הר טרשים קרח

ישי מישורי

לא נעים לי להודות, אבל אני ממש אוהב את פייסבוק. בזמן האחרון ממש נכנסתי לעניין. אני הרי בחור שקשה לו להתעדכן במה שנעשה (ואולי רוב הדברים בעולם פשוט לא כל-כך מעניינים אותי); לשמחתי יש לי חברים מעניינים. ומשום שאני אוהב לכתוב אבל אף פעם לא באמת עושה את זה, הצטמצמה תרומתי הטקסטואלית לעולם לשורת הסטאטוס שלי ולתגובות – המנוסחות בקפידה רבה – שאני משאיר ללינקים שהעלו החברות שלי. אני לא מתגאה בזה, אבל חייב להודות שמדובר במדיום שמציע לי שחרור מסויים; כמי שמתפרנס מתרגום ועריכה, יש לי נטייה לערוך טקסטים תוך כדי כתיבתם – וזאת בדיוק הסיבה שאני לא כותב. תגובות בפייסבוק (ובהרחבה כל עולם הצ'ט בג'ימייל למיניו) מציעות לי הקלדה בלי חשיבה, ואת החופש לערבב משלבי לשון (כן, אני בחור שחושב, "הנה ערבבתי משלבי לשון"). סבבה.

כך קרה שנפגשתי אתמול בלילה בלינק שהעלתה חברה (כמובן, דרך חברה אחרת), ועניינו טור שכתבה שירה אוחיון בבלוג "קדמה" בתגובה לטור שכתבה אריאנה מלמד ב-ynet. מעניין. הגבתי מה שהגבתי, ובזאת חשבתי שהסתיים העניין. בכל זאת טור די שולי של אריאנה מלמד. אבל משהו שם ניג'ס לי כל הלילה, ואני מוצא את עצמי מהרהר בו גם הבוקר. היו לי תוכניות מרשימות לגבי מה אכתוב ל"ארץ האמורי" כאשר כבר אעשה זאת יום אחד – כל מיני דברים נאצלים בסגנון "שבעה הרהורים על הטבעונות" – אבל הנה אני מוצא את עצמי מגיב לתגובה של מגיבה אחרת, נשאב כולי לתחביר ההיגדים הריקים של האינטרנט. מגלם במו-ידי המקלידות את הטענות הגוברות והולכות שריבוי ההיגדים במדיה מסוג פייסבוק והבלוגים פועל להחלשת ברות-התוקף של ההיגדים כולם.

עפרה חזה בשנות השבעים. "לא אמנית בעלת אמירה מקורית וחשובה"

אני מאוד מקווה שלא. ולענייננו, השיחה היא על העובדה שבטורה מתעכבת מלמד על כוונת עיריית נתניה לקרוא שמות רחובות חדשים על-שם אמנים. כאשר מדובר בחיים חפר ובשמרית אור, זה נראה לה דבר טוב; אבל קריאת רחוב על-שם עפרה חזה, לעומת זאת, נראית לה דבר "מטריד מעט". לי נראה שהמשפט הזה, ולמעשה כל הטור שמלמד כותבת, רווי בשנאת מזרחים – ואני אקדיש כאן כמה משפטים להבהרת הסוגיה. אבל הסיבה שמצאתי שהטור שלה מנג'ס לי – ואני מרשה לעצמי להגיד, ברמה יותר עמוקה – היא העובדה שאני חושב שמלמד מדבררת לא רק שנאה למזרח ולמזרחים, אלא את מה שאכנה כאן השנאה הציונית לחיים עצמם. ממש ככה. אבל קודם אני מחוייב להתייחס לביקורת הנכונה והמדוייקת של אוחיון. מה שכתבתי בתגובה ללינק של חברתי היה:

כן, אה? אבל הכי חשוב לקרוא שם רחוב על-שם עוזי חיטמן (?!) או על שם שמרית אור (?!?!). איזה קשקוש. אבל תעזבי את עפרה – איפה הכיכר ע"ש שושנה דמארי? אפילו דמויות סופר-קונצנזוס כמוה (שלא לומר מזרחיות-מחמד) לא מנציחים. מה שכן, זה באמת מאוד חשוב לשמר את זכרם של עסקנים ציוניים זוטרים מכתריאליבקה – וכמובן את שמו של ראש מפעל ההתפלה בקיבוץ מרחביה.

כלומר, אני מסכים עם הביקורת של אוחיון, המפרטת את הישגיה של חזה ("מיליון מאתיים צפיות ביו-טיוב שלה רק לקליפ אחד שלה: 'אם ננעלו' משנות השבעים, קריירה בינלאומית ענקית שלמדתי עליה למרבה האירוניה דרך חברותיי האירופאיות") וחושפת את בורותה של מלמד. הדברים נאמרים כתשובה לקביעתה של מלמד ולפיה חזה "לא אמנית בעלת אמירה מקורית וחשובה"; אוחיון מתעקשת – בצדק – על העובדה שמיליוני אנשים בעולם חושבים אחרת. למלמד הרי חשוב נורא להדגיש שדבריה אינם נאמרים "בגלל שהזמרת המנוחה היא אייקון של תרבות פופולרית" – אבל זה בדיוק לב הביקורת שלה (שהתכנים של חזה פופולאריים, שהיתה "סתם זמרת"). זאת, בניגוד לאותו סינגר-סונגרייטר חתרני, עוזי חיטמן. אני רוצה לראות כבר את היום שיקראו לכיכר גדולה בישראל על-שם זוהר ארגוב. זה הרי לעולם לא יקרה, כי גם הוא היה "סתם זמר".

שלט הקבוע על בית ילדותה של חזה בשכונת התקווה: חלק מסויים בחייה לפחות כנראה כן ראוי לזיכרון

אם יש לי ביקורת כלשהי על מה שכתבה אוחיון, הרי היא שלדעתי היא לא הולכת רחוק מספיק. היא הרי כותבת על דבריה של מלמד שהם "בדיוק כמו העולם התרבותי הדל הצר והחשוך שניסתה הציונות האשכנזית למכור לנו בילדותנו"; ואני לעומתה מרגיש ש"העולם התרבותי הדל הצר והחשוך" של הציונות לא הפסיק בילדותי אלא מלווה אותי (ואת כולנו) עד עצם היום הזה – ושמלמד מייצגת אותו באופן שמדהים בחוסר המודעות-העצמית שלו.

למה אני מתכוון? אני מציע שנחזור לציטוט הראשון שלה ששמתי כאן. הרי זכותה של מלמד לחשוב שפלונית ראויה להנצחה בשם רחוב ואחרת לא (השאלה, למה דעתה הפרטית של מלמד נחשבת "ביקורת תרבות", שייכת למקום אחר); אבל למה היא חושבת שקריאת שם רחוב על-שם חזה זה דבר "מטריד"? "מטריד", בעיני, זה נגיד אם היו קוראים שם רחוב על-שם אנס או משהו כזה (ובמאמר מוסגר: אני מוטרד יופי מזה שקוראים לרחובות על-שם פושעי מלחמה, אבל זה קורה כל הזמן). אבל היא מסבירה: "חייה ומותה של חזה הם נושא נאה לטלנובלות, לא לשמות רחובות". שוב, אני מציע לא לעצור דווקא בשנאה ובבוז למזרחים (כאילו, החיים של מרינה צווטייבה – לא טלנובלה?). כשמלמד משתמשת במילה "טלנובלה" היא מתכוונת כמובן לסוף חייה של חזה ("מעטה כבד של הכחשות ושקרים"). אבל בחיים של חזה היו היבטי "טלנובלה" עוד לפני-כן – העובדה שהיא בת למהגרים, שגדלה בשכונה קשה ובעוני, ובכל זאת "עשתה מעצמה משהו", שרה וריגשה מיליוני אנשים והצליחה בכל רחבי העולם.

יש תרבויות בעולם שבהן סיפורים כאלה מוכרים סרטים וגורמים לבחירת ראשי ממשלה ונשיאים. אבל לא בישראל. בישראל חייבים גורמי אכיפת התרבות למשטר את קו הגבול: החיים האמיתיים – זוהי טלנובלה; פרסום מנשר שולי בפולין בשנות העשרים, או פיקוד על עוצבת טנקים במבצע של"ג – הרי זה ראוי להנצחה. ישנה גם מידה רבה של צביעות במה שמלמד כותבת. "צריך להודות שבמישור הציבורי והעל-זמני בו מתקיימים שמות של רחובות, כל אלה לא מהווים סיבה לחלוק [לחזה] כבוד", היא כותבת (ההדגשה שלי). אז מה בדיוק "ציבורי ועל-זמני" בשם מרכז בעלי מלאכה? או בהסבא משפולה? דונולו הרופא? האלומה, החיטה, הנבטים, השיפון, הדישון והאשכולית? נתיב המזלות, הפנינים, המלך חירם ושמעון הצדיק? אני נשבע בכל היקר לי שמדובר בשמות רחובות בתל-אביב-יפו.

רחוב מרכז בעלי מלאכה בשנות העשרים. שמו מנציח רעיון "ציבורי ועל-זמני"

אני, לשמחתי, גר ברחוב שמנציח מישהו בלתי-על-זמני לחלוטין: דויד בלוך, לשעבר ראש עיריית תל-אביב-יפו. סתם איזה פונקציונר. אבל האמת היא שלו היו משנים רק מחצית משמות הרחובות המוקדשים לאובייקטים ("האשכולית"), אפשר היה להנציח כל משורר וסופר מזרחי שאי-פעם חי, בישראל ובתפוצות, היום ואחורה עד המאה ה-16– וגם את אחותו. אבל בוחרים שלא לעשות את זה. ודווקא אחד הדברים שעיר שקיימת זמן-מה מציעה זה את האפשרות להנציח דברים משתנים לפי השתנות הזמנים: כך היה, למשל, במקרה שבו קראו-מחדש לשם רחוב במרכז ברלין על-שם חנה ארנדט. פעם חשבו שאיננה ראויה להנצחה, אבל היום כן (ודבר דומה קרה גם עם מרלנה דיטריך, אף היא "סתם זמרת").

אבל  כאמור, ההרגשה שלי היא שיש כאן משהו עמוק יותר (מזרחיות מן הסתם יאשימו אותי בזה שזה נראה לי עמוק יותר כי אני לא מזרחי. ועדיין). אני מתכוון לתפישה ולפיה בשביל שמשהו שמתרחש במרחב הציבורי בישראל יהיה "חשוב" ו"ראוי להנצחה", הרי שעליו להיות מרוחק ככל האפשר מחוויית החיים הממשית של אזרחי אותו המרחב הציבורי. יש בכך כמובן היבטים של דיכוי היסטורי כלפי הציבור המזרחי, אבל אני רוצה לטעון שגם כאשכנזי אני מרגיש מדוכא תחת אותה התפישה. עמוק בשיח הציוני בישראל חבוי איזה בוז כלפי החיים ה"רגילים" של אנשים סתם, וגועל מהם.

בואו נגיד לצורך הדיון שעפרה חזה באמת היתה סתם איזה זמרת. אז מה? אנשים אהבו אותה, היא גדלה כאן לצידם וחיה עמם, היא שרה בשבילם, שימחה אותם וריגשה אותם. הם זוכרים אותה עד היום ואוהבים אותה. זה לא מספיק? עבור מומחי התרבות בישראל – לא. מבחינתם חשוב שתתכנס ועדה קרואה ותקרא לרחוב על-שם פוליטיקאי או סופר "חשוב" כלשהו (או על-שם אשכולית), כי הם יודעים יותר טוב ממי שאשכרה גרים ברחוב המדובר. זה עבד להם ביפו כששינו את השמות הערביים לכל מיני מספרים ול"נתיב המזלות", וכמו שאנחנו רואים זה באמת שיפר את האינטגרציה של הפלסטינים שגרים שם לתוך השיח הציוני.

מהבחינה הזאת מלמד שקולה בעיני ללימור לבנת ולקונספציה שלה לגבי מה זה "תרבות". נכתב על כך כאן ובמקומות אחרים לא מעט, כך שאני לא מרגיש צורך להרחיב; לענייננו, חשובה בעיני התובנה שבעיני לבנת ובני-דמותה "תרבות" זה כל מה שהכי רחוק, הכי מת והכי לא קשור לחיים שלהם (ובמובן הזה ההתעקשות על עדיפות התרבות האירופאית היא סוג של נקרופיליה – אבל זה חומר לטור אחר). חס וחלילה שזה יהיה משהו שאשכרה אומר משהו למישהו, שיש לו איזשהי משמעות חיה ואמיתית בהווה.

רחוב חנה ארדנט בברלין. סתם פילוסופית

ואני חייב לומר שבעיני מדובר בהיבט חשוב ביותר של התרבות הישראלית בהווה. רק כשהגעתי לנקודה הזו בתהליך המחשבה על הנושא, הבנתי למה פתאום אני כותב על זה ולא את "שבעה הרהורים על הטבעונות" (עוד יקרה! חכו ותראו!). הבנתי פתאום שזה אשכרה אחד הדברים שבגללם אני מהגר מהמדינה בעוד שלושה שבועות: התפישה ש"החיים" ו"התרבות" כאן זה שני דברים שביניהם עובר מדבר ברוחב קילומטר. שאלתי את עצמי פתאום, מתי הדלקתי טלוויזיה בחמש שנים האחרונות וראיתי סדרה ישראלית על מישהו שדומה לי? שאני יכול להזדהות עם החיים שלו? ואני לא מתכוון לאשכנזי-הומו-ממרכז-תל-אביב. אני מתכוון אחד כזה רגיל, שקם בבוקר, הולך לעבודה ויוצא אחרי זה לשתות בירה עם החברים שלו. זה פשוט לא משהו שקרה לי כאן, כבר הרבה מאוד זמן. שוב, זה מביך קצת להודות בזה, אבל את הייצוגים של חוויית החיים שלי אני מקבל מטלוויזיה אמריקאית ובריטית (שאותה אני מוריד באינטרנט). נומינאלית, אני "אמור" להתחבר לסרטים כמו אלה של גל אוחובסקי ואיתן פוקס, אבל האמת שמדובר בדמויות בעומק מילימטר שמגלמות גם הן כל מיני דברים "חשובים" ("הכיבוש", "ההומוסקסואליות", "המזרח"). ואת מי זה מעניין? כבר ראיתי סרטי הומואים סלובניים שדיברו אלי ברמה יותר עמוקה – אולי כי הם לא היו עסוקים כל הזמן בהמחזת השאלה "סלובניה לאן". הספרות הישראלית עושה את אותו הדבר בדיוק בעיני, ולכן אני מתקשה לזכור מתי היתה הפעם האחרונה שקראתי משהו (לא עיון) בעברית.

חבל לי שאני לא יכול לסיים את הפוסט הזה באיזו מסקנה אופטימית ("אם רק נעשה כך וכך, אפשר יהיה לבטל את הבוז הציוני לחיים ולהגיע לייצוגים מלאים ומספקים שלהם"). אני לא חושב שזה המקרה. למעשה, נדמה לי שמדובר במתח שמאפיין את התרבות הציונית בישראל מראשיתה: הטון המאפיין משוררים ומשוררות ישראלים רבים – מטשרניחובסקי ("הוי, ארצי! מולדתי!") ועד רביקוביץ' ("עיר ים תיכונית מסריחה") – הוא מיאוס מוחלט מפני התרבות הלאומית. למה אף אחד לא חושב שזה רגש שראוי להנצחה?

לסיכום, אני חייב לבקש את רחמנות הקוראים והטוקבקיסטים. אני לא באמת רגיל לכתוב – ובטח שלא לפרסם. כתבתי מה שאני חושב, והגיוני שלא כולם יסכימו אתי. אני גם נוטה לכתוב (ולדבר) באופן מעט פרובוקטיבי. ועדיין, אני בחור רגיש – בבקשה אל תרדו עלי חזק מדי. תודה.