האש מופיעה בחלומות

by

רוני הירש

הבעיה היא כמובן, שחלומות הם דליקים. מישהו אמר שבקליפורניה הצתה נחשבת עבירה מינית. כל השומעים נדלקו, במין וואו כזה של הצתה מאוחרת. הרי מה יכול להיות נכון יותר? האש המהפנטת, העשן המיתמר למרחקים, התארכות העבירה על פני זמן בעירה ממושך ומהמם, דחיית ההרס לשעה אחרת, ולבסוף העלמותו המופתית של האובייקט, אפילו הר.

בקליפורניה, שבה אין, לצערי, חוק מפוכח שכזה (לכל היותר המציתים חייבים ברישום ודיווח לרשויות המקומיות, כמו עברייני מין), ידוע שבעת שריפה המציתים המועדים לא יוכלו להתאפק, שלצד השריפה הגדולה שהולידו החום והיובש, הרוח והמרחב, תמיד יהיו מי שיתחילו עוד כמה מדורות קטנות משלהם. המציתים הם תמיד כבר תוצר של השריפה הגדולה, והאש הפרטית שלהם היא רק מנחה קטנה, הכרחית.

הרלי ומונהאן כותבים (בתרגום חופשי): "הצתה היא לרוב ביטוי של חריגות נפשית. מקרים שבהם אין מניע כלכלי, עלינו לפרש כתוצאה של קונפליקטים מיניים לא מודעים, או התנהגות אובססיביתקומפולסיבית או פסיביתאגרסיבית. אולי משוםשהמציתים נמשכים לאש יותר מאשר להרס שהיא מייצרת, ההסברים הפסיכולוגיים התרכזו בקשר שבין הפשע לפושע והמציתים קיבלו קטגוריה משל עצמם, נבחנת מעבירות אחרותמחקרנו צמח מתוך התצפית שמציתים רביםהם 'אסירים למופת', מנומסים למראית עין, לא תובעניים ומשתפי פעולה…"

הצפייה המדיטטיבית באש המכלה את כל מה שידענו לאהוב רק לפני זמן קצר, חוסר האונים הנעים הזה כאשר הכל יורד לאבדון, והים מביט מן הצד, אפוף חוסר אונים משלו, קוצף ונוגע ללב. הים תמיד דמה יותר לענק שוחר טוב, אשר בולע מבלי משים את חבריו הקטנים. האש לעומת זאת, מושלת ביד רמה בנראה ובבלתי נראה, בעולם המציאות ובעולם החלום. ז'ק רנסייר (Dis-agreement) ובוודאי גם רבים אחרים כתבו על חוסר האונים כמצבן הבסיסי של ממשלות מודרניות, חוסר האונים של האין ברירה, של סמכותו הבלתי ניתנת לערעור של המומחה לענייני כל דבר. אין דבר נעים יותר לממשלה מחוסר אונים אמיתי, כפוי, אותנטי ואם אפשר מפתיע (ובניגוד לדעה הרווחת, תמיד עדיף אסון טבעי על פעולה זדונית). אמנם לממשלה אסור להיות חסרת אונים, ואמנם אין צורך לחכות לסוף השריפה כדי שאצבעות זועמות יופנו לעברה, ואמנם האש המשתוללת כרוכה בכל זאת בכמה מאמצי תמרון בין מטוסים, שלא לדבר על הפנייה המביכה משהו לאומות העולם בבקשת עזרה. אבל מה יכול להיות מענג יותר למין ראש ממשלת כזה, שלא יכול לעשות עם זה כלום, שנזכר עכשיו, יחד עם כל עם ישראל והתקשורת, מבעד לערפל הזייתי מהול בעשן, ברגע האמורפי ההוא שבו ניתן היה למנוע את ה'אסון', שבו התריעו בפניו, או אולי הוא רק הבחין במתריעים מזווית העין, על כך שאין לא חומר כיבוי ולא מטוסים, לא כבאים ולא כבאיות. והנה, גם הזיכרון הזה נבלע בעשן העמוק, נשאב היישר אל מוקד האש העצומה.

פיק הברכיים, החולשה המסוחררת, הידיים המושטות קדימה, ריקות ומתחננות – כל אלו הם פרס כביר על מדיניות מכוונת. מדיניות שרק לעתים רחוקות מתמזל מזלה להיענות מצד הטבע והמקרה, בני שיחה הראשיים. המדיניות, בתמצית, נשענה על התקה של עולם העשייה מן המציאות אל עבר סטרטוספרה נפרדת, מוגבהת, אבסטרקטית, של חלימה בהקיץ. החלום המוזר הזה, שאפשר לוותר על תקציבים למכבי אש, לשירותי בריאות, למערכת החינוך, כי דבר לא יקרה, מקסימום מהומה קלה מצד ארגון עובדים, דיווח לא אמין על הידרדרות ציוני המתמטיקה. כי ברגע שמשחקים בהיכלות עליונים, המשמעות הקונקרטית של המספרים שולית למשמעותם המיסטית. שרים ובעיקר ראשי ממשלות כבר מזמן לא דיברו איתנו בגובה העיניים. תגובה מראש ממשלה היא סוג של תענוג נדיר, ותוכנה על פי רוב לקוני, קצר, רב משמעי. מצב הצבירה הנפוץ של מנהיג מקומי הוא פרופיל בחדר הסגלגל, תמונת סנטר ממדשאות אירופאיות, רקע של מחנה השמדה. השביעיה הסודית מטפסת מעלה מעלה בסולם יעקב, נעלמת בחסות ענן לשיחותיה הסודיות ולעולם אינה שבה. במהלך דיוניה היא מנקה את הארץ מכל מי שאינם עשויים חומר טהור, הורסת בתים במזרח ירושלים ומנסה לסבן את אובמה. מנקודת מבטו של הנצח, מה הן עוד כמה שנים של סכסוך עקר? הרי זמן תמיד יהיה, בכדי לנסות פעם כך ופעם אחרת, ובעיקר – בכדי לקנות עוד זמן. מבלי לחשוב לרגע על אוברדראפט, מבלה הכנסת שעות בקניון העולמי של הפאשיזם והגזענות, וקונה עוד ועוד חוקים קיטשיים שלעולם לא תלבש, בטח לא לקוקטייל דיפלומטי.

כי אם לרגע היה נדמה שמישהו שם למעלה לוקח ברצינות שיקולים של זמן ודחיפות, שמישהו מבין שאי אפשר גם וגם, הכל מהכל, גם להרוס וגם לדבר, גם להפריד וגם להפציץ, גם להרעיב וגם להרשיע – באה האש וגילתה לנו שאף אחד אינו חושב, שאיש אינו מחשב, שאף אחד, בעצם, לא בבית. הפירומנים ההמומים, המנומסים למראית עין, מתאחדים עם האש, מתייחדים, יורדים על ברכיהם ומבקשים מחילה. הנרקיסיזם הפסיביאגרסיבי שלהם מוחנף ומתענג על הפניה לגדולי אויביהם, והנדיבות שבה אלו מכניסים אותם תחת כנפיהם. הממשלה הקטנה קטנה, על 39 חבריה, מצטמצמת כאוד, משחירה לאיטה ולבסוף מצטננת. כבר שנים שאינה אלא ערמת גחלים מוקפת בחיקוי בטון מודרניסטי של הפרתנון, ומעל – ערימת אלילים יפיפיים מרקדת.

ועוד הערה קטנה: קשה להתעלם מהאירוניה הנוראית של שריפה בחג האור והאש. האש הבוערת בין עין הוד לעין חוד עונה כהד לאירוניה המחושבת, הקרה, של כמה גנרלים שיצאו בחג החנוכה למבצע בשם עופרת יצוקה.

תגים: , , , , , , , , , ,

12 תגובות to “האש מופיעה בחלומות”

  1. אלמוני Says:

    זוהי פיסת אינטליגנטי מאוד, מתחשב, ו קריטי. הרעיון של פטישיזם ואש בנוגע החירום הלאומי הזה מאפשר המחבר לדגמן, מה שאני חושב הם, השאלות החשובות באמת על הממשלה הנוכחית.

  2. א.ב. Says:

    עניין מנהלתי,
    הורדתם את המאמר האחרון? למה?

    • האמורי Says:

      מהסיבה הפשוטה שזה עלה בטעות. לא רצינו להעלות את זה מייד לאחר השריפה אבל הכפתור הלא-נכון נלחץ. אנחנו נעלה את זה שוב עוד שבוע-שבועיים.

      • א.ב. Says:

        תודה,
        באותה הזדמנות, תודה על הצגת עשר תגובות בעמודה השמאלית… 🙂

  3. דודי Says:

    הרעיונות מדויקים ופוגעים בדיוק בבטן, לא הפסקתי להנהן בקריאה, עד שאמרתי רגע. ממשלה מודרנית וביורוקרטיה אולי מדברות ומצטלמות, מתענגות על רגע חוסר האונים וכותבות בהתנהגותן פרקים ידועים מראש, אבל בו בזמן, וזה הטרגי, הן אמיתיות לגמרי. הממשלה היא לא כמו ההר ולא כמו הים, ובזמן שהפרשנות שלך משלימה את התמונה האלגורית של ממשלת ישראל עם סולם יעקב, קורים דברים מאד אמיתיים מסיבות מאד אמיתיות עם כסף מאד אמיתי. (אולי חוץ מביבי, שעם החולצה הכחולה בערב יום ה' נראה כמו איתן טבע, לך תדבר עם איתן טבע). השאלה הקלאסית, לפיכך היא שאלת ההשפעה, והמחאה, והאומץ האזרחי, וכו', וזה מה שמציק לי. אין לנו ויכוח, אני רק שופך כאן את מררתי על כך שגם אני בהנהונים שלי מצאתי את עצמי בורח מהקונקרטיזציה, מנסה גם אני לאחוז בגם וגם מהפסקה הלפני אחרונה ולהימנע מלחשוב ולחשב. כנראה, שבעיקר מלהסתכל על האש בעיניים.
    בסיפור היא גם ואני מקווה שגם סיכוייה של המחאה שלנו. הפרשנות שלך

  4. אסף אורון Says:

    רוני תודה על הפוסט המדוייק הזה.

    נדמה לי או שבינתיים הימין לא מצא דרך לגנוב את המחאה על המחדל הספציפי הזה מבעליה החוקיים, כמו שהצליח לעשות עם לבנון 2006? נחכה ונראה.

    אני מכין פוסט על הסיפור הזה באנגלית, עם חיבור לעניין ההתחממות הגלובאלית (תקן אותי אם אני טועה, זה נכון שבישראל עדיין לא כל כך מאמינים שזה קורה? או שכבר התעוררו?) אם לא אכפת לך אצטט שם גם תרגום מן הפוסט הזה.

    אסף

    • אסף אורון Says:

      העליתי את הפוסט עם תרגום של בערך שליש מן הפוסט שלך, כאן

      http://www.dailykos.com/story/2010/12/6/925776/-The-Deadly-Fires:-Israels-Katrina

    • י.ד. Says:

      עם כל הכבוד אסף, השמאל הוא לא זה שנהרג במלחמה אז קשה לי לומר שהוא "בעליה החוקיים" של המחאה לאחר המלחמה…(סתם כדי לעצבן)

      • אסף אורון Says:

        לא מתעצבן, אבל למי שהיה נגד המלחמה מלכתחילה יש קצת יותר הצדקה לצאת לרחוב אחרי שההרפתקה המפגרת והמסריחה הזו התפוצצה לצה"ל בידיים, לעומת מי שכל הזמן רק מנסה לבשל את המלחמה הבאה ורק מתרגז שצה"ל האמיתי לא מתאים לפנטזיות שלו על עליונות יהודית.

        מה גם שכשל המערכות של צה"ל כפי שהתבטא ב-2006 הוא תולדה ישירה של הפיכתו מרצון מצבא הגנה למה שאורי אבנרי כינה במדוייק "משטרה קולוניאלית". כנ"ל כשל המערכות האזרחי הנוכחי (שגם היה די בולט באותה מלחמה), קשור ישירות לתרבות הכיבוש והשחיתות הבלתי-נמנעת שהוא ניזון ממנה ומזין אותה.

  5. רוני Says:

    תשובות:
    לדודי – אני מסכימה לגמרי שהממשלה היא גם, ואפילו רק, אמיתית. מה שניסיתי לטעון הוא שיש אמת גם בעונג, ובטשטוש שמלווה אותו. יצא לי לקרוא כמה תגובות חשובות ורציניות שהתעסקו בשאלת האחריות של הממשלה והפקידים, התפקיד המכריע של מדיניות ההפרטה במחדל הזה והנאמנויות הכפולות של כמעט כל מי שיושב בצמרת, אם להון ואם למגזר ואם לביתו. אבל נדמה לי שזה רק היבט אחד של האופן שבו, בכל הקונקרטיות, החיים שלנו (תרשו לי, על אף המרחק) מנוהלים פה, שם (תלוי בסביבון). מתחת למפולת המטאפורות, מה שניסיתי לומר הוא שחסר לממשלה מבחן מציאות. היא מנהלת את עצמה ואת המדינה מתוך פנטזיה ובעיקר ללא כל תחושת זמן. המחאה חשובה, אבל מנסיוני, הרבה פעמים מחאה קשורה להתגייסות ציבורית, המחאה מכוונת קודם כל ל'דעת הקהל', שהיא זירה חשובה מספיק בפני עצמה. השאלה היא מה מייצר 'מבחן מציאות' בעבור מערכת שלטונית שלא רואה את עצמה מחויבת לו, או שפשוט, כפי הנראה, איבדה אותו. לכן אחת התלונות שלי, היא למשל, דווקא לאופוזיציה, שפעם אחר פעם נעלמת כיסוד ביקורתי פנימי לשלטון, שגם אינו לגמרי משולל כח. אופוזיציה, שמסוגלת לעמוד כאופוזיציה (ואני מדברת כאן על הבעיה ביצירת משקל לכזו אופוזיציה) אמורה להתריע בדיוק על מחדלים כאלו, ולא לקחת חלק בחינגה האנטי דמוקרטית שמשתוללת בכנסת. לאופוזיציה יש תפקיד בגיוס דעת קהל, כמו שהיא יודעת לעשות טוב מאוד כשנדמה לה שאנחנו לא מספיק פטריוטים, וכיסוד ייצוגי בסופו של דבר היא עלולה להיות יותר אפקטיבית מהמבקר ואפילו בית המשפט העליון. היסוד השני שמפשל בעקביות הוא כמובן התקשורת, ולא נראה לי שיש ממש צורך לפרט (וזו כמובן הכללה גסה, אבל בכל זאת).
    אבל זה כמובן לא יכול להסתכם בזה, והאמת שיש לי מעט פתרונות לשאלה איך להחזיר את השלטון למציאות ולרגש האחריות הבסיסי שבא איתה. אבל אולי עד סוף התואר יהיו לי. במילוי ככר רבין ננוחם.
    לאסף – תודה על התרגום והרפרור. מוחלת על הגליצ' המגדרי. אשר למחאה, ניסיתי לענות לעיל. האנשים שגייסו את לבנון היו יותר מסתם ימין, כלומר מהימין שאכפת לו שאנשים יהיו בימין. לבנון גויסה בידי קומץ אינטרסנטים שבמוקדם או במאוחר נראה בחלומות של ביבי (לדוגמה אחת אשר חביבה עלי במיוחד: http://news.nana10.co.il/Article/?ArticleID=727903 – יקיר שגב מיודענו, אשר בכישרון מיוחד איזן בין המילאומניקים לסטודנטים בעת ובעונה אחת, וגם קיבל עליהם מחיר טוב בסוף). והאמת, שזו היתה מחאה דווקא מוצלחת.
    לי.ד. – מי שנהרג במלחמה הוא איך לומר, לא בימין ולא בשמאל, וגם לא מוחה.

    • אסף אורון Says:

      תודה רוני ואנא המשיכי לכתוב! האם יש לך אתר משלך?

      הערה קטנה בקשר למחאה: אני לא חושב שמחאה צריכה דווקא להיות מכוונת ל"דעת הקהל". את צודקת שזו הפרדיגמה המסורתית של המחאה הישראלית – הפגנות המונים, בונים או משתלטים על מפלגה ומנצחים בבחירות – אבל לעניות דעתי אחד המאפיינים של ישראל פוסט סתיו 2000, הוא שהפכנו להיות חברה בלי דעת קהל. משום כך אני שומע מהרבה נשמות טובות (באמת) שאין טעם במחאה כי אין לנו סיכוי להפוך לרוב.

      בינתיים קמו קבוצות בשמאל שגודלן כמעט אפסי, ומצליחות להשפיע על המציאות בשטח הרבה יותר מכל ה"אופוזיציה" הממוסדת, שאת צודקת כמובן שהיא לא קיימת למעשה. כמובן שבדיוק בדרך הזו המתנחלים הצליחו להשתלט על המדיניות של ממשלה אחרי ממשלה, למרות שדעת הקהל כמעט אף פעם לא הסכימה איתם.

      המטרה של מחאה היא להשפיע על המציאות. בין אם זה דרך דעת קהל או לא, זו רק שאלה של טקטיקה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: