הליברל: קווים לדמותו

ארצות הברית של אמריקה, גם בעידן אובמה, היא לא אומה פופולארית במיוחד. בדרך כלל נהוג להאשים בכך את הבורות והנחשלות של האמריקאים שחיים ב"אמצע", לא בניו יורק או בבוסטון, וגם לא בסן פרנסיסקו או בסיאטל, אלא בקנזס, טקסס ויוטה. אלה האנשים ששלחו את ג'ורג' וו. בוש לבית הלבן ואולי גם יעיפו משם, בסופו של דבר, את ברק אובמה.

אני אישית, מאז הגיעי הנה, טרם נתקלתי ברפובליקאים, לפחות לא כאלה שמצהירים על עצמם ככאלה. באוניברסיטת קולומביה, מטבע הדברים, אני מוקף בילדים טובים ממסצ'וסטס או מקליפורניה. רובם אינם רק ילדים טובים אלא גם אנשים טובים, אבל יש גם כאלה שלא. למעשה, ביחס לאחרונים אני אט אט מבין שהרשע האמריקאי הוא הרבה יותר מורכב – וגם בנאלי ונסתר – מהדימוי השגרתי שלו. שמרני אלבמה הם רק "השטן הקטן"; "השטן הגדול" הם הליברלים של ניו יורק ובוסטון. הראשון היה לא כלום ללא האחרון.

ואכן, הקוראות הנאמנות של הבלוג אולי הבחינו באיבה המיוחדת שאני רוחש לאחרונה לישות לא ברורה, אולי מדומיינת, בשם "הליברלים" (כאן וכאן). יש אותם למכביר גם בישראל אבל רק באמריקה אני רואה נכוחה את גודל הבעיה. אני מודה שצריך להיזהר בביטוי הזה, הן מפני שמדובר בהכללה גסה, והן מפני שגם אני רואה את עצמי, בכמה מובנים, כליברל. בנוסף, לצערי, אני מתקשה להגדיר במדויק מיהם אותם “ליברלים” שהשטן נכנס בהם, וכיצד הקבוצה הזו נבדלת מווריאציות נסבלות ואף רצויות של ליברליות. במקום זאת, אפנה למתודה העתיקה של "הסברה במשלים", כלומר אציג לכם שתי דוגמאות בהן הליברלים מתגלים במלוא כיעורם. או אז יוכלו הקוראים להתרשם מהזן המדובר, ולבדוק אם נתקלו בחיה רציונאלית שכזו בסביבתם הקרובה.

משל א': דלדולה של הרוח באמריקה

לפני מספר שבועות הזדמנתי לשיחה עם כמה סטודנטים אמריקאים לפילוסופיה. על הפרק עמדה "דרישת השפה" – כלומר הדרישה שכל דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטאות מסוימות ילמד את אחת מארבע השפות של הקאנון המערבי: יוונית, לטינית, צרפתית או גרמנית. אולי שלא במפתיע, כל הטיעונים שעלו היו תועלתניים, כלומר כיצד דרישת השפה (לא) מסייעת לבצע את המשימה. היות שרוב הפילוסופיה הנעשית באמריקה אינה נדרשת בכלל למסורת הפילוסופית, אז רבים אמרו שהם כלל לא צריכים את השפה הזרה, והדרישה ללמוד אותה תקשה עליהם מאוד לסיים את הלימודים בהקדם האפשרי. מישהו אף אמר את דעתו (הדומה) ואז הוסיף בגיחוך שכל זה למרות שלימוד שפה הופך אותך לאדם יותר "תרבותי" (cultured). בשלב זה התערבתי אני בשיחה וניסיתי לחזור על הנקודה ברצינות. אמרתי: “אני לא חושב שכדאי לפטור כך את האידיאל של האדם התרבותי. הוא עומד בבסיס המסורת של הדיסציפלינה ושל מדעי הרוח בכלל".

הנוכחים הביטו עליי כאילו נחתתי זה עתה מהמאדים (יש להוסיף שרובם הגדול כלל לא מכירים אותי, כי הרי זה מקרוב באתי). הם לא ממש התייחסו אליי, ומישהו אף העיר, אחרי ששמע שיש הרבה פרופסורים שתומכים בכך: “איזה טיעונים אפשר להביא לכל הרוחות בעד דרישת השפה?".

מה שבולט בסיפור הזה הוא חוסר הרלוונטיות המוחלט של המסורת. אני הרי לא ניסיתי להציג טיעון מהמסורת כמו: העובדה שמאות שנים אנשים חושבים שצריך ללמוד שפות בפילוסופיה, היא לכשעצמה סיבה טובה להמשיך בזה. אני רק ניסיתי לומר שהעובדה שזה קורה מאות שנים היא רק סיבה טובה להניח שלאנשים האלה היו סיבות טובות, וזה, כמובן, בהינתן שאנו מזדהים איתם במידה מסוימת, שאנו רואים עצמנו כחוליה נוספת במסורת. ואם זה אכן המצב, אז המאמץ לנסות ולחשוב מה היו הסיבות שלהם הוא מאמץ ראוי. אני ניסיתי, אם כן, לא לתת את המסורת כתשובה אלא להציג אותה כשאלה, כבעיה. אבל הם שכחו שהשאלה בדבר המסורת בכלל קיימת.

אם השיחה היתה חורגת מהתועלתנות הוולגרית, אולי היינו נזכרים, למשל, שהפילוסופיה עסקה באופן מסורתי בחוויה האנושית, על מגוון פניה; אולי היינו נזכרים בכוחה של הלשון הזרה לחשוף חוויה אנושית אחרת. אבל מבחינת המשתתפים בשיחה אין במה להיזכר – הכל התחיל לפני חמש דקות, נולד בדרך פלאים מן הים הלוחך את חופי ניו אינגלנד. ואין עולם מלבדי ניו אינגלנד, ואם יש – חזקה עליו שהוא כמו ניו אינגלנד או ראוי שיהיה בדיוק כמוה, וידבר, כמובן, בשפתה.

אין מנוס מלהצהיר – במלוא הפאתוס הדרוש (תכונה אנטי ליברלית להכעיס) – שהתרבות בסכנה. ז'אן לוק ננסי כתב על כך, לאחרונה, בהקשר דומה, בעקבות ההחלטה לבטל את המחלקות לשפות באוניברסיטת ניו יורק באלבני (ותודה לע'):

"צריך להמציא תחום לימוד שיהיה חד לשוני לחלוטין – כי את הכל ניתן לתרגם לאנגלית, הלא כן? – וכזה ממנו גם כל השאלות… הועלמו לחלוטין. שפה אחת בלבד — מטוהרת מכל טפילי הרפלקסיה — תהפוך לתחום האקדמי המושלם: חלק, הרמוני, מתמסר בקלות לפיקוח פדגוגי.

הבא נלמד את מה שמוצג על שלטי הפרסומת ועל מסכי הבורסה. שום דבר אחר!

אומץ, חברים: עולם חדש עומד להיוולד!"

ז'אן לוק ננסי וסטודנטים. את ויקיפדיה נראה שהוא דווקא אוהב

משל ב': השטן שבתוכנו

בניו יורק טיימס, ביטאון הליברלים, התפרסמה בסוף השבוע כתבה מעניינת. הכנסייה הקתולית באמריקה, כך מתברר, שבה לדון בפרקטיקה העתיקה של "גירוש שדים", היות שיותר ויותר מאמינים, רבים מהם מהגרים לטינים, סבורים שהשטן נכנס בהם, ומצפים מהכמרים שיעשו משהו בנדון. כמה עשרות הגמונים התכנסו לדון בשאלה מתי אכן מדובר בעבודה של השטן, ומה אמורים לעשות אם זה המצב. מסתבר שיש תפילה עתיקה שאמורה לעזור.

לא עברו כמה שעות ומכר שלי, ליברל מקומי, העלה את הכתבה לפייסבוק. הוא ציטט קטע מלעיג במיוחד מדבריו של אחד הכמרים, והוסיף כמה הברות שהבהירו את עומק הבוז שהוא רוחש לו.

זה לא שגירוש שדים הוא בראש מעיניי, אבל מאז שהגעתי לניו יורק אני נוטה להתעצבן בקלות על הבוז וההתנשאות הנהוגים כאן כלפי כל דבר דתי או מסורתי. לכן כתבתי בפייסבוק את ההערה הבאה: “תיאורים פסיכולוגיים של בעיות נפשיות הם לא בהכרח יותר טובים מלהאשים את השטן. ואני לא מתכוון לומר שאחת האופציות היא בהכרח רעה". בהמשך כתבתי שאם אדם מאמין שהשטן השתלט עליו, אז סביר שגירוש שדים יעזור לו, בדיוק כמו שאדם צריך לקבל את האונתולוגיה הפסיכואנליטית כדי שטיפול פסיכואנליטי יזיז לו משהו. לשאלה מה הקריטריון לכך שהשטן השתלט עליך, עניתי שקריטריונים ברורים וכלליים הם לא הדבר הכי חשוב כאשר מדובר בטכניקות טיפוליות.

אחסוך מכם את שובל התגובות שקיבלתי, אחת מהן אלימה ומשתיקה במיוחד. נתמקד בשתי הדוגמאות הבאות: בחורה אחת, נקרא לה אנה, כתבה שהיא "חיה עכשיו במקום בו אנשים מאשימים את עצמם בהוריקאן. הם מאמינים שהסיבה לכך היא שהם לא התפללו לאלוהים או לא אכלו את מה שהם אמורים לאכול. מה לכל הרוחות אני אמורה להגיד להם? אני שמחה שגדלתי בחברה שבה אתאיזם אינו רק נסבל אלא ממש הנורמה". תחקיר פייסבוק קצר הבהיר שאותה אנה, קנדית צרפתייה במוצאה, גרה כעת אי שם בקריביים. ניכר שמדובר בשליחות הומניטרית כלשהי, ויש לה חיבה ל”סחר הוגן”.

נעבור לתגובה השנייה. בחור אחר, נקרא לו מארק, הבהיר כצפוי שבעיניו גם פסיכואנליזה וגם גירוש שדים הם שטויות במיץ עגבניות, ו"מזל שהפרוידיאניזם הוא לא התיאוריה הפסיכולוגית הכי טובה שיש לנו". בתגובה כתבתי שפסיכואנליזה היא אולי מפוקפקת מבחינה אמפירית (לפי הפרוצדורות המדעיות המקובלות), אבל עדיין יש הרבה אנשים שהיא השפיעה לטובה על חייהם. ואז העזתי להוסיף שרציונאליות מדעית, חשובה ככל שתהיה, "אינה הגישה ההולמת את כל תחומי החיים". לבסוף רמזתי שגם בסביבתנות, למשל, יש מימד דתי, ושאני לא רואה את הבעיה בכך – כל פעולה פוליטית קולקטיבית דורשת מימד כזה. מה שכן, אם נכיר בזה, אולי נימנע מבוז והתנשאות כלפי צורות חיים מסורתיות ודתיות יותר.

מארק הגיב בשצף קצף, והסביר לי – כמו לילד לוקה בשכלו – את ההבדל בין האמנה שחיי סביבתנות ישפיעו על הטבע לבין האמנה שתפילה לאלוהים תשפיע על הטבע (יצוין שהיה מדובר בטענה מובנת מאליה אך מפורטת ומנומקת להפליא – דוגמא לפילוסופיה אנליטית מהסוג הגרוע אך הנפוץ מדי, למי שמכיר). כמובן שזו לא היתה הנקודה שלי, אבל ניחא. לבסוף הכריז מארק ש"אם אנו רוצים לשלוט במציאות, אין ספק בעליונותו של המדע. אין בעולם די בוז בשביל לבוז לדת ולמסורת כראוי להן".

***

הקריטריון לכך שהשטן השתלט על מארק – ועל רבים אחרים – מסתתר בביטוי "לשלוט במציאות". כמובן שהמדע עוזר לנו לרסן את המציאות ולכוון אותה לטובתנו: לגלות תרופות, להאריך את החיים, לגרש את הרעב והבורות (ואני לא ציני). אבל כל אדם עם רגישות בסיסית למצב האנושי, כזה ששוחח בחייו עם אנשים שחיים מחוץ לחלקים הלבנים של מנהטן, יודע שהמציאות תחמוק תמיד, באופן מהותי, משליטתנו, ולו בשל העובדה הפשוטה, החותכת, שכולנו נמות בסוף. איך כתב משורר תהילים? "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ”.

אבל אפילו אם נשכח מהמסורת – הפילוסופית והדתית כאחד – אני מעז לקבוע שאמפירית, הרבה אנשים בעולם, רובם כנראה, אינם מרגישים שהם שולטים במציאות. למעשה, המציאות מלהטטת בהם כפיונים, גם בגלל הדורסנות הפוליטית והכלכלית הזורמת מאמריקה אל שאר העולם. הדת, פסיכואנליזה וכמה תורות חיים אחרות הן במיטבן דרך לשרוד את האימה הגדולה הכרוכה בחוויית חוסר השליטה. ואני לא מבין למה אנשים ראויים לבוז מוחלט על כך שהם בסך הכל מנסים, איכשהו, לחיות.

למעשה, אם אותו מארק היה טורח להסתכל, הוא היה מגלה את האנשים האלה גם כאן במורנינגסייד הייטס, כמה עשרות מטרים מהארלם, במובלעת הלבנה המקיפה את אוניברסיטת קולומביה. אלה האנשים, למשל, שישנים בלילות הקפואים על פתחי האדים של ההסקה המרכזית. אבל אני מהמר שמארק מעולם לא טרח לחשוב עליהם. אחרי הכל, הוא פשוט לא רואה אותם.

המחשבה שאנה, הקנדית, מתיימרת לעזור לתושבי הקאריביים גורמת לי בחילה. כליברלית טובה, היא ודאי תגיד שהיא מכירה בהם כבני אדם רציונאליים, וככאלה הם יכולים לנטוש את מנהגיהם החשוכים ולאמץ את אור הקולוניאליזם ההומאניטרי. אבל בני אדם הם לא רק ישויות מופשטות אלא גם יצורים קונקרטיים, עם אתיקה המגולמת בחייהם הקהילתיים ומשתקפת במיתוסים והאמונות המכוונים את חייהם. הזלזול המוחלט במערך האמונות של "הפראים" שקול לביטול שלהם כבני אדם. הם לא בני אדם מכוח העובדה שהם לא בני אדם כמוה.

במלים אחרות, אנחנו בבעיה: לקתולי יש את הכומר, וכמה תפילות שימושיות, כדי לגרש את השטן. אבל מי יגרש את השטן מהליברל?

אפילוג

בעיתוי מושלם נחת בקולומביה טרי איגלטון, התיאורטיקן הבריטי הנודע והשנון, ונתן הרצאה תחת הכותרת "האתיאיזם החדש והמלחמה נגד הטרור". אצתי רצתי לאירוע, ולמרות שנאלצתי לעמוד כל ההרצאה, נהניתי מכל רגע. הטענות, יש לציין, לא היו מאוד מנומקות, אבל שאבתי הנאה צרופה מהירידות המשעשעות על ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היצ'ינס וכל שאר המעצבנים.

דוקינס והיצ'נס (איגלטון מכנה אותם בקיצור "דוצ'ינס") אינם מבינים דבר וחצי דבר בעניינים דתיים. כמו מארק הנ”ל, הם חושבים שהדת היא סוג של הסבר מדעי מופרך, מה ששקול לאמירה שמובי דיק הוא הסבר על ציד לווייתנים.

אלא שהאמונה בישו, אמר איגלטון, היא בבסיסה האמונה באפשרותה של טרנספורמציה רדיקאלית, נסית. דוצ'ינס לא זקוקים לטרנספורמציה, שהרי מבחינתם, במלונות הפאר שהם מתארחים, everything is just fine, ואם לא לגמרי טוב כרגע אז יהיה טוב בקרוב. המצעד אל הקידמה המדעית בעיצומו. הם לא רואים את האימה הגדולה, האומללות האנושית שאין לה סוף, ועד כמה האמונה בטרנספורמציה חיונית – לא רק כדי לחיות בצל האומללות הזו, בעזרת איזו תיאודיציה, אלא גם כדי לגייס כוחות להתגבר עליה, מתוך תקווה שעולם אחר אפשרי.

איגלטון, נאו מרקסיסט עם סנטימנטים קתוליים, ניסה לחבר בין האתאיזם החדש, הבוז לכל דבר דתי, להיפוכו המוחלט: מיטב השמרנות והדתיות האמריקאיות. אלה שני הצדדים של אותו מטבע. ארצות הברית יצרה את המפלצת הפונדמנטליסטית לאחר שסילקה דור שלם של מנהיגים פרוגרסיביים בעולם המוסלמי, אולם כעת, בבואה להילחם בה, היא חסרה משאבים אידיאולוגיים, וכך גם אומות מערביות אחרות. את משימת הגיוס ממלאת באופן חלקי הנצרות האוונגליסטית, אבל בניו יורק ובבוסטון (או בתל אביב ובלונדון) היא מתקשה לעבוד. לכך טובים האתאיסטים החדשים: איסלאמופובים עם ארומה אינטלקטואלית.

אז מה יותר גרוע? השטן הגדול או השטן הקטן?

אני מעדיף לגור בניו יורק ולא באלבמה, אני מודה. די נעים פה, שהרי היתרון של הליברל ברור: אם אתה נחמד ומהוגן למראה הוא יהיה נחמד בחזרה, שלא לומר מתקתק. האלימות נותרת כבושה, הסכין חבויה היטב מתחת לכרית.

אלא אם כן אתרע מזלך ונולדת בהארלם. או באפגניסטאן.

תגים: אתאיזם, גירוש שדים, דוצ'ינס, הליברלים, המלחמה נגד הטרור, ז'אן לוק ננסי, טרי איגלטון, כריסטופר היצ'ינס, פייסבוק, פסיכואנליזה, ריצ'רד דוקינס, שפות זרות