Archive for נובמבר, 2010

הגלגול

5 בנובמבר 2010

הוא פילוסוף די מוכר, אינטלקטואל ומתרגם מלטינית, מבכירי המומחים לאידיאליזם האיטלקי באגן המזרחי של הים התיכון. מדי פעם, גם אם לא בכל פעם, הוא היה חותם על עצומות נגד פעולות הממשלה, ופעם אחת, כשיצא ספרו המרכזי, אפילו כינה את ישראל בריאיון עיתונאי "מדינה מושחתת באופן עמוק". בקיצור, איש לא הטיל ספק בשייכותו למה שכונה על ידי שר הביטחון "השמאל העמוק"; הוא היה שמאלני לגמרי, שמאלני לכל דבר ועניין, שמאלני מבטן ומלידה.
השבוע פגשתי אותו בסיטואציה חברתית כלשהי. ידעתי כמובן על המפנה. הוא הרי התראיין על המפנה בכל כלי תקשורת שגילה עניין כלשהו בעמדותיו – מ"מקור ראשון" ועד "תזה". ניגשתי אליו ושאלתי איזו שאלה סתמית. כצפוי, תוך שני משפטים כבר ניתן היה לזהות את דמותו החדשה של האיש. במלים נמלצות, הוא הזהיר מפני ה"ערבו-פאשיזם" (שהוא לטענתו "מונח מדויק יותר מאיסלאמו-פאשיזם"), ואשר צריך לטענתו להדאיג "דווקא אנשים כמוך". הוא המליץ לי לקרוא בדחיפות את ספרה האחרון של בת יאור, והזכיר את "פיגועי ההשמדה" (שהם לטענתו "מונח מדויק יותר מפיגועי התאבדות").
לא נעים להגיד, אבל הרושם העיקרי הוא שהאיש נעשה די מטומטם. זה היה ממש עצוב לראות. המפנה הריאקציוני שעבר הזכיר לי באופן כלשהו את האירוע המוחי שעבר בן משפחה קרוב שלי. אוצר המלים שלו הצטמצם פלאות; הקול, שהיה עמוק ואירוני, הפך לצפצוף צרחני. בכל פעם שהזכרתי משהו מחייו כשמאלני, הוא גלגל לאחור את עיניו ונאטם. כי התפנית הימנית היא קונוורסיו, לידה מחדש, טרנספורמציה טוטאלית; כאילו נכנס שד לתוך גופו של האיש.
כששאלתי אותו מה הוא קורא עכשיו, כבר ידעתי לאיזו תשובה לצפות. "אתה תופתע לשמוע", הוא אמר, "אבל אני קורא את אמנת החמאס. זה טקסט חשוב ביותר. אני חושב שזאת קריאת חובה לכל אדם בעולם המערבי".
מה שמביך הוא, שכבר בריאיון העיתונאי הראשון מלפני שנה וחצי הוא סיפר שהוא קורא את אמנת החמאס. האיש הזה, שרק לא מזמן גמע את כתביו של ג'מבטיסטה ויקו כאילו היו מיץ ענבים של "פז", תקוע כבר יותר משנה על טקסט לא ארוך במיוחד. אחר כך, כששוחחתי על כך עם חבר, הוא אמר לי דבר נכון: הוא כבר יקרא את אמנת החמאס עד סוף החיים. הוא לא צריך משהו אחר.

זה קורה מדי פעם לאנשים מסוימים בעולם הספרות והאקדמיה. לרוב אין סימנים מוקדמים, וכמעט אי אפשר לחזות את מי זה יתקוף, ומי ימשיך לעצומה או ההפגנה הבאה. למעשה, אם יש אינדיקציה כלשהי שאמורה לעורר דאגה הרי זו דבקות יתר וזעם שמאלי משיחי. על כל פנים, בנקודה מסוימת הם "נושרים", והופכים לאדם חדש. כשלעצמה, היכולת להשתנות היא כמובן מבורכת, ואולי אפילו הופכת אותנו לבני אדם. אבל המעבר לימין, כמו שהוא קורה בשנים האחרונות לאינטלקטואלים רבים כל כך, הוא לא בדיוק שינוי דעה במובן המוכר. כי האדם החדש שנולד מהמפנה הריאקציוני הוא תמיד אישיות הרבה פחות מורכבת; כמו חוזר בתשובה טרחן, הוא קורס לעמדה אוטיסטית, חוזר פעם אחר פעם על אותן מנטרות. שהרי, מרגע שנדחקת לעמדה הפרנואידית-ימנית, כל אירוע וכל טיעון כבר מחזק אותך בעמדתך.
באופן עקרוני, ברור שקריסה אינטלקטואלית כזו יכולה לקרות גם לאנשי ימין שעוברים פתאום לשמאל. מן הסתם, בשנות ה-30 או ה-50 קרה לא פעם שליברלים התחילו בן לילה לשגע את סביבתם ולנאום בשבחו של עולם המחר הסובייטי ושל שמש העמים. אבל בפועל, מצב כזה הוא כמעט לא רלוונטי בתקופתנו. לזרועותיה המחבקות של הריאקציה מובילות כיום אלף דרכים, ואילו אל ממלכת התכליות של השמאל מובילה אולי דרך עקלקלה אחת.
למעשה, השמאלנים-לשעבר הם אנשים שהתייאשו, ולא מסוגלים לעמוד יותר בסבל שיוצרים הפרדוקסים הקשים באמת של עמדה שמאלית בתקופתנו. הם לא מסוגלים לעמוד גם בחוסר האונים ובתחושת החידלון. הימנים החדשים יתארו תמיד איזה אירוע מזעזע (כמו הלינץ' ברמאללה או ניצחון החמאס) בתור מה שגרם לשינוי; אבל למעשה, מה שמוליד אותם הם אירועים מסוג אחר – למשל מערכות בחירות שבהן נוחל השמאל מפלה, או חוקים גזעניים שעוברים בכנסת. אירועים כאלה גורמים ייאוש למי שמחזיק בעמדה שמאלית; אבל יש כאלה שמתייאשים עד כדי כך, שהם קורסים בבת אחת לעמדה ימנית.
ואז, ברגע הזה, הם מאושרים. המומר לא מיואש יותר, להיפך, הוא במצב של הייפר: הבולשוויקים ואיסלאמו-פאשיסטים הרי בכל מקום, ויש איזה עונג בלחשוף אותם שוב ושוב. שלא לדבר על כך שעכשיו, הוא יוזמן לאינספור פאנלים עם בן-דרור ימיני ואפי איתם, ייצא לסיבובי הרצאות ביחידות צה"ל, ובאופק מחכה כבר המשרה החלקית במכון שלם.

מדעני האקלים העוסקים במודלים ממוחשבים מתארים את תקופות הקרח כמצב שבו מערכת האקלים רבת תנודות ותהפוכות קורסת לנקודה כלשהי, שממנה היא כבר אינה יכולה לצאת. הקריסה אל הימין היא תקופת קרח כזאת: כשנגיע לשם, לא נוכל להיחלץ.

שפיות זמנית

1 בנובמבר 2010

שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.

אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.

זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאופוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.

כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לאשפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".


לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.

הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.

לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיותליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרואמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).


בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).

אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.

אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.

הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודושמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאישפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.

מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.

אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).