מול היערות

by

אהוד ברק, בוגי יעלון וכדומה אוהבים לומר, כשנח עליהם הפאתוס, ש"מלחמת השחרור לא נסתיימה". בצד השני רווחת האימרה ש"הנכבה נמשכת". תכלס, שני הצדדים צודקים. רק הגיע הזמן להסיק מכך את המסקנות המתבקשות. בוגי וברק כבר הסיקו אותן (או יותר נכון, מעולם לא הפסיקו להסיק אותן). ומה קורה בשמאל?

אתם תוהים בוודאי איך זה קשור לשריפה. ובכן – אולי זה המרחק מההתרחשות (אני בניו יורק), או כוחה ההיולי של האש, אבל אני חייב לציין שהשריפה הזו השליכה אותי למחוזות מיתיים, לתשתית הקיום שלנו בארץ הזאת (ההיא). כשניסיתי להתחבר לאסון, נאחזתי בבתים השרופים של בית אורן, הקיבוץ בו אמא שלי נולדה וגדלה עד שאבא שלה החליט שהוא אוהב את בן גוריון יותר מדי (כלומר עד הפילוג הגדול). סבא שלי, בן פתח תקוה, היה בקבוצה שייסדה את בית אורן בראשית שנות הארבעים. שם ניכש את אדמות ההר ושם נתקל ביער, באחד הימים, בנמר! במקום לברוח, אל הנמר הישיר מבט – והוא השפיל את עיניו והלך.

ממש באותה תקופה נהגתה תוכנית "מצדה על הכרמל", במסגרתה היו אמורים כל יהודי הארץ להתרכז על הכרמל ולקדם בגבורה פתטית את החיה הנאצית. באחד מחלומות ההקיץ שלי, בעודי מנסה לכתוב סמינר על האדון והעבד, תהיתי מה יקרה כעת אם הנאצים אכן יבואו – כיצד נכלכל עצמנו ביערות העשנים?

נטיעות ראשונות בבית אורן, תחילת שנות הארבעים (ראשון משמאל: סבא שלי, מאיר בן דב)

נמרים כבר אין בכרמל, ועכשיו גם פחות חיות אחרות. אבל מהרבה בחינות לא הרבה השתנה. השריפה היא עדיין נשקם של החלשים, כמו בסיפור ההוא של א"ב יהושע (“מול היערות") שבו הערבי הזקן, זה שלשונו נכרתה במלחמה, מצית את יערות הקרן הקיימת כדי לחשוף את שרידי הכפר שהוחרב. זה פחות משנה אם זה באמת קרה; לשם מייד הולך הדמיון הקולקטיבי. ראו את הטוקבקיסטים באלפיהם או את הכרזה המפחידה הזו שהופצה בימים האחרונים בפייסבוק. המקור לידיעות הוא "רדיו חיפה", מה שהזכיר לי את רואנדה, שבה תחנות רדיו אזוריות שימשו מנגנון מרכזי בהפצתה של שינאה גזעית.


מלחמת השחרור והנכבה נמשכו גם בעכו, לפני שנתיים, באחת מההתפרצויות הביןאתניות שיילכו ויסלימו בשנים הקרובות באזורי הספר. הן נמשכות בכרמיאל, באלעראקיב, וכמובן באזורים שנוהגים לכנות "השטחים". זו רק סמנטיקה, גם אם יעילה מבחינה פוליטית, שכן השטחים וישראל גופא הן חלק מאותו רצף של מלחמה ביןאתנית מדממת, בין יהודים וערבים האחוזים זה בזה לבלי הפרד, עם עליות ומורדות ברמת האלימות.

לכאורה מצד אחד יש מדינה, ומצד שני – מיעוט מדוכא. במידה רבה זה נכון. אבל המדינה הזו היא לא יותר מהמשך – מאורגן וחזק הרבה יותר – של מוסדות "המדינה שבדרך". וכשרואים את זה ככה, אפילו קריסת התשתיות פחות מפתיעה, שהרי כל מה שלא מוקדש למאבק האתני מופרט ונדחק. זו אידיאולוגיה שיש לה מדינה ולא ההפך. באזורים מסוימים היא אף נותנת יד חופשית למיליציות יהודיות חמושות – אלה הכנופיות האלימות הפועלות ביהודה ובשומרון ובהמשך, אפשר לצפות, גם בגליל ובנגב (ראו לדוגמא "ארגון השומר החדש" או האפשרויות שפותח "חוק דרומי"). מה שאנו רואים, אם כן, הוא מאבק בין שתי קבוצות אתניות, גם אם האחת חזקה פי כמה מהשנייה.

עד כאן תיאור המצב, שאני מקווה שמקובל על רבים. מה המסקנה? בשבילי האש שהתלקחה בכרמל היתה מופע של אמת: הרגשות הלאומניים שנחשפו, כמו גם התתתפקוד של המדינה, הם הזמנה לחשוב מחדש על הפרדיגמה הליברלית המלווה את השיח הפוליטי של השמאל. האמת של השריפה היא האמת של הפרדיגמה האחרת, זו שנקרא לה, לצורך העניין, הפרדיגמה האתנית.

אליהו מחסל את נביאי הבעל. גם זה קרה בכרמל

 

לדבר במסגרת הפרדיגמה הליברלית זה לכתוב, כמו נעמה כרמי, ש"מדינה צריכה לשרת את אזרחיה, ולא להיפך". זה לא שאני לא בעד, אבל זה קצת מנותק מהשיח הפוליטי בארץ, ולכן – כל עוד זה מסתכם בזה – די לא רלוונטי. מה לעשות שרוב האזרחים במדינה חושבים שהאזרחים צריכים (גם) לדאוג למדינה? שהמדינה היא אך ביטוי של האתנוס שלהם? זה כנראה אומר שישראל היא לא "דמוקרטיה ליברלית" אלא אתנוקרטיה. בוקר טוב באמת. הרי קרוב לארבעים אחוז מנתיניה משוללי זכויות פוליטיות בסיסיות.

לדבר בליברלית זה להזדעזע, כמו ספי רכלבסקי, מהעובדה ש-53% מהיהודים בישראל רוצים שהמדינה תעודד הגירה של ערבים. הרי אם יראו לנו סקר לפיו 53% (או 70%) מהסרבים בבוסניה רוצים שהקרואטים ייעלמו יום אחד, אני מניח שלא נופתע. אז למה זה מפתיע מישהו שהיהודים רוצים שהערבים יתחפפו להם מהעיניים? והיות שיש להם מדינה, והמדינה היא שלהם, אז הם רוצים שהמדינה תפגין מעורבות בפרויקט הדילול האתני הזה. נראה לי עצוב אך די מתבקש בטח לא סיבה לזעזוע.

כמו שאוהבים להגיד בימין, הגיע הזמן להבין שאנחנו במזרח התיכון. העם הציוני הוא עם אוריינטלי: רובו – היהודים, הספקיהודים, הלאיהודים – באו לכאן ממזרח אירופה, השאר מהמזרח הקרוב. הדיאנאיי הפוליטי של הציונות לא נוצק במהפכה הצרפתית או בווסטמינסטר אלא במישורים הגדולים של מרכז אירופה ומזרחה, בתוך פסיפס של לאומים ותתילאומים, של שנאות עתיקות יותר ופחות (או לפחות מדמיינות עצמן כעתיקות). לכן מוטב שלא נדמיין הסדר פוליטי עתידי כאיזו אחרית הימים ליברלית, אלא כמאזן עדין בין אויבים מרים מודוס ויוונדי של צדק וחיים, פחות של שלום.

ארגון השומר. אוריינטלים, ולא רק בגלל הכאפייה

אפשר בהחלט לגחך על אנסטסיה מיכאלי, המכנה את השריפה בכרמל "ניסיון לרצח עם"; אפשר להזדעזע מההסתה נגד ערבים בצפת. אבל כאשר השיח הפוליטי נותר ברמת ה"אני מזווווזעת" של גולדה, זה סימפטום של ניתוק פוליטי עמוק, ממש כמו זה של גולדה, ניתוק שהוא תאומו של הייאוש. אולי הם לא נחמדים, אבל ניכור כלפי רוסים (ומזרחים) הוא ניסיון להימלט מהעובדה שגם האליטה הפוליטית בארץ – מה שמכונה "האליטה הישנה" – היתה ועודנה שטופה בסנטימנט האתנודתי (הגזענות, מזכיר גבריאל אש ליוסי גורביץ', היא בראש ובראשונה של השמאל האשכנזי). היה זה ראש ממשלה קיבוצניק, זולל חזירים ושפנים, שנאחז בסלע הקיום החמקמק שמתחת להר הבית.

שלום בוגוסלבסקי, בפוסט מצוין, כותב ש"לרכז חצי מהעם הזה בפיסת אדמה מסוכסכת עם כל העולם, מכוסה בטילים ועם תשתיות אזרחיות שעל גבול הקריסה היא חתיכת אסטרטגיית הישרדות גרועה". זה נכון, אבל זה עדיין מניח שיש אופציה אחרת, היא היא הגולה. אלא שאין אופציה אחרת: בארץ ישראל קם העם היהודוישראלי והערב רב שנספח אליו. זהו אתנוס אלים בסגנון מזרח אירופי היושב לבטח על אדמתו, ואפילו בעלי הדרכונים האירופיים אינם ממהרים לנטוש אותו. הוא אמנם אלים מאוד ופרנואידי, יש לו פצצות אטום, טנקים וגפרורים, אבל זה מה שיש. זה העם שלנו. תמיד אפשר לברוח למערב אירופה (מי שיכול לברוח), אבל אני חושש שגם שם מרחפת, מעבר למסכה הליברלית, רוח הבלהות של השינאה.

זה לא אומר שלא נכון להשתמש גם בפרדיגמה הליברלית – למשל כדי לגייס על ישראל לחץ חיצוני או כאשר טוענים בבג”צ. אבל שיחה פוליטית אפקטיבית לא יכולה להיגמר שם. אפשר לנסות לפנות לאינטרסים הקולקטיביים של הציבור היהודי: להסביר לאנשים, למשל, שאם הם חפצים בקיום יהודי מתמשך בארץ ישראל, כמה דברים מאוד בסיסיים חייבים להשתנות. האתגר הוא חזון פוליטי שנותן מקום לזהות הבדלנית, האלימה לעתים, של שתי הקבוצות, תוך קידום צדק ושוויון לקבוצה הפלסטינית. לא מזמן ניסיתי לחשוב על זה אחרת, ויש גם ניסיונות מעניינים אחרים, אבל כדי שהרעיונות יקבלו צורה צריך לתת להם יותר מקום בדיון הציבורי, בתוך השמאל ומחוצה לו. ציטוט צדקני של עקרונות ליברליים אינו אסטרטגיה פוליטית (ואותי אישית הוא נוטה לעצבן).

אני יודע שהכרזות על כך ש"מלחמת השחרור עדיין נמשכת" הן לרוב נוסטלגיה ריקה, חמימה ואלימה. וכשבהיתי בשריפה ותקפו אותי המחשבות הללו – לצד הזיכרונות מבית אורן תהיתי אם גם אני לא מפיק מזה סוג של התענגות נרקיסיסטית. נזכרתי בטקסט המופתי על אביגורה, המורה לספרות והסופרת המתחילה ממשגב, המזדעזעת ב"פרעות אלפיים" לאחר ש"הערבים, שאצלם אכלנו חומוס כל שבת, התחילו להשתולל בלי סיבה".

אבל אני מקווה שאפשרית הכרה מפוכחת בכך שמלחמת השחרור עדיין כאן, כזו שאמפטית לקרבנותיה האמיתיים – ערבים ויהודים – הרחק מהמצפים במשגב: באל-עראקיב, בדרום הר חברון, בעכו, בטירת הכרמל. לא רק הערבים מבקשים להשתחרר, גם היהודים. זו הכרה שאינה תירוץ לבורגנות מרוצה-מעצמה אלא תחילתה של שיחה חדשה: אתנולאומית, דולאומית, ובעיקר – מציאותית.

זה מה שלימדה אותי האש שבערה השבוע בכרמל.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

24 תגובות to “מול היערות”

  1. ערן Says:

    רשימה מעניינת, אבל אני לא בטוח שאני יורד לסוף דעתך – איך בעיניך צריך לנהוג השמאל שחי במזרח התיכון/המערב הפרוע/ערבות מזרח אירופה תחת מלחמת שחרור/נכבה קיומית?

    • גל כץ Says:

      שאלה כבדה שאלת אותי על הבוקר. עדיין אין לי ממש תשובות, וכאשר אין תשובות זה לעתים תולדה של היעדר שאלות, או היעדר שיחה שבה השאלות יכולות להישאל. ניסיון משלי להתחיל לחשוב על זה תמצא בפוסט "הפוליטיקה של הסתירה: לקראת שמאל רדיקלי ציוני".

  2. אדם אבולעפיה Says:

    הי גל,
    דברים מעניינים ומעוררי מחשבה.
    אני לא חושב שכדי לקשור בין מה שקורה בשטחים למה שקורה בגבולות 67 צריך להגיד שזה אותו המצב. יש הרבה סיבות טובות להבחין בין המקרים (החל במעמד החוקי של יושבי המקום דרך חופש התנועה וכלה במצב כלכלי).
    אין ספק שהשריפה נוטה לחבר את הכל ביחד לאימה אחת גדולה. השאלה היא איזה מעמד אנחנו נותנים לאימה הזו. זה נכון שהדמיון הקולקטיבי נטה אל הפרנויה שמדובר בטרור ערבי-ישראלי. אני גם לא אכחיש שאחרי כמה פעמים שהתסריט הזה נרמז/הוכחש/אושר/והופרך בתקשורת הוא כבר נכנס לתוך הנשמה כשד. האם זה אומר שזו "המציאות"? אני מסכים איתך, צריך להיות מציאותיים בפוליטיקה, השאלה היא מה היא המציאות הפוליטית. חלק ממנה זו הפרנויה האתנית הזו. אוקי. חלק אחר זו ההכחשה הליברלית השטחית שלה. מאה אחוז. אם המטרה הפוליטית שלנו היא להכיר במציאות כמו שהיא אז למה לא להכיר גם בליברלים שמזדעזעים? למה לתת קדימות לפרנויה? נדמה לי שאתה יוצא מנקודת הנחה שהפרנויה עמוקה יותר מהזעזוע וגם שיש יותר פרנואידים ממזועזעים. גם זה נראה לי נכון, אבל אני מתנגד למחשבה שהפרנויה (והאתניות שמצטרפת אליה) היא המציאות הפוליטית האולטימטיבית שצריך "לחיות איתה". למעשה היא מיוצרת ומשוכפלת כל יום. האלטרנטיבה אינה בהכרח הכחשה, אלא קרב עיקש ויצירה של בסיס עמוק אחר. איך? לדעתי, זו השאלה הפוליטית שצריך לשאול…

    • גל כץ Says:

      שלום אדם. ותודה. ההבחנה שלך מדויקת, אבל אני לא מסכים שאני נותן קדימות לפרנויה. מה שאני מנסה לעשות זה לתת *מקום* לפרנויה, גם שלי וגם של אחרים, בתוך שיח שדי מכחיש אותה/מתנשא עליה. אני לגמרי מסכים שהשאלה הפוליטית הדחופה היא איך לתת מקום לפרנויה מבלי לוותר על הצער והזעזוע (שאכן קשורים לעקרונות ליברליים חשובים, שגם אני מחויב אליהם). לדעתי, זה חייב להתחיל בהכרה במרכזיות של השאלה האתנית (לא רק הערבית אלא גם היהודית) בשיח של השמאל.

  3. יובל Says:

    אני חושב שאתה מתעלם מנקודה מאוד משמעותית והיא הרצון של חלקים מאוד נרחבים בציבור היהודי לחשוב על עצמם כעל חלק מדמוקרטיה ליברלית מערבית. השאיפה הזו לא מוגבלת למעגלי השמאל אלא היא תפיסה הרווחת מאוד גם ב-"מרכז" ועמוק אל תוך הימין: מרכז "שלם", לדוגמה. אפשר לראות את זה לדוגמה או ביחס המאוד אמביוולנטי לתל-אביב-של-מעלה [1] – בעת ובעונה אחת בה תוקפים את תל-אביב הנהנתנית והמנותקת, משתמשים בה כדי להציג מדינה מערבית ליברלית. או בטורים של בן-דרור ימיני, או של משרד ההסברה, שמציגים את השגי הטכנולוגיה והתרבות הישראלים – כל כולם באוריינטציה ליברלית-מערבית. אפילו אנשי ימין דתיים, שהם לדעתי בהחלט המגזר המחוסן ביותר מפני השאיפה הזו, לא מצליחים להתאפק, מארחים חברי פרלמנט גזענים מאירופה ומסבירים להם ש-"על מדינות אירופה להבין שללא מדינת ישראל אין מי שיעצור את הסחף האיסלאמי מלשטוף את אירופה וללא יהודה ושומרון, אין יכולת קיום למדינת ישראל." בקיצור – ישראל היא חלק מהמערב האירופי. מוצב קדמי בחזית ההמון הברברי. או, אם לתמצת בצורה היעילה ביותר את התפיסה הזו לתוך צמד מילים – "וילה בג'ונגל."
    כלומר יש כאן תפיסה רחבה מאוד לפיה מתוך קטסטרופה היסטורית שמוקמנו במזרח התיכון אנו נאלצים לנהוג כפי שאנחנו נוהגים. אבל בכל עת תמיד היה דומה עלינו כמי שמקורנו במנהגי השלטון בניו-יורק, לונדון ופאריס. ולתפיסה הזו יש פוטנציאל לכח פוליטי לא מבוטל.

    [1] כלומר לתל אביב המטאפורית. אף אחד לא מתעניין בתל אביב האמיתית בכל מקרה (הקרדיט על הכינוי וההבחנה מגיע לאלי.)

    • יאיר poes Says:

      גל אתה גם מתעלם ממגמות ליברליות ופרוגרסיביות בצד הפלסטיני.
      החזון של מדינה שמקדמת זהויות בדלניות, מתחרות ואלימות לוקח אותך לבוסניה. רוב הסיכויים שלשם זה הולך באמת. זה לא חזון שאני הולך להתגייס למענו. יש כיוונים דו-לאומיים מעניינים יותר. ההבדל הוא בין זהות "נבדלת" ל"בדלנית" וזה הבדל משמעותי לטעמי.
      אבל אני מסכים עם כמעט כל השאר.

      • גל כץ Says:

        נכון. אני מקווה שאתה צודק (ובימים כתיקונם גם אני יותר אופטימי). בכל מקרה, הייתי אומר שלדבר על "זהות נבדלת" זו דרך להעניק פרשנו פרוגרסיבית או שמאלית לסנטינמט הבדלני. לדעתי זה בדיוק הכיוון שצריך ללכת אליו — כלומר לא להכחיש את הסנטימנט הזה אלא להציע לו פרשנויות חיוביות (בצד היהודי והפלסטיני כאחד).

    • גל כץ Says:

      אתה צודק וזו נקודה מעניינת. אני מסכים שאותה זהות אתנית נבדלת של היהודו-ישראלים היא במידה רבה גם "ליברלית" — לא במובן העמוק והעקרוני אלא במובן שטחי משהו, של "אנחנו נאורים לעומת האיסלאם, אצלנו להומואים מותר להתנשק" וכו'. ואני מניח שזה נכון כיום, במידה רבה, גם לגבי הזהות ההולנדית או האיטלקית. ואני מסכים גם שיש לזה "פונטציאל פוליטי לא מבוטל" שהרי אפשר להצביע על סתירות פנימיות בעמדות של אנשים כמו בן דרור ימיני וכדומה.

      אבל האמת שלא התכוונתי להכחיש את זה. כאשר אני מדבר על "קיום יהודי ארוך טווח בארץ ישראל" הכוונה גם לשימור של המאפיינים הליברליים שהפכו לחלק מהזהות של הקבוצה הזו (אם כי לא רק בגלל שהם חלק מהזהות, אלא גם מנימוקים עקרוניים ובלתי תלויים). אני חושב שהשפה הליברלית היא עדיין הכרחית לשמאל. השאלה היא איך ומתי משתמשים בה, והאם טורחים להשתמש (ולחשוב) בשפות אחרות. אני חושש שחלק מהכותבים שציטטתי — שלדעתי מייצגים הלך רוח נפוץ — אינם טורחים בכך. הם משתמשים בשפה הליברלית בלבד, ולרוב גם באופן צדקני וחסר כל ריפלקסיה, שמנכר את כל מי שלא מסכים אוטומטית.

  4. עדו Says:

    אה, יש בעיה, הציבור שעליו אתה מדבר לא היה מצליח לגמור את המשפט הראשון בפוסט, אז מה בדיוק אנחנו אמורים להסביר לו?

    • גל כץ Says:

      מש"ל. אגב, אני לא יודע מתי יצא לך לדבר על פוליטיקה עם הדודה (המטאפורית) מרעננה. אני חווה קשיי הבנה דומים. דווקא כשזה ברמה של העברית זה הופך את הכל לפחות מתסכל.

  5. ליאור וכטל Says:

    "האתגר הוא חזון פוליטי שנותן מקום לזהות הבדלנית, האלימה לעתים, של שתי הקבוצות"

    זוהי פרדיגמה מעניינת מאד במישור הפילוסופי תיאורטי. בתור דיון פילוסופי זה נראה לי פתרון מעניין מאד, אם לייחס זאת למציאות ממשית זו נראית לי הצעה אוטופית, שהרי איך ניתן להביא לידי ביטוי מעשי זהות בדלנית אלימה מבלי להגרר למרחץ דמים? הכותב מדבר על הכלה של הזהויות השונות, רעיון הבא לידי ביטוי דומה באנליזה היונגיאנית, אלא שאנו לא נמצאים על ספת הפסיכיאטר.
    אישית, הייתי רוצה מאד שהדרך הזו תעבוד, יש בזה מסר הומניסטי, אופטימי. בטווח הרחוק איני רואה פתרון אפשרי אחר, זולת מדינה דו לאומית, השאלה היא רק כמה דם נקיז עד שפתרון זה יתגבש, שהרי לא נראה לי שאף אחת מהקבוצות תוותר, עד שהקזת הדם ההדדית תתיש את כולנו!

    • גל כץ Says:

      לא הבנתי. גם אני בעד מדינה דו לאומית. איפה ראית משהו בפוסט שסותר את זה? ואני חושש שניתוח המצב שלי הוא דווקא לא אופטימי במיוחד. מה שכן: הכרה נכוחה במציאות היא הדרך לזקק פסימיות לאופטימיות (שהרי אז כבר לא נאחזים באיזה אידיאל דמיוני שגורם לנו להיות פסימיים באשר למציאות הקונקרטית). במובן הזה אני מנסה להיות אופטימי.

  6. ש.ב Says:

    אמנם ציטטת אותי כדי להתווכח אתי, אבל אני לגמרי מסכים אתך וזה יופי של פוסט. למעט נקודה אחת: בין שלל תתי השבטים שמרכיבים את מלחמת הכול הכול המקומית יש גם איזה שבט ליברלי, וזכותו לזהות ואמונה לא נופלת משל כל אחד אחר. לא הוגן, ומתנשא משהו, לדרוש ממנו להיות "המבוגר האחראי" ולגלות אמפתיה לפראים המקומיים, במיוחד שהוא בעצמו שבט פראי שמשתלב לא רע במרחב.

    • גל כץ Says:

      למה אתה חושב שניסיתי להתווכח איתך? דווקא אהבתי את הפוסט ממנו צוטטת. אני שמח שאתה מסכים, והנה שתי נקודות רלוונטיות להשגות שלך:

      1. לשבט הליברלי יש זהות, זה נכון. ניסיתי, בין השאר, להצביע על זה שהזהות שלו היא גם בעלת מימד אתני ודתי. מה שמטריד אותי זה ההכחשה העצמית של המימד הזה, המביאה בתורה להתנשאות על קבוצות אחרות, לנרקיסיזם ולאימפוטנציה פוליטית ותרבותית (אני חושב שכל אלה קשורים ביניהם, מסיבות שלא ניכנס אליהן עכשיו). זה נכון שבפוסט הזה בלטה בעיקר הקריאה *להשתמש* בפרדיגמה האתנית, אבל שימוש שאין בצדו *הפנמה* של הפרדיגמה הזו (או ליתר דיוק, הבנה שאנו "הליברלים" *כבר* חלק מהפרדיגמה הזו), הוא מניפולציה פוליטית ריקה. זה כמו לשריין שני מקומות לחובשי כיפה ואחד ל"שכונות" ברשימת העבודה.

       2. ובכל זאת, אני מודה באשמה שאני מנסה להסתכל על הדברים (גם) "מלמעלה" ולא רק להיות שבט בין שבטים, ואני מצפה מאנשים שחולקים אתי את השיח הפוליטי (נקרא להם "השמאל") לעשות את אותו הדבר. במובן הזה, אני עדיין בעד הנאורות — הפוליטיקה כניסיון לעשות רציונאליזציה, להוציא את המיטב נגיד, מהבלגאן שאנחנו רואים בחוץ, ובשביל זה צריך להתיימר ולהסתכל על הבלגאן מבחוץ (אפשר לקרוא לזה "ביקורת"). אבל בניגוד לתפישה שטחית משהו של הנאורות, המבקרת את הבלגאן כבלגאן, לאור עקרונות קבועים וקפואים (ליברליים), מוטב לבחון את הבלגאן מקרוב ולזהות בו את ההיגיון הפנימי, את הפוטנציאל האימננטי לשינוי. בשביל ביקורת כזו, אמפטית ואינטימית, נדרשת מידה של מעורבות והזדהות עם הרגשות המשחקים בבלגאן הזה. אם כן, אני מדבר על ביקורת כמעשה של הזדהות ורפלקסיה כאחד. אם זה נקרא "התנשאות", אז שיהיה.

  7. אבנר עפרת Says:

    היי גל,
    פוסט מעניין. אני חושב שהביקורת שלך על הטיעונים הליברליים חשובה מאוד – לראות רק אינדיבידואלים במציאות שבה רבים כל כך מגדירים עצמם על בסיס אתני או לאומי זו אכן עצימת עיניים. אבל אני לא בטוח לגבי הרעיון לאמץ טיעונים בדבר האינטרסים של "הקיום היהודי בארץ ישראל". מפני שבמשחק הזה תמיד ינצח הימין. הריבור בשם אינטרסים סקטוריאליים בלבד הוא בדיוק האידיאולוגיה של הימין הלאומני.

    אני אתן דוגמא למה אני מתכוון: במשך שנים הטיעונים של "מחנה השלום" נגד הכיבוש היו "הסכנה הדמוגרפית" שבפלסטינים. אבל הטיעונים האלה לא הביאו את סופו של הכיבוש, אלא הסלמה של הגזענות בישראל. ברגע שביילין מתחיל לדבר בשפת האיום הדמוגרפי (כלומר, האינטרסים של היהודים) כדי להשיג בסופו של דבר מטרה ליברלית, הוא בסופו של דבר רק מבשר ומכשיר את שפת האיום הדמוגרפי של ביבי וליברמן, שמטרתה הסופית לאומנית-אתנית.

    אני לא טוען שאסור לדבר בשם אינטרסים – פוליטיקה מבוססת על אינטרסים. אבל אני חושב שויתור על טיעונים של צדק ומוסר לא יביא תוצאות חיוביות.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים. ובגלל זה אני חושב שצריך לאמץ חשיבה דו-לאומית. בתוך ההקשר הקיים, החד-לאומי, הפרדיגמה האתנית אכן נוטה להזיק. מצד שני, אני לא בטוח שיוסי ביילין הוא דוגמא טובה למשהו. מבחינתי זו חשיבה לאומית שלא הולכת רחוק מספיק — זה נותר ברמת "האינטרס" (למשל יתרון דמוגרפי) ולא יורד לרמת הרגש והמיתוס (הקשר האינטימי לאדמה, למשל, שהפך ממש טאבו בחוגים מסוימים). בכל מקרה, אני ממש לא מציע לוותר על טיעונים של צדק ומוסר, והדגשתי את זה הן בפוסט והן בתגובות.

      • אבנר עפרת Says:

        אם הבנתי נכון, אתה טוען שניתן וכדאי לטעון בשם רגשות לאומיים כדי לקדם את רעיון המדינה הדו-לאומית בקרב יהודים.
        זו הנקודה שבה אני חולק עליך. אני חושב שהניסיון להפוך רגשות לאומיים-אתניים לפוליטיקה, כשהוא בא מתוך הצד החזק, יוליך תמיד – גם במציאות של סכסוך "מרוסן" במדינה דו לאומית – ללאומנות וגזענות.

  8. ש.ב Says:

    הי גל. (לא מצאתי איך להגיב שם אז אני מגיב כאן).

    אולי אני נדחף כאן לאיזה שיח פנימי שלא באמת עלי. בסופו של דבר, אני לא בדיוק הפרופיל של תל אביבי מעמד בינוני כמה דורות בארץ עם סבים חלוצים אז אולי מי שכן, ימצא בזה יותר רלוונטיות אישית ממה שאני מצאתי. אם זה השבט, אני לא חלק ממנו.

    אבל אתה צודק לגבי ההכחשה של מרכיבים אתניים ודתיים בזהות, ומנסיוני, ברגע שמכחישים כאלה מרגישים מאויימים, הם שוכחים את ההכחשה וקופצים ישר למקומות הכי קמאים. ההכחשה הזאת היא בסך הכל פריווילגיה של מי שיש לו חיים נוחים ולא צריך לראות אנשים שונים ממנו,אז וגם מהליברליזם או מהחילוניות שנלווים לתופעה הנ"ל אני לא מחזיק בכלל.

    אז אם תורשה לי גאווה שבטית מקומית, הליברלים הירושלמים הרבה יותר שווים מליברלים תל אביבים.

    • גל כץ Says:

      ניסחת את זה מדויק. ואני מסכים לגבי ירושלים (אם יותר לי, למרות שגרתי שם רק שנתיים, ובירושלים, כך הבחנתי, אתה לא יכול להגיד "אני ירושלמי" אלא אם כן כבר סבא של סבא שלך אמר את זה. לזכותי אציין גם שהסבא מבית אורן עבר בפילוג לרמת רחל).

  9. ש.ב Says:

    האמת, אף פעם לא נתקלתי בתופעת הסבא של הסבא.

  10. תומסו Says:

    פוסט מדהים.

  11. רני Says:

    שלום
    מעניין מאלף אבל חלק גדול מהנכתב כאן ובבלוגים קודמים נשמע כויכוח פנימי של כת אזוטרית. נדמה לי שגם אם אני מבין את המילים הבודדות המשפטים וכלל הטקסט בכדי להבין היטב את הדברים אני צריך להתעמק בכל מה שכתבה כת זו קודם, אין לי יכולת לעשות זאת.
    לדעתי ,אחרי המון שנים של חיים בארץ. אין לדעת את העתיד שנראה מפוקפק מאוד בזמן דימדומים זה. בכל מקרה, לדעתי, חזון המדינה הדו לאומית הנסבלת שטוב לחיות בה ושהיהודים לא יברחו ממנה יקום רק מתוך מצב של כמה שנים של אלימות מינימלית ביחסים בין שתי ישויות פוליטיות פחות או יותר עצמאיות, השיוויון בכוח פיזי, רוחני, פסיכולוגי, מורלי החיוני לסידור זה, לדבריך, יכול לבוא אולי מתוך איזה צירוף של ירדן ופלשתין. לדעתי, בכל מקרה ערבוב במדינה אחת כיום יגמר כמו 1947 1948 רק הרבה הרבה יותר קטלני.
    איך מקדמים את הרעיון שלך? מניסיוני הדל, כמעט כל נסיון שלי לדבר עם פלשתינאים, לבנונים, ירדנים, סורים ומצריים חלקם בישראל וחלקם מחוץ לישראל בנושאים שעולים ב"ארץ האמורי" נתקל בשנאה קמאית עמוקה מאוד בעלת שורשים מוסלמיים נוצריים מכוסה בנועם פה ובנימוס. למשל: לטענה שישראל, החל ב 1948 מבצעת בשיטתיות, ללא הפסקה רציחות המוניות בלבנון בכדי לגזול את מי הליטניי הגבתי שהפעם הראשונה והאחרונה בהיסטוריה שצבא לבנון וכוחות לא סדירים מלבנון פלשו לארץ אחרת היתה ב1948 וכמעט שנה מרכז הגליל וחלקים באצבע הגליל נשלטו למעשה על ידי כוחות לא סדירים שבסיסם היה בבינת ג'בייל והיה צורך במלחמה אמיתית להסיג את לבנון מעבר לקו המנדט. מול טענה זו נתקלתי בקריאה שאני שקרן ציוני ולא היו דברים מעולם, מה עושים? איך מגיעים לשיחה בונה פוריה מקדמת אבל מכובדת לא מתרפסת וכנועה מצד זה או אחר ולא נשארים בויכוח פנימי של כת אסוטרית. לסיום: האם אתה מדבר עם ערבים בחו"ל על הרעיון שלך על הציונות כתופעה אנושית נורמלית, שכמו הלאומיות הערבית נסתייעה לקידומה באימפריאליזם האירופאי וכמותו הסתאבה, אבל אין היא התגלמות הרוע האנושי דבר מה גרוע מהיטלר ופול פוט. מה הם אומרים? איך מקדמים את הרעיון שלך בצד השני?

  12. מיכאל Says:

    אף פעם לא הייתי כאן ומבטיח לבקר בעתיד. לגבי נושא הרשומה, השיח המערב את הזהויות האלימות, החמימות והאוטנטיות מתנהל כאן זה עשרות שנים. הוא דומה יותר לשיח חירשים. יש כאן מפגשי הוגים ואינטלקטואלים וגם צוותי חשיבה. אבל שתי הקבוצות נעדרות רקע משותף, היסטוריה משותפת וציפיות זהות לעתיד. וזו תהיה אופטימיות מופלגת להניח שמתן שוויון וצדק לפלשתינים יבטיח התרככות בסכסוך ותחילת שיח שונה בין העמים היושבים בציון.

  13. אלי א. Says:

    אמן באופן כללי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: