חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת

by

אוקייי.

באחד הלילות בשבוע שעבר התעוררתי בשעת בוקר אפלה ומוקדמת ושאלתי את עצמי: מה בעצם קורה? מה המצב הנוכחי של ההוויה, מה צופן לנו העתיד, ולאן צריך לשאוף? זה ממש לא נתן לי מנוחה. כשהייתי בישראל לא מזמן, שמעתי פילוסופית ופעילת שמאל שהגדירה את המצב העכשווי בארבע מלים: "ייאוש, ולא רק בישראל". נדמה לי שזאת תחושה שרבים מאיתנו חולקים, אבל השאלה היא תמיד מי מיואש, את מי הייאוש הזה משרת, ומי דווקא בכלל לא מיואש.

למרבה הצער, גרמניה היא כיום לא המקום הנכון למצוא בו תשובות לשאלות האלה. כבר כמה עשורים שהגרמנים די רדומים מבחינה מחשבתית, בכל מה שמשתרע מעבר לייצור מכשירים של רופאי שיניים. אבל לא רחוק מגרמניה ישנה ארץ ושמה צרפת. עד לא מזמן, היה מקובל שהרעיונות החדשים באים מצרפת. כיום, ספק אם אפשר להגיד את זה. הפילוסופים הצרפתים מתו, אלה שנשארו מבלים את זמנם באוניברסיטאות האמריקאיות, אבל גם זה לא בהכרח עוזר להם להיות מעניינים. אבל אולי בכל זאת שווה לתת הזדמנות, ולראות מה בעצם אומרים עכשיו בצרפת?

אז נסעתי לצרפת. ממש ליד הגבול, כמו באיזה ספר של לואיס קרול, עמדה חנות ספרים ממש טובה, שהציגה את כל החידושים במחשבה הפילוסופית והסוציולוגית. מבחינה כמותית, לפני כל דבר אחר, ההוגים הצרפתים עדיין פוריים מאוד. כל הספרים שיוזכרו להלן יצאו בחודשים האחרונים ממש, וזה לא מעט. מסורת המסה הפילוסופית עדיין חיה, גם אם לא ממש בועטת. ברור שחלק מהיצירות שיוזכרו להלן הן חיקויים די דהויים, ואפילו קריקטורות, של המחשבה הצרפתית מלפני כמה עשורים. אבל האם לא אמרו את זה בזמנו גם על בודריאר או על ליוטאר?

בכל מקרה, להלן הסקירה לטובת קוראי הבלוג – ספרים מרכזיים ומרכזיים פחות מהחודשים האחרונים שנראו לי מסקרנים. השתדלתי להימנע ככל האפשר משיפוטיות. את המסקנות נדמה לי שתוכלו להסיק בעצמכם. המטרה היא בעיקר להציג את השאלות המרכזיות ואת הכיוונים התרבותיים והמחשבתיים.

אלן באדיו הוציא לאחרונה שני ספרים. הראשון הוא "בשבחי האהבה" (Eloge de l'amour), שהוא ריאיון עם ניקולא טרואונג. באדיו מטיף כאן לאידיאל אוטופי-רומנטי של אהבה, שהוא מגדיר כאהבה "מסוכנת". הוא יוצא נגד האהבה המופרטת שנולדה מערכי 68', מדבר בשבחי  הנאמנות ומתנגד  לתרבות הדייטים המהונדסים באתרי ההיכרויות – אהבה לא מסוכנת, שהוא משווה לרעיון המלחמה עם zero death של האמריקאים. כדי שלא תחשבו שהוא נהיה ריאקציונר, הוא מצדיק שוב את מאו ואת מהפכת התרבות בריאיון שנתן לכבוד יציאת הספר.

הספר השני, Cinq leçons sur le 'cas' Wagner שיצא בחודש שעבר גם באנגלית, הוא אפולוגיה על וגנר, וחיפוש אחר הרלוונטיות של יצירתו לתקופתנו תוך קריאת תיגר על הליברליזם. לטענתו, גם אם ההאשמות נגד וגנר הן מוצדקות, הגיע הזמן "לפתוח דף חדש"  – ואגנר נחוץ בשביל "האמנות הגדולה", (או ליתר דיוק: אמנות עם "גדולה", grandeur ) שאנו עומדים בפתחה.

הפוליטולוג והדמוגרף עמנואל טוד, שחזה כבר ב-76' את נפילת ברה"מ ולא מזמן את נפילת האימפריה האמריקאית, פירסם לא מזמן תחזית חדשה ושמה Après la démocratie. טוד טוען שדווקא ההיחלשות של הקתוליות הביאה לכדי משבר את האידיאולוגיות החילוניות שכוננו עצמן כניגוד של הדת. מה שנשאר לאירופי החילוני כדי להגדיר את עצמו הוא שנאה לאיסלאם ולערבים – שלמעשה לא מהווים שום איום משמעותי על עתיד המערב. בדרך זו, צרפת הופכת למשטר גזעני הנשלט על ידי "עם אדונים" לבן, שנהנה מהדמוקרטיה אך שולט באופן לא דמוקרטי בשאר האוכלוסייה. הוא משווה את המצב המתהווה לאתונה הקלאסית ולישראל העכשווית. בד בבד, המדיניות הימנית "מתונה" של סרקוזי רק מחזקת את החזית הלאומית של לה פן.

מסתו הדלזיאנית של ז'אן-קלה מרטן Plurivers -Essai sur la fin du monde, (פלוריוורס: מסה על סוף העולם) משלבת את לייבניץ עם מדע בדיוני כדי לטעון שהגענו לסוף ה-עולם, אבל לתחילתם של אינספור עולמות. רבוי העולמות מתבטא בכל תחומי החיים שלנו. תוך הסתמכות על הקוסמולוגיה העכשווית, אנו גולשים מעולם לעולם בתוך מארג שנעשה נזיל יותר ויותר. זה דרך אגב אולי החיבור האופטימי היחיד מבין כל אלה שנסקרו כאן

בפינות שונות של היבשת התפרסמו כמה ספרים המציבים במרכזם את ההתנגדות ל"האצת הזמן" של התרבות העכשווית. פול ויריליו פירסם את Le Grand Accélérateur (המאיץ הגדול), שבו הוא מכריז, לא פחות, על קץ הזמן. ההאצה של החיים ניתקה את החברה מההיסטוריה. בעידן ה"פוסט היסטוריה" שבו חי הנוער, ההיסטוריה מתה והוחלפה על ידי הדיקטטורה של הרגע: האדם נתקע בתוך לופ תמידי ללא זיכרון. הוא רואה כמה סימנים לכך, כמו טוויטר, מאיץ החלקיקים בז'נווה ומה שקרה בוול סטריט ב-6.5.2010. המצב חמור, טוען ויריליו, וצריך להתנגד לזמן האינפורמטי-גנטי-פיסיקלי שהשתלט על היומיום שלנו.

בד בבד יצא בצרפתית ספרו של הגרמני לותאר באייר, "אין זמן" (Keine Zeit), שנכתב זמן לא רב לפני התאבדותו של המחבר. הספר עוסק בהיסטוריה של חוויית הזמן ובהיעדר זמן כתכונה של האדם בן זמננו; כך גם הספר Beschleunigung ("האצה") של הסוציולוג הגרמני הארטמוט רוזה מיינה עוסק "בטוטליטריות של ההאצה": לטענתו, אנשים מערביים, בתקופתנו אמנם חופשיים יותר מאשר בכל תקופה אחרת, אבל בהתאם לכך גם כבולים יותר מאשר בכל תקופה אחרת לשמירה על החופש הזה, ולחרדה מפני האפשרות שהוא יאבד. לכן אנשים עובדים יותר ויותר, וסובלים ממחלות ומספחות שונות בגלל זה.

ספרה של סופי איין "העזו לחשוב שמאלה" (Oser penser a Gauch) מתאמץ לנסח אידיאולוגיה ברורה ורלוונטית לשמאל העכשווי. לטענת המחברת, הימין השתלט בעשורים האחרונים על שלושה אידיאלים שמקורם בשמאל: ליברליזם, רפורמיזם וקוסמופוליטניזם. מושגים אמסיפטוריים אלה הפכו להצדקות המכסבות את הניצול והדה-פוליטיזציה של החברה. הקוסמופולטיות מוטטה את הריבונות של החברה על גורלה; הרפורמה מוססה את המוסדות של מדינת הרווחה; והליברליזם הפך לדגל של דה-פוליטיזציה וביטול מלחמת המעמדות. לא פלא ששמאלנים רבים הפכו לאנטי ליברלים, פטריוטים ומהפכנים. איין טוענת שהשמאל צריך לנכס לעצמו מחדש את הערכים האלה, וליצוק בהם משמעות חדשה ואופטימית

ספרו של הכלכלן ברנאר מריס "מרקס, מרקס, למה עזבתני?" (Marx, ô Marx, pourquoi m'as-tu abandonné ?) בוחן את מצבנו תוך חזרה לא אורתודוכסית למרקס. ההרס שגרם הקפיטליזם לעולם לא הביא למהפכה, אלא לעוד הרס. המרקסיסטים טעו בכך שחשבו שמהלך ההיסטוריה הוא ליניארי, ולכן התנגדו למדינת הרווחה שאחרי מלחמת העולם השנייה כי רצו להאיץ את סוף העולם, והם האמינו יותר מדי באינסטינקטים המהפכניים של מעמד הפועלים. לבסוף טוען מריס שאין טעם להתווכח עם הכלכלנים הניאו-ליברלים בנוגע להצבר ההון, כי בעניין הזה עם צודקים. מה שהם לא מבינים בו זה החיים, והתשובה לשאלה: מה אנחנו רוצים מהעולם?

ספרו של הבלשן האיטלקי רפאלה סימונה, Le monstre doux. L'Occident vire-t-il à droite בוחן את השאלה: האם הימין ניצח סופית, והוא מגלם את עתידו של המין האנושי? תחת הרושם של מסיבות התה בארה"ב ושל הישגי הימין הקיצוני בהולנד ונורווגיה, סימונה טוען שתחזיתו של אלכסיס דה טוקוויל התגשמה, ואנחנו חיים תחת שלטונה של "המפלצת הרכה" – השלטון האוטוריטארי של ההמון השבע, שקבר את התקווה לחירות לטובת תענוגות קטנים ואגואיסטיים. כמו ז'יז'ק ואחרים, הוא מציע את החזרה אל הקדושה כאחד הפתרונות שעשוי להציל את האנושות מדביליזציה מוחלטת תחת הימין

רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה אבל התמתן בינתיים (ויש אומרים שאפילו בחש מטעם ממשלת צרפת בהדחה של נשיא האיטי) קורא בספר "בשבחי הגבול" (Eloge de la frontière) לזנוח את האידיאל של "ללא גבולות". "רעיון אווילי מכשף את המערב: שהאנושות במצב רע, ומצבה ישתפר אם לא יהיו גבולות", הוא כותב בפתח הספר. דברה טוען שדווקא בעידן הגלובליזציה, התשוקה לגבולות גדולה יותר מאי פעם בעבר, ואין טעם להתנגד לה. הסרת הגבולות בסך הכול חושפת את כולנו לכנופיות הבינלאומיות של התאגידים. לבני אדם יש תרבויות שונות, שפות שונות ואמונות שונות, ועדיף שהמצב יישאר ככה.
(אגב, נדמה לי שהרדר אמר את זה לפני 250 שנה. רק שבצרפת כנראה לא קראו אותו).

ספרו של הסוציו-אנליסט דידייה רובן Violence de l’insécurité יוצא נגד העיסוק האובססיווי ב"חוסר הביטחון" בחברה המערבית ("הרחובות מסוכנים" וכו'). הוא מזכיר שמספר בני הנוער שמתאבדים גדול פי שלושה מהנרצחים, ושהתאבדויות גובות יותר קורבנות גם מתאונות דרכים (לפחות בצרפת). ובכל זאת, המדיה והדיון הציבורי עוסק הרבה פחות בהתאבדויות מאשר ברציחות. לפיכך הוא קורא להגדרה חדשה של חוסר-הביטחון והביטחון, שתכיל את הביטחון הפנימי ואת ההשתייכות.

הפסיכואנליטיקאי ז'אן פייר לברן בוחן בספר La condition humaine n'est pas sans conditions את תנאי הכינון של הסובייקט בחברה העכשווית, ואת השאלה האם התנאים (המינימליים) בכלל מתקיימים. לבראן מציין שהחברה האגליטארית של תקופתנו היא שטוחה, והסובייקט הוא נטול צל ואשמה ונטול "האחר הגדול" שהיה התנאי לכינון הסובייקט בכל החברות האנושיות של העבר. לפיכך אנו חוזים בהווצרותה של "כלכלה נפשית חדשה", תוצר של העידן הליברלי, שמשמעויותיה עדיין נסתרות.

והפסיכואנליסט סרגיי חפץ בוחן בספר Scènes de la vie conjugale (תמונות מחיי הנישואים) את מצבה של הזוגיות בתקופתנו. על בסיס הניסיון של 30 שנות טיפול זוגי, מצא חפץ שבמרכז היחסים בין זוגות נשואים (בצרפת כמובן) נמצא כיום הזוג ולא המשפחה. הזוגיות מובחנת מהמשפחה, שכבר אינה הכרחית ואינה מרכזית כמו בעבר. לכן הקשר הזוגי צריך "להוכיח את עצמו" שוב ושוב כדי להמשיך להתקיים – מה שלא נדרש ממנו בעבר. האתגר נעשה גדול עוד יותר עם היחלשות התשוקה – רק אז אנו מתוודעים באמת למסתורין של האחר

זהו בשלב זה. כשאני מסתכל על כל הרשימה הזאת, עולה לי בסופו של דבר שאלה אחת: הם באמת היו חייבים לכתוב על זה ספר? כבר אי אפשר להסתפק בפוסט אורח?

תגים: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,

18 תגובות to “חם בצרפת: יותר לאט, יותר ואגנריאני, יותר מת”

  1. ממהר Says:

    נראה לי שאת רוב הספרים אפשר היה להחליף בטוויט או שניים. זה גם היה יכול לחסוך כמה התאבדויות של הסופרים.

  2. יוסי Says:

    בגרמניה לא כזה נורא. אני משער שזה מזג האויר שמדכא אותך, אבל זאת לא סיבה להיות כל כך מיואש. החסימה של הרכבת עם החומרים הרדיואקטיבים הייתה ההצלחה הכי גדולה של השמאל מאז הG8 ב2007 . כמובן שמדובר בניצחון מאוד סימבולי, אבל 30000 איש שחוסמים רכבות או מפנים אבנים מהמסילות באמת מראים שהאקטיביזם הפוליטי עדיין חי ובועט ברפובליקה הפדראלית.

    באנגליה גם יש סימנים של תקווה. אני כותב את התגובה הזאת מהאולם הכבוש (אח, תרגום) באוניברסיטת סאסקס שבה 100 סטודנטיותים יושבים ורואים תוכניות ראליטי ומתכננים לישון. עובדי הביטחון של האוניברסיטה ששומרים על הכניסה מביעים את תמיכתם בפעולה לאור העובדה שהתשלום על השעות הנוספות שלהם גם הולך להיות חלק מהקיצוצים.

    http://www.indymedia.org.uk/en/2010/11/468010.html

    לבוש גאטקעס וצא לרחוב, אולי תופתע ממה שתגלה.

    • ofrilany Says:

      ישר כוח יוסי. אני מודע להתעוררות המסוימת של ההתנגדות באירופה בשבועות האחרונים, אבל אני מדבר כאן יותר על כתיבה מאשר על אקטיוויזם פוליטי. אלה בכל זאת שני מישורים די שונים, גם אם יש קשר ביניהם

    • א.ב. Says:

      יוסי,
      אני שמח שאתה פעיל באנגליה כמו שהיה בברלין… 🙂

  3. איתי Says:

    תודה רבה.

  4. דודי Says:

    זה הכל ספרים אמיתיים או שהמצאת חלק?

  5. יעקב בן שמש Says:

    סקירה מרתקת. תודה. אולי צריך להבחין בין יאוש פוליטי ליאוש אינטלקוטואלי. נדמה לי שהיאוש הפוליטי הוא דווקא שעת כושר לאינטלקטואלים, שנחלצים במרץ לאבחן מה השתבש ואיך יוצאים מזה.

  6. Ron Says:

    עופרי יקירי
    מדוע לא המשכת עד לפריז? שם חנויות הבגדים והפאר מחליפות לאיטן את חנויות הספרים. כיכר הסורבון מעוטרת משני צידיה בחנויות בגדים שהחליפו את חנויות הספרים המצוינות שהיו שם בעבר. אם כבר מדברים על יאוש…
    בנוגע לבאדיו, איני בטוח שההסתמכות על מאו היא מה שיציל אותו מהתיוג ריארקציונר. הקתוליות שלו עמוקה מדי. הגירסה שלו של מרקסיזם קתולי משכנעת בעיקר אותו ואת המשוכנעים שמקשיבים לקולו מלא החשיבות העצמית ונטול ההומור בפרנס קולטור.

    • ofrilany Says:

      אתה צודק רון. לא היה לי מספיק זמן, אבל – לגבי חנויות הספרים – גם אני ראיתי את זה ליד הסורבון, ובכלל באופן מוזר לא מצאתי בפאריס חנות ספרים שמציגה מבחר כזה של ספרים חדשים בפילוסופיה ותיאוריה כמו שמצאתי בשטרסבורג. אבל אני מניח שיש
      לגבי באדיו – כן, אני חושש שהסבטקסט לשיר ההלל לואגנר הוא גם קצת רהביליטציה לאנטישמיות, ולך תדע מה הלאה. בבחינת: "גם אם כל מה שאמרו על הנאציזם הוא נכון, הגיע הזמן לפתוח דף חדש".קצת מדאיג

      • נועם א"ס Says:

        המממ…
        יש בעניין הקתולי-פאוליני של באדיו יותר משמץ של אנטישמיות "הכרחית", וזה מעניין לעקוב אחרי זה… אבל בנאציזם האנטישמיות הייתה חלק מתורת גזע שלמה, שבעצמה הייתה חלק מפרוגרמת טיהור חברתי שלמה (צוענים, הומואים, נכים, פסיכים…), אז אם משהו הולך להתפתח , זה לא יהיה לכיוון הנאצי.
        מהעניין המרכסיסטי גם נגזר שזה לא יהיה אנטי-מוסלמי/מזרחי בסגנון הנצרות של ימי הביניים, ככה שאם העניין הקתולי-מרכסיסטי הזה יתפתח לפי המתווה של באדיו, אז במעין החסרה של הגורמים הנלווים לאנטישמיות של ימי הביניים, ושל הגורמים הנלווים לאנטישמיות המודרנית, מה שעשוי להתקבל זה גרסה "נקייה" של שנאת יהודים נטו. זה אפילו די מסקרן.

      • האמורי Says:

        🙂
        בהחלט

      • משקיף Says:

        שלום
        נכתב, "רג'יס דברה, האיש שלחם עם צ'ה גווארה" . צריך להייות נלווה. ארנסטו גווארה לא לחם בבוליביה היכן שדברה נספח אליו כעיתונאי מפופק. גווארה הסתובב שם בשממה אנושית ופיזית כאשר רוב הזמן הוא לא בדיוק ידע מה הולך סביבו והיה רוב תחת השגחה פיקוח של הבוליווינים והאמריקאים, תחת שמות ארגונים שונים. בסוף נלכד ונטבח. מלחמה לא הייתה שם גם לא "ריזסטנס".

      • ofrilany Says:

        תודה על ההערה. אני שמח שיש עדיין בינינו לוחמים ותיקים שזוכרים איך הדברים היו באמת

  7. גלעד Says:

    בשביל זה בורחס כתב את "בדיונות"

  8. Ron Says:

    בפעם הבא בפריז דבר איתי ואלווה אותך לכמה חנויות ספרים שמשתוות לזו שבשטרסבורג.

  9. מתן Says:

    מעניין, בהקשר של הערת הסיום של הפוסט והדיבור על "קץ הזמן" – כמה זמן לקח לך לתמצת כ-15 ספרי פילוסופיה בצרפתית?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: