איזה דגל?

יוני שדמי

לפני שלוש שנים בערך נסעתי לסיום קורס קצינים של אחי הצעיר, בבה"ד 1 בנגב. הבטתי בכעס במצעד ובדוברים מלאי הפאתוס, שמילותיהם הסתירו עוולות ודם שנשפך לשווא, ובה בעת התלהבתי מהתופים ההולמים ומהטקס, והתחבקתי בהתרגשות אמיתית עם בני המשפחות האחרים בקהל. למופעים מסויימים של קהילת הלאום הישראלית יש כוח שחודר מעבר לכל ההגנות, לפחות עבורי, ולמרות שלא תמיד תרצה להרגיש את הרגשות הללו, והשכל מבקש לעכב ולהשתהות, הלב אומר: ישראל.

הרגש הלאומי ניכר גם בשינויים האחרונים במזרח התיכון. ממצרים ולוב עד בחריין, ירדן ומרוקו, בכמעט כל ההפגנות שקראו לשינוי שלטוני רדיקלי, חזר אלמנט קבוע: דגלי לאום ענקיים, שהמפגינים נופפו בגאווה. כיכר א-תחריר הייתה מכוסה בהם, כך גם רחובות צנעא. זו תופעה שראוי לומר עליה משהו. למה בעצם מכוון מפגין מצרי כשהוא מנפנף בדגל המצרי? הוא הרי מתנגד למשטר מובארק, מייצג הלאומיות המצרית הרשמית השנים האחרונות. מהי מצרים הלאומית אם לא המנגנון הרודני של מובראק? איך אפשר לחשוב על לוב כמדינה, למשל, בנפרד מהאדמיניסטרציה של קדאפי, או על אלגי'ר ללא המשטר של בוטפליקה?

(הדימויים הויזואליים מטעם מערכת הבלוג ובאחריותה)

ובכל זאת – דגלים. ולצידם צבעי הלאום שחוזרים וצצים בצבעי שלטי המפגינים וכאיפור פנים. מדוע המהפכה הזאת מדברת בשפת הלאומיות? בסך הכל, ללאומן ערבי מאחת המדינות השכנות יש סיבות טובות לא להתלהב מהלאומיות שלו. אם נביט בתולדותיה של מדינת ישראל, לא נתקשה למצוא דברים שאמורים לגרום לנו חרטה עמוקה, זעם וניכור. אבל גם במצרים ובלוב לא חסרות עוולות שביצעו המדינה ותושביה, כפי שהמפגינים המורדים בשלטון יודעים על בשרם: עריצות, הפרות חוזרות ונשנות של זכויות אזרח, והרשימה ארוכה.

המשטרים העושקים השתמשו שוב ושוב בדגל הלאום וברגש הגאווה הלאומית כשביצעו את פשעיהם, ובכל זאת המתנגדים לשלטון לא זיהו את סמלי הלאומיות עם הדיכוי. הם הצליחו להפריד בין השימוש המסואב שעשה השלטון בלאומיות לבין הלאומיות עצמה. כיצד אפשר לחוש זעם על המדינה, ובכל זאת לחוש התלהבות לאומית?

כשאדם מנפנף בדגל בהפגנה רדיקלית, הוא מורד בשלטון בשם הקהילה הלאומית שלו, ולא נגדה. תימני רדיקלי שמנפנף בדגל מעוניין להחליף את השלטון, לא את הלאום התימני. נדמה שזוהי תובנה חשובה עבור השמאל הישראלי, משום שדיון אודות השימוש בדגל ישראל בהפגנות שמאל בארץ מסתיים תכופות על דרך השלילה, זאת אומרת בהימנעות משימוש בדגל ישראל. מצרי שנאנק תחת שלטון דיקטטורי כל ימיו יכול לנפנף בדגל ענק של מולדתו ולהרגיש שמחה וגאווה בעמו, ואנחנו מתקשים לעשות זאת עם דגלנו שלנו. בעזרת הדגל הצליחו הרדיקלים הערבים לעשות מהפכות בארצם, הישג שהרדיקלים הישראלים מעולם לא התקרבו אליו, על אף תקפות רעיונותיהם.

הזיקה של השמאל הישראלי ללאום דחוסה כל כך בקונפליקטים וברגשות סותרים, עד שאנחנו מעדיפים לוותר על הרגש הזה כליל, או לראות בתנועות כמו השמאל הלאומי רק גילוי וולגרי של שנאה, ולא רעיון מורכב שלצד בעיותיו העמוקות יש בו גם אלמנטים חיוביים.

הקושי להבחין בין הרקב שפשה בישראל לבין סמליה של ישראל מרתיע אנשי שמאל רבים. לסנטימנט הזה יש כמובן סיבות. אם אדם חי מתוך התנגדות פוליטית לדעתה של חלק גדול מהקהילה הישראלית, ולוקח את ההתנגדות הזו ברצינות ולא כמחשבה חולפת, האם הוא עדיין מסוגל לאהוב את אותה קהילה?

ישראל היא מדינה בעלת מאפיינים דמוקרטיים מובהקים, ומכאן שהאחריות על התנהלותה רובצת לפתח אזרחיה. הישראלים מצביעים, הישראלים קובעים, הישראלים משרתים בצבא, ולכן כביכול הגיוני להתנכר מהם. המדינות הערביות, על פי תפיסה זו, הן דיקטטורות, ולכן פטורים עמיהן כביכול מאחריות. האשמה כולה רובצת לפתחם של מובארק וקדאפי.

אלא שזוהי תפיסה מתנשאת ומסוכנת, שבימים אלו העמים עצמם הופכים לבעייתית. כאשר קצו במובארק, ידעו המצרים מה לעשות כדי לזרוק אותו. מכאן שהם גם אחראים , ולו חלקית ובאופן עקיף, לעוולות שמדינתם ביצעה בעבר. בסופו של חשבון, הקונפליקטים הללו לא מונעים מהם להתלהב מהלאום שלהם.

אמת, דגל ישראל התנופף מעל רבים מסמלי העוולות שאנחנו נאבקים בהן. אבל היכן התנופפו הדגל המצרי, התימני והמרוקאי בעשורים האחרונים? הדיקטטורות הלא הקפידו על זיהוי גמור של הדגל איתן, לא פחות ואולי הרבה יותר מבישראל. ההיסטוריה הזו לא מנעה מהמפגינים להניף את הדגל הלאומי, אולי משום שראו לנגד עיניהם מצרים חדשה, לאום ששקע תחת שלטון קלוקל ועכשיו יולד את עצמו מחדש.
גם חסידי הדו לאומיות צריכים לשקול ברצינות את חשיבותו של הדגל. נקל להבין את ההזדהות של פלסטיני עם דגל פלסטין, ולא אבקש ממנו לוותר עליו. אני לא אנופף בדגל פלסטין משום שאינני פלסטיני. האם אין משמעה של דו לאומיות, במובנה הפרקטי והמיידי ביותר, הוא שמי שחש הזדהות עם הלאום הפלסטיני ינופף בדגל פלסטין, ומי שמזדהה עם ישראל יחזיק בדגל ישראל, ויחד נפעל?

דברים רבים בישראל ובציונות דורשים תיקון, אך ביקורת עצמית אין משמעה בהכרח וויתור על הלאום. זהו אינו רעיון מובן מאליו. בבילעין האשימו אותי, פעם אחת בחיוך ופעם ברצינות, שאני סוכן שב"כ. זה מובן. התרבות הישראלית עלולה לגרום לנו לחשוד בפטריוטיות. הנאמנות המזוייפת שדורשות החדשות בטלוויזיה, ההבטחות ומילות החלקה של היהדות הממוסדת, האהבה והשנאה הטלנובליות של הידיעות בעיתון, כולן מעוררות דחייה והתנגדות. לכאורה נותרה רק ברירה של קיום מנוכר, המבקש להתרחק מהקהילה הישראלית ולדחות את דגל ישראל. אך זו טעות. כאשר אינך מסכים עם אחיך, אינך מכריז חרם עליו ועל כל מה שמסמל אותו. אתה מתקן אותו, נאבק איתו, הולך איתו מכות. אינך מבקש להתרחק ממנו, אלא ההפך בדיוק: המאבק דווקא מקרב בין הניצים, כשם שאחים ילדים הנאבקים זה בזה מתקרבים זה לזה, פיסית ונפשית.

תגים: בילעין, דגל ישראל, דגלים, השמאל, לאומיות, מהפכת תחריר, פטריוטיות