לרדת למחתרת: השמאל ככת סתרים

by

אחרי ההדלפה האחרונה של מסמכי משרד החוץ האמריקאי אפשר לומר באופן די ברור: ויקיליקס היא הפרויקט הפוליטי החתרני הכי אפקטיווי והכי מעניין שראה העולם מזה שנים. רבבות מאמרים אקדמיים עם ציטוטים של סעיד או אלתוסר, ואינספור הפגנות ופעולות מחאה של ארגוני שמאל קיקיוניים ברחבי תבל, לא הצליחו להדהים ולבלבל את הכוח החזק בעולם כמו אתר אינטרנט אחד. מספיק רק לראות את ההתבכיינויות של דובר הבית הלבן לפני הפרסום, ולא להאמין שמדובר במדינה עם הצבא וארגוני הביון הגדולים בעולם. וכל זה באמצעות פעולה כל כך מיושנת ופשוטה: לספק מידע, לחשוף את האמת – או לפחות חלק גדול יותר מהאמת ממה שהיינו רגילים עד כה.

אבל מה שמעניין עוד יותר בפרשה הזאת, הוא שמי שביצע כאן את הפעולה היוצאת מגדר הרגיל הוא בעצם לא ויקיליקס – אתר שלמעשה פועל מזה כמה שנים (ואפשר לקרוא עליו כמה דברים מעניינים ולא מספיק ידועים בכתבה הזאת). מי שאחראי בסופו של דבר לכל הסיפור הוא בראדלי מאנינג, חייל המודיעין מאוקלהומה ששמר את מיליוני המסמכים על דיסק והעביר אותם לאתר.

אני חייב לומר שכבר מזמן לא הייתי גאה כל כך להיות הומו כמו אחרי שקראתי את הסיפור הזה, על חייו (הקצרים בינתיים) של מאנינג. נדמה לי שיש גם באקט הזה שעשה הטר"ש מאוקלהומה משהו מאוד הומוסקסואלי במובן העמוק והמהותי (כלומר, עוד לפני גל אוחובסקי): הוא מבוסס על יכולת מסוימת לחיות חיים כפולים, מהולה באינדיווידואליזם, יחס רומנטי למציאות, יכולת  להרס עצמי וקורט של מגלומניה. בהירואיות של המעשה הזה יש משהו לא-גברי, פחדני במובן האצילי ביותר של המלה. גבר סטרייט לא היה עושה את זה: כשגבר סטרייט מתוסכל בצבא, הוא רב עם המפקד שלו או הולך מכות עם מישהו ונשפט לתקופה קצרה בכלא. אבל הומו ינקוט בגישה אחרת: הוא יבגוד בחברים ובמפקדים שטיפחו אותו, יחטט במסמכים של המפקד ויפיל את כל הצבא והממשל האמריקאי.

 

בראדלי מאנינג. אייקון הומואי

(אגב, גם אשה בהחלט מסוגלת לעשות דבר כזה).

כל העניין הזה הביא אותי להרהר בניסוי מחשבתי מסוים. האמת שהתחלתי להרהר בו לפני כמה חודשים, כשהלכתי להפגנה כלשהי בשדרות בן ציון, על עניין שאני כבר לא זוכר מהו. היו בהפגנה כמה עשרות אנשים, אבל כמעט אף אחד חוץ מהם לא שם לב להפגנה, וגם אלה ששמו לב לא ממש הבינו במה דברים אמורים. זה היה כמה ימים אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה על בעיית התשוקה בשמאל. מישהו שפגשתי בהפגנה מחה בפניי על הפוסט, או בעיקר על עניין מסוים בפוסט: ההנחה שפעולה אמורה לבוא מתוך תשוקה. הוא אמר, במידה רבה של צדק, שפעולה פוליטית יכולה לבוא גם מהכרה מוסרית, בלי שום קשר לתשוקה מצד אחד או לתקווה לשינוי המציאות מצד שני.

ברגע הראשון מה שהוא אמר נשמע לי הגיוני. אבל אז הסתכלתי מסביבי ושאלתי את עצמי שאלה כזאת: אם כמה עשרות האנשים שמסביב נמצאים כאן רק מתוך הכרה מוסרית בצורך להפגין, בלי קשר לשאלה אם להפגנה הזאת (או להרבה פעולות אחרות) תהיה ולו השפעה מינימלית על המציאות, למה בעצם שלא יקיימו את ההפגנה באיזה חדר סגור, או בדירה של מישהו? הרי ממילא, כולם יודעים שההפגנה הזאת לא תשנה את עמדתו אפילו של בנאדם אחד חוץ מחיזוק מסוים של המפגינים עצמם.

אלא שמכאן אפשר להמשיך צעד אחד הלאה. דמיינו לעצמכם תסריט שבו השמאל בישראל מודיע יום אחד שהוא מפסיק להתקיים. כמו המנשביקים ומפלגות שמאל לא בולשביקיות אחרות אחרי מהפכת אוקטובר, יזמין השמאל כמה עיתונאים ויודיע שאין יותר הצדקה לקיומו והוא מתפזר באופן מיידי.

מעניין לחשוב מה יקרה הלאה. ראשית אפשר יהיה לבדוק אם המציאות משתנה לרעה, או שבעצם לקיומו של השמאל אין שום השפעה על המציאות עצמה. למרבה הצער אני חושד שהאפשרות השנייה היא הסבירה יותר. אבל זאת לא הנקודה העיקרית.

(כמובן שישארו הערבים. הם לא ממש יכולים להתפזר, גם אם הם רוצים).

 

ענת ק. מדי פעם מישהו יחשוף את עצמו

לכאורה, זה יהיה ניצחון מוחלט של הימין. אני מניח שאריה אלדד וזבולון אורלב יוציאו ביפרים נלהבים לעיתונות, שיתפרסמו במבזקונים של Ynet. אך האם הם ימשיכו להיות כל כך מאושרים כמה ימים אחרי? בלי שמאל, קטן ככל שיהיה, מה תהיה בעצם ההצדקה לקיומם, ולכל ההצגה הגרוטסקית שנקראת הפוליטיקה הישראלית? התחושה שלי היא שהימין כל כך זקוק לפנטום שנקרא השמאל, שהוא ייצור אותו כל פעם מחדש. בואו נניח שלא רק חד"ש, מחסום ווטש או מר"צ ייסגרו את שעריהם, אלא אפילו האגף של ציפי ליבני בקדימה ייכלל בהתפזרות, במסגרת חובת ההיעלמות של כל דבר שיכול להיחשב לשמאל, ולו גם באופן יחסי. בשלב הזה, אני מניח ששאול מופז יוגדר כאיום החדש על הציונות – מה שלמעשה קורה כבר עכשיו. אבל נגיד שגם שאול מופז יתפזר (אינשאללה!). מה הלאה? הימין הרי תמיד חייב לחשוד במישהו בחוסר נאמנות. הגיליוטינה חייבת להמשיך לכרות ראשים.

הציונות תצא לגמרי מאיזון, ותיכנס לסחרור פרנואידי. כולם יחשדו בכולם. אבל כאן מגיעה הנקודה הנוספת: השמאל לא באמת יעלם. הוא ימשיך להתקיים, אבל במחתרת. דב חנין ויונתן פולק אמנם יוציאו חדשות לבקרים הודעות בשבחי צה"ל וידריכו קבוצות של "החוויה הישראלית", עד כדי כך שאחרי לא הרבה זמן אף אחד לא יזכור מי היה פעם שמאלני ומי היה תמיד בימין. אבל כמו וירוס שהאפידמיולוגים לא למדו עדיין לזהות, יסתובבו שמאלנים נסתרים בכל מיני מקומות. דווקא בגלל שלשמאל כבר לא יהיה שום מימד ציבורי, הם יוכל להיות בכל מקום: בהתנחלויות, בצמרת הצבא, מתחת לכיור.

החרדות הקונספירטיוויות של פעילי פורום "גילוי מסמכים" ברוטר.נט יתממשו סוף-סוף. בפעם הראשונה, השמאל יהפוך לסכנה אמיתית. ומדי פעם, כמו מטאוריט בשמי הלילה, איזשהו שמאלנית חבויה, יהודייה בתחפושת, שהגיעה לעמדת מפתח במוסדות הכוח הישראליים, תחשוף את עצמה ותישרף באור יקרות.

מאנינג (מימין) ובן זוגו טיילר ווטקינס. סוף-סוף קונספירציה

עכשיו נשאלת השאלה: האם יש לזה מובן בכלל? ימין קונספירטיווי הוא בהחלט אפשרות, שמתקיימת בעצם כבר היום. בעלי הון, תעשייני נשק וסוכנויות מודיעין הרפתקניות רגילים לנהל את העולם מאחורי הקלעים. אך האם השמאל יכול להתקיים בלי מימד ציבורי?

נדמה לי שכן, ושהרבה מהצד הציבורי של השמאל הוא למעשה הפגנת אגו של "הנפש היפה" (במובן ההגליאני, לא הדן חלוצי), או מין גלגול מסוים של יורים ובוכים, רק בלי החלק של היורים. זאת מין הצגה שמופנית לנמען לא ברור (אולי לג'ודית באטלר או ל"אירופה"). לעומת זאת, אם לשמאלנים תהיה מספיק סבלנות להחזיק מעמד בתפקידי מפתח, ובכל זאת עצמה נפשית גדולה מספיק כדי לרצות בנפילתה של המערכת שבתוכה הם פועלים, הם יכולים באמת להפיל את המערכת הזאת, או לפחות לזעזע אותה קשות, כמו שעשה בראדלי מאנינג, הקדוש האמיתי של השמאל.

אבל זה סתם רעיון אידיוטי.

58 תגובות to “לרדת למחתרת: השמאל ככת סתרים”

  1. עודד נעמן Says:

    עפרי,
    אתה צודק שהציבוריות של השמאל היא גם השותפות של השמאל בסדר הקיים. וייתכן מאוד גם שהסדר הקיים פגום באופן יסודי כל כך עד שלתיקונו דרוש איתחול מחדש. אבל לא תסכים שעל השמאל לשאוף לכונן סדר לא-מושחת? מהרשימה נדמה שאתה מניח שסדר כזה הוא בלתי-אפשרי, שכל סדר-קיים ראוי להפלה, שיש איזה קשר עמוק שלא ניתן להתיר בין סדר לבין דיכוי. אתה דוחה את הרעיון ששאיפתו של השמאל היא סדר-ללא-דיכוי. במקום להציע אלטרנטיבה, השמאל שאתה מדמיין מציע אפוקליפסה.

  2. עודד נעמן Says:

    לא התכוונתי לומר שצריך לדחות את ההצעה שלך אלא רק להצביע על הנחה חשובה שעומדת ביסודה – שכל סדר הוא דכאני. אני לא בטוח מה אני חושב לגבי ההנחה הזו. היא לא בלתי-סבירה אבל היא יוצרת חיבור שקשה לקבל בין צדק לבין חורבן. אתה וודאי תסכים שזהו רעיון שקשה לחיות איתו.

  3. tomerpersico Says:

    רק בקשר למנינג וההדלפה:
    לדעתי קדוש הוא בטח לא, ואני יותר רואה אותו כמו אינפנטיל בוגדני שלא מסוגל לבצע מהלך אנליטי פשוט של ראייה היררכית של המציאות.

    דבר אחד הוא להדליף עדויות לפשעי מלחמה. זה לא רק אמיץ אלא כמובן מוסרי וטוב. פשעי מלחמה ראויים שיחשפו: הם בוצעו בפומבי ומנסים להסתירם. דבר שני הוא להדליף פיקנטרייה דיפלומטית שמעצם טבעה נאמרה בפרטיות. אין בזה שום ערך מוסרי, ולמעשה זה כפי הנראה מסכן חיי אדם. מדובר בחוסר אחריות ילדותי שרוצה לחשוף הכל רק בשביל החשיפה, כמו אותו בריון שאוהב להתגנב מאחוריהם ולהוריד את המכנסיים של חבריו לכיתה בחצר בית הספר.

    ועוד דבר: לא את סודותיהן של דיקטטורות למיניהן חשפו, אלא את אלו של ארה"ב, שעם כל מגרעותיה (וב"ה היא לא חפה ממגרעות) היא מלכות של חסד לעומת חלק מהמשטרים שהיא במגע אנטגוניסטי איתם. זה אמור להיות ברור, אבל איכשהו ארה"ב הפכה להיות האויב עבור אותם אנשים שנהנים כל כך מהעולם שנבנה בצלמה ובדמותה (ונכון: יש לו וחסרונות רבים ויש בו עוולות רבות. זה עדיין לא העולם שאחרי מהפכת הפרולטריון. עוד נגיע. לאט לאט.)

    • גל כץ Says:

      תומר, מדוע חשיפת סודות של הממשל האמריקאי מזוהה מייד – באופן ישראלי כל כך – עם חבלה והרס של הישות הפוליטית בכלל? מדובר אולי בפגיעה ב*ממשל אמריקאי ספציפי* (או ברצף ממשלים), שבה בעת יכול לחזק את הדיון הציבורי באמריקה ואת היכולת לבקר את מעשי הממשלה. בזאת, המעשה של מנינג מחזק את הישות הפוליטית, כלומר הדמוקרטיה, בכלל. אני לא יודע אם זה מעשה "מוסרי" (מוסרי הפך בימינו לתירוץ לא-פוליטיות), אבל זה לבטח מעשי *פוליטי* חשוב ומעורר הערצה.
      נראה לי שהניו יורק טיימס, שמרני ככל שיהיה, הוא הרבה יותר מתקדם מהעמדה שאתה מציג פה. כדאי לקרוא את מאמר המערכת מהיום, המסביר לקוראים את ההחלטה לפרסם את מסמכי ויקיליקס. הנה הפסקה הלפני אחרונה:

      But the more important reason to publish these articles is that the cables tell the unvarnished story of how the government makes its biggest decisions, the decisions that cost the country most heavily in lives and money. They shed light on the motivations — and, in some cases, duplicity — of allies on the receiving end of American courtship and foreign aid. They illuminate the diplomacy surrounding two current wars and several countries, like Pakistan and Yemen, where American military involvement is growing. As daunting as it is to publish such material over official objections, it would be presumptuous to conclude that Americans have no right to know what is being done in their name.

      http://www.nytimes.com/2010/11/29/world/29editornote.html?hp

       

      • tomerpersico Says:

        גל,
        ודאי שיש ערך מסויים בידיעת הדברים שנחשפו. השאלה היא מה הנזק שמגיע יחד עם העניין. אישית אין לי מושג. אני חושב שגם למנינג אין מושג, וגם לראש ויקיליקס, מה-שמו. בגלל שאין לנו מושג, ובגלל שאני חושב שזה בהחלט יכול לא לחזק אלא להחליש את הדמוקרטיה (לא כרעיון, אלא כישות ממשית, שמתקיימת על אדמת צפון-אמריקה), אני חושב שזה מעשה נמהר ובלתי-אחראי.

        תראה, בסופו של דבר אנחנו צריכים לשאול את עצמנו למה אנחנו מצפים מארה"ב (או מעצמנו). אם הצפייה היא לשלמות, אז ודאי ששקיפות מוחלטת נכללת בה. אבל אם אנחנו מבינים שהעולם לא מושלם – *ואחרי שנפרדנו מכל מני שאיפות והזיות משיחיות אנחנו מבינים שהוא גם אף פעם לא יהיה מושלם* – אנחנו מבינים שלפעמים נאלץ לבצע מעשים שאינם לחלוטין אציליים או אפילו ראויים (כמו דיבור בסודי סודות עם מנהיגים כאלה על מנהיגים אחרים), צריך להיות לנו האומץ גם לעמוד מאחורי המבנה שמאפשר מעשים כאלה, ושכולל סודות והסתרה. כן, מה שאני אומר הוא ששקרים וסודות הם חלק ממנהל *תקין* של דיפלומטיה בעולמנו. זה לב העניין.

        ואגב, אם אתה עוקב אחריי הדיון הציבורי בארה"ב אתה ודאי יודע שהוא נמצא בשפל חסר תקדים. מדובר שם בהתעסקות עם שקרנים שמובילים מטומטמים (אני מתכוון לפוקס כמובן). האם אתה באמת חושב שמעשה כזה "יכול לחזק את הדיון הציבורי באמריקה"?

      • ofrilany Says:

        נדמה לי שאם אתה רואה את זה ככה יש לך גישה לשירות הצבאי שלי ממש אין. "אחריות" זה בדיוק מה שהמפקד והחבר'ה דורשים. אף פעם לא ממש הבנתי מה המלה הזאת אומרת, לפחות במובן שאתה משתמש בה, אבל אני חושב שהיא אומרת: הפכת לבנאדם מבוגר, נתנו לך להתברג לעניינים המלוכלכים של המבוגרים, אז כדי לקבל חלק בשלל תסתום את הפה ותהיי "אחראי".
        בכל אופן, אולי זה קשור לזה שאני עיתונאי אבל אני לא מבין מאיזו זווית אפשר להצטער או לכעוס על זה שסוף-סוף יש לנו מידע (מוגבל, וכמובן זאת לא ממש הפעם הראשונה) על מה מניע ומה בעצם מתרחש בין האנשים שמנהלים את חיינו, ואמורים להיות שליחים שלנו.
        ולגבי העניין של חשיפת סוכנים – זה גם משהו שכולם אומרים בישראל ואני לא מבין את זה. אני לא מבין למה אנחנו אמורים לדאוג בשביל ארגוני הביון (בהנחה שזה בכלל חושף מישהו). לא רוצה שיחשפו אותך? אל תעבוד בסי-איי-אי. זה לא חובה, למיטב ידיעתי.

      • tomerpersico Says:

        וואללה, זו לא חובה לעבוד בביון. זה גם לא חובה להיות רופא, אבל זה לא אומר שאני יכול לזלזל בעבודה שלו, ובטח לא לסכן אותו בגללה. ואיך הגעת מכאן לשירות צבאי אני לא יודע. אני מוכן להסכים מראש שאתה היית חתרני יותר ממני בשירות שלך בצה"ל, אם זה מה שאתה רוצה.

        מה שאני רוצה הוא להצביע על בעיתיות אינהרנטית ברטוריקה שלך ושל גל, והיא ההנחה המוקדמת שכל צעד לכיוון של חשיפה, פירוק מוקדי כוח וחתירה תחתיהם הוא חיובי, וכל צעד בכיוון ההפוך הוא לא רק שלילי אלא ממש uncool. זו שוב חשיבה שבאה מהלך רוח שהייתי מכנה אותו גנוסטי, משום שהוא לא מוכן להכיר במורכבות של העולם ומבקש לפרק הכל לאטומים, אולי מתוך מחשבה שברמה האטומית כולנו חופשיים. זו לדעתי טעות.

      • יואב Says:

        ומה עם רטוריקה לפיה חשיפה היא בהכרח פירוק וחתירה תחת מוקדי כוח? אולי היא ערבוב, שיפור, ואיזון של מוקדי כוח? מי ישמור על השומרים? ה"אחריות"?

      • א.ב. Says:

        אם שקרים וסודות הם נוהל תקין בדיפלומטיה, למה שלא נוסיף לזה גם הדלפות ענק כאלו?

      • tomerpersico Says:

        בסדר עמיתי המלומדים, אחרי שבוע של הדלפות, נראה שקצת הגזמתי.

  4. אבשלום ביצקוב Says:

    אני מבין שבתור גבר סטרייט נשאר לי רק להיות קונפורמיסט ואלים.

  5. גל כץ Says:

    לפני שאני מגיב לפוסט, אפנה את תשומת לבם של הקוראים לפרט מעניין המסתתר במסמכים שפורסמו היום: במארס 2009, השגריר האמריקאי בישראל הודיע לוושינגטון ש"מר ברק" ציין שיש שישה עד 18 חודשים בהם עדיין אפשר לעצור את איראן מלהשיג נשק גרעיני. "לאחר מכן, כל פתרון צבאי יביא לנזק סביבתי בלתי מתקבל על הדעת".

    ובכן, 18 חודשים ממארס 2009 זה אומר ספטמבר 2010. הכינו את המקלטים. אנחנו כבר חודשיים אחרי המועד.

    האמת, אולי הודות לברדלי מנינג, האסון הזה יידחה בכמה חודשים לפחות. שהרי עכשיו תקיפה ישראלית תסכן עוד יותר את המשטרים השמרניים בעולם הערבי – עכשיו, כשברור עד כמה הם תומכים בתקיפה. מה גם שממתי ל"מר ברק" אכפת מ"נזק סביבתי"?

    נעבור לפוסט: הוא מעלה שאלות מרתקות, אחת מהן כבר ציין עודד. לדעתי רק חשוב לשים לב, שכל "מחתרתיות" שכזו בעצם חסרת כל משמעות ללא מרחב פומבי, פוליטי, שבה היא "נגאלת" ונחגגת. כך למשל, למעשה של מנינג לא היתה שום משמעות פוליטית אם לא הניו יורק טיימס או ארץ האמורי, וגם לאנוסים בספרד (עוד כת איזוטרית) לא היתה משמעות פוליטית אילולא אנחנו, "היהודים החופשיים סוף סוף", היינו זוכרים אותם היום. רוצה לומר, שגם אם השמאל יכול לבטל עצמו לזמן מה, כדי שהוא עדיין יהיה שמאל, עליו לצאת מהמחתרת במוקדם או במאוחר.

    בקשר לשאלה שעודד מציג – אני חושב שיש קשר הכרחי בין צדק לפומביות. ופומביות דורשת מידה מסוימת של סדר, גם אם לא בהכרח הסדר ההירארכי דהיום (שבו ויקיליקס עדיין מסתמכים על הפירמידה הישנה: העיתונות כעומדת במרכז ומכוננת את הזירה הפוליטית. לא בכדי המסמכים הודלפו לניו יורק טיימס, הגרדיאן, דר ספיגל, לה מונד ואלפאיס. זהו). השאלה המעניינת היא כיצד הסדר הצודק יכול להיות גמיש מספיק כדי לאפשר את ברדלי מנינג והומוסקסואלים אמיתיים אחרים.

    • גל כץ Says:

      אהה, כמעט שכחתי: ההבטחה לפומביות, להיחשפות כשמאלן חתרן, היה ממש המניע של מנינג. כך בפרופיל שהפנית אליו:

      "לא אכפת לי לשבת בכלא עד סוף חיי", כתב, "בשביל האפשרות שפניי יופיעו בכל התקשורת העולמית".

      מבחינתי זה חיזוק לטענה שיש משמעות לחתרנות – חשובה ככל שתהיה – רק לעומת זירה פוליטית פומבית. כמובן שהבעיה ככלל בשמאל הישראלי היא הפוכה, כפי שאתה כותב: נראה שכל מה שיש זו פומביות. זה מתחבר למה שקראתי פה פעם "השמאל הנרקיסיסטי".

      • יהירה Says:

        בדיוק אתמול ישבתי באוטובוס חזרה מהאוניברסיטה, ושמעתי סטודנטית מקריאה כותרות "ישראל היום" למכר שהיה איתה, שהצהיר על עצמו כלא מעודכן כלל בחדשות. כשסיפרה לו על מאנינג, הבחור שאל: "אבל למה הוא עשה את זה?" והבחירה השיבה בפשטות תשובה שסיפקה אותו: "עכשיו הוא בחדשות בכל העולם". ואני, היהירה, חשבתי בלבי – "מדהים שהאנשים האלה לא מעלים על דעתם סיבה אחרת מהסיבה שאנשים הולכים בגללה להשתתף ב'אח הגדול'".

        צריכה לזכור לפקפק בעצמי ותר.

      • יהירה Says:

        בחורה ולא בחירה כמובן
        יותר ולא ותר

      • עומר Says:

        צריך, לדעתי, להזהר קצת עם הטענה שפומביות תמיד דרושה. אמנם ברור שהיא אמנם נדרשת פעמים רבות (כדי להמנע מהתקלות בחוק גודווין, אמנע ממספר דוגמאות ברורות כשמש), אבל לטעון שאין משמעות לעשייה מוסרית (או פוליטית) בלי פומביות זה להפוך אותה לסוג של אקסהביציוניזם.
        אין מולי את "לילות לבנים" של בגין (כן, גם אני לא ציפיתי להשתמש בו כתנא דמסייע בבלוג הזה ;-), אבל למיטב זכרוני הוא מהרהר בו על המשמעות של התנגדות ל-NKVD במצב שבו אדם חושב שאין שום סיכוי שמעשי ההתנגדות שלו ייוודעו ברבים (בזכות פתיחת הארכיונים בשנות ה-90 אנחנו יודעים שאכן אנשים – ובהם בגין – התנגדו ונאבקו, למרות ההנחה, שלרוב התממשה, שאף אחד לא ישמע עליהם ועל מעשיהם).

      • גל כץ Says:

        אני מסכים. אולי יש להם חשיבות באיזה מובן דתי (וגם מוסר יכול להיחשב לדת, ואתה יודע הרי שזה לא בהכרח שלילי בעיניי), אבל לא חשיבות פוליטית (אלא אם כן, באמת פותחים את הארכיונים ומגלים שזה מה שנעשה).
        אני לא מעוניין באקסהביציוניזם כי אקסהביציוניזם מבטל לחלוטין את החשיבות של המרחב הפנימי ולכן הופך פעולות לריקות. אני מעוניין בגמישות ותנועה בין המרחב הסודי/פנימי למרחב הפומבי.

    • עדו Says:

      אבל אף אחד לא אמר שלאהוד ברק באמת אכפת מהנזק לסביבה אלא
      שהוא א-מ-ר שאכפת לו, כלומר עכשיו אם תהיה תקיפה ויהיה צ'רנוביל מספר 2 אהוד ברק יוכל לומר 'אמרתי לכם, אבל לא עשיתם מה שצריך אז אנחנו נאלצנו לתקוף בזמן הלא מתאים וכל כך לא רצינו שיהיה כזה נזק סביבתי…'

    • גלעד Says:

      מה שכתוב במסמך הוא שברק חושש מנזק הדדי, (collateral), וזה ממש שונה מנזק "סביבתי". דרך אגב, לא מצאתי עדיין פרט מידע אחד בפרסומים של הניו יורק טיימס שפרסומו יתרום לקידום תהליכי ההחלטות הדמוקרטיות באמריקה (לעומת פרטי מידע רבים שפרסומם עלול לתרום לקידום תהליכי ההחלטות הדמוקרטיות בארצות עמם אמריקה באה במגע ולהביך, במידה של צדק, את מנהיגיה – למשל איטליה – או לפחות להביא לערעור היחסים בין ארה"ב ומדינות אחרות). 

      • גל כץ Says:

        גילי, בתחילה אחזה בי מבוכת הטעות (אחרי הכל, אני כבר שלושה חודשים באמריקה ועדיין מדבר אנגלית כאילו זה עתה יצאתי מאליס איילנד), אבל לפחות לפי המילון של המקבוק, נראה שצדקתי:

        additional but subordinate; secondary

        ייתכן שגם "נזק הדדי" נכלל פה, בהנחה שצדק הדדי הוא אחת התוצאות המשניות של פעולה צבאית באיראן, אבל לבטח גם הנזק הסביבתי לכל מה שהוא לא הכור שיותקף. חוץ מזה, היות שלאיראן לא יהיה בטווח הנראה לעין יכולת שיגור של פצצה גרעינית לישראל, אני מניח שהנזק ההדדי יהיה זהה עכשיו או עוד שנתיים – דהיינו, מאות טילים על גוש דן ועשרות הרוגים (לפחות). לכן נראה לי שברק התכוון לנזק הסביבתי שייגרם אם הכורים כבר יהיו ברמת פעילות מסוימת. ישראל תתקשה להצדיק אסון בקנה מידה של צ'רנוביל.

        לגופה של הערה – עצם החשיפה של מהלכים מאחורי הקלעים מעוררים עניין ושיחה על פעולות הממשלה, ומהבחינה הזו התועלת לדמוקרטיה האמריקאית כבר ניכרת.

      • גלעד Says:

        אני מקבל את התיקון. אבל אם כך התרגום הנכון הוא – נזק לאוכלוסיה ולרכוש אזרחי. לא לסביבה במובן הצר. ועם כל הציניות שאנחנו צריכים כדי להתמודד עם הפוליטיקה העכשווית, אני לא חושב שזה שיקול שאינו מכתיב (או לפחות מגביל) את ההחלטות המתקבלות בנושאים כאלו – והפרסום הזה דווקא הוכיח את זה, ולא חשף את היעדר השיקול הזה.
        בעניין השני (התרומה לדמוקרטיה), כמובן אין לי התנגדות גדולה לפרסום עצמו, אני פשוט לא רואה איך הפרסום הזה מבשר על איזושהי גאולה.  

      • דני קיי Says:

        "חושש מנזק הדדי"? אה.. מה? אין לזה אפילו משמעות (חשש מנזק הדדי תמיד קיים, ללא תלות בלוח זמנים)

        כל יום לומדים משהו חדש:
        http://en.wikipedia.org/wiki/Collateral_damage

  6. יואב Says:

    אם אני מבין בפשטות את המחשבות שלך, אתה חושב על עולם בו הפרקטיקה של השמאלנות היא פרקטיקה פיראטית בעיקרה. התגנבות יחידים, איזורים אוטונומיים ארעיים, וירוס בתוך המערכת.
    במובן הזה, הדיבור על ויקיליקס כעל אתר מהפכני הוא מוגזם, כי אני לא בטוח עד כמה פיראטים בודדים יכולים לקיים מהפיכה, ויכולים לחגוג אותה מחוץ לאותם רגעים ואיזורים ארעיים. כדי לחיות כמו פיראט, לאורך זמן ולא כאמצעי לשחרור קיטור או אידיאולוגית שמאל מדי פעם, יהיה עליך לוותר בשלב כלשהו על החיים בתוך הסדר. מאנינג הרי לא יוכל לחזור לתפקידו הזוטר, הוא ירקב בכלא לשארית חייו. יכול להיות שמאנינג שינה במובן מסוים את ההיסטוריה במהלך שלו, אבל זה הופך את השמאלנות לפעולה הירואית כמעט, ולא בטוח שאנשים רבים יאותו לשלם את המחיר.
    אם ניקח כדוגמא יחסית מוצלחת למעין-מהפיכה פיראטית שבאה מתוך מערכת החוקים בכוונה להרוס אותה מבפנים, זו של ריצ'ארד סטולמן והתוכנה החופשית (או על דוגמא יותר טובה וברורה ששינתה סדרי עולם בתחומה: ויקיפדיה), הרי שהיא הצליחה רק כאשר היא נהפכה לפרקטיקה המקובלת, ולא לפעולת טרור, כאשר היא קיבלה מימד ציבורי מובהק. אם אותו דבר יקרה לויקיליקס, וענת קם תיהפך לגיבורת תרבות, הרי שאז יהיה מדובר במהפיכה אמיתית. כל עוד המאנינגים והקמיות נחשבם כפיראטים, ראויים להערצה אולי במובנים מסויימים ובקרב חוגים מסויימים אך בו זמנית יש לשמור מהם מרחק ולגנות אותם ובטח לא לחיות כמוהם (אלא רק לחלום להיות כמוהם), כאילו היו כוכבי רוק עם יצר הרס עצמי (קורט קוביין או ג'ים מוריסון), הרי שהסדר הציבורי ישאר על כנו וילמד כיצד להסתדר עם הפיראטים האלו, כפי שהוא יודע.

    • יואב Says:

      ואולי אתה בעצם שואל מהי הפרקטיקה העדיפה על מנת להגיע לאותו שמאל ציבורי? האם ע"י הפגנות ושאר פרקטיקות המנסות קודם לגבש דעת קהל במטרה לצבור כוח ואז לפעול מתוך הסכמה חברתית או ע"י הפעלת כוח פיראטית, בתקווה שהפעולה תזכה להכרה וקבלה חברתית ברבות הימים? זו באמת שאלה מעניינת.

  7. עידן רינג Says:

    נהדר עפרי, על אף שאני לא בטוח לגבי התזה שלך על האימפוטנציה החתרנית של ההטרוסקסואלים. ולגבי מנינג, נדמה לי שמדובר בעיקר באנרכיזם ניהליסטי בלי כוונה לחשוף פשע או שחיתות מסוימת (בניגוד לענת קם). הוא פשוט רצה לערער את הסדר הקיים.

    • ofrilany Says:

      תודה עידן. אל תיקח את זה אישי 🙂
      לגבי מנינג – אני לא חושב שזה בהכרח ניהיליזם אבל אם כן אז זה ניהיליזם חיובי.
      על ענת קם לא רציתי להרחיב יותר מדי כי כידוע זה נושא קצת רגיש.

  8. שרון רוטברד Says:

    ואולי ויקיליקס הוא לא פרויקט חתרני אלא פרויקט חשאי? נכון שישנם כביכול נזקים תדמיתיים למערכת ולמערכת האבטחה וכיוב', אבל שום דבר ממה שהתפרסם עד כה לא מזיק ל"מלחמה בציר הרשע" (אם זאת היתה כוונת המשורר) אלא בדיוק להיפך. רק מתאשרות ביתר בירור עובדות והערכות שכולם ידעו עד כה – שהאיראנים מתחמשים, שהערבים והישראלים מודאגים, שהתורכים מקצינים ושאף אחד לא יודע מה בדיוק לעשות. ה-outing הכללי הזה מקצר הרבה תהליכים עבור האמריקאים והישראלים או לפחות עבור שוחרי המלחמה שביניהם, מאפשר להם להסיר מדרכם במהירות כל מיני עיכובים שנוצרו מהעמדות פנים למיניהן, ומכריח את כל מי שעשה את עצמו יושב על הגדר לבחור עכשיו צד.

  9. איתמר Says:

    אולי עכשיו יחזירו את סעיף הנטייה המינית כבדק לשירות הבטחון וישתמשו בבלוג לצידוק פסיכוסוציולוגי. ( :

  10. י.א Says:

    הרעיון יפה אבל בעצם, אם חושבים עליו, מה שיש כאן זה גרסה מתוקנת ל"לשנות מבפנים". פעם היו מצטרפים למפלגת העבודה בטיעון דומה…
    הבעיה היא, שבהתחלה מצטרפים כדי לשנות מבפנים, אח"כ דוחים את ה"פיצוץ" כדי להתקדם הלאה בהיררכיה ולצבור עוד כח, אח"כ שומרים את הכח שיש ליום ממש סגריר ולמקרה באמת חשוב, ובעצם יום הדין אף לא מגיע.
    עדיף להישאר בחוץ.

  11. נועם א"ס Says:

    טוב, זו תגובה גם לפוסט וגם להרבה תגובות לא פחות מעולות:

    אני מציע לחשוב על וויקיליקס ועל ההדלפה של מאנינג לא כעל פעולה בעלת ערכים (פוליטיים, "מוסריים", מהפכניים) שליליים או חיוביים, אלא כעל עובדה טכנולוגית. משהו כמו:
    וויקליקס וההדלפה של מאנניג הם מציאות טכנולוגית-תקשורתית של הזמן הזה של צורת הפצת וביזור אינפורמציה, ובתוך המציאות הזאת מנגנונים פוליטיים ואידיאולוגיים יצתרכו לכונן את עצמם לפיה או להיעלם. אין שום ערובה שהמציאות הטכנולוגית הזאת תפעל לטובת פוליטיקה של צד א' או של צד ב' – וויקילקס היא חלק ממציאות טכנולוגית שכוללת גם את רישות הערים במצלמות מעקב, לדוגמה אחת ומתבקשת מני רבות של האופן שבו אינפורמציה בכלל נוצרת ומוגדרת במציאות הזו. (וגם של טמטום האנושות עם פייסבוק, לעוד דוגמה).

    אפשר אבל לטעון, ואני חושב שצריך, שציטוטים של סעיד או אלתוסר מעידים על עצמם כנובעים וכשייכים למציאות של הפצת, יצירת והגדרת אינפורמציה שמקורותיה במהפכת הדפוס, שיצרה, בין היתר, את מדינת הלאום ואת הדמוקרטיה הפרלמנטרית המודרנית – בין היתר ובאופן מכריע דרך טקסטים בני הזמן המקבילים פונקציונאלית לאלו של סעיד ואלתוסר בימינו אלה. גם אם אין שום דרך לקבוע כיצד המציאות הטכנולוגית-אינפורמטיבית החדשה "תועיל" למאמציו הפוליטיים של צד א' או צד ב', בחינה עניינית של המציאות הטכנולוגית הזו (וויקילקס וכו') תועיל לרכז מאמצים אסטרטגיים לטובת "הצד שלך", ואולי אפשר לקחת את מקרה מהפכת הדפוס והופעת המדינה הדמוקרטית (פחות או יותר) המודרנית כמודל יישומי.

    כלומר בהחלט אפשר (וצריך) לחפש כאן רמזים ל"אבולוציה" (מושג בעייתי מבחינתי) ברמת האמצעים המעשיים של כינון הסדר החברתי הנתונים בידנו, כפי שטענה אחת התגובות. נניח: "איזה סדר חברתי *אפשרי* אחרי מדינת הלאום?" – מהבחינה הטכנולוגית, האינפורמטיבית, המעשית, האזרחית. אולם מהזווית השמאלית השאלה נשארת בעינה: מהי ההצעה השמאלית לנוכח מציאות (טכנולוגית, אינפורמטיבית) חדשה זו?

    הזווית ההומואית שמעלה המקרה (ושהפוסט מדגיש בצדק) מגלה הרבה מהתשובה לשאלה הזאת. יש ציטוט של ז'אן ז'אנה (שאני מכיר מספר של יונתן אלשך ורועי וגנר ברסלינג), ממכתב שז'נה שלח לסארטר בדיון בניהם על העניין ההומואי כ"אורח חיים" לא רפרודוקטיבי במהותו, כלומר שאינו מעמיד צאצאים, בתורת היסוד החתרני המהותי של ההומוסקסואליות, ושאני חושב שכדאי לצטט גם בהקשר הזה:

    " [בגלל ש-] אני יודע שאני מסוגל לא להמשיך את העולם הזה שבתוכו אני חי, ואז אני ממשיך בלי סוף את מחוותיו של המת. […] אתה רואה שלא במונחים של מיניות אני מסביר את המתרומם, כי אם במושגים של מוות".

    ובמונחי ימין/שמאל: באופן אולטימטיבי אני מבין את השמאל כגורם שחייב להיות אנטגוניסטי לסדר – כל סדר, יהא אשר יהא, על פי כל תנאי מציאות (טכנולוגיים וכו') אפשריים, כי כל סדר הוא אכן צורה של דיכוי. זאת צריכה להיות הבנת *המהות* של השמאל, וקריאת המציאות הטכנולוגית, שלטונית וכו' כאמצעי מכריע שנועד לשמר את המהות הזאת תחת כל תנאי טכנולוגי שהוא. בתוך כך, העמדה השוללת במהותה כל סדר אינה "מנותקת מהמציאות" אלא *פועלת* בתוך המציאות הזאת (בצורת הפגנות, נניח, או הדלפות, או בלוגים, או מחקרים של סעיד ואלתוסר) בתגובה להפרות ספציפיות של ערכי האי-דיכוי המופשטים בבסיסם של העמדה, אשר צברו איזו "מסה קריטית" שדורשת את ניתוב הפעולה לכיוון זה.

    נראה לי שהעיסוק באיזה סדר חברתי יהיה הסדר "הנכון" עשוי לגרוע מהעיסוק בכיצד יש לממש את העמדה השמאלית העקרונית לנוכח כל סדר שהוא, ובמיוחד לנוכח הנסיבות הטכנולוגיות המעשיות המתרקמות בפועל בעת הזאת, שרחוקות מלהיות מזהירות.

    • ofrilany Says:

      תודה רבה נועם. במיוחד (אבל לא רק) על הציטוט של ז'נה.

      • נועם א"ס Says:

        זה הציטוט המלא שמביאים אלשך ווגנר (זה באמת מאוד יפה):

        "אני חושב שזה מתרחש כך: לאחר הלם מסוים, אני מסרב לחיות. אבל, בהיותי בלתי מסוגל לחשוב על מותי שלי במונחים ברורים ורציונליים, התבוננתי על העניין באופן סימבולי, באמצעות סירוב להמשיך את העולם. האינסטינקט אז מוביל אותי למיני שלי. העונג שלי יהיה *אין-סופי*. אני לא אגלם את עיקרון ההמשכיות. זוהי גישה זועפת. בהדרגה האינסטינקט מוביל אותי אל עבר מאפיינים גבריים. בהדרגה הנפש שלי מציעה לי מוטיבים של אשכבה. למעשה, ראשית כל אני יודע שאני מסוגל לא להמשיך את העולם הזה שבתוכו אני חי, ואז אני ממשיך בלי סוף את מחוותיו של המת.
        […] אתה רואה שלא במונחים של מיניות אני מסביר את המתרומם, כי אם במושגים ישירים של מוות."

  12. איתי Says:

    האם רק לי נראה שחוץ ממעט פיקנטריה נכון להיום יותר קל לתקוף את אירן הודות לפרסום בויקיליקס?

    ובאשר לשמאל – מסכים לחלוטין עם שורת הסיכום.

  13. חגי Says:

    אתה כותב שהפעולה של מאנינג היא שעתך היפה כהומו. אני חולק עליך. האמונה המהותנית שלך היא שעה אפלה למדי. הדבר המעניין היחיד בעובדה שמאנינג הומו היא השאלה למה זה הפרט שכולם מייחסים לו משמעות. נדמה לי שכבר למדנו שסוג הטיעונים הללו, שלוקחים שני פרטים ומייצרים קשר ביניהם רק בגלל שהם באותו מרחב (למשל, מאנינג מסר מידע וגם מאנינג הוא הומו) הם טיעונים לא יציבים, לא אמינים, ולרב גם מסוכנים. הטענה שיש משהו "טבעי" בפעולה של מאנינג מעצם היותו הומו היא מקוממת. נדמה לי שזה לא מפתיע בכלל שהציבור כל כך מתעניין בקשר הזה. הנה, ההומופוביה יכולה לסמן עוד נקודה לזכותה. תרחיש האימים שמספרים לאוכלוסייה מזה שנים התממש. נתנו להומו מידע רגיש והוא מסר אותו לתקשורת. למה? בגלל שהוא הומו. לא, לא בגלל הסביבה שלו, לא בגלל אידיאולוגיה, לא בגלל שום סיבה אחרת. השאלה אם הוא מעדיף מין אנאלי על וגינאלי יכולה להסביר הכל (כמובן, עולה שאלת המשנה, שאתה לא מתייחס אליה, והיא האם יש קשר בין פאסיביות ואקטיביות במהלך הסקס לפרקטיקת הפעולה של מאנינג, חבל שהתקשורת לא עושה את עבודה נאמנה ומספרת לנו איך בדיוק הוא מעדיף). אחרי הכל, הוא רק מאשש "עובדה" שכולנו כבר יודעים, לא?

    אני הייתי קצין מודיעין. היו הרבה הומואים בזירה שלי. היה זה קצין הטרוסקסואל שהפך להיות הטוען הפעיל למהלכים חתרניים ולכותב בבלוג הזה. חייל אחר, הטרוסקסואל גם כן, פעל לאורך כל השירות, תוך שימוש במרותו הפיקודית, להשתתפות של חייליו באירועי דיאלוג ישראלי-פלסטיני. […]

    קתרין מקינון הסבירה שהקושי שלה עם המהלך של גיליגן נובע מהעובדה שגם אם ישנם הבדלים "טבעיים" בין המינים, הרי שאלו מכוסים בשכבות על גבי שכבות של מגדור. משכך, לא ניתן עוד להפריד בין הטבעי לבין המלאכותי, וכל ניסיון לזהות את היסוד ה"טבעי" סופי להפוך לכלי שרת בידי המבקשים לדכא נשים. נדמה לי שהטיעון הזה נכון גם פה. אין שום סיבה שהתפישות הפוליטיות, או הדרכים לקידומן, שלי, שלך ושל מאנינג, יהיו דומות. אין שום סיבה לחשוב שבגלל העדר משיכה למין ואגינאלי אנחנו מתנהלים באופן דומה בסיטואציות דומות. תפישות מהותניות, המהוות כלי כל כך אלים לדיכוי הומואים, לא יכולות להיות שעותינו היפות. והנה, תראה, אפילו בסוגיה הזאת, אתה ואני, שני הומואים, לא מסכימים. מי היה מאמין.

    • ofrilany Says:

      צר לי לומר אבל הגישה שלך, של חס-וחלילה-לא-להגיד-משהו-מהותני-על-הומואים (או על יהודים, דרך אגב) הופכת את כל הפרויקט הפוליטי ההומואי בימינו לכל כך משעמם. יותר מכך: למעשה היא חיסלה אותו לגמרי, כי היא איפשרה את הופעתם של גידו וסטרוולה ויניב ויצמן.
      זאת גישה כל כך מאוימת וחסרת ביטחון, ו(סליחה, אני לא מכיר אותך אבל באופן כללי) יש בה כל כך הרבה שנאה לכל דבר שיש בו שמץ של תשוקה.
      קראתי גם את הפוסט שלך על "הבחירה הזוגית". אני לגמרי לגמרי לא מסכים איתך. אני לא מבין מה כל כך רע בעיניך במין.
      ודרך אגב: הלוואי, הלוואי שיתחילו לדבר גם על הקשר לפאסיוויות ואקטיוויות. הגיע הזמן.
      האמת שזה משהו שבדיוק התכוונתי לכתוב עליו.

    • אהה! Says:

      לא הייתי ממהר להסיק שהוא הטרו, אגב

    • גל כץ Says:

      חגי היקר, ראשית, אני מופתע מכמות ההומואים בזירה. האם כולם פשוט יצאו מהארון אחרי שהשתחררתי, או שמא היתה לך נגישות טובה יותר לעניין? בכל מקרה, למען הגילוי הנאות (שנראה לי חשוב בעניינים דנן), יש לציין ש"הקצין ההטרוסקסואל שהפך לכותב בבלוג הזה", דהיינו אני, הוא לא בדיוק הטרוסקסואל אלא ביסקסואל. אבל אני לא יודע אם זה תומך בתזה של עפרי, היות שאני חושש שהייתי מתנהג כמו "גבר סטרייט מתוסכל" בסיטואציה של מאנינג, כלומר רב עם המפקד (אמנם לא הולך מכות) או פונה למפקד מעליו, או – עוד יותר פשוט – ממציא תאוריה שמסבירה למה עדיף לא לריב עם המפקד ושהמפקד בעצם, לרוב, צודק (זה, למעשה, מה שעשיתי כששירתתי במודיעין).

      לגופו של הוויכוח המרתק בינך לבין עפרי – תשמע, המלים "הומו" ו"יהודי" הן בסך הכל מלים. הן יכולות לסמן תשוקה מינית מסוימת, איזה הרכב גנטי ועוד, והן יכולות, להבדיל, לסמן היסטוריה, מסורת וניסיון של מיעוטים מדוכאים. כאשר אנשים אומרים משפטים כמו "כהומו, אתה צריך לתמוך בפלסטינים או בטרנסג'נדרים", הם לא מתכוונים לומר: "מפני שאתה נמשך לגברים אתה צריך לתמוך בפלסטינים" (ואכן, מה הקשר?), אלא: "מפני שאתה חוליה נוספת בניסיון היסטורי של דיכוי והדרה, אתה צריך לתמוך במיעוטים אחרים". במלים אחרות, המשפט הזה עושה שימוש במילה "הומו" כדי לעורר תשוקה פוליטית, בהנחה, כמובן, שהנמען של המשפט אכן *מרגיש* חלק מהניסיון ההיסטורי הזה, מזדהה איתו. ואותו הדבר לגבי יהודים כמובן.

      משפטים כאלה על יהודים או על הומואים אכן מניחים לעתים איזו מהות מסוימת. אבל האם יש ברירה? אם לא נפנה למהויות, נישאר בלי תשוקה פוליטית. הדבר היחיד שיישאר זה הקיום הרזה והפורמאלי של האזרחות הליברלית. ואכן, הרבה הומואים או יהודים שכבר "השתחררו" מסתפקים בחירויות שלהם ואיבדו כל תשוקה להיות מעורבים מבחינה פוליטית. עכשיו, במקום לדבר על ההומו כמהות, אפשר לדבר על "ההומו כמהות בעירבון מוגבל, ככלי לעורר תשוקה פוליטית". אבל זה נשמע כאילו קראנו עכשיו מאמר של גייטרי ספיבאק, ולא ממש רלוונטי לדיבור פוליטי. בהנחה שכולנו קראנו את ספיבק (או יותר נכון, שמענו עליה), אז אין צורך להוסיף תמיד את ההסתייגות הזו. לכן, יש הבדל בין השימוש של עפרי במהויות לבין השימוש של, נגיד, שמרני המפלגה הרפובליקאית. ההנחה שההקשר של היגדים אינו חשוב, היא הנחה ליברלית מזיקה. היגד הומופובי בהקשר מסוים, יכול להיות היגד משחרר בהקשר אחר.

      בניסיון לסכם את הנקודה שלי, אפשר לחשוב על "הפרויקט הפוליטי ההומואי" בשני מובנים:

      א. כאילו הוא מוגבל לחוויה מינית/רגשית מסוימת – הומו זה פשוט להימשך לגבר, ואם הומואים כבר יכולים לחיות בזוגיות עם גברים אחרים (בפרהסיה), אזי הפרויקט הפוליטי שלהם נגמר. היות שעדיין יש גברים שלא יכולים לעשות זאת, או לא יכולים לעשות זאת במלוא הציבוריות המותרת לסטרייטים, אזי הפרויקט לא נגמר. במובן הזה, יניב וייצמן מסייע אולי לפרויקט הפוליטי ההומואי, כי לפחות בהקשר הישראלי הוא מקדם את הקהילה ודווקא הגבורה הצבאית שלו מסייעת לזה.

      ב. כחוויה של שחרור ותשוקה – כאן ההומו הוא רק ביטוי נוסף לאידיאל הזה, לצד היהודי ומיעוטים היסטוריים אחרים, שהפכו בתרבות שלנו למסמנים של קידמה ושחרור. בהקשר הזה, למילה "הומו" יש כוח לעורר תשוקה פוליטית. זה לא אומר שכל ההומואים נאמנים לאידיאל הזה. בפועל, רבים מהם לא. הומוסקסואליות, כאמור, יכולה להיות פשוט איזו פרטיקה מינית או רגשית מסוימת. אבל אם יש משמעות פוליטית אוניברסאלית לניסיון ההיסטורי ההומוסקסואלי, אז הוא טמון כאן. בשביל הפרויקט הפוליטי הזה יניב וייצמן הוא התגלמות הריאקציה והדיכוי.

      אני מקווה שהייתי ברור. האמת שזה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על הסוגיה, אם כי מהזווית היהודית. ורק כדי להרגיע את הסטרייט הזועם מלמעלה – כיהודי אתה יכול להיות הומו סטרייט.

      • יעקב בן שמש Says:

        גל, אני מאד מסכים איתך שהמילים הומו או יהודי יכולות לסמן היסטוריה ומסורת וכיוצא באלה. וזאת דרך טובה לטעון את המושגים האלה תשוקה פוליטית. אלא שהמחשבה שיש רק היסטוריה ומסורת אחת כאלה היא מוטעית. כך למשל, אתה קושר את המילה הומו למחויבות למלחמה בדיכוי של אחרים. אבל זאת רק מטרה אפשרית אחת. אפשר גם לקשור את המילה הומו, למשל, ובלי לסתור את ההצעה שלך, להיסטוריה ומסורת של נאמנות לקהילה מתוך שונות. וכך אתה מתחבר למשל לרמב"ם (לא שהוא היה הומו, עד כמה שידוע לי, אם כי זה בהחלט יתכן…). או מחויבות להגדיל את דרגות החופש בתוך הקהילה שלך, מתוך נאמנות ומחויבות גם למסורת שלה, או לשאיפות הלאומיות או הפוליטיות שלה, וכך הלאה. אפשר להציע עוד כל מיני חיבורים. ואני לא צריך להסביר לך שגם שייכות קהילתית או לאומיות הן מוקדים של תשוקה פוליטית. בקיצור, אני מסכים שיש יתרון לדיבור מהותני, ושתשוקה, פוליטית ואחרת, זה דבר טוב. אבל לא הייתי ממהר להגדיר לה נתיבים חד משמעיים.

      • עומר Says:

        מי צריך וויקיליקס כשיש כאלה חשיפות על אנשי הזירה בארץ האמורי…
        (אני עדיין מחפש סטריאוטיפ על שוכני הקריה שהיחידה הזאת לא עונה עליו, אגב).

        מעבר למה שיעקב בן שמש כותב לגבי העדר נתיב "תשוקתי" יחיד (יהדות = עזרה למיעוטים? שרידה בזכות קיום הלכה מחמירה? היבדלות מגויים?), הרי שהנסיון לטעון את ההגדרה במטען פוליטי שלא קשור לה הדוקות הוא כלי מובהק להשתקה.
        בעוד שפרויקט א' שלך קשור להגדרת הומו באופן הדוק, הרי שפרויקט ב' נובע מתפיסת עולם מסויימת, וניסיון לקשור את המילה "הומו" להגדרה הזאת, מדיר ממנה את מי שלא מסכים איתה. מהלך מוצלח כזה קרה עם המילים "ציוני-דתי" ו"מפעל ההתנחלויות", ויש כיום ניסיון בארץ לקשור את "ישראלי" לשלל דברים שאתה לא כל-כך מסכים איתם, על מנת למנוע את תווית "ישראלי" מלא-יהודים, לא-ציונים וכיוצ"ב. בקיצור, פרויקט ב' הוא נפלא למי שזה מסתדר לו עם תפיסת העולם, קצת פחות למי שלא…

      • גל כץ Says:

        עומר ויעקב – אני מסכים עם שניכם. ברור שהמהות שאני מייחס להומואים בפרויקט ב' היא לא באמת המהות שלהם (גם מהסיבה הפשוטה שאין להם באמת "מהות"). הסיפור שאני מספר נשען על תפיסת עולם מסוימת, בדיוק כפי ששניכם טוענים, ויש עוד סיפורים שיכולים להתאים לאירועים ההיסטוריים (אם כי לא כל סיפור. יש סיפורים שיותר יתקשו "להידבק" – רק כדי להימנע מרלטיביזם). למישהו כמו יניב וייצמן למשל, אפשר לומר הן את המשפט "אתה כהומו צריך לדאוג לפלסטיני" והן את המשפט "אתה כיהודי צריך ללכת לצבא היהודי ולהגן על העם שלך". שני המשפטים מנסים לעורר אצלו הזדהות עם מסורת והיסטוריה מסוימות, ונראה שהוא מזדהה יותר עם המשפט השני.

        אבל אני לא מבין מה הבעיה בכך שהתשוקה הפוליטית שאני מנסה לעורר משתלבת בתפישת העולם שלי. זה לא "משתיק", כי כולם יכולים לדבר ולהציג את תפישת עולמם. הנה עובדה: אתם מדברים ואנחנו מנהלים שיחה. זה הופך דכאני אם זה נתפש כסיפור היחיד הלגיטימי, אבל נראה שאנחנו רחוקים מהמצב הזה. בסך הכל מדובר בארץ האמורי, לא בניו יורק טיימס.

      • עומר Says:

        אתה לא משתיק, כיון שכפי שציינת, אתה לא הניו-יורק טיימס – אבל אם תצליח זה ישתיק. מהלך מוצלח מעין זה (כמו במילה "ציוני דתי") בהחלט פועל להשתקה. כך, לדוגמא, אם אתה ציוני-דתי, אתה חייב לתמוך בהקמת התנחלויות – אם לא, אתה לא ציוני-דתי באמת (או אתה ציוני-דתי "אחר", עם הסתייגויות ובעיות).
        ברור שלצורך הצלחה צריך שיהיה לזה עוגן משמעותי בפועל – כלומר צריך שישראלים רבים יהיו יהודים ציונים, צריך שציונים-דתיים יהיו ימניים, אבל זה לא אומר שכמעט כולם כאלו (כמו שקל לראות לגבי הגדרת הישראליות).

    • עומר Says:

      צנזורה? בפוסט על וויקיליקס???

  14. חגי Says:

    אין לי שום בעיה להגיד הרבה דברים מעניינים על התרבות ההומואית או על המאפיינים של הקהילה, אני רק חשדן לגבי הניסיון להגיד שזה "טבעי", במיוחד מאחר שבכל שיחה מחוץ לגילמן אני נתקל בטיעון ה"טבעיות" בערך דקה וחצי לפני הטיעון שצריך למנוע מהומואים להתחתן / לעסוק בפוליטיקה / להחזיק ידיים ברחוב. אני לא יודע למה אתה חושב שהפרויקט ההומואי הפוליטי חוסל, הוא קיים בערך בכל זירה ומקום אפשריים. אפילו יניב וייצמן, שאתה משום מה מעליב בכזאת קלות, עשה הרבה טוב להומואים, גם ברמה האישית וגם ברמה הפוליטית. נדמה לי שאתה סתם עוין כלפי כל מי שבאמת עושה משהו בעולם, ולא רק בודק את יכולותיו להפליא במשחקי מילים.

    שנאה לתשוקה? חוסר ביטחון? נדמה לי שזאת סתם התנשאות שמחביאה מאחוריה העדר של יכולת להגיד משהו רלבנטי. אני מניח שאתה מתכוון לפוסט על ההגדרה המילונית של הומוסקסואליות כ"נטייה מינית סוטה". אין לי שום בעיה עם מין, ואני אפילו די נהנה ממנו, הבעיה היחידה שלי היא עם העובדה שמנסים להגביל אותי לקטגוריה שאני לא בחרתי. נדמה לי שבמילים יותר ברוח הבלוג הזה- אני רוצה לשמור על זכותי להיות סובייקט, ולא מוכן שיעשו לי אוביקטיפיקציה, לא מהכיוון הימני-שמרני ולא מהכיוון ה(לכאורה) פוסט מודרניסטי. אני לא רוטב לפסטה ולא רוצה שיצמצמו אותי.

    וכן, יש המון מה להגיד על פסיביות ואקטיביות, למשל שהרבה זוגות מנסים באמצעות פרקטיקת החדירה שלהם לשעתק מערכות יחסים הטרונורמטיביות, בה המבוגר העשיר חודר את הנער האני. אפשר לדבר על הקשר בין החלוקה הזו לאלימות במשפחה הלהט"בית. אפשר גם לדבר על זה שזה סתם פספוס של שני הצדדים, שלא נהנים מכל האפשרויות המיניות שלהם. אני מודה שאני מאוד סקרן לקרוא מה אתה הולך לכתוב על זה, בעיקר בגלל שגם לנו יש פוסט בקנה שידבר על הנושא, ואיכשהו יש לי תחושה שלא תהיה לנו הסכמה על שום דבר. אז, ולמרות היותי "חסר תשוקה", אני משתוקק לפרסום הבא שלך, ומבטיח להגיב גם שם.

    • ofrilany Says:

      תודה
      האמת שאני מתנצל אם זה נראה כמו התקפה עליך (כאמור אני לא מכיר אותך). הבלוג שלכם אגב מעניין ואני נהנה לקרוא אותו בדרך כלל.
      לגבי פרקטיקות החדירה – לא, זה לא העניין.
      אבל לבסוף, לגבי יניב ויצמן: דיברתי בדיוק אתמול עם כמה אנשים כאן בגרמניה על הבנאדם הזה והם היו די המומים. יניב ויצמן הוא תופעה ממש נוראה ועצובה. זה אולי המקרה היחיד המוכר שפוליטיקאי שאמור להיות שליח של קהילת הלהט"ב החליט לעמוד בראש הדיכוי שלה. העניין של הגנה על הומואים בגנים מהתנכלויות של הרשויות הוא אחד הנושאים המרכזיים של מאבקים פוליטיים להט"בים מאז שנות ה-70 אם לא לפני. והנה בא יניב ויצמן ומחליט כלומר לנקות את גן העצמאות מהומואים שעושים קרוזינג.
      אם זה מה שאתה קורא "לעשות משהו בעולם" אז אני בטח מעדיף לא לעשות כלום. בכלל זה מאוד ישראלי-צה"לי להגיד: "אני עושה, לא מדבר!". אגב, גם מאוד הומופובי.
      ולבסוף אולי אתה לא תסכים איתי כי אני לא יודע כמה אתה מחובר למסורת שלמה של ספרות וקולנוע הומואי (ראה ז'אן ז'נה שהוזכר כאן) שניסתה לעסוק בתשוקה ולא רק בשאלות של מה יש לי או אין לי זכות להיות.
      אגב – חבל שהיית במודיעין. חבל שבצה"ל מקבלים הומואים למודיעין. היה יכול להיות הרבה יותר טוב אם לא היו מקבלים.

  15. דודי Says:

    אחרי 1914 רווחה בחוגים רחבים הדעה, שהדיפלומטיה החשאית, ורשת הבריתות הסודיות שיצרה, היא אחת האחראיות המרכזיות לקטסטרופה של מלחמת העולם. היה לזה על מה להיסמך.

    הנשיא וילסון ואחרים קראו לשינוי רדיקלי, ופעלו לקידומה של מערכת דיפלומטית גלויה ברובה, רב-צדדית, כלל-עולמית. את אותם עקרונות של שקיפות ודמוקרטיה, שהראו את כוחם בניהול ענייני המדינה פנימה (לפחות ביחס לאלטרנטיבות) ביקשו להכיל על המערכת הבינלאומית.

    בתשעים השנים האחרונות לא יצא יותר מדי מהקריאה הזו, ומה שיצא, כמו חבר הלאומים והאו"ם, היה כישלון גדול (עם כמה רגעים יפים). הדיפלומטיה נותרה משחק חשאי ברובו; מסרים דיפלומטיים גלויים הם טקסיים וחסרי משמעות של ממש.

    אולי עכשיו, הואיל וממילא התברר כמה קשה לשמור סודות (עם או בלי רב"טים הומואים) הדברים ישתנו סוף-סוף; גם אם התקשורת הדיפלומטית תישאר, עקרונית, חסויה כשהייתה, כל דיפלומט וכל יועץ יכתוב את מסריו בידיעה שהם יכולים להתפרסם, בדרך זו או אחרת. וזה משנה מאד.

  16. ניצן Says:

    עופרי, מאמר מרתק ומאתגר, אבל האם האמירה המהותית לגבי הקהילה ההומו-לסבית רלוואנטית גם ביחס לצד ההפוך- לביקורת מהותנית? אני חושב על הביקורת שז'יזק מעלה בספר האחרון (המסורבל והמגאלומני) שטוען שדווקא הקהילה הזו הפכה להיות נושאת הדגל של הערכים הריאקציונריים של המערב השבע והקפטאליסטי. במידה וכן, איך זה עומד ביחס לטיעון שלך? איך זה עומד ביחס לפוליטיקת התשוקה שאתה קורא לה? (אני שואל מסקרנות אמיתית, לא כמי שחושב שיש לו את התשובה).

  17. א.ב. Says:

    אני חושב שיש במאמר מין הנחת יסוד כזו שהשמאל הוא בהכרח נגד משהו. אני חושב דווקא להפך. השמאל זו דרך חיים שאי אפשר אחרת. זה לא במשור של להיות נגד משהו.

  18. איתמר Says:

    יש לי אלרגיה מהלשנות- בלי לשאול את עצמי יותר מדיי, זה מופיע וקופץ לי כתכונה לא ראויה, אולי מהזווית היהודית הסולידרית, נגיד.

    ברור ש"ההלשנה" של ויקיליקס חשובה מאין כמותה(היא עושה קונטרול 5- רפרש- ליחסים בין המדינות) אפילו במחיר המוסרי הקטגורי התרבותי שהיא כביכול בו אולי פוגעת.

    אבל האם הלשנות זה דבר טוב תמיד? זו זווית שחשוב לבדוק במקביל להצדקה גורפת ונכונה.

  19. יאיר poes Says:

    אין שום דבר חדש בפרסומים האלה, תכלס. כל הכבוד למאנינג על התושיה והאומץ, אבל מה גילינו שלא ידענו? אני יכול לדמיין מאות דוקטורטים נכתבים עכשיו על השיח הדיפלומטי האמריקאי, שעת עדנה להצעות המחקר במחלקות יחבל. אבל "סודות" גדולים אין שם, ואלה שיש – הם ברמת הפיקנטריה. כולם ידעו שסעודיה בלחץ מהאיראנים. אז עכשיו יש אישור שהמלך אמר משהו בעצמו. נו?

    אני מריח בכל ההתלהבות העסק נימה של תיאורייות קונספירציה, – לא בגלל מה שיש שם אלא בגלל הטכניקה ומשחקי הריגול – ומכיוון שכותבי הבלוג יצאו מחיל המודיעין הישראלי (רק תגידו את זה בברקלי וכולם מתחבאים מתחת לספה), אני מניח שהם יודעים שסודות מסווגים בסיווג הכי גבוה מעניינים כמו נייר עיתונים מלפני שבועיים שעוטפים איתו קרפיונים. הכול, פחות או יותר, גלוי וידוע, והרשות לנתח דברים בצורה נוקבת נתונה, גם למי שאין לו סיווג.

    • ofrilany Says:

      רק לסדר היום (כיוון שזאת לא הפעם הראשונה שזה נאמר כאן ובבלוגים אחרים): לא הייתי במודיעין. הייתי חובש בבית הספר לנ"מ
      לגבי הסודות שנחשפתי אליהם – כתבתי עליהם בפוסט אחר, והם דווקא היו די מעניינים והרסניים

  20. דב באום Says:

    וואו איזה דיון ענק – חבל שעליתי עליו רק עכשיו!

    שימו לב להערה הגאונית של שרון רוטברד – מקורי לגמרי ומעורר תחושת קונספירציה עסיסית.

    ולגבי הומואים ובגידה: שימו לב להערה בטכסט אודות נשים. רק בדיון בין גברים שוכחים לגמרי על אודות קיומן בעולם, ומסמנים "הומואים" או "סלידה ממין וגינאלי" בתור האחר.

    הבגידה היא בגבריות המיליטריסטית ובסדר שלה. גם נשים שייכות לסדר המחורבן הזה, עד אשר הן מחליטות לבגוד בו, ורבות רבות מן הבוגדות המצויינות ביותר הן נשים לסביות. ברור שההומואיות של מנינג קשורה להדלפה שלו, אפשר לומר שהוא הומו בזכות ההדלפה הזאת.

  21. מיכאל Says:

    נו באמת.. דרך אגב פוסט נהדר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: