באחד הימים בשבוע שעבר נכנסתי למשרד של היידמרי קופף, המזכירה של המכון שבו אני נמצא כרגע, והיא נראתה לי קצת עצובה. שאלתי אותה מה שלומה, ובאופן לא טיפוסי לאשה צפון-סכסונית, היא אמרה ששלומה לא טוב, והתחילה לדבר בלי הפסקה. אחר כך הלכנו לקנטינה של בית העירייה והיא המשיכה לדבר – בסך הכול כמעט שעה וחצי.
אני אוהב את היידמרי. אף על פי שהיא נולדה בכפר קטן בהרי הָהרץ, ולמרות שהיא בלונדינית, יש בה משהו שמזכיר לי את נינה האגן – שילוב של פתיחות וחספוס אורבני שלא רואים הרבה בעיירה הזאת, המאוכלסת בעיקר בתיאולוגים לותרנים וחוקרות מוח. מתברר שהחיים לא מחייכים אליה בזמן האחרון. הבוסית שלה, מנהלת המכון, דורשת לאחרונה לחזור לכתוב אימיילים בנוסח הפנייה הרשמי, "פרופ' ד"ר ו' המכובדת מאוד", ולא סתם "פרופ' ו' היקרה". היידמרי – שגדלה באווירה המשוחררת של פוסט-68' – מתקשה איכשהו להתרגל, מה שגרם לחיכוכים יותר מפעם אחת. אבל זה לא הכול. יש לה בעיות בזוגיות, בעיות כלכליות (כסוציאליסטית, היא מאשימה את מרקל ובעלי ההון ולא את המהגרים), אבל בעיקר יש קצת בעיות עם הבן שלה.
מתברר שכבר לפני כמה שנים, הוא התחיל להבריז מבית ספר יותר מהנורמה. הוא הסתובב בחבורות של ראפרים, ואחת המורות העלתה את ההשערה שהוא משתמש בסמים. ואז הוא עזב את בית ספר, והיחסים ביניהם ממש הידרדרו. בזמן האחרון דברים השתנו, והוא דווקא נעשה הרבה יותר נחמד ואדיב כלפיה. אבל יש משהו אחר שמדאיג אותה. הוא הפסיק לגמרי לשתות, אפילו בירה (!), והפסיק לאכול חזיר (!!). בקיצור, מסבירה היידמרי, הוא אומר שהוא מתקרב לדת, והולך כל יום למסגד.
מה?
מה???
Was hast du gesagt?
כן, היא מסבירה, הוא חיפש את עצמו ומצא את התשובה באיסלאם. והיא אמנם שמחה שהוא נעשה יותר נחמד אליה, אבל היא חוששת שהוא מקצין, כי מסתובבים כל מיני טיפוסים במסגדים.

טרור בגרמניה, בימים טובים יותר
כל זה מתרחש על רקע איזו חרדת טרור איסלאמי לא מוגדרת, שמלובה על ידי עיתוני הימין והמרכז. זה עוד אחד מאותם איומי טרור לא ממוקדים שמתפרסמים מדי פעם, ומבטאים בעיקר את החמקמקות וחוסר ההגדרה של הדבר הזה שנקרא טרור, כפי שתיאר זאת היטב ז'אן בודריאר. אתמול פורסם שהבסיס לכוננות הוא "מזימה" של אל-קאעדה לעשות פיגוע ברייכסטאג. אני חייב לציין שזה לא ממש עשה את העניין יותר ברור. לפוצץ את הרייכסטאג? אני יודע ששום דבר לא בלתי אפשרי, ובכל זאת ה"מזימות" המופרכות האלה שמפרסמים ארגוני הביון כל כמה חודשים נשמעות תמיד אינפנטיליות לגמרי, כמו איזו מזימה של גרגמל נגד הדרדסים.
בכל מקרה, הפרשה עם הבן של היידמרי, גם אם היא לא לגמרי טיפוסית, חיזקה בי תחושה מסוימת לגבי הדבר הזה שנקרא "הטרור האיסלאמי" וגם "האיסלאם הרדיקלי" (עם כל ההבדלים ביניהם). ההנחה הבסיסית ביותר של הדיון ב"הטרור" היא תמיד שזה משהו "משם"; תוצר של מנטליות זרה ומאיימת. כדי להבין את המנטליות הזאת צריך לכאורה לגייס כל מיני מומחים לאיסלאם שיכולים להסביר את עולם המושגים הדתי-אוריינטלי-פרימורדיאלי שמוליד את התופעה הזאת. גם אנשים בשמאל מנסים בדרך כלל להסביר שההחלטה של אנשים צעירים לצאת לפעולות התאבדות היא תוצר של המציאות הבלתי נסבלת בחלקים המוזנחים של העולם, מציאות שאנחנו לא יכולים אפילו לתפוש.
אבל הטרור הוא לגמרי לא זר לנו. ואני לא מתייחס כרגע לזה שכמה מראשי ממשלת ישראל היו בעברם טרוריסטים. אני מתכוון שהטרור הוא בכלל לא משהו ששייך למנטליות המוסלמית או לחברות טרום-מודרניות כאלה או אחרות. הטרור הוא סגנון חיים, סגנון חיים רומנטי שנולד למעשה מתוך אותם מקורות תרבותיים שרובנו חיים לפיהם. מבחינה מסוימת, כל העניין הזה של האיסלאם הרדיקלי הוא לא יותר מטרנד של צעירים משועממים, כמו הרבה טרנדים אחרים.
- אמיל אנרי זורק פצצה בקפה טרמינוס בפאריס. שם זה התחיל
אם נסתכל על הטרוריסטים המוקדמים – למשל אמיל אנרי, "הטרוריסט הראשון", שפוצץ את קפה טרמינוס בפריס, או ליאון צ'ולגוש שרצח את נשיא ארה"ב ויליאם מקינלי, או אוגוסט וייאנט שניסה לפוצץ את הפרלמנט הצרפתי, נראה שמדובר ברומנטיקנים, אינדיווידואליסטים אחוזי קדחת שביצבצו בתוך התסיסה האורבנית של המטרופולינים התעשייתיים. חלקם היו יכולים להיות אמנים או מין היפסטרים, אבל נהיו טרוריסטים.
אז זה בעצם המקור של הטרור. זה כמובן לא אומר שמה שהיה אז הוא נכון גם להיום. אבל אם נסתכל על כמה מהאירועים של השנים האחרונות, נראה שלגמרי כן. תסתכלו למשל על התמונה של הטרוריסטית הזאת והחבר שלה, שהופצה על ידי ארגון טרור צ'צני אחרי הפיגוע ברכבת התחתית במוסקווה במארס השנה. זאת אסתטיקה ברורה של בוני וקלייד, או אפילו של טרנטינו. זה די ברור, וסליחה על ההשטחה, שהיא נהייתה טרוריסטית כי זה מגניב. אבל לא רק בצ'צ'ניה הרחוקה: גם סרטי המתאבדים של החמאס או גדודי חללי אל-אקצה מתקופת אינתיפאדת אל-אקצה היו מבוססים הרבה פעמים על פואטיקה די דומה, כפי שהראה יהושע סימון.
או אם ניקח את Farouk1986, הניק של עומאר פארוק עבד-אל-מוטלב, אותו צעיר ניגרי שניסה ללא הצלחה לפוצץ את הטיסה מאמסטרדם לדטרויט לפני שנה. פה ושם הזכירו שעבד-אל-מוטלב הוא בן של מיליארדר, שגדל בלונדון ולמד מנהל עסקים ביוניברסיטי קולג'. בפורום האסלאמי Gawaher.com שבו הוא היה פעיל הוא כתב כל מיני שטויות נגד ארסנל ובעד ליוורפול, למשל זה –
'How can someone get to like Arsenal? I tried to, but no way, I've been to several football stadiums, I must say Highbury was one of the least impressive, a tiny junkyard sought of place in the streets of London, what a pity!'
או חלק אבחנות לגבי החיים החברתיים בקולג' –
First of all, I have no friends… Not because I do not socialise, etc but because either people do not want to get too close to me as they go partying and stuff while I don’t, or they are bad people who befriend me and influence me to do bad things.
בתוך התסכול הטינאייג'רי הזה משתלבת באופן טבעי למדי פנטזיית גי'האד אינפנטלית –
‘I won’t go into too much details about my fantasy, but basically they are Jihad fantasies. I imagine how the great jihad will take place, how the Muslims will win (Allah willing) and rule the whole world, and establish the greatest empire once again.’
התקשורת בדרך כלל מתייחסת לפרטים כאלה כפיקנטריה שלא ממש קשורה לכלום, או כהוכחה לכך שהטרוריסטים מהלכים בינינו ושהאינטגרציה של מהגרים מוסלמים לא עובדת. אבל כל העניין הוא שהיא כן עובדת. אפשר לומר שעבד-אל-מוטלב נהיה טרוריסט בדיוק בגלל שהוא נעשה מערבי. ומה בעצם ההבדל בין התסכול של תלמיד הקולג' הבודד שהחליט להגשים את הפנטזיה שלו ולפוצץ מטוס, לבין כל מיני צעירים אחרים מקולג'ים ובתי ספר במערב שמחליטים לבוא לכיתה עם רובה ולירות לכל הכיוונים? מה ההבדל המהותי בין עבד-אל-מוטלב לבין צ'ו סונג הוי, הסטודנט שביצע את הטבח בווירג'יניה טק ב-2007?

צ'ו סונג הוי מווירג'יניה טק. מה בעצם ההבדל?
ובכל זאת, למרות שמדברים כל הזמן על העובדה שהרבה מהחשודים בטרור הם אזרחים מדינות באירופה או של ארה"ב, נדיר מאוד שיתייחסו לתופעה בתור משהו שדומה להתפרצויות של אלימות רצחנית בבתי ספר וקולג'ים, מה שמכונה בגרמניה "ריצות אמוק" (Amoklauf). ויש לזה סיבה: לשלטונות יש אינטרס להציג את הטרור כמשהו זר, שלא שייך לנו, ולכן צריך לטפל בו באמצעות פצצות ונושאות מטוסים ולא למשל באמצעות פסיכולוגים או תוכניות בטלוויזיה החינוכית. קשה לי להאמין שב"סופר נני" יעסקו במשפחה שאחד הילדים בה מגלה אהדה לטליבאן.
יותר מכל דבר אחר, אני חושב שהרבה יותר מעניין לחשוב על הטרור ככה, כלומר כעל משהו ששייך לתרבות שלנו, מאשר להתייחס אליו כאל איום חיצוני. אבל כדי להיות קונסטרוקטיווי (כי שמעתי שמאשימים את הבלוג הזה שהוא מנסה להיות פרובוקטיווי בכוח), הייתי מציע לשקול את מה שמציע המאמר הזה של ג'ונתן בירדוול ב"ניו סטייטסמן", על אוסמה "Has Been Laden". בירדל אומר את המובן מאליו: שאל קאעדה הוא מותג קול ורומנטי, ושמה שצריך לעשות כדי להילחם בו זה פשוט לחסל אותו, או לשחוק אותו, כמותג. הוא מציע למשל קליפים כמו זה.
ברור שיש בעיות עם הגישה הזאת – אולי דווקא פחות פרקטיות ויותר פוליטיות. אבל צריך לומר עוד משהו לגבי המקום של ישראל בכל זה.כבר נכתב כאן בעבר שהאפשרות שישראלים רבים יהיו מוסלמים תוך כמה עשורים היא לגמרי לא בלתי סבירה. ובכל זאת, בסיטואציה העכשווית בישראל, ברור שאין סיכוי של ממש שצעירים משועממים מראשון או מהקריות יחליטו להתקרב לאיסלאם. מהסיבה הזאת, ומסיבות נוספות, לישראל יש אינטרס מאוד ברור לשכנע את אירופה וארה"ב שהאיסלאם הרדיקלי והטרור האיסלאמי הם לא תרבות נוער מערבית, אלא משהו זר שבא מהמזרח התיכון. ישראל גם די מצליחה בזה, אבל היא לא שמה לב שלהצלחה הזאת יש מחיר: ככל שהתועמלנים של ישראל נוטעים בבורגנים האירופים את החרדה מ"הסכנה האסלאמית" ומדגישים את הפער בין אירופה לאיסלאם, הם מחדדים בו זמנית גם את הפער בין אירופה לישראל. הם משכנעים את האירופי צר המוחין שישראל עצמה היא מקום זר, מטורף, ובטח לא שייך למערב. גם אם "מומחים לטרור" כמו שישראל מייצרת בכמויות הם שימושיים, אף אירופי לא ממש רוצה אותם בסלון שלו ביום ראשון בבוקר, כשהוא שותה תה עשבים תוך כדי זמזום ה"לקרימוזה".
תגים: אוגוסט ויאנט, איום הטרור, איסלאם, איסלאם ומערב, אל קאעדה, אמיל אנרי, אנרכיסטים, גרמניה, הטרור האיסלאמי, הטרוריסט הניגרי, המערכה נגד הטרור, הפיגוע בטיסה מאמסטרדם לדטרויט, טרור, טרור בגרמניה, טרור צ'צ'ני, לאון צ'ולגוש, רומנטיקה
21 בנובמבר 2010 ב- 15:52 |
פוסט מעולה
21 בנובמבר 2010 ב- 16:16 |
פוסט מעניין, ולא הכי מפתיע, אבל נראה לי שהוא סובל מהקושי הנצחי שנובע מהעובדה שאנחנו יותר מתעניינים באדם שנשך כלב מבכלב שנשך אדם.
הסיפורים שמספרים לנו על טרוריסטים שגדלו במשפחות אירופאיות עשירות הם מאוד סקסיים וקופצים לנו ישר לתודעה. גם בישראל זה ככה. טלי פחימה לדוגמא, או הנאדי ג'רדאת (שהייתה עורכת דין "מערבית"). הדמויות הללו מושכות הרבה מאוד שיח, ומעוררות ויכוחים שקיימים למעשה רק בתוך השיח. השאלה האם ג'רדאת באמת הייתה אישה מערבית משוחררת שעשתה פיגוע אידיאולוגי או שהיא אויימה מטעמים שונים ומשונים (כבוד המשפחה וכדומה) הפכה להיות מרכז הדיון. השאלה האם טלי פחימה פועלת על בסיס אמונה ראציונאלית או מתוך חולשה נפשית הטרידה את כל המדינה. כמובן, אפשר לתת שורת סיבות טובות ללמה מחבלים שגדלו במערב "מצליחים" יותר (למשל, בגלל שהסיכוי שלהם להצליח לבצע פיגוע טוב יותר, אחרי הכל, הם מכירים את התרבות בתוכה הם מנסים לפעול), אבל עיקר ההד הציבורי נוצר בגלל שאלו הם סיפורים חריגים.
מרבית המחבלים, שאנחנו אפילו לא טורחים לדעת את השם שלהם (ובוודאי שלא לשים אותם בויקיפדיה) לא גדלו בחברה אותה הם תוקפים. גם אם ישנה תופעה של זליגה אידיאולוגית בין תרבויות העוינות זו את זו (לפחות במסגרת השיח הרווח) האסלאם הקיצוני, כמו תנועות אידיאולוגיות אחרות, הוא לא אופנה או טרנד ספונטני של צעירים, ובוודאי שלא איזו מקבילה חברתית לילדי הפרחים או לתרבות הפנקיסטים. זאת, ולו בגלל הסיבה הפשוטה – האסלאם הקיצוני לא מכוון על ידי צעירים, לא ממומן על ידי צעירים, ולא מנוצל על ידי צעירים. יש מאחורי ה"מותג" הזה הרבה מאוד אנשים מבוגרים ומדינות מבוססות שמקדמות אותו. אם כבר רוצים להשוות, אפשר להגיד שזה משהו כמו קוקה קולה או סיגריות. אולי הרבה צעירים צורכים את המוצרים האלו, אבל לא מדובר בתנועה של צעירים, או בביטוי ספונטני לגיל התבגרות קשה. ההבדל היחיד בין תעשיית המזון המהיר לתעשיית אידיאולוגיות טרוריסטיות הוא שהמטרה (המוצהרת לכל הפחות) של התעשייה הראשונה היא רווח (אני לא לגמרי בטוח מה המטרה של אידיאולוגיות טרוריסטיות, אז אני אמנע מלהשלים את המשפט).
21 בנובמבר 2010 ב- 20:14 |
אני מחשיב את זה שהפוסט לא מפתיע לסימן טוב. כשאתה מתחיל למחזר את עצמך, לכתוב דברים צפויים שכולם כבר יודעים גם ככה, זה סימן שעוד מעט תקבל תקן באוניברסיטה
21 בנובמבר 2010 ב- 22:21
אל תשמח כל כך מהר. בשביל תקן עוד צריך לחדש (אם כי כמובן אין צורך שהחידוש יהיה אמיתי, מעניין או מועיל). המחזור הוא סימן לכך שקיבלת קביעות.
21 בנובמבר 2010 ב- 22:22
צודק.
בשדה אחר, אולי זה אומר שאני יכול להתחיל לכתוב מאמרים פובליציסטיים בהארץ
21 בנובמבר 2010 ב- 18:21 |
אחת הבאזוורדס האהובות עלי בשנים האחרונות היא "שיווק גרילה"
21 בנובמבר 2010 ב- 22:09 |
ובאותו הקשר:
21 בנובמבר 2010 ב- 23:37 |
זה שהטרור הוא לא עניין אסלאמי זה ברור, ובדיוק היום התווכחתי עם מישהי בניסיון להסביר לה שהזיהוי בין הטרור לאסלאם הוא כמו הזיהוי בין מלחמות העולם ופצצת האטום (שהוטלה) לנצרות. אבל זה יותר מסובך מזה. כי מסעי הצלב, למשל, כן היו קשורים לנצרות, לפחות באיזשהו אופן מוצהר, לא?
ולכן, גם אם נחליש את הווליום של ההפחדות, שהן כלי שלטוני ידוע (ואם לא אלקאעדה אז הכימיקלים במי השתייה, יו ניים איט), אני חושבת שהביטול של מה שקורה באסלאם כמגמה קצת מלחיצה הוא מתחסד. כי אם יהיה למספיק מהאנשים האלה מספיק כוח, הם יפעילו אותו יותר. קטונתי מלהבין מה הם באמת רוצים, ואני ממש לא בטוחה שאפשר אפילו לגייס ולהניע מספיק *מוסלמים* (קרי כל מיני כפריים בדרום תאילנד, מלזיה, אינדונזיה, בנגלדש, עומאן ותימן וסומליה ושאר מקומות מוכים שבהם יש בעיקר אנשים פשוטים מאוד) לעשירית מזה. בכל זאת, זו מגמה דתית-פוליטית שיש מאחוריה אתוס של אלימות וארסנלים של נשק. צריך להתמודד עם זה (ורצוי לא באמצעות פצצות; זה לא הוכיח את עצמו עד עכשיו).
22 בנובמבר 2010 ב- 01:12 |
תודה על ההערה יסמין.
22 בנובמבר 2010 ב- 07:10 |
מה זה "אנשים פשוטים (מאוד)"?
22 בנובמבר 2010 ב- 10:35
אנשים פשוטים מאוד זה אנשים שחיים מדולר או שניים ליום, אוכלים תפריט מצומצם, יוצאים מכפרם לעתים רחוקות, עובדים בעבודות קשות, לא יודעים עוד שפה, אין להם אינטרנט, הם לא מתעניינים בביקורת פוסט-ליברלית ועיקר דאגתם היא להתקיים ואולי לשלוח ילד או שניים לבית הספר. כבר כשכתבתי את זה ידעתי שיבוא מי שישחק אותה יותר נאור מהאפיפיור ויתפוס אותי על הביטוי הזה.
אז למען הסר ספק: הפסיכולוגיה של האנשים האלה מורכבת בדיוק כמו של כל אחד אחר, וגם האינטליגנציה שלהם, אבל בגלל תנאי החיים שלהם מעטים מהם, אם בכלל, יהפכו להיות משוררים מפורסמים או מדענים פורצי דרך. אגב, אני מאמינה גם שאנשים שחיים ככה הם בדרך כלל די שוחרי שלום ברמה היומיומית, גם אם תלויה להם בבית על קיר הבוץ תמונה של אלאקצא.
22 בנובמבר 2010 ב- 22:20
א. תודה על ההסבר.
ב. הביטוי הוא כמדומני "יותר קתולי מהאפיפיור", האפיפיור מעולם לא נדרש להיות מודל לנאורות, רק לקתוליות.
ג. סליחה, לא התכוונתי להרגיז (אולי רק קצת).
22 בנובמבר 2010 ב- 02:57 |
הייתה תקופה שחבשתי כובע צמר ירוק, שנראה קצת כמו כיפה מוסלמית מהאלה שחובשים באזור חברון. חבשתי את הכובע כמעט כל הזמן – כי קר בלונדון, והיה לי שער קצר – וכשההורים שלי באו, ראיתי שהם מביטים בדאגה משהו בכובע. בכל ארוחה אבא שלי הציע לי בירה או יין, וכשסרבתי בנימוס (לא התאים לי) ראיתי שהחרדה בעינים גוברת.
בכל מקרה, ג'ונתן רבן כתב אחרי 11 בספטמבר כתבה ארוכה בניו יורקר שמשתלבת יפה במה שאתה כותב כאן. זו היה מאמר הדבר הכי מעניין שנכתב על האירוע ההוא
http://www.newyorker.com/archive/2002/02/04/020204fa_FACT
22 בנובמבר 2010 ב- 11:17 |
מהפיסקה האחרונה אני מבין שבאירופה ואמריקה מתסכלים על ישראל כמו שאנחנו הסתכלנו על צד"ל נכון?
22 בנובמבר 2010 ב- 11:20 |
השוואה מעניינת, ודי מדויקת לדעתי
23 בנובמבר 2010 ב- 22:24 |
לא ניתן לנתק את הטרוריסטים האנרכיסטים מסוגו של ליאון צ'ולגוש מן האידאולוגיה שלהם. לא היה מדובר בסתם רומנטיקנים משועממים, אלא באנשים עם אידאולוגיה מסוימת שלא הייתה עניין פרטי שלהם. באופן דומה, את הטרוריסטים הפועלים בשם האסלאם אי-אפשר לנתק מן האידאולוגיה שלהם. חזון הג'יהאד של המחבל שציטטת אולי היה שטחי וילדותי ואולי היה דומה בכל מיני מובנים לחזיונות שווא של צעירים אחרים, אבל בכל זאת הוא היה חזון של ג'יהאד אסלאמי, והוא ינק ממקורות איסלאמיים רדיקליים.
זה נכון, שתרבות או חברה אינן יכולות להיות מקרה פרטי ומנותק. התרבות המוסלמית לגווניה נותנת ביטוי לתכונות וצדדים של האדם בכללותו. הטרור שמפעיל האסלאם (אגב – הרבה פחות במערב והרבה יותר בארצות מוסלמיות) אינו משהו שייחודי רק למוסלמים. נטיות אנושיות בסיסיות (כמו הנטייה של צעירים לאלימות) לובשות את צורתן הייחודית במסגרתו.
על אותה דרך אפשר לדבר על "שוביניזם באסלאם", מבלי לטעון בכך שבכל העולם הלא-מוסלמי שיוויון האשה הוא מוחלט, וגם לא שבעולם המוסלמי, בכל זמן ומקום, הנשים מדוכאות כולן.