שלא יהיה רגע אחד של שתיקה

by

הקראת פסק הדין של קצב עדיין לא נגמרה, וכבר הופיע על המסך רביב דרוקר. איזה נגמרה? הוא הופיע על המסך עוד לפני שהיא התחילה. הוא היה מוכן גם להמר:לדעתו, "זה ייגמר באינוס". כי רביב דרוקר תמיד באולפן, ותמיד מוכן לדבר. לא משנה מה יקרה, הפרצוף שלו יהיה על המסך. מחייך, עושה העוויות, מבין עניין: הוא הילד החכם של הכיתה, שבנוסף גם מבין בכדורסל. גורלות נחרצים, כפרים מעלים עשן, גופות מפוזרות על הסיפון: רביב דרוקר ילעס את זה בשבילך. לפני הכותרות, אחרי הכותרות. חמש דעות חמש דקות, שליפות מהמותן. אופס, הוא עשה תפנית קטנה לימין (מפתיע!). אופס, הוא אמר משהו רדיקלי (מרשים!).

נעים לשמוע את רביב דרוקר. הוא מקצועי, רהוט ודי אינטליגנטי. הצלצול של השם שלו כאילו נברא בשביל גל"צ וערוץ 10. הוא גר בנווה צדק, והוא תמיד ימצא משהו להגיד. כי הוא תמיד יודע הכי טוב. רביב דרוקר הוא הכהן הגדול של ה-Chattering Classes. בשבילם, הדיבור המהיר שלו הוא כמו הלחש המרגיע של מכשף השבט: מהפנט את האשכנזי האורבני, גורם לו להרפות את שרירי האגן. לרגע לא תתפסו אותו המום או מבולבל. ככל שהמציאות נעשית בלתי נסבלת, הדיבור שלו נעשה מהיר ומשועשע. החיים שלנו הם בשבילו ליינאפ אינסופי והומוגני.

זה היה סתם ערב בנובמבר 2005 עד כמה שערב יכול להיות שגרתי כשעוד מעט יש בחירות. נכנסתי לאולפן ממש לפני שמונה. הייתי אמור לשדר איזו ידיעה בלעדית בתחילת המהדורה. לא משהו דרמטי אבל מספיק כדי לפתוח את המהדורה כשאין שום דבר מרגש אחר. ואז קרה הנורא מכול. ערוץ 2 עלו עם ידיעה דרמטית. אריאל שרון בדרך לבית חולים.

קצת קשה להסביר את עוצמת גלי ההדף שעוברים בכלי תקשורת אלקטרוני כשקורה כזה דבר. פתאום נכנסת לאולפן רוח קרה ועכורה. קרה, כי אתה מרגיש פתאום הכי לא רלוונטי. שידרתי את הידיעה הבלעדית שלי כשאני מחמיץ חלק חשוב בה. הראש היה במקום אחר. בערוץ המתחרה הופכים את העולם ואתה משדר איזה קישקוש. עכורה, כי בסוף בסוף זו אחריות שלך להביא ידיעות כאלה. הפנים של יעקב אילון לא נראו משהו, באוזנייה הקונטרול נשמע כאילו עדיף לנו כבר לא לצאת מהאולפן. אחרי כמה שנים (בערך 5 דקות) גם אנחנו הצלחנו לאשר את האינפורמציה של ערוץ 2 ועלינו לשידור. איזה טראומה.

(רביב דרוקר)

זאת בעצם הנקודה עם רביב דרוקר. לכאורה, הוא נורא בסדר. הוא לא אלים כמו רוני דניאל, ואפילו לא סכריני כמו יאיר לפיד. התפקיד של רביב דרוקר הוא שונה: שלא יהיה רגע אחד של שתיקה. שנייה אחרי שמישהו מת, או שקורה אסון, ברגע היפה שבו השדרנים עדיין לא יודעים איך למסגר, לשכתב ולעכל את הזוועה, יופיע תמיד רביב דרוקר, יביא איזו הדלפה טרייה מהלשכה של ברק, או יחזה איך זה ישפיע על הפריימריז של קדימה. לא משנה מי יושב בממשלה – אמנון ליפקין, אביגדור ליברמן או הרמן גרינג – הפסקול של רביב דרוקר יישמע אותו דבר.

בערב של ההתקפה על המשט, הביאו את רביב דרוקר. הוא אמר שמספר ההרוגים בסוף לא גבוה כמו שטענו בהתחלה, והמתקפה הדיפלומטית העולמית כבר מתחילה להיבלם, ובעצם המשט הזה הוא לא סיפור כזה גדול. באיזו קלות הוא אמר את זה, ובאיזו זחיחות. כי בשביל רביב דרוקר הכול אותו דבר. לכן הוא גם מייצר את המסגרת, שבתוכה שום דבר ממש חדש לא יכול לקרות. בזכותו, תמיד נראה שהכול בסדר. כמה רע משהו יכול להיות, אם אחרי זה מעלים את רביב דרוקר?

רביב דרוקר חושב שהוא יודע הכול, ואולי זה נכון. אבל מה שהוא לא יודע זה את הדבר הבסיסי ביותר: שהחיים הם לא באמת הטקסט שהוא שופך. שמשהו חדש קורה כל רגע, ובסוף יקרה משהו חדש כל כך, שאחריו אפילו הוא לא יעלה לשידור. ואולי בעצם כן.

"יהיה מעניין" – זאת הסיסמא של רביב דרוקר. היא מבוססת על מין אידיאולוגיה גל"צניקית, שהחיים כאן הם נורא מעניינים, כמו מין משחק משובח ב-NBA, ובגלל זה כיף לחיות פה. כמו שאילנה דיין אמרה פעם: "ישראל מזמינה אותך לרקוד".

אבל ככל שחולף הזמן, הפטפוט של רביב דרוקר נעשה יותר ויותר בלתי נסבל. ולא שמשהו בו השתנה.

תגים: , , , , ,

12 תגובות to “שלא יהיה רגע אחד של שתיקה”

  1. יוסף Says:

    יעני זה לא הוא, זה האמורי?

  2. אבישי עברי Says:

    נשמע שמישהו מקנא

  3. עמית Says:

    הקשרים? מניעים סמויים? תחזיות…?
    רק סופרלטיבים הפעם??

  4. פרידמנית Says:

    מהקטע שהבאת, עפרי, עושה רושם שרביב דרוקר עסוק בעיקר ברביב דרוקר ובשכמותו.
    מצד אחד הוא משתמש במילים בומבסטיות בשביל לתאר את הסיבוך של הניתוח של שרון: אחרי הכל לא מדובר בהפתעה (בן אדם בן שבעים ומשהו, עם תוחלת חיים נמוכה במשקל שלו, מום בלב וניתוח מיותר: הכל מוביל לסיבוך) אבל בשביל דרוקר זו טראומה. לא פחות.
    מצד שני אחרי הטראומה כביכול הזו הוא עובר להתעסק במה שבאמת מעניין את התקשורת: התקשורת. במרכז נמצאים הרגשות של הכתבים, תחושת הדחיפות המזוייפת. וזה הסיפור של מדינת ישראל: שקרים וזיופים והכל כאילו. מה הפלא שאסור שיהיה רגע של שתיקה? מישהו עוד עלול להרגיש פתאום משהו ואז ברווח שיווצר להגיד את זה.

  5. יואב Says:

    היום התחיל דיבור ברשת החברתית אצלי שאולי קצב יתאבד, שהוא לא יוכל לשאת את השינוי במעמדו. מישהו השווה זאת לדודו טופז. נזכרתי בדודו טופז וביחס התקשורת אליו. נזכרתי בפוסט הזה של רביב דרוקר:
    http://israblog.nana10.co.il/tblogread.asp?blog=394281&blogcode=11172264

    היום אחרי הכרעת הדין הנימה של המומחים המשפטיים הייתה לא נוחה עם עצם המעמד – על המדינה ועל קצב. על המדינה שקצב היה נשיאה. ודרוקר? הוא אמר שהוא דווקא שמח, אתם יודעים למה, עם החיוך התמידי שלו. חשבתי על הטוקבקים שהוא זכה להם בפוסט המלונקק מעלה, ועל אותה מגיבה צעירה אצלו בבלוג שפשוט עשתה לפרצוף הזחוח שלו סבוטאג' וירטואלי מוצדק לחלוטין. קיוויתי שמישהו באולפן יעשה את אותו הדבר.

  6. אורן טיר Says:

    אביב דרוקר מעולם לא עורר בי רצון לנסות להבין את קווי אישיותו ודרכי פעולתו, אבל הטקסט שלך בהחלט מעניין. בכל מקרה, צריך מידה מסוימת של תעוזה בשביל לכתוב על "סחבק" כמו רביב דרוקר את מה שכתבת.

  7. דוד Says:

    אם לסכם את הפוסט למשפט אחד:
    רביב דרוקר לא שמאלני מספיק לטעמך.

    מפתיע.

  8. רתם Says:

    מסיבות השנה החדשה ייבששו את המגיבים? יש פה כמה תגובות יבשושיות והגדילה לעשות התגובה שחוקרת את רגש הקנאה. מחקר מעמיק

  9. יסמין Says:

    לשמחתי אין לי טלוויזיה, כך שאני באמת פטורה מהלהג המתמיד הזה. ובכל זאת, מן המעט שיוצא לי לראות פה ושם וממה שאני זוכרת מהתקופה שעוד היתה טלוויזיה:
    1. לפי דעתי מילוי הדממה — מה זה מילוי; כתישתה של הדממה למוות, ביסודיות אכזרית — הוא התפקיד של כל שדר. בספורט זה בולט עד כדי גיחוך, וגם כאשר קורה משהו בלתי צפוי ולא יודעים כלום ואין מה לומר, רק לקשקש הבלים ולהראות שוב ושוב את אותו ויז'ואל.
    2. במקום שבו רוב השדרנים, הכתבים והמגישים הם באמת, אין לי מלה אחרת, חבורה של בהמות גסות ומטומטמות, לא מבחינים בין דעה לעובדה וגם אין להם שום דעה עצמאית, אני כבר מעדיפה את הזחיחות הפטפטנית של קשקשן אינטליגנטי ומקצועי כמו רביב דרוקר. (בהסתייגויות אחת: נכון שעם השנים הזחיחות המדושנת הזאת עולה לאנשי מסך לראש, והפטפטת המבסוטה מעצמה הופכת להיות בלתי נסבלת. וגרוע מזה, משום מה זה הולך יחד עם התקרנפות ממלכתית, הפחד להגיד דברים פרובוקטיביים, וגם השמנה…)

  10. תומסו Says:

    כתוב יפה, אבל התוכן מוביל לשום מקום.
    מה שמעניין הוא למה החלטת לכתוב על רביב דרוקר.

  11. עמית Says:

    בתור חסר טלוויזיה נוסף, מסתמך על זיכרון והצצות חטופות…
    נידמה לי שיש איזשהו סוג של מעבר צד, ממגיש החדשות הממלכתי-ממסדי ש'מוריד' את ידיעות סדר היום אל העם הצופה, למגיש-חבר שצופה יחד איתנו, מודע לעצמו ומשועשע משהו מהאירוניה של אפיסות כוחו היחסי כיחיד אשר מתבונן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: