פלפלים צהובים, בדואים עם צו פינוי

by

 לפני שנתיים, אבא שלי נקבר בערבה, בבית קברות עם שלושה קברים ליד ספיר, היישוב שבו גרה המשפחה שלי כשהייתי ילד. כשהייתי בן 15 עזבנו את הערבה ועברנו לבאר שבע. אחרי האירוע המוחי שאבא שלי עבר לא יכולנו לחיות שם יותר. מאז, ועד ההלוויה, כמעט לא הייתי שם.

לפני כמה ימים, כשחשבתי בפעם המי יודע כמה על האפשרות לחיות מחוץ לישראל, אמרתי לעצמי פתאום שבעצם לא ממש גדלתי בישראל. אם לצירוף מחוז מרוחק או אזור ספר יש משמעות בישראל, הערבה היא אולי המקום היחיד שראוי לכינוי הזה: לא כל כך מבחינה חברתית (האוכלוסייה של המושבים שם היא מבוססת למדי), אלא פשוט מהבחינה הגיאוגרפית, שמכתיבה גם ריחוק מנטלי ואוטיזם מסוים. כל מה שמצפון לדימונה נקרא אצלנו "הצפון", והאבחנה בין נהרייה לתל אביב היתה מבחינתי די מטושטשת. בטלוויזיה קלטנו לפעמים רק את ירדן. למעשה, הזדהיתי יותר עם בית המלוכה ההאשמי מאשר עם ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר.

עכשיו, כשבתקשורת מדברים שוב על מלחמת המפרץ, אני נזכר שאז ב-91' הסקאדים היו מבחינתנו שמועה רחוקה. הצבא חילק מסיכות, אבל לפחות אצלי במשפחה לא לבשנו אותן אפילו פעם אחת. גם לחוויות אחרות שאיתן חיים בישראל, כמו עולים מרוסיה או פיגועים, היינו חשופים במידה די מינימלית שם במדבר. הדבר הכי קרוב לפיגוע היה מה שקראו "חדירות מירדן" – ואז הילדים ממושב פארן לא היו מגיעים לבית ספר, כי כביש הערבה היה חסום. והיו כמובן שטפונות שחסמו את הכביש, ופעם אחת התהפכה משאית עם ברום ליד עידן. סגרו אותנו בבית ספר מחשש שענן הגז יגיע, ועמדנו ליד החלון בתקווה כמוסה שהענן יתקרב ויחנוק אותנו. ובשמים היה תלוי בלון ענק של המודיעין, שהיינו רואים בשקיעה בתור כתם ליד האופק.

זה היה עולם די שונה. אם לישראל היו קולוניות, אבל קולוניות ממש, נגיד באפריקה או באוסטרליה, קרוב לוודאי שהן היו נראות בערך כמו הערבה: מין שלוחה של ארץ האם הציונית במרחב זר, עם מחנות צבאיים וילדים בכיתה ה' שרוכבים על טרקטורונים. הערבה היא לא עמק יזרעאל: אמנם היו שם לא מעט חקלאים צרובי שמש שאימצו לעצמם מין מראה שורשי, אבל אף אחד לא ניסה אפילו לטעון שיש איזה קשר היסטורי הדוק בינך לבין האדמה שעליה אתה יושב. אולי חוץ מאבא שלי, שניסה מדי פעם לחדש את הפולחן של האלות האדומיות עתר ואלת – פרויקט שלא התקבל בהתלהבות יתרה ביישוב שבו גרנו. אבל בשביל לטעון לקשר כזה היה צורך בהרבה דמיון רומנטי, שחסר לרוב החקלאים שם, אלה שהתעניינו בעיקר בצבירת פועלים תאילנדים והתעשרות ממכירת פלפלים צהובים.

ובכל זאת, רחוקים ואקזוטיים ככל שיהיו, היישובים בערבה הם בסופו של דבר פרויקט שהונדס ותוקצב היטב ממשרדים של החטיבה להתיישבות בסוכנות היהודית ושל משרד הפנים והביטחון בירושלים ובתל אביב. וגם אם מאז הפלייסטוקן, האזור הזה אף פעם לא היה מיושב בצפיפות (אני מניח שב-48' היו בו הרבה פחות תושבים מאשר בכפר סומייל, למשל), ברור שגם בו חיו אנשים שלא חיים שם היום. או במלים אחרות: היו בו בדואים, ועכשיו כבר אין. ובעצם יש, משפחה אחת, המשפחה של עלי עיד אל-עמרני, שיושבת בכמה אוהלים ליד עין חצבה.

כאן אנחנו מגיעים לנושא של הפוסט הזה.

כמה שבועות אחרי שאבא שלי נקבר, הגיע אליי באימייל מין עלון, "משולחן המועצה", שנכתב על ידי ראש המועצה ומופץ בין תושבי היישובים באזור. בין הדיווחים המצחיקים על "מעשה ונדליזם חמור של השחתת תמונת נשיא המדינה שמעון פרס" בבית הספר, ועל אירוח "ברוב פאר והדר" של אותו נשיא המדינה (שהגיע לערבה לראשונה מאז 1984), הופיע התיאור התמציתי שלהלן:

בדואים – קיימנו סידרת דיונים, על מנת לנסות ולגבש פיתרון הולם להתיישבות הבדואים מול עין חצבה. במסגרת הפגישות הרבות נפגשנו, גיל סלוין ואני עם דודיק שושני, שעסק רבות בנושא מטעמו של אריאל שרון וטיפל בזמנו בהצלחה בכל הקשור לפנוי ישובים והקמתם מחדש באזור תל מלחתה (בסיס נבטים).  ברגע שנקיים דיון מכריע, אדאג לעדכן אתכם על מנת שתוכלו להיות מעורבים.

 *

ילד בדואי במדבר יהודה. נטמעו בבית הספר האזורי

 בכמה וכמה אופנים, הבדואים מילאו תפקיד די משמעותי בחיים של המשפחה שלי. היינו נוסעים למאהל של עלי פעם בכמה חודשים. מכביש הערבה פונים מערבה בדרך עפר עד שמגיעים לאוהלים שלהם. שם, בין גרוטאות של מכוניות, רבצו כמה עשרות גמלים, ומאחורי גדרות מאולתרות גם כבשים ועזים. תמיד אמרו שהמשפחה של עלי חיה עדיין כמו "בדואים אמיתיים", רק מהצאן והגמלים, ולא כמו הבדואים ליד דימונה ובאר שבע שחיים מחקלאות ומכל מיני עבודות. אחרי שהיינו יורדים מהאוטו, אמא שלי ניגשה אל פריגה באוהל של הנשים, ואבא שלי ואנחנו לאוהל של הגברים. שם היינו יושבים לכמה שעות, שותקים חלק גדול מהזמן. לפעמים היינו משאילים עז לכמה חודשים, למטרות שתקצר היריעה מלפרט כאן.

תמיד קיבלו אותנו במאור פנים, אם כי אני לא רוצה לעשות אידיאליזציה של המפגשים האלה; בסופו של דבר היתה שם לא מעט מבוכה. פעם אחת באנו בטעות בעיד אל-פיטר, ואם אינני טועה, הם שחטו טלה. זה היה לא נעים, כאילו באמצע הארוחה של פסח תיפתח הדלת ויגיע בלי הודעה מוקדמת איזה נודניק לא קרוא עם כל המשפחה שלו. ובכל זאת הם צירפו אותנו לארוחה. כולם אכלו בשתיקה את הבשר החם, המבושל כמעט בלי מלח.

היו שם עלי אל-עמרני עצמו, שכבר היה זקן למדי. והיו סולימאן ומוחמד, הבנים, וזיד, וחאמד (כמה מהם מתוארים בפוסט הזה בבלוג של נעם איתן – שחי תקופה כלשהי עם המשפחה של עלי, ובינתיים הפך כנראה לחסיד ברסלב). והיו עוד כל מיני קרובי משפחה אחרים שאת חלקם לא הכרנו, ואת חלקם הכרנו כי אמא שלי היתה במשך כמה שנים מורה אחראית על כיתת הילדים הבדואים בבית הספר האזורי. בכיתה הזאת למדו כמה ילדים בדואים בגילאים שונים – האחים חאלד וסברי, ומזייד (שאחר כך הפסיק ללכת לבית ספר והסתובב עם הגמלים, ובסופו של דבר נהיה כנראה שומר באחד המושבים) ופאטמה ועאידה, שהיתה תלמידה במיוחד טובה.

אחר כך, כשעודה וסולימאן ("סולי") הגיעו לגיל בית ספר, הטמיעו אותם בכיתה שמתחתיי: שני ילדים בדואים בבית הספר האזורי. אני זוכר שסולי היה רץ מעולה, וממש הצטיין ב"מרוץ העמק הנעלם" של המורה לספורט נועם נייס, אבל אחרי שהוא היה מגיע לקו הגמר לפני כולם כמה ילדים מושבניקים היו מחכים לו שם צוחקים ואומרים לו "סולי, תראה ת'שיניים" כמו שאומרים לעבד או גמל. נדמה לי שהוא הלך אחר כך ל"יחידה מובחרת".

בתור ילד, באינטראקציה הזאת עם הבדואים היה משהו מסעיר בעיניי. הצטערתי שבכיתה שלי אין ילד בדואי, ובטקסים של יום השואה הייתי מסתכל תמיד מה סולי עושה בצפירה. וכשהכיתה מתחתיי הגיעה לגיל ההתבגרות, היתה לי מין פנטזיה שלסולי תהיה חברה מחצבה או מפארן. אבל זה לא קרה, למיטב ידיעתי.

*

עלי, פריגה, סולימה, מוחמד, זיד, זיאד, פאטמה, חמאד, סלימאן, ושאר בני המשפחה שעדיין חיים מופיעים בשורת הנתבעים בפסק הדין הזה, שניתן בבית משפט השלום בבאר שבע באפריל 2006. התובעת היא מדינת ישראל. כך נאמר בהכרעת הדין:

התובעת מבקשת כי בית המשפט יורה לנתבעים להתפנות מהקרקע ולהשיבה לתובעת כשהם פנויים וריקים מכל אדם, חפץ ובעלי חיים השייכים להם, כמו כן מבקשת התובעת להורות לנתבעים להימנע מכניסה למקרקעין או לתפוס בהן חזקה.

במרכז טענות הנתבעים בכתב התביעה שכנגד, טוענים כי רישום המקרקעין נעשה שלא כדין וכי המדינה ביצעה הרישום מבלי לשמוע את טענתם, שהרי הם מתגוררים ושוהים בקרקע עשרות שנים ואף עוד מטרם קום המדינה, ועל המדינה היה ליזום פנייה על מנת לקבל את תגובתם. כמו כן טענו כי הגישו תביעות לגבי המקרקעין לפקיד ההסדר ועד למועד הגשת התביעה דנן, סברו כי בקשתם נדונה.

לאחר שמיעת הראיות וניתוח העובדות אל מול המצב המשפטי החלטתי לקבל את התביעה ולדחות את התביעה שכנגד מן הטעמים שיפורטו להלן.

*

בדואים מעבר הירדן בעת ביקור של הנציב העליון הרברט סמואל, 1921

מתברר שביולי האחרון עלי אל עמרני מת, בגיל 84. בסמיכות אליו מת אחיו, חליל סעידין. הוא נקבר בעין תמיד, לא רחוק מהמאהל.

באופן כמעט מיידי, הוצאו צווי פינוי נגד "התיישבות הבדואים", כפי שמכונה המאהל בהודעות המועצה האזורית.

מהפרסומים בנושא, כולל מספר כתבות, נודעו לי כמה עובדות שהבנתי בזמנו רק במעורפל. מתברר שהמשפחה של עלי היא לא אחת ממשפחות הבדואים שחיו בערבה לפני 48' (אלה, למיטב הבנתי, גורשו כולן). היא הגיעה מירדן, בצד השני של נחל ערבה, ושוכנה במקום על ידי שלטונות הביטחון הישראליים, לאחר שעלי החל לעבוד בשביל ישראל. כפי שהסביר אחד מוותיקי מערכת הביטחון שבוחש בנושא:

"עלי עיד קשר את גורלו עם המדינה והחליט במודע – ובלא לקבל או לדרוש כל תמורה – לשמש סוכן מטעמהּ. סוכן למטרות מודיעין ומשימות מיוחדות במדינות המרחב…

בשל אופיו של אבי המשפחה ומשום מעורבותו עם זרועות המדינה, הקפיד ראש המשפחה עלי עיד להיבדל, ומנגד, יתר הבדווים בנגב הקפידו להתבדל ממנו. זו הסיבה שגם לאחר שישה עשורים מדובר במשפחה מורחבת המונה כמה עשרות נפש בסה"כ".

וראש המועצה מוסיף:

פגשתי את עלי בשנת 1996 בעת ביקורו של אריק שרון ,שר התשתיות, בערבה. בביקור זה שינה אריק שרון את לוח הזמנים על מנת להיפגש עם עלי.

בשורה התחתונה, הזכות הזמנית לשבת על כמה דונמים בערבה ניתנה רק כמין טובה אישית של הפטרונים ממערכת הביטחון לבדואי הזקן שעבד בשבילם. בשנייה שהוא מת, סר חינה של המשפחה בעיניי בכירי משרד הביטחון, וכל הגברים, הנשים והילדים מיועדים לפינוי מיידי אחרי שישבו במקום 60 שנה. כיוון שהערבה היא כאמור אזור די פרוע, ונמצאת רחוק מעין התקשורת (שממילא לא מתעניינת בערבים), הרשויות לא ניסו אפילו להסתיר את הפרוטקשן המושחת הזה. כך מתאר ראש המועצה עזרא רבינס באחד התזכירים שלו בנושא:

בשנת 2008 נפגשתי עם נציגי משרד הפנים, מינהלת הבדואים, נציגי המינהל והסיירת הירוקה. בפגישתי עם נציגי מינהל מקרקעי ישראל והסיירת הירוקה, נחשפתי להתבטאויות, ואני מצטט במדויק "עכשיו, כשרבין ז"ל ואריאל שרון אינו מתפקד, אנחנו יכולים לגרש את המשפחות". התבטאות נוספת, רק לאחרונה, "עכשיו, כשהאבא נפטר, אנו יכולים לפנות את בני המשפחה".

 

 *

  

הפלוגה הבדווית משבט ערב-אל-הייב במצעד צה"ל, יוני 1949

בשבועות האחרונים מתנהל בעניין מאבק, בעיקר בזכות כמה תושבים מהערבה שמיודדים איתם או שמתקוממים על העוול. יש לציין שלמשפחתו של עלי יש גם תומכים בין ותיקי מערכת הביטחון (כלומר, אלה שלא עסוקים כרגע במניעת פינוי הבית של אלירז פרץ). חלקם מפרסמים טקסטים נרגשים על כך ש"פועלו של עלי מתואר במספר ספרים, אם כי הצנזורה מונעת לפרסם חלק גדול מהמעשים".

לשיא של אוריינטליזם הגיע יעקב חבקוק, ותיק מערכת הביטחון ועורך האוטוביוגרפיה של ראש עיריית רמת גן צבי בר, שמוצג במקומות מסוימים כ"אנתרופולוג". במכתב פומבי שפירסם על הנושא, חבקוק מסביר שאין מה לחשוש, ומשפחתו של עלי אינה מהווה איום דמוגרפי או טרוריסטי:

מדובר במשפחה "עקרה", כמוהָ כעץ נוי שאינו נותן פרי. נדמה לי שלא אטעה אם אציין שהריבוי הטבעי של המשפחות הגרות במושבי המועצה גדול מהריבוי הטבעי של משפחת אל-עמראני. משפחה בדווית אחרת, צפונה יותר, הייתה מתרבה בקצב רצחני ומחזיקה כבר מאות נפשות!
זאת ועוד, מי שחשש שהמשך הימצאותם של בני המשפחה באזור יביא לקן של אסלאם או לאבן שואבת של בדווים מהנגב שיירדו לערבה, אינו יודע היכן האו חי. אין, לא הייתה וכנראה שגם לא תהיה במשפחה כל נטייה לחזרה אל האסלאם כמו גם לקליטה של גורמים מחוץ למשפחה. בדווים לא מתחתנים עם בני משפחת אל-עמראני, כך שאין מי שיצטרף אליהם. 

מצד שני, יש בערבה גם אנשים הגונים והומאניים שפשוט מזדהים עם חבריהם הבדואים ומתקוממים. במצגת שהוכנה על הנושא על ידי ידידיה של משפחת אל-עמרני, כתבו ש"המשפחה היא חלק מהנוף האנושי של האזור, וקבלת המשפחה וחיבוקה היא צו אנושי ומוסרי" – דברים שרחוקים להיות מובנים מאליהם בישראל של היום. גם ראש המועצה עזרא רבינס כתב בעניין כמה משפטים יפים:

בשנים האחרונות התגייסנו באזור לסייע לנזקיים באזורים מוכי אסון בעולם. צעקתם נשמעה ונראתה על מסכי הטלוויזיה. כאן מדובר בדוגמה הפוכה, בחצר האחורית שלנו. הם לא צועקים, לא מתלוננים. השבוע רואיין אחד מבני המשפחה בכלי התקשורת ואמר "אנחנו לא כועסים על מדינת ישראל, אנחנו מאוכזבים". בשבילנו, זה אומר הכול.

   *

הפגנה של בדואים מהכפר אל עראקיב. ההנחה היא שמצבו הטבעי של בדואי הוא להיות מגורש

יש משהו אירוני, אבל יותר מזה עצוב, בעובדה שהבדואים מהערבה, שנחשבו להתגלמות האותנטיות והראשוניות ופירנסו כמה רומאנים של סופרים-הרפתקנים, מתגלים בסופו של דבר כקבוצת פליטים/בני-חסות/בני-ערובה חסרי אונים של מערכת הביטחון. זאת החליטה יום אחד לזרוק אותם במקום כלשהו במדבר, ואחרי זה להעיף אותם משם.

צו הפינוי אמור להתממש כל יום – אולי הוא מוצא לפועל ברגעים אלה. אני מניח שילדיה של פאטמה אל-עמרני, שלומדים בבית הספר היסודי בספיר, פשוט לא יופיעו יום אחד בבית ספר.

על כך אמר שלמה ציזר, ראש אגף הפיקוח במנהל מקרקעי ישראל:

"עלי הלך לעולמו, ואנחנו מוקירים אותו, אבל לא יכול להיות שיתפסו עליו טרמפ".

הנחת היסוד היא שהמצב הבסיסי של ערבי היא להיות מגורש. כשמדובר בבדואים, לשאוף להישאר במקום שבו חיית בלי שיגרשו אותך נחשב מבחינת הרשויות כ"לתפוס טרמפ". איזו חוצפה יש לבדואים האלה, שמעזים לבקש שישאירו אותם במקום שבו הם חיים כבר 60 שנה. עניינים כאלה הרי נסגרים בהסכמים בסגנון פיאודלי בין פטריארכים עם רובים.

באמת, מדינה נפלאה, מוסרית, טהורת כפיים. כל הכבוד לצה"ל.

ילדים בבית הספר האזורי - מתוך המצגת שהכינו ידידיה של משפחת אל-עמרני

תגים: , , , , , , , , , , ,

44 תגובות to “פלפלים צהובים, בדואים עם צו פינוי”

  1. נועם א"ס Says:

    תמונה מאד יפה בהתחלת הפוסט, עם הגיפ.
    כתבת מאוד יפה, עופרי, אבל לצערי אלה שני הדברים הטובים היחידים שאני יכול להגיד אחרי שקראתי אותו.
    מדינה חרא. חרא של מדינה. אין מה לעשות.

  2. רונית רוקאס Says:

    עפרי, כבר כל כך הרבה זמן לא נעצרתי וקראתי ברשת טקסט ארוך כזה מתחילתו ועד סופו. תמיד אני מדלגת וקופצת וכבר אני במקום אחר. הפעם הזאת היתה שונה: גם בגלל הכתיבה הנהדרת, כרגיל, וגם בגלל הגוש הזה שהלך והתאסף לי בגרון. מחנק.
    מצטרפת לנועם: מדינה חרא.

  3. גור Says:

    תודה שכתבת יפה כל-כך. בתור מי שהיה באירוע שסיפרת עליו: למעשה בביקור ההוא, אם הבנתי נכון, פספסנו את עיד אל-פיטר, אולי אפילו הגענו ביום של צום. עלי ומשפחתו די נדהמו שבאנו, אבל לא התבלבלו וניגשו להכין עבורנו גדי. הם הבינו את טעותנו, אבל לא רצו לאכזב אותנו.
    אני מקווה שמשהו מהמחאה המתגבשת יעזור בסופו של דבר (גם אם זה נאומים נגועי אוריינטאליזם).

  4. יסמין Says:

    פוסט נהדר. יפה לך בעובדות.
    מחרא מחזיקה…

  5. רועי Says:

    איזו כתיבה נפלאה, עפרי. כך ממש היה לחיות שם. אני זוכר שבסביבות כיתה ב' פיתחתי מומחיות לזיהוי חיות לפי גלליהן או סימני השתן שלהן. הצטרפתי לאיזה טיול עם סבא שלי וחבורת עירוניים וכולם התרשמו מאוד.

    אני מקווה שהמאהל יישאר על מכונו – תושבי הערבה, בייחוד בשנים האחרונות, חדורים בבוז כלפי השלטון, שאולי יירתם למטרה הזו, אם למספיק אנשים אכפת.

    • ofrilany Says:

      תודה רועי. ולגבי תושבי הערבה – מעניין לדעת
      תודה גם למגיבים האחרים

      • רועי Says:

        זה התעורר בעיקר על רקע המחלוקת בין תושבי הערבה למדיניות הממשלה שמגבילה את כמות העובדים התאילנדים. חסימות מחאה של כביש הערבה או הכאה של אנשי יחידת עו"ז בבואם ללכוד עובדים בלתי חוקיים הפכו דבר די שכיח.

  6. רתם Says:

    ממש יפה תודה.
    אתה מנחש שיש לי הרבה מה להגיד, אבל אנסה להתייחס רק למשפט :
    "הזכות הזמנית לשבת על כמה דונמים בערבה ניתנה רק כמין טובה אישית של הפטרונים ממערכת הביטחון לבדואי הזקן שעבד בשבילם. "
    מזעזע, זה אפילו לא ניתן כטובה זמנית, אלא בעצם כבסיס יציאה לאותן פעולות כל כך עלומות בירדן. זה היה שרות צבאי קרוב לבית. הם לא עשו לו טובה אלא נתנו לו לישון קרוב לבסיס כי אין שם בית החייל.
    אני לא מתאפקת, אז עוד דבר : כל האזכורים של הבטחוניסטים ומזרחנים שעלי לא בקש תמורה הם ממש מגוחכים. הם גם סותרים את עצמם בהמשך הטקסט – למשל בתאור מתנת הרובה האנגלי. העניין הוא, שכמו שאירית לפעמים מספרת במעורפל, לחברים של אנשי מערכת הביטחון, מותרות כל מיני טובות הנאה. למשל, במקרה שלנו, לנכס לעצמך (ביטוי מעודן בכוונה) גמלים תועים ששייכים לבדואים בגבול הירדני, חצו לישראל כדי לרעות. הבדואים בעלי הגמלים לא יכלו להכנס לישראל כדי להחזיר אותם, אבל מי שהיה חבר של הצבא, הורשה לתופסם . בשנים שאני מדברת עליהם היה אפשר למכור כל גמל כזה באלפי שקלים. מתנה? ברור ומובן מאליו שיש עוד המון מידע בנושא שלא נדע.
    אבל לא זה נושא הפוסט. אז אחרון, מעניין שבכל התכתובת באותו קישור של המועצה, לא נזכר בשום מקום שגוף אזרחי כשלהו מקיים ד י א ל ו ג עם בני משפחת אבו אל מסכ ושואל אותם איך הם רואים את עתידם. חייבת לצין במרירות מסויימת שאם הם היו יהודים אפשר היה להכריז עליהם כחוות בודדים. אני רק לא יודעת אם יש להם כשרון לייקב ולגבינות עיזים…

  7. ישי Says:

    יופי של פוסט, תודה. השיר של אבא שלך מקסים.

    אם לסטות לרגע מהנושא ה"רשמי" של הפוסט (למרות שהוא חשוב ביותר), יש לי הערה מסויימת על הטון של הכתיבה. בעיני יש כוח אדיר בחיבור שאתה מציע בין החוויה האישית לבין ביקורת/ניתוח פוליטיים יותר רחבים. אני לתומי למעשה חשבתי שזה מה שיקרה בכל המעבר מהעיתונות ה"מסורתית" (שבעצם אין בה שום דבר מסורתי) לעולם הבלוגים. אבל פגשתי אולי שתיים-שלוש דוגמאות לזה, אם בכלל. אני זוכר שזה משהו שעשה עלי רושם אדיר כשקראתי את אדוארד סעיד – שהוא בהחלט כותב על עצמו, מתוך החוויה של עצמו, בתוך הכתיבה האקדמית שלו. והבעיה היא כמובן שברוב המקרים שזה מופיע כיום (בכל זאת עברו 30 שנה מאז סעיד), זה בדרך-כלל ברמת ה"אני לסבית ואני רוצה לדבר על זה". אני לא אומר שזה לא חשוב, אבל לפעמים מתפספס דווקא החלק השני של המשוואה – הניתוח והביקורת שמוצעים מתוך החווייה. אני מרגיש שבמאמר כמו זה, בהחלט מתרחש חיבור בין הזווית האישית לבין משהו יותר רחב, סוג של ניתוח וכו', ואני חושב שיש לזה כוח עצום. אולי לא מפתיע בעצם שזה מתרחש מחוץ לעולם האקדמי.

    בכל זאת עברה במוחי מחשבה פוליטית מסויימת שרציתי לציין כאן (למרות שאני חייב לציין שכמי שכן גדל בתל-אביב, הדברים מבחינתי די רחוקים ו"אקזוטיים"). אני מתכוון לאזכור של יישובי הערבה ככאילו-קולוניות ("אם היו לישראל קולוניות באמת, היו נראות כך"). אני נמנע מלפתח אותו כאן ממש כי קצרה היריעה, אבל אני מתכוון לדיון המתיש שתמיד מתנהל, לפחות אצלי, מול אקטיסיבטים זרים שבאים לישראל/פלסטין ומשוכנעים שקיימת זהות מוחלטת בין הכיבוש לבין מפעלים קולוניאליים אחרים בעולם. ושצריך להסביר להם שזה לא המקרה. מבחינתי, האזכור של ה"הסכמים בסגנון פיאודלי בין פטריארכים עם רובים" דווקא מסבך את ההפרדה הנקיה הזאת.

    ההרהור היחיד שרציתי לשתף בהקשר הזה הוא שכשבוחנים את מעלליהם של בכירי ביטחון מסוג אריאל שרון במדבר (למרות שברור שהוא מהווה דוגמא קיצונית), ייתכן בהחלט והם הבינו את עצמם כמין "לורנס איש ערב"-ים: מזיזים אדמות כאן, מכתירים ראשי משפחות שם, עוברים מרחבים בלי להתחשב בגבולות בין מדינות. הכל באיזה איזור סְפר פרוע וקדם-מתורבת, כאילו. אני לא רוצה להפוך את היהודים לנושא הדיון כאן (כי הם אינם), אבל עלתה בראשי המחשבה המצחיקה (?) שמבחינת אותם תואמי "לורנס איש ערב", לא רק שהיהודים המזרחים היו סוג של "נייטיבז" שניתן להזיז מכאן לשם (אל הסְפר), אלא שהדבר נכון אפילו לגבי היהודים האשכנזים בהקשרים מסויימים.

    הכוונה, נגיד, למתנחלי עזה, שהיו כאילו בבת עינו של שרון, ואז פתאום (כשהאפנדי החליט שהוא בעצם רוצה משהו אחר) קיבלו את ההודעה החד-משמעית שחינם סר. אני לא רוצה להישמע כמי שמצדיק התנחלות, אלא רק להסב תשומת-לב להתנהלות הכמו-לורנס-איש-ערבית של שרון על רקע ה"דמוקראטיה" הישראלית, ושמעשים דומים יכולים בהינתן הקונסטלציה הפוליטית הנכונה להיות מופנים גם כלפי יהודים. זאת, לא כדי לגרוע מהזוועה שתיארת בפוסט או כדי להשוות בין הדברים ("בסוף כולם סובלים") – כי אין ולא יכולה להיות השוואה. אלא בכדי להצביע על עומק הרקב והגועל. אבל כאמור, זאת מחשבה שעוד זקוקה לעיבוד נרחב יותר.

    תודה שוב על הפוסט היפה.

    • ofrilany Says:

      תודה רבה ישי. אין ספק – בסופו של דבר כולנו משפחת אל עמרני, ברמה כזו או אחרת. השלטון כורת איתנו בריתות ארעיות כדי שהוא יוכל להפר אותן

  8. תומסו Says:

    פוסט מעניין, יפה וחשוב.
    אני מאד נהנה לקרוא טקסטים שמערבים את החוויה האישית עם זו הכללית והפוליטית (וגם בלי , אבל לא ההפך) .
    כמי שגדל בצפון הרחוק,הכי רחוק שאפשר צפונה, תמיד הרגשתי שאנחנו לא שייכים למדינת תל אביב בכלל. כשגדלתי והגעתי אליה (לתל אביב), הבנתי כמה שזה נכון. אפילו השפה שונה.

  9. Assaf Says:

    עופרי,

    תודה על פוסט יפהפה ועצוב, תיאור כנה ומורכב למציאות מאוד פשוטה ואכזרית.

    ביליתי חודשיים מבולבלים למדי אחרי הצבא באריזת פלפלים במושב צופר, כנראה עדיין בזמן שאתה היית ילד שם. חודשיים הספיקו כדי לספוג את עיקרי ההווייה שאתה מתאר. אז היו עדיין לא תאילנדים, אלא "מתנדבים" בעיקר מבריטניה, טיפוסים מעניינים שסיפקו קצת צבע והרבה שערוריות אהבהבים לחיים המאוד אפרוריים של המושבניקים.

    אגב, לא קישרתי את שם המשפחה שלך עד עכשיו לגיורא אילני ז"ל איש הנמרים האגדי. אתה יודע מי שומר על הנמרים בימינו? או שכולם כבר נעלמו, חס וחלילה?
    (אם כן, אז זה בטוח בגלל הערבים וה"ערסים" והחרדים והמתנחלים והרוסים, לא בגללנו אנשי ישראל היפה)

    ולעניין הפוסט עצמו: זאת לא מדינה, זאת חונטה מושחתת עם ניצבים אזרחים מזדמנים.

    (זה, וגם ההערה הקודמת בסוגריים, בהמשך קצת אירוני לויכוח מהפוסט הקודם עם מגיבים נזעמים מן הקונצנזוס, שרוצים "פתרונות מעשיים" ולא "גידופים והכללות קיצוניות" או משהו כזה).

  10. אהד Says:

    עפרי מאד אהבתי את הפוסט שלך וחשבתי שמעניין מה אבא שלך היה אומר על כך. מעבר לזאת נזכרתי, כשכתבת על אם היו קולוניות של ישראל ודאי היו נראות כך, שהתיאור שלך מאד הולם את המציאות. כראייה לכך, אציין דמיון רב בין אורח החיים המשתקף מסיפוריהם של ילדי הערבה לאורח החיים שמוזכר מסיפוריהם של ילדי מפוני סיני, (אחדים מהם, כמו אחדים מילדי הערבה, למדו איתנו) למשל מפוני היישוב דיזהב שתארו אורח חיים מאד דומה לחיים בערבה מהרבה בחינות.

  11. איתמר Says:

    כתוב מצוין. עצוב מאוד

  12. עוז Says:

    או, סוף סוף פוסט באמת טוב.
    share

  13. מתן Says:

    שלום עפרי,
    ראשית – הגעתי אל הבלוג שלך לפני כמה חודשים בהמלצת חבר וקראתי את מרבית הפוסטים בו. מאז אני עוקב ונכנס מדי פעם לראות אם יש חדש. כמובן שמבחינתי זהו פשוט בלוג "ארץ האמורי", לא התעניינתי ולא ביררתי מיהו כותבו, עד לקריאת הפוסט הזה.

    הפתיע אותי ביותר לגלות שאתה בנו של גיורא אילני. נולדתי וגדלתי בערבה (פארן) ומרבית משפחתי חיה שם גם כיום. אבי – רמי בר, היה מטיס את אביך באולטרה-לייט שלו ושל עמוס גולדשטיין ז"ל לתצפיות אוויריות על יונקים בשטח. לא הכרתי את אביך באופן ישיר ואישי, אך כמי שגדל בערבה הכרתי אותו דרך הסיפורים הספציפיים של אבי, והסיפורים על גיורא אילני ששמו כבר הפך למיתוס ערבתי.
    כמובן שגם הכרתי את סולימאן, והתיאורים שלך את הערבה בכלל ואת מרוצי העמק הנעלם בפרט מעלים בי געגועים וזכרונות ילדות (אם נעימים יותר ואם פחות).

    לגבי תוכן הפוסט, אני די מנותק בשנים האחרונות מהמתרחש בערבה ואכן הדברים קשים, מאכזבים, ומקוממים. האוכלוסיה בערבה מעורבת כיום: חלקה באמת חקלאים אשר תודעתם הפוליטית והחברתית נתונה בעיקר למחירי הפלפל, כאלו שהכינוי "מלח הארץ" שדבק בהם הפך לקלישאה ריקה. אך חלקה – אני מקווה שרובה – אנשים בעלי אופי, מחשבה, ותודעה חברתית גבוהה. דווקא הריחוק והניתוק הגיאוגרפי הזה מולידים רגישות למקרים של עוולות כמו זו שמתרחשת למשפחתו של עלי.

    כולי תקווה שאנשי הערבה, ומשפחתי בתוכם, לא יבחרו בדרך הקלה של התעלמות מהעניין ושקיעה בעיניי היום (פלפלים בעיקר) אלא יבחרו בדרך הקשה של מאבק ברשויות האטומות לצד ולעזרתה של משפחת אל-עמרני. לאור אופיי הנאיבי והתמים, ולאחר קריאת דבריו של ראש המועצה עזרא רבינס, אני די בטוח שכך יהיה.

    • ofrilany Says:

      תודה מתן, אני שמח לשמוע, אני זוכר טוב את אבא שלך – אבא שלי היה מדבר איתו שעות
      בכל מקרה, לגבי תושבי הערבה – אני מקווה שבאמת כך המצב. אינשאללה

  14. אמיר גלילי Says:

    עפרי שלום.
    מה שלומך?
    חשבתי הרבה על מה שכתבת. על חלק מהדברים אנחנו מסכימים. בחלק מהדברים אני בוודאי חולק באופן מוחלט על תפיסת העולם שלך. הדבר היחיד שחשבתי להגיב עליו כאן הוא על ההתייחסות שלך ליעקב חבקוק שמבטא משהו יותר רחב ועמוק במה שכתבת.
    אפתח כמובן בעובדה שאינני חבר של חבקוק. קראתי דברים שכתב ודיברתי איתו מספר פעמים. לא יותר מזה.
    ראשית חבל לי שאתה מתייחס בזלזול לעבודה המחקרית שלו. הוא הגדיר בזמנו את המחקר כאתנוגרפי ובכך עשה עבודה יפה למדי. גם בעבודה של אדם כעורך ספרים אין מה לזלזל. בעיקר אתה כעורך בהארץ בשעתו, אמור לדעת זאת.
    אתה מביא בתחילה את דבריו בשם "אחד מותיקי מערכת הביטחון שבוחש בעניין". "בוחש" בעגה הישראלית כוונתה לאדם שעוסק מאחורי הקלעים ולא ממניעים טובים. כאן, חבקוק הוא היחיד שניצב בגלוי ואומר חד משמעית "אני מסייע למשפחה" אם ביום יום (סיוע למוחמד עם התאומים למשל) ואם בהשתדלויות מול גורמי הממשל שאם קראת את התכתובת בעניין בוודאי ראית את הדברים שכתב לאחרונה על הקושי האישי שלו לטפל ועל המחוייבות שלו למשפחה.
    כשקראת לו "אוריינטליסט" חשבתי לעצמי עד כמה חמקמק הוא המושג הזה. מעניין מי פה האוריינטליסט בסיפור: מי שאומר "אני חב חוב לאומי, אישי ואנושי ולכן אני עוזר למרות כל המגבלות" או מי ש"נופל" על אדם ומשפחתו באמצע יום חג או צום בלי לדעת מהי המסורת שלו ועדיין "לאכול בשתיקה". יש לי תחושה שלחבקוק זה לא היה קורה (ואין פה שום עניין אישי נגדך או נגד משפחתך שאותה, כידוע לך, אני אוהב מאד אלא עיקרון שצריך לחול על כולם).
    ולבסוף, אתה כותב את הדברים ממרחק של (לפחות) חמש עשרה שנים. הרבה דברים קרו בערבה מאז. בערבה מתנהלים כיום ויכוחים מרים ודיונים רבים על העניין. יש המון מורכבות, חששות ורגישויות שאי אפשר להעלות כאן וכנראה לא בהרבה מקומות אחרים. אני רק מקווה שבפעם הבאה שתכתוב על הערבה (והנגב) תכתוב מתוכנו ממש.
    אמיר

    • ofrilany Says:

      אמיר תודה על התגובה. לא ניכנס כאן לכל העניינים – את שלי כתבתי ואני עומד מאחורי הדברים, גם לגבי ההגדרה אוריינטליסט שהיא לדעתי די מגובה מבחינה תיאורטית, אם אפשר לומר ככה. בכל מקרה, הפסקה של חבקוק שציטטתי היא בעיני כל כך דוחה שהיא מדברת בעד עצמה – בעיניי לפחות

    • ofrilany Says:

      ועוד דבר אמיר: למה בעצם אי אפשר להעלות את "החששות והרגישויות" כאן? איזה "רגישויות" מצדיקות גירוש של משפחה?
      בישראל תמיד אומרים על דברים כאלה שהם "מורכבים" ויש עליהם "דיונים". זה נראה לך דמוקרטי? שקוף? אנשים אמורים פשוט לסמוך על זה שהאנשים "האחראים" מקבלים את ההחלטות הנכונות?
      הרי עם כל ההחלטות של אנשים כמו חבקוק, יש כאן משפחה שהועברה למקום כלשהו, ועכשיו מגרשים אותה

      • Assaf Says:

        זה כבר הפך לקלאסיקה. כל פעם שצריך לנקוט עמדה ברורה או לעשות מעשה נגד הכיבוש, נגד מלחמות או נגד כל ואריאציה אחרת של "דופקים את הערבים", פתאום העסק נעשה "מורכב", יש "רגישויות" ועדיף לשבת בשקט ולתת למביני עניין (כלומר לשלטון ולמקורביו) לסגור עניין בשקט. אם היה לי שקל על כל פעם ששמעתי "מורכב" ו"מסובך" מן המעגל המשפחתי חברתי שלי בהקשר כזה, הייתי מיליונר.

        כאן המקום להזכיר את תשדיר הבחירות "שמאל מול שמאל חדש" על המלחמה.

        בסך הכל לא נראה שיש פה משהו "מורכב". עוד גלגול של כבשת הרש או כרם נבות. אחרי הכל, אני די בטוח שגם אמיר גלילי וגם משפחת אילני, כמו רוב עם ישראל, גר בבתים שמבחינה חוקית שייכים למדינה (המינהל). כך שמחר בבוקר אפשר לנפנף אותם משם בעזרת איזה צו, או סתם להודיע שהחכירה שלהם לא תחודש בתום התקופה. אולי בג"ץ יעצור גירוש כזה, ואולי לא. תלוי במצב רוח של בג"ץ.
        נוח לנו לחשוב שגירוש כזה לא קורה כי יש לנו "זכויות". בעצם כל מה שיש לנו הן פריבילגיות שמועילות בינתיים לשלטון, כי הוא זקוק לאיזשהו בסיס תמיכה.

  15. אמיר גלילי Says:

    ושוב אין לך שום מושג לגבי ההקשר הספציפישל הדברים או שבחרת להתעלם מהם….זהו כנראה היתרון והחסרון של לכתוב ממרחק של חמש עשרה שנה ומאתיים וחמישים ק"מ…בעניין האוריינטליזם- כדוקטורנט גם אתה אמון על ה"איפכא מסתברא" האינסופי. אני מציע לך קריאה אחרת של המושג. חשוב עליה. זה הכל.

    • רתם Says:

      אמיר שלום
      נניח שיש אינסופ רגישויות. עדיין, אם פני הממסד לשלום, עליו לזמן את המשפחה לדיון, להציע להם לפחות שני פתרונות ולשאול אותם באיזה סוג מגורים הם בוחרים ( אני כיהודיה יכולה לגור בעיר, בכפר, בעיירה או בחוות בודדים, מושב, קיבוץ או יישוב קהילתי) המציאות היא, שכל מעשה אחר יהיה ע ק י ר ה

    • ofrilany Says:

      נסכים שאנחנו לא מסכימים וכו'

  16. גיא Says:

    קראתי את הפוסט ואת התגובות החוורות, האשכנזיות, היורות ובוכות, מכחכחות בגרון בחוסר נעימות: "חרא ממש חרא, מה עוד אפשר לומר?"

    ואז הלכתי לישון ובחלומי ראיתי מישהו, אולי זה הייתי אני, שואל, אם מותר כבר להגיד ש..

    הלוואי שהיד
    שחתמה על צוו ההריסה והגרוש
    תיגדע
    ואולי גם, האיש בחלום, שאולי זה הייתי אני,
    ייחל ש…
    הלוואי שהאיש שתכנן את המזימה,
    אולי יפול דבר ותקרת ביתו תפול עליו
    בשעת ארוחת ערב
    או צהריים
    או על אישתו
    או על ילדיו הרכים (?)
    אולי אפילו מותר לייחל (בחלום) שזה ייקרה
    בכוונת מכוון
    ולא בגלל בניה בלתי תקנית ללא אישורים
    כמו באולמי ורסאי
    או כמו בבית הרמטכ"ל של המדינה הציונית

    • מוש Says:

      "שלום", גיא.
      הלוואי. יש לי נסיון בחומרי נפץ אך חסר לי מודיעין. אשמח לעזור ככל שיידרש להגשמת חלומך. אם זה ילך טוב, אולי נוכל להמשיך באותה דרך על שאר הידיים החותמות בישראל, מה דעתך? אולי…

  17. אמיר גלילי Says:

    שלום לעפרי ולכולם.
    (רותם זו את? מה שלומך?)
    אני מודה שבהתחלה התלבטתי הרבה אם להגיב לעפרי ישירות או מעל הבמה הזו ואלי זו היתה טעות להכנס לדיון מאד פנימי של אנשים שחושבים מאד דומה.
    לא באתי לאתגר את תפיסת העולם הכוללת של עפרי מתוך ידיעה ברורה שאנחנו חלוקים ואין בזה טעם.
    רק ביקשתי להציע קריאה אחרת במושגים שאנו משתמשים בהם תדיר ולאתגר את המקורות למאמר המבוססים בעיקר על זכרונות מגיל הגן ובית הספר היסודי והמון קריאה של חומר תיאורטי. המקורות למציאות העכשווית במאמר הם כמה קטעים מעלון המועצה האזורית ומצגת.
    אני מבין שהמילים "רגישות" ו"מורכבות" מעוררות כאן סערה. אני מודה שחשבתי לתומי שהעובדה שהחיים הם עניין מורכב ולפעמים רגיש ידועה לכולם. ובמיוחד כשמדובר בבני אדם. כן, כן חוץ מביטחוניסטים יש גם אנשים עם צרכים, רצונות כעסים ואהבות בסיפור הזה. ולכן הוא יכול להיכלל תחת הכותרת "רגישות". לא אגרר לפרטים כיוון שהענין הוא אכן מורכב ורגיש. דיונים ארוכים ונוקבים בפורומים שונים ומשונים יכולים להכלל תחת המושג "מורכבות" (או שאולי בעצם כיוון שמדובר ב"קולוניאליסטים", "ביטחוניסטים", "אורינטליסטים" ושאר "איסטים" מגונים אז זה לא נחשב מורכב) ורגשות מעורבים ואפילו סותרים יכולים להיכלל תחת שתי הכותרות גם יחד (לא תאמינו! אפילו ל"איסטים" האיומים יש רגשות! ואפילו סותרים!).
    טוף, חברות וחברים. נראה לי שהוספתי מספיק דלק למדורת הדיונים שלכם. אני יכול רק להמשיך את עפרי ולהגיד שאנחנו מסכימים על אי ההסכמה. לילה טוב. אמיר

    • Assaf Says:

      אמיר אהלן,

      אני מבין את התסכול שלך ומצטער שהתבאסת מקבלת הפנים.

      תראה.

      גם אני מתוסכל, כי כל פעם שאני מתריע על איזו עוולה התגובות מתחלקות לאותם שלושה חלקים:

      1. אלה שמתנפלים עלי בתור "אוהב ערבים", "שונא עצמו", "כן, צריך לגרש את כולם" וכו' וכו' וכו' – שכרגע הם נותנים את הטון בשיח הישראלי

      2. השלטון ומדברריו שפשוט מצפצפים ומתעלמים, ואם אין ברירה משחררים איזה מסר יחצ"ני ושקרי כדי לנפנף אותי

      3. האנשים הטובים שלדעתי הם הרוב הדומם בארץ, לא פעם בני משפחה או חברים, שמצקצקים בלשונם, מהנהנים בראשם, מכחכחים בגרונם ובסוף אומרים ש"זה מורכב" ומאוד "מסובך" ו"לא פשוט", ובכל מקרה הם קצת עסוקים ואין להם זמן להתעמק ולהבין את כל המורכבויות.

      אז בסוף אני נשאר לבד, ועם הזמן מתייאש מאפילו לעניין ישראלים אחרים בעסק. פשוט לוקח את שתי הידיים שלי ומנסה לעשות מה שאני יכול בעצמי ועם אנשים ש"חושבים מאוד דומה" כמו שאתה קורא לזה.

      מן הסתם גם רוב קוראי המדור הזה עברו התנסויות דומות. כך שכשאתה, חבר ילדות של עופרי, בא וכותב על "רגישויות ומורכבויות" או משהו בדומה, ובעיניך זה תיאור מדויק והוגן של המציאות, לפחות מן הזווית שאתה מכיר – זה לוחץ לרובנו על כפתור. וזה מה שקיבלת.

      ועכשיו לעניין עצמו: מן הסתם אני יודע הרבה הרבה פחות ממך על האזור ועל משפחת אל עמראני (למרות שזכור לי שהתארחתי פעם אחת במאהל ודיברנו עם סולימאן, אני חושב שהיה שם בחור יהודי, כנראה איש סיירת כזה או אחר שעשה שם השתלמות בהסתערבות או משהו כזה). אבל אני שואל את עצמי אם בכל המורכבויות והרגישויות ניסית לשים את עצמך – ישראלי, יהודי, דמוקרט המודע לזכויותיו – בנעליים של המשפחה. גר באותו מקום 60 שנה. ראבכ, אין חוקי חזקה?

      סיפור קטן שאני כן מכיר. לפני שעברנו בעוונותינו לגולה הדווייה גרנו בנהורה בבית שקנינו. משרד השיכון כשבנה את השכונה סלל את הרחוב שלנו באופסייד של 3 מטר לרעת הצד שלנו. אז הצד השני ישר קידם את הגדרות שלו 3 מטר להרוויח מן ההפקר. ואז העסק נשאר, בלי מדרכות ובלי פיתוח משך כמה שנים. בשנת 2000 פתאום היה כסף מעוד פרוייקט הרחבה, ובאו לסלול את הרחוב שלנו. אמרו לכולם להתגלגל אחורה, שני הצדדים כדי לסלול שתי מדרכות. כמעט כולם התגלגלו. אבל השכן מולנו, אחד דרורי, לא רצה להרוס את הגדר חי שלו ולא רצה לוותר על 3 המטרים המושאלים. אז המדרכה נגמרת אצלו. מגיעים לגדר שלו וצריך לעבור את הכביש. אין מועצה אזורית, אין מינהל, אין משטרה, אין טובת הכלל. אין כלום. דרורי לא רוצה לזוז, מה תעשו? הרי הוא ישראלי יהודי וגם יודע לעשות בלגאנים כשצריך.

      ד"ש לערבה. אני חושב שזוגתי ובננו הקטן (שנמצאים בדיוק בארץ) באים מחר לאיזה תערוכה שמתקיימת שם.

  18. ד"ר אורית ברור בן-דוד (אנתרופולוגית) Says:

    האם עדיין ניתן לבטל את רוע הגזירה באמצעות עצומה? אני אצרף את שמי בשמחה ומוכנה גם להחתים אחרים. כל ההתייחסות לבדואים במדינת ישראל היא משפילה ומקוממת והמדיניות הזאת מוצאת לפועל על-ידי המנהל באמצעות מנהלת הבדואים שמציגה מצג שוא של דאגה לבדואים אך בפועל מעוניינת לצמצם את שטחי ההתיישבות שלהם ולגרשם.

  19. אביתר גינת Says:

    שמחתי לראות את עזרא רבינס יו"ר המועצה מביע עמדה חד משמעית בנושא ונאבק למען שכנינו, שב 36 השנים שאני גר כאן היו השכנים הכי שקטים ונעימים שהיו לי כאן.
    גם אני גדלתי עם בניהם בבית הספר וגם אני זוכר תפיסה ילדותית וסטראוטיפית שלנו אותם. אבל היום במבט לאחור, אולי הקרבה הזו היא שמאפשרת לנו להתייחס אליהם בנוסלטגיה ולראות מעבר לסטראוטיפיות הזו שלא ראוי שתעבור גם לחיינו הבוגרים.
    הלוואי וילדי יזכו לא רק לחלוק איתם את ספסל הלימודים אלא באמת להכירם ולהכיר את תרבותם.
    אחת הבעיות הגדולות של אזורינו היא העובדה שכולם כאן דומים (חולצות גזורות של חברות חקלאיות, סנדלים וציניות מטופשת שמכסה על חוסר ביטחון במפגש עם זרים).
    כל אוכלוסייה השונה מאיתנו (וזה נכון גם למעגל הדנים ליד עיר אובות) הבוחרת לחיות את חייה לצידנו- מן הראוי שנחבקה- כי שכרנו יהיה בצידנו ובצד ילדינו.

  20. גיא (אחר) Says:

    עפרי, תודה לך על הדברים האלה. נתקלתי לאחרונה בספר 'אבני סיני' של הארכיאולוג רפאל גבעון, איש משמר העמק; מלבד נימה אלגית ביחס להסכם השלום שנחתם בדיוק באותה תקופה עם מצרים (ארכיאולוג שמרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו) אפשר למצוא שם את פיסת הגזענות הצרופה הבאה (עמ' 14):

    "… כאן [ג'בל עדידה], על פני סלע, בקרבת מקום, בלטה כתובת צבעונית גדולה ביותר בערבית מודרנית. הכתובת נחקקה על ידי תושב מע'ארה שהגיע למקום לרגל מלאכתו. כשחקרתי כיצד הגיע ממע'ארה לעדידה, גיליתי ששביל מחבר בין שני האתרים. מכאן הסקתי שבוודאי היתה גם בעבר דרך מצרית קדומה, שקשרה מרכז מכרות אחד עם משנהו. ואמנם, מורה-דרך מקומי שהדריך אותנו, ציין שהדרך בין שני המקומות נמשכת כשעתיים ומחצה. הינחנו, שאין אומדן זה מדויק ולכן הקצבנו לנו חמש שעות הליכה בשביל זה, מצפון לדרום. ואולם, חלפו שמונה שעות של הליכה מהירה עד שהדענו למע'ארה. משהיגענו לקצבה השביל, נתגלה לעינינו מאהל-בדוים קטן ולידו מדורות. כשהבחינו בנו הבדוים, פרצו בזעקות מחרידות, כזעקת אינדיאנים אדומי-העור, המשחרים לטרוף את קרקפות ראשינו. רק לאחר שחזרו על צריחות האימים מספר פעמים, הבינותי שלמעשה השמיעו מלים אנגליות How are you? המלים היחידות שידעו בשפה זו… התברר שהם המתינו ליד הג'יפ שלנו למעלה משלוש שעות והחלו דואגים שמא אירע לנו אסון ואז – התלבטו – מה יהא גורל סעודת המלכים שהכינו: כבשה ששחטו לכבודנו…"

    ד"א, הספר עוסק אך ורק בהיסטוריה הפרעונית של סיני; כתובות נבטיות ות'מודיות שהתגלו שם לא זוכות אפילו לאזכור (אולי בגלל שנכתבו ע"י ערבים, זאת-אומרת, בדואים, זאת-אומרת, אינדיאנים אדומי עור שמשחרים לטרף קרקפותינו).
    ואם כבר הזכרתי אותם – הפולחן של אלת ועתר/עת'תר (בדמות גבר, דווקא) היה נפוץ מאד גם בקרב הערבים בתקופה הטרום-אסלאמית; אללאת אפילו נזכרת בקוראן (סורה 53, פסוק 19). לפי המקורות הערביים, המרכז הפולחני שלה היה בטאא'ף, והיא נזכרת לא אחת גם בכתובות נבטיות. עת'תר היה אחד האלים הבכירים בפנתיאון הדרום-ערבי (קשור להשקיה, פריון, מרעה וכו').

    • האמורי Says:

      תודה גיא. זה מצחיק, ומה שמצחיק במיוחד זה שיש כאן שתי רמות של בורות מצדו:
      1. ממתי אינדיאנים טורפים קרקפות? שמעתי שמשספים או אוספים קרקפות, אבל לטרוף אותן? זאת כנראה פנטזיה של המחבר.
      2. במקומות שבהן נעשה קרקוף, זה היה בדרך כלל בשירות המושלים הקולוניאלים

      והעיקר שמי שבור הוא הבדואים

      • רתם Says:

        הייתי מהמרת שהגרסה הבדואית למה שקרה היתה: עמד להחשיך, היה קר מאד וחששנו שהזרים עומדים
        ללכת לאיבוד בלילה קר במדבר ושנמצא אותם למחרת בבוקר קפואים. כשהם הופיעו באור אחרון, רצנו וזעקנו באנגלית מה שלומך?
        אבל הם נפוצו לכל עבר בבהלה ולקח להם רבע שעה עד שנרגעו, וקראו זה לזה הם בסדר, זה בסדר, הם אמרו מה שלומך והתקרבו לאש המחממת והסכימו ברוב טובם לאכול מהעז ששחטנו לכבודם, שכבר היתה מאד מבושלת

      • ofrilany Says:

        🙂

      • dvirsky Says:

        הוא לא כתב בעברית ולכן עניין טריפת הקרקפות הוא כנראה טעות בתרגום.

  21. תגית Says:

    עופרי שלום,
    קראתי בשקיקה את דבריך, גם בגלל שסגנון הכתיבה הזכיר לי כל-כך את השפה ה"אילנית" של הוריך העשירה והשירית, וגם בגלל תוכן הדברים על הרגישות והעומק שבהם.
    כתושבת הערבה, לא כל-כך החמיא לי התיאור שלנו, למרות ש-מה-לעשות יש בו מן האמת. רק רציתי לדווח לך, שרבים מאתנו, מהרגע שנודע לנו דבר צו הגירוש, נרתמנו לתמיכה בראש המועצה בניסיונותיו למנוע את הוצאתו לפועל.
    והערה קטנה לגבי הציטוט מעלון ערבות – היה זה ראש מועצה אחר ומן הסתם חברי המועצה גם הם התחלפו מאז, או חלקם לפחות, ויתכן שעובדה זו פועלת לטובת העניין.
    ועוד הערה ממש קטנטנה – למרות שאני יודעת שיש לך זיכרון פנומנאלי, בכל זאת נפלה אצלך טעות קטנה: שם המורה לספורט הוא שחר נייס, ולא כפי שציינת.
    אני כבר מצפה בקוצר רוח לקרוא את הכתבה הבאה שלך. תודה.

  22. גילה טל Says:

    עפרי
    רציתי לשלוח לך אימייל, אבל אני מניחה שלא במקרה לא מצאתי את הכתובת שלך, לכן אני מגיבה לך כאן.
    רציתי לידע, שהעלנו מעין עצומה – יותר רשימת תמיכה וכן שרשור בפורום שלנו לנושא עליו כתבת יפה ומעניין כל כך.
    אני מצרפת פה את הקישורים. הייתי שמחה לקשר את הפוסט שלך לשרשור שבפורום שלנו – אם אין לך התנגדות.

    הקישור לרשימת התמיכה:
    http://www.arava.co.il/petition/
    הקישור לנושא בפורום:
    http://www.arava.co.il/phpBB3/viewtopic.php?f=7&t=977&start=0

  23. שמשון בן-אשר Says:

    שלום !
    מאחר ואינני מוצא כל תגובות (חוץ משלי) לכל נושא גירוש משפחת אל עמראני,ידידי מאז שרותי בקת"ם דרום, אנחנו קראנו לו "דוכיפת", אני מבקש בכל לשון של בקשה לעדכן אותי במה שקורה עם האנשים האלה.
    אני בטוח שאחדים ממכרי יכולים לעזור !
    ניסיתי כמה וכמה פעמים לטלפן להילה אלבז, שמה מופיע באתר,ללא הצלחה. ניסיתי גם ליעקב חבקוק, גם זה ללא הצלחה.
    אני אמשיך לנסות, בכל זאת מינואר ש"ז לא מצאתי כל התייחסות באתר ואשמח לשמוע בהקדם.
    המעט שאני יכול ורוצה לעשות זה לדחוף את אלו שיכולים לעזור. ביניהם יעקב נמרודי, רוה"מ נתניהו ו…אלו בהחלט מספיקים !!! בתקווה שירצו !!!!

  24. נתן קורש מדרך עוז Says:

    מזעזע!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: