Archive for פברואר, 2011

"זו כל הזהות שלך": מפגש בקפה Shisha, גטינגן

9 בפברואר 2011

עידן בריר

[הדברים הבאים נכתבו כמכתב אחד משרשרת מכתבים  שכתבתי לבני משפחתי ולחבריי ב-2008, מעין יומן מסע במהלכה של נסיעה בת כחודש ימים בגרמניה, למחקר אודות הקהילה היזידית במדינה. הנסיעה נערכה בשלהי שנת 2008 ובמהלכה שהיתי כשבועיים בעיר גטינגן, שבה שוכנת אחת האוניברסיטאות החשובות במדינה. על חלק מקורותיי בעיר ובעיקר על מפגש אחד, מעניין במיוחד, תוכלו לקרוא כאן]

שלום לכולם,

מצטער שבימים האחרונים לא יצא לי ממש לעדכן אתכם באופן סדיר בקורותיי. הימים הראשונים בגטינגן היו ימים של עבודה קשה. מכיוון שפרופ' קריינברוק אמר לי כי הוא חוזר מנסיעת עבודה רק ב-30 לספטמבר, נותרו לי כמה ימים פנויים לשרוף. ביום ראשון, הרגשתי שאין לי ממש כוח להתחיל לעבוד על המאמר והעדפתי לצאת לראות את העיר. מסתבר שבגרמניה, כל יציאה חטופה לעיר הופכת לסדרת מפגשים מן הסוג השלישי. יצאתי מן האכסניה לאוטובוס ועליתי לאוטובוס הראשון שהגיע. אלא שבהיותי ישראלי, שכחתי שיום ראשון הוא היום החופשי בגרמניה ותדירות האוטובוסים בו יורדת אל המינימום, לכן חיכיתי כ-50 דקות בתחנה לאוטובוס שבימי השבוע עובר כל 4 דקות.

הגעתי לעיר כדי לגלות כי היא מלאה באנשים שגודשים אותה בסופי השבוע  וכולם הולכים בכיוון שלי – לכיוון הכיכר הראשית, כיכר ה-Markt שבה הופיע חקיין גרמני של פול מקרטני. מזמן כבר לא הייתי במקום כל-כך צפוף, ולכן אילצתי את עצמי לחפש מקומות רגועים יותר בהם יש בירה טובה, אווירה טובה ומישהו שאוכל לדבר איתו בשפה ששנינו מבינים.

התחלתי להסתובב בעיר מתוסכל וחיפשתי מקומות עד שעיניי נחתו על שלט עליו היה כתוב "Shisha". הבנתי מייד שמדובר במסעדה של ערבים ומיהרתי להיכנס למקום שאוכל לפטפט בו קצת בשפה מוכרת. לצערי לא היה שם יותר מדי עם מי לדבר באותו יום – יום ראשון, עשר דקות אחרי הפתיחה, אבל הבירה הייתה מצוינת, הנרגילה הייתה במקומה והאווירה הייתה נעימה והחלטתי לחזור לשם גם ביום שלאחר מכן, עד שאמצא מישהו לדבר איתו.

למחרת, כאשר הגיעה השעה לצאת, כמובן ששכחתי את הכעס שלי מן הלילה הקודם והלכתי באופן אוטומטי לתחנת האוטובוס. האוטובוס הגיע תוך כמה דקות, אבל כאשר עליתי וביקשתי לשלם לנהג, נתקלתי בסירוב: הנהג לא מוכן לקבל ממני כסף. ברגע הראשון שמחתי, וחשבתי שהתמזל מזלי, אבל מהר מאוד הבנתי שבסך הכל מדובר בעוד המצאה גרמנית טיפוסית: נהג האוטובוס אינו לוקח כסף ישירות מן האנשים; הנוסעים צריכים לשים את הכסף על מגש מיוחד לכסף והנהג לוחץ על המתקן שמחזיר עודף וגם הפעם, הוא לא מגיע למגע ישיר עם ידו של הנוסע, אלא מפיל את המטבע לתוך מגש ייעודי לעודף. זה נשמע הזוי והאמינו לי שבמציאות זה אפילו עוד יותר הזוי. החלטתי שבאמת נמאס לי ואת הדרך חזרה אעשה ברגל. הפעם גם התכוונתי לעמוד בהחלטתי!

כדי להירגע, הלכתי משם למקום של הערבים, והזמנתי לי את הבירה והנרגילה שלי. אחד החבר'ה היה סקרן לדעת מי אני, מאיפה אני ואיך אני מדבר ערבית. מהר מאוד הסתבר שהאיש, שמו מכּרם, הוא ערבי מכפר יאסיף שעזב את ישראל כשהיה בן 19, התחתן עם גרמניה והיום הוא כבר בקושי זוכר עברית. לידו ישב בחור בשם אבּראהים מלבנון ולידם ישב ועישן בשרשרת בחור בשם אחמד, פלסטיני מרמאללה. ישבתי ודיברתי איתם והשיחה התגלגלה לנושאים שונים, מגוונים ודי צפויים – אולמרט, שרון, לבני, ברק, נתניהו, שחיתות בישראל, תפקידה של גרמניה בהתבססותה והתחזקותה של מדינת ישראל ועוד ועוד.

אחרי שכולם הלכו לדרכם, נותרנו סביב השולחן רק אני ואחמד הפלסטיני. השיחה שהתפתחה בינינו הייתה מעניינת באמת.

מדובר בבחור בן 30 מביר זית שבילה בסך הכל 9 שנים בכלא הישראלי בשני גזרי-דין שונים. בפעם הראשונה שנכנס לכלא הוא היה בן 16 וישב 4 שנים בכלא עופר. לאחר מכן, במהלך האינתיפאדה השנייה, הוא נעצר במבצע "חומת מגן" ונכנס למעצר מנהלי של חמש וחצי שנים, במהלכן הוא עבר שורת חקירות על שלל עניינים.

אחמד מספר שאחרי שנעצר לקחו אותו כפוּת לקציעות שם השאירו אותו כמה חודשים בבידוד. לאחר מכן לקחו אותו למנהלי נוסף במגרש הרוסים (אל-מַסְכּוּבִּיַה) ותוך כמה שבועות העבירו אותו לכלא הסודי של השב"כ,  שם הוא ישב שמונה ימים (למרות שבמתקן הזה, לפי הסיפורים, אתה לא יושב שמונה ימים, אלא במקרה הטוב עומד שמונה ימים, במקרים טובים פחות, אתה בתנוחות אחרות). את סיפור שמונת הימים האלה ואת מה שהוא עבר במהלכם הוא סיפר לי לאורך שעתיים בערך בפירוט ובפתיחות מדהימים שאני יכול רק להצטער שלא הקלטתי אותו.

מכיוון שאינני זוכר את כל הפרטים (היו ה-מ-ו-ן פרטים) ומכיוון שאינני רוצה להלאות אתכם, אספר שהבחור היה כפות לכיסא 3 ימים רצופים כשאזיקים לוחצים את פרקי ידיו בחוזקה וכאשר שיחררו אותו סיפרו לו שהדבר גורם לשיתוק זמני בגוף. הוא מאשר שאכן זה מה שקורה… את הימים הבאים העביר בלי תנועה, כפות לכיסא מתקפל שגורם לחצים בבטן כך שקשה מאוד לנשום. סיפרו לו תוך כדי שהוא יושב במתקן סודי ושאף אחד לא יודע שהוא שם. סיפרו לו שפרסמו ידיעה בעיתונים הישראליים שהוא ברח ממגרש הרוסים ונעלם ואיש אינו יודע שהוא במתקן הסודי, ובגלל זה הם יכולים לעשות לו מה שהם רוצים. מה שנקרא "בלי בג"ץ ובלי בצלם".

אחרי כמה שעות הוא אומר שהעבירו אותו למקום אחר, כנראה אשקלון, אבל הוא לא בטוח, אבל יחד איתו הגיע לשם גם החוקר שלו. החוקר ישב איתו וביקש ממנו לצייר את מעגלי הזהות שלו. אחמד צייר לו ציור של מעגלי הזהות, שמבהיר את העניין ואת אותו ציור הוא צייר גם לי על מפית, ואמר: אני קודם כל בן אדם – אחמד, אחר-כך אני ערבי, אחר-כך אני פלסטיני, אחר כן אני תושב ביר-זית וכן הלאה.

החוקר קרע לו את הציור וזרק אותו לפח. הוא לקח דף ואמר לו שלדעתו המצב פשוט בהרבה. בכלל לא מדובר במעגלי זהות, אלא בעיגול אחד בלבד. הוא צייר לו עיגול וכתב בפנים "טרוריסט" ואמר לו – זו כל הזהות שלך. בוא תחסוך לנו את בלבולי המוח וספר לנו את כל מה שאנחנו רוצים לדעת. חשוב לי לציין, שאמנם אני מביא את הסיפור כפי ששמעתי אותו, אך כאשר אני אומר "את כל מה שאנחנו רוצים לדעת", אתם יכולים להבין שהוא לא סיפר לי מה בדיוק הם רצו לדעת. ייתכן מאוד שיש לו הרבה מה להסתיר, על אף כנותו ופתיחותו…

מכיוון שהוא לא דיבר ולא סיפר כלום, שלחו אותו שוב לבידוד, הפעם בתוך ארון סגור, מלא במים עד הברכיים. בעניין הזה הוא לא הרבה בפרטים, ורק אמר שמשך השבועיים שהוא היה בארון הוא עשה את צרכיו על עצמו ובכה להם (תחשבו כמה לא פשוט לשמוע כזה וידוי ממישהו שגילה גאוותנות ויהירות לא מעטה בחקירות שלו) שיוציאו אותו כי הוא לא יכול יותר. שבועיים לא התייחסו אליו והאכילו אותו מחור בדופן הארון והוא אמר שבשל צחנת הצואה והכפור ברגליים הוא פשוט לא היה מסוגל לישון שבועיים. כאשר שיחררו אותו שלחו אותו ישר לבית חולים ברזילי להתאוששות של שבועיים. לי רק נותר לדמיין לעצמי איך נראות רגליים של אדם שיוצא מארון מלא מים וצרכים אחרי שבועיים ומה קורה לעור שלו. המדהים הוא שגם אחרי כל זה, הוא עדיין לא דיבר.

סיפוריו של אחמד נמשכו בפירוט לא-יאומן, יותר משעתיים. אני האזנתי בצמא לכל סיפוריו על העינויים שעבר בכלא ושחבריו לכלא עברו – דברים שכוללים מים; חשמל; שילוב של השניים; צרכים; קשירות, מקומות קטנים וסגורים; דיס-אינפורמציה; שקרים על מצב המשפחה והקרובים וכיוצא באלה. לאחר מכן דיברנו אחמד ואני, שני אויבים שנפגשים רחוק ממקום הסכסוך, כבני-אדם ולא עוד כאויבים. דנו באפשרות, הבלתי מתקבלת על הדעת בעיניו, לשלום בין ישראל והערבים בימי חיינו.

גיליתי עד כמה סוגיית השיבה מהותית לאלו שאינם נמצאים במולדתם וכמה השיבה היא עניין "חי", אפילו בעבור בחור שיצא ממולדתו הרבה אחרי 1948, בהסכם משנת 2005 שלפיו הוא ישוחרר מן הכלא וייצא מייד לחו"ל. לטענתו, יבוא יום וארצות הברית תיחלש, כדרכה של כל אימפריה, ואיתה תיפול גם ישראל ואז הערבים יוכלו לעשות כרצונם – לשוב לאדמתם, להקים בה מדינה ואז לקבוע שכל יהודי-פלסטיני (מה זה בדיוק?!) יישאר וכל שאר היהודים יחזרו איש-איש לארצו. הוא אפילו נתן לי את זכות הבחירה, אם ארצה לחזור למצרים, לרומניה או לברזיל, ארצות מוצאם של הוריי, ואמר שאני בר-מזל שיש לי בחירה כל-כך מגוונת.

הבחור, איש-שמאל פלסטיני בכל רמ"ח איבריו, ללא שום נגיעה לדת או לארגונים דתיים (אני מזכיר לכם שהוא מוכר בירה!), המחיש לי בדבריו עד כמה התהום בינינו רחבה ועד כמה הבסיס הנתון להידברות קטן עד לא קיים. אינני יכול להכחיש שהשיחה הזו לא הייתה לי קלה. הבנתי גם עד כמה הגלות הופכת את האדם לקיצוני – ישנם גולים שמוותרים על כל שאיפותיהם לחזרה ומתמכרים לנוחות של הגולה, רחוק מן הבעיות הפוליטיות; מנגד, ישנם גולים שמתמכרים בגלות לסוגיה שבגללה הם יצאו לגלות והופכים לקיצוניים שבקיצוניים.

אינני יכול גם להכחיש שהשיחה עם אחמד עזרה לי להבין גם הרבה דברים על מצבם של גולים, נושא שאעשה בו שימוש כזה או אחר בעבודה שלי על הגולים היזידים. בין כל הדברים, יצאתי במובן מסוים מורווח.

אינני סנגורו של אחמד ואם לומר את האמת, הוא אדם שגם במציאות אחרת, בעולם אחר ובזמן אחר, אני לא בטוח שהייתי רוצה להיות חבר שלו, אבל כבן אדם, הסיפורים שלו פשוט צמררו אותי וגרמו לי למחשבות רבות-רבות, שאותם אני בוחר דווקא לשמור לעצמי. אספר לכם רק שהמחשבות על שיחתנו העבירו לי את ההליכה ברגל לאכסניה במהירות לא-תאומן.

נתזים: מלחמות, הן כבר לא קורות בפייסבוק

6 בפברואר 2011

אחרי הפסקה של כמה שבועות לצורך איסוף כוחות והתרעננות, אנחנו מביאים לכם מבזק חדש של נתזים. בנוסף לסקירה הרגילה של מיטב מקורות המידע הפרוגרסיוויים, נציג מעכשיו רעיונות ודעות מעניינים מהעיתונות האולטרה-שמרנית, הימנית והימנית-קיצונית, במסגרת הפינה החדשה:

בחזית הריאקציה

הרב ישראל רוזן, ראש מכון צומת להלכה וטכנולוגיה, קורא להחרים את ח"כ עינת וילף (עצמאות) על העובדה שהיא נשואה לגרמני. "ח"כ או ח"כית נשואי-תערובת, ככה סתם, זה כבר למעלה מכח סבלי", הוא כותב

כתגובת נגד לקמפיין האוכל הבריא שמובילה מישל אובמה, התנועה האנטי-צמחונית נהנית משגשוג חסר תקדים בארה"ב. עם ההמנון Eat Steak של הכומר הורטון היט צפוי לה עתיד מזהיר

הקומנטארי מסביר למה ראש לימבו, זה שטבע את המושגים "פמינאצית", הוא מהדמויות החשובות ביותר בתרבות של הדור האחרון

מאמר מעניין ב-American Conservative על market-anarchism – השקפה רדיקלית על פיה השוק החופשי מנוגד לקפיטליזם (!) וקרוב יותר לשמאל מאשר לימין. הם מאמינים בקדושת הקניין ומתנגדים למדינה, אבל לא פחות לתאגידים גדולים כמו וולמטארט

פט ביוקנן ימ"ש מייחל לנפילת מובארק, פרעה של זמננו

המוסיקה הסימפונית במשבר; הצעירים שעוד באים לקונצרטים מתעניינים בעיקר בזמרים והנגנים החתיכים, מתלונן Blaue Narzisse, וגם מציע איך להפוך ריאקציונרים דגולים כמו אוסוואלד שפנגלר לאייקונים

ולבסוף, חידושים בתיאוריה הפוסט-קולוניאלית: ח"כ ניסים זאב מש"ס, שאירגן את ביקורו של המועמד הרפובליקני מייק האקבי בישראל, מקדם יחד איתו יוזמה להענקת מעמד של ילידים למתנחלים. "לארגון כמו האו"ם יש מאז שנת אלפיים ושבע עמים שונים שהוכרו כילידים, ארה"ב הכירה גם באינדיאנים כילידים וגם אם הם לא יקבלו את האדמות שלהם בחזרה יתנו להם פיצויים, גם אנחנו דורשים הכרה דומה", אומר ח"כ זאב

ועוד נתזים:

מתברר שבסמיכות לשיחה המסורתית על איך ילדים באים לעולם, אמריקאים ליבלים נוהגים היום לערוך שיחה עם ילדיהם על העתיד בצל ההתחממות הגלובלית. הספר Hot של מרק הרטסגור נפתח בהקדשה לבתו של המחבר: “For my daughter, Chiara, who has to live through this.”. ברוח ספרי ההתחממות הגלובלית מהדור השלישי, הספר עוסק בשאלה איך לשרוד את עידן ההתייבשות וההצפות, לא פחות מאשר בשאלה איך למנוע אותו.

ובינתיים: מחקרים מגלים שצעירים כבר לא מתעניינים במין. אבל אולי זה בגלל שהמחקרים האלה נעשו ביפאן

האם לתיאוריות פיסיקליות כמו תורת המיתרים, או ריבוי יקומים, יש השלכות פוליטיות שאנחנו צריכים לקחת בחשבון? הפיסיקאי בריאן גרין טוען שכן. על סמך התפתחויות אחרונות בפיסיקה, הספר החדש שלו טוען שרעיונות כמו "היקום המחשב" מקבלים ביסוס חדש, עד כדי כך שכבר אי אפשר להתעלם מהמשמעות שלהם

עוד מחקר מראה שהצעירים האמריקאים לא כשירים לשירות צבאי (ועוד מעט לא יהיו להם ערבים שילחמו בשבילם)

בהונגריה, עוד מדינה פוסט-קומוניסטית לאומנית, מקארתיסטית וקסנופובית, הממשלה הימנית מתקיפה את הפילוסופים. על הכוונת נמצאים כל מיני חוקרי חנה ארנדט, שמן הסתם היו בעבר חלק מהתנועה האנטי קומוניסטית אבל עכשיו נחשבים ליברלים מדי

הסופרת הניגרית צ'ימננדה אדיצ'י מספרת למדור הספרות החדש של הינדוסטאן טיימס על הגל הצעיר של הספרות הניגרית

וגם תעשיית הקולנוע הניגרית, נוליווד, חווה פריחה מחודשת, בעקבות ההצלחה של סרט האימה The Figurine

הנוער הבריטי עובר רדיקליזציה מהירה בתנועת המחאה נגד המדיניות של הממשלה שהחלה בנובמבר, ומשתכנע שהפוליטיקה הפרלמנטרית מתה. New Statesman מביא כתבת דיוקן מעניינת על קבוצת מהפכנים צעירים שהגיעו למסקנה שלדור שלנו אין עתיד וצריך לעשות משהו בעניין. את החליפות, שבאמצעותם הם נכנסים לאירועים של המפלגה השמרנית, מספק אחד החברים שהוא בן למשפחת אצולה מרוששת.  אגב, הם לא עושים סמים ולא סקס בשירותים

פייסבוק מחולל מהפכות? זה אולי מה שחושב יאיר לפיד, אבל התיאורטיקן האנטי-טכנולוגי יבגני מורוזוב טען בספר שיצא לפני כמה שבועות שהאינטרנט דווקא עוזר לשלטונות לבלום שינויים. לכאורה, המהפכה-שלא-היתה באיראן מלמדת שמהפכות טוויטר הן אפשריות, אבל למעשה היא מלמדת שמהפכות טוויטר נכשלות. ובינתיים, המהפכה במצרים משנה את התמונה. ואולי לא?

בעקבות הפופולאריות הגואה של דתות פגאניות במערב, שעליה כתבנו כבר לא פעם, מגיבה הכנסייה הקתולית בפעילות מוגברת של השתלמויות לגירוש שדים וכוחות אופל. במקביל, הבלוגוספירה הקתולית בארה"ב רותחת לאחר שמנהיגה של אחת התנועות נגד הפלות הודה שקיים יחסי מין עם אשה שבה הוא ביצע טקס לגירוש שדים

Rue89 החליט להקדיש פרויקט לשאלה: האם כריתת העורלה פוגעת בהנאה המינית? במרכז הפרויקט ניצב צעיר בשם מישל, שבגיל 22 עבר תאונה בזמן משגל ונאלץ לעבור מילה כפויה

ומה אפשר ללמוד מתוקידידס, ומגורלה של האימפריה הכאילו-דמוקרטית של אתונה בים התיכון, על המהפכות בתוניסיה ובמצרים?

ללא מחר

4 בפברואר 2011

עודד נעמן

המבוגרים האחראים אומרים שזה ייגמר בבכי. "כן, כן, אנחנו יודעים", מודה בועז לוין, ובכל זאת מבקש שלא נדכא את התשוקה האדירה שהמהפכה מעוררת בנו, הצופים מהצד, רק בגלל שכשלונה בלתינמנע. ייחלנו לה, לתשוקה. לכן המהפכה המצרית מעוררת גם קנאה: "ומה יהיה על ישראל?" בועז שואל ואנחנו מהנהנים. המבוגרים האחראים מנענעים בראשם ואומרים שאנחנו אינפנטילים ושנחזור לקרוא הגל ולאכול שטרודל.

רגע המהפכה הוא רגע בלתי מתקבל על הדעת. רגע של לימבו הסדר הקיים איננו וסדר חדש טרם בא תחתיו. אף חוק אינו בתוקף. חוקים הם המלקחיים שבאמצעותם המבוגרים האחראים אוחזים ברגעיהם, מסדרים אותם זה לצד זה, מצרפים אותם זה לזה. רגעים שלא מאוגדים תחת חוק הם רגעים ללא היגיון או מובן. רגע ללא חוק אינו דומה לאף רגע אחר, לאף רגע שבא לפניו או שיבוא אחריו. לכן, לכל מי שלוקח בה חלק, המהפכה לא מתרחשת בזמן או במרחב: כשהכל נמצא כאן ועכשיו שום דבר לא קרה מעולם ולא נשאר שום דבר לאחרכך.

לעומת הפוליטיקה של הסדר שהיה והפוליטיקה של הסדר שיהיה, ברגע המהפכה הפוליטיקה חדלה להיות מניפולטיבית. נכון, מובילי המהפכה הם לרוב חורשי מזימות. אבל מובילי המהפכה לא לוקחים חלק במהפכה, הם לא המהפכנים: הם לא שורפים את עצמם, הם לא עומדים מול טנקים, הם לא צורחים. התמונה בעיתון, התמונה שמפיחה בנו תשוקה, שמפיחה תשוקה גם במבוגרים האחראים, היא לא תמונתם של חורשי המזימות, ראשי המהפכה. לעומת ראשי המהפכה, המהפכנים לא מפעילים אנשים, לא מנתבים אירועים ולא מובילים מהלכים. המהפכנים לא מתמרנים את העולם; הם חיים בו, הם חיים בו סוףסוף.

ולמרות כל זאת מהפכות הן עניין יוםיומי. אנשים רוצים מהפכה כמו שהם רוצים סיגריה: הם יודעים שזה יהרוג אותם אבל הם ממש רוצים את זה. אם זה לא הרג אותם עד עכשיו הם ממשיכים לעשות את זה. המעשנים, כמו המהפכנים, אומרים: די להתרפס בפני המוות, הוא יגיע בכל מקרה.

ופתאום המבוגרים האחראים משתתקים: ידיהם חדלות להתנופף בביטול, עיניהם מפסיקות להתגלגל, חיוכם היודעדבר נמוג. המבוגרים המבוגרים האחראים משתתקים פתאום ופורצים בבכי נורא. ועכשיו גם המהפכנים משתתקים. עדיין מתנשפים, המהפכנים מתבוננים במבוגרים המובסים ושבים לפחד מהמוות. המהפכה תמה.

 

תחריר, אלכסנדרפלאץ

2 בפברואר 2011

או: להתבונן במהפכותיהם של אחרים

בועז לוין

סטטוס של מָכרה בג'ימייל ריגש אותי בבוקר ה28 לינואר. לב קטן ושחור ולצדו שתי מלים בערבית "ליבי בקהיר". ישבתי בבית קפה קבוע הרחק מכל רוח מהפכנית כשבחוץ זרחה שמש חורפית ואירופית אשר הוציאה את הברלינאים ייגעי החורף אל הרחובות (כמובן שלא בכדי להפגין אלא בכדי לשתות קלובמאטה ובמקרים רדיקליים, ביונאדה). במקום להתרכז במשימותיי רותקתי אל המסך, משוטט בין אתרי חדשות ובלוגים שונים ומלקט דיווחים על המתרחש בקהיר. מדי שעה קפצתי לאמורי, מקווה שמשהו יכתוב במהרה וימלל למעני את המתרחש.

מעט מוזר להתרגש ממהפכותיהם של אחרים ורחוקים. בלבי קיוויתי אולי שאיכשהו באמצעות גמל טועה שיחצה מסיני לנגב, נידבק, או יותר נכון יידבקו, תושבי הארץ בשפעת הפוליטית המשונה שתקפה את שכנינו. אבל האמת היא שטרם ניתן לדעת מה תהיה תוצאת האירועים במצרים. האם זו הפיכה שמצביעה אל עבר עתיד מבטיח יותר? או לחלופין, האם גורלה יהיה אלים וחשוך כשל המהפכה האיסלאמית באירן? מדוע, אם כן, אני בכל זאת מתרגש כשאני קורא דיווחים על נפילתה של אלכסנדריה בידי ההמונים? לעתים נדמה שאנו נמשכים אל כל אותן הפיכות מרוחקות בתקווה ליצוק אל תוך חיינו היבשושיים עניין ותכלית. אינטלקטואלים מערביים מואשמים בכך לעתים תקופות וייתכן שבצדק. בכל דור שוכני האוניברסיטאות מוצאים לעצמם מהפכה אקזוטית עמה להזדהות. לא פעם אותם מאבקים שנראים מרחוק כהתגלמות הצדק מתבררים בדיעבד כסבוכים ביותר במקרה הטוב, וכמרחצי דמים הרי אסון במקרה הרע. האם ניתן בכל זאת להגן על כל אותם אינטלקטואלים שנשבו בקסמי מהפכות מרוחקות ( בחבורה המכובדת נמנים בין השאר ברכט, סארטר, פוקו הארדט ונגרי).

עוד בראשית ימי המהפכות כתב קאנט על המהפכה הצרפתית:

The recent revolution of a people which is rich in spirit, may well either fail or succced, accumelate misery and atrocity, it never the less arouses in the hearts of all spectators(who are not themselves caught up in it) a taking of sides according to desires which borders on enthusiasim and which, since its  very expression was not without danger, can only have been caused by a moral disposition within the human race”.

בניסוח זה חשיבותם של האירועים מותקת ממקום התרחשותם אל מרחב הצפייה בהם. גילומה הממשי של המהפכה, בין אם היא צודקת או לא, ריאקציונית או פרוגרסיווית, הופך משני להתלהבות שהיא זורעת בלבם של צופיה המרוחקים. באמצעות הצופים, אותם שופטים חסרי אינטרס, מקבלת המהפכה משמעות אל-זמנית, חוץ-היסטורית.

טקסט יפהפה נוסף שנכתב כמאתיים שנה מאוחר יותר הוא ?Useless to Revolt של פוקו. הטקסט פורסם כגילוי דעת בלה מונד לאחר הכזבת המהפכה ועליית שלטון האייתוללות באיראן.

פוקו, בדומה לקאנט, טוען שהרגע בו אדם בוחר לסכן את חייו למען חירותו אינו ניתן לרדוקציה או לקיבוע היסטורי. “Revolts belong to history. but, in a certain way, they escape from it. “ האם ניכוס המהפכה בידי שלטון האייתוללות באמת שלל בדיעבד את לגיטימיות מחאתם של אותם המונים משוללי חירות? בנוסף, האם ניתן לומר לאדם שמוכן להקריב את חייו למען שינוי פוליטי שמחאתו, מרידתו, אינם כדאיים משום שהמצב לבטח לא ישתנה? או כפי שפוקו כותב One does not dictate to those who risk their lifes facing a power. ההתקוממות, היציאה אל הרחוב, הססמאות, הפצועים והמתים, כולם אינם נכסיו הבלעדיים של העתיד לבוא. האם רוח ההמון המתקומם אכן חופפת בשלמותה למשנתה של תנועה פוליטית זו או אחרת, בין אם מוסלמית או ליברלית? אני תוהה האם בכלל ניתן למקם את רגע המהפכה במדויק על סקאלה של עמדות פוליטיות. כמובן שאלו שאלות מעט בעייתיות, אולי אף מסוכנות. לו נמשיך עם הגיון זה בעקביות עלולה להיפער תהום של חוסר הבחנה מתחת לאותן הפיכות שונות בתכלית.  האם אני פשוט מתאמץ להצדיק את תגובתי האינטואיטיבית, ותגובתם של רבים כמותי, לאירועים?

מישל פוקו בטהרן, 1979

 

אם לחזור לקאנט יש לשאול, מבלי להתיק כפי שעושה קאנט את מלוא החשיבות מתפקיד הפעילים אל הצופים, האם לא נגלה בכל זאת דבר מה יסודי במהפכה דווקא באמצעות הריחוק ממנה? אירועי השעה מלמדים שאכן המחזה המהפכני מדביק בהתלהבותו לבבות מרוחקים. אמנם רוח השינוי (עדיין?)לא נשבה אל כיוונו (הן בישראל והן באירופה), אך היא עטה מזרחה מטוניס וכובשת המונים ברחבי העולם הערבי בקצב שלא היה מביך את שפעת העופות. קשה להאמין שאותו צעיר מצרי שהעלה עצמו באש לאחר שצפה מרחוק בבן-בריתו הטוניסאי בוער ומשלהב רבבות, עצר לתהות לגבי עתיד המהפכה. הייתכן שמרחוק ניתן לראות דחיפות אנושית בסיסית, יחידה, א-היסטורית ומשותפת, שנמצאת בכל אותן התקוממויות שונות? האם ייתכן שתוצאת המהפכה ואופיה אינה עקרוניים?

שני הטקסטים הללו פועלים באופן דומה אך כמעט מהופך. קאנט מתיק את חשיבות האירוע ממקום ההתרחשות – אלימה, מונעת מאינטרסים, סימן שאלה היסטורי מרחף מעליה – אל מרחבו הבטוח של הצופה המרוחק – מתבונן, שופט, נצחי ובלתי מעורב. באמצעות חווייתו של הצופה הוא שולף את המהפכה מהכרונולוגיה הלינארית אליה היא נדונה. פוקו לעומת זאת מוצא דרך לזכות את המהפכה מפוטנציאל פשעיה העתידים דווקא באמצעות פעילותם של סוכני השינוי. לטענתו המהפכנים פועלים ראשית מתוך תשוקה לחירות ומתוך התנגדות לכוח. היסטוריזציה של מעשיהם לפני המעשה אינה צודקת, היא מסתירה את פשטותם העקרונית של שני הגורמים הללו: כוח והתנגדות. קאנט ופוקו הצדיקו שניהם את ההתבוננות המרוחקת והמשתוקקת במהפכה באמצעות ניתוקה מעתידה ומהקשרה. הטקסט הראשון פועל באמצעות אימוץ עמדת הצופה ואילו השני מתוך עקרון שלא להכפיף את ההתנגדות הפרטית לגורלה ההיסטורי.

לשתי הטיעונים הנ"ל להגנת ההתבוננות המרוחקת ניתן להוסיף אחד נוסף: כישלונה הידוע מראש של המהפכה. מהפכות תמיד נכשלות, לא מפני שהן אינן מביאות לעתים לשינויים מרחיקי לכת, אלא מפני שהן לעד נידונו להתמסד. הניסיונות המגוונים לשימור המהפכה, המהפכה המתמשכת או הנצחית, בין אם של טרוצקי, מאו או ח'ומייני, טרם צלחו. הרצון להנציח את המהפכה, לגונן על אותה תשוקה המונית ובלתי אמצעית, מצביעה וודאי על יסוד שמתאדה תוך כדי מיסודה. חשבו על כל האידאות שנקברו מתחת למוסדות פוסט-מהפכנים מעופשים. כל משטר מסוג זה הוא בסופו של דבר בגדר הבטחה מהפכנית שהוחמצה. דווקא מהפכות כושלות, התקוממויות רגעיות, הן ש"נצלו" מגורל כישלונן ההיסטורי. במובן זה הצבא האדום הציל למעשה את מהפכת פראג (כפי שז'יז'ק טען בעבר בעקבות האבל). הצבא האדום הקפיא את רגע ההפיכה בשיאה המופשט והבלתי מקובע ובכך חסך את בושת כישלונה, הותיר לה נצחיות מתוקה. מקרה דומה הוא מאי 68'. האיגודים שלקחו את המהפכה מ"ידיהם הרועדות" של הסטודנטים, כדבריהם, אפשרו לאירוע להיחקק בזיכרוננו בסימן עתיד מפוספס ואוטופי. כיום דווקא ריחוקנו חושף לפננו בדיוק את אותו רגע טרומי, אותו זמן-אירוע של אפשרות חסרת גבול המצוי בכל אותן מהפכות בנות זמננו.

לבסוף יש לשאול, מה בנוגע למצב בישראל? בעודי כותב את הטקסט הזה הרגשתי מעט מגוחך. המילה הזו, "מהפכה", נראית כה תלושה לנוכח היומיום הישראלי-תל-אביבי. אך האם ההיאחזות בבלוגים הנרגשים, בעיתונים מלאי הדיווחים, בטלוויזיות הרוחשות ומפרשנות ובקוראים שקוראים בשקיקה וצופים בריתוק, אכן תמימה? הייתכן שזו רק פאטה-מורגנה מִדברית? אולי בכל זאת כל שנחוץ לנו הוא גמל טועה?

על משקל אותה אמירה סארטרופילית ישנה, נדמה לי שאני מעדיף להיתמם עם המצרים מלהיות צודק עם ביברמן.

צ'אושסקו בורח במסוק מבוקרשט, 1989