היהודים ואנחנו

by

היפ הופ ציוני

ביום ראשון האחרון נכחתי באירוע ההשקה של Celebrate Israel Project, תשובה ציונית הולמת לשבוע האפרטהייד המתקיים כעת בקמפוסים ברחבי ארה"ב. כשליח ארץ האמורי בניו יורק, העיר היהודית הגדולה בעולם, לא יכולתי להפסיד אטרקציה חינמית שכזו: הבטיחו לי נאומים של השר לענייני תפוצות יולי אדלשטיין ושל סגן יו"ר הכנסת מגלי ווהבה, ולקינוח – הופעה של הדג נחש.

בשעה שבע בערב נכנסתי בשערי "ברוך קולג'” בשדרות לקסינגטון מוסד יהודי מיתולוגי, מהימים בהם הכניסה להרווארד או לקולומביה היתה חסומה בפני יהודים (כיום הם מרכיבים כ-30% מהסטודנטים בקולג' היקר והיוקרתי של קולומביה, בעוד שבברוך, הציבורי, רובם של הסטודנטים הם היספאנים ומהגרים אחרים). האבטחה היתה כבדה. מסביב היו המון יהודים, כולם ציונים ונלהבים למראה. אם כדי לראות עיר אירופית אמיתית, כך אומרים, צריך להרחיק עד בואנוס איירס, אז כדי לראות ציונים אמיתיים מוטב להתרועע עם יהודים אמריקאים. את זמנו של הקהל, עד תחילת התוכנית, הנעימה מצגת נעימה – בעיקר של חוף הים בתל אביב (מהמון זוויות).

הקונסול אהרוני. היהודי הגבוה בעולם?

את האירוע הנחה אחד רבי ג'ו פוטסניק, טיפוס גוץ בשיער מאפיר, שופע הומור אורי אורבכי. הקונסול הכללי בניו יורק, עידו אהרוני, הוא, אליבא דפוטסניק, “היהודי הגבוה בעולם", ואילו השר אדלשטיין הוא ההוכחה ש"אחד ועוד אחד שווה אחד" (לא הבנתי את הבדיחה). תפקידו של דובר אחר, מלקולם הונליין, סגן יו"ר ועידת הנשיאים של הקהילות היהודיות, הוא קשה, היות ש"בעולם יש 14 מיליון יהודים ולכן גם 14 מיליון נשיאים". בקיצור, הבנתם את הז'אנר. וזה, אגב, אירוע הפתיחה של פרויקט שאמור to energize את ה-HASBARA בניו יורק רבתי. עוכרי ישראל יכולים לישון בשקט.

עוד לפני סדרת הדוברים המרגשים (לצערי ח"כ ווהבה לא הופיע בסוף) נחשפנו לסרטון הסברה קצבי. זה נפתח עם ערבי בודד, בגלביה צחורה, מהלך בדממה באמצע המדבר ומסביב רק חול וחול. הלבן הלבן רוכן אל הקרקע וחופן אדמה מתפוררת, הזולגת מייד בין האצבעות. בין רגע הוא נעלם והכל נעשה ירוק מסביב, שדות עגבניות וחממות פרחים עד קצה האופק. פתאום המון אנשים רוקדים. איזו עגבניה נזרקת לחלל ונוחתת בישיבת דירקטוריון הייטקית ומחוייטת. כל מיני צורות באויר – משהו שמזכיר סליל דיאנאיי, וגם טלפון נייד. כמה אתיופים רוקדים ברייקדנס בוויה דולורוזה, ליד ההוספיס האוסטרי, הנזירות מצטרפות ומפה לשם הן כבר מצביעות בקלפי כחולהלבנה, יחד עם "אשה מוסלמית" בכיסוי ראש. רשמתי לעצמי בפנקס: "לא לנתח. מטרה קלה מדי”.

ואז הדג נחש. אבל האמת שלא מעניין אותי לכתוב "ביקורת על הדג נחש" (את רוב מה שאפשר להגיד בסוגיה עפרי כבר אמר כאן). כל האירוע היה בעיקר מצחיק, וקצת עצוב. הסתכלתי על שאנן סטריט מקפץ על הבמה, באיזו חולצת כפתורים מבריקה, מזמר את המלים הביקורתיות, לכאורה, שרוב הקהל לא הבין. ניסיתי לכעוס עליו ולא הצלחתי. הוא נראה כמו דובון צעצוע קשור בסרט שנשלח בחבילה לדוד מאמריקה. אלא שהדוד מאמריקה, כמו תמיד, משלם ישירות או בעקיפין על המתנות של עצמו. הדג נחש הפכו לעוד ספקטקל של קיטש יהודיאמריקאי, והשתלבו היטב עם התפייטותו של חבר מועצת העיר מברוקלין על פרס נובל והיהודים.

והנה מחשבה שצפה בי, שעה שהאזנתי לגברת ג'ניפר פאלק מ"המועצה היהודית ליחסי קהילה": שמא הציונות כולה היא ספקטקל של קיטש יהודיאמריקאי, מתנה שהדוד מאמריקה שולח לעצמו?

היודוציונים

מבחינה פוליטית, המודרניות היהודית הולידה שני סיפורי הצלחה: הציונות והתפוצה הגדולה בארה"ב. בשני המקרים הצליחו יהודים, במספרים גדולים מאוד, לשמר את זהותם כיהודים ובה בעת לכונן לעצמם חופש קולקטיבי ואישי. עם זאת, אם נחשוב על זה, בעשורים האחרונים שני הסיפורים הותכו לפרויקט פוליטי אחד ויחיד, נקרא לו היודוציונות. המדינה הציונית כפי שהתגבשה מאז 67', כבריון שכונתי עם מעט מאוד עכבות, לא היתה יכולה לשרוד אילולא התמיכה הכלכלית והפוליטית של הדודים מאמריקה, ואילו יהודי ארה"ב, מצדם, זקוקים לישראל כמוקד של זהות אל מול היחלשות הזיקה הדתית וההתבוללות המתרחבת.

יהודי אמריקה, לפיכך, נושאים באחריות להתנהלותה של ישראל בארבעים השנה האחרונות. זו אחריות דומה לאחריות של כל אחד מאיתנו, היהודים בישראל – אם לא גדולה יותר מזו של חלקנו, אלה הרחוקים מעוגת הכוח הנפרסת בתל אביב, וושינגטון וניו יורק. יתרה מכך: הדימוי הקיטשי, הסכריני שהיהודים בארה"ב יצרו לישראל מקשה על כל שינוי פוליטי רדיקאלי, היות שישראל חייבת להישאר מין מולדת ערטילאית, עיר מקלט לאחרית הלא ברורה (והלא סבירה) שבה האנטישמיות באמריקה תזקוף את ראשה.

אדם בערבה. יחיאל שמי (~1951)

הרי יש מתח בין הפרויקט הציוני לבין התפוצות, שמכונת התעמולה היודוציונית מנסה לטשטש. אם היה (או יש) סיכוי לציונות, כמו לכל כובש בהיסטוריה, זה בהשתלבות והתבוללות בעמי האזור. ולדימיר ז'בוטינסקי הבין את זה, ולכן דרש, כפי שכותב דמיטרי שומסקי, שבמדינה העתידית היהודים – בניגוד לכל עדה אחרת – לא יוכלו להתנהל כעדה דתית סגורה. ההצטרפות אל הקבוצה היהודית תהיה חופשית ולא תותנה בהמרת דת, וזאת בניגוד לקבוצות האחרות שיוכלו לשמר אוטונומיה תרבותית ודתית (וזה כחלק מפרוגרמה דו-לאומית רחבה יותר). זו היתה דרכו לוודא שהמדינה הציונית תהיה ליברלית ויהודית כאחד: כל הקבוצות ייהנו מזכויות קולקטיביות אבל יהיה תמריץ ניכר להצטרף לרוב היהודי. אלא שזה "רוב יהודי" שונה מאוד מזה שמדברים עליו עכשיו. מדובר בגוף האזרחים האינקלוסיבי, החילוני, של המדינה הדמוקרטית. הגם שעדיין יקראו להם "יהודים", ספק אם יהודי ארה"ב (או התפוצות בכלל) היו יכולים להזדהות איתם.

היות שירשנו מז'בוטינסקי רק את האלימות ו”קיר הברזל”, ללא המוכנות להיפתח למרחב שסביבנו, קיבלנו את הבעיה עם הציונות בצורתה הנוכחית: מצד אחד, מדובר בבריון שכונתי, ומצד שני, זה בריון שכונתי הרואה עצמו כנציג הדמוקרטיה, הקידמה והמוסר עלי אדמות, ואף זוכה לאשראי בינלאומי ניכר הודות לדימוי הזה. אני חושד שהסירוב להיפתח למרחב משקף (גם) את האינטרס של יהודי ארה"ב, כמו גם של הממסד הציוני הזקוק להזדהותם. במלים אחרות, הציונים חייבים להישאר יהודים (שלא לומר אשכנזים) — דומים מספיק לחבר המועצה מברוקלין, כאלה שיכולים להבין בדיחה יהודית טובה (או לפחות להעמיד פנים).

מילא היינו נשארים יהודים אותנטיים, על כל המשתמע מכך (פרס נובל, היינריך היינה וכו'), אבל הפכנו ליהודים בעולם הדימויים – למשל בפגישות עם הדוד מאמריקה ובריונים קוזאקים בממשות. בפועל, מממשת הציונות את "קיר הברזל”, אך ברובד הדמיוני אוהבת לחשוב על עצמה כמופע של "תיקון עולם" – יהודי ואוניברסלי כאחד – ובמסגרת זאת כעליונה ונבדלת משכניה.

דרך אחת להתמודד עם הבעיה היא לגרום לבריון לחדול מבריונותו. אבל זה לא נראה לי מעשי – בריונים בשכונה הזו יש הרבה, כמו בכל שכונה אחרת. מה עוד שגם אם ישראל תחדל מבריונותה העכשווית, יש את בריונותה ההיסטורית, זו העומדת בבסיס קיומה במרחב. התכחשות לבריונות ההיסטורית משמעה ביטול עצמי.

לכן, במקום להרוג את הבריון, עדיף להחליש אותו מאוד, באופן שישיב מידה של איזון וצדק אל הארץ, ואולי גם יאפשר התערבבות הדדית (או שזה כבר קורה?). במסגרת זו יש לנטרל את הדימוי הנרקיסיסטי המזין את שיגעון הגדלות של חלק ממנהיגינו ואת התמיכה העיוורת מצד יהודי ארה"ב.

המהפכות בתוניסיה ובמצרים הן כמובן התפתחות חיובית ביותר, מבחינה זו, ומאיימות על אחת האקסיומות של היודוציונות: ישראל כ"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון". שלא במפתיע, היה נראה שתותחי הקיטש בברוך קולג' מתקשים להתמודד עם הסתירה המבעבעת בין האקסיומה לממשות. אני נשבע לכם שמלקולם הונליין הוציא מפיו את המשפט הבא: “בקהיר אין מצעדים נגד ישראל. זה מפני שישראל מהווה בשבילם מופת של דמוקרטיה!” (מחיאות כפיים).

נגן קרן, אחיעם (1964)

בעיניי דבר ההבל הזה, מפי מנהיג יהודי חשוב, משקף קושי אותנטי להתמודד עם המציאות החדשה: יהודים אמריקאים רבים רוצים להישאר המיעוט הליברלי המתייפייף שתומך בדמוקרטיה ובכל מיעוט על פני הגלובוס, ומצד שני לשמר את תמיכתם האיתנה בישראל (המלווה, לעתים, בבורות מזעזעת באשר לנסיבות באזור). אם אתם חושבים שזה רק הונליין (שהוא שמרן רפובליקאי), אתם טועים. זה גם, למשל, סטודנט צעיר שישב אתי באחד הסמינרים. הוא קורא היידיגר והגל, וחולצת הפלנל שלו ודאי נרכשה לאחרונה בוויליאמסבורג, אבל הוא מדבר בעיניים נוצצות על מסע ה"תגלית" שעשה בחורף האחרון (לטיול של הקיץ הקרוב, אגב, הגישו מועמדות לא פחות מארבעים אלף צעירים אמריקאים). אל מול הסתירה העצמית הזו, עטופה בסוכר – בין פוליטיקה פרוגרסיבית בכל תחום, כולל תמיכה במהפכה המצרית, לבין הזדהות עיוורת עם ישראל – אני מכבד יותר טוקבקיסטים כנים בוויינט.

עם זאת, אולי יש מקום לתקווה: אחרי הכל מדובר ביהודים ממוצא מזרח אירופי, ממש כמוני, ועם אנשים מסוגנו יש משהו שתמיד עובד – רגשי אשם. אז הנה, גם אני אתנסה בז'אנר הפופולארי של “מכתב ליהודי אמריקה”:

יהודים יקרים, אתם אחראים, ממש כמונו, לגזענות ולאכזריות שגברו בעשורים האחרונים. ההתגייסות שלכם להפסקת המצב הזה אינה "תיקון עולם" מוסרני היא חובתו של הנוגש כלפי קרבנו. במסגרת זו, אשמח אם תרפו בהדרגה מהמדינה שעזרתם ליצור, ותיפרדו מהפנטזיות הקיטשיות שלכם עליה.

עדיף גם שתפסיקו – המעטים מכם שטורחים – לעלות לארץ. זהו. איחרתם את המועד. אם חלילה תיקלעו לצרה, אנחנו נעזור. אבל בינתיים, נראה לי שראוי יותר לקלוט פליטים יהודים ופלסטינים – ואפילו אפריקאים – מאשר את בני המעמד הבינוניגבוה של המדינה העשירה בעולם. ארץ ישראל, בניגוד למשתמע מסרטון ה-HASBARA, מעולם לא היתה ריקה, וודאי שאינה ריקה כיום. יש בה הרבה ערבים ויהודים ומעט מקום ואויר, ואפילו הדירות ברחביה הן משאב נדיר.

היודוציונות, לסיכום, היא מקור לסתירות עצמיות משני צדי האוקיינוס. בישראל היא מתחזקת ישות יהודית טהרנית ובדלנית, המתכחשת לארציות ולמזרחתיכוניות של עצמה, ואילו באמריקה היא חושפת את הפוליטיקה היהודית הליברלית בכל צביעותה. ברור למה היצור הדוראשי הזה, היודוציונות, חי ומתפקד: הממסד הישראלי מקבל כסף וגיבוי פוליטי וצבאי, ואילו הדודים באמריקה מקבלים זהות ואידישקייט. עם זאת, נראה לי שבטווח הארוך הוא מאיים על האינטרסים של שני הצדדים. במקום להרוג אותו, אפשר – וצריך – לבצע ניתוח הפרדה. או אז יוכלו היהודים בארה"ב להמשיך ולשגשג, ואילו הציונות תנצח, כלומר תגשים עצמה ותיעלם.

העם הציוני, הערביעברי, הפלסטינו-יהודי – או, אם תרצו, הכנעני – יוכל להכריז סוף סוף על עצמאות.

שבזיה, יצחק דנציגר (1939)

תגים: , , , , , , , , , , , , ,

36 תגובות to “היהודים ואנחנו”

  1. irity Says:

    מתחיל מצויין נגמר מבולבל בשלב ההמלצות. התיאור מדוייק, למעט מרכיב חשוב מאד. אתה כותב שהתפוצה היהודית באמריקה זקוקה לישראל בשביל זהות ו"תעודת ביטוח", זה הרבה יותר מזה. ההתעשרות והתבססות הפוליטית של היהודים באמריקה החלה בעיקר אחרי ששת הימים. מעבר למרכיב הסוציולוגי- פסיכולוגי (החלפת ההשפלה של מיעוט לאחר שואה בתחושת גבורה וזקיפות קומה), גם העניין הכלכלי-פוליטי , היהודים נכנסו לתפקיד של מתווכי מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון, עסק משתלם בהחלט. (גם השדולה הטורקית, והקופטית-מצרית, וההינדית מאד מבוססות ותורמות להשפעה של הפזורה שלהם, מכוח התפקיד כמתווך לארץ המולדת שלהם, כפרשנים, מרגלים ו"מומחים" לארצות שמהם באו).

    לא הזכרת את תפקידה של ישראל בהלבנת הון מסיבית ובסיוע להתעשרות של המוגולים היהודים, תופעה די מאוחרת ששלובה בהשקעותיהם בישראל.

    ניכר שלמרות התחכום היחסי שלך (לעומת מה שאני ובנות דורי היינו, בהקבלה) אתה עדיין תמים מאד ביחס ליחסים שבין ישראל לתפוצה הזו. ברור גם לך, עם זאת, שאין הם יכולים לאפשר לכולנו, יושבי ציון, להנות מהתנאים שלהם, כי מישהו צריך להיות בשוחות. ומכאן ש"הערבות ההדדית" היא בלוף גדול מאד. הנשק של ישראל נגדם, כאשר הם סוררים, הוא רק בייזום וחירחור "תקריות אנטישמיות" כפי שנעשה בתפוצה הפרענקית, כדי להזיז אותם משם, אבל נידמה לי שבחורנו מפחדים לעשות את השטיקים האלה באמריקה, ובנוסף לכך הם יעדיפו להגר בעצמם, או לקבל חצי תאגיד, במקום לעשות בעיות כאלה. בסופו של דבר למי שיש יותר כסף, יש את הכוח.

    וכל זה לפני הדיון בשאלות הפחות חרושות של סחר בנשים וסמים, אם וככל שיש.

    • עומר Says:

      איריס, אני לא מסכים כמעט עם דבר שכתבת. אבל אעיר רק במישור העובדתי, בו, להבנתי, את כותבת דברים מופרכים: העוצמה הפוליטית והכלכלית היהודית מתרחשת לפני מלחמת ששת הימים, כמו שיודע כל מי שמכיר את הנפשות הפועלות בממשל קנדי (ובמידה פחותה יותר גם ממשל פרנקלין רוזוולט) וג'ונסון, והדמויות הבולטות בתקשורת האמריקאית בשנות ה-50 המאוחרות ושנות ה-60.
      אין ספק שהם הסתייעו בשבירת ההגמוניה ה-WASP-ית של שנות ה-60, אבל זה רק חיזק תהליך שהתרחש כבר כמה עשורים לפניו (רק לסבר את האוזן, השופט העליון היהודי הראשון, לואיס ברנדייס, ממונה לתפקיד ב-1916)

      אגב, מעניין איזה תועבה ישראלית אחראית לדעתך להתעשרות והתבססות היהודית בגרמניה בשנות ה-20?

      • irity Says:

        אופס, נקלעתי לצרה.

        משה רבנו גם כן היה לפני 67.

        בעיני מה שיותר מעניין זו ההתנגדות פה לפרשנות המעניקה לישראל יותר כוח במשוואה. אולי זה מחזק מאד את התיזה של גל כץ בפוסט הזה.

        מחמת עצלות אני רק מפנה לגוגל על השאלה של "כוחם של היהודים באמריקה לאחר 67": http://www.google.co.il/search?rlz=1C1CHEU_iwIL384IL390&sourceid=chrome&ie=UTF-8&q=jewish+power+in+the+USA+after+67

        אני לא המצאתי את הטענה, אפשר לחלוק עליה, אבל היא בהחלט לא חדשה ולא נשלפה ממוחי הקודח הרגע.

        דוקא הטוענים שזה לא כך, חותרים תחת הטענות של מדינת ישראל ש"בלי ישראל חזקה" וכולי וכולי…מעניין.

        השאלה על מצב היהודים בגרמניה בשנות העשרים מועלית כאן כי ?

        אולי מבצבצת פה הגישה הא-היסטורית שאם רק יתנו ליהודים, הם ימריאו אל השמיים הפתוחים. לא טענתי שלא, ההסטוריה היהודית רצופה עליות ומורדות, זה עדיין לא מייתר את החשיבה ההסטורית הרגילה, שמנסה ללמוד תהליכים בצורה רציונאלית. לפי הגישה שלך עומר, אפשר לסגור את המחלקות להסטוריה ופשוט להגיד, שלפעמים זה ככה, לפעמים ככה, אבל נצח ישראל לא ישקר. וזה כל תולדות העולם. אני לא מבינה למה אני טורחת לענות, ניראה שיש פה איזו אגרסיה שאינה קשורה לנושא הדיון וגם לא לטענות שלי. ניחא.

        המילה תועבה אינה שלי והייחוס ל 67 אינו תלוי ערך בדיון הזה, אלא ציון עובדה היסטורית שזו מלחמה שישראל ניצחה בה.

      • עומר Says:

        אכן, עצלות להפנות לגוגל: רוב הקישורים הראשונים עוסקים בגידול בעיסוק הציוני של יהדות ארה"ב אחרי 1967, נושא שונה לחלוטין מעצם קיומו של כח כלכלי ופוליטי, ומהר מאד (באותו עמוד ראשון) מגיעים לקישורי תיאוריות קונספירציות אנטישמיות (השואה כתרגיל וכדו'). אם אלה האילנות שבהם התפיסה הזאת נתלית…
        (ואין לי בעייה גם אם זו תפיסה קיימת – זה לא הופך אותה לנכונה)

        השאלה על כוחם של יהודי גרמניה בשנות ה-20 מועלית כי במענה להערה של מישהו אחר אמרת שחייבת להיות סיבה (כלומר, מעין קונספירטיבית, לא סתמית) להצלחתם של היהודים. העלית (במשתמע, בזלזול) אפשרות של נדיבות ואהבה, והשתמע שהרבה יותר רצינית תפיסתך שזה נובע מכוחה של ישראל. כיון שכך, רציתי לדעת מה התיאוריה שבאמצעותה את מפרשת את התבססותם של יהודי גרמניה.

        כיון שלא העליתי שום טענה של "בלי ישראל חזקה" לא ברור לי מה זה קשור. יתר על כן, בהתחשב בכך שגם יהודי גרמניה היו מבוססים, ולהם קרה מה שקרה, ברור שטיעון כמו שלי לא פוסל "בלי ישראל חזקה", הוא פשוט לא קשור אליו.

        אני בהחלט תומך בחשיבה היסטורית. זו מצריכה הכרות עם ההיסטוריה של יהודי ארה"ב והחברה האמריקנית בכלל. הטיעון שלך כל-כך מנותק מכך, ומנסה להפוך את יהודי ארה"ב – שלא לדבר על כלכלת ופוליטיקת ארה"ב כולה – למעין פיונים במהלכים הישראלים (שלא לדבר על ההשלכות על נאמנותם ומחוייבותם למדינתם), שהוא בהחלט קונספירטיבי ולא ממש רציונלי.

      • irity Says:

        עומר אתה פשוט קורא לתוך הדברים שלי מה שאתה רוצה. קשה לי להגיב לגבב של טיעונים היסטריים ותלושים ממה שאני אמרתי עם ניסיון בכוח לייחס לי "קונספירציה" ו"אנטישמיות" כמובן. בוא נסכם מראש, אני שני הדברים, מה זה משנה.

        הטענה היא הרבה יותר פשוטה ונטולת כוונות נסתרות. מדובר באימפריה גדולה, היהודים הם מיעוט שחווה תקופה, איך לאמר, די מדכאה לפני ששים שנה. אם אתה רוצה לאמר שמדובר בנס, סבבה, אני לא אחלוק על זה. אני חושבת שהטיעון השמרני המקובל הוא שעוצמתה הצבאית של ישראל אחראית במידה ניכרת לשיפור מעמד היהודים בעולם, מקל וחומר גם בארצות הברית. הוספתי שלגבי האחרונה, המעמד הסופר משופר, לעומת הסתם משופר במקומות אחרים, נובע מהתפקיד של היהודים ביחס לישראל, ומקומה של ישראל בתוכניות הגיאופוליטיות במזרח התיכון.
        אם אתה רוצה לראות בזה אנטישמיות, מי אני שאקח ממך את התענוג. ואם אתה רואה בזה אפילו קונספירציה, מה טוב ומה נעים לי, איך זה קשור אלי.

        הבאתי את גוגל להראות שהשאלה היא חלק מהשיח השגרתי בנוגע למעמד יהודי ארצות הברית, אני לא אחראית לגוגל ולמה שהוא מוציא מהמונח הזה. תודה לאל.

        אני חוזרת פעם אחרונה, ובאמת קצתי בזה.
        הטענה בקצרה היא שמעמד יהודי ארצות הברית נובע מכך שהם משרתים אינטרסים מערכתיים של מדינתם שבמקרה היא האימפריה השלטת במזרח התיכון, שבו במקרה נמצאת ישראל, ובה במקרה יש יהודים שהם קרובים של אותם יהודים מאמריקה. מכאן ועד למקום שאתה מגיע, אין לי אלא להסיק שהצבת מטרה, ואחרי כן ירית את החץ, בעיקר כדי שהוא יכפיש את הכותבת בק"ן קללות עסיסיות כמקובל באינטרנט (קונספירציה ואנטישמיות). יאללה סבבה. שיהיה סופש נעים, ותמשיך להתדיין רק עם מי שמסכים אתך, אף שבאמת אינני רוצה ולא הצלחתי להבין את עמדתך, אם יש לך בכלל.

      • עומר Says:

        אני מבין שאת מרגישה מותקפת מכל ההערות כאן, אבל לא האשמתי אותך באנטישמיות. יתר על כן, אם ב״ק״נ קללות עסיסיות״ התכוונת לכך שטענתי שאת מעלה תאוריית קונספירציה לא רציונלית, אין לי אלא להשתמש בטיעון הגנון – ״את התחלת״ כשטענת שטיעוניהם של אחרים אינם רציונליים. 

        לגבי הטיעון שהעלת בהערתך האחרונה, אני בהחלט חושב שהוא מוטעה, אבל הוא ודאי לא זהה לטיעון המקורי שטען שהתבססותם הכלכלית והפוליטית של יהודי ארה״ב נשענת על מלחמת ששת הימים (כולל, כפי שציינת במענה להערה אחרת, המעבר ממתפרה ענייה לעורכי דין – תהליך שקדם בהרבה לששת-הימים), טענה שפשוט אינה עומדת במבחן המציאות. אבל, כפי שציינת גם את, קצתי בוויכוח הזה…

      • עומר Says:

        אגב, יש לציין במענה לטרוניותייך לגבי אופי הדיון, שהועלו שאלות היסטוריות קונקרטיות לגבי טענה שהבעת. את בחרת לא רק שלא להתייחס אליהן (זכותך, כמובן), אלא לנסות ולפרש את מניעיהם הפסיכולוגים והאידאולוגים של השואלים.  

  2. om Says:

    irity, את בטוחה שהתעשרות שכבות רחבות של יהודי ארה"ב ברבע השלישי של המאה ה-20 (פחות או יותר) נובעת מ"כניסתם לתפקיד של מתווכי מדיניות החוץ האמריקאית במזרח התיכון"? באמת? ילדיו של סוחר הבדים מהלואר-איסט-סייד הפכו לעורכי-דין ורואי חשבון אמידים בגלל… תרומתם לתיווך בין וושינגטון לירושלים?!

    • irity Says:

      כן.

      אני משתדלת לא להיות גזענית, ולהערכתי כל בני האדם מסוגלים לאותם הישגים כלכליים, אקדמיים וחברתיים, בהינתן התנאים. את התנאים קובעים מי שמחזיק בכוח. כן, לדעתי האליטה האמריקאית קידמה את היהודים למטרה זאת ורק לאחר שצה"ל הוכיח את יכולתה של ישראל לספק את הסחורה.

      לחלופין, זו פשוט נדיבות ואהבה, או יותר מכך, הכרה מאוחרת קצת בעליונות הטבועה של הגזע היהודי. טוב מאוחר מאשר אף פעם לא…

      • אורי דויד Says:

        מעניין, אני חשבתי שהם נהיו עורכי דין ורופאים הודות לאיי-קיו ממוצע (זהירות, מדד גזעני! פויה!) של 108. יש על כך עשרות מחקרים, הבאתי כאן הערכת חסר. מכל מקום תיאוריית הקונספירציה שאת מעלה נכונה במקרה הטוב חלקית, וחובת ההוכחה כאן היא עלייך. יש לך מדדי עושר בפילוח לתעסוקה, של היהודים בעשורים האחרונים? אם כן אשמח שתציגי אותם.

        אגב, הטענה שלך ש"אני משתדלת לא להיות גזענית, ולהערכתי כל בני האדם מסוגלים לאותם הישגים כלכליים, אקדמיים וחברתיים, בהינתן התנאים." לא מחזיקה מים כבר יותר ממאה שנים.

      • irity Says:

        אורי, כניראה אם כן שזה האיי קיו. אין לי מוטיבציה מיוחדת להיכנס לדיון הזה. אני רק לא חושבת שניתוח פוליטי שאינו לרוחך ראוי לתיוג כ"קונספירציה", שבפיך מתלעלע כפסילה ללא צורך בהוכחה מטעמך, ועוד דרישה להוכחות מטעמי. הסגנון אינו לרוחי, אבל זו רק דעתי. אפשר בהחלט לזוז הלאה…

      • om Says:

        אלה שתי האפשרויות היחידות? או טענת האיי-קיו המפוקפקת (וכן, הנגועה בלפחות שמץ של גזענות) — או התיאוריה המופרכת בדבר השפעת מלחמת 1967? הרי ישנם כל-כך הרבה הסברים אפשריים אחרים שעולים בסבירותם על שתי התיאוריות המגוחכות האלו…

      • אורי דויד Says:

        irity,
        ראשית העלית את הטענה ש"ניכר שלמרות התחכום היחסי שלך (לעומת מה שאני ובנות דורי היינו, בהקבלה) אתה עדיין תמים מאד ביחס ליחסים שבין ישראל לתפוצה הזו. " כלפי גל.
        לאחר מכן צידקת אותה תוך שאת נסמכת על משענת קנה רצוץ בדמות קישור בגוגל ל….. תיאוריית קונספירציה אנטי יהודית-ישראלית.
        לאחר מכן פסלת כל טיעון אפשרי חלופי שיוכל לעלות נגדך בעזרת האקסיומה, מבחינתך, לפיה כל בני האדם נולדים עם אפשרות להגיע להישגים שווים בכל תחום.
        הסיבה שאני לא מביא הוכחות מטעמי, היא שלפי דעתי 'הוכחות' לא יעזרו כנגד אקסיומות, כוחן יפה רק נגד טענות. אי לכך חשבתי שאולי תוכלי את לגבות את טענתך המבוססת על אקסיומת השיוויון. מילא, שלפחות אני אחכים. יוק.
        לסיום פסלת גם את הסגנון שלי וביקשת לזוז הלאה. אני מודה שהסגנון שלי קצת קשיח, אולם תזכרי שבסופו של דבר אני יוצא נגד הקו הטיעוני שהצגת ולא נגדך. זהו טיעון שהוא לכשעצמו פוגעני כלפי קהילה רחבה (למעשה גם נגד יהדות ארה"ב וגם, כפי שעומר העלה, נגד העם היושב בציון), ולפיכך מצריך הוכחה.

  3. בני ברונר Says:

    ב–2003 ראיינתי את מלקולם הונליין – סגן יו"ר ועידת הנשיאים של הקהילות היהודיות בארה"ב (היו"ר מתחלף לו אבל הונליין לנצח סגן היו"ר) – לסרט תעודי שעשיתי עבור הטלוויזיה ההולנדית על הלובי היהודי באמריקה. האיש, סוּפר–שמרן ולאומן–יהודי חסר תקנה, פתח את דבריו בתקיפות ובחד משמעיות על–מנת שהבין מייד בפני מי אני עומד:
    Israel is the moon to America – the sun! The two countries share the same values, morals, justice, aims, democracy…
    לדעתי מנהיגות הלובי היהודי, כלומר אנשים כמו הונליין, עושים את אותן שגיאות היסטוריות שהדיקטטורים הערבים שסולקו, או עומדים להיות מסולקים, מבימת ההיסטוריה ביצעו; התעלמות משינויים חברתיים–היסטורים–תפיסתיים המתחוללים מול עיניים, וחמור יותר, היותם בתפקיד הרבה יותר מידי זמן על–מנת למנוע את הבלתי נמנע – ההשחתה של הכח.

  4. מטא-טוקבק Says:

    "גל, מישהו חייב לתרגם את זה לאנגלית!"

  5. עומר Says:

    אני קצת מופתע מגישת האפרים-קציר-אחרי-מלחמת-יום-כיפור שלך, ברוח "כולנו אשמים". יהודי ארה"ב לא אשמים במה שקורה כאן, אלא בעקיפין בלבד. אזרחי ישראל הם ילדים גדולים, והגביר לא אחראי לכל מעשה שלהם "בדיוק כמונו". אף אחד לא חושב שאם ישראל תפנה מחר את כל הישובים ביהודה ושומרון מי שיבלום את המהלך יהיו יהודי ארה"ב, אז אין צורך בגרירתם לנושא. אני לא משווה את מה שישראל עושה למה שקורה באפריקה, אבל צרפת סייעה ומסייעת לשלל דיקטטורות אפריקניות איומות, ואף אחד לא מעלה בדעתו שצרפת אשמה בדיכוי בדיוק כמו השליטים (אין כאן זיכוי מוחלט של צרפת, אבל זה לא הופך את נשיאי צרפת מאז דה-גול לקלפטוקרטים).

    אבל מה שחסר, לדעתי, בניתוח זו ההבנה עד כמה גדולה הקרבה בין שכבות רחבות בציבור היהודי בארץ לשכבות לא מבוטלות בציבור היהודי ב-ארה"ב. כשמגיע בחור יהודי דתי משיקגו לבית כנסת ישראלי ממוצע, הוא מסוגל להתחבר למה שהולך שם (ולציבור שנמצא שם) הרבה יותר מאם היה נוסע לאומהה, נברסקה. השורה האחרונה שלך מלמדת על התעלמות מהתחושה המפעמת בקרב קבוצות רחבות בארץ וב-ארה"ב על הקהילה המשותפת שלהם, שמבוססת על מישורים הרבה יותר עמוקים מה"ציוני", ערבי-עברי", "פלסטינו-יהודי" או "כנעני" המוצעים (הקהילה היהודית חילונית ב-ארה"ב הולכת ומתבוללת, כמובן, וייתכן שהתקשורת העיקרית שלך היא איתם ואתה נחשף בעיקר לפרדוקסים והנוירוזות שלהם, אבל הקהילות היהודיות הדתיות לגווניהן ב-ארה"ב הרבה יותר חזקות מבארץ).

    עוד 2 נקודות:
    1. הציטוט מז'בוטינסקי הוא מעט בעייתי. המאמר המקורי פורסם ברוסית:
    http://www.jabotinsky.org/hebsite/modules/arc_card.asp?itemID=160103&thisPage=1&itemMT=8&sid=4&pid=35&isT8=&basic=&isList=
    והציטוטים היחידים בעברית ממנו שמצאתי הם של דמיטרי שומסקי, המנופף באג'נדת ההתבוללות שלו. במאמר אחר של ז'בוטינסקי, מ-1930, על "ארץ ישראל הדו-לאומית", משמע דברים שונים בתכלית, לפיהם אמנם כל ציבור ינהל את חייו, אבל בפועל, הציבור עם הרוב יהיה דומיננטי ויאפיין את המדינה הנוצרת. ז'בוטינסקי בהחלט מצפה לגידול דרמטי ברוב היהודי ברגע שיווצר, אבל זה, אפעס, אמור להגרם כתוצאה מעלייה, ולא התבוללות…
    http://www.kotar.co.il/KotarApp/Viewer.aspx?nBookID=92749293#87.732.2.fitpage

    2. האם אין סתירה בין לטעון שיש מתח בין ציונות לרעיון של יהדות ארה"ב לבין לומר להם לא לעלות? זו דרך של חלקם לפתור את המתח. קהילות אמריקניות אורתודוקסיות-דתיות-מודרניות פתרו כך את הדילמה שלהם – הם מתחסלות טיפין טיפין ברחבי ארה"ב ועולות ארצה (ניו-יורק נותרת, כמובן, חריגה) – כאן הן משתלבות בספקטרום של הציונות-הדתית, חלקן משמאל לו, וחלקן בתוכו ממש.

    • פרידמנית Says:

      עומר,
      לא נהיר לי על מה אתה מתבסס בתיאור הבחור משיקגו בבית כנסת בישראל. רוב המשתתפים ב"תגלית" מסתובבים בירושלים ובתל אביב ברחוב שינקין ולא בבתי כנסת. הם עוברים אינדוקטרינציה, כחלק ממסע תעמולה מתוכנן, על פיו כל יהודי שהגיע לגיל 18 זכאי מטעם הסוכנות ל"מסע התעוררות" כזה.
      יש בהחלט הרבה אנשים גם שמעלים בדעתם שצרפת אשמה בדיכוי באפריקה, ויש כאלו שאפילו מועמדים על זה לדין (כולל ישראלים, שמנהלים עסקים עם יהלומים מלוכלכים באנגולה למשל, כמו גאידמק או השני ששכחתי את שמו).
      ולא רק צרפת, ששרה שלה התפטרה בשל תמיכה בבן עלי בתוניס, גם מדינות רבות אחרות עם כסף וכוח שתומכות במשטרים באפריקה למשל, בהחלט מואשמות. לא ברור לי על איזו מציאות אתה מדבר: בזמן שבמצרים מפרקים את המשטר הנתמך ע"י ארה"ב ובהחלט מייחסים לה אחריות לענין, אתה מה?

      • עומר Says:

        את תיאור הבחור אני לוקח מהכרות עם עולים ובתי-כנסת, והשילוב ביניהם (אין ספק שלגור בקטמון מעשיר את ההכרות עם שניהם :-). לגבי ״תגלית״, אני לא מתיימר להכיר את התוכנית לעומקה (ומה זה הסתובבות בירושלים אם לא בתי כנסת וקצת כנסת?), אבל אני חושב שחלק מהסיבות לפופולריות הרבה שלה הוא הגדרתם העצמית של חלקים גדולים מיהודי ארה״ב את עצמם כיהודים, והרוצים (בעיקר אלה מהם שאינם קשורים למוסד קהילתי יהודי) להתחבר למרכיב זה בזהותם. אני מסכים שסיור של שבוע (יותר?) הוא לא מה שיתן להם את הזהות הזאת, אבל זה אמצעי זול ונוח מבחינתם, ויש לו תוצאות, לפחות מבחינת הקהילות היהודיות (דוגמת הצטרפותה של חברת הקונגרס מאריזונה שנורתה לאחרונה, גבי גיפורדס, לקהילה יהודית אחרי ביקור בארץ ב-2001). לגופים הממסדיים יותר בארה״ב, על כל זרמיהם, יש תוכניות יותר עשירות ומעמיקות בישראל. 
        לגבי צרפת, כפי שציינתי מפורשות, אין מי שטוען שאשמתה זהה לדיקטטורים (זה לא אומר העדר אשמה). גל ניסה לטעון שליהודי ארה״ב אחריות זהה אם לא יותר (!) משל תושבי הארץ.

        ולשאלתך, אני לא מאשים את ארה״ב באחריות למצב במצרים. בכירי הממשל היו צריכים להתעסק עם העולם כפי שהוא, לא כפי שהיו רוצים שיהיה. ובניגוד להתנהלות הצרפתית, האינטרס האמריקני היה יותר מנסיון להשתתף בבזיזת הציבור (כן, אני יודע שנעמי קליין לא מסכימה איתי; אני מצליח לישון בלילה למרות זאת 🙂 

      • פרידמנית Says:

        עומר,
        אתה שוב בונה הנחות על הנחות בלי שום ביסוס.
        אם הזהות של יהודי ארה"ב היתה כל כך ברורה, הם לא היו צריכים שבועות של "תגלית" ולא היה בזה משום גילוי בכלל. בטח שיש לזה תוצאות: זה בדיוק מה שגל כותב. הם נהיים ציונים אדוקים וזה בא כתחליף ליהדות, שאין לה תוכן חיובי משלה לרוב.
        אתה כותב דברים וסותר את עצמך: אם זה זול לקנות זהות כזו בשבוע, אז איך היא יכולה להיות עמוקה? מחר יציעו להם טיול למדגסקר שיהיה יותר בזול הרי…
        בקיצור:
        תעשה שיעורי בית, תלמד איפה הם מסתובבים (בירושלים בפאבים ושם הם מקללים את אובמה באופן גזעני על צבע עורו השחור, כפי שסרט שצולם ע" מקס ויזנטל הראה). בשביל בית כנסת לא צריך להגיע לישראל, יש באמריקה מספיק…הם מחפשים משהו אחר, שאותו מממנים להם בזול כמו שאתה בעצמך כותב. את המחיר אנחנו משלמים.

      • עומר Says:

        אני יודע די טוב איפה הם מסתובבים בירושלים, ועם חלקם היתה לי אינטרקציה מפעם לפעם באופן אישי, בעוד שנראה שהרבה מהמידע שלך שאוב מכמה כותרות בynet. נראה שאת גם מתמקדת ב"תגלית", שהיא לא התוכנית היחידה שאמריקאים מגיעים דרכה, והאולוסייה שמגיעה דרכה, לרוב, שייכת לתת-מגזר יהודי-אמריקני מסויים למדי.
        האמירה "בשביל בית כנסת לא צריך להגיע לישראל" מראה עד כמה את לא ממש בקיאה במי שמגיע – רוב המגיעים דרך "תגלית" (לא כולם – יש הרבה ארגונים שקשורים בזה) הם לא היהודים האמריקניים שהולכים לבתי-כנסת באופן קבוע. ואגב, לפי הלו"ז לדוגמא באתר תגלית, לפחות ב-3 ימים שונים הם הולכים לבתי-כנסת (ירושלים ב-2 ימים שונים וצפת).
        אני מבין שמטריד אותך הבחור הדתי משיקגו, אבל לא נראה לי שכל-כך בלתי נתפס לחשוב שהוא ירגיש חלק מקהילה מקומית ודתית הדומה למה שהוא מכיר, לעומת מקום שבו זה לא קיים.

        הזהות של יהודי ארה"ב היא מורכבת, ואין דינו של יהודי הקשור למוסדות הקהילה (חרדית, אותודוקסית מודרנית, קונסברטיבית, רפורמית, מה שתרצי) לכזה שאינו קשור אליה. הזהות של חלק מהמגזרים בציבור היהודי-אמריקאי (במיוחד הפחות דתיים שבהם) היא לא תמיד מוגדרת היטב. עם זאת, כתוצאה מתהליכים חברתיים שונים, להיות יהודי לא נתפס (באזורים מסויימים בארה"ב) כדבר חריג באופן שלילי, אלא דוקא כזהות מעניינת (בדומה לפריחה של זהות אירית-אמריקאית, פולנית-אמריקאית וכדו'). בדומה ליהודים חילונים רבים בארץ (אם זה לא ברור מהניסוח – ברור שלא כולם), גם חלק מיהדות ארה"ב מתקשה לבסס זהות יהודית נטולת מרכיבים דתיים, ומחפשת אפיקים אחרים. "תגלית" מציעה תוכנית המאפשרת להם להתעסק קצת יותר במימד היהודי בלי צורך במחויבות דתית (או קהילתית).
        כיון שהתוכנית לא קיימת מספיק שנים אני לא חושב שאפשר למדוד באופן מדוייק את השפעותיה ארוכות הטווח, אבל באופן כללי, אני מטיל ספק ביכולת של חוויה קצרה (זה 10 ימים, לא "שבועות") לעצב את דרכם של האמריקאים (כשם שהמסעות לפולין של תיכוניסטים ישראלים אינם משנים אותם באופן מהותי – תוך תקופה קצרה חוזרים למה שהם היו קודם). לא כולם נהיים "ציונים אדוקים" – והמעט שקראתי מספר הקומיקס העושה-רושם-מעניין שהוציאה שרה גלידן, בחורה יהודית-אמריקאית-פרו-פלסטינית שיצאה ל"תגלית", דוקא עשה רושם פחות חד-מימדי של התוכנית משאת מציגה.
        (לא ברור לי איפה כתבתי שזה נותן זהות עמוקה, אז אתעלם מההערה הזאת שלך)

        אצל חלק מסויים מהמטיילים כן מתעורר עניין מסויים במקום ובדת שלהם. חלק יביאו את העניין הזה לידי ביטוי בהתקרבות לקהילה המקומית שלהם – והיא כבר תנסה להפוך את התהליך לעמוק הרבה יותר, ולקשור אותם לקהילה ולזהות.

    • גל כץ Says:

      עומר, ראשית כל אני דוחה לגמרי את הגישה הזו לגבי חלוקת אחריות (לברוח מה שכתבה הפרידמנית). זו בדיוק הגישה שמייחסת יותר אחריות לפשעים בשטחים למג"ב מאשר לילדי השמנת ב-8200. אז כן, אני מוכן לומר שסרקוזי נושא ביותר אחריות לפשעים מאשר אחד הקצבים שהוא תומך בהם. הגישה הזו לא הופכת את מג"ב או דיקטטורים אפריקאים ל"ילדים קטנים", אלא מחלקת את האחריות שלהם גם לאנשים אחרים, שאוהבים לדמיין שהם ילדים קטנים באיזה מגרש משחקים ליברלי, אזרחים של מדינות דמוקרטיות שאין להן דבר וחצי דבר עם פשעים ב"עולם השלישי". ההגבלה של האחריות למי שממש פועל היא גישה שמרנית להחריד, היות שהגיוני שהאדון ידרוש מהעבד לעשות את העבודה המלוכלכת שלו. להאשים רק את העבד משמעו לחזק את האדון.

      אתה צודק שהזיקה בין חלקים מסוימים מהקהילה היהודית בארץ לבין חלקים מסוימים מהקהילה היהודית בארה"ב הם חזקים הרבה יותר מהזיקה בין אותם חלקים בקהילה היהודית בארץ לחלקים אחרים בקהילה הזו או לפלסטינים. עם זאת, אני חושב שמתחת לרדאר של התקשורת ותעשיית התרבות והאידיאולוגיה, יש הרבה יותר זיקה ממשית בין יהודים לפלסטינים מאשר אנחנו רואים (איתמר טהרלב כתב על זה פה), ויכולה להיות יותר, אם ניפרד מהאידיאולוגיה השלטת. המטרה שלי בפוסט הזה (כמו בפוסטים אחרים), זה להסתכל על המציאות מנקודת מבט אלטרנטיבית, מעוגנת באידיאולוגיה חלופית, ולראות כמה רחוק אפשר לקחת את הניתוח מבלי לאבד מגע עם המציאות.

      באשר לז'בוטינסקי – ברור שהוא קיווה שיעלו הרבה יהודים לארץ, אבל נראה לי שמה שמבוטא במאמר הוא הכרה בכך שלא משנה כמה יהודים יעלו, ארץ ישראל היא עדיין ארץ דו-לאומית, ולכן נדרשים הסדרים פוליטיים ותרבותיים שייקחו זאת בחשבון. בהקשר הזה צריך לראות את התקווה לבולל את יושבי הארץ בקרב היהודים, באופן – כך אני טוען – שינתק את הזיקה בין ה"יהודים" הללו לבין יהודי הגולה. אולי ז'בוטינסקי קיווה שכבר לא יהיו יהודים בגולה. אבל לצערו ההיסטוריה הוכיחה אחרת. יש לחשוב על הגשמת הציונות בנסיבות בהן מחצית היהודים נשארו בגולה. אני טוען שיש רגע בו הציונות חייבת להפוך מאידיאלוגיה לממשות, כלומר לבטל עצמה. מוטב שזה ייחווה כרגע של ניצחון מאשר של תבוסה היסטורית.

      ועניין אחרון, זה נראה לי קצת מוגזם להגיד ש"הקהילות האורתודוקסיות בארה"ב מתחסלות", לא? בכל מקרה, אני מעדיף שהם יפתרו את המתח הזה בדרכים אחרות, נגיד כמו האולטרה אורתודוקסים.

      • עומר Says:

        אני חושב שגישה כמו שלך מרחיבה את מושג האחריות באופן שמעקר אותו ממשמעות. גישה דומה היא זו שגורמת לחלקים בשמאל (העולמי, לרוב לא בארץ) לטעון שהאשם ברצח/גנבה/אונס הם הגורמים לדינמיקה החברתית (עוני, שכונת מצוקה, וכיוצ"ב) באופן זהה למבצעי הפשע. אין כמו הדוגמא הזאת כדי להדגים מדוע גישות כאלה לעולם לא יצלחו בציבור – זה הופך כל נסיון להתמודדות עם העולם למיותר. אין כאן טענה, כמובן, שאין גורמים מסייעים לפשעים, אבל להפוך אותם לשווי-מעמד למבצעי הפשע עצמו, מעקר את רעיון הבחירה העצמית.
        (ובלשונו של טוני בלייר: Tough on crime, tough on causes of crime, והוא בהחלט עמד במילתו ב-2 המימדים).

        כיון שאחריות היא לא בינארית (אני יודע שאני חולק כאן על רנ"ג טאיטו, עימו הסליחה), אז אין לי בעיה לטעון שהאחריות של הרוצחים בבית-הספר בקולומביין גדולה מזו של מדיסון, למרות שהוא זה שניסח את התיקון השני לחוקה שמאפשר לנשק להסתובב באופן חופשי יחסית ב-ארה"ב (כן, אני יודע שאפשר להתווכח על מה התיקון הזה אומר, ואשמתו של בית-המשפט העליון האמריקני הנוכחי בפרשנות המרחיבה, אבל אז תחליף את מדיסון בשם אחר).

        לגבי היחסים היהודים – פלסטינים, אני חושב שאתה אופטימי במידה שלא תאמן 🙂

        לגבי ז'בוטינסקי, אני חושב שתפיסתו העקרונית את ערביי הארץ וקשריהם העמוקים למדינות הסביבה הן כאלה שגרמו לו להבין שלא באמת תתכן "התבוללות" של תושבי הארץ ביהודים – הקשרים התרבותיים, לשוניים וחברתיים בין ערביי הארץ לשאר ערביי המזרח-התיכון הם עמוקים מדי.

        לגבי קהילות אורתודוקסיות (כתבתי על מודרניות, אגב), הרי שלפני קצת למעלה מעשור, בסיבוב בקהילות במסגרת משלחת ב-ארה"ב, התהליך היה מאד מודגש (ודיברו עליו בגלוי). מובן שהאנתפאדה השנייה בלמה את התהליך מעט, אבל אני חושב שבהחלט מורגש העדר צעירים בקהילות רבות (זה נובע, אגב, גם מהגירה לחופים, אבל לא רק). יתר על כן, בקרב הציבור הזה כמעט "חובה" לבחור/ה רציניים לבלות כמה שנים בארץ (ישיבת הסדר, מדרשה לבנות וכדו'), מה שמוביל רבים מהם לעלות מאוחר יותר.

  6. irity Says:

    ניראה לי שדרושה הבהרה לכל הבית כנסת מירושלים שמתרעם.

    הטענה בקשר לששת הימים אינה חיונית לעיקר תגובתי, ואפשר לוותר עליה בכלל אם זה כל כך מרגיז פה אנשים (לא ברור לי למה, אולי בגלל ההקשר של "הכיבוש" ? אני לא התייחסתי לזה, הכוונה היתה לניצחון הצבאי).

    הגבתי בתמיכה לטענה של הפוסט, העיקרית, שהכוח וההשפעה נמצאים בידי יהדות ארצות הברית. אחת.
    שתיים, שלדעתי, ראוי להדגיש שבעיסקה הזו, הישראלים נתנו יותר.

    התגובות כאן תמוהות למדי, ומחדדות וממש מוכיחות את הפוסט בצורה מדוייקת ומשעשעת אפילו. אני עם המקומיים, וזה כל מה שרציתי לאמר.

    את כל הקללות, התלונות, וזעקות השבר להפנות בבקשה לכותב הבלוג, יש לו בודאי יותר כלים להגן על התיזה שלו, ומכל מקום, בהיותו קצין מהולל, הוא מעבר לכל חשד.


    הערה לסגנון. "אנטישמיות, קונספירציה, שואה"….בלה בלה בלה, לא שווה אפילו התייחסות.

    • עומר Says:

      כיון שהיחיד שהזכיר בית כנסת וירושלים זה אני, אעיר שאכן, התייחסתי לנקודה ספציפית שטענת, לגבי תהליך ומועד התבססותם של יהודי ארה"ב, ואף הגנת עליה למול תמיהה לגביה מצד אנשים אחרים. לא התיימרתי להגיב לשאר הדברים שלך (ציינתי שאני חושב שאת טועה, אבל לא ניסיתי להתמודד עם השיקולים שלך – ולא התיימרתי לעשות כן). לא ברור לי איך זה מוכיח את טענות הכותב, שכן זה עסק בטענה שרק את העלית, אבל אני מקווה שלפחות גל מרגיש מוחמא.
      (אני מודה שהקטע של ה"קצין מהולל" לא ממש ברור לי – זה נסיון לרדת עליו? לרדת עלי? להפגין עליונות למולו? להפגין רגשי נחיתות?)

      לא ברור לי איפה מצאת קללות בנכתב, איפה מצאת שהואשמת באנטישמיות, ושהואשמת במשהו שקשור לשואה. נטען שהטיעון שלך בפוסט הראשון הוא מעין תיאוריית קונספירציה והוסברו שיקולים לכך, אבל אם לזעוק חמס בתגובה לשאלה זו הדרך שלך להתמודד איתה, תהני.

  7. irity Says:

    לאורי דוד
    זהו, לפני שאתם קוראים לעמידרור מבימת ההפטרה של יום שישי, אני הרמתי שלושה דגלים לבנים, נפנפתי בדגל כחול לבן לאות הזדהות עם הלאום, והצדעתי אפילו לצה"ל ונציגיו החוקיים.

    מישהו רוצה קפה ? יש גם קוסקוס שעשיתי לשבת…

  8. רתם Says:

    "עוכרי ישראל יכולים לישון בשקט…" לדעתי כי ישראל כבר עוכרת את עצמה די בשיטתיות. עכשיו, אחרי חטיפת מהנדס מעזה על רכבת באוקראינה, נראה שנשאר רק שישראל תחטוף את עצמה

  9. עומר אחר Says:

    יש מצב שנגן הקרן ממוקם ביחיעם ולא אחיעם. חוץ מזה הפוסט מזכיר לי את סטוריטלינג, אשתו של ג'ון גודמן מתרימה שם את חברותיה ואומרת משהו כמו
    israel needs you

    • גל כץ Says:

      אחיעם הוא שם הפסל, לא שם המקום בו מוצג הפסל (אם אני זוכר נכון זה מוצג בגן הפסלים בתפן)

  10. יסמין Says:

    נו, אני נהניתי מן האתנוגרפיה. אבל לצערי אני לא מסכימה שהציונות כולה היא ספקטקל של קיטש יהודי-אמריקאי. למרבה האסון הציונות היא (טוב, לדעתי היא מחלת נפש כמעט חשוכת מרפא) מציאות, והמציאות הזאת גורמת להמון סבל. ועוד תגרום.

    • גל כץ Says:

      יסמין, מו"ר פרויד כבר לימדנו שהפתולוגיה היא לחם חוקנו. כולנו חולים במחלת נפש כזו או אחרת. אם מכירים בכך, ולא מכחישים, אז אולי אפשר לשלוט בה באופן יחסי, לבטח לתקן את הסבל שאפשר לתקן.

      • יסמין Says:

        תראה, יש כאן מקרה של סכיזופרניה בלתי מתפשרת. אתה לא יכול לרצות דמוקרטיה עם דמוגרפיה. כלומר אתה יכול לרצות אבל אז, עדיף לכפות עליך אשפוז כדי שלא תחריב גם את שאר העולם בשם שיגיונותיך (שימוש בגוף שני ללא כוונה דווקא אליך אישית). כאן כל המדינה זה מקרה פסיכיאטרי, אז אין מי שיכפה אשפוז וכולם סובלים.
        כדי לתקן את הסבל צריך להירפא מהמחלה או לתת לבריאים לנהל את העניינים.
        רוצה לומר, אתם שם בארץ האמורי שלכם מפוצצים את כל הבועות בחרב הפוסט-ליברלית שלכם, ואנחנו פה בארץ חמדת אבות מנסים בכל כוחנו לפוצץ את הבועה ושואלים מאין יבוא עזרי.

  11. Assaf Says:

    גל אהלן

    קצת באיחור – הייתי עסוק בטירוף – רציתי רק להודות לך על פוסט מופתי. מתוך היכרות כאובה למדי מקרוב עם הפתולוגיה של האגף האמריקני של היודו-ציונות נראה לי שנגעת בכל הנקודות החשובות. אכן, כשכתבתי את המכתב שלי ליהדות ארה"ב ב-2002 (האם זה נחשב לייסוד הז'אנר?) הייתי תמים מאוד בקשר ליכולת של הגוף הזה להשתנות תוך זמן סביר (אם אכן יש גוף כזה, ולא רק חבורת דגנרטים מזדקנים שלקחו לעצמם את הרשות לדבר בשמו בכל הקשור לישראל).

    אסף

    • Assaf Says:

      וגם, כמובן, הדג נחש זו אכזבה גדולה. אתה באמת חושב שהם מבינים מה התפקיד שליהקו אותם אליו באירוע הזה? אם כן, אז כנראה שהם בעצמם לא מאמינים במילים של השירים שלהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: