אז מה בעצם יותר גרוע?

by

רום לבקוביץ

כשהחלטתי להעביר את מושבי באופן זמני לממלכה הבריטית, הזהירו אותי חבריי מפני תסמונת מסתורית שתוקפת שמאלנים יורדים: היעדר האוריינטציה, הריחוק מהבית, והקור האירופאי, הן המנטלי והן הפיזי, עושים נפשות בהכרתו של אחד כמוני, ועלולים לעורר תסמינים מפחידים כמו אידאליזציה אינפטילית של המקום ממנו אני בא. הו לא, אמרתי ביני לבין עצמי, לא אחד כמוני יפול לבור כל כך צפוי ומטופש. הרי בכל זאת, ישראל רק הופכת למקום יותר ויותר בלתי נסבל מיום ליום, ובריטניה היא הרי לא איי טרובריאנד, אין סיבה לשוק תרבותי. בטח לא לאחד כמוני, שמדקלם בעל פה כל פרק של "נשות הכדורגלנים".

עד שזה הכה בי. ככה ביום בהיר, בלי תכנון מוקדם, כשאלפי סטודנטים לונדונים מסתערים על מטה המפלגה השמרנית בלונדון במחאה על כוונת ההממשלה להעלות את הרף המקסימלי של שכר הלימוד במוסדות להשכלה גבוהה. כמה מחברי לספסל הלימודים, חזרו מההפגנה באיזה אובר דוז של אופוריה, ובלי להתבלבל תקפו אותי על השאננות והפסיביות הפוליטית שלי. פסיביות פוליטית? אני? כאילו, הלו? דונט יו נואו וור איי קום פרום? וואט דו יו נואו? יו דונט נו שיט אבאוט פוליטיקס!

 

מבחוץ התמונות של רעולי הפנים הפנים עולים על בריקדות ודאי מחממות את הלב לאלה שבינינו המתרפקים על הימים היפים של פריז 68'. אבל מי שנמצא כאן מבין ממש מהר שמדובר בפרפורמנס. תחבולה ריקה מתוכן שהאפקט היחיד שלה נובע מציטוט האסתטיקה של המרידות ההן. אין כמעט שיח פוליטי בעולם היום שהוא כה אנטי מהפכני כמו זה בבריטניה של קואליציית השמרנים-ליברלים. אף מפלגה דומיננטית לא מערערת על התפיסה המנרמלת והא-היסטורית של כלכלת השוק החופשי. נכון, נותרו פה עוד כמה נכסי רווחה די מרשימים, והאיגודים המקצועיים פה יודעים את העבודה, אבל הדיבור הפוליטי תמיד מתנרמל ימינה במדינה שמעמידה במרכז הגדרות חלולות מתוכן כמו "פרגמטיות", "שקילות" ו"הגינות".

וזה משאיר את הדיון הפוליטי להתנהל סביב רשימות מכולת, ולא אידיאולוגיה: יותר או פחות מכסות של מהגרים? לצאת מאפגניסטן עכשיו או עוד שנתיים?  לקצץ בתחבורה או ברווחה? לא מפתיע, אם כן, שתגובת התאחדות הסטודנטים כלפי חבריה הסוררים הלכה ככה: "אלה שהגיעו להפגנה כדי לגרום לצרות צריכים להתבייש בעצמם". וזה באמת אומר הכל. אקטיביזם זה צרות. זה לא מנומס. אנחנו אולי לא מסכימים עם האנשים ש"למעלה", אבל הם אנשים הגונים שצריכים לדבר אליהם יפה. אף אחד לא לוקח כאן את ההפגנות האלה ברצינות, אפילו לא המפגינים עצמם- אי הנחת שהן מעוררות שאוב משיח הנימוסים והליכות, כי זה גם האפקט האמיתי שאליו הן שואפות- לצעוק דברים גסים בכיכר העיר כדי להביך את אמא ואבא, לא לשנות את כללי המשחק.

חבריי הבריטים כבר התחילו להתעייף מהישראלי משבית השמחות, ובאמת שהייתי צריך לעצור אז. אבל אז תקפה אותי המחלה המסתורית. כי באמת, באותו הרגע, נשבע לכם, ישראל נראתה לי פתאום כמופת של הגיון ובהירות פוליטית. כי הדיבור הפוליטי בישראל הוא הרבה דברים, אבל בטח שלא מנומס, פרגמטי או הגון. הוא געזני, מפולג, מעליב, בוטה ובמידת מה גם ישר מהבחינה הזאת. אני לא השמאלני הראשון שסולד מליברמן אבל מעריך את השפה הפוליטית שלו, שמתכוונת למה שהיא אומרת.

יש שיגידו שליברמן לא מייצג כלום, ומספיק לקחת את הדוגמא של נתניהו, ה"שקרן". אלא שהוא לא באמת כזה. שלא כמו דיוויד קמרון, כשנתניהו אומר שפניו לשלום, אף אחד, כולל הוא עצמו, לא מתבלבל לרגע לחשוב שהוא מתכוון למה שהוא אומר. וזו עוד תכונה חשובה של הישראלים: אנחנו יודעים שכל הזמן משקרים לנו. לרב אנחנו לא יודעים להצביע על השקרן האמיתי, או שאנחנו יודעים אבל רגילים שמשקרים לנו ולא מתרגשים. ובכל זאת,  המחשבה שמשהו שם למעלה משקר לנו לא מרעידה את אמות הסיפין, היא די אקסיומטית. וככה – אני מסביר לידידיי המקומיים, משוחררים מעולה של הפרגמטיות הפוליטית – ניתן למצוא בישראל שיירים של שיחים מהפכניים, ובתמורה, ברור פחות או יותר מול מי יש לך עסק. כי הגזענות הגלויה, המשיחיות הפונדמנטליסטית, הדורסנות הניאו-ליברלית- כל אלה מאפשרים לשמאל רדיקלי באמת, גם אם הוא צמוק ורופס, להתקיים. אני מעדיף עשרות מונים להיות שמאלן "בוגד" בישראל, מאשר שמאלן לא "מנומס" באנגליה.  סובייקט פוליטי "מאיים" ולא פוסטר פוליטי "מכוער".

יממה שלמה הסתובבתי כאחוז קדחת, עד שהכרתי חזרה לעצמה. הנוגדן הגיע מכיוון מפתיע- ניוזלטר של "מרצ" שנחת בחשבון המייל שלי. תוך שנייה חטפתי תג'ננה, וכמו הקצתי מחלום. או אז נזכרתי כמה השמאל הציוני בישראל (עד כמה שההגדרה הזאת אומרת משהו) הוא במקרה הטוב סכיזופרני, או אולי פשוט לא שמאל בכלל.

בסדרת הדיווחים על פעילות המפלגה בכנסת, הכותרת הראשונה עסקה בדו"ח העוני, שבעקבותיו תקף ג'ומס בחריפות את הממשלה. אני מודה ומתוודה- לא טרחתי אפילו לעלעל בדו"ח העוני החדש או בדיווח עיתונאי עליו לפני שכתבתי את הפוסט הזה. וכי אילו גילויים מרעישים יכולים להיות שם? כל שנה אותו סיפור. הנה, בלי לקרוא, אמנה את עיקרי דו"ח העוני 2010: יש השנה יותר עניים מפעם, רובם ילדים. כל אדם שלישי בערך בישראל הוא "עני" והשכבות המוחלשות והעניות ביותר בישראל הן הפלסטינים והחרדים. אם טעיתי, כולנו נצא מורווחים.

חבר הכנסת ג'ומס הוא לא בטלן כמוני. מתוקף תפקידו הוא בחור רציני, ואני סבור ובטוח שהוא קרא את הדו"ח כמו שהוא הצהיר. ועל מה יצא קצפו של הח"כ? על כך שמדינה שחברה בOECD ומדורגת 15 בעולם ברמת איכות החיים של תושביה, היא בעצם מדינת עולם שלישי שאוכלוסיות מוגדרות מבחינה לאומית או אידאולוגית חיות ברעב? ממש. מה שקומם אותו קודם כל הוא ש"העוני אינו גזירת גורל אלא פרי באושים צפוי של מדיניות מכוונת ומתמשכת, המאדירה את ההון המופלג ומרוששת בהתמדה את מעמדות הביניים העובדים".

כלומר, אם תרשו לי לעשות קצת סדר בדברים, מה שג'ומס רוצה לומר הוא שהעוני הוא אינו גזירת גורל למעמד הביניים "העובד", יען קהל מצביעי מרצ. הם לא אמורים להיות עניים.על ידי ההסמכה של "מעמדות הביניים העובדים" אנו מבינים שהעוני של הפלסטינים והחרדים, בעל הממדים המזוויעים באמת, אף הוא אינו גזרת גורל, אלא פשוט פועל יוצא של מוסר עבודה קלוקל. הקורבן האמיתי של דו"ח העוני, אליבא דג'ומס, הוא מעמד הביניים הלבן, שסובל גם מה"הון המופלג" שלא מגיע לידיו, וגם מהעניים הכרונים שמושכים אותו למטה.

נשמע כמו ניתוח פופוליסטי? עברו לידיעה הבאה על "סטירת הלחי למגזר החילוני" ו"נדבך נוסף להרס החינוך הממלכתי בישראל". אלה נובעים, מספרים לנו במרצ, מהגדלת התקצוב לחינוך החרדי וחוק האברכים. רבים וטובים ממני כבר כתבו על האפסיות של הסטודנטים בישראל שיוצאים נגד קצבה של 1,500 ש"ח בחודש לאברך עם שלושה ילדים, ושותקים על מתנות של מיליארדים שהמדינה מעתירה על בעלי ההון, כמו גם על המצב החוקי הבלתי נסבל הכובל חרדים להיות עניים בהתניית הגיוס כאלטרנטיבה כפוייה. לא אחזור על הדברים. אבל לבוא ולצאת נגד הממשלה על אשמתה בדבר העוני ההולך ומחמיר, ובאותה נשימה ולתקוף אותה בגלל שהיא מתקצבת מוסדות חינוך ונותנת קצבה זעומה לקבוצות הכי עניות בישראל, זה כבר יוצא מן הכלל.here we go. בריטניה זה כאן.

המיליטריזציה של מערכת החינוך בישראל, מפעלים כמו הגדנ"ע או ימי כיף עם מד"נים מחוצ'קנים, הם סכנה הרבה יותר גדולה לחינוך הממלכתי מאשר עוד כמה שקלים לחינוך החרדי. הפרטת נכסי טבע והטבות מס שערורייתיות הן כאפות, לא סטירות, למגזר החילוני והמסורתי, העני והבורגני בישראל. מפלגות שמאל אמורות להבין את זה. לא מרצ, שהדוברות שלה תוקפת את הממשלה ש"מעבירה בסתר תקציבים לחינוך החרדי" (כי ככה נהוג אצל היהודונים החמדנים האלו), ש"מכשיר את המשתמטים של העשור הבא". ככה. תחליפו "חרדי" ב"אנטי-ציוני" ואנחנו בהודעה לעיתונות של "אם תרצו".

להגיד שבישראל נשאר רק ימין זה קל מדי וכללי מדי. על דבר אחד אין עוררין – השיח הניאו ליברלי עם עקרונותיו והנחות הבסיס שלו, פשט על כל חלקה טובה. התנרמל. בישראל כמו באנגליה. הניוזלטר של מרצ מה-11 בנובמבר הוא, לפחות בחלק הראשון והראשי שלו, ניולזטר של מפלגת ימין פר אקסלנס. יש שיצקצקו ויאמרו שזה תמיד היה ככה, אני לא זוכר שזה היה כה בוטה. יש לי המון כבוד לחברי כנסת ממרצ בעבר ובהווה שהצטיינו במאבקים משמעותיים ולא סקסיים למען זכויות אדם, וזה די הזוי לצאת נגד ג'ומס כשבכנסת יושבים אנשים כמו מיכאל בן ארי. ברור גם שזה לא בעיה רק של "מרצ" ואגודת הסטודנטים. שנאת חרדים היא תפיסה רווחת בציבור ומרצ באופן שקוף מנסה בטקטיקות מבישות להחזיר מצביעים שערקו לקדימה.

אבל דווקא על הרקע הניוזלטר הזה הוא כה מקומם. כי הוא יוצר את הרושם שההבדל היחיד היום בין מפלגות הימין בישראל הוא האובייקט הפטישיסטי המואשם בתחלואות החברה. לש"ס זה ה"כופרים", לליכוד זה ה"מחבלים", לליברמן זה ה"בוגדים", לשלום עכשיו ה"מתנחלים", למרצ ולסטודנטים זה ה"דוסים". איך אמר השבוע ח"כ אילן גילאון בכנסת, במה שהיה יכול להיות רגע מכונן של מודעות עצמית אם לא היה לחלוטין מוצא מהקשרו:"החרדים הם קורבן פוליטי. מישהו מתפרנס היטב מהמצוקה שלהם".

תגים: , , , , , , , , , ,

44 תגובות to “אז מה בעצם יותר גרוע?”

  1. איתמר Says:

    מר"צ תמיד עשתה לי בחילה ויכולתי להגדיר את זה רק במילים כלליות- בורגנות אשכנזית כל כך עשירה ומנודל"נת שאין לה בעיה לשחק במשחק שמאלני וירטואלי שבחיים לא יאיים עליה.

    הפוסט באמת עוזר לפרוט את זה לעוד ניסוחים שכאמור לא עוזרים לבחילה.

    • עדו Says:

      מר"צ על כל מגרעותיה היתה ונשארה המפלגה שלי בדיוק בגלל הסיבות שאתה מתאר, במציאות שלנו, לחיות חיים בורגניים נורמליים זו רדיקליות מטורפת, אני משום מה צריך להתנצל על כך שאינני קומוניסט עם אש בעיניים, חרדי פנאט או מתנחל אלים, לא רוצה. אני בהחלט רוצה כאן מדינה נורמלית ולהשתחרר מהדחף היהודי גלותי להצדיק בכל רגע את עצמי למול איזו אצבע מאשימה דימיונית על כך שאינני מספיק קיצוני, מהפכן וחס וחלילה רוצה להנות מהחיים.

      • דנהR Says:

        אדרבה, אם יש משהו שימינו בישראל המופרטת (עשור וחצי ככה, פלוס-מינוס) לימדו אותנו, זה שאפשר בהחלט להיות בורגני נורמלי עם אש בעיניים. כל ה"זו ארצנו" פינת "השמאל הלאומי" פגשו אותי לקראת הבחירות האחרונות לכנסת, כשמרצ העסיקו את משרד היח"צ זרמון-גולדמן, למוד ההטרדות המיניות, ושלחו פעילים בתשלום להסתובב על סגוויי בשינקין פינת רוטשילד.
        זה יכול היה להיות מקומם, אלמלא זה היה כה עצוב.
        מה שכן היה מקומם, זה שהבן של "ג'ומס" הוא טייס קרב ומפקד מחנה הפצצות כלשהו, ושהוא התחתן עם בת של איזה איל הון, מישהו מ-19 המשפחות הידועות ששולטות במשק הישראלי: http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=ah20100908_01
        איך אין לאיש הזה בושה להסתובב כיו"ר מפלגת שמאל-חברתי (לפחות כיומרה)?
        מבחינת הגועל נפש, סיאוב וצביעות, זה בערך בקנה מידה של לבחור כיו"ר מפלגת הפועלים מישהו שהתעשר מסחר בנשק וחובב פנטהאוזים במגדלי יוקרה.

      • אסף א. מ. Says:

        אפשר לבקר (ובצדק) הרבה מהמדיניות והעמדות של מרצ ושל ג'ומס בפרט, אבל הרעיון שצריך לשפוט אותו ואת מרצ בגלל השאלה של מה הבן שלו עושה ועם מי הבן שלו התחתן הוא המקומם.

  2. סמילי Says:

    מה שנקרא כאן ה"שיח הניאו ליברלי" הוא בעצם שיח אנטי ראדיקלי, והוא פשט על כל חלקה טובה בבריטניהבערך מאז 1660. ככה זה שלומדים מנסיון.

    • דודי Says:

      כך נחסכו מהם הנאות שלטון הטרור, כשמעבר לתעלה חגגו.

      מאז שיש ראשי ממשלה בבריטניה, כ-250 שנה, התנקשו רק בחייו של אחד, פרסיוול המסכן, וגם זה היה על רקע עוול אישי נקודתי. פשוט ביזיון של עם – לא רדיקלי בשיט.

      • נועם א"ס Says:

        If you were to try to assassinate a king, sir, the, how shall I say it, the aura of" royalty would cause you to miss. But, a president, [chuckles] I mean, why not shoot a president"?

        – בוב האנגלי מ"בלתי נסלח" של קלינט, הרפובליקן שמעריץ את צ'רלי פארקר.

      • נועם א"ס Says:

        (הסינק לא טוב)

  3. ליאור וכטל Says:

    פוסט מבריק. תודה!

  4. יובל Says:

    אני מנסה להבין אם לא פספסתי משהו: אתה טוען, בשלב מסוים בפוסט, שעדיף להיות בישראל כי הפוליטיקה כאן חשופה יותר ולכן מאפשרת קיום של שמאל רדיקלי אמיתי, בניגוד לאנגליה – בה הפוליטיקה של הקונצנזוס כל כך דומיננטית עד שהיא תוחמת ומגבילה גם את השיח השמאלי.
    אבל השיח השמאלי הוא לא המטרה. את הפלסטיני בשטחים שאדמותיו נגזלו פחות מעניינת – אני מתאר לעצמי – העובדה שב-"ארץ האמורי" מתפרסמים פוסטים רדיקליים נוקבים, כל עוד הם לא מקדמים מעשית את יכולתו לעבד את אדמתו. אז העיסוק בשמאל הרדיקלי עצמו הוא מעניין ובעל ערך כמובן (כי אנחנו חלק מהשמאל הזה, במידה כזו או אחרת) אבל הוא צדדי לעיסוק העיקרי שהוא המצב הפוליטי הקיים.
    אז זה אולי נחמד מבחינה תאורטית ואינטלקטואלית שליברמן מדבר בצורה גלויה ומאפשר מיקום גבולות ברורים – וזה באמת עשוי לסייע – אבל הדיכוי שמפעיל השלטון הישראלי הוא דיכוי חמור יותר מהדיכוי הבריטי גם אם הוא גלוי יותר ומאפשר לתחם אותו ולהתנגד לו.

    • גל כץ Says:

      אני מסכים איתך שההקשר הפוליטי, מה שנקרא המציאות, בהחלט רלוונטי כאשר באים להשוות בין שיחים שמאליים. אבל אני ממש לא בטוח שרק המציאות היא המטרה והשיח הוא רק אמצעי (מה שמתשמע מדבריך). אחרי הכל, השיח גם *מייצר* מציאות, או יותר נכון – גורם לנו להביט לכיוונים אחרים מאלה שאנו מביטים בדרך כלל, ומאיר את הסתירות והבקיעים הטמונים בה. לכן אני חושב שאפשר להשוות בין שיחים פוליטיים גם באופן "פנימי", בהנחה ששיח מסוים — נגיד שיח שאינו מתנסח תמיד במונחים פרגמטיים — הוא אפקטיבי יותר לשינוי האופן בו אנו *רואים* את המציאות. בנוסף, אפשר לומר שהשיח הפוליטי הוא לא רק אמצעי למטרה נתונה — כלומר משהו צדדי או מאוחר למי שאנחנו — אלא המדיום שבו אנחנו חושבים ומקיימים אינטרקציה עם אחרים, ובתוך כך ממש מבינים מי אנחנו. לכן אולי יש ערך גם לשיח רדיקאלי לכשעצמו (אם אנו בוחנים אותו לא רק לאור ההשפעה שלו על המציאות אלא גם לאור ההשפעה שלו על האנשים שמדברים וחיים אותו).

  5. Gilad Says:

    באמת פוסט מבריק!

  6. יאיר poes Says:

    מה לך כי תלין. כמעט כל פעילות פומבית פוליטית היום היא ציטוט ופרפורמנס. לעתים נדירות יש לנו הברקות חדשות – כדוגמת זריקת הנעליים על בוש, שמייד אכן שוכפלה וצוטטה בצורה די היסטרית בכל העולם.

    וגם העלמות הפוליטיקה האידאולוגית בבריטניה אינה עניין חדש, כך שההתחסדות של אגודת הסטודנטים לא מפתיעה. מה שבאמת הפתיע הייתה הפעולה עצמה. כזה דבר לא היה פה שנים, ואני בלונדון מ-2002. זה היה יותר מרשים מכל המחאה נגד המלחמה בעירק. נדמה לי שזה אינדיקטור לכך שמשהו משתנה.

    שים בצד את כל הדיבורים והציטוטים. מה שיותר חשוב זה שהקיצוצים מכים, המיתון השני בדרך, כולם בלחץ, ואנשים כועסים. אז נראה לי שיהיה לנו חורף שמח. קיומו או העדרו של שיח ביקורתי אפקטיבי ונוקב כרגע אינו משנה במיוחד. השאלה היותר מעניינת היא איזה שיח יתפתח מתוך הכעס והמחאה.

  7. רפי Says:

    נורא לאן הם הידרדרו הבריטים. זה הרבה בגלל האיסלאם הגואה שם לדעתי

  8. אבי פיטשון Says:

    השוואה שטחית ואומללה. לבריטניה היסטוריה מרשימה בהרבה של רדיקליות בהשוואה לישראל וההתעכבות על סגנון סטריאוטיפית ומטופשת. ההתמקדות בגינוי האלימות שיצאה מיו"ר איגוד קרייריסט היא ציות מאד לא רדיקלי לקו התקשורתי הימני שמנסה להסיח את הדעת מהנושא בעטיו התקיימה ההפגנה – העלאת שכר הלימוד פי שלוש – ולהתמקד בהתחסדות באלימות, כאילו כמה חלונות שבורים זה יותר חשוב מהעתיד השבור של רבבות

  9. גאורגו Says:

    'פוסט פשוט מעולה. נזדמן לי לעקוב מקרוב אחר רבים מן הפוסטים שפורסמו כאן, ופחות מקרוב אחר מעטים מהם. זהו ללא ספק אחד הפוסטים החריפים, העוקצניים, ועם זאת — במידה הנכונה שיש להנהיג בבלוג אשר, כפי הבנתי, משתדל לפנות לקהל רחב ומגוון דיו של קוראים ובו-בזמן לא להיעשות משעמם או מיותר. איני רוצה להלאות את הקוראים במלל מיותר, מדוע כה נהניתי לקראו. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן אסתפק באמרה אחת ויחידה: עד עתה זהו הפוסט הראשון כאן אשר כך או אחרת — בין השאר — מעלה על נס את השמאלנות הרדיקלית האמיתית שיש למוצאה גם בקרב חובשי כיפה שחורה (ואפילו כיפה מטאפורית היא), שאין חפצים עוד להשתייך לשום מגזר. ויש כאלה. תודה רום, ובהצלחה, בכל זאת, בבריטניה: יהיו שעוד ימשיכו לקנא בך למרות הכל; הסר דאגה מליבך.'

  10. יריב מוהר Says:

    הי רום,
    פוסט חשוב, מרתק ומעורר הזדהות. וכמובן, איך לא, יש גם אי-הסכמה.
    לעניות דעתי מושגים כמו פרגמטיזם והגינות הם אומנם מסוכנים ויכולים להיות מנוצלים להגמוניזציה של השיח הפוליטי, אבל הם מושגי יסוד חשובים לפרויקט הרב-תרבותי.

    אם נניח לרגע שבמובן השלילי (מה מחריד ואסור שיקרה) יש אמיתות מוחלטות (רצח עם, אונס, הומופוביה וגזענות למשל), הרי שבעניין של מוסר פוזיטיבי והסדרים חברתיים מורכבים ברור שאין אמיתות מוחלטות (לקבוצות שונות אמונות שונות שאנו צריכים לכבד). מה שמוביל אותנו לאזורי האמנה החברתית, שבחיים האמיתיים כוללת משאים ומנתים, פרגמטיזם ובמצב האידיאלי גם הגינות.

    כך בעולם אידיאלי היו החילוניים, למשל, מבינים את הקושי של חרדים עם דוגמניות ודגמנים חצי עירומים בכרזות ענק במרחב הציבורי (הפוגעות גם בכל מי שנפשו קצה בפטישיזציה של בני-אדם , בעיקר מהמגדר הנשי). ואילו החרדים היו מתחשבים ומקבלים עניינים כמו ערכי ליבה או שירות ציבורי או – בעולם ממש מושלם – את מצעדי הגאווה.

    הגזענות נגד חרדים היא ללא ספק רעה חולה בשמאל (להבדיל מהדאגה בשל היעדר חינוך לערכי ליבה הומניסטיים ודמוקרטיים בסיסיים), אבל היא נובעת בדיוק בשל היעדר הגינות, מכל הצדדים, בשיח הפוליטי. תאר לעצמך איזה קריאת "כפייה דתית" תקום לו חרדים יבקשו כי המרחב הציבורי יהיה קצת יותר דוס-פרינדלי; לעומת זאת ראה את הזעקות של עסקנים חרדים כנגד דרישות לגיטימיות מצד החילונים.

    מצב זה מוביל לשיח של הדרה הדדית ושבטית: חילונים נגד חרדים (או במקרה האקוטי יותר: ערבים נגד יהודים).

    ולכן אני לא חושב שפרגמטיזם והגינות הם היפוכה של הפוליטיקה, הם הפוליטיקה במיטבה. הפוליטיקה המהפכנית, במובנה הוולגרי, יכולה להציע רק ערכים מוחלטים שאינם סובלים משא ומתן, ולכן הם נועדו לגניזה עד אוטופיה או ליישום בכפייה.

    עד פה דעתי הצנועה. ובהצלחה בניכר.

    • א.ב. Says:

      אהלן יריב,

      אתה מחליף סיבה במסובב.

      • יריב מוהר Says:

        הסבר בבקשה א.ב…

      • א.ב. Says:

        החברה בישראל היא שיבטית, עדתית, מחולקת לקבוצות סגורות וכו', זה מה שגורם לשיח של הדרה וכל זה… ולא להפך.
        זו נקודת המוצא.

      • יריב מוהר Says:

        בוודאי, אבל יש פה איזון חוזר.

        שלילת הפרגמטיזם וההוגנות עלולה לחזק את השבטיות, בכל שערכינו הצודקים א-פריאורית (או לפחות, לי קשר למשא ומתן חברתי) הם נכונים והם מגדירים אותנו כמחנה כנגד האחרים.

        ברור לי שלא לכך רום התכוון, אבל חשוב להאיר את הבעייתיות שבשלילת הפרגמטיזם באופן גורף.

      • רום לבקוביץ Says:

        אהלן יריב.

        אני מקבל את הביקורת שלך, ואולי הייתי צריך לחדד את הדברים: "פרגמטיזם" ו"הגינות" הם לא מושגים נחותים בעיני, ובטח שהם נחוצים בשיח פוליטי שמאלי שעלול להתדרדר למה שאתה מכנה "וולגריזם מהפכני". העניין הוא ששום דבר בשיח הפוליטי העכשווי בבריטניה אינו באמת "פרגמטי" או "הגון". השימוש המניפולטיבי במונחים "א-פוליטים" כביכול נעשה בדיוק כדי לנרמל אידאולוגיה נאו ליברלית קיצונית אלימה, שכל ביקורת מהותית עליה מסווגת כ"לא נחמדה" על מנת לנטרל את העוקץ הפוליטי שלה. אני בטוח שאין כאן חילוקי דעות שבקיצוץ בדיור ציבורי או הפרטה של ההשכלה הגבוהה אין שום דבר פרגמטי. ושבביטול מחאת הסטודנטים כמעשה לא פוליטי אלא פרוורטי ומפונק אין שום דבר הגון.
        הבעיה מתחילה שהשמאל וארגוני זכויות אדם הולכים שולל אחר המכבסה הלשונית הזו. וזו התחושה שאני מקבל כאן. זה יכול לבוא לידי ביטוי בזה שאין שום מחאה פוליטית משמעותית נגד ניק קלג, סגן ראש הממשלה וראש המפלגה ה"שמאלית" בפרלמנט. או שבכנס על הגירה שהשתתפתי בו שבוע שעבר שמעתי שארגוני זכויות מהגרים שוקלים להביע תמיכה בקיצוצים בתקווה שכך ישכנעו לקצץ גם את התקציב של מתקני הכליאה של פליטים. מה שמשותף לשני במקרים זו בדיוק ההנחה שאידאלוגיה ניאו ליברלית קיצונית היא המציאות- כלומר לא משהו שנתון לדיון פוליטי באופן עמוק, ושכל פקפוק בה הוא לא פרגמטי. כל מה שנותר זה "לצמצם נזקים", או לנסות לטעון שזכויות אדם והפרטה דווקא יכולים לחיות בסבבה זה לצד זה. בקונטקסט הזה, השיח הפוליטי הישראלי היה נראה לי עדיף, בכך שהיה נדמה שמאז גולדה לא התייחסו כאן לאף פעיל פוליטי כאל "לא נחמד". בכל מה שקשור לפלסטינים זה עדיין ככה, ולראייה העדנה המחודשת של שיח הבגידה. במקרה של האידאולוגיה הנאו-ליברלית, כמו שאני מאבחן במקרה של מרצ, התחושה הי שגם חוגי השמאל התחילו להתייחס אליה כשקופה, וכל ערעור עליה נתפס כ"לא פרגמטי" .

      • יריב מוהר Says:

        כן, אכן, אני מסכים אם מה שאמרת. כמובן. בהצלחה שם, אולי עוד תהפוך למה שסיד ווישס יכול היה להיות לולא היה תקוע בעיקר במימד האסתטי.

      • רוחמה השחורה Says:

        אני מקווה שלא תהיה לסיד וישס פלוס המימד האתי, אלא תישאר להבריק כאן במחשבה ובכתיבה מלאת תנופה. אקטיביזם של צמצום נזקים שלא מוחה על היסודות האידאולוגיים שגרמו לנזקים הללו הוא באמת מטריד. וייתכן שהוא אכן המחלה הגלויה הן של סטודנטים בריטים נלהבים והן של חבורת מרצ הקטנה כמו שאתה מתאר את פעילותה. עם זאת, האם אי אפשר לראות במחאת הסטודנטים בלונדון, לפחות כמו שהיא תוארה כאן בעיתונות, נסיון שחורג מעבר לתשוקת החיקוי של מחאות סטודנטים מיתיות ובעיקר, מעבר לנושא היחיד של הקיצוצים בחינוך? האם זו לא מחאה שבהכרח מתנגדת לשינויים אידאולוגיים, כלכליים ואפילו פרגמטיים שהם רוח הזמן בממלכה ומחוצה לה?

      • עידו Says:

        כך הם יחסי האסתטי והפוליטי: כאשר התגובות נדחקות אל שולי השמאל, הן הופכות לשירה

      • יסמין Says:

        🙂

  11. י.א Says:

    לגבי אנגליה – אורוול פעם כתב משהו על כל זה בהסבירו מודע הפשיסטים ייכשלו פוליטית באנגליה לחלוטין.
    באשר למר"צ – מר"צ היא מפלגה שבגדה באופן מוחלט וגלוי בעקרונות היסוד שלה עצמה בעת שברק היה ר"מ עד שלא ברור כלל מהי.
    לדעתי, מה שעמד מאחורי התמיכה בממשלה האיומה ההיא לא היה הבורגנות של מר"צ, אידיאולויה ימנית של שוק, או "פרגמטיזם", אלא העובדה הסוציולוגית הפשוטה והמגעילה שברק ובן-עמי ושות' היו "משלנו" (לא שלראשונים אין משקל, חלילה).

  12. אלפרדו Says:

    בהמשך לדיון שהתנהל פה לפני כמה חודשים בתגובות לאחד הפוסטים , הפוסט הזה מוכיח את חוסר היכולת של השמאל הרדיקלי הישראלי לעשות משהו במציאות הקיימת. אימפוטנציה זאת לא מילה. מתוך הבוז העמוק ל"פרגמטיזם", נוצרת סיטואציה של מחנה מצומצם אך רעשני שלא לוקח אחריות על המחשבות והאמירות שלו , וכשהן מתגלגלות להתעמתות עם עקרון המציאות – מי שמוציא אותן אל הפועל חוטף ביקורת מסרסת- "פשרנים" ,"פחדנים" , "בורגנים", "קפיטליסטים" , "משת"פים" וכו'. פועל יוצא מכך הוא שעדיף לא לעשות בכלל מאשר לעשות ולהסתכן בעשייה שאינה טהורה.

    מרצ זאת הבעייה שלכם ?? מרצ ??? בזמן שרן כהן נלחם למען חוק הדיור הציבורי אתם (במובן הסטריאוטיפי) חיכיתם כנראה בצד כדי לצקצק על זה שהוא בגד בערכיו . אני לא רוצה לחשוב בכלל על הדברים האיומים ששלי יחימוביץ' עשתה כשבגדה בפועלים עם משנה סוציאל-דמוקרטית תבוסתנית , או על עמרם מצנע שנסע לירוחם כדי להחדיר לתושבים אידאולוגיה אשכנזית מדכאת.

  13. אלפרדו Says:

    וכן , הבחירה לתקוף את החרדים ראוייה לביקורת , אבל לפחות היא בחירה במעשה שיוכל להלחם לדעתם במדיניות מאד מאד בעייתית , שאני מתקשה להאמין שמישהו מסכים איתה. כל דרך להתמודד עם חוק האברכים מצריכה מידה מסויימת של עימות עם אלה שמקבלים את הסכומים הללו. היום זה מיליארד ורבע , עוד עשרים שנה הסכומים יוכפלו וישולשו.

  14. אייל גרוס Says:

    רום יקירי, אני תוהה אם היה כאן קונטרפונקט מכוון? כי הסתכלתי על הקטעים עם ת'אצר וחשבתי שהיה שם ויכוח פוליטי אידיאולוגי אמיתי על הקפטילזים שלה אל מול הסוציאליזים, שגם התנהל בצורה מקסימה להחריד עד שלעתים לא היה ברור אם זו פרודיה או המקור, והשוותי את זה למתרחש בפרלמנט (אם אפשר לקרוא לו כך) שלנו, ונזכרתי למה מלונדון אני לא מתגעגע להיבטים מסוימים בפוליטיקה הישראלית?

    לגבי מרצ, היחסים שלה איתה כה מורכבים ויהיה צריך רשימת גילוי נאות וכו' לפני שאתייחס. אבל כפי שאתה מציין החכי"ם שלה עסקו (וגם עוסקים) בהרבה נושאי זכויות אדם (כולל בתחום החברתי) שהרבה לא עוסקים בהם. אז אין בעיה עם הביקורת שלך שבאה מתוך הכרה בזה, יש לי בעיה עם ביקורות (של חלק מהמגיבים) שמתיחסים למרצ כאויב האנושות, בעוד שאנשי ארגונים חברתיים וכו' (כמוך) יודעים שביום יום החכים של מרצ הם בין הבודדים שמעורבים/תומכים ברבים מהמאבקים החברתיים. באותו ניוזלטר שכתבת היתה גם התנגדות של ניצן הורוביץ לחוק האזרחות שיאפשר לשר הפנים לשלול אזרחות ממי שביצע "עבירות בטחוניות", מחאה על פעילות "אם תרצו", תמיכה באמנים שמסרבים להופיע באריאל, וכן גם משהו מיותר על הקונגרס הציוני או משהו כזה. גם כיום מרצ היא מהקולות הבודדים בכנסת שמתנגדים ליוזמות הפשיסטיות למינהן. אם ניקח נושאים שעלו בשנים האחרונות כמו פסילת המפלגות הערביות (קדימה וחלק מהעבודה תמכו), חוק האזרחות הגזעני, ועוד ועוד נגלה שמרצ היא הקול היחיד בכנסת מעבר למפלגות הערביות שהציג עמדות דמוקרטיות. גם בנושאים כמו חוק ביטוח בריאות ממלכתי ג'ומס הוא מאחרון הנאבקים בכנסת להקטין את הפגיעה ההולכת וגוברת בו.
    וכמובן שהביקורת שלי על ההתנהגות של מרצ בנושאים רבים, לא רק הכלכליים אלא גם בנושאי המלחמות בלבנון ועזה עצומה….

    לגבי הקצבאות לחרדים, אני שותף לביקורת על כך שבשיח ובהתמקדות על זה יש משום הטפלות קונזסוסואלית למה שקל להטפל עליו, ולכך שזה נושא פופוליטסי, אך חשוב להזכיר שזה לא עושה את ההתנגדות לחוק כשלעצמה ללא צודקת. ברור אני בטוח גם לך שמדובר בחוק שמקנה תמיכה לא על בסיס אוניברסאלי אלא על בסיס סקטוריאלי-פוליטי ולכן הוא פסול. וגם אציין שאני לא מכיר שום דוקטרינה שמאלנית שאומרת שאסור לומר שבחירה לא לעבוד היא שונה מאי-התפרנסות של עובדים או של מי שלא-עובד מחוסר ברירה (אבטלה). אם החברה שלנו היתה רוצה לתגמל את מי שלומד פול-טיים, היא צריכה לעשות זאת באופן אוניברסלי ועל סמך עקרונות של שוויון מהותי. הטענה שהחרדים נדחקים לא לעבוד בגלל דחיית הגיוס יש בה אמת מסוימת, (אם כי גם כאן העניין מורכב יותר, זה לא בדיוק שהם מתרחקים מהצבא על רקע פציפיסטי), אבל התופעה של בחירה להקדיש את כל חייך ללימודים ולא לעבודה קיימת למיטב ידיעתי במגזר הזה גם בלי קשר. אני לא מכיר תיאוריה שמאלית שאומרת שאי אפשר להבחין בין מי שעשה בחירה כזו לבין מי שעובד מחוסר בחירה במשכורת עוני או מי שלא עובד מחוסר ברירה, ועד שלא ישכנעו אותי אחרת אני כן אחשוב שיש הבדל בין השניים, שכדי לזהות אותו לא חייבים לעבור לשיח ליברלי-ציוני-יצרני וכו'. (כמובן שצריך לפסול כל התנגדות לחרדים שמשתמשת באנטי ציונות שלהם כטיעון). וזה עוד לפני שנכנס לשאלה של הביקורת המרקסיסטית על הדת והתפקיד שלה בסיפור הזה. (להבנתי אם מחזיקים בעמדה מרקסיסטית או אפילו סתם עמדה מפוכחת לגבי הדת ומשמעותה בישראל, אז עם כל הכבוד למולטי-קולטי הדבר האחרון שנרצה לעודד זה את גדילת השפעתה בחברה ובפולטיקה שלנו, והסיבסוד של תלמידי הישיבה בצורה הזו עשוי לעשות את זה).

    • אאוץ' Says:

      "נגלה שמרצ היא הקול היחיד בכנסת מעבר למפלגות הערביות שהציג עמדות דמוקרטיות".

      מפלגות ערביות? וואו, יצאת ממש ידיעות אחרונות פינת רינה מצליח, ככה לעשות עוגה אחת של "מפלגות ערביות" מכל המפלגות שהמגזר הערבי מצביע להן ברובו. בבחירות האחרונות חשין אפילו הוציא הוראה לעיתונים לחדול מהמנהג הזה.

      אז בוא ואאיית לך את זה: מה עם חד"ש?
      תן לי לחדש לך, מדובר בתנועה ערבית-יהודית. תנועה שהמומנטום שלה בקרב פעילי השמאל בארץ, היהודיים והערביים, לא ממש שואף ממטר את אדי הדלק האחרונים של מרץ בשנים האחרונות. וזו תנועת השמאל הגדולה ביותר בישראל.

      • אייל גרוס Says:

        סוגיית גיבוב המפלגות הערביות בסקרים אכן פסולה. נכון שחד"ש מפלגה יהודית-ערבית ואני מקבל את התיקון. בכל מקרה רוב מוחלט של מצביעיה הם ערבים. הנקודה שאני מניח שהובנה היתה שמרצ היא המפלגה היחידה שרוב מוחלט של מצביעיה הם יהודיים שיוצאת נגד כל המהלכים האנטי-דמוקרטיים. זה לא אמור להיות הרבה אך במצב הנוכחי זה למרבה הצער יוצא דופן. מעבר לזה אני לא מתכוון להכנס כאן למלחמות מרצ-חדש…

  15. Assaf Says:

    רום

    סחתיין על הפוסט הגלוי והחשוב

    הבעייה עם פעילות רדיקלית במערב השבע, היא בדיוק זו – שהוא שבע מדי. טחנות אי-הצדק למדו את הלקח מהמאה ה-20: לא משתלם לדכא ולשדוד בפרהסיה. לכן הן מתמחות בקנייה ומניפולציה של המערכת מאחורי הקלעים, משהו שקשה מאוד להילחם בו בחוצות העיר. עדיין לא נמצאה התרופה לכך, לא צריך לזלזל במיצגי המחאה השונים למרות שהם נראים מגוחכים למי שהתנסה בפעילות ישירה במקום בו מתבצע השוד (כלומר בשטחים). זה ניסיון אחד לזעזע את המערכת, אולי לא טקטיקה הכי יעילה אבל כאמור עדיין לא מצאנו את הדרך. הנה לדוגמא מה שעשו לביבי כשהגיע לארה"ב:
    http://www.tikkun.org/tikkundaily/2010/11/11/young-jewish-activists-attract-positive-press-for-anti-occupation-message/

    בקשר למרצ, הם התחילו לעלות לי על העצבים בשנות ה-90 כשהעדיפו פעם אחר פעם להדגיש את הדגל האנטי-חרדי על פני הפעילות החשובה שלהם בתחום החברתי (למשל החוק שאיפשר לדיירי עמידר לקנות את דירותיהם) ובתחום זכויות האדם. הם שילמו על כך ביוקר כשבאה שינוי וחטפה להם את הדגל בקלות. הקש ששבר את גב הגמל היה כמו שציינו אחרים למעלה, יישור הקו עם ברק בסתיו 2000 והתגובה המתנכרת עד עויינת לתנועות המחאה השונות שצצו בעשור האחרון, במיוחד תנועות הסרבנות.

    ולסיום בקשר לגולה הדווייה, גם לי אמרו במשפחה כשהגעתי לפה, "כן, מחוץ לארץ הכל נראה אחרת" וציפו ש"אחזור למוטב" מבחינה פוליטית. לרוע מזל כולנו, רק נהייתי יותר שמאלני כאן, וישראל לא ממש נותנת לי סיבה להתחרט J

  16. דני Says:

    אני מסכים עם סמילי ועם י.א (שמצטט את אורוול), שיש כאן מימד היסטורי חזק. בתרבות הפוליטית האנגלית על כל גווניה שולטת כבר מאות שנים מנטליות חזקה של פרגמטיזם וקומון-סנס, שמקשה מאוד על התפתחות של רדיקליזם אמיתי. צריך לזכור גם שאנגליה היא אחד המרכזים ההיסטוריים הגדולים של הקפיטליזם בכלל, והקפיטליזם המודרני בפרט. בקפיטליזם האנגלי יש משהו טבעי ואותנטי יותר, מבחינת התודעה הפרטית והציבורית שם, מאשר בקפיטליזם האמריקני, ובוודאי הישראלי. לכן גם קשה הרבה יותר לצאת נגדו.

  17. אייל גרוס Says:

    אז עוד משהו על הקפטיליזם האנגלי, שאין לזלזל בו. כשהגעתי לחיות בלונדון נרשמתי במרפאה מקומית של ה National Health Services. כל שביקשו לדעת היה "באיזה תאריך נכנסת לבריטניה". לא ביקשו לראות דרכון, לא שאלו על איזה ויזה אני, של מהגר עבודה חוקי או לא חוקי, פליט, תייר או מבקש מקלט. כל מי שמכיר את הקשיים ואי הנגישות לביטוח בריאות ממלכתי בישראל של מהגרי עבודה רשומים או לא רשומים, פליטים ומבקשי מקלט ואפילו תושבים חוזרים ישים לב בקלות להבדל. (ולא נתחיל לדבר כל על ארצות הברית). מאז ראיתי את הרופא מספר פעמים, וגם הייתי צריך פעם צילום רנטגן, ועשיתי בדיקות דם. הכל בלי תשלומי השתתפות של 5 פאונד או 50 פאונד. נכון שלהגיע לרופא מומחה קשה יחסית כי הרופא הכללי משמש כ"מסננת" לזה ויפנה אותך רק אם הבעיה תתמיד, אבל מהפעמים בהם ניצלתי את זה שלבן זוגי יש ביטוח פרטי דרך העבודה והלכתי מתוך היפכונודריה לרופא מומחה דרך הביטוח הפרטי, אני חייב לציין שבסיכומו של דבר הרופא הכללי צדק במובן זה שלא היתה שום בעיה אמיתית ואם הייתי נשאר תחת פיקוחו עוד קצת זמן הבעיה היתה נעלמת.
    אני לא מנסה לייפות את הקפטילזם הבריטי או את מערכת הבריאות הבריטית שגם בה יש בעיות, ואלו כמובן יחמירו עכשיו עם מגמות ההפרטה והכנסת מימדי התחרות והרווחיות של הממשלה החדשה, אבל הנסיון האנקדוטלי הזכיר לי שיש שלד של מדינת הרווחה ששרד בינתיים גם את התאצ'ריזים ואת הניו-לייבור.

  18. יוסי Says:

    דבר ראשון לענות על השאלה בכותרת: ישראל.

    ועוד משהו. החוויות שלי באנגליה שבה אני נמצא עכשיו רק לכמה חודשים גם מלוות בתסכול מהנימוס האנגלי המאוד משתק. לאור העובדה שברלין כבר הפכה לרפרנס העיקרי שלי, אז אני באמת מסתכל ברומנטיות חזרה אל הפוליטיקה הגרמנית חסרת הנימוסים, האגרסיבית והרדיקלית. אין דבר שיותר מטריד את מנוחתי בהפגנות אנגליות מהנימוס הבסיסי שבו שוטרים עם אלות ידברו עם מפגינים והדרך שבה אותם מפגינים יענו להם בנימוס ובחביבות. בגרמניה אי אפשר בכלל לדבר עם שוטרים בהפגנות כי הם לובשים קסדות שמונעות מהם לתקשר. עצם העובדה שסוףסוף נקטו באלימות נגד הקיצוצים (וגם עאלק אלימות, קצת זכוכית מנופצת) מהווה דווקא באנגליה עניין סימבולי הרבה יותר רציני מבהפגנות אחרות ביבשת בה שוברים זכוכיות באופן די קבוע. אולי דווקא זה יעזור לטלטל קצת את תנועת המחאה הכי משעממת במערב אירופה.

  19. מאור Says:

    אני חולה לרום על הצורה. הוא הכי מהמם!!!!

  20. עידו Says:

    ניתוח מצוין וחשוב של השיח המרצניקי, תודה.

  21. Eyal Says:

    בהקשר דומה:

  22. MarinaS Says:

    Mishelo lishma higa'ta lishma.

    Yes, it's true that the neoliberal ideology has utterly colonised the Israeli public and political subconcious, just as it has the British one; but the differece is in yor last paragraph. It's not particularly useful or pleasant (or safe) that every ideological tribe in Israel defines itself in opposition to a particular group that is portrayed as being depraved and dangerous – in fact it's quite scary and probably part of the problem.

    But! At least people in Israel know (or think they know) who they're angry at. Here, people are so at a loss to find anyone to blame that they end up accepting the punishment themselves, and there goes the welfare state and the post-war settlement. Thatcher got away with it because she made enough people better off that they didn't notice the long term damage; but Cameron is going to get away with making a generation of people worse off, simply because they can't think who else to turn their sights on.

  23. tal kaplan Says:

    רום, צור קשר זו טל !!!!!

כתוב תגובה לMarinaS לבטל