הליברל: קווים לדמותו

by

ארצות הברית של אמריקה, גם בעידן אובמה, היא לא אומה פופולארית במיוחד. בדרך כלל נהוג להאשים בכך את הבורות והנחשלות של האמריקאים שחיים ב"אמצע", לא בניו יורק או בבוסטון, וגם לא בסן פרנסיסקו או בסיאטל, אלא בקנזס, טקסס ויוטה. אלה האנשים ששלחו את ג'ורג' וו. בוש לבית הלבן ואולי גם יעיפו משם, בסופו של דבר, את ברק אובמה.

אני אישית, מאז הגיעי הנה, טרם נתקלתי ברפובליקאים, לפחות לא כאלה שמצהירים על עצמם ככאלה. באוניברסיטת קולומביה, מטבע הדברים, אני מוקף בילדים טובים ממסצ'וסטס או מקליפורניה. רובם אינם רק ילדים טובים אלא גם אנשים טובים, אבל יש גם כאלה שלא. למעשה, ביחס לאחרונים אני אט אט מבין שהרשע האמריקאי הוא הרבה יותר מורכב – וגם בנאלי ונסתר – מהדימוי השגרתי שלו. שמרני אלבמה הם רק "השטן הקטן"; "השטן הגדול" הם הליברלים של ניו יורק ובוסטון. הראשון היה לא כלום ללא האחרון.

ואכן, הקוראות הנאמנות של הבלוג אולי הבחינו באיבה המיוחדת שאני רוחש לאחרונה לישות לא ברורה, אולי מדומיינת, בשם "הליברלים" (כאן וכאן). יש אותם למכביר גם בישראל אבל רק באמריקה אני רואה נכוחה את גודל הבעיה. אני מודה שצריך להיזהר בביטוי הזה, הן מפני שמדובר בהכללה גסה, והן מפני שגם אני רואה את עצמי, בכמה מובנים, כליברל. בנוסף, לצערי, אני מתקשה להגדיר במדויק מיהם אותם “ליברלים” שהשטן נכנס בהם, וכיצד הקבוצה הזו נבדלת מווריאציות נסבלות ואף רצויות של ליברליות. במקום זאת, אפנה למתודה העתיקה של "הסברה במשלים", כלומר אציג לכם שתי דוגמאות בהן הליברלים מתגלים במלוא כיעורם. או אז יוכלו הקוראים להתרשם מהזן המדובר, ולבדוק אם נתקלו בחיה רציונאלית שכזו בסביבתם הקרובה.

משל א': דלדולה של הרוח באמריקה

לפני מספר שבועות הזדמנתי לשיחה עם כמה סטודנטים אמריקאים לפילוסופיה. על הפרק עמדה "דרישת השפה" – כלומר הדרישה שכל דוקטורנט לפילוסופיה באוניברסיטאות מסוימות ילמד את אחת מארבע השפות של הקאנון המערבי: יוונית, לטינית, צרפתית או גרמנית. אולי שלא במפתיע, כל הטיעונים שעלו היו תועלתניים, כלומר כיצד דרישת השפה (לא) מסייעת לבצע את המשימה. היות שרוב הפילוסופיה הנעשית באמריקה אינה נדרשת בכלל למסורת הפילוסופית, אז רבים אמרו שהם כלל לא צריכים את השפה הזרה, והדרישה ללמוד אותה תקשה עליהם מאוד לסיים את הלימודים בהקדם האפשרי. מישהו אף אמר את דעתו (הדומה) ואז הוסיף בגיחוך שכל זה למרות שלימוד שפה הופך אותך לאדם יותר "תרבותי" (cultured). בשלב זה התערבתי אני בשיחה וניסיתי לחזור על הנקודה ברצינות. אמרתי: “אני לא חושב שכדאי לפטור כך את האידיאל של האדם התרבותי. הוא עומד בבסיס המסורת של הדיסציפלינה ושל מדעי הרוח בכלל".

הנוכחים הביטו עליי כאילו נחתתי זה עתה מהמאדים (יש להוסיף שרובם הגדול כלל לא מכירים אותי, כי הרי זה מקרוב באתי). הם לא ממש התייחסו אליי, ומישהו אף העיר, אחרי ששמע שיש הרבה פרופסורים שתומכים בכך: “איזה טיעונים אפשר להביא לכל הרוחות בעד דרישת השפה?".

מה שבולט בסיפור הזה הוא חוסר הרלוונטיות המוחלט של המסורת. אני הרי לא ניסיתי להציג טיעון מהמסורת כמו: העובדה שמאות שנים אנשים חושבים שצריך ללמוד שפות בפילוסופיה, היא לכשעצמה סיבה טובה להמשיך בזה. אני רק ניסיתי לומר שהעובדה שזה קורה מאות שנים היא רק סיבה טובה להניח שלאנשים האלה היו סיבות טובות, וזה, כמובן, בהינתן שאנו מזדהים איתם במידה מסוימת, שאנו רואים עצמנו כחוליה נוספת במסורת. ואם זה אכן המצב, אז המאמץ לנסות ולחשוב מה היו הסיבות שלהם הוא מאמץ ראוי. אני ניסיתי, אם כן, לא לתת את המסורת כתשובה אלא להציג אותה כשאלה, כבעיה. אבל הם שכחו שהשאלה בדבר המסורת בכלל קיימת.

אם השיחה היתה חורגת מהתועלתנות הוולגרית, אולי היינו נזכרים, למשל, שהפילוסופיה עסקה באופן מסורתי בחוויה האנושית, על מגוון פניה; אולי היינו נזכרים בכוחה של הלשון הזרה לחשוף חוויה אנושית אחרת. אבל מבחינת המשתתפים בשיחה אין במה להיזכר – הכל התחיל לפני חמש דקות, נולד בדרך פלאים מן הים הלוחך את חופי ניו אינגלנד. ואין עולם מלבדי ניו אינגלנד, ואם יש – חזקה עליו שהוא כמו ניו אינגלנד או ראוי שיהיה בדיוק כמוה, וידבר, כמובן, בשפתה.

אין מנוס מלהצהיר – במלוא הפאתוס הדרוש (תכונה אנטי ליברלית להכעיס) – שהתרבות בסכנה. ז'אן לוק ננסי כתב על כך, לאחרונה, בהקשר דומה, בעקבות ההחלטה לבטל את המחלקות לשפות באוניברסיטת ניו יורק באלבני (ותודה לע'):

"צריך להמציא תחום לימוד שיהיה חד לשוני לחלוטין – כי את הכל ניתן לתרגם לאנגלית, הלא כן? – וכזה ממנו גם כל השאלותהועלמו לחלוטין. שפה אחת בלבד מטוהרת מכל טפילי הרפלקסיה תהפוך לתחום האקדמי המושלם: חלק, הרמוני, מתמסר בקלות לפיקוח פדגוגי.

הבא נלמד את מה שמוצג על שלטי הפרסומת ועל מסכי הבורסה. שום דבר אחר!

אומץ, חברים: עולם חדש עומד להיוולד!"

ז'אן לוק ננסי וסטודנטים. את ויקיפדיה נראה שהוא דווקא אוהב

משל ב': השטן שבתוכנו

בניו יורק טיימס, ביטאון הליברלים, התפרסמה בסוף השבוע כתבה מעניינת. הכנסייה הקתולית באמריקה, כך מתברר, שבה לדון בפרקטיקה העתיקה של "גירוש שדים", היות שיותר ויותר מאמינים, רבים מהם מהגרים לטינים, סבורים שהשטן נכנס בהם, ומצפים מהכמרים שיעשו משהו בנדון. כמה עשרות הגמונים התכנסו לדון בשאלה מתי אכן מדובר בעבודה של השטן, ומה אמורים לעשות אם זה המצב. מסתבר שיש תפילה עתיקה שאמורה לעזור.

לא עברו כמה שעות ומכר שלי, ליברל מקומי, העלה את הכתבה לפייסבוק. הוא ציטט קטע מלעיג במיוחד מדבריו של אחד הכמרים, והוסיף כמה הברות שהבהירו את עומק הבוז שהוא רוחש לו.

זה לא שגירוש שדים הוא בראש מעיניי, אבל מאז שהגעתי לניו יורק אני נוטה להתעצבן בקלות על הבוז וההתנשאות הנהוגים כאן כלפי כל דבר דתי או מסורתי. לכן כתבתי בפייסבוק את ההערה הבאה: “תיאורים פסיכולוגיים של בעיות נפשיות הם לא בהכרח יותר טובים מלהאשים את השטן. ואני לא מתכוון לומר שאחת האופציות היא בהכרח רעה". בהמשך כתבתי שאם אדם מאמין שהשטן השתלט עליו, אז סביר שגירוש שדים יעזור לו, בדיוק כמו שאדם צריך לקבל את האונתולוגיה הפסיכואנליטית כדי שטיפול פסיכואנליטי יזיז לו משהו. לשאלה מה הקריטריון לכך שהשטן השתלט עליך, עניתי שקריטריונים ברורים וכלליים הם לא הדבר הכי חשוב כאשר מדובר בטכניקות טיפוליות.

אחסוך מכם את שובל התגובות שקיבלתי, אחת מהן אלימה ומשתיקה במיוחד. נתמקד בשתי הדוגמאות הבאות: בחורה אחת, נקרא לה אנה, כתבה שהיא "חיה עכשיו במקום בו אנשים מאשימים את עצמם בהוריקאן. הם מאמינים שהסיבה לכך היא שהם לא התפללו לאלוהים או לא אכלו את מה שהם אמורים לאכול. מה לכל הרוחות אני אמורה להגיד להם? אני שמחה שגדלתי בחברה שבה אתאיזם אינו רק נסבל אלא ממש הנורמה". תחקיר פייסבוק קצר הבהיר שאותה אנה, קנדית צרפתייה במוצאה, גרה כעת אי שם בקריביים. ניכר שמדובר בשליחות הומניטרית כלשהי, ויש לה חיבה ל”סחר הוגן”.

נעבור לתגובה השנייה. בחור אחר, נקרא לו מארק, הבהיר כצפוי שבעיניו גם פסיכואנליזה וגם גירוש שדים הם שטויות במיץ עגבניות, ו"מזל שהפרוידיאניזם הוא לא התיאוריה הפסיכולוגית הכי טובה שיש לנו". בתגובה כתבתי שפסיכואנליזה היא אולי מפוקפקת מבחינה אמפירית (לפי הפרוצדורות המדעיות המקובלות), אבל עדיין יש הרבה אנשים שהיא השפיעה לטובה על חייהם. ואז העזתי להוסיף שרציונאליות מדעית, חשובה ככל שתהיה, "אינה הגישה ההולמת את כל תחומי החיים". לבסוף רמזתי שגם בסביבתנות, למשל, יש מימד דתי, ושאני לא רואה את הבעיה בכך – כל פעולה פוליטית קולקטיבית דורשת מימד כזה. מה שכן, אם נכיר בזה, אולי נימנע מבוז והתנשאות כלפי צורות חיים מסורתיות ודתיות יותר.

מארק הגיב בשצף קצף, והסביר לי – כמו לילד לוקה בשכלו – את ההבדל בין האמנה שחיי סביבתנות ישפיעו על הטבע לבין האמנה שתפילה לאלוהים תשפיע על הטבע (יצוין שהיה מדובר בטענה מובנת מאליה אך מפורטת ומנומקת להפליא – דוגמא לפילוסופיה אנליטית מהסוג הגרוע אך הנפוץ מדי, למי שמכיר). כמובן שזו לא היתה הנקודה שלי, אבל ניחא. לבסוף הכריז מארק ש"אם אנו רוצים לשלוט במציאות, אין ספק בעליונותו של המדע. אין בעולם די בוז בשביל לבוז לדת ולמסורת כראוי להן".


***

הקריטריון לכך שהשטן השתלט על מארק – ועל רבים אחרים – מסתתר בביטוי "לשלוט במציאות". כמובן שהמדע עוזר לנו לרסן את המציאות ולכוון אותה לטובתנו: לגלות תרופות, להאריך את החיים, לגרש את הרעב והבורות (ואני לא ציני). אבל כל אדם עם רגישות בסיסית למצב האנושי, כזה ששוחח בחייו עם אנשים שחיים מחוץ לחלקים הלבנים של מנהטן, יודע שהמציאות תחמוק תמיד, באופן מהותי, משליטתנו, ולו בשל העובדה הפשוטה, החותכת, שכולנו נמות בסוף. איך כתב משורר תהילים? "אנוש כחציר ימיו, כציץ השדה כן יציץ”.

אבל אפילו אם נשכח מהמסורת – הפילוסופית והדתית כאחד – אני מעז לקבוע שאמפירית, הרבה אנשים בעולם, רובם כנראה, אינם מרגישים שהם שולטים במציאות. למעשה, המציאות מלהטטת בהם כפיונים, גם בגלל הדורסנות הפוליטית והכלכלית הזורמת מאמריקה אל שאר העולם. הדת, פסיכואנליזה וכמה תורות חיים אחרות הן במיטבן דרך לשרוד את האימה הגדולה הכרוכה בחוויית חוסר השליטה. ואני לא מבין למה אנשים ראויים לבוז מוחלט על כך שהם בסך הכל מנסים, איכשהו, לחיות.

למעשה, אם אותו מארק היה טורח להסתכל, הוא היה מגלה את האנשים האלה גם כאן במורנינגסייד הייטס, כמה עשרות מטרים מהארלם, במובלעת הלבנה המקיפה את אוניברסיטת קולומביה. אלה האנשים, למשל, שישנים בלילות הקפואים על פתחי האדים של ההסקה המרכזית. אבל אני מהמר שמארק מעולם לא טרח לחשוב עליהם. אחרי הכל, הוא פשוט לא רואה אותם.

המחשבה שאנה, הקנדית, מתיימרת לעזור לתושבי הקאריביים גורמת לי בחילה. כליברלית טובה, היא ודאי תגיד שהיא מכירה בהם כבני אדם רציונאליים, וככאלה הם יכולים לנטוש את מנהגיהם החשוכים ולאמץ את אור הקולוניאליזם ההומאניטרי. אבל בני אדם הם לא רק ישויות מופשטות אלא גם יצורים קונקרטיים, עם אתיקה המגולמת בחייהם הקהילתיים ומשתקפת במיתוסים והאמונות המכוונים את חייהם. הזלזול המוחלט במערך האמונות של "הפראים" שקול לביטול שלהם כבני אדם. הם לא בני אדם מכוח העובדה שהם לא בני אדם כמוה.

במלים אחרות, אנחנו בבעיה: לקתולי יש את הכומר, וכמה תפילות שימושיות, כדי לגרש את השטן. אבל מי יגרש את השטן מהליברל?

אפילוג

בעיתוי מושלם נחת בקולומביה טרי איגלטון, התיאורטיקן הבריטי הנודע והשנון, ונתן הרצאה תחת הכותרת "האתיאיזם החדש והמלחמה נגד הטרור". אצתי רצתי לאירוע, ולמרות שנאלצתי לעמוד כל ההרצאה, נהניתי מכל רגע. הטענות, יש לציין, לא היו מאוד מנומקות, אבל שאבתי הנאה צרופה מהירידות המשעשעות על ריצ'רד דוקינס וכריסטופר היצ'ינס וכל שאר המעצבנים.

דוקינס והיצ'נס (איגלטון מכנה אותם בקיצור "דוצ'ינס") אינם מבינים דבר וחצי דבר בעניינים דתיים. כמו מארק הנ”ל, הם חושבים שהדת היא סוג של הסבר מדעי מופרך, מה ששקול לאמירה שמובי דיק הוא הסבר על ציד לווייתנים.

אלא שהאמונה בישו, אמר איגלטון, היא בבסיסה האמונה באפשרותה של טרנספורמציה רדיקאלית, נסית. דוצ'ינס לא זקוקים לטרנספורמציה, שהרי מבחינתם, במלונות הפאר שהם מתארחים, everything is just fine, ואם לא לגמרי טוב כרגע אז יהיה טוב בקרוב. המצעד אל הקידמה המדעית בעיצומו. הם לא רואים את האימה הגדולה, האומללות האנושית שאין לה סוף, ועד כמה האמונה בטרנספורמציה חיונית – לא רק כדי לחיות בצל האומללות הזו, בעזרת איזו תיאודיציה, אלא גם כדי לגייס כוחות להתגבר עליה, מתוך תקווה שעולם אחר אפשרי.

איגלטון, נאו מרקסיסט עם סנטימנטים קתוליים, ניסה לחבר בין האתאיזם החדש, הבוז לכל דבר דתי, להיפוכו המוחלט: מיטב השמרנות והדתיות האמריקאיות. אלה שני הצדדים של אותו מטבע. ארצות הברית יצרה את המפלצת הפונדמנטליסטית לאחר שסילקה דור שלם של מנהיגים פרוגרסיביים בעולם המוסלמי, אולם כעת, בבואה להילחם בה, היא חסרה משאבים אידיאולוגיים, וכך גם אומות מערביות אחרות. את משימת הגיוס ממלאת באופן חלקי הנצרות האוונגליסטית, אבל בניו יורק ובבוסטון (או בתל אביב ובלונדון) היא מתקשה לעבוד. לכך טובים האתאיסטים החדשים: איסלאמופובים עם ארומה אינטלקטואלית.

אז מה יותר גרוע? השטן הגדול או השטן הקטן?

אני מעדיף לגור בניו יורק ולא באלבמה, אני מודה. די נעים פה, שהרי היתרון של הליברל ברור: אם אתה נחמד ומהוגן למראה הוא יהיה נחמד בחזרה, שלא לומר מתקתק. האלימות נותרת כבושה, הסכין חבויה היטב מתחת לכרית.

אלא אם כן אתרע מזלך ונולדת בהארלם. או באפגניסטאן.


תגים: , , , , , , , , , , ,

84 תגובות to “הליברל: קווים לדמותו”

  1. איתי Says:

    ברוך הבא אל בטן החיה.
    קודם כל, לא חייבים לישון על פתחי האוורור – ישנם פתרונות כמו

    שמתחבר ליציאות אויר חם וניתן לתיקון בעזרת שקיות וסרט הדבקה ו
    //www.core77.com/gallery/safe-design-takes-on-risk/29.asp
    המסוגנן בצבעים עליזים

    היה לי ויכוח דומה עם קולגות בעקבות סרטו הפופוליסטי של ביל מאהר שמשום מה נתפש בחוגים רחבים כפסגה אינטלקטואלית בה תוקף הקומיקאי הליברל את מיתוסי הבריאה של הדתות המונותאיסטיות הגדולות בהדוניזם זחוח (אוכל וכדורגל עדיפים על ביקור בכנסיה).

  2. יוסי Says:

    משני הסיפורים עולה שחווית שני אירועים של דחייה חברתית (כלפיך) וביצעת רציונליזציה לתפארת. הבוז והשנאה שביטאת הם, יש להניח, תגובה רגשית מובנת לדחייה החברתית. חבל על הרציונליזציה, פשוט תכיר בכך שזרות היא חולשה, אבל היא חולשה לא מאוד מהותית – היא לא צריכה להשפיע על דימוי עצמי או על השיפוט שלך את הזולת. אפשר להבליג וללמוד להתגבר עליה.

    לגופו של עניין, אני לא רואה למה צריך לייחס את הנטיות שתיארת לליברליות. מדובר בשכלתנות. גם רפובליקאים אתיאסטים מתאפיינים בה, אולי אפילו במידה רבה יותר.

    • גל כץ Says:

      תודה על הניתוח. אני מניח שהוא נכון בחלקו, אבל לא כל כך רלוונטי. לכל עמדה שמישהו מבטא יש סיבות פסיכולוגיות, אבל לרוב זה פשוט לא מעניין במיוחד לדבר עליהן. עדיף להתייחס לעמדה באופן ענייני. יש בכך גם משום גישה מתנשאת ומבטלת כלפי דבריו של הזולת.

      ולעניין השני – ייתכן שגם "רפובליקאים אתאיסטיים" מתאפיינים בנטיות הללו. אלא שלא אדע, שכן מעולם לא פגשתי רפובליקאים אתאיסטים. איפה הם חיים? דווקא נשמע מעניין.

    • דנה Says:

      יוסי,
      אתה מכיר הגות רציונלית שהיא לא רציונליזציה של משהו?

    • מתן Says:

      אני חושב שהערה יותר רלוונטית בהקשר הזה יכולה להיות שהתופעה הזו היא שכלתנות מודרניסטית קיצונית – הרי ברור שבוז מוחלט לדת, לפסיכואנליזה ולשאר הסברים מיסטיים לתופעות החיים יכול להיות – ואמנם היה – נחלתם של סוציאליסטים לא מעטים בכלל.
      מה שמעניין במה שגל מעלה הוא שמדובר בסוג מסוים, עכשיוי מאוד, של הגדרה עצמית של אמריקאים ממוצא מעמדי ואתני מסוים (ואולי אפילו יותר אצל אלה שמבקשים להיות, אך עדיין אינם, מאותו מוצא) אל מול הפונדמנטליזם שהם פוגשים באפגניסטן ובאלבמה. יתכן שבתחילת המאה העשרים, אל מול הדוגמטיות המופלאה שהפגינה הכנסיה הקתולית, סוציאליזם היה אלטרנטיבה סבירה כמו ליברליזם עבור אנשים שרצו להגדיר את עצמם כמודרנים על ידי שלילה רדיקלית של המיסטיקה. היום נותר להם רק הליברליזם.
      מעניין בהקשר הזה לחשוב על המפגש בין ליברלים קיצונים ושמרנים קיצונים ממוצא מעמדי ואתני זהה (נגיד, וואספים בארה"ב או אחוס"לים פה) אל מול האיסלאם. הרי בקרב התומכים הקולניים של מסע הצלב בעד הדמוקרטיה ונגד האיסלאם (ובישראל אפילו בין הלוחמים בו בפועל) אפשר למצוא את שני הסוגים.
      ועוד מחשבה שזה מעורר היא על המפגש בין פוסט-מודרניזם לבין מיסטיקה, כמו אצל לאקאן או דרידה (אני ממש לא מומחה, אבל אם לשני אלה היתה נטייה למיסטיקה אז בטוח שעוד הרבה צרפתים ואמריקאים כתבו על זה בהרחבה).

      • גל כץ Says:

        אתה לא חייב ללכת למיסטיקה ולאקאן. את הקסם המחודש של הדת – מתוך הבנה שהרציונאליזם הקיצוני הוא מבוי סתום מבחינה פוליטית – אפשר למצוא גם אצל איגלטון או בדיו (כפי שעלה בדיון על הפוסט האחרון של עפרי).

  3. יעקב בן שמש Says:

    הי גל,
    פוסט יפה וניתוח מעניין! הדגמת מאד יפה איך הליברליזם הרציונליסטי, ותורת המוסר התועלתנית שלו, ואידיאל השליטה בטבע מחמיצים מימדים חשובים של הקיום האנושי (ואולי של העולם) שהדת והמסורת ממשיכים להיות מחוברים אליהם.

    אבל אני תוהה מדוע אתה מגלה כל כך הרבה אמפתיה אנושית כלפי העיוותים, הקוגניטיביים והמוסריים, של הדתות הממוסדות בעולם, ומזכיר לנו את היסודות האמיתיים שעליהן הן מיוסדות ואת תרומתן לרווחה האנושית, אבל הליברלים המסכנים זוכים ממך רק לבוז והתנשאות מאותו הסוג שאתה מייחס להם. הרי גם הם שבויים במסורת מחשבתית רבת עוצמה (המודרנה הליברלית וכולי), שאף היא תרמה רבות לרווחת האנושות. לא צריך להתחיל תחרות איזה עיוותים גרמו ליותר נזקים, אבל גם לא הייתי ממהר להשתמש בתובנה שלך לגבי החמצות הליברליזם כדי לעשות הון פוליטי מזדמן על חשבונם.

    • גל כץ Says:

      אתה צודק יעקב. אבל כמובן שכוונתי לא היתה שהמודרנה הליברלית היא תמיד רעה והדת תמיד טובה. אני, כמו חלק מהליברלים האלה, אוהב לחשוב על עצמי כחלק מהמסורת המודרנית, ומאמין בחשיבות של המדע והחשיבה הבהירה לשפר את חיינו. עם זאת, נראה לי שקשה לטעון, אחרי המאה הקודמת, שהמודרניות המדעית היא, באופן קטגורי ומובהק, טובה יותר לאדם מאשר הדת. במקום זאת, אני מציע לבדוק את הדברים תמיד בהקשרם – כלומר לראות את התפקיד שאידיאולוגיה נתונה עושה בחייהם של אנשים קונקרטיים, ועל בסיס זה להחליט מה דעתנו עליה, ולא על בסיס המהימנות המדעית של האונתולוגיה שהיא דורשת. למשל, לקתוליות היה תפקיד פרוגרסיבי חשוב באמריקה הלטינית בעשורים הקודמים ("תאולוגיית השחרור"), ובמקומות אחרים, כמובן, יש לה תפקיד שלילי. זה תלוי בהקשר, וזה דורש ניתוח מורכב. אבל זה בדיוק סוג המורכבות שנפשות מסוימות — אלה שכיניתי "ליברליות" (במובן המסוים שאני לא מצליח להגדיר) — מתקשות איתו.

  4. יעקב בן שמש Says:

    אמרתי שלא צריך להתחיל למנות את החוליים, אבל אי אפשר שלא להסכים איתך שאחד הנזקים הקשים ביותר לרוח האנושית של הליברליזם הרציונליסטי הוא הפילוסופיה האנליטית… אולי האבדות בנפש היו מועטות יחסית, אבל הרוח, אוי הרוח, היא התייבשה לגמרי. אז השאלה היא מה בדיוק אתה עושה בקולומביה? או שהיא הפכה להיות מעוז הגליאני והיידגריאני ולא דיווחו על כך בחדשות?

    • י.א Says:

      "אי אפשר שלא להסכים…"
      וואללה?

    • גל כץ Says:

      תודה יעקב.

      איפה ראית שאני סבור שהפילוסופיה האנליטית היא "נזק קשה לרוח האנושית"? אם כתבתי על משהו שהוא דוגמא לפילוסופיה אנליטית מהסוג הגרוע, יש בכך משום אימפליקציה שאני חושב שיש גם פילוסופיה אנליטית טובה.

      ואכן, אני חושב, אפרופו החשיבות של המסורת הפילוסופית, שהפילוסופיה האנליטית מפגינה לעתים נאמנות מרשימה לערכים האלה (גם אם פילוסופים אנליטים רבים אוהבים לחשוב על עצמם כמי שנולדו מן הים). בכל מקרה, אני חושב שהמחלקות לפילוסופיה באוניברסיטאות באמריקה הן יותר נאמנות למסורת הזו מאשר לא מעט מחלקות לספרות השוואתית, הנחשבות היום, במעגלים מסוימים, למקום לעשות פילוסופיה "אמיתית", כלומר קונטיננטלית. ולפני שמתנפלים עליי מהכיוון הספרותי, חשוב להבהיר שאני חושב שנעשים שם לפעמים דברים מעניינים עם טקסטים פילוסופיים, אבל לפעמים גם משהו הולך לאיבוד.

      זאת ועוד, אי אפשר לדבר על פילוסופיה אנליטית כמקשה אחת. יש היום הרבה פילוסופים שכותבים באנגלית ונחשבים אנליטיים, אבל מושפעים מאוד מהגות אירופאית – נגיד מקדאואל או רוברט ברנדום. אפילו כמה פילוסופים של הנפש (מצחיק לתרגם את זה לעברית) מתמודדים עם סארטר או היידיגר.

      ולשאלתך – אכן, לא הייתי בא ללמוד לקולומביה (וכנראה גם לא הייתי מתקבל) אם לא הייתי עושה פילוסופיה אנליטית בעבר ואם לא הייתי חושב שפילוסופיה אנליטית היא מרכיב הכרחי בחינוך פילוסופי בימינו. קולומביה, אגב, היא מחלקה די פלורליסטית, ויש בה גם הרבה מקום לעשות פילוסופיה קונטיננטלית. אם כי אכן, הפילוסופיה האנליטית עדיין נחשבת לאבן יסוד של ההכשרה, וזה גם נכון שכשאני כותב "פילוסופיה קונטיננטלית" בהקשר הזה אני מתכוון להגל, ניטשה או היידיגר ולא לרנסייר או ננסי (ודאי יצאו עוד כמה ספרים ברסלינג מאז שנסעתי אז סלחו לי אם אני לא מעודכן).

  5. ערן Says:

    לפני כל היתר (אם כי אתה עשוי לחשוב, בטעות, שזה החלק הכי פחות חשוב), פוסט יפה וכתוב טוב, גם ברצף הכתיבה שלו, ובהתפתחות שלאורכו (אם כי בסוף קצת ברחת לי). כבר כמה זמן שאני מציץ מידי פעם בדברים שאתה ואחרים בארץ האמורי כותבים – מעניין ללא ספק (כולל באפטר-מאמר שבתגובות). בקיצור – תודה.

    שתי הערות קצרות לבינתיים (בעיקר כי אני קצת מפחד מפילוסופים… 😉 ):
    1. אני חושב שניתוח אנתרופולוגי של החוויה שלך עשויה להבהיר מדוע תפילה וסביבתנות יש בהם מן הדומה יותר משנדמה.

    2. לא לגמרי קשור לנושא (אם כי במחשבה שנייה אולי קצת) – אני לא חושב שצריך לקבל את האונתולוגיה הפסיכואנליטית (או להאמין בה/להכיר אותה בכלל לצורך העניין) כדי שטיפול פסיכואנליטי יצליח. אני יודע שיש כאן איזה כשל לוגי לא קטן (וזה מסוכן כשאתה מתכתב עם פילוסוף…), אבל אני חושב שזה נכון גם ליריעות ידע /פרקטיקה אחרות.

    • גל כץ Says:

      תודה ערן, וברוך בואך לבלוג.

      באשר לנקודה הראשונה, אתייחס בתגובה שתכף אכתוב לערן מיק (אם כי באופן יותר פילוסופי מאנתרופולוגי…).

      הנקודה השנייה מאוד מעניינת, והאמת שהיא חלפה במוחי כשכתבתי את זה, אבל לא היה לי כוח להתחיל לסייג ולהסביר. זה מה שאני חושב על זה: אתה לא צריך להאמין באונתולוגיה הפסיכואנליטית (נגיד שקיים כזה דבר בשם "ליבידו"), אבל אתה מתנהג *בפועל* כאילו אתה מאמין. אני מתכוון שלא צריך להיות רגע שבו תגיד "אני מאמין שהליבידו קיים", אבל תכלס אתה מתנהג בהתאם. אני חושב שהבחנה דומה יכולה להסביר משהו שכתבתי פה פעם ביום העצמאות. כתבתי (או זה מה שהתכוונתי לכתוב) שאני אתקשה להגיד "אני מאמין בציונות", אבל *בפועל* אני מתנהג כציוני. ומי אמר שאמנה שאני מוכן לטעון היא יותר חזקה מאמנה שאני מבטא בהתנהגות שלי? אם כבר אני נוטה לומר שהאמנה השנייה יותר חזקה.

      הנה הפוסט

      https://haemori.wordpress.com/2010/04/20/melancholy/

      מכל מקום, ופה זה מתקשר לנקודה הראשונה: אני חושב שתפיסה כזו של מה שאפשר לכנות "אמנות פרקטיות" יכולה להסביר מדוע ההתנהגות הדתית של אנשים אינה מונעת מהם בהכרח לאחוז באמנות מדעיות. בקיץ הייתי בהודו ופגשתי אנשים רציונאליים לכל דבר ועניין המאמינים במדע וכו', אבל הם חיים את חייהם, בין השאר, גם באופן שמבטא אמונה בכך ששיווה, הנומן ושאר החברים, קיימים. האם יש פה סתירה? לא אם אתה מבין ש"אמונה" (או אמנה פרקטית) היא לא אותו הדבר כמו אמנה תיאורטית/מדעית.

      אני מקווה שאיכשהו אני ברור (לך או לעצמי).

  6. אלי Says:

    אהלן גל. אני כל כך מזדהה עם מה שכתבת שאני לא מסוגל אפילו להתחיל לראות סיבות פסיכולוגיות לכך, בניגוד ליוסי.

    כמה הערות:

    – בעקבות השיחה שלך על השפות הזרות: לדעתי המילה education מסמלת באמריקה משהו אחר לחלוטין ממה שהתרגום שלה לעברית אומר: education זה משהו שאתה רוכש כדי בסוף לקבל תמורתו משהו אחר. לשמחתי בעברית "חינוך" או "השכלה" זה עדיין משהו אחר לחלוטין (אולי גם בגלל השורשים החנוניים של המילה השכלה) שיש לו גם משמעויות כשלעצמו ולא רק ככלי להשיג משהו.

    – בקשר לליברל שונא הדת, התיאור שנתת הוא מדוייק גם לכותבים כמו ספי רכלבסקי ויוסי גורביץ. מדובר בשניים שיש להם יכולת ניתוח מרשימה, אבל הדתופוביה הופכת אותם, במקרה הטוב, ללא רלוונטיים לשמאל שמנסה להיבנות כאן.

    – עם זאת בקשר ליכולת של הדת לעזור לאנשים עניים שיש להם צרות, אני לא בטוח. הדת כמסגרת רעיונית ודרך חיים עוזרת לכל מיני אנשים, ע"ע עבודת הכשפים שעוסקים בה רבים מראשי המשק שבאמת מסוגלים לשלוט במציאות ולא רק כסיסמא. משום מה וזה אולי מתנשא, כשאני פוגש דתיים בירושלים זה לא מפריע לי, אבל כאשר אני רואה את נוחי דנקנר וג. יפית הולכים לאיזה גורו זה מעורר בי בחילה.

    • גל כץ Says:

      אני לגמרי מסכים. כמובן שלא ניסיתי לטעון שדת זה תמיד טוב, אלא רק שהיא לא תמיד רעה. את השאלה אם היא טובה או רעה צריך לבחון בהקשרים נתונים.

      ואני מסכים לגבי חוסר הרלוונטיות של גורביץ' או רכלבסקי וזה למרות שהניתוחים והמידע שהם מביאים (אם כי זה נכון רק לגורביץ') הם לפעמים חשובים. האמת שהייאוש המוחלט של גורביץ' מהמדינה די הולם את חוסר הרלוונטיות הזה.

  7. עדן Says:

    הסיבה הפסיכולוגית לדעות המובעות כאן היא מורכבת יותר מסתם זרות, מדובר ב"נגדיזם" מובהק – הצורך להיות תמיד נגד, ללכת תמיד נגד מה שנראה כזרם, כל זרם. אני לא בא אגב לתקוף את הנגדיזם, אני עצמי פועל לפיו פעמים רבות (כמעט כתבתי "חוטא בו" ואז החלטתי שזהו ממש לא חטא). הנגדיזם עדיף בד"כ על הקונפורמיות והצורך לשחות עם כל זרם אבל כדאי להודות שהוא קיים.

    • גל כץ Says:

      תודה על התיאור ההירואי. אני לא רוצה לפגום בתמונה שנוצרה, אבל האמת שיש לי גם צדדים די קונפורמיים. אתה יכול לשאול את איריס יער אדלבאום, מידידות הבלוג (אם כי כמובן שתוכל לתאר גם את התגובה הזו כ"נגדיזם", הפעם לניסיון שלך להגדיר אותי:))

      • irity Says:

        נשמה אישורים עולים כסף. אבל לרגל האסון הלאומי ביערות הכרמל, אני מוכנה לאשר שגל כץ הוא אזרח נאמן למולדתו ולצבאה וציוני הרד קור אני משערת שהוא יגלה בקרוב את הסידור הישראלי הייחודי שלפיו מי שמהגר לאמריקה הוא עוד יותר ציוני פטריוט ונאמן לצבא ולמדינת ישראל, ויתמסר.

        ידידת הבלוג ? שיטה חדשה למדר נשים סטרייטיות באמצעות "אגודת ידידים" ?
        לפחות שיהיה כנס כל שנה בניו יורק עם טיסות ואש"ל…

      • האמורי Says:

        האמת שזה רעיון מעניין. אפעל להשגת מימון.

  8. נועם א"ס Says:

    מעולה, תודה.
    הדרך של הליברליזם (או שכלתנות, או תועלתנות או כל שם אחר) לדוגמטיזם עבש היא לא יותר ארוכה מזו של כל אורתודוקסיה דתית.
    ההבדל המהותי הוא שכל מערכת דתית (כל דת, "דת" שמתגלמת בטקסט הדתי), ברובד העמוק ביותר שלה, תמיד מציגה את עצמה כאלגוריה לממשות, ואילו הליברליזם/שכלתנות טוען להיות, באופן מופרך לחלוטין, ייצוג של הממשות עצמה.

    • גל כץ Says:

      צודק. אבל אפשר לנסות לחשוב על ליברליזם אירוני, משהו ניטישאני שכזה, החותר לממשות ובה בעת חותר תחת היומרה הזו.

  9. אלפרדו Says:

    כל עוד בבית"ר עילית "מטפלים" בבעיית אלימות השבאבניקים דרך קריאת פסוקי תהילים, כל עוד בדרום אפריקה התרופה הפופולרית לאיידס (במידה שבכלל בקיומו) היא כמה לחשים של מכשף, כל עוד בטנזניה הורגים אלפי לבקנים כדי ליצור מהם אבקות מרפא , כל עוד יעצבו רבנים את החלטות צאן מרעיתם בהתאם למקומם בעולם הבא , ותאמינו לי שהדוגמאות עוד רבות , תהיה הביקורת על חוסר הרציונליות שבדת ממש ממש רלבנטית. אולי דוקינס וחבריו מגזימים , אבל הצגת מבקרי הדת כאויבי העולם היא התיפיפות

    • מתן Says:

      וואלה. ומה עם הריגת עשרות אלפי אנשים בהפצצות מהאויר באפגניסטן, או אלפי פלסטינים בעזה, בשם הדמוקרטיה וזכויות האדם?

      • ערן מיק Says:

        אני חושב שאפשר להציג קייס מאוד משכנע, לפיו אותם הרוגים (הגם שהמספרים מוגזמים ומופרכים, אך אין זה מוקד הדיון כרגע) מקורם דווקא באלימות שיסודה בפנאטיות דתית באפגניסטאן ובעזה.
        דרושה נק' מבט מאוד… ליברלית, בשביל להציג את הנעשה דווקא במקומות כ"כ נגועים בפונדמנטאליזם דתי כמו עזה ואפגניסטאן כאשמתו של קמפיין להפצת הדמוקרטיה וזכויות האדם.
        שהרי לא עזה ולא אפגניסטאן הותקפו אי פעם בניסיון לייצר במי מהן דמוקרטיה או זכויות אדם. אלה לכל היותר מאמצי לוואי למהלכים צבאיים שיסודם בתגובה למעשי אלימות קיצוניים המונעים בידי הדת.
        ויתרה מכך, אותם מאמצים מיטיבים (לפחות באפגניסטאן) עם מיליוני אנשים ונשים, שעם כל הקשיים והבעיות, מצבם היום טוב בהרבה מאשר היה תחת שלטון הטליבאן.

    • גל כץ Says:

      אפשר לתת את אותו מספר דוגמאות להשפעה חיובית של הדת, כמו גם להשפעה שלילית של אידיאולוגיות רציונאליסטיות (ומתן נקב רק בחלק מהן). צריך לצאת נגד דוקינס וחבריו כי הם פונדמנטליסטים עם השקפה שטחית ומכלילה. מה שאני מציע זה להימנע מהכללות ולבחון דברים בהקשרם. למשל, פעם כתבתי פה פוסט בעד נדר הפרישות הקתולי (https://haemori.wordpress.com/2010/04/04/procelibacy/ ). האם אני חושב שזה "רציונאלי"? לא בדיוק, אבל באקלים תרבותי מסוים, המקדש את המיניות והמין ומאיים לעשות רדוקציה של האנושי למיני, אני מוצא את עצמי אוהד את נדר הפרישות. כאמור, הכל תלוי בהקשר.

  10. שרון Says:

    פוסט מפואר. נהניתי מאוד לקרוא. הגם שאני לא מסכימה עם כל הביקורות לליברליזם, מכל מקום היכן שאתה נמצא דרוש אומץ להביע אותן.

  11. מרגוליס Says:

    יופי של פוסט.

    אהבתי את דבריו של איגלטון שהבאת. הוא מסביר יפה את הרתיעה שיש לי מדוקינס ודומיו בכל הנוגע לדעותיהם לגבי דת. בכלל, האתאיזם הלוחמני הזה הוא כל כך עיוור לעצמו שאין בכלל אפשרות לדיון. הם (יצא לי פה ושם לדבר עם סוג של חסידי דוקינס כאלה) לא רואים שהפונדמנטליזם שלהם הוא שיקוף מדוייק של הפונדמנטליזם שהם מנסים לתקוף.

    • י.א Says:

      אין קל מלבקר את דוקינס בשם איזו תודעה דתית לפיה האמונה אינה היפותזה אודות בריאת העולם, טבעו, תולדותיו, והאונטולוגיה שלו. כאילו כל דתיי העולם הם משהו שבין ליבוביצ'ים קטנים לויטגנשטיינים מקצועיים אשר טוענים ומאמינים ומרגישים "בתוך" הטקס, לא אודותיו.
      אליה וקוץ בה: רוב המאמינים דווקא כן נוהגים כאילו זכו באיזה אובר-מדע באמצעות התגלות העומד בסתירה למדע. ונגד עמדה המתיימרת לטעון טענות עובדתיות יש להגיב בדיוק כפי שדוקינס הגיב. איך אחרת?
      כל זה בלי לחלוק על האבחנה הבסיסית של הפוסט. רק שמה לעשות – האתיאיזם הדוקינסי הופך לשיטחי, אם בכלל, רק אם תנתק אותו מההקשר הפולמי-פוליטי שלו. אולי יש ליברלים שחוטאים בכך באמצם אותו – אתה חוטא בכך בהתנשאותך עליו.

      • מרגוליס Says:

        שום פולמי-פוליטי. דוקינס יצא למסע צלב. ועם כל חוסר חיבתי לממסדים דתיים למיניהם, מסע צלב אתאיסטי הוא אלים באותה מידה.

      • י.א Says:

        בינתיים דוקינס טרם ירה באף מתנגד הפלות, שלא לדבר עך ניהול ג'יהאד ממש – או שיש לך מידע שאיננו שותפים לו?

      • גל כץ Says:

        י"א, שתי שאלות לי אליך:

        א. האם אתה בטוח ש"רוב המאמינים" אכן רואים בדת אובר-מדע? אני לא חושב שאתה צריך להיות לייבוביץ' או ויטגשנטיין כדי להחזיק בפועל בגישה של מי מהם (כלומר לא חייבים לעשות פילוסופיזציה של הגישה הזו כדי לבטא אותה בפועל).

        ב. האם הפולמיקה של דוקינס משכנעת את הלא-משוכנעים? או שמא רק מחזקת את שורות המשוכנעים? אני חושב שהדרך לקדם רעיונות רציונאליים או מדעיים היא לא בהצגתם כאנטי תזה מוחלטת לדרך חיים נתונה אלא על ידי הצגת אופציה לשילובם עם דרך החיים הזו (במובן הזה, אני חושב שהגישה של אותה אנה מהקריביים היא לא רק לא מוסרית אלא גם לא אפקטיבית מבחינה פוליטית. אם היא רוצה לגרום למקומיים לבנות בתים כדי להתמודד עם ההוריקאן – ולא רק להתפלל לאלים — מוטב שהיא לא תחשוב על בניית בתים כמשהו שמנוגד בהכרח לתפילה).

      • י.א Says:

        1. לא בטוח 100%, אבל כן. הדת כמשהו שכולל או מחוייב למעין מדע.
        זו בעיה ממשית בפרשנות או החלת עקרון-החסד – מחד גיסא הפרשן הליברל-הטוב רוצה לתת פשר לא מילולי לכל-מיני הכרזות על מוצא האדם, בריאת העולם, וכן הלאה. מאידך גיסא, המאמינים מתעקשים לחמוק מהטובה שהפרשן הליברל-הטוב מנסה לעשות עימם…
        2. שאלת כמה שאלות. לא יודע את מי דוקינס משכנע או לא, אבל שאלת השילוב באורח-חיים אינה חלק מהויכוח לא רק מצד דוקינס אלא גם מצד מתנגדיו. הייתי נזהר מ"גיור" הויכוח (דגש על הפרקטיקה הדתית, ואורח-החיים).
        באשר לאנה – כפי שחשבתי שטענת, עמדתה אינה מוסרית בכך שהיא לא מכבדת את אמונות הזולת ומתנשאת על הזולת. ודאי לא בכך שהיא "לא אפקטיבית" (ודאי אינך ממליץ שתעשה את עצמה כדי למנפל את הילידים לנהוג כפי שהיתה רוצה?). זה נכון גם אם הביקורת נגד דוקינס לא פוגעת לא "בול בפוני".

  12. נדב פרץ Says:

    – עכשיו אעלה לדירתי בסדוביה ואחר כך בשעה עשר בערב תיערך במאסוליט ישיבה שאני אשב בראשה.
    – לא, זה לא יכול לקרות בשום אופן, – סתר הזר את דבריו בנחישות.
    – מדוע לא?
    – […]מפני שאנושקה כבר קנתה את שמן החמניות, ולא רק קנתה אלא גם שפכה אותו. לכן הישיבה לא תתקיים.
    (האמן ומרגריטה)

    יש בין הליברליזם לקומוניזם יותר מן המשותף משמי מהם היה רוצה לחשוב.

  13. אריאל Says:

    הצרה עם דתות מונותאיסטיות היא שהתוקף החווייתי שלהן – זה שמשכך חרדות קיומיות ומקנה מסגרת ומשמעות – תלוי בשימורה של אשליית הקביעות והאחדותיות, בזיקה לחזקה על אמת מוחלטת החולשת על העולם ועל כל מה שיש בו. ברגע שעושים שינוי מודע – ולו הקטן ביותר – באחד ההסברים האלה, המערך כולו מאיים להתמוטט, ומשחרר תועפות של חרדה ותוקפנות.
    גם אותי דוקינס מעצבן (אתאיזם הוא לא השקפה רציונלית יותר מאמונה דתית). אבל בוויכוח שלו עם הבריאתנים הוא בכל זאת פונה לרציונל והם לאינטואיציות שמקורן בחשיבה דוגמטית. מבחינה זו, בריאתנות היא בהחלט "הסבר מדעי מופרך". לעומת זאת, הטענות הבריאתניות שלפיהן תורת האבולוציה היא "דת חדשה" הן חסרות שחר, כיוון שתאוריה מדעית לא מנסה להסביר את העולם ואת כל מה שיש בו, וודאי שאינה טוענת לחזקה על אמת מוחלטת.
    אני אמנם מזדהה עם הסלידה שלך מהליברליזם הזחוח של חבריך ללימודים, אבל אולי באמת הגיע הזמן שתפגוש גם כמה שמרנים מטקסס ומיוטה לאיזה משפט קופים על כוס קפה. ככה, בשביל לאזן קצת את ההתרשמות שלך.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים שבריאתנות היא הסבר מדעי מופרך ויש טעם להילחם בו. במובן הזה, כאשר הדת מנסה להשיג את גבולו של המדע היא בעייתית באותה מידה כמו המדע בבואו להשיג את גבולה של הדת. ואם ככה, יש כמה דברים טובים שאפשר להגיד על דוקינס, אבל אני חושש שהדברים הרעים מאפילים על כך.

      מנגד, גם אבולוציה יכולה להיחשב לדת – לא כתיאוריה מדעית, אלא כתיאוריה מדעית בצירוף תעשייה תרבותית העוטפת אותה מכל צדדיה. מדעי המוח כיום הם דת כזו. מה שצריך לעשות הוא להקפיד ללא הרף להפריד בין הטענות המדעיות הנכונות (כשהן נכונות, וגם זה לפעמים בסימן שאלה) לבין הניסיונות לגזור מהן אין ספור דברים שלמדע אין שום זכות להגיד בהם כלום.

      • אריאל Says:

        הבעיה היא שהגבולות שאתה משרטט בפסקה הראשונה אינם מתיישבים עם השקפת עולם דתית. עבור המדען, שאלת קיומו או אי קיומו של האל כלל אינה רלוונטית (או – לא אמורה להיות רלוונטית), כיוון שהוא מתמקד בעובדות הניתנות למדידה ולבחינה חוזרת. איש הדת, לעומת זאת, מוכרח להתנגד בכל נימי נפשו לעובדות שאינן מתיישבות עם אמונתו, כיוון שזו משולה למגדל של קוביות: הוצאת אחת והכל מתמוטט. הפתרון היחיד במקרה מעין זה הוא כחש עצמי – שכתוב הדרגתי ולא מודע של התיאולוגיה כך שתתאים לעובדות (כך למשל התאימו המרקסיסטים האדוקים את תפיסותיהם למציאות של הקפיטליזם המאוחר).
        ההבדל העקרוני בין דת לבין 'סתם' ערך או אמונה לא מנומקים טמון בטנטטיביות של האחרונים. ואם תטען שאנשים מטבעם זקוקים לקדושה בחייהם, הריך כאחרון המחזירים בתשובה.

      • גל כץ Says:

        אני לא מסכים עם הקביעות הקטגריות שלך – לא על אנשי הדת ולא על המדענים: אתה צודק שאפשר לראות את המדע רק כעוסק רק ב"עובדות הניתנות למדידה", אבל בפועל, הרבה מדענים רואים את הפרקטיקה הזו כחלק מהשקפת עולם כוללת. באשר לדת – זה נכון במקומות מסוימים ובזמנים מסוימים. לא בכל מקום, אפילו לא ברוב המקומות.

        אפילו הקתולים קיבלו עם הזמן חלקים גדולים מתמונת העולם המדעית. איש לא יטען היום שאנחנו חיים במרכז היקום, נכון? כל מה שאני מציע זה להסתכל על דברים בהקשרם, ולא להתחיל מקביעות קטגוריות שליליות על הדת.

      • אריאל Says:

        להזכירך, הכנסייה הקתולית הואילה לזנוח את הקוסמולוגיה הגיאוצנטרית ב-1822, כמדומני, וגלילאו זוכה מכל אשמה באיחור אופנתי של איזה 400 שנה (1992). בהסתמך על התקדים הזה אפשר לנחש שדארווין יקבל את ברכת האפיפיור לקראת סוף המאה הבאה, הרבה אחרי שכבר לא תהיה שום אפשרות להכחיש את העובדות בלי לצאת אידיוט מוחלט. וכמובן שהם ימצאו תירוץ כזה או אחר כדי להבהיר לעצמם שהם צודקים, וצדקו תמיד.

  14. דני קיי Says:

    לראשונה אני מסכים עם כל מילה כאן בבלוג.
    הייתה תקופה בחיי שהייתי מתווכח ברשת עם אותם אתאיסטים פונדמנטליסטים/ מטריאליסטים דוגמטיים הרואים במדע חזות הכל עד שהתעייפתי.

    הייתי מגייס לעזרתי את ר.ד. ליינג, אלאן ווטס, קן וליבר וברוס ליפטון (http://www.youtube.com/watch?v=hLZ7GqWpEqM)- כדי לנסות ולפתוח אותם לאופקים אחרים ולהדגים שניתן לדבר על דת ו"רוחניות" באופן רציונלי.

    אך לשווא.

  15. ערן מיק Says:

    נדמה לי שיש מידה רבה של התנשאות בדבריך. הרי אתה עצמך, למיטב ידיעתי, אינך חולק עם אותם נדכאים את תפיסותיהם הדתיות אודות ישו, טרנספורמציה משיחית וכו', בדיוק כמו אותם ליברלים רשעים. אתה וגם הם אוחזים בדעה המבטלת את הרציונליות של תפיסות אלה, ואינכם מאמינים בהן. אולם, אתה עומד על זכותם של אנשים "פחות מבינים" להמשיך לאחוז בהן, כי הם מסכנים ונדכאים, אולי גם בורים, ומה כבר אפשר לצפות מהם? יש לאפשר לילידים להמשיך להחזיק ברעיונותיהם המופרכים למען ייטב עליהם יומם…
    נדמה לי שאתה וגם הליברלים הרשעים חושבים בעצם אותו דבר על הדת, אלא שהם לא מתביישים בכך, ואילו אתה מנסה להיות יותר ליברל מהם, ולהפגין סובלנות והזדהות כלפי העמדה האחרת מתוך איזשהי תפיסה רומנטית שכזו.

    אמנם אני נתלה כאן באילנות נמוכים, אבל ג'ורג' וו. בוש כבר אמר שלדעתו זהו ביטוי של גזענות לרמוז שאנשים מסוימים "אינם מסוגלים" לחיות בחירות… אז בפרפראזה על דברי ההוגה רב הרושם, אולי זה סוג של התנשאות לרמוז שעמים מסוימים "אינם מסוגלים" לראות את האור, ולכן אין לדרוש זאת מהם.

    בפועל, כל אותן אוכלוסיות היו רואות ברכה מזניחת עבודת האלילים. האם עמי המזה"ת לדוגמה היו יותר או פחות נחשלים אילו הפסיקו להתעסק במלחמות דת?

    אז נכון שהקמפיין למען אתאיזם לא יוביל מחר בבוקר להכחדת הדת עלי אדמות, אך לדעתי הרצון העקרוני להוביל שם צריך להיות מבורך.

    • גל כץ Says:

      ערן, אתה מעלה נקודה חשובה ואני שמח שאתה מעלה אותה. יש לי תגובה אבל היא קשה לביסוס במצב הזמן והריכוז הנוכחיים שלי. ננסה בכל זאת:

      אני לא חושב שזו התנשאות כי אני מוכן לטעון שכל צורת קיום אנושית, גם שלי ואפילו של הליברלים הרשעים, מלווה במימד דתי. למה לכל הרוחות אני מתכוון ב"מימד דתי"? שאלה טובה. בגדול, הטענה היא שאנו בפועל מאמינים בכל מיני דברים שלא ניתן לבסס מדעית. אתן כמה דוגמאות מהקל אל הכבד:

      נגיד החופש שלנו. אני משוכנע שאני חופשי, כלומר שאני זה המהווה סיבה לפעולותיי. אבל זה די מופרך מנקודת מבט מדעית. האם אני יכול לחיות ללא ההנחה שאני חופשי? או ללא ההנחה שאנשים אחרים חופשיים? לא.

      אבל אני לא רק מאמין בזה שאני חופשי אלא שיש גם יצורים, נקרא להם "סיבות" (לא במובן של causes אלא במובן של reasons), שמשפיעים על הפעולה שלי. האם אני יכול לחיות (כאדם רציונאלי! כלומר כזה שמחויב לסיבות ומרגיש חובה להצדיק את הפעולה שלי תוך פנייה אליהן) מבלי להניח שהסיבות האלה אכן משפיעות על הפעולה שלי? לא. מגוון רחב של תופעות יומיומיות — הנטייה שלי להאשים אנשים שלא עומדים במחויבויות שלהם, או להעריך אנשים שכן עומדים, שנאה ואהבה ומה לא — כל אלה נשענים במידה כזו או אחרת על ההנחה שסיבות משפיעות על ההתנהגות שלי ולא מצב הנוירונים במוח.

      צורות קיום קולקטיביות – ולא רק דתות — מדמיינות עבר משותף, החל מעמים וכלה בזוגות נשואים. אני לא חושב שאפשר אחרת, או שרצוי שזה יהיה אחרת. כמובן שצריך שהעבר המדומיין הזה יהיה פתוח לספק ולהשפעה מהמדע, אבל יש לו גם חיים משל עצמו.

      לפיכך, היות שאני חושב שלכולנו יש אמנות "לא רציונאליות" (אני הייתי קורא להן רציונאליות, אבל פה אני מתכוון במובן המדעי המצומצמם), אני לא מרגיש שאני מתנשא כשאני אומר שצריך לכבד את האמונות של תושבי הקריביים. ולמען הסר ספק — לא התכוונתי לומר שצריך להותיר את תושבי הקריביים בגן העדן הטרופי שלהם, ללא שום השפעה מהמדע. זו אכן תהיה התנשאות האופיינית לסוג מסוים מאוד, שטחי, של פוסטקולוניאליזם (גם מפני שלא מדובר כמובן בגן עדן). הכבוד למקומיים דרוש דווקא כדי לקדם אינטרקציה והשפעה הדדית.

      בעניין קצת אחר – איך החלטת שהמלחמות במזרח התיכון הן "מלחמות דת"? למה לא, למשל, מלחמות על משאבים? נראה לי שעצם הניתוח הזה כבר שבוי בדימוי המיוצר על ידי דוצ'ינס, כאילו אנשים דתיים (במיוחד ערבים) – אם הם נלחמים – אז לבטח הם נלחמים מלחמות דת.

      • ערן מיק Says:

        איכשהו תגובתך אינה נוגעת בנקודות שבהן ביקרתי את הפוסט. אז או שאני לא הבנתי את תגובתך, או שלא הבהרתי עצמי מספיק טוב מלכתחילה. כלל לא התכוונתי להיכנס לויכוח פילוסופי אודות מהו מדעי, רציונלי, אמוני וכו'. בסה"כ רציתי לטעון ש:

        1. לא ביססת את טענתך שמי שמבקר/לועג לאמונות דתיות מופרכות (בעיניו) הוא אדם רע. אני מאמין בזכותו של כל אדם לאחוז בדעות שבהן יבחר ולחיות לפיהן (בגבולות הסביר של גרימת נזק לזולת וכו'), ואני מאמין במקביל בזכותי לבוז לדעותיו של כל אדם באשר הן אם אני סבור שהן מגוחכות, לא מבוססות או ראויות לבוז מכל סיבה אחרת. גירוש שדים, אמונה במשיח וכו' בהחלט נופלות בקטגוריה זו, שכן הן מבטאות בעיני פחדנות אינטלקטואלית, בריחה מאחריות ובורות. אין פשר הדבר בהכרח שאני שונא את אותם אנשים דווקא כי הם "שונים ממני", או כל מיני מניעים קסנופוביים שייחסת לליברלים הרשעים. יש אנשים שמאוד דומים לי, ואני מבטיחך שאני שומר מידה בריאה של בוז גם להם. בקיצור, לגיטימי לבוז אינטלקטואלית, או אחרת, לעמדותיהם של אנשים, מבלי להיות רשע.

        2. אני חש שאתה מטשטש את הקו בין טקטיקה למהות. התייחסת לדת כאל מעין "מוצץ", שהנדכאים שאינם חיים במלונות פאר יכולים להיאחז בו כדי להעביר את זמן קיומם הקשה. ואני מסכים אגב שזה אחד המניעים העיקריים, מימי קדם, להתפתחות כל הרעיון של דת בעולם (מישהו הרי צריך להיות אחראי לכך שפרצה עכשיו מגיפה נוראית, או שהיכה איזה אסון טבע. ומשהו חייב לחכות לנו בעולם הבא). אבל האבולוציה החברתית של האנושות מובילה הרחק מתפיסות אלה. יש תהליך שעברו חלקים בעולם, מהעת העתיקה דרך ימי הביניים, הרנסאנס ועד ימינו, של התפכחות מהבלים. בוודאי שזה לא אומר שהכל מוסבר, ידוע או רציונלי, זה רק אומר שהתפכחנו מהבלים מסוימים. האבולוציה החברתית הזו דינה לסחוף את כל האנשים בסופו של דבר, ברגע שתנאי חייהם יתאימו לכך. אז אתה בסה"כ אומר, שכדאי לגלות אמפתיה והבנה כלפי אנשים אלה, שטרם התפכחו, כדי לסייע בהתליך ההתפכחות שלהם והאינטראקציה איתם. אין בעיה, כטקטיקה יכול להיות שזה אכן חכם ועדיף על רטוריקה אדברסרית כשל דוקינס. אבל במהות אתה אוחז באותה תפיסה כמו אותם הליברלים, ולכן זה בסה"כ ויכוח על נימוסים והליכות.

      • ערן מיק Says:

        אה, ואשר ל"החלטתי" שהמלחמות במזה"ת יסודן בדת. ביססתי טענתי זו על העובדה שרוב מי שנלחם במזה"ת מכריז שהוא עושה זאת מטעמים דת. נשמע לי כמו ראיה די משכנעת.

      • גל כץ Says:

        ברור לי שלא התכוונת להיכנס ל"ויכוח פילוסופי", אבל מה לעשות שכדי לענות לך צריך להגיד דברים פילוסופיים.

        אז ככה: באשר לנקודה השנייה שלך, הרעיון הוא שכל צורת חיים אנושית כוללת אמונה בדברים שאין להם ביסוס מדעי. ועל זה דיברה התגובה הקודמת שלי. לכן הויכוח הוא לא על טקטיקה אלא על מהות: אני טוען שגם צורת החיים המערבית היא דתית ולכן – גם אם יש לה יתרונות מסוימים – לא מדובר באיזו דיכוטומיה שמצדיקה בוז ולעג מהסוג של דוצ'ינס. לדוגמאות שנתתי אפשר להוסיף גם פסיכואנליזה או כל מיני צורות של "רוחניות" – אתה תטען אולי שגם אלה הבלים, אבל העובדה היא שהם צמחו על קרקע מערבית-מודרנית במובהק וכדי להתמודד עם העוני הרוחני (וההתכחשות לדת) האופיניים למודרניות. לכן זה לא מסתדר עם התזה שלך (הדתית לכשעצמה) על הקידמה הממשמשת ובאה, התלויה רק ב"תנאי החיים הנכונים" (אגב, גם אני אוהב לחשוב לפעמים על הקידמה הזו, אבל מוטב להיות מודעים למה שזה – אמונה דתית).

        מעבר לכך, אני חושב שזה גם לא נבון טקטית, אבל זו סוגיה אחרת.

        באשר לנקודה הראשונה – לא אמרתי שום דבר על רשע ורוע. כל מה שאמרתי זה שהזלזול בדת מבטא (א) את העוצמה הפוליטית והכלכלית של מי שמזלזל ו-(ב) מבטא ניתוק מהמצב האנושי, הן מבחינה עקרונית (או פילוסופית) והן מבחינה אמפירית.

        ואחרון חביב – האם כיבוש עיראק על ידי ארה"ב היה מלחמה דתית? נדמה לי שאפשר למצוא התבטאויות בנדון. רוצה לומר שהדימוי העצמי של מי שנלחם הוא רלוונטי אבל יש גורמים אחרים שיש להתחשב בהם. האם הטליבאן הם ה"סיבה" כפי שרמזת למעלה? או שמא הסיבה הולכת אחורה – לסכסוכים בינמעצמתיים בין ארה"ב לאומה אתאיסטית במוצהר, הלא היא ברית המועצות?

      • ערן מיק Says:

        גל, בתגובותיך הרחבת את הדיון והעלית טענה, שלא מופיעה או מודגשת אגב בפוסט המקורי, לפיה הבעיה בזלזול כלפי אמונות/פרקטיקות דתיות מסוימות טמונה בכך שבעצם כולנו דתיים, לכולנו יסודות אמוניים בחיינו וכו'.
        רציתי להדגיש את ההבדלים בין הדברים שאתה עושה מהם חד (ויש תגובות אחרות שכבר עסקו בכך), אך חשבתי שיהיה מעניין יותר לשאול אותך: האם בעיניך בכל זאת יש הבדל בין האמונה בגירוש שדים לבין אותם יסודות אמוניים שאתה סבור שמנחים גם את האדם החילוני או האתאיסט? או שהינך סבור שאין כלל הבדלים, ולכן מארק ואנה בזים, או צריכים לבוז, בעצם גם לעצמם.
        ושוב, אני סבור שהשימוש במילה בוז אינה צריכה להוות מוקד לפולמוס. אם אתה מסכים עם העמדה שגירוש שדים הוא מגוחך, אך אינך מרגיש בנוח עם הצגת עמדתך כ"בוז למגרשי השדים", אלא רק כ"היעדר הסכמה איתם", אז הבה נרד מעץ הבוז ונתמקד בתפיסות עצמן ולא באופן הצגתן. יש מי שמרגישים יותר צורך להיות פוליטיקלי קורקט מאחרים (אולי בגלל תסביכים פוסט-קולוניאליים כלשהם). אבל זה לא מוקד הענין.

      • גל כץ Says:

        סליחה על המענה המאוחר.

        אני לא יודע מיהו "האדם החילוני הרציונאליסט" – יש חברות שמצהירות על עצמן כרציונאליות וחילוניות (למשל החברה הסובייטית), אבל בעצם היו שטופות כל כולן באמוניות דתית (אמנם מסוג שונה מזו, למשל, של הכנסייה הקתולית). כך את חברת הצריכה האמריקאית אפשר לראות כך.
         
        אני כן חושב שיש משהו שנקרא "חיים רציונאליים" וראוי לחיות אותם, וזה כולל ביקורת של אמונות תפלות. אבל בעיניי רציונאליות היא גם הכרה בגבולות הרציונאליות ולכן בצורך להחזיק לפעמים ב"אמונות טפלות", כל עוד אתה רואה אותן ככאלה. אני יודע שזה נשמע כמו סתירה – "להחזיק באמונה תפלה אבל לראות אותה ככזו". אבל אני חושב שזה רק נראה כך, היות שיש כל מיני דרכים לייחס מציאות לדברים, לא רק שתי האופציות המנוגדות: קיים או לא-קיים. אני יכול למשל להתנהג כאילו אבות אבותיי היו פה לפני 2000 שנה ולהתרגש מהמיתוסים הללו, גם מבלי להאמין בזה במובן חזק (למשל, כמו שאני מאמין במובן חזק שיש עץ מחוץ לחלון שלי). אופציה נוספת: להאמין בזה רק לפעמים.

        ועניין הבוז הוא חשוב בעיניי, ולא קשור ל"תסביכים פוסט קולוניאליסטיים" – בוז הוא רגש עקר מבחינה פוליטית, כזה שאינו מאפשר השפעה הדדית ושינוי חברתי.

      • יעקב בן שמש Says:

        ערן, בתור הליברל המשיחי שאתה מצטייר, הייתי נזהר קצת עם הבוז לאמונות לא מבוססות. כן, הדת, בחלק מצורותיה ושימושיה, היא גם אופיום להמונים. אבל המחשבה שזה כל מה שהיא, היא בדיוק ההנחה הלא מבוססת (שלא לומר פשוט מוטעית) של המודרנה שגל מנסה לבקר (אני חושב…). אגב, זרמים מרכזיים בנאורות (למשל הגל) הבחינו הבחן היטב בין "התפכחות מהבלים" כלשונך, לבין התפכחות מהדת. מדובר בשני דברים שונים.

        ולגבי התחזית שלך שהפרוגרס הולך ומשתלט על העולם: נו באמת. נקווה שזה לא יקרה, אבל נראה לי שאין שום מקום לחשש.

      • נועם א"ס Says:

        הייתי מציע לשקול בזהירות את טווח הלגיטימיות של הבוז האינטלקטואלי (עם מירכאות ובלעדיהן) הנתון לזה הנמצא בעמדת כוח (מטריאלית לחלוטין) כלפי זה הנמצא בעמדת חולשה (מטריאלית לחלוטין). זו אינה התנשאות או מעין חמלה מתוך רחמים אלא הכרה בכך שעמדת הכוח המטריאלית מעצם טבעה חוסמת בפני בעליה הבנות והכרות מכריעות בתחום הניסיון האנושי, שאותן מכיר, מבין, חווה ויודע הנמצא בעמדת החולשה.
        ההנחה ש"האבולוציה האנושית" (אתה רציני כשאתה משתמש במינוח הבעייתי ביותר הזה?) מובילה לכיוון הרציונליסטי-ליברלי טעונת הוכחה (שאי אפשר להוכיח, כמובן – צריך להיות בנקודת הסוף דה-פקטו של "האבולוציה האנושית" בשביל שטענה כזאת תתאמת).
        ברמת הספקולציה התאורטית בלבד, אני מתנגד להנחה הזאת מהטענה (שאין לי אפשרות להוכיח או לנמק כרגע, אבל שאפשר לעשות את זה) ש"הרציונליזם" המדובר שאליו מועדת, כביכול, האנושות כולה תלוי לחלוטין ובלתי נפרד ממבנה חברתי עולמי שבו ישנם כאלה הנמצאים בעמדת כוח אל מול כאלה הנמצאים בעמדת חולשה, וכל עוד זה המצב, כלומר מצב שבו יש כאלה המרוויחים מההגמוניה הרציונליסטית וכאלה שאינם, כך דחייה, בצורה כזאת או אחרת, של הרציונליזם תתמיד להתקחי

      • ערן מיק Says:

        אני מוכרח להודות שהניסיון, שלא ברור לי מקורו, למשוך את הדיון למחוזות של מאבק המעמדות נראה לי לא רלבנטי לדיון.
        האם כל האוחזים בתפיסות דתיות הם גורמים מוחלשים, שגורמים חילוניים-אתאיסטיים רודים בהם? נדמה לי שזו הצגה משונה של המציאות.

        הבה נחזור למר ג'ורג' וו. בוש. הוא אדם לבן, עשיר, שהיה נשיא ארה"ב. אי אפשר לטעון שהוא חלש או נדכא וכו'. ובכל זאת, הוא מעיד על עצמו שהיה שתיין חסר תקנה עד שגילה את ישו, ואז מצא את הכוח להפסיק לשתות. אני רוחש בוז למניע הזה, למרות שהתוצאה היא חיובית. אני סבור שאדם צריך להיות מסוגל שלא להיהפך לשתיין אובססיבי ללא קשר לישו, מתוך האחריות האישית וכוח הרצון שלו. אז בהקשר זה אני בז גם לג'ורג' וו. למרות שהוא חזק, עשיר ומשפיע ממני.

        הנטייה לאחוז בתפיסות דתיות מסוימות היא פרי של מבנה אישיות מסוים ושל עולם הידע של האדם. נכון הוא שיש קורלציה בין תנאי קיום מסוימים וסביבה תרבותית מסוימת לבין סיכוי גבוה יותר לאחוז בתפיסות דתיות. אך זו ממש לא קורלציה מוחלטת, והחריגים בשני הצדדים רבים.

        לכן, התביעה לסרס את האדבוקציה נגד הדת בשם רגישויות מעמדיות/תרבותיות של פוליטיקלי קורקט נראית לי לא רלבנטית.

        אשר לתיאור ההיסטורי, אני מסכים שיש היבטים ב"הגמוניה הרציונליסטית", לא שלגמרי הבנתי את כוונתך בביטוי זה, שיעוררו התנגדויות לאורך זמן, ושמדובר בתהליך ארוך ומורכב בן מאות שנים – אבל אני חושב שאפשר להציג קייס די חזק על השיפור במצב הקיום האנושי במרוצת ההיסטוריה (עם אפס אנד דאונס, כמובן), שיהיה בקורלציה די טובה עם התרופפות הדומיננטיות של האמונות הדתיות (גם אם לא התנדפותן המוחלטת).

      • נועם א"ס Says:

        מגיב לערן מעל. לא מסתדר עם השורות הקצרות…)

        בשנת 1010 להולדת ישוע בן יוסף אפשר היה להציג, ובצדק, קייס לא פחות חזק על השיפור במצב הקיום האנושי שיהיה בקורלציה פחות או יותר מושלמת להתחזקות הדומיננטיות של האמונות הדתיות, לפחות בשטח הנפרש מאירלנד במערב ועד הודו במזרח.
        ואז הקורלציה הזו נגמרה, או התחלפה ב"קורלציה" אחרת.
        העניין הוא להיות מסוגל להבחין בגבולות המובנים בתוך תפיסת עולם שלטת מסוימת, ולראות מתי תפיסת העולם הזו מגיעה לגבולותיה האלה, ואינה מסוגלת להכיל יותר מעין מורכבות קיומית-אנושית שמתקיימת בתנאים הנסיבתיים-היסטוריים בפועל. או אז צריך להתחיל לחשוב הלאה.

        אמנם הצגתי יחסי כוח מטריאליסטים בדינמיקה שניסיתי לתאר, אבל אלו חורגים הרבה מעבר למאבק המעמדות גרידא, ולמעשה נועדו להצביע על תכונה עקרונית ואוניברסלית של הקיום האנושי עצמו (יחסי כוח-חולשה) בלי קשר לשיטה מעמדית חברתית כזו או אחרת. השאלה, לכן, נשארת בעינה: אלו פרספקטיבות מכתיבות את "התפיסה השלטת", או "העדיפה", או "הרציונלית" או כל מושג אחר – אלו הנובעות מתוך עמדת כוח אנושית, או אלו הנובעות מתוך עמדתו של החלש.
        בוש ג'וניור הוא לא דוגמה לכלום חוץ מלאלמנטים חייתיים כאלה ואחרים שמכתיבים את אופני ההתנהלות השלטונית העולמית (ותמיד יהיו מעורבים בהתנהלות הזו בצורה כזאת או אחרת)

  16. רוני Says:

    פוסט מעניין. אני מאוד מזדהה עם חוסר היכולת שלך למצוא את מוקד העניין עליו אתה מדבר, כלומר, לתחום את אותה קבוצת אנשים שמגלים את תופעות הליברליזם הבז בסתר (אך כפי שהדגמת – לפעמים בגלוי) לאחר שאינו בן-דמותם המדויק.

    אתמקד בסיפור על אותה אנה שהגיבה לדיון בפייסבוק, ולסביבתך האמריקאית – הזכרת שגילית שאנה ככל הנראה מתעניינת ב"סחר הוגן", וזה הזכיר לי את ההרצאה המעניינת של ז'יז'ק, שמישהו העביר לי בגרסה המאוירת:

    אם להסביר בקיצור, ז'יז'ק מדבר על האופן שבו כיום צדקה (charity) מגולמת בתוך מוצרים אותם אנו צורכים באופן שוטף: קפה, נעליים, ירקות… ז'יז'ק בעצם אומר שאנחנו קונים קפה שמקורו בסחר הוגן וירקות אורגניים כי זה גורם לנו להרגיש יותר טוב, גורם לנו להרגיש שעשינו משהו טוב בשביל העולם, בזמן שאנחנו באמת עושים את זה בשביל ההרגשה הטובה שלנו בלבד (לפעמים אנו אף לא מאמינים שמדובר במוצר אורגני *באמת*). כך, אנחנו מרחיקים מעצמנו את אותו הדבר שאנו לכאורה "מתקנים" באמצעות הקנייה (ילד עני בלי נעליים, אנשים מנוצלים שקוטפים פולי קפה), ונמנעים מלהתמודד עם חוליי העולם האמיתיים (עוני, אי-שוויון חברתי) שהם-הם המצבים שצריכים לתקן. לתת נעליים זה יפה, ז'יז'ק אומר, אבל זה לא משנה כלום, ואנחנו יושבים לנו על ענן קטן של אושר מוסרי, בגלל שאנחנו עושים את המעשה ה"נכון".

    ואם לקשר בין הדברים – נדמה שהחברה האמריקאית (ואולי לא רק האמריקאית) הליברלית באמת מייצרת לעצמה עלי תאנה למכביר, כאלה שמרחיקים מהליברלים הטובים של מסצ'וסטס את העוולות השוררות בכל עבר, ואת הקשיים הייחודיים של אוכלוסיות שונות ברחבי העולם. הם קונים קפה "נכון", וזה מספיק כדי למלא את מכסת המוסר שלהם כלפי ה"אחרים" של העולם באשר הם. כך, אנה יכולה באמת לנסוע ולעזור לאנשים בהאיטי, בלי לרצות בכלל להבין את התרבות שלהם. אני בטוחה שבקרב אלה שהתדיינו איתך וגילו בוז כלפי דת, תמצא רבים שנשבעים במזון אורגני שמקורו בסחר הוגן וכו'. כי בני אדם, לפי אופן פעולה זה, צריכים לזכות ליחס מסוג X (כבוד, לא להיות מנוצלים כלכלית…), אבל להרחיק לכת ולחשוב שמגיע להם יחס של כבוד על אמונות דתיות? אין שום צורך להתמודד עם זה, שכן כבר פתרנו את עצמנו מרגישות למצב אנושי שונה כשקנינו את העגבנייה ב-whole foods market.

    • גל כץ Says:

      תודה. זה מעניין ומאוד רלוונטי. השיגעון האורגני אכן חזק פה מכל דבר שנתקלתי בו בעבר.

      • י.א Says:

        אבל זו פרשנות משטחת ולא הוגנת (או לא תמיד הוגנת).
        אפשר גם כך: הנעל שנתפרה ע"י ילד, הקפה ה"לא הוגן", ההופעה בשטחים, הם פשוט סוג של טרפה. את זה לא קונים, שותים, עושים.
        כפי ששומרת המצוות לא מחפשת הכשר כדי לצבור נקודות בדרך לגן-עדן, גם גם ליברל – לא מזכך את מצפונו ואוגר נקודות "מוסר", אלא פשוט "ככה לא עושים".

      • יסמין Says:

        מסכימה מאוד. בתור "סביבתנית", שתקנו אותי אם אני טועה אבל כאן עולה איזה מין לגלוגון כזה "כלפינו", שדי מזכיר לי את הלגלוג של הליברלים שלועגים למי שאינם בני דמותם. ולא, אני לא עושה את זה רק כדי להרגיש טוב עם עצמי. אני שונאת להפריד אשפה (קצת איסטניסטית בעוונותי), אבל אני שונאת עוד יותר לייצר טונות של אשפה; אני משלמת יותר על אוכל אורגני, אבל זה נראה לי חשוב לבריאות של הילדים שלי וגם מודל כלכלי מקומי בריא יותר ובר קיימא; ובאותה מידה אני לא קונה ביצים של גבעות עולם. הרי גם אתם לא קונים מוצרי התנחלויות, נכון? ומן הסתם חלקכם משתדלים לא לקנות מוצרים שנוסו על בעלי חיים? ותעדיפו מדי פעם לא לקנות פרוקטר אנד גמבל וכל מיני תאגידי ענק? ומה? כדי להרגיש טוב עם עצמכם? לא! כי זה פסול, ואם רק אפשר, לא נותנים לזה יד. זה המעט שאנחנו יכולים לעשות. זה האי-ציות האזרחי והנגד-מטריציזם שלי.
        הלעג הזה ל"סביבתנות" (אני מוציאה מכלל זה את הקונסומריזם האורגני, שהוא עוד תעלול של הקפיטליזם שהשכיל לנצל את המודעות החדשה הזאת לצרכיו) יסודו בחוסר הבנה כמה קרוב הקץ וכמה חיוני לעשות מעשים קטנים ויומיומיים כדי טיפ טיפה להרחיק אותו.

  17. נועם א"ס Says:

    אממ… ממשיך כאן:

    …תתמיד להתקיים בקרב הגורמים החברתיים שיוצאים נפסדים ממנו (גם אם באופן יחסי בלבד לשכבות שמרוויחות ממנו יותר).
    זאת תמיד אותה השאלה: עד כמה מוכן הליברל לוותר על הפריבילגיות החומריות העודפות שמהן הוא נהנה בזכות הליברליזם שלו – כדי שכ-ו-ל-ם ייהנו מזה באותה המידה.

  18. אור ברקת Says:

    לגבי המשל הראשון לפחות – אני לא רואה כל כך את הקשר לליברליזם. כלומר, אני מבין שאנשים שמגדירים עצמם/מוגדרים על ידיך היו הנפשות הפועלות, אבל לא מבין למה שימ התועלתנות במרקז מתחייבת מהליברליזם.

    • גל כץ Says:

      שלום אור (וסליחה על התשובה המאוחרת כל כך),

      הפוסט לא עסק בליברליזם כאידיאולוגיה אלא בניסיון לסמן טיפוס אנושי מסוים – האופייני לחברות ליברליות – שאני מתקשה להגדיר. אני חושב שהיות שהחברות האלה מתאפיינות בהיעדר מטרות "גדולות" או חיבור ממשי למסורת, כל מה שנותר כדי לכוון את השכילה המוסרית הוא תחשיבים תועלתניים.

  19. אור ברקת Says:

    אוי, במרכז כמובן

  20. א.ב. Says:

    אני חושב שהנקודה המרכזית היא שדת היא צורך (לרוב האנשים). וכצורך אין שום סיבה ללעוג לה, אלא לקבל אותה.

  21. Guy Says:

    interesting, but i think that the first example of "bad-liberals" is actually a case of lazy students that want to finish the degree ASAP without any care if they will experience the "spirit" of the topic of study.z
    the 2nd example – well… you would expect these reactions from people who don't believe in religion, and even the religious institute in question had to adapt itself a bit to the new "religious demand" for treating the problem, by locating an old prayer. if anything, i look at it like market economics – how a company responds to consumer demands 🙂 z

  22. אורן טיר Says:

    המאמר הזה מתאר בצורה יפה את היהירות של אנשים שמגדירים את עצמם ליברלים, נאורים, פתוחים, סובלניים ופלורליסטים. אבל נדמה לי שאני בכל זאת מעדיף אותם על השמרנים שלא מעיזים לפקפק בדעותיהם השמרניות. אני מאמין שחשיבה רציונאלית היא דבר חשוב, אבל אני מסכים איתך שהיא עלולה, בהקשרים מסוימים, להיות מסוכנת ומזיקה, למשל בהתייחסות אל הפסיכיאטריה כאל מדע.

  23. אמיר וקסמן Says:

    אוקיי, הצלחתי לשים את הנקודה על מה שמפריע לי בטיעון שלך: אתה טוען שיש לליברליזם הרציונליסטי בעיה בגלל שהוא לא מקבל את הצורך האנושי בזן כלשהו של אסקטולוגיה. אבל זו טעות – האסקטולוגיה הרציונליסטית שואפת לפטירת הקיום האנושי מאימת המציאות הבלתי נשלטת באמצעות שימוש ברציונל כאמצעי לפרק את ההוויה האנושית. כמובן, זה לא מסביר הכל, ולכן לרוב לבני האדם יהיה שילוב של כמה אידיאולוגיות, לפעמים סותרות. אבל זה לא איזשהו חסרון מיוחד, ויומרת ה"שליטה במציאות" של האידיואלוגיות הדתות גואה עשרות מונים על זו שאתה מתאר.

    • גל כץ Says:

      שלום אמיר (וסליחה על התשובה המאוחרת) – אני מסכים איתך שחשיבה רציונאלית היא חשובה לקידום השליטה שלנו במציאות (וכתבתי את זה בפוסט). אני רק חושב שבאופן מהותי לא ניתן לשלוט בה לחלוטין – בגלל זיקנה, מוות, ההתחממות הגלובאלית ועוד. הדת ותורות אתיות ופילוסופיות הן דרך להתמודד עם הבעיה הזו. לא ניסיתי לרמוז שאין שום רבותא בחשיבה רציונאלית. יש לה יתרונות חשובים. אבל זה בה במידה רציונאלי בעיניי, להכיר בגבולותיה של החשיבה הרציונאלית.

  24. עדי סתיו Says:

    עושה רושם שרוב, אם לא כל (תקן אותי אם אני טועה), המייצגים שהבאת של "ליברליזם" הם אנשים צעירים מאוד, ממש בתחילת שנות העשרים שלהם, אני משער, אם לא צעירים יותר. לפני שיצאו לעולם האמיתי, או נסעו למדינות רחוקות ללמוד. רובם רק בתחילת לימודיהם, תקופה שנועדה במוצהר (בצפון אמריקה) להרחיב את אופקיו של הסטודנט ולפתוח אותו לנקודות מבט שונות בדרכים מובְנות ולא-מובְנות. צפוי שנקודת המבט של אדם תתחיל כפשטנית, מבוססת על דוקטרינה ספציפית, ותפתח עם הזמן ניואנסים ויחס מכיל יותר כלפי דוקטרינות נוספות. אתה, לכל הפחות, גדלת בארץ, שירתת בצבא (או התמודדת עם ההצדקות וההשלכות להחלטה לא לשרת בו), החלטת, תיכננת וביצעת מעבר ללימודים בתרבות ובשפה זרה. זה יותר ממה שאפשר, אני מניח, להגיד על רוב הליברלים האלה. Pick someone your own size.

    יותר מזה (אם יורשה לי להציע), יכול להיות שלפחות לחלק מאותם ליברלים צעירים יש דווקא הבחנות ודקויות בנושאים נוספים שלנו אין, כמו שלנו יש כאלה שלהם אין. אולי אפשר ללמוד גם מזה.

    בסה"כ, זה קצת לא הוגן לצפות מתפיסת־העולם של הצעירים האלה את מה שאתה מצפה, בלי קשר לדוקטרינה האידיאולוגית/פוליטית שלהם. זה בטח ובטח לא הוגן לתת להם לייצג את "הליברליזם" על חסריו ומגרעותיו בדיון הפנימי הזה.

    • מתן Says:

      אני חושש שהפרגון שלך לחבר'ה האלה מוגזם. מדובר באנשים שהתחילו ללמוד לדוקטוראט, לא בתלמידי תואר ראשון, ורובם בודאי למדו את התואר הראשון שלהם באוניברסיטה במקום אחר, רחוק מניו יורק. ויש גם את ההיא שכותבת מהקריביים, שזה בטח לא מקום לבן ממוצע.
      חוץ מזה, שממה שאני מבין מדבריו של גל, ניו יורק, או לפחות האיזור המסוים במנהטן בו שוכנת אוניברסיטת קולומביה, היא לא ממש המקום להרחבת אופקים ולהיפתחות לגישות, דעות ורעיונות חדשים. לי דווקא נשמע שזה מקום שבו בדרך כלל אתה מתבצר טוב-טוב בדעות הקדומות עליהן גדלת, כדי שתוכל להמשיך את מסע הצלב של הליברליזם-חילוניות-דמוקרטיה ברחבי אמריקה/העולם.

  25. עדי סתיו Says:

    אגב, בעניין הדוגמה הראשונה שלך: פול גרהאם כתב מאמר ביקורתי ומעניין, לדעתי, על המקור והצורך בלימודים קלאסיים או הדומים להם בימינו.
    http://www.paulgraham.com/essay.html

    • גל כץ Says:

      תודה! לשמחתנו (או לצערנו) דווקא האיומים התכופים על מדעי הרוח (למשל עכשיו באנגליה, או מה שקרה באוניברסיטת ניו יורק באלבני) מביאים לריבוי של מחשבות וטקסטים על חשיבותם של אלה. לא שזה ממש עוזר.

  26. עודד נעמן Says:

    כדאי גם לשים לב שהישגים ליברלים גדולים היו ספוגים ברטוריקה דתית. למעשה קשה לדמיין כיצד הישגים אלו היו מתאפשרים ללא הדת. הנה דוגמא מצויינת:

    ליברלים רבים חשים אי-נוחות לאור העובדה שהדת אפשרה הישגים שהיו רוצים לייחס לרוח הליברלית המפוכחת. רבים מתעקשים שהרטוריקה הדתית היא רק כלי אפקטיבי לשינוי פוליטי. הרעיון הוא שדרישותיהם הפוליטיות של מרטין לותר קינג והתנועה לזכויות האזרח היו צודקות (מטעמים ליברלים) ללא קשר לערך האמת של טענותיהם הדתיות. לפי הצעה זו ניתן להשתמש בדת ככלי בשיח הציבורי לקידום חקיקה או מדיניות אך כל חקיקה או מדיניות צריכות להיות מוצדקות בסופו של דבר במונחים לא-דתיים. העובדה שליברלים כמו ג'ון רולס נדרשים להסבר כל כך לא משכנע מצביעה על מצוקה אמיתית.

  27. ציון נחמני Says:

    קראתי והתרשמתי, אבל לא השתכנעתי. דומני שאפשר לחוש בעיקר את האמפטיה אל הרגש הדתי של המימסד והכהונה רק כאשר מתבוננים באלה ממרחק בטוח. או אז ניתן באבירות להצביע על יתרונם ואנושיותם. הבוז הוא אמצעי התגוננות, ואל תבוז לו. הדת היא חרב פיפיות, יתרונה ענק, וכך גם סכנתה. עם התם תיתמם, אך עם המפוכח השב ביודעין אל קיאו הישן – בוז יבוזו לו.
    נכון שהבוז איננו רק לדת, אלא לטבענו האנושי – המשותף למאמינים ישנים ולאתיאיסטים ליברליים כאחד. הבוז איננו שייך לתחום המוסרי, ובזה האחרון הצדק איתך, אבל חשוב להבחין בין השיפוט המוסרי לבין השיפוט 'הפילוסופי' בתחומי האמת והחשיבה. מכל מקום, תודה על רשימה מעניינת וטובה

    • גל כץ Says:

      חן חן (וסליחה על התשובה המאוחרת).

      אני מרשה לעצמי לבקר את הבוז, כאשר הבוז הוא חלקם של החזקים והעשירים. וכמובן שההימנעות מבוז קשורה ל"מרחק בטוח" – אבל אני חושב שהמרחק הזה אינו רק פונקציה של מספר הקילומטרים או המטרים המפרידים ביני לבין התופעה הדתית, אלא גם פונקציה של רפלקסיה ומחשבה. כלומר אדם הרואה עצמו מאויים בשל הדת, צריך להיות רפלקסיבי ולשאול עצמו האם הוא באמת מאויים על ידיה. שתי הדוגמאות שציטטתי הן של אנשים חזקים ועשירים – הם לא באמת מאויימים מהדת, ונדרשת קצת מחשבה ופרספקטיבה פוליטית תרבותית והיסטורית כדי להיווכח בכך.  

  28. יסמין Says:

    לא קראתי את כל התגובות. אני מזדהה, למרות שלא מסכימה עם כל הטיעונים שלך. למשל, הטיעון שכדאי לשקול ללמוד שפות רק כי זה חלק ממסורת ארוכה הוא לגמרי לא תקף בעיני. זה בלי קשר לעובדה שסביר להניח שסטודנט אמריקאי צעיר ונינוח כלכלית שלא מבין מה באמאשך הוא צריך להוציא לרגע את האף מהתרבות שלו היה מביא לי את הסעיף.

    חוץ מזה, מה לך כי תלין, אתה מדבר על הדברים האלה בפאצ'ה-בוק ועוד מתפלא שלא מבינים אותך? הלו? פה אתה סתם פזיז. משול הדבר למי שמעלה טיעונים כאלה בטוקבקים בויינט בלי שום הקשר ומתפלא שחושבים שהוא פונדמנטליסט. שכחת מה האחוז באוכלוסייה שבכלל נחשף אי פעם למין ביקורת פוסט ליברלית? הרי ברוב העולם אנחנו עדיין נלחמים בחושך *לטובת* הליברליזם, נגד פאשיזם כוחנות אפליית נשים ניצול ילדים עבודת פרך ומה לא, ואתה בא — בצדק, כן? גם אני אלרגית בדיוק לאותם דברים, ויש להניח שאפילו יותר "דתית" ממך — ומצביע על חוליי מה שאנשים תופסים פשוט כ"קידמה" ונאורות. בקיצור, ידידי (אם יותר לי), התפתית לצאת חכם ועמוק במדיה שהיא במהותה שטחית ולא יעזור.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים לגבי הטעות בפייסבוק. אבל הנקודה היא לא שיצאתי "חכם מדי". אני לא חושב שאני בהכרח חכם יותר מבני שיחי. הנקודה היא שהפייסבוק לא באמת מאפשר שיחה עם מי שרחוקים מאוד מדעתך, כלומר כאשר נדרשת הרבה מאוד עבודה כדי לטעון טענה (כלומר כאשר אין דברים מובנים או ברורים מאליהם לשני הצדדים). אבל, בעצם, איזה מדיום כן מאפשר את זה?

      בכל מקרה, האנשים שאיתם דיברתי ממש לא סובלים מבעיה של נגישות למשאבים או לידע.

      ועוד דבר: לא אמרתי שצריך ללמוד שפות כי זה חלק ממסורת ארוכה. אמרתי רק שהעובדה שזה חלק ממסורת ארוכה אמורה לגרום לנו לחשוב חזק חזק על הסיבות שהביאו אנשים במסורת הזו ללמוד שפות.

      • יסמין Says:

        הנגישות למשאבים או לידע לא רלבנטית, לצערנו. אני עומדת על דעתי שבפייסבוק אתה לא יכול לשטוח טיעון מורכב כמו בפוסט ארוך, מלא, של, שבנוסף לכל יש לו קהל פחות או יותר מפולח שמבין לאן הוא נכנס ואיך לקרוא את זה. בין שלל הודעות סטטוס, במדיה אינסטנטית ודי נרקיסיסטית, הערות כאלה לא יכולות להיות מובנות כמו שראוי להן. ואולי טוב שכך.

        (הבנתי אותך בנוגע לשפות. אישית אני קוראת איזה 5 אלפביתים ומקרטעת לא רע בארבע שפות מלבד עברית, ובכל זאת הטיעון הזה לא תקף בעיני. מסורת הכאת הילדים גם היא חלק ממסורת ארוכה, ואני חשבתי חזק מאוד על הסיבות (והאידיאולוגיות, ממש!) שהביאו לזה, אז יש דברים שעם כל הכבוד למסורת אין בהם כל טעם.)

  29. מומלצי הבלוגוספירה Says:

    פוסט מצויין. נקודות מבט חוויותיות לך ככותב אינן בהכרח החוויה של הקורא אותך
    וזה היופי בכתיבת פוסטים מזוית אישית. פתחת כאן דיון מרתק.

    לא מצאתי הזדהות מלאה עם דבריך כמו עניין השפות הנדרשות ללימוד פילוסופיה.
    נראה לי שזה לא מבטל את עמדתך אבל גם לא את עמדת חבריך האחרים.

    תודה.
    הפוסט מומלץ אצלי במאמרים
    http://hamimlatsim.blogspot.com/2010/11/2511-1811.html

    אסתי כ.

  30. רוני Says:

    "even if the typical character types of liberal democracies are bland, calculating, petty and unheroic, the prevalence of such people may be a reasonable price to pay for political freedom"

    –Richard Rorty, the Priority of Democracy to Philosophy

    וד"ש מלוס אנג'לס

    • גל כץ Says:

      תודה! ד"ש בחזרה.

      יש לי ציטוט להחזיר לך, טרי מהיום:

      "When we hear it said that freedom in general consists in being able to do as one pleases, such an idea can only be taken to indicate a complete lack of intellectual culture [bildung]"

      – G.W.F. Hegel, Elements of the Philosophy or Right, no. 15

      נראה לי שחוץ מלהגיש את היד לאקדח, מה שאפשר לקחת מהכובד הגרמני הזה (לעומת השטחיות העליזה מדי של רורטי) זה את הדבר הבא: השאלה היא האם החופש מאלימות המאפיין את הדמוקרטיה הליברלית הוא לא רק על פני השטח, ושמא יש משהו בטיפוס האנושי שהיא מפיקה שמביא את האלימות, זו המודחקת בחיי היומיום, להתפרק – ובגדול – באפגניסטאן או בהארלם. אולי היגל היה אומר שזה קשור לעבודה שהנימוס האמריקאו-ליברלי הוא כסות דקה מדי, ולא תוצאה של חינוך/תירבות מתמשך, של זיקה איתנה למסורת.  

      • יסמין Says:

        לפחות במקרה של ארה"ב, זה ממש לא חופש מאלימות ברמה היומיומית. רוצחים שם כמו משוגעים.

      • רוני Says:

        אפשר לומר שהכחשת האלימות היא תמיד אלימות. מאידך, אני סבורה שאם היתה או תהיה אי פעם דמוקרטיה ליברלית לא תהיה בה אלימות כלל, ואף לא הדחקתה. קשה לי להאמין שהיא תאריך ימים.

  31. Tomer Says:

    הי גל,

    לא קראתי את התגובות האחרות אז סלח לי אם אני חוזר על דברים.
    אני מזדהה עם הנימוקים שהבאת בשמך וחושב שיש לך נקודה בכל אחד מהויכוחים. עם זאת, אני חושב שהביקורת שלך לא הוגנת ומכוונת למטרה הלא נכונה.
    רק כדי להבהיר, אני מניח שכשאתה אומר 'ליברל' אתה מתכוון ל'שמאלני אמריקאי' – שזה השימוש השגור בשיח הציבורי האמריקאי (בתקשורת וכד'), והוא כמובן רחוק מאוד ממשמעות המילה בפילוסופיה פוליטית או ביחב"ל או בהקשרים אחרים.
    דיסקליימר נוסף הוא שאני מניח שאני סה"כ נמצא בסביבה דומה לשלך – תוכנית דוקטורט באוניברסיטה אמריקאית עשירה שנמצאת על החוף, מוקף באמריקאים ליברלים. מהביקורים שלי בקיימברידג' ובניו יורק בחוף המזרחי, התחושה שלי היא שהאווירה היא דומה.

    נתחיל מהנקודה השנייה שלך, על הבוז לדת ולכל מה שמסורתי. בעוונותיי אני מתרגל קורס בפילוסופיה פוליטית על צדק. בכיתה שלי יש חלוקה מובהקת בין הליברטריאנים לשמאלנים האמריקאים (סוג של סוציאל-דמוקרטיים מתונים, ליברלים במונחים אמריקאים שאתה מתייחס אליהם). עם זאת, למרות החלוקה המובהקת והמחלוקת החריפה ביחס לתפקיד הממשלה בחברה והמדיניות הכלכלית הרצויה – בשיעור שבו עלה נושא הדת שררה הסכמה רחבה לגבי חוסר החשיבות של דת כתביעה מוסרית. מיותר לציין שההסכמה הזו לא משקפת כלל את החברה האמריקאית. בקיצור (כי זה כבר ארוך), אני חושב שהביקורת הזו לא מכוונת ספציפית אל הליברלים שבחבורה אלא אל כל החבר'ה האלו שמגיעים ברובם ממעמד סוציו-אקונומי גבוה והם אתאיסטיים ומדעיים באוריינטציה שלהם. לא נכנס איתך לויכוח הקונקרטי, ואני לא בטוח שאני מסכים עם כל מה שאמרת, אבל אני לא חושב שזה נכון לייחס את זה לליברלים אלא למאפיין אחר של החברה שאתה פוגש באוניברסיטה שלך שם.

    אותו דבר יש לי להגיד על הנקודה הראשונה שלך – הגישה התועלתית-פרגמטית לסוגיות חברתיות ותרבותיות כמו גם האתנוצטנריזם האמריקאי הוא לא בפרט, ולדעתי גם לא בעיקר, מאפיין ליברלים אמריקאים. אני בטוח שהחבר'ה ביוטה להם את קורא 'השטן הקטן' מדברים פחות שפות מהחבר'ה שאתה מדבר עליהם. אני דווקא הופתעתי יחסית מהעובדה שכמעט כל האמריקאים סביבי באוניברסיטה, מדברים לפחות עוד שפה אחת בנוסף לאנגלית (גם אם היא לא אירופאית 'קלאסית'). זה כמובן לא משקף את החברה האמריקאית – גראד סקול בסטנפורד מייצג שכבה מאוד מסויימת באוכלוסייה, אבל דווקא בקרב הליברלים שמסביבי אני חש שיש פחות אתנו-צנטריות מאשר הלך הרוח האמריקאי. ובאשר לתפיסה פרגמטית-תוצאתנית-תועלתית – הרי שזה ללא ספק לא מנת חלקם הבלעדית של הליברלים וזה קיים גם, אם לא יותר רווח, בקרב שמרנים מסוגים שונים ומשונים.

    לא נכנסתי לויכוחים הספציפיים שניהלת עם החברים שלך, ואני חושב שברובם יש לך נימוקים מעניינים וטובים – אני לא חושב שהסיפורים האלו מייצגים כתב אישום הוגן כנגד החברה הליברלית האמריקאית או משהו כזה.
    עם זאת, אני נהנה לקרוא ולחשוב על מה שאתה כותב.

    • גל כץ Says:

      שלום תומר. אני שמח בעיקר על המשפט האחרון. זו המטרה של הפוסט הזה ושל מה שאני כותב כאן ככלל. הבלוג הזה הוא הזדמנות לחשוב דברים, ואני שמח שאנשים מעניינים מגיבים וכך הפונקציה של הבלוג מתממשת.

      אני חושב שאני מסכים עם רוב ההבחנות שלך. לא בכדי הסתייגתי בהתחלה מהשימוש בביטוי "ליברלים". אני לא יודע בדיוק מה זה אומר. אני מוכן לסמן את הקבוצה שאני מדבר עליה במונחים אחרים, למשל "אמריקאים מהמעמד הגבוה וכו'" (כלומר כולל ליברטארים), אבל הרגשתי שהביטוי "ליברלים" הוא יותר פשוט ובכל זאת לוכד משהו (שכאמור קשה לי להגדיר) מהאידיאולוגיה הליברלית.
      חוץ מזה, היות שיש מספיק התקפות על הימין האמריקאי (ולא כל כך מעניין אותי לחזור על עמדות שגורות), המטרה של הפוסט הזה היתה להעלות שאלות לגבי מה שמכונה "השמאל האמריקאי".

  32. אני בעצמי Says:

    הליבראליות האמריקנית, או השמאלנות האמריקאית היא דת לכל דבר. לדת הזאת יש עיקרי אמונה, יש לה כוהנים (או רבנים/כמרים…) ויש לה אמצעים לקבוע לכל אחד האם הוא מספיק "דתי" או לא. ובמקרה הצורך אף לנקוט בסנקציות דתיות (כמו חרם) כלפי הסוטים מן הדרך.
    אכן ציינת נקודה מעניינת בנוגע לאותם "פנאטים ליבראלים" – שלמרות נסיונם להתחשב בכל אחד ולהגיע לשיא ההומניטריות וההתחשבות בזולת, למעשה הם מתנשאים שרוצים להכתיב לכולם מה לחשוב ואיך.
    השאלה הגדולה היא איך הם לא רואים את זה – התשובה היא – כי הם מאמינים פנאטים בדת הליברלית.
    מצחיק שהשקפת עולם המבוססת על אתאיזם היא דת בפני עצמה.

  33. אשכנזי? Says:

    איזה דיון מלומד ומנומק כדי להסביר טמטום

  34. georgvon1 Says:

    יפה מאוד!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: