מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת

by

ליסה גולדמן ומתי שמואלוף

[פולמוס במגזין 972]

חלק א': תרבות פורחת בדמוקרטיה מתמוטטת / מתי שמואלוף (תרגום מאנגלית: דני גרינבלט).

בשבוע שעבר הייתי בארוחת ערב עם ההנהלה הצפון אמריקאית של רבנים למען זכויות אדם. הם פגשו כמה מאנשי הצוות של המגזין 972+. השיחה הייתה בעיקר על דעיכת הדמוקרטיה בישראל. יוסי גורביץ, דימי ריידר ואחרים היו מאד פסימיים בעניין ההישרדות של הדמוקרטיה בישראל. הם נתנו דיווחים על הצעות החוק הגזעניות אשר הונחו על סדר היום של הכנסת על ידי הפוליטיקאים של הימין הקיצוני.

הקהל הצפון אמריקאי היה מאד סקרן ומיודע בעניינים,  אך לאחר כשעה הם שאלו האם כל הבלוגרים  פסימיים. הבלוגרים הודו שהם לא רואים שום עתיד לדמוקרטיה הישראלית. הסיבה לכך הייתה נכונה:

המשטר הישראלי איבד את הבלמים והאיזונים שלו. הצבא, הצבא, שירותי הביטחון החשאיים והשרים הממונים על הגנה וביטחון אינם מציעים שום פיתרון הומני לכיבוש המתמשך. הפתרון שלהם לביקורת השמאלנית היה למסד חוקים על מנת להשתיק אי הסכמה פנימית. המערכת הפוליטית הישראלית ירדה מהפסים ולא יכלה לתפוס מהו ההבדל החשוב בין ימין לבין שמאל.

ניסיתי לתת למבקרים הצפון אמריקאים מעט תקווה. אמרתי להם שהמערכת הפוליטית באמת בהתרסקות, אך למרות זאת הזירה התרבותית פורחת. הזכרתי את ניסיוני עם "גרילה תרבות" – קבוצת משוררים ויוצרים אשר נאבקת לצד הפלסטינים ועם עובדים שזכויותיהם נמנעות, ולא נרתעת להפגין במרחבי עימות. בנוסף הזכרתי את פועלם של קולקטיב הצילום הפוליטי אקטיבסטילס ואחרים. הזרימה החוצה של פעילות תרבותית מצביעה אל העתיד החדש שנובע מתוך יצירה ועדיין מחפש את המבנה הפוליטי הנכון שיכול להכיל אותו להפכו למציאות.

סיפרתי לקהל על הניסיון שלי בעריכת "אל תגידו בגת" (הגיליון החמישי של כתב העת "סדק",  בהוצאת זוכרות. פרהסיה ופרדס, 2010).  כתב העת עסק בהשפעת הנכבה על השירה העברית ומהווה ספר לימוד פרוגרסיבי ללימוד על הקשרים בין האסון הפלסטיני לבין התהוות השירה בישראל. כתב העת סקר את כל השירה העברית שפורסמה בעיתונים וכתבי עת מ-1947 עד 1958 במטרה לבדוק כיצד השפיעה הנכבה על השירה העברית. כחלק מעבודת העריכה הייתה לי תחושה שאנחנו יוצרים היסטוריה פואטית חדשה. נרטיב אשר משלב ספרות ביחד עם אתיקה. בעבודה תרבותית שכזאת פנינו אל ה"אחר" (כפי שבוטאה בפילוסופיה של עמנואל לוינס) והחזרנו לעצמנו את הפנים.

אינני בורח מאחריות. עלינו לשאול מדוע הזירה התרבותית כה רחוקה מהמצב והפתרון הפוליטי, ומדוע פוליטיקאים נמנעים מלהשתמש בחזון האמנותי. אני סבור כי כיום מתרקמת אמנות עשירה ומגוונת ופורחת בעשייה היצירתית בישראל-פלסטין. אנו בהחלט יכולים להשתמש ברב גווניות, פלורליזם וברב התרבותיות שלה בכדי לטפח תקווה למאבק פעיל נגד הפאשיזם הגואה.

 

חלק ב', האם חיי התרבות בישראל מהווים תקווה לדמוקרטיה הישראלית? / ליסה גולדמן, 10.11.10, תרגמה: מיכל גינדין גרמייז

בשבוע שעבר כתבתי  בבלוג "פרויקט דמוקרטיה", יוזמה של האגודה לזכויות האזרח בישראל, תגובה לפוסט של מתי שמואלוף במגזין 972. שמואלוף תיאר את מצב הרוח העגמומי של הבלוגיסטים באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל וטען שהמצב לאשורו אינו רע כל כך.

בתגובתו  מתי התייחס להתבטאויותיהם של יוסי גורביץ' ודימי ריידר בעקבות משלחת  "רבנים למען זכויות אדם" בצפון אמריקה. שמואלוף מדגיש שחיי התרבות בישראל- במיוחד בחוגי השמאל פורחים. הוא מביא כדוגמא את "אקטיבסטילס", "גרילה תרבות" ואת "אל תגידו בגת" שעסקה בהשפעת הנכבה על השירה העברית. יוזמות תרבותיות אלה, טוען שמואלוף, צריכות להיות מקור לתקווה באשר לעתיד הדמוקרטיה בישראל.

שמואלוף צודק באשר לחיי התרבות הפורחים בת"א. תל אביב מציעה שפע אדיר בכל הקשור לאמנויות  גם בהשוואה לערים גדולות בהרבה בארה"ב ובקנדה.

בכל יום העיר שוקקת  חיים: פתיחות של גלריות, קונצרטים, מועדונים מארחים להקות אינדי פורצות דרך מישראל וממחוזות מגוונים ומפתיעים כגון איסלנד וניגריה, הקרנות, תיאטרון פרינג' וכ-12 הצגות של תיאטראות רפרטואריים בכל יום.

ישנן מעט מאוד פרות קדושות במיליה האמנים הישראלי, השמאלני ברובו: בבועה התל אביבית אפשר להטיל ספק בנרטיבים הנתונים ולחיות בצורה פתוחה חיים בוהמיניים.

ישנה תכונה קדחתנית ביצירתיות בת"א. זה מזכיר לי תיאורים שקראתי על ברלין הויימארית, גם שם היתה העיר מרכז אמנותי, מדעי וכלכלי של הדמוקרטיה החדשה המאוימות ונאבקת  באקלים פוליטי קיצוני. מבלי להכנס לעומק העניין יתר על המידה, ברלין בתקופת ויימאר לא הפכה את גרמניה לדמוקרטית יותר. זו הייתה תקופה קצרה ותוססת, מפץ של הישגים אמנותיים ומדעיים  שהתרחשה בין שתי אפיזודות של מלחמה כוללת, שתי תקופות שנגמרו בהרס בלתי נתפס.

בתל אביב של ימינו ניתן לצפות בהצגות והקרנות סרטים המעמידים בסימן שאלה את יסודותיו של הנרטיב הציוני-ליברלי, ביצירות אמנות עכשוויות של אמנים פלסטיניים, בתמונות שצילמה צלמת עיתונות פלסטינית- שלא השיגה אישור יציאה מעזה כדי להיות נוכחת בערב הפתיחה של תערוכת צילומיה ביפו. אפשר לקרוא רומנים המביעים יאוש מהחברה הישראלית שנכתבו בעברית ע"י סופרים ערבים ישראלים-פלסטינים וסופרים ישראלים-יהודים.

עבור ישראלים רבים קיומם של חיי תרבות תוססים בועטים המעלים שאלות הוא מקור לגאווה- גם כשהם לא מסכימים ואפילו נפגעים מהמשתמע ממה שמציג האמן. במקרים אחדים קבוצות הסברה ישראליות – אפילו ממשרד החוץ ובראשו אביגדור ליברמן- השתמשו בסצנת האמנות התל אביבית כאמצעי לתיקון תדמיתה של ישראל.

כלומר-העובדה שאמנים ישראלים עדיין יכולים להגיד מה שהם רוצים, ללא חשש ממעצר- או גרוע מזה- הוא משהו שחברה דמוקרטית צריכה להשוויץ בו, כשלמעשה בחברה דמוקרטית זה אמור להיות דבר מובן מאליו.

מיותר לציין, שפעילי ההסברה לא מזכירים את העובדה, ששחקנים שהצהירו על אי הסכמתם להופיע  בהתנחלויות בגדה המערבית עומדים עכשיו בפני איומים לקיצוץ התמיכה בכספי ציבור בתיאטראות ואפילו בפיטורין על רקע הפרת חוזה.

רוב השחקנים מוכנים להופיע בהיכל התרבות החדש באריאל, ההתנחלות הגדולה ביותר בגדה המערבית. כשרק ארבעה מהשחקנים ממשיכים לעמוד מאחורי עקרון החרם, הכרטיסים למופע הבכורה השנוי במחלוקת נמכרו.

לסיכום, האם קיומם של חיי תרבות תוססים ונוקבים הוא אינדיקאציה לערכים דמוקרטיים? האם לאמנים יש את הכוח להשפיע על ההמונים לצאת לרחובות  וליצור שינוי?

או האם הם מיעוט אותו ניתן למצוא בכל חברה – המבקרים, מעירים וכופרים במוסכמות , מתעדים ומשקפים את מראה החברה בה הם חיים? זה בעצם תפקידו של האמן, הלא כן?



חלק ג' – מתוך שולי המטרופולין יצמח מרכז חדש / מתי שמואלוף

ליסה גולדמן עונה לי במאמרה "Does Israel’s cultural life offer hope for its democracy?” ומעלה נקודות חשובות בדבר הדיון על החיבור בין התרבותי לבין הפוליטי. היא מסבירה לנו כי תל אביב היא סוג של "בועה". ההתנהלות האוונגרדית שמתחוללת במטרופולין מזכירה לה את ברלין של רפובליקת ויימאר.

ההשוואה יכולה להיות נכונה אבל לא בקלות אסכים לקבל את ההפנייה ההיסטורית. ישראל היא מדינה שבנוייה על אחרוּת. מתוך האחרות פורצים זרמים שונים בתרבות ומפרים אותה. המוזיקה המזרחית המתרחבת וכובשת קהלים חדשים, יותר קרובה לתרבות המזרח-תיכונית מאשר לתרבות האירופאית. היא יכולה להישמע בקלות בכל בירה ערבית ואינה זקוקה למודל אירופאי שממנו היא שואבת את הזיכרון, הקומופוזיציה והצורות שלה.

ליסה גולדמן טוענת שתל אביב חיה בבועה. המעבר שלי מחיפה, עיר הולדתי, לתל אביב לא הפכה אותי לחלק מהבועה, משום שבחרתי זווית אידיאולוגית לחלק מהטקסטים שלי, זווית כזאת הממקמת אותי בשמאל הרדיקלי. המהפך שהחשיבה השמאלית הצליחה להפוך למטבע פוליטי בתל אביב. מפלגת "עיר לכולנו" נכנסה עם ארבעים אחוז ממועצת תל אביב וכמעט הדיחה את חולדאי מראשות העיר. זאת המהות של העבודה שלנו, להצליח לחבר בין עולם תרבותי לבין עולם פוליטי ואין זאת בועה. זאת חשיבה מתוכננת על ערכים, נטיות וזהות שמתוכה ייצרנו קהל שמתאים למסרים פוליטיים כאלו.

תל אביב יכולה לשמש דוגמא לחיים העשירים, ההדוניסטים והמנוונים של האליטה שבונה את מגדליה ללא מפריע ושולטת בכוסברה שנכנסת לעזה. אבל חיים אלו לא כוללים כוחות חברתיים ומגוונים באוכלוסיה שרוצים לראות מנהיגות אחרת וסדר יום תרבותי שונה. סדר היום החברתי של רבים מהיוצרים בתל אביב מביא לאוונגרד שיכול לצמוח הרבה מעבר לגבולות תל אביב. הוא יכול להגיע ליפו ולשתף פעולה נגד הגירוש של התושבים הפלסטינים שכבר סבלו גירושים בעבר. הוא יכול להתחבר לתושבים המנושלים המזרחים של כפר שלם ולצאת נגד העברת אדמות השכונה למגדלי עשירים. החשיבה על היחסים המורכבים בין המטרופולין לבין השוליים בישראל אסור שיתמקם רק בגדר ההפרדה. המאבק החברתי והמאבק לשנות את אמצעי הזיהוי, הזהות וההזדהות של ישראל הם מאבקים חשובים ולעיתים גם בשולי המטרופולין. אדוארד סעיד המנוח כתב על צמיחת אינטלקטואלים שחורים וערבים בערים גדולות וכך הוא מתאר את תנועת הכוח: "יחידים וקבוצות, הנמצאים מחוץ למבנה שולט ובתוכו, הם שמובילים את ההתנגדות אליו "

 [[Edward D. Said. 1993,  Culture and Imperialism. New York: Alferd. Knopf. Inc. Chapter 3. Page 239

אסור לתפוס את תל אביב כמקשה אחת עלינו לבדוק היטב מי הם הזרמים המתרחשים בשולי המטרופולין בכדי להבין מיהו האחרון שיהפוך ראשון ומיהו הראשון שיהפוך אחרון.

הרבה מהפעילים לשינוי חברתיים לא מצליחים לייצר חזון משותף שממנו הם יוכלו לשאוב כוח לפעילות. הרבה מהם מתייאשים. הפריבילגיים בהם נוסעים לחו"ל ואלו שפחות פריבילגיים נשארים בישראל ומחפשים להתמסד בדרכים שונות. אובדן החזון העתידי המשותף בתוך ישראל-פלסטין החל קודם כל בתרבות שלא הצליחה לחרוג מהדמיון הלאומי שלה. הפתרון של יצירת חזון משותף תוך כתיבת שירים, סיפורים, או יצירת אמנות פלסטית וכד' אינו יכול להביא לפתרון מיידי בדמות הסרת הסגר על עזה או חופש תנועה בתוך השטחים הכבושים. אבל היצירה, גם היא נעשית בתוך גטאות אמנותיים ישראליים, יכולה להביא לכוח יצירתי לבניית חזון משותף. איך אנו מדמיינים את המדינה הדו-לאומית? איך אנחנו יוצרים את המדינה האחת? מה יהיו מוסדותיה? איך אפשר ליצור חיים קהילתיים משמעותיים שיהיו גם ישראליים וגם פלסטיניים מבלי שנוכל קודם להקריא שירים שתורגמו לעברית וההפך?

אריאל הפכה לנקודה פוליטית משמעותית וחשובה במלחמה על הצורך להתנגד למשטר ההפרדה. אך העמידה על גבולות 67' היא עמידה בעייתית כשהיא לא מצמיחה נקודות התנגדות נוספות. חשיבה חברתית חדשה שנוצרת בתוך התרבות יכולה להביא גבולות אחרים שמתוכם ייצאו מאבקים של האמנים לשינוי חברתי. תנועת "אחותי" עובדת מרחוב מטלון 70, קרוב לביתי בדרום תל אביב. מתוך המקום הקטן באחד מהאיזורים הקשים במטרופולין, התנועה מפליגה לפרויקטים בעיירות פיתוח ובכפרים ערבים. כתיבה, יצירה והשמעת קול משותף של נשים מתוך העמדה של הפמיניזם המזרחי ויוצרת חזון אחר. הספר "לאחותי, פוליטיקה פמיניסטית מזרחית" אחד מהפרויקטים שהובילה התנועה בעריכת שלומית ליר, כבר משפיעה על צורת החשיבה של הפמיניזם. והרי אי אפשר לתאר משטר דמוקרטי ללא ביעור של סקסיזם, שוביניזם ומיזוגניה. השמעת הקולות המושתקים היא שינוי. נכון באותו זמן מצטברים שינויים שמרעים את מצב הנשים. אבל שינוי רחב יותר זקוק לספרים, למטפורות כאלו.

נכון, עדיין לא נוצרו נקודות פוליטיות חברתיות ורוב המאבק של הפוליטיקה עסוק בשאלת 67', כאילו אינם שתי משטרי הפרדה הפועלים ביחד אחד לצד השני. אי אפשר לתאר את ההשתקה של מרבית הציבור שמצבו הכלכלי וחברתי מדרדר, מבלי להבין את הכוח של הלאומנות האנטי-הערבית. בכדי לפרק את קשר הגורדי בין לאומיות ואתניות ודת ולייצר עמדה פוליטית חדשה אנו זקוקים ליצירה חדשה. בוא נכוון את הזרקור של הדיון לכוונים אלו. העתיד לא ידוע, ישנה יצירת שולית אבל מתריסה ובעלת חזון אחר. בוא נשאב את כוחנו לא רק מההיסטוריה הנוראית של חורבן, אלא מתוך העתיד המופיע אלינו בתוך טקסטים. משם אפשר לשאוב כוח אדיר ורעיונות נפלאים ליצירת הווה מחודש.

בכפר שלם הרוס ובגירוש יפו / מתי שמואלוף (מתוך "למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים, הוצאת נהר ספרים, 2010).

 

 

אַתְּ שׁוֹמַעַת אִמִּי

חֻלְדָּה לְבָנָה שְׂבֵעָה

שִׁכְנְעָה אֶת הַמְּפַקֵּחַ

לֶאֱכֹל בְּיַחַד עִם הַקַּבְּלָן

לְהַאֲכִיל אֶת הַפּוֹלִיטִיקַאי

לִשְׁכַּב עִם הַשּׁוֹפֵט

וּלְשַׁטֵּחַ אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה שֶׁל הָאֲנָשִׁים.

חֻלְדָּה גְּדוֹלָה, אִמָּא, אֲנִי נִשְׁבָּע שֶׁרָאִיתִי אוֹתָהּ נוֹגֶסֶת בַּהֲרִיסוֹת

בְּתֵאָבוֹן, וְהַפְרָשׁוֹתֶיהָ הֵן הַתַּרְבּוּת אֲשֶׁר

אוֹכֶלֶת וְלֹא שְׂבֵעָה לְעוֹלָם.

וְלָמָּה אֲנִי מְסַפֵּר לָךְ אֶת כָּל זֶה, יַא אִמָּא,

אוּלַי כִּי אֲנִי מַרְגִּישׁ  שֶׁזֶּה לֹא יָכֹל כָּכָה לְהַמְשִׁיךְ

צָרִיךְ לַעֲמֹד בְּיַחַד

מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת.

אַתְּ צוֹדֶקֶת אִמָּא

אֲנַחְנוּ לֹא חֻלְדּוֹת

אֲבָל הַסִּימָנִים עַל הַגּוּף

הַהֲרִיסוֹת בָּעֵינַיִם

כְּבָר עָבְרוּ לְבִתִּי

אֲשֶׁר שׁוֹאֶלֶת אֵיךְ לֹא

עָשִׂינוּ כְּלוּם.

11 תגובות to “מוּל הַחֻלְדָּה וְלִצְעֹק אֶת כְּאֵב הַנְּגִיסוֹת”

  1. - Says:

    רעיונות מעניינים
    תרגום קלוקל

  2. יואב Says:

    הבעיה של האמנות התל אביבית, בואו נקרא לזה כך (למרות שיש אמנות גם במובלאות אחרות, כדוגמת ירושלים), זה שהיא חדלה להיות רלוונטית. יש לכך כמובן סיבות רבות, סיבות ש"גדולות מאיתנו" שקשורות בתרבות ובטכנולוגיה בעת הזו וברובן לא ניתן להאשים כמובן את היוצרים עצמם, אבל כמתבונן מהצד עושה רושם שהאמנות התל אביבית גם איבדה את הרצון להיות רלוונטית.
    היא או התייאשה כמו חלק מהבלוגרים (כל אמני ה"אינדי" ששרים באנגלית ומנסים לקיים סצינה כאילו הם בניו-יורק או בלונדון, אלא שהם עמוק בישראל) – ובהקשר זה זכור לי הפוסט של גיאחה מ"עונג שבת", הבלוג המוביל לכל הטיפוסים האלו, שבו הוא מקונן על כך שהפוליטיקה הרסה לו את ההופעה של דבנדרה ולכן הוא עצוב; או שהפכה להיות "רדיקלית" ומראש לא מדברת להמונים (אמנות מיצג, שירה וכיוב' אמנויות שאינן "נגישות" לקהל הרחב מעצם טיבן – שפת הסתרים בה הן נכתבות ומתקיימות; זו פשוט אינה אמנות פופולרית – ממתי אמני מיצג ומשוררים משפיעים על המרחב שאינו "המרחב האמנותי" עצמו? זו במידה רבה "אמנות לשם אמנות", או אמנות לאמנים. פשוט חסרת תכלית מראש, ולכן היא גם מתנהגת ככזו נראה).
    לפני כמה זמן הופיעה באולפן ליגת האלופות להקת אלמנה שחורה. גברים מבוגרים שעדיין משחקים בלהיות להקת מטאל מצועצעת (ואני מתכוון לכך במובן החיובי של הביטוי). מה שהפתיע אותי לגלות זה שדווקא המטאליסטים האלו, בנים לז'אנר הכי האסקפיסטי וההדוניסטי ביותר שהיה במוסיקה שלפני המצאת הסמפלר, שחוגג את האינדיבידואליזם והשואו-אוף של הסולו, מתעסקים בחומרים שלהם בקיום הישראלי הפוליטי. אפשר לבקר את הטקסטים הכמעט ילדותיים שלהם (אני מצאתי בכך משהו נחמד, אופטימי), הם וודאי אינם משוררים, אבל הם עוסקים בכך. אלמנה שחורה הם מבוגרים שמשחקים אותה בלהיות להקת רוק, שעדיין לא ויתרו על החלומות שלהם שיהיה טוב, אבל איפה הדור הצעיר?
    עם כל הכבוד למתי שמואלוף, איפה נושאי המגבעת של היום? (תשובה אפשרית: בגופו של רייסקינדר) איפה גל אוחובסקי ואיתן פוקס הבאים? איפה העוזי וייל של הצעיר? איפה הילל מיטלפונקט החדש? פאק, איפה חנוך לוין של הדור הזה? אם ניקח "ואלס עם באשיר" ואת "אם יש גן עדן" – שתי יצירות שמבלי להיכנס לדיון על תוכנן, עסקו בפצעים פתוחים של החברה והשפיעו על השיח הציבורי הרחב – הרי שגם הן נוצרו ע"י בחורים מבוגרים ועסקו באירועים פרה-היסטוריים למי שחי בקצב האינטרנט.
    אני אופטימי בנוגע לחברה הישראלית, אבל לא בטוח שאני אופטימי בנוגע לאמנות. בכלל, יש משהו נורא פסימי ואפילו ילדותי בלהיתלות באמנות שתציל את חייך במקום להציל אותם בעצמך.

    • יואב Says:

      ועוד משהו בקשר לנקודה האחרונה: פתאום אני שם לב שמי שתלה את עתיד המדינה באמנות הוא האמן עצמו ולא הבלוגרים. האין זו התנהגות של איש מכירות? הדוד מאמריקה מודאג מחוק הנאמנות והוא מציע לו בתמורה את גרילה תרבות, כמו אקמול לחולה סרטן. אם יש תקווה לקיום הדמוקרטי בישראל, הפתרון חייב להיות בפוליטיקה. האמנות יכולה ללוות את הפוליטי ולעזור לנסח את הקולות, היא אינה תחליף ממשי עבורו. בשביל פוליטיקה לא צריך יצירה חדשה, אם קיים קשר הכיוון הוא הפוך (ולא יכול להיות אחרת).

    • עדו Says:

      מובלעות ולא 'מובלאות'

  3. עובד קבלן Says:

    בתור עובד קבלן שעובד בפ"ת, יש לי הרבה חברים שעובדים כשומרים בת"א, לא ראיתי שהתנאים והשכר שלהם גבוה משלי. איפה הבשורה שהייתה אמורה לצאת מת"א? לפני הבחירות לעיריית ת"א דיברתי עם תמי זנדברג והיא הבטיחה לי שעיריית ת"א תעסיק ישירות את עובדי הקבלן שלה (קרי, השומרים והמנקות). לא מזמן הלכתי לעירייה וראיתי עובדים מטעם חברות שמירה. אז איפה פה התיקון הפוליטי והחברתי שהיה אמור להיות בת"א עקב פריחת הסצינה התרבותית?
    אגב, ואח"כ מתפלאים למה המעמדות הנמוכים לא מתחברים למר"ץ?

    • עדו Says:

      אה, מר"צ עומדת בראשות עיריית ת"א ? טוב לדעת.
      תראה, אני מוכן לקבל הרבה ביקורת על השמאל (ויש שיטענו שמר"צ היא בכלל לא שמאל אלא רק חד"ש, שיהיה) הנקודה היא שנמאס לי שכל דבר מלבישים על ה'שמאל' הזה אם או בלי קשר למציאות.
      רק לדוגמה, הימין הצליח בצורה פנטסטית להפוך את ההתנתקות לפעולה של השמאל למרות שאפילו בימין עדיין שרון פינה את גוש קטיף ולא יוסי ביילין (אל תדאג, זה עוד יגיע).

  4. עובד קבלן Says:

    מר"צ נמצאת בקואליציה, לא? האם היא דרשה העסקה ישירה? האם היא דרשה פקחים עירוניים שיבדקו את תנאי העובדים במקומות עבודה פרטיים?

  5. הומניסט Says:

    אני לא מסכים בכלל לתיאור של הבעיה בישראל. להיפך, להיפך: ישראל היא התרופה לבעיה. הבעיה היא שאין הסכמה בעולם על זכותו של העם היהודי לעצמאות מדינית ולביטוי עצמי במולדתו, למדינה יהודית-דמוקרטית, בדיוק כמו כל מדינה אחרת עם רוב לאומי ומיעוטים בצידו. ולכן ההתנגדות האינסופית והמתישה לקיומנו כאן, המלחמות המרושעות נגדנו מצד כל מדינות ערב, לכן הבוז ללאומיות היהודית וחינוך מילדות לשנאה כלפינו, לכן הניסיון המתמשך לדיסקרדיטציה ולשלילת הלגיטימיות של הציונות ושל המוסריות של העם היהודי, אחרי דורות של השפלה מצד הנצרות והאיסלאם, אחרי האנטישמיות הרצחנית המודרנית בפוגרומים ובקטסטרופה הנאצית בשואה. למה לקרוא לישראל 'ישראל-פלסטין'? האם אין לגיטימיות למדינת ישראל? ואל תבואו לנפנף בכיבוש, כי אנחנו מדברים על מדינת ישראל בגבולות הקו הירוק. גם אני נגד כיבוש תוקפני, ונגד ההתנחלויות והסיפוח כמצב קבע של אפרטהייד. אבל לא נגד כיבוש כמצב זמני מתוך הגנה עצמית, עד לחלוקת הארץ והסכם שלום שיסיים את הכיבוש ויסיים במקביל גם את האיום הקיומי שלנו והשנאה כלפינו. ועל איזה כיבוש בעצם מדברים? האם יסודה של מדינת ישראל מלכתחילה, במלחמת העצמאות, בחטא ? בשום פנים ואופן לא. חטא הוא להתייחס אליה באופן כזה. זוהי רשעות המתחפשת לדאגה ול'צדק'. למה לדבר על הדברים הרעים של ישראל כאילו הם מובנים מאליהם, ולהציע להם תרופות של 'גרילה תרבות' מלאת פוזה, פוזה של "פואטיקאים" -פוליטיקאים של השירה, לפני שמבררים האם תופעות הלוואי של התרופות הן לא הרבה יותר מזיקות מהמחלות שאותן הן אמורות לרפא? הרי כל הדיבור האנטי-ציוני הזה מבריח כל בר דעת שעיניו בראשו, וכל אדם שפוי המחפש צדק אמיתי ומאוזן שפשוט סולד מהרטוריקה השחצנית והמדושנת הזאת. היא כל כך חד צדדית ומגמתית בתיאור המציאות, בתיאור גורמי העוול לסוגיהם, וכמו עלוקה אינטלקטואלית מתנפחת ומתנפחת בגאווה של 'רדיקליות' מגוחכת, ומתהדרת בדם שהיא מקיזה ממדינת ישראל שלנו. לכו תבררו עם עצמכם איך זה שכל כך הרבה אנשים מוסריים וטובי לב לא מקבלים את דעתכם ומטילים בספק את כושר השיפוט המוסרי שלכם ואת האינטגריטי, ואת הדיאלוג וההקשבה שכל כך חסרה לכם, בהיפך המוחלט מהפוזה. כי לדבר ולהקריא שירים רדיקליים שבלוניים ברכטיאניים צפויים מראש וחסרי מורכבות, מתוך מגאפונים זאת לא בעיה. הבעיה היא לנסות להקשיב מה כל כך מפריע לאנשים ששומעים אותכם. ועד שלא תהיו יותר צנועים וקשובים אתם תמשיכו להישמע כמו התועמלנים של סטאלין בימיו הגדולים. מוסף השירה של פראבדה.

    • נועם א"ס Says:

      אתה עונה לעצמך ומתעלם מהתשובה שאתה נותן.
      המדינה היהודית-דמוקרטית התקבלה בהסכמה רחבה מספיק בקרב העולם בכלל והשמאל העולמי והמקומי בפרט.
      – כל זאת עד שהוכיחה (כן, דרך 43 שנות כיבוש "זמני") ששטחים, אימפריאליזם וכוח עדיפים מבחינתה על לגיטימציה (למעשה, היא הניחה, כמו כל ישות לאומית על גבול הגזענית שאיבדה את הפרופורציות, שכל מעשה שלה, וכל ביטוי מעשי של האינטרסים שלה יזכה ללגיטימציה שמימית, רק בגלל שהיא זו היא, ו"האויב" הוא "האויב").
      המדינה היהודית-דמוקרטית בתוך גבולות הקו הירוק עם רוב לאומי ומיעוטים בצידו, הייתה זוכה בלגיטימציה כזאת, ואפילו זוכה בה מחדש לאחר נסיגה, אלמלא המדינה היהודית-דמוקרטית לא הייתה הופכת את הנסיגה הזאת לבלתי אפשרית, מה שאומר שכעת יש לנו מדינה יהודית-דמוקרטית עם רוב לאומי ומיעוטים בצידו, אשר בה הרוב אינו רוב והמיעוטים אינם מיעוט.
      כעת נסח מחדש את הבנותיך לגבי המדינה היהודית-דמוקרטית: כמה יהודית מול כמה דמוקרטית?
      או שכמובן תמשיך לדבר עם עצמך ועם ה"רוב" (היהודי, היהודי כמובן) על "שחצנות שמאלנית", נאצים, גיליונות פראבדה, פוגרומים ומה שאתה לא רוצה.

  6. הומניסט Says:

    קודם כל לגבי דבריך המזלזלים על הזכרת נאצים ופראבדה ואנטישמיות: האם זה שונה מהשימוש מלא הפאתוס במילה כיבוש? אכן, יש כיבוש בשטח, ואין לטשטש ולהתעלם ממנו. לכן אני לא מזלזל ממי ששב ומזכיר אותו למי שמנסים להתכחש. אבל יש והיו גם נאצים שרצחו שישה מליון מבני עמנו רק לפני דור אחד, ושתעמולת השיטנה הערבית והמוסלמית מאז הקמת המדינה לא שונה מהם כל כך, והיתה עיתונות קומוניסטית שמאלית אדירת מימדים משך כל המאה העשרים שחינכה בתעמולת שקרים ובדיסאינפורמציה המוני אדם לדעות ניפסדות, תוך כדי רטוריקה של צדק אוניברסלי. גם מזה אסור להתעלם ואין לזלזל בכך, כי מי ששוכח את ההיסטוריה נידון לחזור עליה בעצמו, וכוחות השקר לובשים את בגדי המלך שלהם בכל דור ודור.

    ועכשיו לעניין 'המדינה היהודית-דמוקרטית': אני לא מתעלם מהתשובה שאני נותן. אני מציג בדיוק את ההבדל בין השמאל הציוני לבין כל סוגי האנטי ('פוסט') ציונות, המכוונים בכל דבריהם לשלילת הלגיטימיות של מדינת ישראל מלכתחילה, בעודם מדברים לכאורה רק על השאיפה לסיום 'הכיבוש'. הרי אמרתי במפורש שאני נגד ההתנחלויות, שהן מעשה אנטי דמוקרטי, אנטי הומאני ואנטי ציוני בעיני, כי הן מחריבות גם את הזהות הדמוקרטית והמוסרית של ישראל, וגם את הרוב היהודי והזהות היהודית שלה. בהתנגדות לרעיון הלאומני של חסידי 'ארץ ישראל השלימה' אני מסכים איתך לגמרי.
    אבל מנקודת מוצא של הלגיטימיות והצדק העקרוני שבציונות. שים לב לניואנסים, כיצד מבטאים את העמדה ההומניסטית באופן מאוזן. מה האחריות של הערבים והפלסטינים להתהוות המצב האומלל הזה (ואני מאמין, אולי בניגוד ליאוש שבדבריך, שלמרות 43 שנות הכיבוש הישראלי, הוא אכן זמני, ובהצעה ריאלית של פיוס בין העמים והפסקת האיום הערבי הכולל על חיינו כאן תהיה ותיכונן ותגיע חלוקת הארץ).

    האם מתי שמואלוב למשל חושב שמדינת ישראל בגבולות הקו הירוק בלבד היא לגיטימית ומוסרית וצודקת? אני די בטוח שלא. אשמח כמובן להתייחסותו הישירה, אבל מאינסוף תגובות והתייחסויות שלו ומסגנון הדיבור שלו על 'ישראל-פלסטין' אני מקבל את הרושם שהוא במפורש אנטי ציוני, וחושב שמדינת ישראל קמה בחטא כבר במלחמת העצמאות ולא בששת הימים, כי הציונות עצמה היא 'תנועת כיבוש קולוניאליסטית' מרושעת שגזלה את כבשת הרש הערבית ולכן הצדק עם הפלסטינים והאמנה האידאולוגית שלהם, ועם טענות החמאס על 'הכיבוש הציוני' בכל שטחי 'המולדת הערבית' (שכמובן לא נכבשה על ידם מעולם, הם הרי כנענים אוטוכטוניים….). אדרבה, נראה אותו מתבטא על כך ישירות.

    אני חושב שבגלל שהמון אנשים מרגישים את הסבטקסט הזה מתחת למעטה הדיבור על 'הכיבוש', הם כמוני לא קונים אותו כמדריך לצדק ומוסריות ולא מזדהים עם מתי ועם חבריו, מכיוון שאין כאן יושר אלא מניפולציה. מנצלים את המומנטום של התנגדות רבים מהציבור למפעל ההתנחלויות (הציבור בשמאל הציוני) כדי לרמוז בכל הזדמנות על העוול שבעצם קיומה של המדינה היהודית הקטנטנה, היחידה בעולם, המוכנה לחלוקת הארץ תמורת שלום אמת אך המותקפת בדה-לגיטימציה אינסופית ע"י כל העולם הערבי וכל השמאל העולמי, בתזזית שאין בה שום יושר אלא סתם היטפלות לחלש.

    לחלש?! כן, לחלש, ולא ל"גוליית" שמנסים להציג אותנו. אנחנו כאן החלשים באמת, בראייה גיאופוליטית וכלכלית וצבאית וטריטוריאלית לאורך שנים, אנחנו המאויימים באמת ונמצאים בסכנה עמוקה ומתמידה, ולא הערבים. שישה מיליון יהודים (!) מול 300 מליון ערבים שרוצים לסלק אותנו ומחכים לשעת הכושר. זה מוכח בכמה וכמה מלחמות. הפלסטינים משלמים מחיר כבד וכואב על חוסר האמפתיה שלהם לזולת, על חוסר ביקורת עצמית וחוסר בהתבוננות אמפתית אל מעבר לפופיק שלהם, על האגוצנטריות וחוסר הקשב לצרות של אחרים, במקרה שלנו זה לשואה, בחוסר קשב לסיפור לאומי של אחרים – במקרה שלנו זה התנ"ך, הסירוב שלהם להסתכל ולהתחשב בהיסטוריה, ובמציאות הריאלית שפוגשת אותם באטימותם. הם והעולם הערבי כולו חיים באיזה עיוורון כלפי האחר, בדיוק כמו שהמתנחלים היהודיים בשטחים חיים בעיוורון ואגוצנטריות דומה. אז הם ניתקלו בקיר וחטפו מכה איומה, אנושה, אבל זה לא עושה אותם צודקים ויפי נפש. בדיוק להיפך! הם שילמו ומשלמים עד היום על כך שהם והעולם הערבי בכלל אינם מוכנים להכיר בסבל היהודי וזכויות האדם והלאום של היהודים ובהגדרה העצמית שלנו כעם- הרי הם ממשיכים בעקשנות להסתכל עלינו כעל דת בלבד, ורצוי- דת תחת מגפי האיסלאם העולמי ובודאי המקומי, בכל רחבי 'דאר אל אסלאם', של המזרח התיכון. (אגב, האם יש אפשרות לחשוב על מספר סמלי של התנחלויות יהודיות שיושארו בתחומי פלסטין כמיעוט יהודי, במסגרת הסכם שלום ועם פיצוי על שטחים, או שזה עוד אחד מהלאוים של חרטום, מהנושאים בטאבו, שאין להזכיר אותם בכלל?)

    בכל אופן אני חוזר שוב: אני בעד צדק, בעד מדינה יהודית-דמוקרטית, ואני מקווה להצלחת הרעיון הזה, לצידה של פלסטין דמוקרטית, ואני מאמין ומקווה שתקום בימינו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: