אזרחי ישראל, כלכלתנו לא קרסה. עדיין

שיר חבר

בעקבות אחד הפוסטים האחרונים של עפרי בבלוג התעורר בתגובות דיון מעניין במצב הכלכלי האמיתי של ישראל, נושא שכבר רציתי לכתוב עליו לבלוג מזה זמן, וזו הזדמנות מצוינת להתחיל.

המצב הכלכלי בישראל הוא נושא שנוי מאוד במחלוקת, ואין בו עמדת אמצע. הטענה שישראל היא במצב דומה לממוצע העולמי פשוט אינה נשמעת בשיח הכלכלי. או שנטען שישראל היא נס כלכלי מדהים, או שנטען שהיא במשבר עמוק. לדעתי המרחק בין שתי העמדות נובע מהפער בין התבוננות בנתונים המאקרו-כלכליים של ישראל שנראים מצוין (ייצוא, תמ"ג, אבטלה) לבין הנתונים החברתיים (עוני, חינוך, בריאות) ששם המשבר גלוי לעין.

בדומה ליוון, איסלנד ואירלנד, ישראל אימצה דימוי של "נמר כלכלי" בצמיחה מהירה. הסיבות לכאורה ברורות – מדינות בפריפריה הכלכלית של אירופה נמצאות בהשוואה מתמדת ליבשת העשירה, ונמצאות במרדף "לסגור את הפער" מול העולם המפותח. זה נושא שקוסם לאזרחי המדינות הללו (שרוצים לראות את עצמם בפסגת העולם המפותח) וגם אמצעי לפוליטיקאים לקדם את עצמם באמצעות מדיניות אגרסיבית לעידוד צמיחה. גם אם האמצעים הם שיתוף פעולה עם תאגידי-ענק, קיצוץ במדיניות הרווחה ואמוק של הפרטה, הכל נעשה במסגרת ההבטחה שבסוף זה ישתלם לכולם. הדימוי של ה"נמר" עוזר למשוך הון זר של משקיעים.

אבל המדיניות הזו, שאמורה לעודד צמיחה, נראית טוב על הנייר אבל נוטה להפוך את ה"נמרים" לנמרים של נייר. צמיחה מהירה שנובעת מהשוק הפרטי נוטה ליצור עושר עצום בידי כמה בודדים, למשוך את המדדים המאקרו-כלכליים מעלה (כשהשכר הממוצע למנכ"ל חברה בישראל הוא 2.5 מיליון שקל בשנה, כפי שפרסם בנק ישראל, זה מושך את ממוצע השכר במשק כלפי מעלה). אבל בתהליך הזה נגרם נזק למרקם החברתי: הפרטות רבות מתגלות כאמצעי סחיטת מזומנים מהציבור, ובינתיים השלטון מפחד להודות שיש בעיה, כי אז הדימוי הנמרי יפגע, והמשקיעים יברחו.

התוצאה היא שיוון, איסלנד ואירלנד חוו קריסה כואבת מאוד. הן הגיעו לנקודה בה לא היה אפשר לשלם את החובות. התוצאה דומה בשלושתן – ירידה חדה ברמת החיים, קיצוצים כואבים וחשש לעצמאות הכלכלית של המדינות הללו, שמתחילות להבין (איסלנד ראשונה) שהן בעצם נפלו קרבן לתרגיל עוקץ מתוחכם של בעלי הון שהפילו על האזרחים את הסיכונים וגרפו לעצמם את הרווחים. עוד לא ראינו את המערכה האחרונה בסיפור הזה.

ישראל, עם זאת, לא קרסה עדיין. יש לכך סיבות רבות, למשל התמיכה מארצות-הברית ומקהילות יהודיות בעולם, אך יותר מכל, הסיבה היא שבישראל למשבר הכלכלי יש גם מימד פוליטי שנעוץ עמוק בחרדות של הממשלה ושל מרבית הציבור. לאליטה הכלכלית והפוליטית יש אינטרס חזק להתעלם מסימני ההזהרה, ולהגביר את הווליום של מכונת הפרופגנדה ("הסברה") שצועקת שהכל נפלא.

הודאה בעומק התלות הכלכלית של ישראל בקהילה הבינלאומית תשמוט את הקרקע מתחת למדיניות החוץ של ביבי וליברמן. לכן בשקט יחסי הם יצאו להנפקת החוב הזר הגדולה בהיסטוריה של ישראל במרץ 2010. זאת לאחר שב-2009 הממשלה גייסה סכום שנתי של 102 מיליארד ש"ח (שיא של כל הזמנים). העמקת החוב עוזרת לדחות את הקריסה, לא למנוע אותה, ועוד לא התחלנו לדבר על החובות הגדולים באמת של ישראל (שבהם הממשלה לא מודה) – לפלסטינים הכבושים, לפליטים הפלסטינים וללבנון. פטנט התקציב הדו-שנתי הוא דוגמה נוספת לדרכה של הממשלה לברוח ממה שבאמת מפחיד אותה – דיון במצב הכלכלי האמיתי בישראל. משום כך הממשלה עשתה שמיניות באוויר כדי להתקבל ל-OECD , מבלי להתייחס לאף אחת מהעצות של ה-OECD בדבר רפורמה דחופה במערכת החינוך, הרווחה והתעסוקה בישראל.

בואו נבחן את הטיעונים שהמצב הכלכלי בישראל טוב, ונראה מה עומד מאחוריהם:

צמיחה: לישראל היתה צמיחה גבוהה יחסית אחרי שוך האינתיפאדה השניה, אך בעצם הצמיחה הזו הקבילה לשיעורי הצמיחה בעולם, והיתה אף נמוכה יותר מהצמיחה במזרח התיכון. מדהים לראות שבזמן מלחמת לבנון של 2006, ישראל רשמה צמיחת-שיא. האם שיתוק המפעלים בצפון לא משפיע על הצמיחה? ודאי שהוא משפיע, אבל צמיחה מודדת גם דברים שליליים וגם חיוביים. משפחות שנמלטו לדרום ועברו לגור במלון הוציאו המון כסף בזמן המלחמה. חברות ביטוח הוציאו המון כסף וגם הממשלה הכניסה את היד עמוק לכיס. כל הדברים הללו, שבעצם מעידים על שחיקת המשאבים הכלכליים כתוצאה מהמלחמה, נרשמו כצמיחה במשק. קיימת גם צמיחה ברמת החיים – אבל רק של העשירון העליון (ראו את פרסומי מרכז אדווה שמראים את זה יפה). רוב האוכלוסיה עומדת במקום מבחינת ההכנסות הריאליות.

אבטלה: שיעור האבטלה בישראל הגיע לשיא בשנת 2003 של כמעט 11%. הוא ירד מתחת ל-7% ואז עלה שוב בעקבות המשבר לכ-7.5% ב-2010. זה לכאורה לא גבוה יחסית למדינות אחרות, אך צריך לשים לב לכך שכשהאבטלה ירדה, סך שעות העבודה במשק כמעט ולא עלו (ואף ירדו בכמה מהשנים). מה שקרה זה שמובטלים רבים איבדו את דמי האבטלה ונאלצו להסתפק בעבודות חלקיות בלבד. רבים נאלצים להסתפק באבטחת הכנסה, ואינם נרשמים כמובטלים כי הם מוגדרים כ"סרבני עבודה" שאינם נכללים ב"כוח העבודה." למשל, מרגע שאמהות חד-הוריות איבדו את הזכות לסרב לעבוד במשרה מלאה עד שילדיהם יגיעו לגיל 7, וכעת יכולות לסרב רק עד שהילדים בני שנתיים, "יצאו" בדרך נס עשרות אלפי אמהות חד-הוריות ממעגל האבטלה (ונכנסו, בשקט בשקט, למעגל "סרבניות העבודה" המשולל כל זכויות). עמותת "מחויבות לשלום ולצדק חברתי" ערכה מחקרים על מימדי האבטלה האמיתיים בישראל, שהראו נכון ל-2006 שהאבטלה בישראל גבוהה כמעט פי שלושה מהנתון הרשמי. למרבה האירוניה העצובה, עמותת מחויבות התפרקה מחוסר תקציב.

פנסיה ודיור: שוק הנדל"ן בישראל מצוי במצב של בועה (ועל כך יש הסכמה די רחבה) מסיבות רבות, גם תרבותיות, שכן הדיור שיחק תפקיד מפתח בשימור הפער בין אשכנזים ומזרחים בישראל, אבל זה נושא לפוסט אחר. הבועה נובעת מכך שמחירי הדירות הולכים ומתרחקים מהשכר במשק ונעשה פחות ופחות ריאלי שיהיו משפחות עם אמצעים לגור בכל דירות היוקרה שמוקמות על-ידי קבוצות רכישה ומשקיעים שכבר מדמיינים רווחים של עשרות אחוזים מההשקעה. גם לא מעט משקיעים זרים בוחשים בקלחת ומחממים את שוק הנדל"ן עוד יותר, אף שאין להם כוונה לגור בישראל בעצמם.

אך מה שלא זוכה להרבה דיון בתקשורת הוא משבר הפנסיה בישראל. למרות חוק הפנסיה החדש, שחל רק על שכירים, קיימים בישראל הרבה אנשים שאין להם פנסיה, או שהפנסיה שלהם נמוכה יותר ממה שהם חושבים. הפנסיה גם מושקעת בבורסה ולכן חושפת את החוסכים לעוד סיכונים. מדי שנה יוצאים לפנסיה עשרות אלפי ישראלים וחוטפים שוק, כשהם מגלים שרמת החיים שלהם צריכה לרדת מאוד כדי שיוכלו לחיות מהפנסיה שלהם. לחיות מקיצבת ביטוח לאומי זה קצת אוקסימורון, כי זו קיצבה שמספיקה למזון בסיסי או לטיפולים רפואיים, לא לשניהם, וצריך את שניהם כדי לחיות. הרבה ישראלים חוששים להשקיע בבורסה, לא יודעים לבנות לעצמם תכנית פנסיה ונחרדים מהמחשבה על כמה עליהם לחסוך מדי חודש כדי לשמור על רמת החיים אחרי הפרישה (זה לא חישוב מסובך כל-כך, אבל אני לא מכיר הרבה אנשים בגילי שמעזים לעשות אותו). לכן הרבה ישראלים רואים בדירה סוג של קרן פנסיה. בגיל פרישה אפשר למכור את הדירה ולחיות מהכסף, לא? עכשיו חישבו מה יקרה כשמאות אלפים ינסו למכור את הדירות שלהם כדי למממן את הפנסיה, ואז תבינו למה בועת הנדל"ן היא בעצם גם בועת פנסיה.

היי טק וחינוך: כעת כדאי להתייחס לדימוי של ישראל כמעצמת היי-טק. זהו דימוי מפוקפק, גם בגלל שכמעט כל הגידול בערך מניות ההיי-טק הישראליות בעשור שמאז משבר הנאסד"ק נמחק במשבר האחרון, גם בגלל שחברות ההיי-טק המצליחות ביותר עושות "אקזיט" תרתי-משמע, ופשוט עוברות (עם הצוות או בלעדיו) לחו"ל, כך שהחברות שנשארו בישראל הן החברות הפחות רווחיות (ואלו שמקוות יום אחד להימכר ולעזוב). אך הבעיה העיקרית עם ענף ההיי-טק היא שהוא נשען על מערכת החינוך בישראל. ככל שהכיתות נעשות צפופות יותר, המורים מיואשים יותר, ככל שהתקנים מתמעטים מהאוניברסיטאות ושהמכללות הופכות לבתי דפוס לדיפלומות – כך הסיכוי של עוד דור היי-טק מוצלח דועך במהירות.

עם זאת, צריך לציין גם את המרכיבים יוצאי-הדופן בכלכלה הישראלית. חברות היי-טק רבות בישראל הן למעשה חברות ביטחון, שמפתחות נשק או אמצעי מעקב ואבטחה. זהו שוק משגשג וצומח וכאן ישראל אכן ידועה בכל העולם במוצריה. מערכת החינוך לא נחוצה כאן, כי העובדים מקבלים את הכשרתם בצבא, ויכולים לספר ללקוחות שהם "מומחים למלחמה בטרור," כי יש להם נסיון נרחב בטרטור פלסטינים במחסומים. הרווחים של החברות האלה אמיתיים, אך זהו בכל-זאת ענף של כ-4-2 מיליארד דולר בשנה (בהערכה נדיבה), ממש לא מספיק כדי לקיים מדינה שלמה.

החרם העולמי: ועכשיו להיפופוטם שמתחבא מתחת לשולחן. מי שעוקב אחרי הסיפור של החרם העולמי על ישראל (BDS – Boycott, Divestments, Sanctions) שמקדמים ארגונים פלסטינים, יודע שאת החדשות בנושא אפשר לקרוא באנגלית, אך לא בעברית. כל שבוע מתחיל קמפיין חדש, כל יום יש הפגנות, לחץ אדיר מופעל על תאגידים בינלאומיים וכבר לא מעט תאגידים החליטו למשוך את השקעותיהם מישראל. בתקשורת בישראל מדווחים בקושי על אחוז אחד מכל אלה. גם יצא לי לפגוש ישראלים שעובדים בחברות שספגו נזקים כבדים מתנועת החרם, אך מעדיפים לשמור את זה בסוד.

הרי דיון רציני בתנועת החרם ובנזקיה יחייב גם דיון בסיבות לחרם. בניגוד ליוון, איסלנד ואירלנד – הציבור בישראל פיתח אובססיה מתמדת לשאלת "עצם קיומנו כאן." האירים והיוונים לא חושבים שבגלל המשבר אירלנד ויוון יפסיקו להתקיים. לעומת זאת, כל מי שקורא לישראל לצאת מהשטחים הוא בעצם "קורא להשמדת מדינת ישראל" ואחרי שטוחנים את השקר הזה מספיק זמן, מתחילים להאמין בו. לכן מפחדים לדבר על זה, הדחקה היא מפלטו האחרון של מי שאין לו דרך להתמודד עם הבעיה עצמה.

החרם מסכן את שוקי היצוא של ישראל, את תקציבי המחקר של האוניברסיטאות, את התיירות ואת המערכת הפיננסית. כמעט כל ישראלי כבר נפגע מהחרם, גם אם הרוב לא יודעים את זה – למשל כתוצאה מהתרסקות הערך של אגרות החוב של אפריקה ישראל, שנקלעה למשבר חובות כי מוסדות פיננסים בינלאומיים החליטו למשוך את השקעותיהם ממנה בעקבות הבניה של החברה בשטחים הכבושים. כמעט לכל קרן פנסיה, קרן השתלמות, ביטוח מנהלים או קופת גמל היו השקעות באפריקה ישראל.

אז לסיכום, נראה שהתמונה הנכונה יותר של הכלכלה הישראלית לא מתקבלת מהתבוננות בנתוני המאקרו, אלא מקריאה בין השורות. המשבר הכלכלי כבר כאן, אבל העוצמה המלאה שלו מושהית בגלל שמדחיקים את הבלתי-נמנע. המשבר עדיין לא נקלט בתודעה ובשיח הכלכלי. כשזה יקרה, זו תהיה רעידת אדמה פוליטית, ולא רק כלכלית.

תגים: bds, BDSM, PIGS, איסלנד, החרם, החרם על ישראל, המשבר ביוון, המשבר הכלכלי, יוון, ישראל, כלכלה, כלכלת הכיבוש, נמרים, נתניהו, צמיחה, קפיטליזם, תמ"ג