טקס הפתיחה של הקטסטרופה

by

אולי לא שמתם לב, אבל כבר בערך שנתיים כמעט לא שומעים על ההתחממות העולמית. אולי מדברים פה ושם, אבל זו התעסקות זניחה לעומת המאסות של הכתבות, האירועים והבאז הכללי שהיו סביב הנושא בערך עד 2008. באותם ימים, שרתה על העולם רוח של ימים גורליים. עיתונים אירופיים הקדישו כל יום חלקים ניכרים בעמוד הראשון למשבר האקלים; "הארץ" שלח את כתביו הנועזים ביותר להשקיף על קרחונים נמסים בגרינלנד; ואפילו "ידיעות אחרונות" לא התעלמו מהתופעה. כל פעוט בגנון ידע מה זה גז חממה, ואפילו הרפובליקאים נהיו ירוקים.

הסיבות לצניחה בהתעניינות ידועות לכאורה: המשבר הכלכלי, שעזר להפוך את הדאגה מ"The invisible gas" למותרות של ליברלים; פרשת האימיילים הסודיים של חוקרי האקלים שפגעה קשות באמון הציבורי ב"מדע התחממות"; ויחד איתה כשלון ועידת האקלים בקופנהגן, והנסיגה של אובמה מהמדיניות הירוקה שהבטיח לפני הבחירות. מכל הסיבות האלה, סכנת הקטסטרופה הסביבתית כבר לא מזיזה לאף אחד, כמעט.

ואולי יש סיבה אחרת, קצת פחות מובנת מאליה. ברמה הפשוטה ביותר, הפוליטיקה הירוקה קוראת לנו לשנות את אורח החיים שלנו כדי למנוע מהקטסטרופה לקרות. אבל היא לא לגמרי משיבה מה בעצם אנחנו אמורים לעשות כשהקטסטרופה כבר קורית? הקול הזה נשמע בזמן האחרון יותר ויותר: הקטסטרופה הסביבתית היא לא אירוע ששייך לעתיד; היא כבר התחילה. גל החום ברוסיה (רוסיה!) ושריפות הענק ב-28 מחוזות של הפדרציה הם כבר הקטסטרופה. וגם השריפה בכרמל היא כבר הקטסטרופה. לקט העשבים ואיש "שומרי הגן" שימי רף מסביר את זה בבלוג שלו:

השרפה התפשטה במהירות בגלל היובש. אם היה יורד גשם לפי הממוצע בשלושים השנים האחרונות, ההתפשטות הייתה אטית בהרבה – הייתה לחות באדמה, עשבים ירוקים ועלים צעירים בעצים. מה גרם ליובש? שינויי אקלים כמובן.

 

Time of the Wolf. השכן יבשר לנו על הקטסטרופה (עם רובה צייד)

אבל בעצם, העניין כאן הוא לאו דווקא הסביבה. הקטסטרופה יש רק אחת, והקטסטרופה הסביבתית היא גם הקטסטרופה הפוליטית. כי עוד דבר שנצטרך להבין הוא שהקטסטרופה הסביבתית בעצם לא קיימת. בשום רגע כנראה לא יופיע אסון ויכריז על עצמו שהוא ה-אסון הסביבתי שכולם דיברו עליו. הקטסטרופה תמיד תופיע בתור משהו קונקרטי לגמרי: המים בברז יפסיקו לזרום, או שהשכן יופיע בבית עם רובה צייד מכוון אלינו לראש, כמו בפתיחת הסרט Time of the Wolf של מיכאל הנקה. מה שיפה בסרט הזה, שרואים בו את ההתהוות של הקטסטרופה, של קריסת הציוויליזציה, של המצב החדש, ממש רגע אחרי רגע: לא בצורת התגלות נשגבת נוסח יום הדין, אלא בתור משהו שקורה בחיים, בתוך המשפחה והבית. כמובן, תמיד יהיה מישהו קונקרטי שאפשר להציג בתור אשם: השכן הלא סימפטי, רשויות הכיבוי, רשויות המים, ההפרטה, אלי ישי, או, כמו בדרך כלל בישראל, "הערבים". אבל בסופו של דבר, זה יהיה זה. הקטסטרופה.

אפשר לפיכך לראות בשריפה בכרמל, ולו רק באופן סמלי, את טקס הפתיחה של הקטסטרופה. כמו שמחכים, נגיד, לאולימפיאדה (סתם כדי שיהיה למה לחכות) ואז בנקודה מסוימת היא באה, ככה חיכינו כל כך הרבה זמן והנה הגיע האסון. אפשר כמובן להגיד שזאת עדיין לא הקטסטרופה, ולחכות לאירוע מכונן אחר. אבל למה בעצם לחכות? למשל, כבר די הרבה זמן אומרים בשמאל שאנחנו ברפובליקת ויימאר, אבל לא לגמרי ברור איך נדע שהגיע השלב שאחרי. אז בואו נחליט שזה כבר קרה, שאנחנו כבר שם.

זה אולי נשמע מורבידי או היסטרי, אבל זאת לא הכוונה. נדמה לי שיש דווקא משהו מרגיע בידיעה שהקטסטרופה כבר כאן; ושהיא אמנם נוראה, אבל כל עוד חיים, חיים גם בתוכה. אני מציע את זה, כמו שנהוג כאן לפעמים, לפחות בתור ניסוי מחשבה. איזה מין פוליטיקה נשארת בזמן הקטסטרופה, אחריה, כשאין בפני מי להתלונן? אמנם לא הייתי נוכח באותם סמינרים שאמורים להכשיר אותך למצב הזה, אבל אני חושש שאין למעשה פוליטיקה. כל מה שצריך לדאוג לו זה ההישרדות. ובמה שנוגע להישרדות, או שמצליחים או שלא.

מכיוון אחר, אולי זה קצת כמו החיים של הזומבים, כלומר החיים שאחרי המוות; ולא במקרה התרבות העכשווית מתעסקת בזומבים בכזאת אינטנסיוויות. אפשר לשאול: מה נשאר לעשות בחיים אחרי שכבר אי אפשר למות יותר? נדמה לי שהזומבי יענה: חיים.

אם נחזור לעניין הסביבתי – זה חוסך את תעשיית רגשי האשמה שמייצר המשבר האקולוגי. כי רגש אשמה מתעורר כשאנחנו יכולים לעשות משהו ולא עושים אותו. מרגע שאין כבר מה לעשות, האשמה נעלמת ומתחלפת בתחושה עזה של שחרור, כמו זו שעולה כשמקום העבודה שלך נסגר לפתע פתאום – ולא משנה כמה דאגות  כלכליות יבואו ביום שאחרי.

Time of the Wolf. החוקים של המבוגרים יקרסו

אני נאלץ לצטט בעניין הזה את סלבוי ז'יז'ק, שהוא בכל זאת פובליציסט מאוד מוצלח (אפילו יותר מבן כספית), ואחד המגיבים האינטליגנטיים על מה שקורה בעולם. בעוד מאמר שפירסם בשבוע שעבר, ז'יז'ק שולל את דרך ההתמודדות הליברלית הרגילה עם זעמו של הטבע, שמבוססת על מושג ילדותי של אשמה:

Enter the perverse pleasure of premature martyrdom: “We offended Mother Nature, so we are getting what we deserve!” It’s deceptively reassuring to be ready to assume guilt for the threats to our environment. If we are guilty, then it all depends on us; we can save ourselves simply by changing our lives. We frantically and obsessively recycle old paper, buy organic food — whatever, just so we can be sure we are doing something, making our contribution.

אלא שלכדור הארץ לא כל כך איכפת כמה מלפפופנים אורגניים אנחנו אוכלים. אם הטבע הוא אלוהים, הרי הוא אלוהים שדי אדיש לריטואלים שמנסים לרצות אותו. כבר מזמן אמר ז'יז'ק ש"החיים האקולוגיים" הם בראש ובראשונה ריטואל נוירוטי שמכוון פנימה יותר מאשר החוצה. לעומת זאת, עדיף לחשוב בצורה יצירתית על החיים בתוך הקטסטרופה, ובתוך הידיעה שהקטסטרופה לא תיגמר.

So what might the future hold? One thing is clear: We should accustom ourselves to a much more nomadic way of life. Gradual or sudden change in our environment, about which science can do little more than offer a warning, may force unheard-of social and cultural transformations. Suppose a new volcanic eruption makes a place uninhabitable: Where will the inhabitants find a home? In the past, large population movements were spontaneous processes, full of suffering and loss of civilizations. Today, when weapons of mass destruction are available not only to states but even to local groups, humanity simply can’t afford a spontaneous population exchange.

זה חשוב במיוחד לישראל, שבה כל הפוליטיקה מבוססת על עיקרון "הביטחון". כולם מנסים להוכיח שפרוגרמה שלהם תהיה הכי בטוחה, בעוד הפרוגרמה של מתנגדיהם מייצרת סכנה. זה די מובן, ואני לא ממש יכול לדרוש ממישהו לחשוב אחרת. אבל רק כשהביטחון יקרוס באמת, אפשר יהיה לראות אם היה שווה להתאמץ בשבילו כל כך.

רעידת אדמה בקליפורניה, 1933. הילדים בסדר

אני יודע שלכאורה כולם רוצים ביטחון לא בשביל עצמם אלא כי צריך "לשמור על הילדים". אבל בכל הכנות, יכול להיות שהילדים, מעבר לגיל מסוים, דווקא ייהנו מהקריסה של הציוויליזציה הרבה יותר מההורים. העולם, בסופו של דבר, כבר לא יתנהל לפי החוקים של המבוגרים. גם את זה, דרך אגב, אפשר ללמוד מהסרט של הנקה, שבו הילדים דווקא משגשגים. נשאלת השאלה האם אנחנו רוצים באמת לשמור על הילדים מסכנות, או רוצים בעיקר לשמור על עצמנו מהילדים, כלומר "לשמור על הילדים "כמו ששומרים על אסירים. ישראל, דרך אגב, מוכיחה שאידיאולוגיית מדינה של "לשמור על הילדים" היא אולי הדבר הכי מסוכן שאפשר לעשות לילדים – שלנו או שלהם.

למעשה, הסכנה היא לא חוסר הביטחון, אלא דווקא הניסיון להחזיר את הביטחון. הסכנה היא, שבנקודת הזמן של האסון, השלטון ממהר תמיד להכריז מצב חירום. זה הרגע שבו השחרור מתחלף בדיקטטורה, ושבמקום חופש מוחלט יש דיכוי מוחלט. לא פלא שסביבתנים מסוימים מתחילים לדבר כבר על דיקטטורה אקולוגית כעל "פתרון בלתי נמנע". ומי שלא מדבר על דיקטטורה אקולוגית, מדבר על דיקטטורה שתיווצר בגלל הקטסטרופה האקולוגית: ה"פרייטאג" הזהיר בשבוע שעבר שהמשבר הסביבתי הוא האיום המשמעותי ביותר על הדמוקרטיה. אבל בעצם, מבחינת אלה שיסבלו מהדיקטטורה, זה אותו דבר.

אפילו נתניהו, שתמיד היה מעודכן, כבר גייס את ההתחממות העולמית בזמן השריפה לטובת האידיאולוגיה המיליטיריסטית החדשה של "לוחמה אווירית בשריפות". הוא הסביר שחייבים לקנות צי של מטוסי כיבוי, כי "דבר כזה אנחנו צריכים בעידן התחממוּת כדור הארץ ועידן השריפות" – מונח שהוא רשאי לדעתי לרשום על שמו. נראה לי שכאן נכנסת הזווית הפמיניסטית. בלי להיכנס לפרטים, הייתי אומר שמה שצריך למנוע בכל מחיר הוא במצב של קטסטרופה, שהוא למעשה חזרה למצב הטבעי, הוא תפיסת השלטון בידי קבוצה גברית של ציידי ממותות אלימים, "מומחים" למצבי חירום. זאת, בהנחה שזה לא המצב גם ככה – לא רק בישראל, אלא אפילו בבלוג הזה.

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , ,

37 תגובות to “טקס הפתיחה של הקטסטרופה”

  1. יעקב בן שמש Says:

    זה יפה מאד עפרי. ואני הייתי מציע להעמיק עוד קצת את השחרור הרדיקלי. אם אפשר להחליט שהקטסטרופה כבר כאן, ואפשר גם להחליט שעוד לא, אז זה גם אומר שזה לא כל כך משנה אם הקטסטרופה כבר כאן או לא. בעצם, אין דבר כזה "קטסטרופה". במילים אחרות, אם נלך עם התיאור שהקטסטרופה תתרחש לה לאיטה ובהדרגה, הרי שהמסקנה היא לא שהיא תתרחש בצורה אחרת ממה שחשבנו, אלא שהיא לא תתרחש בכלל. כלומר, האירועים כמובן יתרחשו, רק לא באופן קטסטרופלי. ואז מה נעשה בעולם בלי קטסטרופה? יהיה מאד מעניין לדעתי. מצד שני, הרבה אנשים עשויים לאבד את מקור פרנסתם (מטיפים אוונגליסטים, סביבתנים, רבנים, נעמי קליין).

    • ofrilany Says:

      תודה. זה נכון שאפשר להגיד שהקטסטרופה לא תתרחש, ואולי זה ניסוח אחר של אותו דבר, אבל נראה לי שזה מוביל לריאקציונריות. זאת הכחשה של חוויות מאוד קיצוניות שכן קורות לאנשים בכל העולם – מעוספייה ועד בכלל. אני מעדיף לחשוב שהקטסטרופה כבר כאן, ושצריך לחיות בהתאם.

  2. מור א Says:

    כתבת יפה מאוד. הדיבור על קטסטרופה שכבר נוכחת בהווה, מקביל לדעתי לדיבורים הדתיים ברמות שונות על המשיחיות: מהדתי לאומי והחרד"לניק המצוי, על מציאות בהווה שנמצאת באתחלתא דגאולה. עד לחב"דניק משיחיסט שמצוי באוטופיה ורק מחכה לרבי שלו שיחזור מהמתים. שני הטיפוסים כבר חיים בהווה את התממשותה של הקטסטרופה המשיחית ולשניהם יש(כנראה) חיים בורגניים לא רעים כלל וכלל. הראשון בוילה בשטחים, השני בברוקלין בניו יורק.
    בצורה אבסורדית, מציאות החיים שלהם רק הופכת ליותר ויותר "נורמלית". כיוון שהם כבר נמצאים בסוף ההיסטוריה. והודאויות שלהם רק מתחזקות, שהרי את הכל ניתן להסביר דרך המשקפיים הקטסטרופליות(הנסיגה מגוש קטיף היא רק "סיבוך" בגאולה, הרבי שמת בעצם מת לעיני הבשר שלנו וכו').
    כלומר, מה שאותי מדאיג, זה איך אפשר למנוע מהשגרה של הקטסטרופה להשתלט גם על התחושה של הקטסטרופה?

  3. עוז Says:

    האירועים כן ייתרחשו באופן קטסטרופלי כי מערכות יתמוטטו בבת אחת.

    בשריפות האחרונות שום מערכת עדיין לא התמוטטה. שירותי הכבאות פשוט נתנו לסופר טנקרים לעשות את העבודה כי האסון היה גדול עליהם, אבל הם חוזרים לשגרת השריפות הקטנות בלי בעיה.

    מה יקרה אם מכון התקנים וכל ארגוני הפיקוח על בניה, מכשיר חשמל, תכנון ערים וכו' יקרסו? אז יתחילו טלויזיות להתפוצץ בתוך שכונות של בנייני עץ שצמודים לתחנות דלק וערים יישרפו, וזו תהיה קטסטרופה מתמשכת לשירותי הכיבוי.

  4. יוסי Says:

    "יתחילו טלויזיות להתפוצץ בתוך שכונות של בנייני עץ שצמודים לתחנות דלק וערים יישרפו". יש להגות בטון נונשלנטי, כמפטיר תסריט מובן מאליו.

    למשל, "סלח לי אדוני, לא יצא לי לקרוא עיתון היום. האם כבר החלו הטלוויזיות להתפוצץ בתוך שכונות של בנייני עץ שצמודים לתחנות דלק וערים נשְרַפו?".

    אפשר גם לומר בלאות, בתום יום עבודה: "טוב, נתראה מחר. בהנחה שמכון התקנים עדיין יעמוד על תילו וטלוויזיות לא יתחילו להתפוצץ בתוך שכונות של בנייני עץ שצמודים לתחנות דלק וערים יישרפו".

    או, בפנים חתומות אך אדיבות, ברכבת, ישיח אדם לזר שיושב משמאלו "אני רק מקווה שמכון התקנים יחזיק מעמד. לא הייתי רוצה שטלוויזיות יתחילו להתפוצץ בתוך שכונות של בנייני עץ שצמודים לתחנות דלק וערים יישרפו". וישיב הזר לאדם: "כן, כמובן, אדוני. בנושא זה אני מסכים איתך בכל מאת האחוזים. וכי מי היה רוצה שמכון התקנים יפסיק לתפקד?"

    ואחרי זמן מה, אפשר להתחיל לקצר. יוכל אדם לשאול ידיד הממוקם במרכז בצ'ט או בשיחת טלפון:
    – איך מזג האוויר בתל-אביב, גשום?
    – גשום לסירוגין.
    – ולמכון התקנים שלום?
    – שלום לו.
    – נו, גם זה משהו.

    ובכן.

  5. רני Says:

    שלום
    איני יודע מה עיסוקך אבל אתה צודק להפליא, זה כבר כאן. גש למצוקי החוף באיזורים רבים בארץ, איזור המלונות באשקלון הנו דוגמה טובה וכך גם ארסוף וקיסריה ותראה כבישים ניגשים לכלום, ההמשך נעלם. אחרי כ נניח 6000 5000 שנות יציבות יש עליה ניכרת במפלס פני הים. החוף הישראלי עובר תהליכי גידוד מהירים. ייתכן שעוד בחיינו נראה את כפר המיליונרים בארסוף מידרדר לים, או מה שסביר יותר, יחסי הון שלטון יקצבו מיליונים להגנתו. ניצול ים המלח והנהרות המובילים אליו מזכיר את ים ארל ברוסיה שיובש למעשה בדרך זו. שינויי הסביבה שם גם בלתי צפויים וגם משמעותיים ביותר. מעניין שגיאולוגים ואבולוציונים העוסקים כביכול ביחידות זמן של מאות ואלפי שנים הושפעו מהמתרחש סביבם ומדברים היום על תהליך מדורג, עקום מלא קפיצות משמעותיות המתחוללות בזמנים קצרים. בהמשך לתהליך נוכחי החברה האנושית בכל החופים בעולם תתחייב להשקיע בשנים הקרובות ואחריהן סכומי כסף מתעצמים בטיפול בבעיה זו כולל הזזת אוכלוסיות ענקיות. התהליך והטיפול בו נהפכים, כבר כיום, לגורם כלכלי פוליטי חשוב יותר ויותר.

  6. יסמין Says:

    יש לי הרגשה שאם אתה אינטלקטואל מהסוג של "ארץ האמורי", אתה חייב להאמין (למשל) ברפואה קונבנציונלית ולבוז ליתרונות האוכל האורגני, פן סלבוי ז'יז'ק יגיד שאתה ממרק את מצפונך. ועכשיו צריך לשפוך את התינוק עם המים, כלומר לזלזל גם בדאגה האמיתית מן העובדה — הדי מבוססת, ומגוןבה במחקרים של אנשים לגמרי לא הזויים, לא מסטולים ולא לובשי שרוואלים — שהעולם המערבי חי כמו חזיר באופן שלגמרי לא מותאם למציאות. אין לזה קשר למלפפופנים אורגניים, ואולי גם להפך, כי אולי דווקא אוכליהם הם האנשים שמנסים להזיק כמה שפחות, לצרוך כמה שפחות ולזהם כמה שפחות.
    לא מדובר רק בהתחממות גלובלית ובהעדפות צרכניות פרטיות כמו אוכל אורגני (שמזהם פחות את האדמה שממנה גם אתה אוכל): ערימות הפלסטיק שאנחנו צורכים כל יום מגיעות מתישהו ללב האוקיינוס. הדגים שם מתים בגלל זה. הציפורים שאוכלות אותם ניזוקות מזה. הם צריכות לאכול משהו אחר במקומם. כל מיני שינויים כאלה בשיווי המשקל האקולוגי יכולות להשמיד גם את שדות התירס האמריקאי המצוי, ומכאן קצרה הדרך ל(עוד) משבר כלכלי.
    אכן, ברוב הבתים שאני מכירה הנשים הן אלו שמובילות את הכיוון ה"אקולוגי". אולי זאת הבעיה?
    ד"ש לממותות.

    • ofrilany Says:

      אבל יסמין למה את חושבת שאני מזלזל בזה? זה שציפורים ביערות ודגים באוקיינוס מתים זה דווקא משהו שמאוד מטריד אותי, אחרת לא הייתי כותב פוסט על הנושא הזה
      ולגבי המלפפונים – ברור שמי שאוכל מלפפונים אורגניים מנסה להזיק כמה שפחות. טענתי אחרת?
      בהתחשב בכל זה, גם ההערה שבשורה שלפני האחרונה לא כל כך ברורה לי, בין אם הבתים שאת מכירה הם מייצגים או לא.

      • יסמין Says:

        אם זה כך, זה ממש לא הובן מדבריך:
        "לכדור הארץ לא כל כך איכפת כמה מלפפופנים אורגניים אנחנו אוכלים. אם הטבע הוא אלוהים, הרי הוא אלוהים שדי אדיש לריטואלים שמנסים לרצות אותו. כבר מזמן אמר ז'יז'ק ש"החיים האקולוגיים" הם בראש ובראשונה ריטואל נוירוטי שמכוון פנימה יותר מאשר החוצה."

        במלים אחרות, לדעתי לכדור הארץ כן אכפת (ואני לא רוצה להתחיל להיכנס פה לפרטי הפרטים של למה ואיך וכמה אדוות כל דבר כזה מייצר). ולא כל אורח חיים הוא ריטואל.

    • רמי Says:

      כדאי להזכיר שצריכת מלפפונים אורגניים היא מנהג יאפי שמועיל בעיקר למירוק המצפון. לפי המחקר האקולוגי והחקלאי הגידולים האלה עושים רק רע לסביבה במיוחד כשהם הפכו לאופנה המונית ותעשיית ענק. גידולים אורגניים לא מושבחים גנטית ללא דישון וכימיקלים דורשים המון אנרגיה ומים עבור אותה תפוקה, היבול מועט וקטן יותר, משך הגידול ארוך יותר ולכן יש צורך במשאבים רבים ובראשם שטחי גידול. ללא תמיכה מלאכותית הגידולים גם עונתיים, מה שגורם לייבוא בהיקפים עצומים מקצוות העולם בהם גדלים פירות של עונה אחרת וכך אפשר להוסיף לחשבון גם את שריפת הדלקים וכל מה שכרוך במנגוני השיווק הבינלאומים (כוח אדם, מים, דלק, מכונות וכו) כאשר מדובר בבשר ובחלב אורגני (רוב החלב האורגני מקורו באבקת חלב שמוטסת מניו זילנד) בגלל הביקוש העצום, חוות אורגניות הן ענקיות, הפרות גדלות במכלאות צפופות וקשה לתאר את קנה המידה של שטחי הגידול של המזון עבורו. בקר אורגני, שצורך הרבה יותר מזון מכיוון שהתוספים אסורים והמזון פחות מזין, מייצר כמות גדולה בהרבה של גזים רעילים.

      • יאיר poes Says:

        סלח לי אבל זה אוסף הכללות בלתי מבוססות
        גידולים אורגנים יכולים להיות דורשי משאבים יותר מגידולים רגילים, ויכולים להיות הרבה פחות. זה מאד תלוי בהקשר והכי תלוי כנראה ברשת השיווק של המוצרים האלה (לפחות מבחינת צריכת אנרגיה וגזי חממה).
        הירקות האורגנים שאני קונה באופן אישי גדלים בשכונה שלי בחלקם הגדול, ומוסעים באופניים. זה מייצג? אני לא יודע, אבל לא הייתי קופץ למסקנות לכאן או לכאן. השיקול הקריטי צריך להיות צריכת משאבים

      • רמי Says:

        לא מדובר פה בטכנולוגיות מתחרות עם יתרונות וחסרונות אלא בגישה אחת שמבוססת על יעילות וגישה שניה שמבוססת על תפיסה הוליסטית שמכתיבה מגבלות טכנולוגיות שמחייבות פגיעה ביעילות.
        השיקול בהחלט צריך להיות צריכת משאבים מינימלית וצמצום הפגיעה בשטחי בר לטובת חקלאות.

      • יאיר poes Says:

        מעניין. אבל הייתי נזהר מקידוש עקרון ה"יעילות", שהביא אותנו עד הלום

      • יסמין Says:

        זה כל כך מופרך שלא נותר לי אלא להניח שמדובר כאן בטרול.

  7. עוז Says:

    כל דבר אפשר לעשות בצורה מטומטמת.
    תפיסה של קיימות היא קודם כל תפיסה הוליסטית שמסתכלת על כל הגורמים.
    אז קודם כל צריך לאכול פחות בשר, אחר כך לאכול בשר מקומי, ואחר כך לוודא שהוא אורגני.
    יכול להיות שמזון אורגני בסופו של דבר לא מספיק כדי להאכיל את כל העולם, אולי "אחרי המהפכה" עם צמצום הילודה והפחתת הצריכה זה דווקא יהיה בסדר.
    עדיף שסמל הסטטוס יהיה חלב אורגני מאשר האמר.

  8. מרמיט Says:

    הספר "מלחמת העולם Z" של מקס ברוקס, שזכיתי לתרגם, מתאר יפה בחלק מקטעיו את ההתגלגלות הזאת של קטסטרופה מרגע לרגע. החל באירועים מבודדים וכלה בשגרת חיים אחרת.

    הוא מדבר אמנם על קטסטרופת זומבים, אבל הרבה מההיבטים שהוא מתייחס אליהם נכונים גם לתרחישים פחות מד"ביים.

    הנה קטע לדוגמא, על התמודדות כלכלית/תעסוקתית, שהעליתי לבלוג בפרוץ קטסטרופת הסאב-פריים:
    http://mermit.mind-fucking.com/leftism/

  9. מומלצי הבלוגוספירה Says:

    יופי.
    מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/12/1612-912.html

    אסתי כ.

  10. יותם Says:

    אתה מתאר למעשה את המומנט האחרון (תרתי משמע) במלחמת האקטיביים בפאסיביים. האקטיביים שמנסים להתאים את העולם לדרישותיהם – ינסו לגדל ביו-דיזל על הירח, רקמות בשר על צלחות פטרי ומים ממולקולות חמצן – ייכחדו, ואילו הפאסיביים שיתאימו את עצמם באימוץ אורח חיים נוודי והסתפקות במעט מזון או אנרגיה (אם בכלל) יישרדו ככל הנראה.

    השאלה היא כמובן מה יעשו כל הפאסיביים אחד עם השני אחרי האפוקליפסה. אבל האמת שאני כבר קצר-רוח!

    • ofrilany Says:

      רעיון מעניין. אני שותף לתחזית שלך

    • נועם א"ס Says:

      גם אני

      • עודד נעמן Says:

        אני לא מבין למה אדם שמתאים את עצמו לתנאים משתנים הוא פחות אקטיבי מאדם שלא מתאים את עצמו לתנאים משתנים. נראה לי שההבחנה בין אקטיבי לפאסיבי כאן מטעה. הבחנה הולמת יותר היא בין אלו שבשבילם ויתור על אורח חייהם הוא ויתור על החיים עצמם לבין אלו שאורח חייהם נתפס בעיניהם כאפשרות אחת מיני רבות.

      • נועם א"ס Says:

        בשבילי הפסיביות מתקשרת לרעיון "הזרימה" היפה והמקובל במקומותינו, כסוג של נטייה אישית להשלמה עם מה שיבוא עליך, להנאות מזוכיסטיות קצת, גם לעצלנות ופיזור דעת, וחיבה לשירים עממיים אנגליים כמו ,
        row, row, row your boat, gently down the stream
        merrily, life is but a dream
        אם כי, כמובן, בתור דור כלשהו לניצולי הקטסטרופה היהודית האחרונה, די אין לי ברירה אלא לזכור שהגבולות של ההנאה הנרקיסיסטית הזאת הרבה יותר קרובים ממה שאני מוכן להודות לעצמי

      • ofrilany Says:

        זה שיר מעולה. אני גם ממש אוהב אותו

      • עודד נעמן Says:

        הסטואיות היא פרקטיקה מומלצת למי שסובלים מרגישות יתר לתלאות העולם ועוולות בני האדם. אבל הסטואיות גם עלולה לשמש צידוק לאלו שנשארים אדישים לנוכח סבל של אנשים סביבם.
        לא הייתי רוצה להיות סטואי בכל רמ"ח אברי. מרקוס אורליוס הוא דוגמא לא רעה: הסטואי שבסטואים היה בחור די אקטיבי בסך הכל. קיסר וכל זה.

      • נועם א"ס Says:

        מקבל לגמרי. הכל שאלה של מידה טובה.
        שוב באופן אישי, חרא של בני אדם נוטה, מילולית, דווקא ממש להוציא אותי מדעתי (מצב לא אסתטי). אבל החרא של הטבע – ובכן, הרי זהו הנשגב בכבודו ובעצמו.

  11. חגי Says:

    נדמה לי שאחד הדברים המעניינים פה הוא השאלה למה בכלל אנחנו צריכים את ההפרדה הזאת בין הקטסטרופה העתידית לנוכחית. נניח שהדברים יהיו עוד יותר גרועים- אז מה? יש פה איזשהי דיכוטומיה שמסתירה את הדיכוטומיה הקלאסית שבין אחריות לקורבנות. כשמדובר על אסון עתידי אנחנו אחראים, כי לא בטוח שאנחנו נהיה הקורבנות של האסון (למרות שדי ברור שכן). כשמדובר על האסון הנוכחי, אז אנחנו לא אחראים, כי אנחנו הקורבנות. הרעיון שאנחנו גם אחראים וגם המושפעים (או הקורבנות) לא יכול להסתדר בחשיבה הליבראלית. לא יכול להיות שמישהו יהיה גם מדוכא וגם מדכא, גם מזיק וגם ניזוק. זאת בדיוק הסיבה שאנחנו מוכנים שתוקף יפצה את מי שהוא תקף, אבל אנחנו לא מוכנים שהחברה תעזור לקורבנות אלימות. הרי אם אנחנו, החברה, מנסים להתמודד עם הבעיה, זה גם הופך אותנו לאחראיים לה במידה כלשהי, וגם לקורבנות שלה במידה אחרת, ואלו שתי פוזיציות שאנחנו לא רוצים, בטח לא את שתיהן ביחד.

    אבל כשחושבים על זה, זאת אבחנה חסרת תועלת. השאלה אם חם יותר באשמתנו או לא (וזאת הרי התשובה שהמתחכמים אוהבים לתת) חשובה בהקשרים מסויימים, אבל לא בכולם. היא לא חשובה בהקשר של השאלה מה עושים עם השריפות, בעיית המים או הכחדות החי והצומח. בהקשרים האלו הניסיון לקשר בין אחריות שנובעת מגרימה, לאחריות שנובעת מעצם היותנו חלק מהעולם הזה, הוא ניסיון עקר וחסר תועלת.

  12. מרמיט Says:

    מסכים עם חגי מעלי על חשיבות ההבדל שבין ה/אשמה ואחריות. פחות חשוב מי אשם. יותר חשוב מה עושים (וזה קשור גם למצוא את הגורמים שמחמירים את הקטסטרופה בהווה ולהפחית אותם)

    אבל נכנסתי לספר על שיחה חטופה עם חברה של המרמיטה.
    היא סיפרה על נמל תל אביב שנשטף.
    אני אמרתי משהו על מזג אוויר קיצוני שנע מחמסין לסערה, וקישרתי את זה למשבר האקלים.
    "כן," היא אמרה, "אני רק מקווה שזה לא יקרה בזמננו, כל זה…"
    "זה כבר קורה בזמננו," אמרתי. "ויקרה עוד יותר בחיי ילדינו."
    גם לה יש ילדה קטנה. השיחה נהייתה לא נעימה באותו רגע ממש

    • ofrilany Says:

      כן אני מתקשה לדבר על קטסטרופות עם אנשים עם ילדים. אבל כמו שכתבתי בפוסט, אני מקווה שהמחשבה שזה קורה כבר עכשיו יכולה להיות מנחמת באופן כלשהו. אפשר להסתכל ימינה ושמאלה, לרחרח ולראות איך חיים בעולם עם מזג אוויר קיצוני (ותופעות אחרות)

      • מרמיט Says:

        "…היה לי העונג והכבוד לארח את הגולה הפוליטי מכיכר המיואשים בזוּלה שלי המשקיפה על לוד, "עם נוף לדודי אפל" כתיאורו הקולע. שתינו קפה שחור שאפילו לא היתה לי אנרגיה להכין בפינג'ן, וניסינו לנהל שיחת מהפכנים סטלנים על רקע מאמצים עיקשים של הילדה שלי למשוך את תשומת לבי.

        בשלב זה או אחר הגענו לתרחיש אפוקליפטי זה או אחר. נדמה לי שג"פ אמר משהו כמו "במילא במוקדם או במאוחר ייגמרו המים וכולם כאן ימותו מצמא."

        "אתה מבין," אמרתי לו ולעצמי. "כשיש לך ילדים, אתה פשוט חייב להדחיק דברים כאלה באיזושהי רמה. אחרת אין לך…"

        "תקווה?" הוא השלים.

        טעם, חשבתי."

        מתוך:
        http://mermit.mind-fucking.com/stones/

        אבל כן, אני מבין ומעריך את התקווה שנקודת ההשקפה שלך מעלה.
        וכשמדובר בילדים שלי, שביל הזהב שאני מחפש הוא לגדל אותם כשורדים מצד אחד, בלי לנטוע בהם פרנויות מצד שני. שייזהרו מהעולם, שידעו לשמור על עצמם, אבל שלא יפחדו מהעולם.
        וזה קשה לא להעביר להם את הפחדים שלי מפני עתיד שבו הם עלולים לחיות כפליטים, או גרוע מכך.

  13. ofrilany Says:

    נעילה / מואיז בן הראש

    בפני קהל עם ועדות רבות מספור
    הרי אנחנו חותמים סוגרים וגומרים
    את העולם כפי שהיה
    לא יותר צללים, צלים, צלויים
    אנחנו מכריזים על סוף העולם.
    יחי העולם!

    עדים הם התפוזים, הצפרים
    הדגים, המלפפונים, העצים
    הימים, האגמים, הנחלים
    האורים, החשמלים, הגזרים
    וכל המבקשים להיות עדים

    תם ונשלם העולם,
    יחי העולם!

  14. יובל Says:

    אני חושב שתופעה דומה היא הדעה שעוד מעט חלון ההזדמנויות לפתרון שתי המדינות נסגר ואז… ואז! הו אז יהיה נורא!
    העובדה שכותבי המאמרים שמסבירים זאת חוזרים על המנטרה של סגירת חלון ההזדמנויות הזה כבר קצת יותר מעשר שנים, והעובדה שהחלון הזה כנראה נסגר אי שם באמצע שנות ה-90' ובכל מקרה היום הוא כבר סרוג על בריח וכמה צמחים מטפסים כבר הספיקו להכות שורש בין אדניו לא מטרידה אותם. כי הכל עדיין ממשיך להתנהל כמו לפני 15 שנים, רק קצת יותר. והכי חשוב היא חוסר היכולת להודות שצריך כבר להתחיל להתאים את עצמנו מחדש.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: