תוגת הישראלית

by

נטע אלכסנדר

תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתהלך בעולם כשידכם הימנית קשורה מאחורי הגב. תארו לעצמכם שהייתם צריכים להתנהל כרגיל, לבצע את המטלות היומיומיות מבלי להאט את הקצב (למעשה, עדיף אפילו להגביר אותו) והכי חשוב – לא להשתמש לעולם ביד הקשורה כתירוץ. כך מרגיש ישראלי עם מבטא שלומד באוניברסיטה דוברתאנגלית.

"השיח של המבטא", אם אפשר לקרוא לו כך, עלול להיות מתעתע. אף אמריקאי לעולם לא יגיד לכם בפניכם שהוא פשוט לא מבין מה אתם אומרים. אבל האמת צריכה להיאמר: אנשים עם מבטא נחשבים לטיפשים יותר. אין ספור סיבות רציונאליות יכולות לפעול ברקע, אבל גם מרצים בעלי פני פוקר מתקשים להסתיר את מה שעובר להם בראש: שפת הגוף משתנה, הראש נרכן קדימה, הגבות מתכווצות בריכוז, האוזן פונה בעדינות לכיוון הדובר – שרשרת בלתי מודעת של פעולות שמסתיימת במסקנה אחת: המבטא מחייב מאמץ, והאנרגיות שמושקעות בהסתרת המאמץ מובילות לאי נוחות גדולה עוד יותר.

"השיח של המבטא" דר בכפיפה אחת עם השיח של הפוליטיקליקורקט. אוניברסיטאות היוקרה האמריקאיות אוהבות זרים, ומחבקות אותם. הסיכוי לקבל ציונים גבוהים אינו נפגע כתוצאה ממבטא כבד או אפילו שגיאות כתיב. הבעיה מגיעה כאשר הסטודנט מבקש להיות יותר מנוכחנעדר בכיתה. כאשר הוא מבקש להפוך מסטודנט לבןשיח. אמנות ה-Smalltalk האמריקאית, שמאפשרת לסטודנטים ולמרצים ללכת לבר ביחד, לפטפט באופן לא מחייב בסמינרים מחלקתיים ולהחליף רעיונות שחורגים מהחומר הלימודי, היא אמנות שקשה לשלוט בה עם מבטא ישראלי כבד.

כמובן, תמיד כדאי להשאיר מקום להסתייגויות. יש מרצים שלמדו לפרש כל מבטא שהוא – ישראלי, גרמני, סיני או איראני – והם ינהגו בזרים כאילו היו אמריקאים מבטן ומלידה. במקביל, ישנם לא מעט ישראלים שהצליחו להשתלט על האנגלית בצורה כזו שהמבטא שלהם בקושי מורגש. כדאי גם לזכור שהאמריקאים מקדשים את התוכן על פני הצורה, כך שטיעונים רלוונטיים ואינטליגנטים תמיד יתקבלו בברכה וגם הציונים, כאמור, ישקפו את איכות הסמינר הסופי ולא את הפרזנטציה המגומגמת.


מעבר לתחושות אישיות של רגשי נחיתות (שאין לזלזל בהן), סוגיית המבטא נוגעת בשורה של בעיות עמוקות יותר. ככל שיותר ויותר ישראלים צעירים מוצאים את עצמם מבלים שנים ארוכות (ולעיתים עשורים שלמים) בחו"ל, כך שאלת הדולשוניות שלהם מתחדדת. בשיחות קפיטריה עם ישראלים אחרים באוניברסיטה האמריקאית שבה אני לומדת נתקלתי לא פעם בביטויי קנאה בישראלים שבילו את ילדותם או את גיל ההתבגרות שלהם במדינה דוברת אנגלית. משפטים בסגנון "איזה כיף למ' שההורים שלו היו בשליחות בלונדון כשהוא היה בן 6" מבטאים את הכמיהה הפוסטציונית הרווחת להשיל מעלינו את הזהות הלאמובנת והפרימיטיבית של הלבנט. השאיפה היא לאמץ אזרחות קוסמופוליטית שבזה לגבולות וללאומיות, ושמבקשת להאמין שהעובדה שנולדנו במדינת ישראל היא טעות סטטיסטית מצערת – אך ניתנת לתיקון.

מכיוון שאוניברסיטאות מובילות בארה"ב דורשות תהליך קבלה תחרותי וסיזיפי, ישראלים שמתקבלים ללמוד בהן עלולים לנוע בין שני קצוות: מצד אחד – נאמר להם – אתם צעירים מוכשרים, מבריקים ומבטיחים (אחרת לא הייתם מתקבלים מלכתחילה); מצד שני, המבטא, השגיאות הדקדוקיות והזרות התרבותית יוצרים "קצר תקשורתי" – בין הרצון לשכנע את המרצים שמדובר ב"מוח שברח" לבין המציאות המתסכלת שבה מרצה רוכן לעברך, מכווץ את גבותיו ועובר באלגנטיות לנושא אחר או לתלמיד הבא, מכיוון שהוא פשוט לא הבין מה לעזאזל רצית להגיד. מהר מאוד הפער עובר מקשיי ההווה לפנטזיות העתידיות: לא מעט סטודנטים לתארים מתקדמים חושבים על הגירה למדינה שבה הם לומדים ועל גלות מרצון לא רק לחמש שנים – אלא לתקופה בלתי מוגבלת. סוגיות של מבטא, מעמד חוקי, כסף והריחוק מהמשפחה ומהחברים בארץ נדחקות הצידה לנוכח פנטזיות הכיבוש הקוסמופוליטיות. אחרי הכל, מי צריך את הדודה מנתניה כשאפשר להשתלב במכון מחקר שטוף שמש בקליפורניה או בחברת הפקות ניו יורקית?

כפי שנכתב בבלוג הזה פעם אחר פעם, אותם "מוחות בורחים" לא מהווים ייצוג מגוון של כל שכבות האוכלוסייה. רובם המכריע מגיע מתוך האליטה האשכנזית שגרה במוקדי הכוח בתל אביב וירושלים. בהתאם, רובם ככולם עברו באחת מתחנות החובה בדרך אל התואר, בין אם מדובר בתיכון יוקרתי, שירות בגלי צה"ל או 8200 ועבודה כלשהי בתקשורת, בארגונים חברתיים או במקצוע חופשי אחר. באופן חריג יחסית, נאמר להם באופן ישיר יותר או פחות שהם יוכלו להגיע למימוש עצמי אמיתי רק מחוץ לגבולות ישראל. המסר, כך נראה, הופנם לחלוטין.

אבל אז, דווקא אחרי שהחלום כבר הוגשם וגילמן או הר הצופים ננטשו לטובת מסדרונות ברקלי, קולומביה או ייל, פתאום מתברר שהתמונה היא מורכבת יותר. "השיח של המבטא", בדרכו העדינה יחסית, חושף את האמת העירומה. אותן גבות מכווצות – מחווה גופנית קטנה ביותר – אומרות יותר מאלף מילים: להיות מהגר זה לא פיקניק. אפילו אם אתה אזרח העולם.

תגים: , , , , , ,

43 תגובות to “תוגת הישראלית”

  1. ניימן Says:

    מצחיק, אני לומד בגרמניה, ושם אף פעם לא הרגשתי בעיה עם המבטא שלי. ותאמינו לי שיש לי וואחד מבטא ישראלי כבד בגרמנית..

  2. חגי Says:

    מעניין אם אפשר ללמוד מזה משהו על התחושה של סטודנט ערבי באוניברסיטה ישראלית, גם אם מדובר בחוג פתוח, ליבראלי, ואפילו, רחמנא ליצמן, עם נטייה קלה שמאלה…

    • חגי Says:

      רחמנא ליצלן כמובן

      • avgadyavor Says:

        פליטת קולמוס יפהפיה, דווקא.

      • אורי דויד Says:

        שותף לדעתו של עבגד, גרמת לי לחייך מאוזן לאוזן.
        בנוגע לשאלתך, אני מניח שכן.
        ראשית, בדיוק מכיוון שהחוג "פתוח וליברלי וכו.." ערבי כאן יכול לחוש מה שמרגיש ישראלי בחו"ל.
        שנית, דיברתי עם מספר סטודנטים ערבים (מודה, כולם נוצרים עשירים שזכו לחינוך טוב משלי, אבל כך יצא במקרה) וכולם סיפרו לי על תחושות דומות בשיעורים ובעבודות. לאחד מהם יצא לי פעם לעשות עריכה לשונית לעבודה. הוא סיפר לי שהציונים שלו מאוד גבוהים. זכור לי שמאוד התעצבנתי על המוסד הפתוח והליברלי שבו אני נמצא שמאפשר לו לצלוח את התואר כאילו הכל בסדר, בגלל (כביכול בזכות) זה שהוא ערבי. הרי ברור לכל בר דעת שהוא כאן הנפגע העיקרי. פוליטיקלי קורקט-עאלק.
        ואקנח באנקדוטה מסמינר מהשבוע האחרון שתמחיש טענה זו היטב. אני לומד עם בחור ערבי, די פטפטן יש לומר, בסמינר שמעביר מרצה אמריקאי. בשלב מסוים כשפנה התלמיד למרצה ענה לו האחרון: "לא הבנתי שום דבר ממה שאמרת, אתה מוכן לחזור על זה?" תחושת הלם ותחושת קסם שימשו להם בערבוביא. פשוט לא נתקלתי בכזה דבר קודם. בדרך כלל המרצה הישראלי הסטנדרטי, מבין מילה או שתיים ועונה איזו תשובה כוללנית, או סתם מסיט את הנושא. המרצה האמריקאי פשוט לא הבין כלום. בסופו של דבר התלמיד חזר על עצמו, יתר התלמידים, לראשונה, הבינו הרבה, המרצה הבין מעט וענה כמיטב יכולתו.

    • רתם Says:

      אורי, אין בערבית עאלק
      יש קאל, שזה אמר
      קאלכ שזה אמר לך
      ואם במבטא "עירוני"/"נוצרי" ששם לא מבטאים את הקוף והיא נהגית כאלף, זה נשמע כמו אאלכ (א ארוכה).
      זה כמו שאין מעלובה. יש מקלובה, הלא היא ה"מהופכת" , אני אוהבת אותה צמחונית עם כרובית, גזר וחצילים, ומי שמבטא קוף כאלף יקרא לה מא'לובה. תודה מהמדור לתיקוני לשון

  3. ofrilany Says:

    תודה על הפוסט. מטבע הדברים למי שמנסה להשתלב באוניברסיטה בגרמניה, למשל, אחרי שהחל ללמוד את השפה שלוש שנים לפני כן, המצב אפילו יותר חמור.
    לכן לתפישתי היתרונות שבהגירה אקדמית למדינה אחרת מתקזזים על ידי הסבל של בעיית השפה, שלא לדבר על האספקט השני, כלומר נטישת העברית. לא רק התחושה של היד הקשורה, אלא גם במובן מסוים של איבר חישה שלא מסונכרן טוב – חוסר היכולת להבין ולמשש את הרבדים השונים של השפה.
    לכן אני עומד מאחורי מה שכתבתי כאן – הלחם שלנו הוא עברי בלבד. עדיף להיכחד בארץ.

    • יוסי Says:

      לאנשים עם ילדים יש פרספקטיבה שונה על הנושא. כן מצבנו בתור דור המהגרים הוא לא מזהיר, אבל אנחנו שוכבים על הגדר עבור הדור הבא.

  4. נתן Says:

    קיוויתי כבר שתפרסמו בערב כזה משהו על העולם שלנו שירד לתוגה, ולא על בעיית המבטא. היה מקום בעיני לחכות יום או יומיים עם הפוסט הזה, שכנראה שלעצמו הוא בסדר גמור.

    • ofrilany Says:

      נתן, מה יש לומר חוץ מלהידהם ולהזדעזע? כבר אמרנו שהקטסטרופה התחילה. אי אפשר להכריז עליה שוב. ובכל מקרה אנחנו לא אתר חדשות ולא חייבים להגיב באופן מיידי
      באופן כלשהו השאלות שהפוסט הזה מעלה קשורות גם לזה.

      • נתן Says:

        כבר אמרנו שהקטסטרופה התחילה זה כמו ה"אני התרעתי" של אנשי המודיעין? ואם אמרתם, אז זה גם פותר אותנו מן התוגה? כי ידענו שזה יבוא?

  5. אזרחית ישראל Says:

    יותר מכל דבר אחר הטקסט הזה הוא מניפסט – נוגה, כן, ולכן גם פתטי – של אזרח העולם הישראלי הפריבילגי שלא מצליח להבין איך הוא לא מתקבל באמריקה באותה התפעלות שהתרגל אליה במסדרונות האליטה הישראלית. איך קרה, שואלת אזרחית העולם שהתחנכה על מורשת זך, איך קורה שהמעמד הפריבילגי שלי לא משתכפל גם כאן?
    זה לא יביא אותה למסקנות בדבר התנאים שאיפשרו את רכישת המעמד הפריבילגי בארץ: היא תקונן על מה שלא פותח לה את אותן דלתות גם כאן.
    ובכן, צריך לומר שאמריקה דווקא משופעת באקדמאים מצליחים בעלי מבטא, מז'יז'ק ועד ספיבק דרך אלה שוחט, עד שנדמה שהמבטא פותח דלתות ואוזניים אמריקאיות הרבה יותר מכל אנגלית משויפת לעילא, ואם כבר, סטודנטית ישראלית באמריקה עלולה להתעייף ממעמדה האקזוטי אצל אמריקאים שלא חדלים להיקסם מהמבטא ומהאנגלית המיוסרת שלה, כמו שאליטה ישראלית מעולם לא ידעה להיקסם ממבטא דימונאי גאה

  6. איתמר Says:

    כל הזין הציונות עשתה את כולנו מזרחים.

    • רתם Says:

      ?

      • איתמר Says:

        זו האירוניה שבציונות, היא הפכה את יהודי אירופה ומזרחה (אלו שהיגרו לפה) בסופו של דבר לעוד יותר מזרחים או, כמו שרני בלייר מכנה זאת, לערבים אשכנזים שאוכלים חומוס. הרי הציונות התחילה כתנועה לאומית אירופית עם כיוון אירופי וראו מה קיבלנו חבורה של מידלאיסטרנס מוכחשים שמנסים את מזלם באינגליזית.

        מבטא של שפה שמית כמו שעלה בפוסט קשה לאנגלז.

      • נועה ו Says:

        הציונות התחילה כתנועה לאומית באירופה, זה נכון.
        אבל גם שם רוב היהודים אכלו קש משום שהמבטא היידשאי ברוסית / פולנית / הונגרית, איך לאמר, ניכר ומשפיע.
        והיהודי שלמד פולנית כשפה שניה (להבדיל מהיהודי שגדל בפולנית) נשמע מגוחך לא פחות מהישראלי שמנסה לדבר אינגליזית.

        אבל למה שנתבייש במבטא שלנו? המבטא הישראלי שלנו אותנטי לא פחות מהצרפתי שמדבר אנגלית במבטא צרפתי כבד (ועושה, אגב כך, טובה לסביבתו שהוא מדבר בכלל שפה זרה, במקום לצפות מכל העולם לדבר בשפתו), או מהיפני שדובר אנגלית במבטא יפני, או מהספרדי שמבטאו ניכר.
        ובאופן מעניין, כמי שדוברת אנגלית טובה אבל במבטא ישראלי כבד, הרבה יותר קל לי להבין אנשים שאנגלית אינה שפתם הראשונה, מאשר דוברים ילידיים.
        אמש צפיתי בביביסי, דיווח מיפן. הבנתי כל מילה מדבריו של המרואיין היפני, אבל היה לי קשה להבין את דברי הקריינית.

      • נועה ו Says:

        למעשה גם "הציונות התחילה כתנועה לאומית באירופה", זה לא מאוד מדוייק, אבל ניחא, לענייננו.

      • גל כץ Says:

        אז איפה היא התחילה?

    • טל לינזן Says:

      המבטא הישראלי האשכנזי הוא לא שמי, וקשיי השפה של הישראלים שמהגרים לאמריקה לא שונים מאלה של הגרמנים שמהגרים לאמריקה.

      • איתמר Says:

        "!Alrighty then"
        לאמריקאים, עברית, בייחוד לא מזרחית, נשמעת כמו "ח'ח'ח'ח'שששח'ח'ח'ששש".
        אולי להיפך דווקא הח העמוקה של המזרחים, שלא ממש נשמעת, אולי אף תהיה לעזר.
        גם להיפך, אמריקאים לשמדברים בעברית מזרחית, לכי לדקה 1:42:

      • נועה ו Says:

        גם לגרמנים ולאיטלקים עברית נשמעת ככה.
        לאמריקאים, שלא בקיאים בשפות שאינן שלהם, עברית נשמעת כמו צרפתית.

        שתי אנקדוטות:
        אחי באוסטרליה, מדבר עברית עם חבריו. ניגשת אמריקאית.
        "אתם צרפתים?"
        "לא, אנחנו ישראלים".
        "מעניין. לא ידעתי שבישראל מדברים צרפתית!"
        **
        אני ובן זוגי, בטירה ימה"בית במזרח צרפת. ניגש אמריקאי, *שומע אותנו מדברים עברית*, ושואל אותנו אם אנחנו צרפתים. ניחא האמריקאית באוסטרליה, אבל אדם אמור לפחות להבחין בין שפת המדינה בה הוא מבקר לבין שפה אחרת.
        מתברר שלא.

      • גל כץ Says:

        אתה חושב? נראה לי שלגרמנים הרבה יותר קל. אם כי אני מניח שזה לא מאפייני שפת האם אלא החינוך לאנגלית בגרמניה. בגדול אני מתרשם שהאנגלית של בני ארצות הצפון (וביתר פירוט הארצות הגרמאניות, ארצות השפלה וסקנדינביה) היא הרבה יותר טובה מזו של ארצות דרום אירופה וצרפת (וכל שאר ארצות העולם). מצד שני, בישראל יש גרעין גדול של אנשים, כפי שנטע כותבת, שההורים שלהם חיו תקופות קצרות או ארוכות בארה"ב או אנגליה ולכן האנגלית שלהם מאוד טובה. מהבחינה הזו ישראלים בארה"ב דומים קצת למקסיקאים ולטינים אחרים באקדמיה, שהאנגלית שלהם טובה למדי. זה אומר משהו רע על ישראל: שמי שמגיע ממנה ללימודים בחו"ל הם בני אליטה די מצומצמת, ודי מופרשת משאר האוכלוסייה, שרמת האנגלית שלה כלל אינה מייצגת את האוכלוסייה הכללית — ממש כמו הלטינים שמגיעים לכאן (שוב, לא שוטפי הכלים בבתי הקפה אלא הדוקטורים לעתיד).

        אבל יש לי גם שאלה יותר מקצועית – האם אין הבדל בקושי ללמוד אנגלית בין דוברים של שפות גרמאניות או לטיניות לבין דוברים של שפה שמית? (למי שלא יודע – טל לינזן הוא פסיכו-בלשן מבטיח)

      • נועה ו Says:

        אנגלית היא שפה גרמאנית. ולכן, לדוברי שפות גרמאניות (בדיוק אותן ארצות שפירטת), יהיה יותר קל. הרבה יותר קל.
        אנגלית לא קרובה ללטינית, אבל ינקה ממנה הרבה. בתיאוריה, זה אמור להקל על דוברי שפות לטיניות. בפועל – רוב אלה שפגשתי קיטרו על זה הרבה, וטענו שבגלל שהן לא שפות קרובות, קשה להם ללמוד אנגלית ("ולכן אנחנו לא מדברים אנגלית").
        דוגרי, זה בולשיט. כי עובדה שישראלים יכולים. אבל נכון שלדובר שפה לטינית יהיה קל ללמוד שפה לטינית אחרת מאשר ללמוד אנגלית.

        אבל אני חושבת שאתה עושה עוול לבני הארץ. אתה משווה את האנגלית שלנו לאנגלית ילידית, ומצפה ממנה להיות מצוחצחת ורהוטה ונטולת מבטא. היא לא והיא לא יכולה להיות. אתה צריך להשוות אותה לרמת השליטה באנגלית של בני ארצות שאינן דוברות אנגלית. ובזה, אין לנו מה להתבייש.

      • יובל Says:

        אם יש משהו חיובי אחד בדחיפת הלשון הישראלית הארוכה לתרבות המערב היא רמת האנגלית של תושבי ישראל, בהשוואה למדינה שאינה דוברת אנגלית. מהתרשמותי הלא מקצועית מטיולים שונים בעולם ושליחויות מטעם עבודה, הישראלי הממוצע מנהל שיחה באנגלית יותר טוב מצרפתי, איטלקי, גרמני או ספרדי. בין היתר בזכות השימוש בכתוביות בטלוויזיה והיעדר הדיבוב המנוון והנוראי של האירופאים. אמנם לא בנושא זה עסק הפוסט המקורי (אלא ברמת שיח במוסד אקדמי ) – אבל חלק מהמגיבים מנסים לגרור אותו לכיוון של מבנה חברתי ושליטה אליטיסטית של ציבור דוברי האנגלית בישראל, ולדעתי אין לכך שום בסיס.

        ובהמשך לתגובה שמישהי כתבה כאן – אני מתחיל לפתח תיאוריה לפיה הפוסטים המלנכוליים של מנהלי הפוסט וחבריהם על הזרות, הניכור והריחוק בחו"ל הם תחמושת בה הם משתמשים לתיאור אהבתם לישראל, כמשקל נגד לדעות הרדיקליות שהם מציגים. ליבי נכמר ממש – הרי גם נהנים אתם לתאר את עצמיכם כאליטה דומיננטית ושלטת וגם נהנים לייבב על אכזריות החיים של תוצר המערכת הציונית בחו"ל.

        אשכנזים שלומדים בחו"ל כותבים על הבעיתיות בכך שהאשכנזים לומדים בחו"ל. אבסורד!

      • גל כץ Says:

        תגיד יובל, כואב לך משהו? למה כל הפולניות הזו תמיד? אני אכתוב לך מה שכתבתי למגיב אחר, "הגבאי מפתח תקוה", לפני זמן מה: למה כל הציניות והמרירות הזו? אם יש לך מה להגיד, באופן ענייני, אז תגיד (ואפשר לחלץ מהתגובות שלך כמה נקודות רלוונטיות במובן הענייני של המילה), אם לא, אז בבקשה תימנע מזה. יש כמה וכמה מגיבים פה שעמדתם הפוליטית שונה משלי, והם עדיין מצליחים להגיד דברים רלוונטיים ומעניינים שתורמים לדיון.

      • טל לינזן Says:

        בתגובה הקודמת שלי התייחסתי למבטא — אני לא חושב שלגרמנים קל יותר מלישראלים לשפר את המבטא שלהם באנגלית, בין היתר כי שני המבטאים די דומים.

        לגבי השאלה הכללית אם לדובר גרמנית קל יותר ללמוד אנגלית מלדובר עברית — אולי. אני לא מבין כלום בתחום הזה ולכן אגביל את עצמי לספקולציות. מן הסתם בהתחלה זה עוזר, כי שתי השפות כתובות באותיות דומות ויש קצת אוצר מלים בסיסי משותף ("חתול", "אמא", כאלה). לא נראה לי שיש הבדל משמעותי כשמגיעים לרמה שמדובר עליה בפוסט. הניסיון שלי הוא שכשלומדים שפה זרה אפשר לשלוט בדקדוק ובאוצר המלים הבסיסי תוך זמן קצר יחסית, והקושי האמיתי הוא לדבר באופן "אידיומטי", כלומר לבחור את הדרך המקובלת לומר משהו מבין שלל הדרכים האפשריות אך הלא מקובלות.

        לדוברי שפות קרובות יש לפעמים את הבעייה ההפוכה של false friends, מלים שנראות על פני השטח זהות בין השפות אבל בעצם המשמעות שלהן שונה. לפני זמן מה אמר לי השותף הגרמני משהו כמו "we became a letter", ולא התכוון דווקא לומר שהפכנו למכתב, אלא תרגם בטעות מ-"wir haben einen Brief bekommen".

        בכל מקרה, הגיניאלוגיה של השפה (העובדה שאנגלית וגרמנית שתיהן "שפות גרמאניות", כלומר לפני 3000 שנים היו אותה שפה) היא לא בהכרח הקריטריון העיקרי. עברית ואמהרית שתיהן "שפות שמיות". שלא לומר, עברית וערבית. ורובנו ניסינו ללמוד ערבית (אם לאמץ את ההכללות הדמוגרפיות לגבי קוראי הבלוג).

      • יובל Says:

        גל – אני מזהה נימה כבדה של ציניות ומרירות במרבית הפוסטים שאתם מפרסמים פה בבלוג, אז אנא אפשר לי לכתוב בדרכי שלי אם ברצוני לעשות כך.

        בניגוד למקורות הציניות והמרירות שלך ושל מרבית הכותבים פה (תחושת רדיפה, חיים בצל כבד של אשמה על פשעים שעמכם/מדינתכם מבצעת), המרירות שלי נובעת מהפטרנליזם המוחלט שמובע כאן כלפי יוצאי עדות המזרח בכל אחד מהפוסטים. נראה כי 'ארץ האמורי' הוא אחד המקומות בהם השליטה האשכנזית בארץ מנומקת, מנוסחת ומתוארת לאמת מוחלטת בצורה המרשימה ביותר, למעט אולי מתעמולת הבחירות של ש"ס. וממש כפי ש-200 סטודנטים בשיעור באונ' ת"א, אשר אינם יודעים להבדיל אם מי שלידם הוא חצי תימני או רבע ליטאי, זזים באי נוחות כאשר מרצה דרוזין מטיף בלהט על ההדרה המתמשכת של המזרחיים מהזירה הישראלית, כך אני מפתח מרירות וציניות כאשר כל פוסט פה מדגיש כמה "אתם" אליטה ואני עובד שחור. ולא משנה העובדה שאתם רואים בסגירות האליטיסטית הזאת דבר שלילי – אתם לוקחים אותה כמובן מעליו ולהרגשתי נוח לכם עם ההגדרה הזאת, שכוללת את עצמכם בתוכה. למזלי יש לי ביטחון רב בצמצום הפערים בין קבוצות אתניות שונות בחברה היהודית כמו גם בטחון בהיטמעות קבוצות אחת בשניה לאורך זמן, אז אחרי כתיבת תגובה אני חוזר לשגרת חיי הרגילה.

        אפילו בפוסט הזה, שעוסק בנושא שאינו אמור לעסוק בנושא, מתווספות שתי פסקאות על כך שאינני יכול להיות "מוח בורח". אולי גם אני רוצה לברוח עם המוח שלי לחו"ל? האם יש לכם נתונים על כמות הסטודנטים הישראלים הלומדים בחו"ל בחלוקה לקבוצות אתניות? כי בסביבתי הקרובה התוצאה די מאוזנת!

      • גל כץ Says:

        תשמע יובל, אתה יכול לכתוב מה שאתה רוצה. אנחנו ממעטים מאוד לצנזר תגובות, וודאי שלא תצנוזר תגובה מרירה או צינית. ובכל זאת, זה פשוט לא נעים ולא מסייע לכלום להאשים אנשים שהם לוקים ב"תחושת רדיפה". אם אתה חושב שזה יוצר שיחה, או מעורר סימפטיה לעמדה שלך, אתה מוזמן להמשיך. אני חושב שזה לא.

        אבל אני חייב לציין שבתגובה הזו, לראשונה, אמרת משהו שגרם לי לחשוב (וזה אחרי שסיננתי את התוקפנות) – שאתה מרגיש שאתה מודר מהאליטה בגלל כל הדיבור הזה על אשכנזים. אני מאמין לך. ואני מודה שגם ביקורת יכולה להיות מנגנון לסימון גבולות חברתיים. מומלץ לקרוא, בהקשר זה, מאמר של שרה חינסקי בשם "עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית" (נדמה לי שכבר הפניתי אליו פעם באחד הפוסטים). היא מראה כיצד הביקורתיות של האמנות הישראלית כלפי הפרויקט הציוני, וההצגה שלו כאוריינטליסטי, מסמנת מחדש גבולות בין אשכנזים למזרחים.

        מה לעשות? תשמע, אני לא יודע. יש מספיק נתונים על ההדרה הנמשכת של מזרחים בישראל (ראה את הדו"חות שמרכז אדווה מפרסמים). ואני חייב לציין שבכל הנוגע לכל האנשים שאני מכיר, יש רוב גדול של אשכנזים בקרב מי שנסעו לחו"ל. אגב, לפני כמה ימים פגשתי פה בניו יורק מדען ישראלי בשנות השלושים לחייו. הוא מאוד מצליח ואף הוצעה לו משרת פרופסור באחת האוניברסיטאות הגדולות בישראל. אלא מה? הוא ממוצא תימני, במקור משכונת מצוקה. הוא סיפר לי שכשהוא מגיע לארץ ונכנס לפיצוציה, הוא מרגיש שמצפים ממנו לדבר בצורה מסוימת, ואז – מבלי לבחור בזה – יוצא שהוא פשוט מדבר ככה. במלים אחרות, הוא מרגיש שכמזרחי הוא לא יכול להיות מדען. מצפים ממנו להיות משהו אחר.  והוא לא אוהב את זה. לכן הוא החליט להישאר בחו"ל.

        אז אני מבטיח להיות יותר מודע לדיבור המדיר הזה. אבל מה לעשות שיש גם אילוצים עובדתיים.

  7. יוסי Says:

    כמו שעפרי אמר, בעיית השפה (אני הייתי אומר הזרוּת) מתקזזת לפעמים עם כל היתרונות שבלמידה בחו"ל. וכמו שנטע כתבה, זה לא תמיד ככה. יש ישראלים שמדברים מצוין, יש שמדברים נורא אבל מצליחים להתגבר על כך בזכות מוח מבריק (למשל, דן אריאלי), ויש שהבטחון וההזדמנויות האקדמיות בחו"ל נראים להם מכריעים יותר מהזרות שהשפה והתרבות כופה עליהם. הכרתי כמה ישראלים באקדמיה בארה"ב, וכמעט כולם חזרו כי נמאס להם מהזרות, ולא בגלל אף סיבה אחרת.

    מנסיוני, השפה היא מכשול מכריע לא רק בתקשורת עם הזולת וביחס שלו אליך, אלא גם ביכולת להמשיך ולהיות מבריק. אם הסביבה שלך לא ישראלית יתר על המידה, אז אחרי שנה-שנתיים אתה מתחיל לחשוב באנגלית, ואת השיחות האקדמיות העמוקות שלך אתה מנהל באנגלית. ואז, המחשבה כבר לא קולחת כמו בעבר ויתכן שגם היצירתיות נפגמת.
    בנוסף, קשה להעמיק בקשרים עם האמריקאים. לא בגלל הסטריאוטיפ המתנשא כאילו הם שטחיים ואנחנו כאלו עמוקים. אלא בגלל הרקע התרבותי הנחוץ לקשר מיידי, קולח וחזק.

    • רחל Says:

      שפה היא מכשול מאד רציני ואני מאד מסכימה איתך שהיא מתבטאת בקושי להמשיך להיות מבריק. אני רואה בזה יתרון אדיר. החוויה של להיות באופן קבוע האדם הכי טיפש בחדר היא מתסכלת, אבל חינוכית להפליא, ועם הזמן מלמדת לנסות להרשים פחות ולהקשיב יותר.

      • רועי Says:

        האמת שזו נקודה מעניינת מאוד. אני חושב שהחיים באמריקה לימדו אותי צניעות מסויימת שנעדרה לחלוטין מהקיום שלי בישראל. בישראל אני בן לשכבה השלטת, אומן של הלשון העברית, מסוגל לנחש את מחשבותיהם של אנשים עוד לפני שהם פותחים את הפה ולשפוט אותם תוך שניה. באמריקה לעומת זאת אני מוצא את עצמי מקשיב הרבה יותר ומנסה להבין את מניעיהם של אנשים. ההגירה הפכה אותי לבן אדם טוב יותר. 🙂

  8. avgadyavor Says:

    מעניין אם הבעיה שכיחה יותר בתחומים בהם יכולת רטורית קשורה באופן הדוק יותר לתחום האקדמי, תחומים שיש בהם שיח ועיסוק בשיח וכו'.
    רוצה לומר – האם הבעיה דומה עבור סטודנטית לפיזיקה וסטודנט לספרות?

  9. אפרת Says:

    http://www.hebpsy.net/articles.asp?t=0&id=2555

  10. אנה Says:

    אולי הפתרון הוא לא להיות שייך לאליטה (שוב אמרנו 8200) ולא ללכת ללמוד באוניברסיטת יוקרה בארה"ב. בתור מי שלמדה וגרה הרבה שנים באנגליה הסתדרתי שם מצוין מכל בחינה אפשרית. למדתי באוניברסיטה טובה אך לא יוקרתית ותחרותית יחד עם סטודנטים אנגלים ובינ"ל ולרגע לא הרגשתי זרה, לא שייכת או כאילו המבטא שלי גורר יחס מתנשא או מזלזל. למען האמת הסטודנט היחיד שסבל קצת הקנטות בגלל המבטא היה האוסטרלי.

    אני נוטה לצדד באזרחית ישראל וגם חושבת שאולי הבעייה היא בכותבת עצמה שכל כך התרגלה לקיום פריווילגי ונערץ שלא הצליחה להסתגל להיותה עוד סטודנטית מהשורה. זו תופעה ידועה ונדמה לי ששמה האנתרופולוגי הוא "זנב לאריות"…

    מעבר לכך יש נטייה מעט מקוממת באתר הזה לעשות הנגדה של אותנטי ולבנטיני מול אירופאי וקוסמופוליטי תוך נטייה לזלזל מעט במי שרוצה ומנסה להשתלב יותר במרחב הבינ"ל. חלק מהכותבים באתר הנמצאים בחו"ל כבר דיווחו לא מעט על תחושת הזרות והניתוק מהשפה שהם חשים אבל אני חושבת שזה חשוב לתת גם ביטוי לכאלה שהחוויה שלהם יותר חיובית.

    בסופו של דבר האופי האישי של אדם מסויים הוא מה שייקבע במידה רבה את יכולה ההסתגלות לחיים בחו"ל ויש הרבה , כמוני למשל, שמוצאים שפה יותר משותפת עם אנשים בעלי תרבות אנגלו-סקסית מאשר ישראלים. לטעמי גם בוז לגבולות ולאומיות הוא ערך חיובי ביותר.

  11. Assaf Says:

    נטע,

    תודה על פוסט משעשע ומעורר מחשבה.

    אני רק הערה: כתבת ש"האמריקאים מקדשים את התוכן על פני הצורה". לא יודע כמה זמן את כבר באמריקה. אחרי 8.5 שנים רצופות כאן ו-10 שנים מצטברות בסביבת עבודה אמריקנית, רובן באקדמיה, אני חושב בדיוק ההיפך.
    התרבות האמריקנית הפכה להיות כזו שמקריבה את התוכן עבור שימור הצורה, וזו גם אחת הסיבות העיקריות להידרדרותה של האימפריה. חברות תוכנה הן אולי המקום המשמעותי היחידי בו זה לא לגמרי נכון. באקדמיה לצערי הצורה שולטת בכיפה.

    אם זה מחריף עוד יותר את החששות שלך בקשר למבטא וכו', אני מתנצל מראש…

  12. פרידריך גרוס Says:

    התבכיינות ישראלית טיפוסית. נמאס לשמוע את התלונות על הקושי בהסתגלות לחיים בחו"ל משל הייתם מהגרי עבודה מאריתראה. אפס יכולת להתערות בתרבות המקומית, אפס יכולת לחיות מחוץ לרדיוס של 10 ק"מ מאמא (תסמונת הכפר הדרוזי), אפס יכולת לתת תפוקות (כן, באוניברסיטה בחו"ל גם צריך לעבוד ולהציג תוצרים).

    ארצות דוברות אנגלית קולטות מיליוני מהגרים בשנה. הרוב מתמודדים עם הקשיים. ישראלים תמיד מאשימים את השיטה, האוכלוסיה ועכשיו גם השפה!

  13. אלי א. Says:

    מבטא?!!! מבטא?!!! זה מה שמטריד אותך?
    אני עד היום לא מצליח לקרוא טקסט באנגלית ולהבין אותו *באמת*. וזה אחרי קריאת אלפי עמודי אנגלית במהלך תואר ראשון.

  14. יוסי Says:

    האמת שגם עם מבטא ממש בסדר בחו"ל, אם מטרת הפוסט לגרום למחשבות שניות בקשר להגירה אז אני רואה צורך להגיד בפומבי שמבטא זר זה דבר סקסי ושבכל אוניברסיטה המרצים מוכנים לעשות את המאמץ ולהבין אותך. אנא תשקיעו מאמצים להתגבר על הצדדים המכוערים של הישראליות, המבטא הוא לא אחד מהם.

    חוצמזה שמהניסיון שלי בגרמניה ומהכרותי עם המון אנשים שלמדו גרמנית בגיל מבוגר, דווקא לישראלים אין מבטא כבד במיוחד, גם בהשוואה לאירופאים אחרים. הכי מסכנים הם הויאטנמים שגם אחרי המון שנים בגרמניה עדיין מדברים במבטא נורא חזק ולא בגלל שהם לא התאמצו ולמדו את השפה.

  15. רועי Says:

    מבטא אמריקאי הוא בהחלט אחד הקשים יותר לאמץ: כל אותן תנועות שהן תמיד ב"אמצע", לא חולם, לא קמץ, אלא משהו שביניהם בהחלט מצריכות קצת תרגול. מצד שני אחרי כמעט חמש שנים בארה"ב אני יכול להבטיח שהגיה היא בהחלט משהו שמשתפר יחסית במהירות כל עוד מרבים לחשוב ולדבר באנגלית. המפתח הוא לא ליצור "בועה" של עברית סביב עצמך. כל אותם ישראלים שייבאו עמם סניף קטן של תל אביב או באר שבע ומדליקים נרות שבת עם ידידיהם הגולים כל יום שישי, נוטים לשוחח במבטא די רע. אני ממליץ בחום ליצור קשרים עם כל הקווינים, הראיינים, המאטים והכריסים ולהשאיר את יוני, תומר ועידן לשיחות טלפון מזדמנות. אגב, כהומו, הדרך הטובה ביותר ליצירת קשרים כאלה היא כמובן המיטה.

  16. רני Says:

    לרועי שלומות
    כישראלי זקן שבילה, לפני שנים רבות, שנים לא מעטות בארה"ב נהנתי מהבלוג ומהמגיבים. אבל אתה השיא, כמעט והתאהבתי בך, מרחוק. כתבת : " אגב, כהומו, הדרך הטובה ביותר ליצירת קשרים כאלה היא כמובן המיטה". ואתה חושב שמתת האל הזו ניתנה רק לכם, המיוחדים? וכי אנחנו שלא יצא לנו להיות הומואיים לא למדנו , בהיותנו בארה"ב, אנגלית במיטה מבטי, מרי, וטביטה וגם קצת נורווגית מגיטה וספרדית מגאצ'י היא גרציאלה הזכורה לטוב.

  17. ארז Says:

    "בעיית השפה" ו"לוליטה" של נבוקוב

    הפוסט משך את תשומת ליבי מכיוון שהוא מתאר חוויה מאוד מוכרת לכל ישראלי שמשרך דרכו באקדמיה בארצות הברית, ובמיוחד בדיסיפלינות בהם השיח והמלל הם המדיום העיקרי דרכו נעשה המחקר, אם לא התפוקה לכשעצמה (במקרה שלי, אנתרופולוגיה). השפה היא הבסיס לדיון, ורק שליטה בניואנסים הדקים שלה מאפשרת להבין לעומק מה שקלפורד גירץ כינה "תיאורים גדושים" (Thick Description) ספרות מהסוג הזה שסטודנטים לתארים מתקדמים מצופים לקרוא ולעכל בשטף מהיר מציבה אתגר אמיתי לסטודנט ישראלי מתחיל (או למעשה ברמה כזו או אחרת לכל סטודנט זר אחר). בייחד עם קשיי המבטא שמתחדדים בסמינרים מתקדמים בהם אוצר המילים לקוח בעיקר מהספרות הכתובה, יש הרבה תחושה של חוסר אונים בתחילת הדרך.

    לפני כשנתיים נכחתי בכנס בשם "החברה לארכיאולוגיה תיאורטית" (Theoretical Archaeology Group), ועל אף שהגעתי לכנס בתחושה שהשליטה שלי באנגלית טובה למדי, הבנתי מעט מאוד מהשיח. למרות המאמצים הבלתי פוסקים להתערות בשפה ובתרבות, נדמה כי הרבדים של האנגלית הם אין סופיים ותמיד יופיעו היבטים חדשים שלא הכרתי קודם – במידה כזו שמעלה שאלה לגבי היעילות של המדיום הזה בדיסיפלינות שאמורות להיות "מדעיות", במקרה הזה – מדעי החברה. טקסטים מופשטים ופוסט מודרניים של ג'ודית בטלר ואחרים (למשל מייקל שנקס ולין מסקל בארכיאולוגיה תיאורטית) משופעים בניואנסים של לשון והתייחסויות לרבדים שונים של השפה באופן שמקביל את הקריאה בהם לניתוח של פרוזה ספרותית ושאינו מאפשר תרגום מילולי. מההיבט הזה, מובן שאתגר השפה לסטודנט למדעי הרוח והחברה שונה מהאתגר של תלמידי מדעי הטבע.

    אבל מעבר לתחושת חוסר האונים והאתגר של ראשית הדרך באקדמיה האמריקאית, ההתמודדות עם האנגלית מציבה את הסטודנט הזר בעמדה מופלאה של היכרות אמצעית (כנגד ההיכרות הבלתי-אמצעית) עם השפה שמאפשרת הבנת היבטים שלעתים נעלמים מדוברי השפה כשפת-אם עצמם. ולדמיר נבוקוב היטיב לעשות שימוש בהיכרות הזו ביצירות שכתב באנגלית.

    נבוקוב, ששפת אימו הייתה רוסית, מופיע עם ספרו "לוליטה" ברשימות הנובלות הטובות ביותר באנגלית של המאה העשרים. הקריאה בספריו מהנה במיוחד למי שאינו דובר אנגלית, מתוך ההזדהות עם ההבחנות והתצפיות שלו על השפה. לוליטה משופעת בתצפיות כאלו:

    “Around Christmas she caught a bad chill and was examined by a friend of Miss Lester, a Dr. Ilse Tristramson (hi, Ilse, you were a dear, uninquisitive soul, and you touched my dove very gently). She diagnosed bronchitis, patted Lo on the back (all its bloom erect because of the fever) and put her to bed for a week or longer. At first she “ran a temperature” in American parlance, and I could not resist the exquisite caloricity of unexpected delights – Venus febriculosa – though it was a very languid Lolita that moaned and coughed and shivered in my embrace. And as soon as she was well again, I threw a Party with Boys.”

    המשחק שלו עם ניבים שהאנגלית משופעת בהם הוא חלק בלתי נפרד מהיצירה עצמה. ואכן, נבוקוב מתאר את יחסיו עם השפה כרומן בפני עצמו –

    “After Olympia Press, in Paris, published the book, an American critic suggested that Lolita was the record of my love affair with the romantic novel. The substitution “English language” for “romantic novel” would make this elegant formula more correct. But here I feel my voice rising to a much too strident pitch. None of my American friends have read my Russian books and thus every appraisal on the strength of my English ones is bound to be out of focus. My private tragedy, which cannot, and indeed should not, be anybody’s concern, is that I had to abandon my natural idiom, my untrammeled, rich, and infinitely docile Russian tongue for a second-rate brand of English, devoid of any of those apparatuses – the baffling mirror, the black velvet backdrop, the implied associations and traditions – which the native illusionist, frac-tails flying, can magically use to transcend the heritage in his own way.”

    וכך אני מציע לראות את האתגר של סטונדנט ישראלי עם השפה האנגלית – יחסים המתפתחים באופן מודע וכהיכרות אמצעית עם מדיום חדש. לא מתוך רצון להתערות בקרב דוברי שפת האם, אלא מתוך הכרה בעוצמה של הזווית החיצונית שטמונה בנו ושימוש בזווית הזו באופן שבו האתגר הופך להיות משחק מהנה, אם לא רומן של ממש.

  18. פיציקטו Says:

    איזה יופי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: