוני מתורץ אך ורק לצרכי ביטחון, ומשמש נימוק עיקרי לטוענים כי משטר הטוען כי אין דרך אחרת פרט לכיבוש (להלן: התוקפנות הציונית) כדי להבטיח את בטחונם של נאמניו הוא משטר לא לגיטימי.

    "הרי מושג ה"סיכול", שהוא התגלמות מדיניות הביטחון הישראלית, מתבסס על ההנחה שאם לא נכניס להם קודם הם יכניסו לנו אחר-כך. כדי לחתור תחת ההיגיון הזה צריך לגרום למי שמוציאים אל הפועל את משימות הכיבוש…".
    –לא צריך לחתור תחת ההגיון הזה. יש להשתמש בו כטיעון מרכזי בחרם על ישראל. כדי לעצור את הפורענות יש להסגיר להאג את מי שמוציאים לפועל תוקפנות זו.

    אמשיך ביהירות לשמה:
    "כוחה של הפגנה לא-אלימה אינו באיום על השלטון האלים אלא בחשיפתו ככלי ריק, כשקר, כפארסה. המפגינות הלא-אלימות שואפות לגרום לחיילים ולשוטרים שעימם הן מתעמתות לחוש ניכור מהמדים שהם לובשים. מטרתן לגרום לשוטר לפשוט את מדיו ולהצטרף למפגינים".
    –נראה כי הכותב התבלבל בין המאבק הבלתי אלים בדמוקרטיה היחידה במזה"ת – מצרים – לבין מדינה אחרת, לא דמוקרטית בעליל, בה שולט קולקטיב אחד בקולקטיב אחר לאחר שגירש אותו מאדמותיו. במצרים אכן מדובר בלגרום לחיילים וגו' (אם מקבלים את הנחותיו של ראש אמ"ן – המשטר במצרים יציב – או את אנחותיו של בן אליעזר. בכל מקרה אחר יש להכיר בכך כי המפגינים רוצים להפיל את השלטון). במדינה הציונית, לעומת זאת, מטרתו של הקולקטיב היהודי, השולט, הוא לשמור על הפריוילגיות שלו, ולכן הוא מסתפק במטרה שהחייל והשוטר יפשוט מדיו וכו'. לעומת קולקטיב זה, הפלסטינים נלחמים על חירותם.

    "המפגינים הלא-אלימים…אוהבים את המדכאים ושונאים את הדיכוי".
    –יש לך טעות. הפלסטינים לא אוהבים את המדכאים. גם טלי פחימה לא אוהבת את המדכאים. גם ואנונו לא. דעתו של סמי שלום שטרית ידועה. אודה ואתוודה: גם אני לא אוהב אותם. ישנם גם הרבה אחרים התומכים במאבק בלתי אלים ולא אוהבים את המדכאים. מי שמך לדבר בשמם של כל המפגינים הבלתי אלימים? מאיפה החוצפה הזו להבדיל בין תומכי מאבק אלים ובלתי אלים ע"פ הקריטריון אהבת המדכאים\אי אהבת המדכאים?

    "כל עוד אנחנו מבחינים בין המוסד המדכא לבין האנשים שלוקחים בו חלק, עלינו להתנגד לכל מאבק במוסדות הכיבוש שכרוך בפגיעה פיסית באנשים".
    –מאין עזות המצח לומר לפלסטינים כיצד להתנגד? ומהיכן נובע רעיון העיוועים המבדיל בין האנשים לבין יישות ערטילאית – המדינה למשל – רעיון שכל תכליתו שיבוש הליכי חקירה. לא מספיק לנקוב בפשע, צריך גם לומר את שם הפושעים. שם פרטי, שם משפחה, ומס' ת.ז. מוסיפה אריאלה אזולאי [שנת 2002]: "נניח לרגע – מחשבה אוטופית אך לא בלתי הגיונית – שהפלסטינים יוותרו לחלוטין על המאבק המזויין בלי לסגת מאף אחת מתביעותיהם ובלי להכנס כלל למסגרת כלשהי של מגעים עם ישראל. נניח שיבחרו במרי אזרחי בלי שימוש באלימות. אי אפשר יהיה לייצג במונחים סימטרים לא את המאבק הזה ולא את היחסים הפוליטיים בין הצדדים. חוסר הסימטריה במציאות יהיה אז תואם לחוסר הסימטריה בייצוג המציאות. חוץ מהתערבות חיצונית, אסטרטגיה כזו נראית כיום כדרך היחידה לשבור אצת המבוי הסתום. אולם מי אנחנו שנציע לפלסטינים את אסטרטגיית המאבק שלהם". (שם, עמ' 140)

    עצתה של אזולאי הקדימה את זמנה. למרות זאת היא ידעה את מקומה. היום רוב רובו של העם הפלסטיני תומך בה, אך זאת רק לאחר שהמאבק האלים, שמטרתו הייתה בינאום הסכסוך והעלתו לסדר היום הציבורי הבינ"ל, סיים את תפקידו ההיסטורי. רק השילוב של מאבק אלים, מלחמה על התודעה העולמית, מהלכים דיפלומטים שהתבססו אף הם על תוצאות המאבק האלים (למשל הטבח בעזה), היחלשותה של ארה"ב והתחזקות השפעתה של אירופה (ראה ההצבעה האחרונה (והוטו האחרון?)באו"ם) וכמובן ההצלחה של המהפכות בטוניס ובמצרים, הוא שגרם לכך שבשלה העת למאבק בלתי אלים שיצא לדרכו ב15 למרץ.

    אסיים בכפיות הטובה ובאינטרסים צרים:
    "המאבק נגד הכיבוש הוא לא רק מאבק לקץ שלטון השררה בפלשתינים, הוא גם מאבק לקץ שלטון השררה של הישראלים. כשהכיבוש יבוא אל קיצו הפלשתינים לא יהיו עוד כבושים והישראלים לא יהיו עוד כובשים".
    על כך אמרה בזמנו חנין זועבי: "את המאבק יובילו הפלסטינים והיהודים המוסריים יצטרפו אליו". אל תחפש אינטרסים צרים, היות וקיימים גם אינטרסים צרים התומכים בהמשך שלטון השררה של הציונים. המאבק הזה הוא מאבק מוסרי, בו אתה נדרש לוותר על הפריוילגיה שלך כיהודי.
    "ישראלים שנאבקים בכיבוש מסרבים לקבל את הנחת היסוד של מדינת ישראל: שהכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הכיבוש".
    –הכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הכיבוש! ישראלים הנאבקים בכיבוש אמורים להטיל את חובת ההפרכה על הציונים, ולא לזרות חול – מעשה ציונים. בסירוב לקבל הנחה זו, אתה מאפיין את הגורם לסכסוך הציוני-פלסטיני, כמו גם את פתרון סכסוך זה, אך ורק בכיבוש. נכון להיום, ועד שלא יוכח אחרת, הכיבוש הוא הישראליות והישראליות היא הציונות.

    ולמה בכל זאת לא הפכתי שולחן? ראשית, כי אני מאמין שמאבק אלים יפגע במאבק הפלסטיני, ושנית, כי יש לי את הפריוילגיה לתמוך במאבק בלתי אלים. ראה כאן: "מי משליך נעליים בבית המשפט"? – מאיר עמור
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3841022,00.html

    • גל כץ Says:

      דרור, תודה על המסר האישי (אם כי לא הבנתי מה רצונך), אבל אני חוזר ומבקש מה שכבר ביקשתי בעבר: אנא הימנע מתגובות ארוכות כל כך. אם אתה רוצה לפרסם פוסט משלך, אתה מוזמן לפתוח בלוג ולפרסם אותו. כרגע אתה פשוט מונע מאנשים אחרים לדבר. אתה תבוא ותגיד שהבמה פתוחה וכל אחד יכול לכתוב תגובה באיזה אורך שהוא רוצה. פורמלית זה נכון אבל לא מהותית. כאשר אנשים רואים תגובה ארוכה כל כך, המסר הוא שיש מי שהשתלט על הדיון, ואין להם חשק לטרוח ולהשתתף בו (זו חוויה ששמעתי מכמה מהקוראות והקוראים שלנו).

      אני לא אחזור על הבקשה הזו, אלא בפעם הבאה פשוט אמחק תגובות שתלטניות שכאלה.

      • דרור בל"ד Says:

        תמחוק, תעשה מה ש'תה רוצה. תשאיר את הבורים ועמי הארצות לכתוב פוסטים מבלי שיבררו תחילה אפילו את משמעות המושג מאבק אלים ומאבק בלתי אלים, שלא לדבר על מהותו. תוסיף את חלקך לקרע בין הפלסטינים ובין היהודים, גם כאלה הנלחמים לכאורה על זכויות אדם אך מעולם לא טרחו לקיים דיאלוג עם פלסטינים פרט לנושאי המסגרות הצרות בהן הם פועלים, ו\או מעולם לא טרחו לקרוא חומר אקדמאי בעניינים עליהם הם כותבים או מביעים את דעתם.

        יושבים להם אנשים חכמים ומכובדים במכון ון ליר, במדה אל כרמל, או במגדלי השן, וחווים את דעתם המלומדת על הנעשה. רובם גם מפרסמים ספרים. לו היו טורחים לקרוא ספרים אלו, או למצער מחקרים אלו, מצב השמאל בישראל היה טוב יותר. לדעתי אחד מהיעדים המרכזיים של אתרי השמאל (ומדובר בהחלט בחובה אזרחית) הוא להיות חייל במלחמת המידע. כאשר אתה מעודד בורות (למשל ע"י פרסום מאמר זה) אתה עושה למחנה המכונה השמאל הישראלי בדיוק את מה שעיתון הארץ עושה לציונים ע"י פרסום מאמרים של עמוס הראל ואבי יששכרוף – אתה מסיח את דעתם.

        תגובה ארוכה, המתייחסת במישרין לפוסט שהעלית, לא דוחקת אף אחד ולא מונעת מאף אחד אחר לכתוב את דעתו. אני בהחלט לא רואה בה השתלטות על הדיון אלא הוספת מידע רלוונטי על מנת לאפשר דיון מושכל יותר. במקרה הטוב יהיה מי שיקרא ויחכים, במקרה הפחות טוב אפשר פשוט לעבור הלאה לתגובה הבאה. ממתי אורך התגובה קשור להשתלטות על הדיון? אפשר (ודי קל) לכתוב תגובות קצרות המסיטות את הדיון (למשל, להעיר לי שכל מטרתי הוא פרופגנדה למפלגת בל"ד).

    • עודד נעמן Says:

      דרור בל"ד,

      מי שמפגין חוסר ביקורתיות הוא מי שמצטט הצהרות ולא מציע תימוכין להן (העובדה שמדובר בהצהרותיהם של אנשים ידועים/חכמים לא אומרת שהן לא זקוקות לתימוכין).
      הזעם המוסרי שמלהט בתגובתך אולי אמיתי וראוי, אבל אני לא יודע איך לנהל איתך דיון ולא נראה שאתה מעוניין לנהל דיון. האינטרנט הוא כלי מוגבל ודווקא נדמה לי שהיינו יכולים לדבר ולהבין זה את זה אם היינו נפגשים פנים אל פנים. בחדר בלי שולחן.

  16. יוסי Says:

    כל הדיון הזה הוא כל-כל יהודי שזה טיפה משעשע. הרי במה הדברים אמורים? כיצד "תומכים" באלימות פלסטינית? שמים חגורת נפץ והולכים לברבי? עושים העברה בנקאית לג'יהאד האיסלאמי? או אולי מדליפים ידיעות מודיעיניות לאל-קאידה בפלסטין?

    יותר מדי קיצוני לא?

    אז אולי מדובר ב"תמיכה" בסגנון אספקת גומי לרוגטקות של בילעין? הברחת מטעני גולות זכוכית? לא? גם זה לא?

    אה… מדובר באקט ד-ק-ל-ר-ט-י-ב-י של עצם הגיית הצרוף האסור "אני תומך באלימות", המקבילה הציונית המודרנית של נאוץ השם. כמו איוב או שפינוזה הכותב מתייסר במחשבה האם מותר לו להגות את המילים האסורות על בדל שפתותייו? אולי אפילו לשתף חוטאים נוספים בפוטנציה בדבר העבירה?

    עוד לא נברא היהודי המוסרי (ובדורנו היהודים המוסריים הם ה"שמאל הרדיקלי") שירים את ידו על יהודי אחר.

    אם כן, כל עניין ה"תמיכה באלימות" הוא לחלוטין במישור של איך השמאל הרדיקלי תופס את האלימות הפלסטינית. פה אני חושב שהשמאל משלה את עצמו כשהוא מחפש בנרות מהטמות גאנדי, מרטין לותרים או מנדלות פלסטינים. המודל של הפלסטינים הוא סלאח א-דין שידע לשלב משא ומתן, ויתורים טקטיים, מלחמה, וכמובן: קבלת הזר לאחר כניעתו, במאבק להשבת אדמה מוסלמית אבודה. זהו מאבק שלא נעדר אהבה וחמלה, אם כי גם היה אלים בקטעים מסויימים.

    הנה משהו בנידון שכתב פעם בחור סורי נחמד:

    http://www.creativesyria.com/syrianbloggers/?p=72

    I fell asleep early, after a longer than usual day at work. In my dream, I was walking on a small windy road with scattered trees on both sides, and the rising sun at the horizon. I eventually made my way to a village plaza with a small fountain and many large tables, with men and women sitting but neither eating nor drinking. As a matter of fact, they were just waiting for me.
    A single seat was left, and after I sat, I looked around me, and the women, and the men, were still there, but I was now at the center of an old amphitheater, and they were all looking at me.
    My audience was made of common people, and there was not a single illustrious individual. Yet, I was able to recognize them as my memories were coming back, from the classes of history to the classes of life itself. They were so diverse: an Assyrian soldier, three women from Mari, two adolescents from Ebla, Arameans from Hazael’s and Ben Haddad’s kingdoms, several Nabateans, a Kurdish Ayyubide family, a group of Romans mixed with Syrian city dwellers from 25 BC, seven Arab Jews from different eras, three Nestorian clergymen, four proud Hejazi cavalrymen, Armenian deserters from the Ottoman army, Druze fighters from Maysaloun, and even a cohort of crusaders who had shed their European garb for the more forgiving outfit of the average Levantine peasant. There were many more, but I could not see them all, only those sitting in the front rows. They intimated to me in unison that I could ask any question about Syria, Syrians, the past, the present, and even the future.
    And my thoughts were that I was lucky, that I could get the essence of our historical past, with its moral and ethical lessons for generations to come. An eternity, it seems, passed and after numerous questions and answers, I felt that I had all my questions answered. I woke up.
    I remember that my audience spoke with one voice; they told me:
    -That waging war was foolish, but that humans must resist oppression and injustice

    […]
    -That Syria will always be at the crossroads, at all the crossroads
    -That Palestine, Syria, and Mesopotamia, were, are, and will always be the crossroads
    -That invaders come by the Levant to learn to be more civilized
    -That we have, however, unluckily learned too much from the invaders’ lack of civilization
    -That we are more diverse than any society, and we should continue to be so
    -That we should remain a vibrant mosaic
    -That our own brand of cosmopolitism has withstood several millennia
    -That we are more homogeneous than any society, because we tend to rally and unite
    -That contradictions constitute the rule, and not the exception, in Syria
    -That without our contradictions, we would have no longing and no nostalgia
    -That our expatriates form many beautiful branches to a beautiful multi-millenarian tree
    -That colonizers and invaders keep menacing us and will always do so
    -That we are impervious to colonizers and invaders
    -That many previous colonizers and invaders are now grains of sand in the Syrian Desert
    -That other previous colonizers and invaders are now part of what we have become today
    -That Syria is eternal

    מאבק יהודי-פלסטיני שלא מכיר בכך שזוהי נקודת הקצה המבוקשת ע"י הפלסטינים הוא שותפות אד-הוק. תהיה זו טעות מצד יהודי לתמוך באלימות נגד עמו במסגרת שותפות רופפות שכזו.

    מתי המעט שכן מכירים במטרות הסופיות של המאבק הפלסטיני-סורי ושלמים איתן בעצם חצו את הקוים והם כעת פלסטינים.

    • יואב Says:

      ייתכן בהחלט שקו הגבול בין מעשה אלים לבין מעשה לא אלים עובר היכן שהשמאל הישראלי מוכן לפסוע. כך חרם כלכלי אינו אלים, כי איננו תופסים את עצמנו כאנשים אלימים או אף ככאלו שנוהגים באלימות. או לפחות איננו רוצים להצטייר ככאלו. אלימות זה לברברים האלו, לא לנו. אנחנו רק נספק את המסגרת התיאורטית המאפשרת לנו לתמוך בזה.

      • רני Says:

        חרם כלכלי היא פעילות אלימה. כי ברמה גבוה הוא גורם למוות. ראה הבלוקדה הימית של מדינות במ"ע ראשונה ושניה כנגד הצד השני, החרם על עירק בזמן סאדם חוסיין..

  17. יון תם Says:

    רק שאלה אחת לי:

    במה טב לו הכותב כאן, או אף המגיבים שנכנסו עמו לעובי הקורה, מאלו אשר במסגרת הספר הבזוי "תורת המלך" קיימו דיון הלכתי בשאלת הריגתו של גוי?

    הרי מתקיים כאן דיון הלכתי משמאל באשר למידת הצדקת או תמיכה ב- אלימות, הגולשת זה פעמים רבות לכדי רצחנות לשמה, לפי מוסריות דעתם של הכותבים, תוך הסתמכות על מקורות חכמים מן העבר.

    • יואב Says:

      הבעיה, שלי לפחות, עם תורת המלך אינה כל כך עם השאלות שהוא מעלה לדיון (למרות שעצם הניסוח, "הלכות הריגת גוי", הוא מראש בעייתי), אלא בעיקר עם תוכנן הגזעני (במובהק) והלא מוסרי (לפחות בעיניי) של התשובות שהוא נותן להן.

      אני חושד ששאלת התם שלך, יון, מטרתה למנוע כל דיון ענייני בנוגע לצורה בה יש להתנגד לכיבוש, שגם הוא, איך לנסח זאת בעדינות, אלימות הגולשת זה פעמים רבות לכדי רצחנות לשמה.

    • יוסי Says:

      יון תם ופנינה (שרביט) צחורה
      ישבו לנסח דיני מלחמה כשרה:
      "אלימות, זה עסק למדינה,
      לא לכל זב חוטם מצורע"

      (אתגר יצירתי לקוראים: השלימו את השיר…)

  18. דני Says:

    שימו לב לתגובה 27 כאן, ולתגובות אליה:
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4046345,00.html
    יכול להיות שבקרוב מישהו יפתור לנו את הדילמה…

    • מריק Says:

      יופי! מצאת את ההוכחה לכך שישראל פשיסטית!

    • נועה ו Says:

      יא, בחייאת. זה מיכאל שרון.
      הרי ברור שההודעה מפוברקת ולא אותנטית. והמגיבים? נו, יש טמבלים בכל מקום. ומניין לך שגם התגובות המתלהבות אינן מפוברקות?

  19. ספי Says:

    מאמר מעולה.
    המסקנה המתבקשת- הדרך הכי טובה להפסיק את הכיבוש היא לגרום לפלסטינים לוותר על המאבק האלים.
    האם השמאל מוכן למשימה הזו?

  20. עידו לם Says:

    גג

  21. עידו לם Says:

    אני רוצה להפריך את הדמגוגיה של הפירדמנית: ישראל עד 1967 בוודאי לא הייתה קולוניאליסטית והציונות לא הייתה כזאת בוודאי. לציונים לא היייתה מדינת אם אלא מדינות רבות שבהם הם היו אזרחים סוג ב, בוודאי שמדינותיהם לא תמכו בציונות ולא ניסו לקדם אותה, הציונים הסתמכו כמו כן על עבודה עברית שזה היה ההיפך מניצול הילידים ולא בנו על משאבים כלכליים ככאלה אין כמעט בארץ ישראל, הם לא היו מונעים משאיפה דתית ובוודאי שלא ניסו לגייר את הילידים, הטענה שהציונות היא קולוניאליסטית אין לה על להסתמך ועצוב לראות שטחיות כמו של הפרידמנית.

    • יונה מעולפת Says:

      שוב הגענו לדיון אם ישראל היא מדינה קולוניאליסטית. בלי האשמות אי אפשר לדון על נקמה או תשלום או לפחות תמיכה במאבק אלים ?

  22. יונה עם כאפיה ושבריה Says:

    עכשיו, אחרי הפיגוע כותרת הפוסט הזה נראית בצבע אחר לגמרי. אולי כדאי לשנות ?

    • Assaf Says:

      יונה עלובה

      כותב המאמר יוצא חוצץ נגד כל אלימות.

      לעומת זאת, הימין שאתה נמנה עליו חוגג אלימות ומשלהב אותה יותר ויותר. דם הרוגי הפיגועים הוא על הידיים שלכם, לא שלנו.

      • יון תם Says:

        דם הרוגי הפיגועים הוא על ידי המחבלים הפלסטינים.

        אם מישהו מעוניין לתמוך בהם ובאחיהם ולא באחיו למדינה, זה כנראה מונע מאינטרס אישי שונה שלו.

        בינתיים, חגיגות הדם והאלימות נהוגות אלפי מונים יותר בצד הפלסטיני (קח סוכריה ילד – מתו יהודים) , ואולי רק העיוורון הוא שגורם לך לראות את כל האשם דווקא במצביעי ליכוד למשל (פיחסה אנשי ימין).

        תפסיק להיות ילד קטן ותבין, יש מעגל דמים (נרצה או לא נרצה זו דרכו המתועבת של העולם), אלמלא נהפוך כולנו לפציפיסטים וגם הפלסטינים יהפכו כולם כך, יימשך המעגל. במצב כזה הבחירה היא: האם לנו אתה או לצרינו.

        כל עוד יישאר ולו טרוריסט אחד מן הצד שלהם, מובטח לך שיישארו בינינו מי שירצה נקם או מכת מנע.

        האם די לך בשלום שינבע מהכנעת הפלסטינים או שמא תסתפק רק בשלום שמשעותו הכנעת מדינת ישראל. התשובה שתיתן לעצמך (עמוק בלב – כי לא מעניינת אותי) תבהיר לך אם ישראלי או פלסטיני אתה.

        ובדרך אגב – המאמר לא יוצא חוצץ – הוא דן ובוחן ותוהה וחושב ומבין, אך מתנגד ברפיון, כי זה פוגע באינטרס (בשפה מקצועית זה נקרא: "גינוי פלסטיני"). הוא לא פוסל חד משמעית – למשל כמו שאתה פוסל אנשי הימין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: