הפרפורמרים

by

חגי אלעד

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי, ולא רק בגלל שהיא הייתה זו שלראשונה ייצגה אותנו באירוויזיון, אי שם לפני הספירה, ב-1973. פשוט, יש משהו מופלא בשירים של אילנית, משהו שהופך אותם לטקסט שחייבים לבצע בדראג. ברבות השנים, אילנית הפכה לאחת ממבצעוֹת הישראליוּת. נכבשתי בקסמיה, אבל עדיין "בהישמע צפירה עולה, חליל או נֵבל" – במקום לפזם "אני ישראלית", אני קופא ולכל היותר מסוגל לדמיין את אילנית, או איזה גרסה גדולה מהחיים של מי שהיא בעצמה גדולה מהחיים.

אלא שיש ימים יפים שהדרכים בהם גדולות, ואין מחסור בפרפורמרים, קטנים כגדולים, הנכונים לבצע בכישרון את מה שהחיים שלנו כאן מעולם לא היו, לבצע שוב ושוב זהות ישראלית אידיאלית-מדומיינת, שלא רק שאינה ניתנת למימוש במציאות – אלא, שמעולם לא הייתה: חיים את הישראליות כפרפורמנס סימולקרטיבי.

הנה כבר נשמעים להם האקורדים הפותחים: "גירוש זרים יציג אותנו כמו שאויבינו רוצים", כפי שצוטט שגריר ישראל לשעבר באו"ם, דני גילרמן, בהפגנה בתל אביב נגד גירוש ילדי מהגרי העבודה. הציטוט הקצר הזה של גילרמן הוא ממופעי הישראליות ההדוקים שנוסחו כאן, אך הוא אינו יוצא דופן: הוא דוגמית מייצגת לחיקוי החוזר ונשנה של מה שהיינו אמורים להיות. הוא מבטא את מרכיביה המדומיינים של הזהות הישראלית האידיאלית: הישראליוּת כעמדה מוסרית-מהותנית, הנמצאת תחת מתקפה חסרת יסוד מצד שוחרי רעתה. העובדה שאם ילדי מהגרי העבודה יגורשו, ממש יגורשו (ולא כהצגה!) מישראל למדינות אחרות, על ידי שוטרים ישראליים אשר יפעלו מכוח החלטתה הריבונית של ממשלת ישראל, לא מהווה עילה לבחינה אוחרת, לביקורת מקדימה, או לצרימה בדימויה העצמי של הישראליות. האידיאל המדומיין מוגן תמיד, ולעזאזל העובדות.


אדרבא, האקט הזה, רצוני, ריבוני, לא מדומיין ואנטי-אידיאלי ככל שיהיה, רק משמש כיסוד לביצוע הדרני של מחציתה השנייה של הפרקטיקה – ההתקרבנות, ההתגוננות המתמדת מפני העולם רוחש האויבים, הזוממים תמיד נגדנו. גילרמן מבצע בצורה מושלמת טקסט רהוט, ממנו מודרים כמובן מושאיו המרכזיים (הילדים או משפחותיהם), בו אין מקום למציאות וכל שיש בו הוא חזרה על הטקס החלול המַבנה את חיינו כאן ומקבע את דימוי הישראליות. דימוי, המבטיח עבור כולנו לא רק את זהותנו המנחמת – אלא גם את הזהות בין מחר לשלשום.

למעשה, הטקסט של גילרמן כה מוקצן בהתחסדותו שהמילים קורסות על עצמן. נדרש כישרון בימתי גדול כדי לבצעו באופן אמין – זה, או הזדהות מוחלטת עם הפנטזיה. כך שאם הדברים לא היו נאמרים מהמיית ליבו של מבצעם, לא היה ספק כי מדובר בדראגיסט מוכשר.

גילרמן, כמובן, לא לבד. מ"מדיניות האפרטהייד מהווה פשע חמור ביותר, והיא מנוגדת לעקרונות היסוד של המשפט הישראלי…ההשוואה של מניעת תנועתם של תושבים פלסטיניים לאורכו של כביש 443 לפשע האפרטהייד, הינה קיצונית ומרחיקת לכת עד כי לא היה מקום להעלותה כלל" הנעלב של ביניש (בפסיקה שכאילו שבה ופתחה את הכביש לפלסטינים, ובפועל רק משטֵרה מחדש את הרחקתם ממנו) ועד ל"..ירי ארטילרי, סטטיסטי, שיפגע בתמימים. כזאת לא ייעשה במקומותינו" הנבואי של בני בגין – מקיר לקיר, מחומה לחומה, ישראל מונהגת על ידי דור שלם של פרפורמרים ממחזרי מנטרות צדקניות, מופרכות, מרבעות מעגלים (בעיני עצמם), המשוכנעות בצדקתן והמבנות את אשליית מהוגנותו חסרת הברירה של העוול בו, בפועל, אנו בוחרים לחיות מרצוננו החופשי.

אלא שבעוד על פי רוב זהות, מדומיינת ככל שתהיה, היא תוצאה של הבנייה מתמשכת, באמצעות ריטואלים חוזרים אשר לפחות חלקם מעשיים ולא רק מילוליים, הזהות הישראלית הסימולקרטיבית אינה זקוקה למקור בעולם המעשה. עוצמתה כה רבה שהיא יכולה להתקיים בחלל מילולי מושלם, מרחפת שבע אמות מעל ישראל/פלסטין ומהגגת את דימויה העצמי. שהרי למה בדיוק כמהות מילותיהם של גילרמן, ביניש, בגין וכל הדור ההוא? לישראליות הגונה, נורמאלית-הרצליאנית, הנוהגת בכל בני האדם בשיוויוניות, שאיננה מקדשת תפיסה אתנוצנטרית של יהדות ונמנעת מלהגיש את תווית המחיר הקלירקלית של עמדה זו לכל אדם ואדם כאן? יש ישראליות כזו – אלא שהיא קיימת כדימוי עצמי מנותק מהמציאות, שלמרות היותה ביטוי סימולקרטיבי מושלם אין לנו כל קושי לשוב ולבצעה כפרקטיקת חיינו. למעשה, העדר המקור רק מצחצח את ברק הכשפים המנחם שבביצוע החוזר של מה שאינו זקוק לאדמה, חמצן או אמת כדי למשטר את חיינו.

איך אפשר להתעורר מהסיוט? איך חושפים את התפרים הגסים המנסים להטליא דימוי נטול מקור עם מציאות חסרת רחמים? לכאורה – יש דרך להתנגד, דרך אשר מנכיחה את ההתמכרות לביצועה החוזר של פנטזיה וחושפת את המובן מאליו: דראג. דראג כסיכה האחת שמהגדרתה היא מושחזת דיה כדי לנקב את הבועה האלסטית ביותר, וגדולה מהחיים מספיק כדי לצקת מחדש עניין במה שבעצם ידוע מאז ומעולם.

אלא שכל התפקידים הגדולים כבר לוהקו. לכל היותר ניתן להתרווח לאחור ולהמשיך ליהנות כקהל, להביט שמוטי לסת בכוכבי הבמה הגדולים של חיינו – ולהבין בייאוש שלא חשוב כמה כישרון תיאטראלי יגויס, אין אודישן בו ניתן יהיה להתעלות על הדראגיסטיות שכבר התברגו בצמרת: לימור לבנת כשרת תרבות; דוד רותם כיו"ר ועדת חוקה; אביגדור ליברמן כשר חוץ; ציפי ליבני כמנהיגת אופוזיציה; רונן שובל כציוני; מיכאל בן-ארי כחבר כנסת; שמואל אליהו כרב. מי ייטיב מאלו לבצע טקסטים במלוא הקיצוניות, הגיחוך והמלאכותיות?

לקיום פרפורמטיבי-סימולקרטיבי יש יכולת התמדה רבת עוצמה, אך גם היא מבוססת על הביצוע הרפטטיבי של מה שלמרות הכל, לכאורה, ביכולתם של המבצעים להפסיקו. ההצגה לא חייבת להימשך. אלא שלא מדובר בפרפורמרים או בהצגה. למשוך את השטיח מתחת לרגליהם? להעלות ביקורת חתרנית באמצעות דימויים מוגזמים, מגחיכים, חושפים? הם כבר משכו את השטיח מתחת לרגלינו ומבצעים את עצמם באופן המוקצן והחושפני ביותר. לימור לבנת מבצעת את לימור לבנת הרבה יותר מגוחך מכל גרסת חיקוי מגחיכה.

שח מט.

אילנית היא מהזמרות האהובות עלי. בכל פעם שהאקורדים האלו מתחילים להתנגן, אני כבר  יודע למה לצפות. כמו בהודעה של דובר צה"ל, כמו בנאום של ראש הממשלה, החיקוי של מה שלא היה רק הולך ומשתפר. אני מחכה ליום של חסד.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , ,

13 תגובות to “הפרפורמרים”

  1. איתמר Says:

    האמורי עובר שכפול. אכן קטסטרופה

  2. י.ד. Says:

    בפירסום הראשון של הפוסט הייתה התגובה שלי:

    "הפוסל, במומו פוסל"

    מאז עברה שבת והיו לי המון שיחות על הבלאגן של הרב שמואל אליהו, ומסתבר בכלל שאין דין "לא תחנם" על השכרת דירות, שלא נדבר על חילול ה' שזה גרם ולכן ניתן לך קצת יותר קרדיט ונגיד:

    "אמנם הפוסל, במומו פוסל אבל אולי בכל זאת יש משהו בדבריך (ואת הפשפוש במעשיך תצטרך לעשות לבד)"

  3. עדו Says:

    עוד דראג קווין ששכחת – ביבי נתניהו כראש ממשלה ושרה כאשת ראש הממשלה, אם כי ההופעה קצת מוקצנת מדי לטעמי.

  4. הגבאי מפתח תקווה Says:

    חגי, אל לך להתפלא שלא קיבלת כמעט תגובות לפוסט המעניין שלך.

    הסיבה לכך פשוטה, מתוך דברייך עלול להשתמע, לא עלינו, שציונות הרצליאנית ליברלית, ישראלית והגיונית, יכולה להיות דבר טוב, רק שהיא לא מתממשת.

    גרוע מזה, משתמעת אצלך אהבה לאילנית, סמל ישראלי קלאסי, ואולי אתה אפילו חוטא באהבה לישראל, ובתקווה כלשהי שתוכל לתקן אותה? מה אתה, עמוס עוז? דוד גרוסמן?

    עבור קוראי הבלוג הזה (לפחות רובם המכריע של המגיבים בו), מדובר בכפירה בעיקר, היות שלדידם הציונות היא תנועה אימפריליסטית ופסולה מיסודה, ואין דבר כזה ציונות צודקת, כמו שעלול, חלילה, הקורא התמים להבין מהפוסט שלך.

    • גל כץ Says:

      https://haemori.wordpress.com/2010/04/20/melancholy/

      https://haemori.wordpress.com/2010/09/08/zionistradical/

      ואלה רק שתי דוגמאות. האמת שקיוויתי – ואני עדיין מקווה – שארץ האמורי יסייע במשהו בערעור הדיכוטומיות הפשטניות האלה. אבל יש אנשים (ועוד מפתח תקוה מכורתי) שנוח להם איתן.

      • הגבאי מפתח תקווה Says:

        גל, אני קורא קבוע ומתמיד של הבלוג, ואכן אתה מייצג זן מיוחד מאוד של פוסט ציונים שאינם סולדים לחלוטין ממדינת ישראל. לכן כנראה גם פרסמת את הפוסט הזה של חגי.

        עם זאת, תסכים איתי שמיעוט התגובות, שאפשר להגדיר אותו פשוט כהתעלמות, מעורר תהיה. אני מסביר את ההתעלמות הזו כסלידה של רוב המגיבים מכל מה שמריח כאהדה לציונות. זו הסיבה שבחרתי להגיב כאן לראשונה.

        אגב, הנטיה פה בבלוג היא למעט בוויכוחים עם מי שלא מסכים עם הנחות היסוד (=ציוני ר"ל) אלא להתעלם. כך נעלמו מפה כל מיני חברים שניסו פעם לאתגר אותכם, כמו תום קליין שכמעט ואין רואים אותו פה עוד.

      • גל כץ Says:

        צר לי אבל זו פשוט טענה מופרכת. היו פה כמה וכמה פוסטים שזכו למעט תגובות, חלקם אנטי ציוניים בהתאם לתקן המחמיר ביותר. איך זה משתלב בתיאוריה המשוכללת שלך? אגב, לפוסט של חגי היו יותר תגובות אבל הם נמחקו כי הורדנו את הפוסט מייד לאחר השריפה ואז העלנו אותו שוב לפני כמה ימים. זו יכולה להיות אחת הסיבות למיעוט התגובות. ייתכן גם שאנשים שראו את הפוסט בזמן הקצר שהוא היה באוויר סביב השריפה, לא רצו להגיב לו עכשיו, כביכול ב"איחור". עד כאן ההסבר, וודאי יכולים להיות הסברים נוספים. אבל הקישור של מיעוט התגובות לכביכול "ציוניות" של הפוסט הוא כאמור חסר ביסוס לחלוטין. אני בכלל כופר בטענה שהפוסט הזה יותר ציוני מהרבה פוסטים אחרים. הסקאלה הזו היא פשטנית, ולא בכדי "אם תרצו" אוהבים למדוד בה את כל מה שזז.

        ואל תכנה אותי בבקשה בשמות. אני לא פוסט ציוני. הנח לי להגדיר את עצמי, כפי שאכן עשיתי בפוסטים קודמים. אני שמח שאתה קורא את הבלוג, וזה ודאי מעיד שאתה מוצא בו עניין למרות הדיעות המובעות בו. באשר למדיניות התגובות לתגובות – אותי אישית מעניין לשוחח עם אנשים שמביעים עמדות מעניינות, לא משנה אם הם ציונים אנטי ציונים או פסאודו ציונים. ואני לא רומז כלום לגבי תום קליין… (שדווקא זכה פה לתגובות מפורטות, עד שהוא פשוט התחיל להפציץ בקצב של שלוש-ארבע תגובות לפוסט. לזה קוראים קולניות והשתלטות על הדיון – לא משנה אם אתה ימני או שמאלני).

  5. הגבאי מפתח תקווה Says:

    בכדי שלא אואשם בקולניות או השתלטות על הדיון (זו כבר התגובה השלישית שלי לפוסט) אני אדום.

    • גל כץ Says:

      עכשיו אתה סתם דמגוג. אולי הייתי קצת עצבני אתמול באישון לילה, אז אגיד משהו מעומק לבי:

      1. ה-3-4 תגובות שייחסתי לתום קליין (שייאמר לפרוטוקול שאני מחבב אותו במובן מסוים; הוא היה חניך שלי במסגרת כלשהי לפני מספר שנים), היו פליטת מקלדת. למעשה, היה מדובר ב-7-8 תגובות לפוסט וכל אחת מהן ארוכה כאורך הגלות. יש גבול לכמות תשומת הלב שאני מוכן (או יכול) להקדיש למגיב בודד.

      2. לא מעניין אותי כל כך לדבר עם אנשים שמדברים עליי במונחים של "אתם", ומערבבים בין העמדות שאני מביע לעמדות "אנטי ציוניות" או "פוסט ציוניות". אני מניח שאנשים שטורחים להגיב בבלוג הם בדרך כלל אנשים שמזהים את הדקויות של הנאמר ומגיבים "מתוך הדיון" ולא כמסתכלים מבחוץ. אני באמת ובתמים חווה את המבט הזה מבחוץ, הכורך אותי עם עשרות עמדות שאני כלל לא מזדהה איתן, כסוג של אלימות. וזה לא נעים לי. אז אולי תגיד שמי שמגיב "מתוך הדיון" הוא כבר מי שמסכים. אבל זה לא נכון: אני מקווה שהעמדות שאני מביע בארץ האמורי – וגם אלה של כותבים אחרים – יכולות לדבר גם לאנשים מחוץ למחנה הפוליטי האוטומטי. לאו דווקא במובן של להסכים אלא במובן של להעלות שאלות רלוונטיות. וזה כל מה שאני מצפה ממגיבים, שידברו אתי ולא "עליי". כמובן, הבמה פתוחה וכולם רשאים להגיב. אבל לא כל אחד/ת כזה עושה לי חשק להיכנס איתו או איתה לדיון ארוך.

      • הגבאי מפתח תקווה Says:

        זו באמת הייתה דמגוגיה, אני מודה.

        ראשית, ברמה העובדתית. עד שהגבתי, היו כאן שלוש תגובות, מתוכן אחת היא התייחסות לפרסום המחודש ולא לתוכן עצמו.
        עברתי על כל הפוסטים שהתפרסמו כאן מאז אמצע אוגוסט, נראה לי מדגם מייצג מספיק. למעט פוסט אחד של "נתזים", שתסכים איתי שמדובר בסוג אחר של פוסט, הפוסט בו אנחנו דנים זכה למספר הנמוך ביותר של תגובות בתקופה המדוברת. בעיני יש כאן משהו תמוה, ואגב לכן חיכיתי מספר ימים אחרי הפרסום לפני שהגבתי, לראות אם יצטברו תגובות. ייתכן שההסבר שלי מופרך לחלוטין, אבל סיבה כלשהי צריכה להיות.

        שנית, הבלוג הזה הוא שלך. זכותך המלאה היא להכנס לדיון עם מי שתרצה, ולהתעלם ממי שתרצה. כפי שכבר ברור, אני לא איש שמאל רדיקלי אלא דווקא איש שמאל ציוני, כלומר אני מאמין במדינה בעלת רוב יהודי, שנוהגת בשוויון כלפי כלל אזרחיה, שתחיה בשלום לצד מדינה פלסטינית. למרות זאת, אני מקפיד לקרוא את הפוסטים באתר הזה, כי רובם מעניינים, ובעיקר כי חשוב לי לקרוא גם דעות ששונות משלי. לכן, אגב, אני גם קורא קבוע של "כיכר השבת" (מומלץ, בעיקר הטוקבקים שם).

        אני לא יודע מה ההגדרה המדוייקת שאתה נותן לעמדה הפוליטית שלך, או שאתה מעדיף להמנע מכל הגדרה, וזה בסדר, אבל תקן אותי אם אני טועה, אתה הסברת בצורה ברורה כי אתה חושב שראוי להקים מדינה דו-לאומית, ואתה מתנגד לקיומה של מדינה ישראל לצידה של מדינה פלסטינית. להרגשתי, אין פה בבלוג דיון עם מי שמחזיק בתפיסה אחרת, כלומר שחושב כמוני או אפילו, לא עלינו, הוא ימינה ממרצ. שוב, זכותך המלאה להמנע מכך, לחשוב שאלה עמדות לא מעניינות, אלימות, לא נעימות או כל דבר אחר. לדעתי, הבלוג יהיה הרבה יותר מעניין אם ייפתח להתדיינות גם עם אנשים מעט שונים מאלה שפעיל בו כעת, משום שזו מעין כת די סגורה שבגדול מסכימה עם עצמה על רוב רובם של הדברים, אבל כנראה שאתה לא מסכים איתי, במודע או שלא במודע, וזו זכותך.

      • ofrilany Says:

        הטעות שלך זה שמה שמעניין אותך זה לעשות כל הזמן את האבחנות האלה. אני לא ממש מאמין בקיומה של סקאלה של רדיקליות פוליטית. אם אתה קורא במעט פתיחות את הפוסטים בבלוג הזה, היית רואה שמובעות כאן מחשבות מכל מיני סוגים שהולכות לכל מיני כיוונים, ולפעמים סותרות את עצמן. יש כאן אפילו לא מעט פוסטים שלא עוסקים בפוליטיקה ישראלית, או אפילו לא עוסקים בפוליטיקה בכלל, במובנה המצומצם. זה לא מועדון ויכוחים של "מדינה פלשתינית כן או לא" – אני לפחות לא הייתי טורח לפתוח בלוג בשביל דבר כזה.
        אולי, מר גבאי, תגיד משהו על עצמך? אולי תקריב משהו? או תסכן משהו? אולי תגיד משהו קצת פחות אחראי/מודאג? אני אומר את זה ברצינות. אתה עומד על איזו נקודה ולא חושף כלום. אולי יש בדיעות שלך איזה מרכיב קצת פחות חמור ואחראי? אולי בסתר לבך היית רוצה ללבוש את הגרביים המשומשות של דני איילון? אולי סבא שלך היה חבר בציונים הכלליים או לחילופין נשלח להיות מזכיר מועצת פועלי גדרה? בטוח יש לך משהו יותר מעניין להגיד מאשר: שמאל ציוני/שמאל לא ציוני.
        מי אתה בעצם, מר גבאי? אתה יודע על גל ועליי המון, ואנחנו לא יודעים עליך כלום. חשבת על זה שאולי יש בזה משהו לא הוגן? לא מנומס? בסופו של דבר, אני חושף כאן בבלוג את החיים שלי – לפחות במובנם כחיים רוחניים. אתה עומד על איזו גבעה בשילוב ידיים ומתלונן: "בחודש ספטמבר היו רק 11.7 תגובות מימין לאבו וילן". אם אתה חושב שזאת הצורה שאנחנו חושבים, ושבכלל אפשר לעשות בצורה הזאת משהו יצירתי, אתה פשוט לא מבין על מה אתה מדבר.
        אני לא אומר את זה כדי להשתיק אותך אלא להיפך – אולי כדי להוציא ממך משהו יותר מעניין.
        אבל אתה בטח תיעלב עכשיו.

      • הגבאי מפתח תקווה Says:

        הי עפרי,

        זה בסדר, לא נעלבתי.

        פנית אלי קודם כ"דודו גבאי", שאיננו שמי, אני שמח שתיקנת את זה ל"מר גבאי".

        ולעניננו, אתה צודק שאני יודע עליכם הרבה יותר משאתם יודעים עלי, אבל זה חלק מהקטע בלפתוח בלוג, לא? בכל מקרה ביקשת כ"כ יפה אז אני לא יכול לסרב. אין לי תשוקה ללבוש את גרביו המשומשים של דני איילון, אני למעשה מתעב את האיש. היה לי סבא אחד שהיה חבר בפלמ"ח, ושני שהיה חבר באצ"ל.

        מבחינת הדעות הכלליות שלי, נראה לי שהם נתפסות על ידך כבנאליות/משעממות, וזה בסדר גמור. כן, אני תומך בשוויון זכויות מלא לאזרחי המדינה הערבים, אבל אני גם תומך בחוק השבות, ואני חושב שיש בעיתיות בקשר בין השניים אבל לאו דווקא סתירה שאינה ניתנת לפתרון.
        אני חושב שישראל עושה לעיתים מעשים מזוויעים בשטחים, ואני רוצה שנפסיק לשלוט בהם, ומהר. מצד שני אני לא רואה בכל אקט מלחמתי שישראל מבצעת (נניח, מעצר של חשוד בטרור) כפשע מלחמה או כפסול מיסודו. אני שואף לשלום מלא עם שכנינו אבל גם שמח שיש לנו נשק גרעיני.
        אני יכול להמשיך אבל נדמה לי שהכל עונה להגדרת החמור ואחראי.

        אני אחזור רק לשניה לסוגיה המקורית, ה"טענה" שלי, אם אפשר בכלל לדבר על כזו, היא לא אליכם כבעלי הבלוג, הרי אתם פרסמתם את הפוסט, אלא דווקא למגיבים הקבועים שבחרו להתעלם ממנו לחלוטין, ולדעתי ההתעלמות אינה מקרית, בין אם תרצה להשתמש בסקאלות הציוניות ובין אם לא.

  6. ירדן Says:

    מאוד נהניתי לקרוא. תודה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: