הר טרשים קרח

by

ישי מישורי

לא נעים לי להודות, אבל אני ממש אוהב את פייסבוק. בזמן האחרון ממש נכנסתי לעניין. אני הרי בחור שקשה לו להתעדכן במה שנעשה (ואולי רוב הדברים בעולם פשוט לא כל-כך מעניינים אותי); לשמחתי יש לי חברים מעניינים. ומשום שאני אוהב לכתוב אבל אף פעם לא באמת עושה את זה, הצטמצמה תרומתי הטקסטואלית לעולם לשורת הסטאטוס שלי ולתגובות – המנוסחות בקפידה רבה – שאני משאיר ללינקים שהעלו החברות שלי. אני לא מתגאה בזה, אבל חייב להודות שמדובר במדיום שמציע לי שחרור מסויים; כמי שמתפרנס מתרגום ועריכה, יש לי נטייה לערוך טקסטים תוך כדי כתיבתם – וזאת בדיוק הסיבה שאני לא כותב. תגובות בפייסבוק (ובהרחבה כל עולם הצ'ט בג'ימייל למיניו) מציעות לי הקלדה בלי חשיבה, ואת החופש לערבב משלבי לשון (כן, אני בחור שחושב, "הנה ערבבתי משלבי לשון"). סבבה.

כך קרה שנפגשתי אתמול בלילה בלינק שהעלתה חברה (כמובן, דרך חברה אחרת), ועניינו טור שכתבה שירה אוחיון בבלוג "קדמה" בתגובה לטור שכתבה אריאנה מלמד ב-ynet. מעניין. הגבתי מה שהגבתי, ובזאת חשבתי שהסתיים העניין. בכל זאת טור די שולי של אריאנה מלמד. אבל משהו שם ניג'ס לי כל הלילה, ואני מוצא את עצמי מהרהר בו גם הבוקר. היו לי תוכניות מרשימות לגבי מה אכתוב ל"ארץ האמורי" כאשר כבר אעשה זאת יום אחד – כל מיני דברים נאצלים בסגנון "שבעה הרהורים על הטבעונות" – אבל הנה אני מוצא את עצמי מגיב לתגובה של מגיבה אחרת, נשאב כולי לתחביר ההיגדים הריקים של האינטרנט. מגלם במו-ידי המקלידות את הטענות הגוברות והולכות שריבוי ההיגדים במדיה מסוג פייסבוק והבלוגים פועל להחלשת ברות-התוקף של ההיגדים כולם.

עפרה חזה בשנות השבעים. "לא אמנית בעלת אמירה מקורית וחשובה"

אני מאוד מקווה שלא. ולענייננו, השיחה היא על העובדה שבטורה מתעכבת מלמד על כוונת עיריית נתניה לקרוא שמות רחובות חדשים על-שם אמנים. כאשר מדובר בחיים חפר ובשמרית אור, זה נראה לה דבר טוב; אבל קריאת רחוב על-שם עפרה חזה, לעומת זאת, נראית לה דבר "מטריד מעט". לי נראה שהמשפט הזה, ולמעשה כל הטור שמלמד כותבת, רווי בשנאת מזרחים – ואני אקדיש כאן כמה משפטים להבהרת הסוגיה. אבל הסיבה שמצאתי שהטור שלה מנג'ס לי – ואני מרשה לעצמי להגיד, ברמה יותר עמוקה – היא העובדה שאני חושב שמלמד מדבררת לא רק שנאה למזרח ולמזרחים, אלא את מה שאכנה כאן השנאה הציונית לחיים עצמם. ממש ככה. אבל קודם אני מחוייב להתייחס לביקורת הנכונה והמדוייקת של אוחיון. מה שכתבתי בתגובה ללינק של חברתי היה:

כן, אה? אבל הכי חשוב לקרוא שם רחוב על-שם עוזי חיטמן (?!) או על שם שמרית אור (?!?!). איזה קשקוש. אבל תעזבי את עפרה – איפה הכיכר ע"ש שושנה דמארי? אפילו דמויות סופר-קונצנזוס כמוה (שלא לומר מזרחיות-מחמד) לא מנציחים. מה שכן, זה באמת מאוד חשוב לשמר את זכרם של עסקנים ציוניים זוטרים מכתריאליבקה – וכמובן את שמו של ראש מפעל ההתפלה בקיבוץ מרחביה.

כלומר, אני מסכים עם הביקורת של אוחיון, המפרטת את הישגיה של חזה ("מיליון מאתיים צפיות ביו-טיוב שלה רק לקליפ אחד שלה: 'אם ננעלו' משנות השבעים, קריירה בינלאומית ענקית שלמדתי עליה למרבה האירוניה דרך חברותיי האירופאיות") וחושפת את בורותה של מלמד. הדברים נאמרים כתשובה לקביעתה של מלמד ולפיה חזה "לא אמנית בעלת אמירה מקורית וחשובה"; אוחיון מתעקשת – בצדק – על העובדה שמיליוני אנשים בעולם חושבים אחרת. למלמד הרי חשוב נורא להדגיש שדבריה אינם נאמרים "בגלל שהזמרת המנוחה היא אייקון של תרבות פופולרית" – אבל זה בדיוק לב הביקורת שלה (שהתכנים של חזה פופולאריים, שהיתה "סתם זמרת"). זאת, בניגוד לאותו סינגר-סונגרייטר חתרני, עוזי חיטמן. אני רוצה לראות כבר את היום שיקראו לכיכר גדולה בישראל על-שם זוהר ארגוב. זה הרי לעולם לא יקרה, כי גם הוא היה "סתם זמר".

שלט הקבוע על בית ילדותה של חזה בשכונת התקווה: חלק מסויים בחייה לפחות כנראה כן ראוי לזיכרון

אם יש לי ביקורת כלשהי על מה שכתבה אוחיון, הרי היא שלדעתי היא לא הולכת רחוק מספיק. היא הרי כותבת על דבריה של מלמד שהם "בדיוק כמו העולם התרבותי הדל הצר והחשוך שניסתה הציונות האשכנזית למכור לנו בילדותנו"; ואני לעומתה מרגיש ש"העולם התרבותי הדל הצר והחשוך" של הציונות לא הפסיק בילדותי אלא מלווה אותי (ואת כולנו) עד עצם היום הזה – ושמלמד מייצגת אותו באופן שמדהים בחוסר המודעות-העצמית שלו.

למה אני מתכוון? אני מציע שנחזור לציטוט הראשון שלה ששמתי כאן. הרי זכותה של מלמד לחשוב שפלונית ראויה להנצחה בשם רחוב ואחרת לא (השאלה, למה דעתה הפרטית של מלמד נחשבת "ביקורת תרבות", שייכת למקום אחר); אבל למה היא חושבת שקריאת שם רחוב על-שם חזה זה דבר "מטריד"? "מטריד", בעיני, זה נגיד אם היו קוראים שם רחוב על-שם אנס או משהו כזה (ובמאמר מוסגר: אני מוטרד יופי מזה שקוראים לרחובות על-שם פושעי מלחמה, אבל זה קורה כל הזמן). אבל היא מסבירה: "חייה ומותה של חזה הם נושא נאה לטלנובלות, לא לשמות רחובות". שוב, אני מציע לא לעצור דווקא בשנאה ובבוז למזרחים (כאילו, החיים של מרינה צווטייבה – לא טלנובלה?). כשמלמד משתמשת במילה "טלנובלה" היא מתכוונת כמובן לסוף חייה של חזה ("מעטה כבד של הכחשות ושקרים"). אבל בחיים של חזה היו היבטי "טלנובלה" עוד לפני-כן – העובדה שהיא בת למהגרים, שגדלה בשכונה קשה ובעוני, ובכל זאת "עשתה מעצמה משהו", שרה וריגשה מיליוני אנשים והצליחה בכל רחבי העולם.

יש תרבויות בעולם שבהן סיפורים כאלה מוכרים סרטים וגורמים לבחירת ראשי ממשלה ונשיאים. אבל לא בישראל. בישראל חייבים גורמי אכיפת התרבות למשטר את קו הגבול: החיים האמיתיים – זוהי טלנובלה; פרסום מנשר שולי בפולין בשנות העשרים, או פיקוד על עוצבת טנקים במבצע של"ג – הרי זה ראוי להנצחה. ישנה גם מידה רבה של צביעות במה שמלמד כותבת. "צריך להודות שבמישור הציבורי והעל-זמני בו מתקיימים שמות של רחובות, כל אלה לא מהווים סיבה לחלוק [לחזה] כבוד", היא כותבת (ההדגשה שלי). אז מה בדיוק "ציבורי ועל-זמני" בשם מרכז בעלי מלאכה? או בהסבא משפולה? דונולו הרופא? האלומה, החיטה, הנבטים, השיפון, הדישון והאשכולית? נתיב המזלות, הפנינים, המלך חירם ושמעון הצדיק? אני נשבע בכל היקר לי שמדובר בשמות רחובות בתל-אביב-יפו.

רחוב מרכז בעלי מלאכה בשנות העשרים. שמו מנציח רעיון "ציבורי ועל-זמני"

אני, לשמחתי, גר ברחוב שמנציח מישהו בלתי-על-זמני לחלוטין: דויד בלוך, לשעבר ראש עיריית תל-אביב-יפו. סתם איזה פונקציונר. אבל האמת היא שלו היו משנים רק מחצית משמות הרחובות המוקדשים לאובייקטים ("האשכולית"), אפשר היה להנציח כל משורר וסופר מזרחי שאי-פעם חי, בישראל ובתפוצות, היום ואחורה עד המאה ה-16– וגם את אחותו. אבל בוחרים שלא לעשות את זה. ודווקא אחד הדברים שעיר שקיימת זמן-מה מציעה זה את האפשרות להנציח דברים משתנים לפי השתנות הזמנים: כך היה, למשל, במקרה שבו קראו-מחדש לשם רחוב במרכז ברלין על-שם חנה ארנדט. פעם חשבו שאיננה ראויה להנצחה, אבל היום כן (ודבר דומה קרה גם עם מרלנה דיטריך, אף היא "סתם זמרת").

אבל  כאמור, ההרגשה שלי היא שיש כאן משהו עמוק יותר (מזרחיות מן הסתם יאשימו אותי בזה שזה נראה לי עמוק יותר כי אני לא מזרחי. ועדיין). אני מתכוון לתפישה ולפיה בשביל שמשהו שמתרחש במרחב הציבורי בישראל יהיה "חשוב" ו"ראוי להנצחה", הרי שעליו להיות מרוחק ככל האפשר מחוויית החיים הממשית של אזרחי אותו המרחב הציבורי. יש בכך כמובן היבטים של דיכוי היסטורי כלפי הציבור המזרחי, אבל אני רוצה לטעון שגם כאשכנזי אני מרגיש מדוכא תחת אותה התפישה. עמוק בשיח הציוני בישראל חבוי איזה בוז כלפי החיים ה"רגילים" של אנשים סתם, וגועל מהם.

בואו נגיד לצורך הדיון שעפרה חזה באמת היתה סתם איזה זמרת. אז מה? אנשים אהבו אותה, היא גדלה כאן לצידם וחיה עמם, היא שרה בשבילם, שימחה אותם וריגשה אותם. הם זוכרים אותה עד היום ואוהבים אותה. זה לא מספיק? עבור מומחי התרבות בישראל – לא. מבחינתם חשוב שתתכנס ועדה קרואה ותקרא לרחוב על-שם פוליטיקאי או סופר "חשוב" כלשהו (או על-שם אשכולית), כי הם יודעים יותר טוב ממי שאשכרה גרים ברחוב המדובר. זה עבד להם ביפו כששינו את השמות הערביים לכל מיני מספרים ול"נתיב המזלות", וכמו שאנחנו רואים זה באמת שיפר את האינטגרציה של הפלסטינים שגרים שם לתוך השיח הציוני.

מהבחינה הזאת מלמד שקולה בעיני ללימור לבנת ולקונספציה שלה לגבי מה זה "תרבות". נכתב על כך כאן ובמקומות אחרים לא מעט, כך שאני לא מרגיש צורך להרחיב; לענייננו, חשובה בעיני התובנה שבעיני לבנת ובני-דמותה "תרבות" זה כל מה שהכי רחוק, הכי מת והכי לא קשור לחיים שלהם (ובמובן הזה ההתעקשות על עדיפות התרבות האירופאית היא סוג של נקרופיליה – אבל זה חומר לטור אחר). חס וחלילה שזה יהיה משהו שאשכרה אומר משהו למישהו, שיש לו איזשהי משמעות חיה ואמיתית בהווה.

רחוב חנה ארדנט בברלין. סתם פילוסופית

ואני חייב לומר שבעיני מדובר בהיבט חשוב ביותר של התרבות הישראלית בהווה. רק כשהגעתי לנקודה הזו בתהליך המחשבה על הנושא, הבנתי למה פתאום אני כותב על זה ולא את "שבעה הרהורים על הטבעונות" (עוד יקרה! חכו ותראו!). הבנתי פתאום שזה אשכרה אחד הדברים שבגללם אני מהגר מהמדינה בעוד שלושה שבועות: התפישה ש"החיים" ו"התרבות" כאן זה שני דברים שביניהם עובר מדבר ברוחב קילומטר. שאלתי את עצמי פתאום, מתי הדלקתי טלוויזיה בחמש שנים האחרונות וראיתי סדרה ישראלית על מישהו שדומה לי? שאני יכול להזדהות עם החיים שלו? ואני לא מתכוון לאשכנזי-הומו-ממרכז-תל-אביב. אני מתכוון אחד כזה רגיל, שקם בבוקר, הולך לעבודה ויוצא אחרי זה לשתות בירה עם החברים שלו. זה פשוט לא משהו שקרה לי כאן, כבר הרבה מאוד זמן. שוב, זה מביך קצת להודות בזה, אבל את הייצוגים של חוויית החיים שלי אני מקבל מטלוויזיה אמריקאית ובריטית (שאותה אני מוריד באינטרנט). נומינאלית, אני "אמור" להתחבר לסרטים כמו אלה של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, אבל האמת שמדובר בדמויות בעומק מילימטר שמגלמות גם הן כל מיני דברים "חשובים" ("הכיבוש", "ההומוסקסואליות", "המזרח"). ואת מי זה מעניין? כבר ראיתי סרטי הומואים סלובניים שדיברו אלי ברמה יותר עמוקה – אולי כי הם לא היו עסוקים כל הזמן בהמחזת השאלה "סלובניה לאן". הספרות הישראלית עושה את אותו הדבר בדיוק בעיני, ולכן אני מתקשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שקראתי משהו (לא עיון) בעברית.

חבל לי שאני לא יכול לסיים את הפוסט הזה באיזו מסקנה אופטימית ("אם רק נעשה כך וכך, אפשר יהיה לבטל את הבוז הציוני לחיים ולהגיע לייצוגים מלאים ומספקים שלהם"). אני לא חושב שזה המקרה. למעשה, נדמה לי שמדובר במתח שמאפיין את התרבות הציונית בישראל מראשיתה: הטון המאפיין משוררים ומשוררות ישראלים רבים – מטשרניחובסקי ("הוי, ארצי! מולדתי!") ועד רביקוביץ' ("עיר ים תיכונית מסריחה") – הוא מיאוס מוחלט מפני התרבות הלאומית. למה אף אחד לא חושב שזה רגש שראוי להנצחה?

לסיכום, אני חייב לבקש את רחמנות הקוראים והטוקבקיסטים. אני לא באמת רגיל לכתוב – ובטח שלא לפרסם. כתבתי מה שאני חושב, והגיוני שלא כולם יסכימו אתי. אני גם נוטה לכתוב (ולדבר) באופן מעט פרובוקטיבי. ועדיין, אני בחור רגיש – בבקשה אל תרדו עלי חזק מדי. תודה.

 

 

 

35 תגובות to “הר טרשים קרח”

  1. עדו Says:

    בדיוק היה לי כאן וויכוח עם טוקבקיסט אחר שטען שמר"צ היא לא שמאל אמיתי כי היא מייצגת ציבור בורגני, נהנתן שרק רוצה חיים טובים ולא באמת מורכב מאנשי עקרונות.
    כתבתי בתגובה שזו בדיוק הסיבה שבגללה אני מצביע מר"צ, גם אני רוצה פה חיים רגילים בלי סקנדל ופסטיבל כל שני וחמישי, גם אני רוצה להתעצבן נורא מהפנסים החדשים שהעירייה שמה שלא מתאימים בכלל לרחוב ושהצרה הכי גדולה שלי תהיה ששוב סגרו את הרחוב בגלל איזה פסטיבל בגן הציבורי. אני ממש לא רוצה פה שמאלנים פנאטיים עם ברק בעיניים שיתנו מענה לדתיים הפנאטים עם הזקנים.
    ואתה יודע מה? מהבחינה הזאת הערבים באמת לא כל כך בסדר, כי החיזבאללה , החמאס ודומיהם הם הדלק והם הסייענים הכי גדולים של כל ההוזים והשוטים 'אצלנו' בדיוק כפי שאסד ודומיו הם הסיבה לכך שכל כך הרבה גנרלים חמורי סבר מקשטים כל תוכנית טלוויזיה אצלנו ומתפרנסים יופי מהפחד והשנאה שהמדינה הזאת מלאה בהן.
    כן,כמאמר הקלישאה אנחנו לא נורבגיה והשכנים שלנו לא שוויצרים, ותמיד מתגנבת לה המחשבה – ואם כן היו לנו שכנים שוויצרים? ממה אז היו מתפרנסים כל מומחי הביטחון למיניהם? מי היה מסתכל ברצינות על כל חובש כיפה מסומם יהוה? איזה כיף לכל הטיפוסים שכפי שאיבחנת נכון שונאי חיים הם במהותם שיש להם תמיד את השכנים שלנו כסייענים.

    • נועם א"ס Says:

      ובכל זאת, ובלי קשר לפוסט ולעיקר הדברים, הייתי מעדיף להימנע להבא משימוש בשם המפורש

      • עדו Says:

        והנה כבר דוגמה לצנזורה חמורת סבר שיש להישמע לחוקיה ולא לסטות מעקרונותיה המקודשים. יופי נועם .

      • נועם א"ס Says:

        איזה מידע מכיל השם המפורש שאותו אני מבקש, כביכול, לחסום?

      • עדו Says:

        לא מעניין, העיקר שאתה 'מבקש לחסום'

      • נועם א"ס Says:

        מבקש – כביכול – לחסום.
        יש מגוון שמות אחרים שאפשר להשתמש בהם – למה שתשתמש דווקא בשם זה?

  2. דודי Says:

    טשרניחובסקי אולי לאומי פחות מביאליק, אבל איפה מצאת אצלו מיאוס כלפי התרבות הלאומית או הארץ? (או כל דבר אחר בעצם. הוא היה איש חיובי).

    לגבי מלמד, כל טענתה היא שלהיות זמר זה לא מספיק חשוב, ומוֹתר היוצר על הזמר. מילא.

    • דודי Says:

      כלומר, אני לא רואה הבדל גדול בין עוזי חיטמן לבין עופרה חזה מבחינת הריחוק והרלבנטיות, ולכן לא מסכים שמלמד ממחישה פה את ההשקפה כאילו רק תרבות מתה ורחוקה יכולה להיות בעלת חשיבות.

      אני לא מסכים להבחנה שלה בין זמר-מלחין-כותב כמו חיטמן (שמותר להנציח) לבין זמרת בלבד כמו חזה (שלא צריך להנציח), אבל אני לא רואה איך ההבחנה משתלבת באיזו תמונה גדולה יותר של הבחנה בין תרבות מתה ומרוחקת לבין תרבות חיה ובעלת אמירה.

    • גל כץ Says:

      ישי, תודה על פוסט נהדר ואפילו מרגש משהו. אני מקווה שתשוב להתארח בקרוב בארץ האמורי.

      ודודי –

      הטענה שאצל טשרניחובסקי אי אפשר למצוא מיאוס, אומרת שאו שטשרניחובסקי הוא משורר לא מעמיק, או שאתה, דודי, אינך קורא מעמיק של שירה. נחש איזו מהאופציות אני מעדיף 🙂

      האמת שלא צריך ללכת רחוק מדי, מספיק לקרוא את השיר המולחן כל כך, והאהוב עליי, הבא (אם כי ייאמר שיש לו גם גרסה אופטימית):

      כבר עברנו כמה
      מדברות וימים,
      כבר הלכנו כמה,
      כוחותינו תמים.

      כיצד זה תעינו?
      טרם הונח לנו?
      אותה ארץ שמש,
      אותה לא-מצאנו.

      אולי – כבר איננה?
      ודאי ניטל זיוה!
      דבר בשבילנו
      אדוני לא ציווה. 

      • ישי Says:

        תודה גל 🙂 אני מעריך את זה מאוד. ונדמה לי גם שאתם עוד תצטערו… כי כבר מגרד לי לכתוב פוסט תגובה לפוסט הקודם של עופרי על וויקיליקס וברדלי מנינג. אני לחלוטין לא מסכים איתו, והדברים שם נדמים לי כהמשך השיח על ה"תשוקה", מושג שהוא סופר-בעייתי בעיני. אני מוכן לתת פריוויו ולהגיד שהסוד הגדול של המדינה, כידוע, הוא שאין לה לה בעצם שום סודות. אבל נראה אם אני באמת אעשה את זה.

        לגבי הדיון על השירה העברית, נדמה לי שהמשוררים היחידים שכתבו בעברית ולא הביעו מיאוס מוחלט מהמקום ומהתרבות המקומית היו, כמובן, המשוררים שכתבו ב"גולה". ביאליק הרי לא כתב מילה אחרי שהיגר לכאן. אבל אין לי באמת איך להוכיח את זה.

        מאפיין את השירה בברית

        רציתי להודות גם לדודי שטרח וכתב תגובה לא בלתי-מעמיקה. כדי להסביר מה לדעתי ההבדל בין עוזי חיטמן לעפרה חזה (ואני בכלל לא מתנגד שיקראו רחוב על שם חיטמן, דרך אגב), אני נדרש דווקא לדמותו של של אהוד מנור. התכוונתי להרחיב עליו גם במאמר אבל צינזרתי את עצמי בגלל שיקולי אורך.

        לטעון שמנור היה "משורר" תהיה עמדה די מגוחכת; הרי בשביל אנשים כמוהו (ואולי גם עבור חיטמן) המציאו את המונח הכה-ציוני "פזמונאי". נדמה לי שלא אעליב הרבה אנשים אם אטען שהמשקל הסגולי של אמנותו היה די זניח. זאת היתה מין שירת "פיל גוד" שסיכמה עבור מעמד ציוני-אשכנזי מסויים את האופן שבו היה רוצה לראות את עצמו, בלי ערבים, בלי מזרחים וכו'. אני מקווה שדברי מובנים. הטענה שלי היא שאם משווים את ההלוויה הממלכתית שלה זכה מנור להתייחסות למוות של עפרה, מקבלים מסר מאוד ברור: בישראל רוצים את ה"יוצרים" מתים ושקטים, בלי יותר מדי אקשן בחיים הפרטיים שלהםף כדי שאפשר יהיה לשמר את תמונת "ימי בנימינה" וכו'. במקרה של מנוא המשמעות היתה, כמובן, לא לצאת מהארון לעולם. ואני בטוח שגם לו היינו חופרים ימים בחייו של עוזי \חיטמן לא היינו מוצאים שום דבר מרגיז או מעורר מחלוקת.

        אני מנסה לטעון שמלמד נגעלת מעפרה לא רק בגלל שהיתה מזרחית ופופולארית, אלא בגלל חייה הבלתי-נקיים ("טלנובלה"). ורק אחרי שקראתי את הטור שהתפרסם נזכרתי, נגיד, בדמות כמו אדית פיאף: דווקא ה"לכלוך" של חייה הפרטיים הוא מה שבנה את הפרסונה הציבורית שלה. ואותו דבר נכון גם לגבי מרילין מונרו.

        הטענה שלי היא שמתגנב ללב החשד שלו היתה מלמד פוגשת פעם במקרה את אחד המאורות הספרותיים שעליהם היא כן כותבת בחיוב, ומגלה נגיד שהוא מחטט באף או עושה קולות כשהוא משתין – היה חרב עליה עולמה. היא מייצגת מבחינתי אנשים שחושבים ש"תרבות" זה קירות לבנים מסויידים, ארכיטקטורה מודרניסטית מעיקה ושום דיבור על שום דבר "מלוכלך" (חוץ מבאסופות מכתבים שמתפרסמות שישים שנה אחרי מות הכותבים)ץ מה שנקרא, שעמום המחץ. ותראו לאן הגענו, שהמגיב הארוך ביותר לטור שלי זה אני בעצמי. אאוץ'.

      • דודי Says:

        בחייאת. אתה באמת חושב שכל המשוררים שחיו פה הביעו מיאוס – ולא סתם מיאוס, אלא מוחלט! – כלפי התרבות העברית כולה וגם כלפי המקום.

        ייתכן אולי שקורא, שחש מיאוס כזה, יכול עם מאמץ מסוים למצוא אותו אצל משוררים רבים, אבל אפילו המואס המוחלט ביותר לא ימצא אותו אצל, נניח, אלתרמן, גורי, או אצל משוררים אישיים יותר כמו זלדה נאמר.

        ועוד כלפי המקום? לא מעט משוררים (מרחל ואסתר ראב והלאה) כתבו למשל שירי טבע, שיש בהם כל מיני דברים אבל לא מיאוס מוחלט.

      • דודי Says:

        או.קיי, זה מובן יותר, אבל גם ספקולטיבי יותר.

        אתה אומר, שהטיעון הגלוי (והשגוי, לדעתך כמו לדעתי) של מלמד, שמותר חיטמן ומנור מחזה הוא בכך שהם כתבו והיא רק שרה, הוא רק כיסוי למשהו עמוק יותר. זה מעניין, זה אפשרי, אבל זו לא יותר מאפשרות. ואם אתה נכנס לספקולציות כבר ברמת אריאנה מלמד, המצב עוד מתערער כשמנסים להכליל ממנה לתרבות הישראלית כולה. ממקומי הפרובינציאלי אני נוטה לחשוד, שהממסד התרבותי ברוב המקומות נוטה לחבב יותר את ההולכים יפה בתלם ופחות את המלוכלכים; וגבוהי המצח ומרימי האף תמיד יעדיפו את המשורר המת על הזמר החי. (טוב, עופרה כבר לא חיה, אבל הבנת).

        האורך אגב לא קובע. ייתכן שיתר המגיבים כתבו תגובה ארוכה אף יותר, אך במקום לירות מהמותן ערכו אותה לאחר מכן במאמץ רב לשם העלאת החדות והמיקוד.

      • דודי Says:

        אתה רואה "מיאוס מוחלט כלפי התרבות הלאומית" בשיר הזה או בשיר אחר של טשרניחובסקי? קינה על המצב, כן.

    • נועה ו Says:

      להיפך. טשרניחובסקי לאומי בהרבה מביאליק.
      ביאליק כתב בעיקר על בחורות. אין לי מושג איך הגיע למעלת "המשורר הלאומי".
      כנראה שידע ללקק לאנשים הנכונים בזמן שטשרניחובסקי היה עסוק בריפוי.

      • נועה ו Says:

        ועד כמה שטשרניחובסקי לאומי בהרבה מביאליק – הנה שני שירי ערש שחיבר טשרניחובסקי. לי, כידוע (אנחנו מכירים), הלאומיות הזו לא מפריעה כלל.

        ילד, יֶלֶד לִי נִתַּן!
        חִבַּלְתִּיו אֶל קוֹל הַתַּן,
        יְלִדְתִּיו אֶל קוֹל פְּצָצָה,
        בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;

        נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
        נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

        נוּם! הַיּוֹם אֲנִי עִמְּךָ!
        כִּי תִישַׁן, תִּישַׁן אִמְּךָ
        עֲיֵפָה גַם רְצוּצָה.
        נוּם, חָלוּץ בֶּן חֲלוּצָה.

        נוּמָה…

        שֶׂה חוֹלֶה, פָּרוּץ הַלּוּל,
        וּמִשְׁמֶרֶת עַל הַגְּבוּל,
        וְדַלָּה עוֹד הַקְּבוּצָה, –
        גְּדַל מַהֵר, בֶּן חֲלוּצָה.

        נוּמָה…

        נוּם וּגְדָל וּסְפֹג הָאוֹן!
        יוֹם גָּדוֹל כִּי עוֹד נָכוֹן,
        יָד עוֹזֶרֶת נְחוּצָה,
        נֶאֱמָנָה וְחָרוּצָה.

        נוּמָה…

        וְאִם אֶדְמַע לֹא תֵּדַע מַה,
        אַךְ אֶת שִׁירָתִי תִּשְׁמַע,
        שִׁירָתָהּ שֶׁל חֲלוּצָה,
        כַּדּוּרִית בּוֹ נְעוּצָה"

        נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
        נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

        גְּדַל בָּעֲרִיסָה, קָטָן,
        אַל יַלֵּל שׁוּעָל וָתַן,
        רַעֲמָהּ שֶׁל פְּצָצָה,
        בֶּן חָלוּץ וַחֲלוּצָה;

        נוּמָה, נוּמָה, נוּם!
        נוּמָה, נוּמָה, נוּם!

        להאזנה כאן:
        http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1920

        ניטשו צללים
        נִטְּשׁוּ צְלָלִים, דֹּם צִפֳּרִים!
        נוּמָה בְנִי, אֶפְרוֹחִי!
        אַל מִצִּלְלֵי אֹפֶל תָּגוּר
        אִתְּךָ כִּי אָנֹכִי!
        יֵאוֹר מִזְרָח, כַּנְפֵי רְנָנִים
        יְצַפְצְפוּ וִירַנְּנוּ,
        יֶחֱוַר שַׁחַר וּמִקֶּדֶם
        יַעַל גַּם שִׁמְשֵׁנוּ.

        עִבְרִי הִנְּךָ בְּנִי אַךְ זֶה הוּא
        אָשְׁרְךָ גַּם אֲסוֹנְךָ,
        חֹטֶר גֶּזַע עַם הַקְּדוּמִים
        עַל הָעַמִּים גְּאוֹנְךָ;
        עוֹדְךָ נָעַר תִּגְדַּל, תֵּדַע
        גְּדוֹלוֹת עַמְּךָ פָּעַל,
        אָז תָּבִינָה נְצוּרוֹת יִפְעַל
        עֵת שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!

        גֶּבֶר תִּהְיֶה יַד אַכְזָרִים
        תִּהְיָה בָךְ, אֶפְרוֹחִי,
        עַד לֹא תֵדַע נוּמָה, שְׁקוֹטָה,
        אִתְּךָ כִּי אָנֹכִי!
        נוּמָה בְנִי הַיּוֹם כִּי פָּנָה,
        חֹשֶׁךְ יַעַטְרֵנוּ,
        אַל מִצִּלְלֵי-אֹפֶל תָּגוּר,
        יַעַל גַּם שִׁמְשֵׁנוּ!

        תִּגְדַּל, תִּשְׁמַע אֶנְקַת עַמְךָ
        מִפְּנֵי חֶרֶב יוֹנָה –
        זֹאת מִלָּתְךָ רֵאשִׁית תִּהְיֶה
        זֹאת הִיא בְנִי: צִיּוֹנָה!
        מִיּוֹם מִלָּה תֶהֱגֶה, תָּבִין
        סַפְךָ מֵלֵא[?] רָעַל,
        בֶּאֱמוּנָתְךָ וּבְתִקְוָתְךָ
        כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!

        נוֹדֵד תִּהְיֶה בִּמְלֹא תֵּבֵל,
        אַךְ מוֹלַדְתְּךָ אַחַת
        זֹאת אַל תִּשְׁכַּח נִסְּךָ: צִיּוֹן!
        עַד רִדְתְּךָ שַׁחַת.
        אִם גַּם יֶאֱחַר יוֹם הַגְּאֻלָּה,
        יִצְעַד שַׁעַל, שַׁעַל.
        אַל תִּוָּאֵשׁ אֲסִיר תִּקְוָה –
        עוֹד שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!

        עַל הַיַּרְדֵּן וּבַשָּׁרוֹן
        שָׁם עַרְבַיִם חוֹנִים…
        לָנוּ זֹאת הָאָרֶץ תִּהְיֶה
        גַּם אַתָּה בַּבּוֹנִים.
        וְיוֹם יָקוּמוּ נוֹשְׂאֵי רַֹמח
        אַל תִּמְעֲלָה מָעַל –
        אֶל אֲזֶנְךָ בַּגִּבּוֹרִים
        כִּי שִׁמְשֵׁנוּ יָעַל!

        להאזנה כאן:
        http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=144

  3. מוני יקים אנטיציוני Says:

    אנחנו עם אחד משום שיש לנו דת משותפת גם אם זו לא באמת אותה דת וגם למרות
    שהאשכנזים הם לא בדיוק יהודים מצאצאי אברהם אבינו ומעולם לא עברו גיור כהלכה
    וגם משום שפלשו מארופה עם מטעני שנאה בלבבם לכל מה שערבי ומזרחי.
    ויש לציין במלוא הכנות שהמזרחיים הם למעשה ערבים שחיו אלפי שנים בשכנות
    טובה עם אחיהם הערבים שההבדל היחיד ביניהם היה פולחני ושבא הזמן להוציא את
    הדת מתחום השיקולים הפוליטיים ולהחזירה לבתי התפילה .
    וכאשר נשיג בתור עם ישראל הספרדומזרחי ערבי את הגדרתנו הלאומית הניפרדת
    מאלו שהסתפחו בדרכי מירמה לדת היהודית כדי להנחית על ראשנו את הקטסטרופה
    הציונית אשכנזית שהיא בבחינת "עבודה זרה" להגברת שנאה וגילויי לאומנות וגזענות
    המנוגדים לרוח המסורת של אבותינו רבנינו וחכמינו המוליכה אותנו אל עברי פי פחת.

  4. תום ארז Says:

    ישי – תענוג לקרוא. (ובנימה אישית – טוב לשמוע ממך, צור קשר, האימייל באתר)

  5. י.ד. Says:

    יפה מאד. באמת אין שום סיבה לא לקרוא רחוב על שם עופרה חזה.

  6. א' נדב Says:

    פוסט מעולה, מצפה לקרוא עוד דברים שלך

  7. רתם Says:

    מרתק וחי למדי

  8. איתמר Says:

    "השנאה הציונית לחיים עצמם" אז הציונות זו תנועה שמתנגדת לזרמי החיים?

    אני טוען שהיא מתנגדת לזרמי החיים של המזרח התיכון ולא ל"חיים עצמם" כי עובדה שאשכנזים מסניפים את ברלין בכל הזדמנות וכשהם בארץ הם מסתתרים מזרמיה המזרחיים באוניברסיטאות, נמלי תעופה, הפגנות ותערוכות. העיקר שהמזרח לא ידפוק בדלת במפתיע ויבקש הכרה.

    יכול להיות גם שיהודים לפני השואה היו "חיים יותר" במובן הרחב האנתרופולוגי של המילה, זאת אומרת חמוצים פחות ואם השואה הרגה חיים פיזיים אז הציונות הוסיפה חומץ לכל העניין וכידוע חומץ הוא חומר משמר.

  9. נדב פרץ Says:

    פוסט נהדר, אבל לשאול למה לא קוראים כיכר על שם זוהר ארגוב, ואז להגיד 'מטריד", בעיני, זה נגיד אם היו קוראים שם רחוב על-שם אנס או משהו כזה' – זה, אפעס, קצת סתירה.

    • א.ב. Says:

      מה שמקובל לחשוב על ארגוב זה לא מה שהיה באמת. כדאי לקרוא בדיוק במה הוא הואשם.

      • נדב פרץ Says:

        ואיפה אפשר לקרוא את זה?
        בכל מקום שקראתי (לא הצלחתי למצוא את פסק הדין המקורי) כתוב שהוא הורשע בנסיון אונס.

  10. חגי Says:

    פוסט נפלא. גם משכנע, גם רהוט וגם מעלה הרבה חיוכים. נדמה לי שהסוף הוא לא כל כך פסימי (לפחות, אני הרגשתי קצת אופטימיות סמויה). כי בסופו של יום, אפשר לשבת לשתות בירה ואפשר לחיות חיים שלמים, ואפשר אפילו לצחוק על רחוב האשכולית, וגם לגלות שעדיף ללכת ברגל דרך רחוב בלוך, אבל באופניים עדיף לנסוע על אבן גבירול. נהנתי, תודה.

  11. yoash \/ יואש Says:

    מילא הרחוב, המזל של חזה הוא שלא שינו את השם שלה לעוזי חיטמן

    • ישי Says:

      חחחח יואש, גדול 🙂
      ואולי באמת צריך להציע לוועדה לשיום רחובות (או איך שלא קוראים לזה) להתחיל לקרוא לאנשים חיים על-שם אנשים אחרים (מתים); בצעד אמיץ אני מציע לקרוא לי עצמי על-שם חנה ארנדט כבר כאן ועכשיו!

      • רתם Says:

        טוב יואש וישי, אם אתם מתחילים לחיות פה ולצחוק, אז אני אוסיף שבעיירת מגורי כל רחובות הבתים הפרטיים, מוכי האשכנזים א/נשי רפאל, מקורות טכניון ועוד הם בשמות פרחים ועשבי בר. הרחובות שיש בהם שיכוני דיור ציבורי, מוכי המזרחים, הם על שם אבות הציונות, נדמה לי ללא אמהות הציונות. למה שמזרחי יגור ברחוב מרווה? מה הוא יכול ללמוד מכך? אם יגור ברחוב שרת זה יהיה לו הרבה יותר טוב. וכמו שמוני אוהב לכתוב, ובא לציון גואל

      • ישי Says:

        רתם את סבבה 🙂 ותודה, איבחנת בצורה כל-כך ברורה את הפארסה. הרי בישראל תמיד צריך "ללמוד" משהו (אני מזכיר שגם שמות הירקות האלה לא נקיים – אף פעם – מאיזה חינוך הגמוני כלשהו למשהו). ומרוב "למידה" כולם גם מנוכרים וגם בורים שלא היו.

        ואפרופו "ללמוד משהו", אני חייב לחבר בין התגובה אליך לבין מה שכתב אריאל (בתגובה הבאה). לא יכולות להיות שתי תגובות כה הפוכות זו מזו. הרי התגובה של רתם מתחילה בחוויה האישית שלה ("בעיירת מגורי…") – ולא באיזו הפשטה אונטולוגית או ווטאבר. אני מתכוון לעובדה שהלוואי והתגובה של אריאל ("מה זה בדיוק החיים לשיטתך") היתה הפעם הראשונה שהייתי נשאל את השאלה הזו. וזאת שאלה מדהימה בעיני – זה מדהים שאני נדרש להסביר משהו כל כך בסיסי! כאמור, החיים הם לא הפשטה אידאית כלשהי, זה מה שאנשים עושים כשהם בבוקר – גם ובייחוד כשהם אנשים שלא נראים כמוני או עושים מה שאני עושה.

        אני מתכוון לעובדה שכשמדברים על יחסים בין יהודים לפלסטינים, למשל; או כשמדברים על החוויה המזרחית; או כל קבוצה אחרת שחיה כאן – תמיד חייבים לקחת את זה לרמות של איזו הפשטה אידאית (בדרך-כלל בסגנון דברים כמו "הנרטיב הציוני", "נרטיב הגירוש הפלסטיני" או "זהויות הגירה"). ואני לא מערער על ברות-התוקף של ההפשטות ככלי ללמידה; פשוט במקום לשאול "האם כמות כזו וכזו של פליטים פלסטינים יורשו לחזור לכאן או לשם", בעיני "החיים" זה לשאול היום, עכשיו, בזה הרגע, "איפה האנשים האלה קונים במכולת? לאן יוצאים כאן בערב אם בכלל יוצאים? איפה גרה אחותך? כל כמה זמן אתם מדברים?". אתם יודעים? החיים! לפחות החיים כמו שאני חי אותם.

      • אריאל Says:

        הממ.. אתה בטוח שתגובתו של רתם איננה הפשטה אידאית אונטולוגית או וואטאבר? קרא אותה שוב…
        תרבות – כל תרבות – היא סדרה של הפשטות כאלה.

        זה לגמרי לגיטימי ומובן וסבבה שאתה מעדיף לחיות במקום נורמלי ושליו, אבל למה להאשים את הייצוגים כשהבעיה היא בחיים עצמם?

  12. אריאל Says:

    לדעתי זו טעות לתאר את התרבות הישראלית "בהווה", מבלי להתייחס לשינויים העמוקים שחלו וחלים בה לאורך ציר הזמן. מנקודת מבט דיאכרונית מצטייר מהלך ברור של 'התנרמלות'. הרי לפני 30 שנה אף אחד לא היה אפילו מעלה על דעתו את האפשרות לקרוא רחוב על שמה של זמרת פופ, ועוד תימנייה. גם בקולנוע ובטלוויזיה חל בעשר השנים האחרונות שינוי עצום – סרטים וסדרות ישראליים זוכים בקביעות לאהדת הקהל, וההרגשה הכללית היא שכיום, לצופים מקומיים קל הרבה יותר 'להאמין' לדיאלוגים בעברית, לראות את האור המקומי ואת הנופים המקומיים על המסך וכו'. בתחום הספרות השינוי אמנם איטי יותר, מטבע הדברים, אבל הוא מסתמן בבירור גם שם.

    אתה מלין על מחסור בייצוגים מלאים ומספקים של "החיים", אבל לא כל כך מסביר מה זה בדיוק "החיים" לשיטתך (אולי מה שעושים אנשים אחרים במקום אחר?)

  13. יותם Says:

    אהלן ישי!

    אתה בטוח שאתה רוצה לראות עוד יצוגים של אנשים "רגילים"? פעם אחרונה שבדקתי ברוב רובם של המקרים מדובר בחארות שרואים יונית לוי והולכים למילואים לרצוח.

  14. שחקנים ישראלים Says:

    שלום לכותב הפוסט ולמגיבים. אני מסכימה עם אריאל שקולנוע ישראלי עבר שינוי עצום בעשור האחרון, ובכל העשורים ליתר הדיוק.. כפי שהתקופה משתנה כך משתנים גם קולנוע, מוזיקה, פרסומות ועוד.. אבל לפי דעתי השינוי הזה נובע לא מהתפתחות הקולנוע והמדיה הישראלים אלא עקב העובדה רדיפה אחר המודרניזציה האמריקאית גורמת לכך ולכן ישנם הרבה חיקויים…

  15. שרון הלל Says:

    הי ישי,

    יפה כתבת!

    מאז, כל עם ישראל יודע, שנקראו רחובות ע"ש "עפרה חזה": בנתניה, ברעננה,

    בכפר-סבא, בעפולה, ובע"ה, בלי נדר, גם בת"א יהיה רחוב ע"ש "עפרה חזה"!

    עפרה חזה בשבילי, תמיד תהיה ותישאר עפרה…נשמה טובה, זכה, וטהורה…

    היו לי הכבוד והזכות לפגוש אותה ולשיר איתה…

    היא קראה לי "שרון הזמר" … היא תבנית נוף ילדותי והתבגרותי…

    היא הזמרת האהובה עליי ביותר!

    כל עם ישראל אהב אותה… וזה מה שצריך לזכור!

    יש להמשיך ולשמר את הגחלת!

    http://www.haza.co.il/index.asp

    שא ברכה,
    שרון

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: