מכונת הכביסה, או: גרמניה

by

1.

בשבועות האחרונים של הקיץ, המישורים של סכסוניה התחתית מקבלים צבע ירוק-אפור. במצב הזה הם נפרשים בין הכבישים המהירים, העיירות המכונסות בעצמן, ובעיקר בין תחנות הרוח הלבנות, הגבוהות. אי אפשר לנסוע על הכביש בלי לראות כמה מהן, מפוזרות כאילו באקראי במרחקים שונים, עם זרועותיהן הקשוחות-אלגנטיות. כל אחת מהן היא ענקית, ומסתובבת לאט. אבל יש הרבה מהן. אתה בגרמניה. היא ארץ גדולה, ויש בה הרבה מכל דבר. זה מה ששיננתי לעצמי כשנסעתי באוטובוס בדרך שבין ברלין לבראונשווייג.

אי אפשר לטעות בנוף הגרמני. למרות שהוא נראה חסר ייחוד, אי אפשר לטעות בו. תחנות רוח לבנות יש כיום כמעט בכל מדינה אירופית, ובכל זאת: הנוף הזה הוא גרמני לגמרי. בלי ההקשר הגרמני, הוא חסר משמעות. ברגע שמבינים שזאת גרמניה, הזרועות המסתובבות של תחנות הרוח מקבלות פתאום מעין חומרה, וקצב אחר, גורלי. כמו חלקות היער, התלמים, העננים, ובתוך הערים: החבורות של תלמידי התיכון הלבושים ברישול בטריינינגים כהים. גרמניה. קיץ, סתיו, חורף.

כי גרמניה לא דומה לשום מקום אחר. גרמניה היא מערכת. את החוקה של הרפובליקה הצרפתית אפשר היה להעתיק לעשרות מדינות אחרות, בהצלחה גדולה יותר או פחות. את גרמניה אי אפשר להעתיק, אפילו באופן תיאורטי. העידן המודרני הוא מבחינה מסוימת סיפורו של הניסיון הכושל להעתיק באופנים שונים שיטות שנוצרו בשביל גרמניה לארצות אחרות: הלאומיות; המרכסיזם; הנאציזם; הציונות; האיחוד האירופי. אלה וריאציות שונות של אותו סיפור, שתמיד ייגמר בטרגדיה. אי אפשר להעתיק את המדינה הגרמנית למקום אחר. המערכת הגרמנית יכולה לאכול טריטוריות אחרות, אבל אי אפשר לשכפל אותה, כי היא לא מופשטת אלא קונקרטית למקום האחד שנקרא גרמניה. יהיה זה כמו לבקש משולחן פינגפונג לתפקד כמו מכונת כביסה.

בתחילת דצמבר, יצא המכון שאליו סופחתי לטיול. היעד היה מכרות הבדיל הישנים שבהרי ההארץ – סגנון בילוי החביב על האינטליגנציה הגרמנית הצעירה. כורה זקן הוביל אותנו לפתח המנהרה, שבעונה זו של השנה מכוסה בנטיפי כפור. בפנים, הוא הוליך אותנו בין הפירים, הקרונות, הצירים והמסועים, מתעכב בפירוט על הצורה והתפקוד של כל רכיב ורכיב. הדוקטורנטים עמדו במעגל, מרותקים. קשה לי לחשוב על מקום אחר בעולם שבו חוקרי ספרות וקולנוע היו מגלים עניין כזה בעבודת המכרות ובמחצבים הנכרים בהם. אבל כזו היא גרמניה. גתה שוחח עם אקרמן על גיאולוגיה, ונובליס היה מהנדס מכרות, והזה במיטתו על המינרלים הצומחים כמו עוברים בבטן האדמה. הטכניקה, כלומר אופן הגישה אל הטבע, ובפרט אל האדמה, היא בנפשו של הגרמני.


לייפציג

2.

המדינה הגרמנית היא למעשה המדינה היחידה שבה מה שעומד על סדר היום של הממשלה הוא מצב ההוויה. לטוב או לרע, ממשלת גרמניה היא לא הנציגה של האזרחים הגרמנים, אלא של הביוספירה, או באופן כללי יותר של ההוויה – שכוללת למשל גם את השירה הגרמנית, מכוניות הפולקסוואגן, האדמה, הפטנטים והאלים.

אם להביא דוגמא אחת: הנושא המסעיר ביותר והשנוי ביותר במחלוקת בפוליטיקה הגרמנית העכשווית, שעשוי להביא להפלתה של ממשלת מרקל, הוא פרויקט "שטוטגרט 21" – בניית תחנה מרכזית חדשה עצומה לעיר שטוטגרט, שבמסגרתה ייהרס חלק מהתחנה הקיימת ומהאזור שמסביבה. זה לא מאבק רגיל על שחיתות, וגם לא בדיוק מאבק סביבתי; ההתנגדות לפרויקט מאחדת ירוקים יחד עם שמרני-עומק ופעילי שימור בניינים.

לא במקרה, גרמניה היא המקום שבו נולדה מפלגת הירוקים – ולא במקרה, בשום מדינה אחרת הירוקים לא הצליחו כל כך. כי הירוקים, בצורתם המקורית, לא התעניינו ב"איכות הסביבה" במובן האמריקאי הדומיננטי כיום. מפלגת הירוקים היתה צורה של פוליטיקה שמאלית-מהפכנית שמעמידה במרכז לא את האדם אלא את ההוויה. האנושי הוא רק מרכיב אחד בתוך כל זה.

ברלין

גטינגן

3.

המערכת הגרמנית היא חזקה כל כך, שהיא התעוררה לחיים כמו נבג אפילו אחרי החורבן שגרמו ההפצצות המאסיוויות במלחמה האחרונה, וההשמדה הפיסית של חלק ניכר מהנוף הגרמני. ברור, עם זאת, שמשהו היה חייב להשתנות. כדי שתורשה לפעול, המערכת נאלצה לכפוף עצמה למגבלות חיצוניות מסוימות. אפשר לומר שגרמניה נאלצה לפעול באנרגיה נמוכה יותר, לזלול הרבה פחות דלק, דם ואדמה. וכך, דווקא גרמניה, התגלמותה של הפרטיקולאריות על במת ההיסטוריה, אימצה די ברצון את תרבות המנצחים האמריקאית-גלובלית, אולי יותר מכל מדינה אחרת באירופה. כך למשל, במקבילה הגרמנית ל"כוכב נולד", DSDS, מבוצעים כמעט רק שירים באנגלית. בד בבד, הפילוסופיה הנכתבת בגרמניה היא ברובה פילוסופיה אנליטית לפי המודל האמריקאי. רק ההיסטוריה היא עדיין גרמנית.

לא מזמן יצא בהוצאת Knaur  ספר פרובוקטיווי במקצת של העיתונאי תומס ויצ'ורק בשם Einigkeit und Recht und Doofheit, כלומר "אחדות, חוק וטמטום", על משקל השורה החוזרת בהמנון גרמניה, "Einigkeit und Recht und Freiheit". המחבר, תומס ויצ'ורק, מציג כמה ביטויים למוגבלות, הבינוניות והטיפשות של הגרמנים העכשוויים – אותו עם שכונה במאה ה-19 "אומת המשוררים וההוגים". בזה אחר זה, הוא מבקר את פולחן המכונית והנקניק, יחד עם מזון ה-bio ומכון ה-Fitness; את טיפוח הגינות הקרתני; את הטלוויזיה הגרועה; ואת הבורות של בני המעמדות המשכילים, שיידעו תמיד לנקוב בשמם של כמה מחזות של גתה, אבל אף פעם לא יידעו מה כתוב בהם. לדעתו של המחבר, הסיבה לשקיעתה של החשיבה הגרמנית היא התמכרותה של גרמניה לקפיטליזם. אבל אולי יש משהו בסיסי יותר.

כבר הרבה זמן לא יצא מגרמניה פילוסוף או סופר חשוב או מעניין. המון אוניברסיטאות, המון ספרים, ובעיקר המון עיתונים, אבל כמעט אף ספר חשוב. אפשר לייחס את זה לעובדה הידועה שגרמניה נפטרה בשלב מסוים במאה שעברה כמעט מכל היהודים שלה, וכך לא נשאר בה אף היינה, מרקס, פרויד או בנימין. התשובה הזאת מחמיאה לנו, אבל יש בה מידה של מגלומניה. צריך אולי להזכיר שבגרמניה היו כמה הוגים ומשוררים שלא היו יהודים. כך למשל, קאנט לא היה יהודי; נובאליס לא היה יהודי; היגל לא היה יהודי; ניטשה לא היה יהודי; גתה לא היה יהודי; שופנהאואר לא היה יהודי; ברכט לא היה יהודי; ואגנר לא היה יהודי; וכן הלאה. זה נשמע טריוויאלי, אבל צריך לציין את זה, כי בעשורים האחרונים אנו עטופים בדיבור  נוסטלגי אינסופי על היהודי הגרמני ותרומתו המכריעה לתרבות. אבל לא כל היהודים היו פילוסופים, ולא כל הפילוסופים היו יהודים.

אז למה הגרמנים נהיו מטומטמים? אם להיות כנים, אולי הסיבה לכך היא שהם נזהרים מהתרבות הגרמנית. ובצדק: לדבר היום על תרבות גרמנית זה ריאקציונרי להפליא. אבל כתוצאה מכך, הגרמנים בעצם לא כותבים כבר ספרות גרמנית, ולא פילוסופיה גרמנית. אלה הפכו למעין אומנויות אסורות, מחשש שיכשפו מחדש את גרמניה.

כיוון שהם נמנעים למעשה מלעסוק בתרבות גרמנית, לא פלא שהגרמנים נראים דבילים. בלית ברירה, הם ניקזו את כל גאונותם לייצור מכונות כביסה. אבל מכונת הכביסה הגרמנית מגלמת גם היא את העקרון הגרמני העמוק ביותר: קדימותה של ההתהוות על פני המהות. התבוננו פעם במכונת כביסה גרמנית בזמן שהיא פועלת, ותראו שהיא לא נוצרה בכלל כדי לנקות את הכביסה שבתוכה. היא נועדה לתפקד, לפעול, כמו אורגניזם חי, כמו מיקרוקוסמוס של גרמניה עצמה.

התוצר, מוצלח ככל שיהיה, הוא משני לפעולה עצמה, לתפקוד. לא בכדי, השאלה המרכזית שנשאלת בגרמניה על כל דבר היא "האם זה מתפקד?" ("Funktioniert es?").

מבחינה זו, יש היגיון במעשיהם של אותם ישראלים שמסרבים לקנות מכונת כביסה גרמנית.

גטינגן

דודרשטאט

4.

כמעט מאז שנולד הרעיון של גרמניה, אבל במיוחד מאז סוף שנות השישים, פועלת בגרמניה תשוקה מנוגדת, גורלית כמעט באותה מידה: התשוקה לנפץ ולקרוע באלימות סימבולית או פיסית את אותה רקמה גרמנית לכידה שמתוכה צמח הנאציזם. היא נוסחה באופן הדרמטי ביותר בסיסמא של השמאל הרדיקלי הגרמני: Nie Wieder Deutschland – "גרמניה – לא שוב". אין הרבה מקומות שבהם נשמעת קריאה לבטל את המדינה עצמה, ואולי את הקיום עצמו. אבל מכיוון שגרמניה היא לא סתם מדינה, אפשר להתנגד לה רק באופן ההוליסטי ביותר.

אלא שבשנים האחרונות, תשוקת הניפוץ נחלשה מאוד. הזעם גווע לאטו, והריקמה הגרמנית שבה ונסגרת.

ינה

5.
בנקודה מסוימת ביום כיפור האחרון, עלתה בי המחשבה ללכת לראות את בית הכנסת המקומי. מיותר לציין שבגטינגן לא נשארו יהודים מלפני המלחמה. יש בה כיום כמה מהגרים מרוסיה ואוקראינה עם זיקה כלשהי ליהדות, וזהו. אבל לפני כמה שנים, הושלמה יוזמה מקומית לשיפוץ בית הכנסת. במקום נפתח "מרכז יהודי", שיש לו גם אתר אינטרנט. נכנסתי לאתר וראיתי את התמונה הזאת.
מעל הכתובת "הקהילה היהודית של גטינגן מקבלת בית כנסת משלה" הדביקו מנהלי האתר תמונה של משהו שנראה כמו פועל גרמני בתלבושת סקסונית. זאת תמונה די מבהילה בשביל אתר שאמור להיות יהודי: אין בה שום דבר יהודי; במידה רבה, היא אפילו אנטי יהודית. הסיפור של בית הכנסת הופך בה לסיפור גרמני לגמרי.
וזאת בעצם הנקודה: באופן עמוק, רוב הגרמנים לא ממש מצליחים להבין את הקטע הזה של יהודים. ברור שהם מתעסקים בלי סוף בשואה, בעבר הגרמני, באשמה הגרמנית, בחטא הגרמני, כמעט יותר מאשר בכל נושא אחר. אבל ביהודים ממש ובעולמם הם לא מצליחים להתעניין. תמיד הם ינסו לגלות עניין: הרומאן האחרון של דוד גרוסמן, למשל, מככב בחלונות הראווה של החנויות. אבל משום מה יש לי הרגשה שהם קונים, אבל לא באמת קוראים. מבחינה זו, הרבה גרמנים נוטרים טינה להיטלר בעיקר בגלל שהוא סיבך אותם לעולמי עד עם הסיפור הזה של היהדות, וכפף את הסיפור שלהם לסיפור היהודי. פעם היו להם יהודים; עכשיו יש להם רוחות רפאים של יהודים, וישראלים.

ארפורט


גטינגן

6.

קרוב לדטמולד שבמחוז ליפֶּה, במעבה יער טאוטובורג, עומדות האקסטרן-שטיינה – גושי אבן חול בעלי צורה מסתורית, שנחשבים למרכז פולחני פרה-היסטורי של העמים הטבטוניים והסקסוניים, לפני שהובסו על ידי קרל הגדול. אף שהן מושכות לא מעט תיירים, הרשויות בגרמניה לא מעוניינות לעורר לחיים את הפולחן של האבנים האלה, שסביבן נערכו לפני 70 שנה טקסי השבעה של האס-אס.

בשנים האחרונות, מתעורר מחדש העניין באבנים; הפעם, ההקשר הוא ניו אייג'י יותר מאשר פוליטי: מומחים לספיריטואליזם טבטוני והילינג גרמאני מנצים ברחבי גרמניה, וספרים שבמרכזם האבנים ומשמעותן מתפרסמים חדשות לבקרים. בחנות ניו אייג' בגטינגן מצאתי כמה ספרים כאלה. אחד מהם נכתב על ידי אוּש הנצה, מאמנת אישית ברוחניות טבטונית. הספר נושא את השם "האקסטרן-שטיינה – קודש הקודשים המושתק של גרמניה והשורשים האבודים של התרבות האירופית". הנצה מסבירה שם שקדושת האבנים נקברה פעמיים: בפעם הראשונה על ידי ההשפעה הזרה של הנצרות, ובפעם השנייה על ידי הנאצים, שעיוותו את משמעותן של האבנים הקדושות והפכו את הפולחן הטבטוני לבלתי לגיטימי. בינתיים היא הוציאה עוד ספר: "המרובינגים: חיפוש שורשים היסטורי ורוחני".

האם אוש הנצה היא מסוכנת? לא הרבה יותר מכל קואצ'ר אחר בישראל או באיי פארו. למעשה, ההילינג הטבטוני פופולרי למדי גם בישראל, תחת השם "הומיאופטיה". ובכל זאת, העניין המתחזק באבני אקסטרן מצביע על כך שזרמי עומק שכמעט לא הורגשו לאורך העשורים שאחרי המלחמה מתחזקים עכשיו שוב. כמו שטוענת אוש הנצה, הגרמניות אינה זהה לנאציות. אבל אי אפשר לומר שאין קשר ביניהן. אחד הסימנים מעוררי הדאגה של הזמן האחרון היא הפופולריות המבהילה של הבנקאי הגזעני תילו סרצין, עם התיאוריות התרבותיות-גנטיות-דמוגרפיות על הבדלים בין קבוצות אתניות שהציג בספרו "גרמניה הורסת את עצמה".

קאסל

7.

לפני חודשיים וחצי, ב-3 באוקטובר, העבירה גרמניה את התשלום האחרון של הפיצויים על תוקפנותה מלחמת העולם הראשונה, שהוטלו עליה בהסכם ורסאי מ-1919. זהו תאריך טכני, אבל ייתכן שיש לו גם משמעות סמלית. בקרוב, תשתחרר המערכת הגרמנית מאותן מגבלות שהוטלו על פעולתה.

האם גרמניה הגרמנית תהיה מסוכנת? הנאציזם הוא רק ביטוי מסוים של הצופן הגרמני. אולי אנו צפויים למשהו שדומה יותר לרייך השני של ביסמארק. תיאודור פרייהר צו גוטנברג, שר הביטחון הצעיר והאריסטוקרטי ממפלגת CSU הבווארית, עשוי להיות מועמד מתאים. במצב העניינים הבינלאומי כיום, היא תהיה מסוכנת בעיקר לגרמנים עצמם.

8.

אז מה השורה התחתונה? אם נחוצה שורה תחתונה, הרי היא לפניכם:

רק המוסלמים יצילו את אירופה.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

57 תגובות to “מכונת הכביסה, או: גרמניה”

  1. דניאל ר Says:

    כתוב מצויין ומרתק. אני עובר לשם בקרוב, אני לא יודע כמעט כלום התרבות הגרמנית העכשווית ואני סקרן מאוד.

  2. א.ב. Says:

    אכן כתוב מצוין ומרתק,
    אבל ממש מופרך מההתחלה ועד הסוף… ממש מדהים אותי איך יש לאנשים חוצפה אחרי שבועיים בגרמניה (בערך…) לנתח את כל הדבר הזה.
    המשפט השני בפסקה האחרונה של סעיף 7 הוא גזעני.

    • ofrilany Says:

      כן זה מיועד להיות מופרך. ציפיתי גם שיבוא מישהו שיושב בברלין וייעלב. עם זאת כדי שזה יהיה מופרך, כדאי שתסביר מה ההפרכה שלך – סתם לזרוק "מופרך" זה די קל.
      לגבי ה"חוצפה" – לא ברור לי מה בדיוק הבעיה. אנשים נוסעים גם לשבוע בארץ כלשהי וכותבים את התרשמויותיהם. הייתי כמה וכמה חודשים בהרבה מאוד מקומות בגרמניה, ואני חושד שאני מתמצא בהיסטוריה הגרמנית יותר טוב ממך.
      אבל הכי חשוב: למה גזעני? אתה מתכוון למשפט בנוגע לצו גוטנברג?

      • נועה תנוע Says:

        אויויוי. אסנציאליזם לאומי א-היסטורי וארכאי מהסוג שלא מתאים לך. אני שולחת אותך כעונש לריצה לכל אורך ה-sonderweg ובחזרה.
        וחוץ מזה: הסיסמא איננה "Deutschland – nicht schon wieder". ולכן מוטב לתרגם "לעולם לא עוד גרמניה"

      • ofrilany Says:

        תודה על ההערה, אבל לפעמים המאמץ להימנע מאסנציאליזם הופך את הכתיבה לדי ריקה. כך יוצא שמעט אנשים מנסים להגיד משהו מעניין על גרמניה מתוך ניסיון להיות מעודכנים, נטולי טראומות, שונים מהדור הקודם וכל זה.
        השאלה היא כמובן מה אומרים עליהם ואיך. כלומר: אני לא מסתובב בגרמניה ואומר על כל דבר "הנה התור כאן זה כמו בכניסה לאושוויץ". אני בסך הכול אומר שיש דברים מסוימים בתרבות הגרמנית, כמו אהבה למכרות.
        לכן אני גם לא חושב ש-Sonderweg הוא רלוונטי כאן.
        אבל באופן כללי, להיאבק באסנציאליזם זה בסופו של דבר טקטיקה פוליטית, שרלוונטית כשמדובר בקבוצות מדוכאות (וגם אז לא תמיד). הגרמנים – ואני אומר את זה בכל החיבה – לא זקוקים כרגע להגנה.

  3. ערן Says:

    כתוב מצויין ומעורר מחשבה. כמובן שאין לי דרך להעריך את הדברים, אבל זה נשמע דומה (אם כי מעמיק יותר) להסתכלויות ישראליות אחרות שנתקלתי בהם בעשור האחרון.
    וחצי באותו עניין – מעניין יהיה לעשות השוואה בין הדורות שני-שלישי-רביעי אחרי השואה בקרב יהודים לגרמנים – לבחון מה דומה ושונה בדפוסי החשיבה שנוצרו שם וכאן לאחר המלחמה בכל דור.

    • מיכל Says:

      פוסט מעולה ומעורר מחשבה.

      לגבי מחקרים על הדורות שלאחר השואה – השוואה בין יהודים לגרמנים –
      אני נפגשת באינספור כאלה. במיוחד צעירים גרמנים, בשנות ה-20 לחייהם,
      שמקדישים את המאסטר והדוקטורט שלהם לנושאים אלה.

  4. גיא Says:

    יפה ומלא השראה.
    הפסקה על המכרות ועל היחס הגרמני לאדמה הזכירה לי קטע מיומני לאה גולדברג, 7 בספטמבר, 1949:

    "… היום טיילתי אצל המחצבה. יש לי חולשה למחצבות. זוכרת אני שראיתי דבר זה לראשונה בסביבות בון עם קאהלה והוא אמר: So sieht das Siebengebirge von innen aus ולי הייתה איזו הרגשה כמעט אירוטית לגבי האבנים הללו. מעודי לא הרגשתי דבר דומה. אחר-כך מחצבת מעיין חרוד בבוקר השכם. גם זה אחד הדברים שלא אשכח. כיצד שקע עם שחר הירח. ואחר-כך – האבן…. במערה."

    קאהלה הוא כמובן פאול ארנסט קאהלה, סמיטיסט (ערביסט, חוקר קוראן, גניזה, מסורה, תרגומי מקרא וכיו"ב) איש בון וה-Vaterdoktor של לאה גולדברג.

    (באותה רשימת יומן היא מספרת שהיא עובדת על התרגום ל'מלחמה ושלום', ועל ביקורה אצל עגנון, ששהה באותו זמן בביתו של גרשם שלום ["עידו ועינם"..], שם הראה לה את כתב היד של 'שירה'.)

    • ofrilany Says:

      תודה רבה! עניין ההערצה למחצבות באמת די נעלם מהספרות בעשורים האחרונים, למרבה הצער.

      • גל כץ Says:

        אולי זה קשור בעובדה שכל המחצבות עברו לשטחים. עמוס עוז לא נוהג להרחיק לשם (אלא אם הוא כותב "ספר מסע פוליטי").

      • רוזנברג Says:

        לא משנה לאן עמוס עוז מרחיק, שם הוא נמצא.

      • דודי Says:

        מאיפה "עובדה" זו?

      • גל כץ Says:

        http://www.calcalist.co.il/local/articles/0,7340,L-3235703,00.html

        סתם דוגמא.

        אבל האמת שאני מהסס לקיים דיאלוג עם אדם ששואל "כמה ענקי פילוסופיה אמיתיים הצמיחה גרמניה ב-נאמר – 250 השנים שלפני היטלר?" (באופן רטורי, כמבקש את התשובה "מעט, בקושי")

        הבעיה שלי היא פחות עם הבורות ויותר עם השילוב בין בורות ליומרנות פתטית. אתה מדגים את השילוב הזה פעם אחר פעם.

      • דודי Says:

        ההתנהלות שלך נהיית לא נעימה מפוסט לפוסט. זכותך כמובן לא להסכים לדבריי, אבל אתה (וגם עופרי) נגררים שוב ושוב לעלבונות אישיים – כולל אאוטינג, שלא מאד מפריע לי אמנם אבל לא נהוג באינטרנט.

        לגבי המחצבות. כתבת ש"כל המחצבות עברו לגדה" – כולן.

        לי זכור מנסיעותיי פה ושם שיש מחצבות פעילות בגליל, באזור ירושלים ובעוד מקומות שאינן הגדה. לכן עמוס עוז לא צריך להרחיק לגדה כדי לראות מחצבה.

        הקישור שלך מראה שיש מחצבות ישראליות גם בגדה, ועל זה לא ערערתי.

      • ofrilany Says:

        הו, הצדקנות. ותמיד בשם "האינטרנט".
        אתה לרגע לא חושב שהצקצוקים האלה שלך הם גם מעליבים. לקרוא את ההערות המזלזלות שלך, גם אם הן כאילו "מנומסות", זה לא ממש נעים.
        מה בדיוק "אישי" במה שאני כותב עליך? אני הרי לא יודע עליך כלום. לעומת זאת אתה יודע עליי הרבה. אני חשוף מולך פי אלף משאתה חשוף מולי.
        בשורה התחתונה, בלי שום קשר לפוליטיקה, אתה בעיקר לא מבין מה המשמעות של המלה כתיבה. הפוסט הזה הוא לא איזה פרוגרמה של תא סטודנטים שצריך להתווכח על כל אמירה ואמירה בו. אבל אתה כנראה לא תבין את זה.
        בסופו של דבר די ברור שאתה מנסה להציק ולפגוע – הרי יש הרבה אנשים שקוראים את הבלוג הזה ולא אוהבים כל פוסט, ובכל זאת לא מעירים באופן עקבי את ההערות הפסקניות האלה.

      • דודי Says:

        ניסיתי לא להיות אישי, אבל יכול להיות שדווקא לך יש בעייה קלה עם ביקורת?

      • ofrilany Says:

        אף אחד לא ביקש ממך להגיב כאן. אני הרי לא ארדוף אחריך אם תפסיק להגיב כאן. הבלוג הזה הוא לא מוקד עירוני ואני לא חייב לך כלום. אתה זה שנדבק לבלוג למרות שאתה כל כך בז לו. הרבה פעמים אני מתעלם ממך אבל היום נמאס לי – בעיקר כי נראה שאתה רק מנסה לעצבן. ושוב: אם אתה חושב שבגלל שאתה כאילו מנומס זה אומר שאתה פחות אגרסיווי אתה טועה

  5. שרון Says:

    משל הכביסה- בלתי נשכח!

  6. עודד נעמן Says:

    תודה עפרי, רשימה מצויינת.
    לאור הסברה שלך, שהגרמנים אוטוטו "חוזרים לעצמם", ולאור פשיטת הרגל ההולכת ומתבהרת של הרעיון הישראלי, נדמה שאנחנו עומדים בפני סופו של עידן שבעוד אי-אילו שנים יזכר כ"מערבולת שאחרי מלחמת העולם השנייה" – שישים או שבעים שנים בהם אימת המלחמה הדהדה, הכתיבה את אורח-חייהם של צאצאי המלחמה, ולאט לאט שככה.

  7. מרב Says:

    רשימה יפהפייה. תודה

  8. גדי Says:

    טקסט גרמני לגמרי.
    היינו גאוני אבל מופרך. וגם גאוני ונורא כיפי.
    ורק התקטננות קטנה אחת – האברמאס, גאדמר, בלומנברג, אף אחד מהם לא מעניין? אפילו לא קצת?

    • ofrilany Says:

      אני שמח לשמוע
      לגבי השלישייה שהזכרת: אני לא מזלזל, אבל נראה לי שבתקופות אחרות גרמניה היתה מפיקה שלישייה כזאת בחמש שנים ולא בחמישים שנה

      • דודי Says:

        זו הטייה ידועה. זוכרים את הטובים ואת התקופות הטובות ושוכחים את הבינוניים.

        כמה ענקי פילוסופיה אמיתיים הצמיחה גרמניה ב-נאמר – 250 השנים שלפני היטלר? אני שואל ברצינות. מן הסתם הקצב לא אחיד לאורך התקופה.

      • גדי Says:

        זו נקודה מעניינת שהרהרתי בה לאורך השבת, (בה מטעמים תיאולוגיים לא הפעלתי מחשב). זה מעניין לבחון לאיזה תחום עובר מרכז הכובד של ההגות בכול תקופה.
        אנו נוהגים לזכור את ההגות הגרמנית מלייבניץ עד הגל. משהו כמו קצת מלפני הסער והפרץ וקצת אחרי. באותה תקופה אנחנו בכל זאת מדברים על לייבניץ, וולף, מנדלסון, קאנט, מיימון, פיכטה, גתה, הרדר, שלינג, האמאן, שלגל, הלדרליין, ולבסוף הגל עצמו.
        לפני התקופה הזו ארבע דמויות המרכזיות שאני יכול לחשוב עליהן. מייסטר אקהרט ולותר שני תיאולוגים, ובאך ומוצארט שני מוזיקאים. במחצית השנייה של המאה התשע עשרה יש לנו את ניטשה כמובן ואת מרקס שאני סבור שהפרספקטיבה הנכונה להסתכל עליו היא ביחס אל לידת הסוציולוגיה יחד עם וובר. בנוסף, ההרמנוטיקה הדתית של שליירמיכר ודילתיי.
        נזכרתי בכול הרשימה המעייפת והידועה לשמצה הזו, משום שעלה במוחי אותו קטע מברברה טוכמן ב-"מגדל הגאה" בו מתואר כיצד אולם ההרצאות של זימל היה ממוקם ליד ארחבת המצדעים של אחד מהרגימנטים ואיך בכול הרצאה הוא היה נקטע על ידי מוזיקת מארשים נוראה ועל פניו הייתה עולה הבעת סבל נוראה. קצת קשה לזכור אבל סוף המאה התשע עשרה הייתה תקופה קונפרמיסטית להחריד בגרמניה. ניטשה פרויד ואגנר וכל החברה האלה, לדעתי לא באמת ערערו על הסדר. הם היו אנשים של המערכת לגמרי – "אורדינריוסים". והדברים כבר נידונו לעייפה אצל מוסה וכו.'
        בסופו של דבר מי שלדעתי ערער על הסדר באמת היו המדענים. איינשטיין, שרדינגר, הייזנברג, הילברט קנטור וכמובן מי שתמיד קל לשכוח אותו – פרגה.
        אחרי הכול הפילוספיה האנליטית הלא סקסית אבל כל כך רבת ההשפעה, גם היא הורתה בגרמניה עם פרגה והחוג הווינאי. גם זה סוג של גרמניות.

      • האמורי Says:

        תודה על ההערה. לא טענתי שמישהו ערער על הסדר, אלא שהיו יותר פילוסופים גדולים שהשאירו חותם.
        בכל מקרה, האם היה אי פעם לשיטתך פילוסוף שכן ערער על הסדר?

      • גדי Says:

        מפתה לומר פאולוס…
        אין לי מושג מה לענות לך. יש משהו בטענה של הגל שהפילוסוף תמיד מגיע רק כדי לסגור את המסיבה…

      • ofrilany Says:

        הו מר גבאי, כרגיל אתה מייצג איזו "תשובת בית ספר" של ההיסטוריה שלקוחה מ"אנציקלופדיה בריטניקה לנוער" – די משעממת, חסרת לחלוחית ובסוף גם לגמרי לא נכונה.
        מאמצע המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-19 יש בכל עשור כמה יצירות גרמניות שממש אי אפשר לחשוב על תולדות בלעדיהן – מהרדר והמאן עד שופנהאואר פחות או יותר. אני יכול לפרט אם אתה לא מאמין לי. מבחינת ספרות, יש בתקופה הזאת את לסינג, גתה, שילר, נובליס, הלדרלין, קלייסט, ביכנר, היינה, אם לנקוב רק בשמותיהם של הקלאסיקנים.
        במחצית השנייה של המאה ה-19 שולטות בספרות דמויות לא מאוד מעניינות כמו פונטאנה ודומיו, וצרפת למשל יותר מעניינת. מבחינת הגות יש אולי פחות אישים בולטים מבחינה מספרית, אבל יש את מרקס, ניטשה ואחר כך ובר, כך שקשה להגדיר את זה כתקופה דלה.

      • ofrilany Says:

        תמיד מגיעה אצלך הנקודה הזאת: אתה זורק כל מיני "תיקונים" במין זחיחות, אחר כך מתברר שהתיקונים פשוט לא נכונים, אבל אז אתה כבר משתתק ומחכה לפוסט הבא.
        לעומת זאת להגיד משהו משלך, שיש בו שמץ של יצירתיות – זה לא יקרה.

      • דודי Says:

        איזה טיעונים למשל התבררו כלא נכונים? אולי גם "טחנות" למטה?

        לגבי הטענות על "השתתקות" – זה די מוזר. לחלק מהתגובות שלכם לדבריי אני מגיב חזרה, לחלק אני לא חוזר, לחלק (רוב) מהתגובות שלי אתם לא מגיבים – ככה זה.

        לא יצירתי? מילא.

      • הגבאי מפתח תקווה Says:

        נראה לי שהתבלבלת, עפרי, גבאי זה גבאי, וגדי זה גדי. אין קשר בינינו. אני הגבתי על פוסט אחר בכלל.

      • גל כץ Says:

        זה בסדר. אל דאגה. אתה דווקא די נחמד. מה שקרה שהמגיב דודי, ששמו האמיתי הוא דודי גבאי, הוא דמות מוכרת וזכורה לרע. למעשה, בפוסט הקודם עפרי התבלבל וחשב שאתה דודי. אבל אתה לא דודי ולכן הפנייה שונתה מ"דודי גבאי" ל"מר גבאי". הפעם עפרי הגיב לדודי, הגם שהמשיך להשתמש בפנייה הרשמית "מר גבאי". אבל זה מר גבאי אחר.

        אני מקווה שאתם לא קרובי משפחה.

      • הגבאי מפתח תקווה Says:

        אנחנו אמנם משפחה גדולה, אבל לא נראה לי.

      • דודי Says:

        א. למה אאוטינג?

        ב. למה אגרסיות?

        ג. כשאני כותב שאני שואל ברצינות, אני שואל ברצינות.

        ד. ההטייה הנוסטלגית היא דבר ידוע ומוכר. כשאתה כותב "בתקופות אחרות גרמניה היתה מפיקה שלישייה כזאת בחמש שנים ולא בחמישים שנה" – אז אולי פה ושם היו תקופות-שיא קצרות כאלה (וגם לא עד כדי-כך), אבל אתה בעצמך נוקב רק בשלושה שמות גדולים מכל החצי השני של המאה ה-19. אז אולי התקופה הנוכחית אינה תקופת זוהר, אבל היא גם לא בהכרח גרועה באופן מיוחד. זו דעתי מכל מקום.

      • ofrilany Says:

        למה אגרסיות? אני רק מבקש ממך לקחת אחריות על הפעולות שלך כאן. זה סוג של תנאי לתקשורת. כן, זה מעצבן אותי – אני לא מנסה כמוך לעשות רושם של איזה שיקול דעת קר.
        לעצם העניין: כנראה שלא הבנת, אבל כתבתי שבמחצית השנייה של המאה ה-19 היו את שלוש הדמויות הבולטות האלה, שהן כל כך משפיעות שפירוט של דמויות מינוריות יותר נראה לי מיותר. לגבי תקופות מוקדמות יותר, אז הנה. אתחיל, ברשותך, בקלופשטוק, שחביב עליי באופן אישי.

        1748 – קלופשטוק, המשיח
        1749 – לסינג, היהודים
        1760 – המאן, Aesthetica in nuce
        1766 – לסינג, לאוקון
        1772 – לסינג, אמיליה גלוטי
        1774 – גתה, ורתר
        1774 – הרדר, עוד פילוסופיה של ההיסטוריה
        1778 – לסינג, חינוכו של המין האנושי
        1784 – הרדר, אידיאות
        1784 – המאן, גולגלתא
        1779 – גתה, איפיגניה בטאוריס
        1779 – לסינג, נתן החכם
        1781 – שילר, השודדים
        1781 – קאנט, ביקורת התבונה הטהורה
        1783 – קאנט, Prolegomena
        1783 – מנדלסון, ירושלים
        1785 – קאנט, Grundlegung
        1787 – שילר, דון קרלוס
        1788 – קאנט, ביקורת התבונה המעשית
        1790 – קאנט, ביקורת כוח השיפוט
        1793 – שלמה מימון, חיי שלמה מימון
        1793 – קאנט, הדת בגבולות התבונה בלבד
        1795 – גתה, וילהלם מייסטר
        1795 – קאנט, לשלום הנצחי
        1797 – גתה, פאוסט
        1797 – פרידריך שלגל, אתנאום
        1797 – שלינג, אידיאות לפילוסופיית הטבע
        1797 – טיק, אקברט הבלונדיני
        1799 – פרידריך שלגל, לוסינדה
        1800 – שלינג, מערכת האידיאליזם הטרנצנדנטלי
        1800 – נובליס, המנונות ללילה
        1800 – נובליס, היינריך פון אופטרדינגן
        1803 – שילר, וילהלם טל
        1807 – היגל, הפנומנווגיה של הרוח
        1808 – קלייסט, מיכאל קולהאס
        1809 – גתה, קרבה מתוך בחירה
        1812 – היגל, מדע הלוגיקה
        1818 – שופנהאואר, העולם כרצון וכדימוי
        1819 – גתה, דיוואן מערבי-מזרחי
        1819 – הופמן, האחים סרפיון
        1821 – היגל, פילוסופיית החוק
        1827 – היינה, ספר השירים
        1835 – ביכנר, מות דנטון
        1837 – ביכנר, וויצק
        1841 – פוירבאך, מהות הנצרות
        1848 – מרקס ואנגלס, המניפסט הקומוניסט

      • ofrilany Says:

        אבל בעצם זה חסר טעם. הרי תמיד אתה יכול להגיד, "נו, בינינו מי זה כבר היגל". נורא קל לבוא ובמחי יד להגיד על כל דבר שהוא "לא משהו". בעצם אין הרבה מה לענות על טענה כזו.
        בגלל זה העמדה שלך היא כל כך מעצבנת. אתה מדגים בעצם קיומך, בעצם צורת ההתבטאות שלך, כמה מהתופעות היותר בלתי נסבלות בתרבות העכשווית בישראל – ובראשן את הבורות המתנשאת.

      • דודי Says:

        שים לב עופרי, גדי נקב בשמות של שלושה פילוסופים בני זמננו, ולכך השבת שיפה מאד, אבל גרמניה הייתה מצמיחה שלושה כאלה בחמש שנים – בזה פקפקתי, ואני עדיין מפקפק.

      • ofrilany Says:

        מה לא מובן? אתה יכול לפקפק אבל אני מראה לך שבאמת היו תקופות יותר טובות. מה עוד שגם אוהדיו של בלומנברג יסכימו בדרך כךך שהוא די רחוק מלהיות ניטשה, וכך גם גדאמר.

      • ofrilany Says:

        כלומר, כשאתה עובר בלי משים מהגות לספרות, ומלמנות הוגים ללמנות יצירות – אתה מערבב.

        בשום מקום בדבריי לא זלזלתי בהגל חלילה. זה מעצבן מספיק ששמים בפיך טענות, אבל כשמתבססים על הטענות ששמו בפיך כדי לטעון שאתה מייצג את כל מה שרע בתרבות הישראלית זה מעצבן כפליים.

        מה כן טענתי? שבמבט לאחור, לעתים קרובות הדברים נראים מרשימים יותר מאשר בזמן הווה. שוכחים תקופות ארוכות שאינן מרשימות במיוחד, שוכחים את הבינוניים (בכל תחום) וזוכרים את הגדולים. במבט על ההווה, קשה לזהות את הגדולים. זה בולט, למשל, במוזיקה.

      • ofrilany Says:

        אוקיי, שיהיה. אם זה מה שיש לך להגיד – תהיה בריא. רק לא הייתי מציע לך למות בשביל האמת הזאת – היא די טריוויאלית.
        לעומת זאת היה יותר מעניין, אם אתה כל כך בטוח בעצמך, שהיית מדבר על הוגה גרמני אחד בן זמננו שאתה יכול להגיד עליו משהו ולהסביר למה יש סיכוי שבעתיד הוא ייחשב לגדול.

      • האמורי Says:

        אם יש לי משהו כללי להגיד לך, דודי, זה שאני ממש לא מזלזל בך או בתגובות שלך. להיפך, אני מייחס להן חשיבות כמעט גורלית. ודווקא בשל כך אני פונה אליך בתחינה להיות קצת יותר אחראי רגשית, לתת קצת יותר מעצמך, כמו שאומרים.

  9. אמא Says:

    הטכנאים שהפעילו את מכונת הכביסה אחרי תיקון הסתכלו זה בזה ואחד אמר: "תקשיב למנוע – זה ZANKER.

  10. איריס חפץ Says:

    מעניין, עפרי. תודה.
    אולי החיים הרחק מברלין השכיחו או לא סיפרו לך שללשכת הקנצלר החדשה בברלין קוראים "המכונת כביסה". תושבי העיר נוהגים לתת למבנים שמות-חיבה (בית תרבויות העולם הוא "הצדפה בהריון", כנסית הזכרון היא "השן החלולה" וכולי).
    לכן, מאוד מתאים הדימוי של מכונת הכביסה בהקשר הזה. גם בגלל כל ענין ההיסטריה פה מההגיינה והנקיון, היסטריה שהגיעה לשיאה כשההגיינה הזו עמדה במרכז "התרבות הגרמנית" של הנאצים. אפשר לראות את הדימוי הזה גם ב"סרט הלבן" של מיכאל הנקה.
    והמחצבות…אוי. בטח לסלבוי ז'יז'אק יש משהו פסיכואנליטי מאוד להגיד על הגיחות למעמקיה של אמא אדמה והפיצוצים בהרים כבר השמש מלהטת. אולי זו הדרך של הגרמנים להיכנס לכור מחצבתם?

    • ofrilany Says:

      תודה. כן נזכרתי בלשכת הקנצלר רק כשחזרתי לברלין לפני כמה ימים בדרך לישראל. היא באמת נראית ממש כמו מכונת כביסה

  11. איתמר Says:

    פוסט גאוני. אני ללא מילים ועדיין לא יכולתי לעצור את עצמי מלחפש סרטונים ביוטיוב של מכונות כביסה גרמניות.

  12. ד' אמותיו Says:

    אני מצטרף למחמאות, ומוסיף: http://img607.imageshack.us/img607/5690/1292713763603.gif

  13. זמואל Says:

    חוששתני כי האבחנה שלי (מהעבר הלא רחוק) היתה נכונה
    אתה מאוהב במילותיך הנוצצות
    גרמניה היא הויה… אה… בטח
    "התבוננו פעם במכונת כביסה גרמנית בזמן שהיא פועלת, ותראו שהיא לא נוצרה בכלל כדי לנקות את הכביסה שבתוכה. היא נועדה לתפקד, לפעול, כמו אורגניזם חי, כמו מיקרוקוסמוס של גרמניה עצמה."
    אלוהים אדירים! כמה שטויות פלצניות אפשר לדחוס בפוסט אחד ארוך ?
    המשפטים הלא-קוהרנטיים האלה לא מחזיקים מים אפילו כתרגיל בשירה צורנית-מודרנית.

    מה הפלא שאתה מגיע בסופו של דבר לתובנות אולטרא-מבולבלות?
    המוסלמים יצילו את אירופה.
    בודאי.
    אותו נשים טורקיות שנמצאות בכל קרן רחוב עטופות מתחננות לצדקה מזדמנת בזמן שהבעל יושב בבית ומקבל קצבת סעד … העתיד של אירופה, ללא ספק.

    נ.ב. מצטרף למי שאמרה מעליי כי ניכר בעליל כי שהותך הקצרה בגרמניה לא מנעה ממך כלל לשים עצמך מומחה

    נ.ב.2: הצעה לסיום אלטרנטיבי ברוח הפוסט:
    ראו את אבני המדרכה המשתלבת ששולבו בידיים סיניות ותבינו מדוע צפון קוריאה אינה אלא האח החורג של סין הקומוניסטים שאיבדה את דרכה המרכסיסטית לטובת קפיטליזם מבולבל.

    נ.ב3: הצעה לסיום אלטרנטיבי ברוח הפוסט ב/:
    הקשיבו לרכבת המשתקשקת לכיוון המחלף. ניכר כי הקטר אינו בא רק "למשך את הרכבת" אלא ממש להוות תחליף דהוי למציאות המזרח התיכונית מנקודת מבטו של המיעוט חסר הזכויות. האיסלאם הוא הפתרון לישראל.
    פףףףף

  14. דודי Says:

    מעניין ומעורר למחשבה, גם אם, לדעתי, מופרך כדרך האמורי. הכללות לאומיות בדרגות שונות של תחכום (החל מ"הערבים נוטים לאלימות" או "היהודים הם רמאים" ועד הבחנות דקות מדק על האופי הלאומי הצרפתי, נניח) הן דבר מפתה מאד, אך לרוב אינן עומדות בבחינה מדוקדקת.

    שתי הערות טכניות לעת עתה. א. טחנות רוח ולא תחנות. ב. התשלום האחרון שדובר בו בסעיף 7 לא היה של פיצויים במסגרת ורסאי. פיצויים אלה הושעו כבר בשנות השלושים. היה זה התשלום האחרון על אגרות חוב שהנפיקה ממשלת ויימאר בשנות העשרים, בין היתר כדי לשלם את חוב המלחמה.

    • דודי Says:

      לא רציני לבקר ספר שלא קראת, אבל בכל-זאת נראה שהטענות בספרו של ויצ'ורק, המובאות כאן, נופלות לבורות ידועים:
      אצטט את הפסקה שאני מתייחס אליה
      >>>
      המחבר, תומס ויצ'ורק, מציג כמה ביטויים למוגבלות, הבינוניות והטיפשות של הגרמנים העכשוויים – אותו עם שכונה במאה ה-19 "אומת המשוררים וההוגים". בזה אחר זה, הוא מבקר את פולחן המכונית והנקניק, יחד עם מזון ה-bio ומכון ה-Fitness; את טיפוח הגינות הקרתני; את הטלוויזיה הגרועה; ואת הבורות של בני המעמדות המשכילים, שיידעו תמיד לנקוב בשמם של כמה מחזות של גתה, אבל אף פעם לא יידעו מה כתוב בהם.
      >>>
      ראשית, הבור הנוסטלגי. אולי גרמניה כונתה במאה ה-19 אומת המשוררים וההוגים, אבל הייתה אומה של מגדלי חזירים ועובדי מפעלים. גם הם אהבו נקניק וטיפחו ברוב קרתנות את הגינות שלהם, גם אם ידעו לצד זה גם להינות מאיזה ליד יפה. אני די משוכנע, שאפשר למצוא ויצ'ורק בן המאה ה-19 שהילל באופן דומה את גרמניה של המאה ה-18, וקונן על הרמה הרדודה של דורו.

      שנית, הבור המהוּתני. "הטלוויזיה בגרמניה גרועה" – האם היא גרועה יותר מאשר במקומות אחרים – איטליה, ארה"ב? מהמעט שאני יודע, להיפך. ואם הטלוויזיה אינה גרועה באופן מיוחד בגרמניה, אז יש פה אמירה על הטלוויזיה, אולי אמירה על המערב, אבל לא אמירה על גרמניה.

    • דודי Says:

      כאן למשל, עופרי, התייחסות שאינה "אתה זחוח!\טיפש!\לא יצירתי\אנחנו יודעים את שם המשפחה שלך" הייתה יכולה להיות נחמדה.

  15. רתם Says:

    דודי, תן קצת מנוחה
    תודה
    רתם
    קוראת לא תמימה של הבלוג

  16. Ido Hartogsohn Says:

    פוסט מעולה. הסכמתי עם רבים מהדברים האמורים. תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: