לרדת למחתרת: השמאל ככת סתרים

אחרי ההדלפה האחרונה של מסמכי משרד החוץ האמריקאי אפשר לומר באופן די ברור: ויקיליקס היא הפרויקט הפוליטי החתרני הכי אפקטיווי והכי מעניין שראה העולם מזה שנים. רבבות מאמרים אקדמיים עם ציטוטים של סעיד או אלתוסר, ואינספור הפגנות ופעולות מחאה של ארגוני שמאל קיקיוניים ברחבי תבל, לא הצליחו להדהים ולבלבל את הכוח החזק בעולם כמו אתר אינטרנט אחד. מספיק רק לראות את ההתבכיינויות של דובר הבית הלבן לפני הפרסום, ולא להאמין שמדובר במדינה עם הצבא וארגוני הביון הגדולים בעולם. וכל זה באמצעות פעולה כל כך מיושנת ופשוטה: לספק מידע, לחשוף את האמת – או לפחות חלק גדול יותר מהאמת ממה שהיינו רגילים עד כה.

אבל מה שמעניין עוד יותר בפרשה הזאת, הוא שמי שביצע כאן את הפעולה היוצאת מגדר הרגיל הוא בעצם לא ויקיליקס – אתר שלמעשה פועל מזה כמה שנים (ואפשר לקרוא עליו כמה דברים מעניינים ולא מספיק ידועים בכתבה הזאת). מי שאחראי בסופו של דבר לכל הסיפור הוא בראדלי מאנינג, חייל המודיעין מאוקלהומה ששמר את מיליוני המסמכים על דיסק והעביר אותם לאתר.

אני חייב לומר שכבר מזמן לא הייתי גאה כל כך להיות הומו כמו אחרי שקראתי את הסיפור הזה, על חייו (הקצרים בינתיים) של מאנינג. נדמה לי שיש גם באקט הזה שעשה הטר"ש מאוקלהומה משהו מאוד הומוסקסואלי במובן העמוק והמהותי (כלומר, עוד לפני גל אוחובסקי): הוא מבוסס על יכולת מסוימת לחיות חיים כפולים, מהולה באינדיווידואליזם, יחס רומנטי למציאות, יכולת  להרס עצמי וקורט של מגלומניה. בהירואיות של המעשה הזה יש משהו לא-גברי, פחדני במובן האצילי ביותר של המלה. גבר סטרייט לא היה עושה את זה: כשגבר סטרייט מתוסכל בצבא, הוא רב עם המפקד שלו או הולך מכות עם מישהו ונשפט לתקופה קצרה בכלא. אבל הומו ינקוט בגישה אחרת: הוא יבגוד בחברים ובמפקדים שטיפחו אותו, יחטט במסמכים של המפקד ויפיל את כל הצבא והממשל האמריקאי.

 

בראדלי מאנינג. אייקון הומואי

(אגב, גם אשה בהחלט מסוגלת לעשות דבר כזה).

כל העניין הזה הביא אותי להרהר בניסוי מחשבתי מסוים. האמת שהתחלתי להרהר בו לפני כמה חודשים, כשהלכתי להפגנה כלשהי בשדרות בן ציון, על עניין שאני כבר לא זוכר מהו. היו בהפגנה כמה עשרות אנשים, אבל כמעט אף אחד חוץ מהם לא שם לב להפגנה, וגם אלה ששמו לב לא ממש הבינו במה דברים אמורים. זה היה כמה ימים אחרי שפירסמתי את הפוסט הזה על בעיית התשוקה בשמאל. מישהו שפגשתי בהפגנה מחה בפניי על הפוסט, או בעיקר על עניין מסוים בפוסט: ההנחה שפעולה אמורה לבוא מתוך תשוקה. הוא אמר, במידה רבה של צדק, שפעולה פוליטית יכולה לבוא גם מהכרה מוסרית, בלי שום קשר לתשוקה מצד אחד או לתקווה לשינוי המציאות מצד שני.

ברגע הראשון מה שהוא אמר נשמע לי הגיוני. אבל אז הסתכלתי מסביבי ושאלתי את עצמי שאלה כזאת: אם כמה עשרות האנשים שמסביב נמצאים כאן רק מתוך הכרה מוסרית בצורך להפגין, בלי קשר לשאלה אם להפגנה הזאת (או להרבה פעולות אחרות) תהיה ולו השפעה מינימלית על המציאות, למה בעצם שלא יקיימו את ההפגנה באיזה חדר סגור, או בדירה של מישהו? הרי ממילא, כולם יודעים שההפגנה הזאת לא תשנה את עמדתו אפילו של בנאדם אחד חוץ מחיזוק מסוים של המפגינים עצמם.

אלא שמכאן אפשר להמשיך צעד אחד הלאה. דמיינו לעצמכם תסריט שבו השמאל בישראל מודיע יום אחד שהוא מפסיק להתקיים. כמו המנשביקים ומפלגות שמאל לא בולשביקיות אחרות אחרי מהפכת אוקטובר, יזמין השמאל כמה עיתונאים ויודיע שאין יותר הצדקה לקיומו והוא מתפזר באופן מיידי.

מעניין לחשוב מה יקרה הלאה. ראשית אפשר יהיה לבדוק אם המציאות משתנה לרעה, או שבעצם לקיומו של השמאל אין שום השפעה על המציאות עצמה. למרבה הצער אני חושד שהאפשרות השנייה היא הסבירה יותר. אבל זאת לא הנקודה העיקרית.

(כמובן שישארו הערבים. הם לא ממש יכולים להתפזר, גם אם הם רוצים).

 

ענת ק. מדי פעם מישהו יחשוף את עצמו

לכאורה, זה יהיה ניצחון מוחלט של הימין. אני מניח שאריה אלדד וזבולון אורלב יוציאו ביפרים נלהבים לעיתונות, שיתפרסמו במבזקונים של Ynet. אך האם הם ימשיכו להיות כל כך מאושרים כמה ימים אחרי? בלי שמאל, קטן ככל שיהיה, מה תהיה בעצם ההצדקה לקיומם, ולכל ההצגה הגרוטסקית שנקראת הפוליטיקה הישראלית? התחושה שלי היא שהימין כל כך זקוק לפנטום שנקרא השמאל, שהוא ייצור אותו כל פעם מחדש. בואו נניח שלא רק חד"ש, מחסום ווטש או מר"צ ייסגרו את שעריהם, אלא אפילו האגף של ציפי ליבני בקדימה ייכלל בהתפזרות, במסגרת חובת ההיעלמות של כל דבר שיכול להיחשב לשמאל, ולו גם באופן יחסי. בשלב הזה, אני מניח ששאול מופז יוגדר כאיום החדש על הציונות – מה שלמעשה קורה כבר עכשיו. אבל נגיד שגם שאול מופז יתפזר (אינשאללה!). מה הלאה? הימין הרי תמיד חייב לחשוד במישהו בחוסר נאמנות. הגיליוטינה חייבת להמשיך לכרות ראשים.

הציונות תצא לגמרי מאיזון, ותיכנס לסחרור פרנואידי. כולם יחשדו בכולם. אבל כאן מגיעה הנקודה הנוספת: השמאל לא באמת יעלם. הוא ימשיך להתקיים, אבל במחתרת. דב חנין ויונתן פולק אמנם יוציאו חדשות לבקרים הודעות בשבחי צה"ל וידריכו קבוצות של "החוויה הישראלית", עד כדי כך שאחרי לא הרבה זמן אף אחד לא יזכור מי היה פעם שמאלני ומי היה תמיד בימין. אבל כמו וירוס שהאפידמיולוגים לא למדו עדיין לזהות, יסתובבו שמאלנים נסתרים בכל מיני מקומות. דווקא בגלל שלשמאל כבר לא יהיה שום מימד ציבורי, הם יוכל להיות בכל מקום: בהתנחלויות, בצמרת הצבא, מתחת לכיור.

החרדות הקונספירטיוויות של פעילי פורום "גילוי מסמכים" ברוטר.נט יתממשו סוף-סוף. בפעם הראשונה, השמאל יהפוך לסכנה אמיתית. ומדי פעם, כמו מטאוריט בשמי הלילה, איזשהו שמאלנית חבויה, יהודייה בתחפושת, שהגיעה לעמדת מפתח במוסדות הכוח הישראליים, תחשוף את עצמה ותישרף באור יקרות.

מאנינג (מימין) ובן זוגו טיילר ווטקינס. סוף-סוף קונספירציה

עכשיו נשאלת השאלה: האם יש לזה מובן בכלל? ימין קונספירטיווי הוא בהחלט אפשרות, שמתקיימת בעצם כבר היום. בעלי הון, תעשייני נשק וסוכנויות מודיעין הרפתקניות רגילים לנהל את העולם מאחורי הקלעים. אך האם השמאל יכול להתקיים בלי מימד ציבורי?

נדמה לי שכן, ושהרבה מהצד הציבורי של השמאל הוא למעשה הפגנת אגו של "הנפש היפה" (במובן ההגליאני, לא הדן חלוצי), או מין גלגול מסוים של יורים ובוכים, רק בלי החלק של היורים. זאת מין הצגה שמופנית לנמען לא ברור (אולי לג'ודית באטלר או ל"אירופה"). לעומת זאת, אם לשמאלנים תהיה מספיק סבלנות להחזיק מעמד בתפקידי מפתח, ובכל זאת עצמה נפשית גדולה מספיק כדי לרצות בנפילתה של המערכת שבתוכה הם פועלים, הם יכולים באמת להפיל את המערכת הזאת, או לפחות לזעזע אותה קשות, כמו שעשה בראדלי מאנינג, הקדוש האמיתי של השמאל.

אבל זה סתם רעיון אידיוטי.