מפקד הפקולטה למדעי הרוח

by

בחורף 4\2003, לקראת סוף הצבא שלי, הדרכתי את אחד מקורסי העלית של חיל המודיעין, במסגרת מה שכונה פעם חמ"ן תלפיות. כחלק מההכשרה לתפקיד עברנו "קורס מדריכים", שבראשו עמד לא אחר מאשר עובד יחזקאל, איש אמונו של שר התמ"ס דאז, אהוד אולמרט, ולימים המזכיר של ממשלה מושחתת במיוחד. אני זוכר שיחזקאל, שעשה את התפקיד מדי שנה במילואים, אהב מאוד את הספר "הפילוסופים הגדולים" ואת תאומו "הפילוסופים הגדולים שלנו". מדי שבוע נאלץ משתתף בקורס לבחור את אחד מענקי הרוח ולהציג את משנתו בעשר דקות.

לעתים היה מגיע לקורס, שהתקיים אי שם במרכז הארץ – על חורבות הכפר אג'ליל – האחראי על ההכשרה מטעם יחידה צבאית גדולה ומובחרת. קראו לו אייל זיסר. משום מה, הגעתו של זיסר היתה מלווה תמיד בהתרגשות יתר אצל אחד המשתתפים בקורס, קצין מתוסכל משהו בדרגת רב סרן. הוא נהג לקרקר סביב זיסר כל הביקור, למרות שאותו משתתף (כמוני) לא הדריך בקורס הכפוף לזיסר אלא בקורס אחר, קטן יותר, הקשור לחטיבת המחקר של אמ"ן. היות שעדיין לא הייתי בקיא בהוויית העולם, לקח זמן עד שירד לי האסימון: הקצין עשה דוקטורט בחוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל אביב ואילו זיסר היה פרופסור בחוג. במלים אחרות, הכפיפות שלו לזיסר לא היתה צבאית אלא אקדמית (אם כי נראה שהוא התקשה להפריד, וקשה להאשים אותו).

כבר כשהייתי בעצמי חניך בחמ"ן תלפיות, ארבע שנים קודם לכן, נשא זיסר בתפקידו הצבאי הבכיר – מקביל לדרגת סגן אלוף, סמוך על אוזנו של מפקד היחידה. במסגרת זו הוא נהג להרצות בקורסים על עניינים הקשורים לתחום מומחיותו, סוריה ולבנון, ואף הבטיח לחניכים (ועמד בהבטחה) שהקורס יזכה אותם בנקודות זכות אקדמיות.

במבט לאחור, אני מתקשה להבין כיצד האורגיה הזו בין צבא לאקדמיה לא נראתה לי מוזרה, שלא לומר דוחה. בינתיים התפכחתי, ואתם מוזמנים לראות את הפוסט הזה כפרק נוסף בסיקור של ארץ האמורי את תרכובת ההוןשלטוןביטחון הישראלית. אמרו מעתה: הוןשלטוןביטחוןאקדמון.

לפני שנתיים פורסמה כתבה קצרה ב"הארץ", מאת עידן רינג, אודות כפל התפקידים של פרופ' זיסר, שבאותו שלב כבר מונה לראש החוג למזרח תיכון. בתגובה, זיסר שיקר. הוא אמר שהוא בסך הכל "מדריך בקורסים של צה"ל" והשווה בין התרומה שלו לצבא לתרומה של מרצה אחר לארגון תעאיוש.

הסיבה שנזכרתי פתאום בכתבה הזו, ובחוויותיי עם זיסר, היא אימייל שקיבלתי לפני שבועיים ובו הזמנה לכנס באוניברסיטת תל אביב. פרופ' זיסר, כך התברר מההזמנה, עלה בדרגה והפך בקיץ האחרון לראש הפקולטה למדעי הרוח. אני כותב את הפוסט הזה, אם כן, כדי להזכיר לקוראים במי מדובר, עכשיו כשהוא עומד בחזית ההשכלה ההומאניסטית באוניברסיטה הגדולה בישראל. מבירורים שערכתי לא הצלחתי לוודא שהוא עדיין נושא בתפקידיו הצבאיים באופן רשמי, אבל הוא בכל מקרה מעורב עמוקות ביחידה. בכך מבטא זיסר תפיסה מעוותת עד מאוד באשר לתחום אחריותו האקדמי – מדעי הרוח.


הנה, בקצרה, ארבע סיבות מדוע פעילותו הצבאית של זיסר אינה מתיישבת עם עקרונות אקדמיים בסיסיים. אני מייחס את מירב החשיבות לסיבה הרביעית, אבל הייתי רוצה שגם אנשים שאינם מזדהים עם עמדתי הפוליטית יבינו את הבעיה:

ראשית, הצבא, ובמיוחד חיל המודיעין, אמונים על סודיות מוחלטת, על היעדר שקיפות. הידע באקדמיה, לעומת זאת, דורש תנועה חופשית ושואף לתפוצה מקסימלית. מדיניותו של זיסר להעניק נקודות זכות על קורס צבאי סודי ביותר מנוגדת לעיקרון הזה. התכנים של הקורס – שאני יכול להעיד שהם שטחיים ומפוקפקים למדי – אינם נתונים, ואינם יכולים להיות נתונים, לבקרה ולביקורת אקדמיות.

שנית, צה"ל הוא ארגון הירארכי ורב עוצמה ולכן ההשוואה בינו לבין ארגוני חברה אזרחית כמו תעאיוש היא מופרכת במקרה הטוב, ומיתממת במקרה הרע. מעורבות אינטימית של פרופסורים בצבא משעתקת את המבנה ודרך המחשבה ההירארכיים גם באקדמיה. חשוב מכך: כסביבה המחויבת לחופש מחשבה ומחקר, האקדמיה צריכה לשמש אלטרנטיבה לצבא, שמעצם טבעו נוטה לריכוזיות ושליטה — במיוחד בישראל שבה הצבא חובק-כל. בעוד שמעורבות אקדמאים בחברה האזרחית משרתת את המטרה הזו, אינטימיות יתר עם הצבא בוגדת בה. לפיכך, לא דין פעילותו של פרופסור בתעאיוש או, לצורך העניין, ב"חוג הפרופסורים לחוסן מדיני", כדין זה שפרופסור יחזיק בתפקיד צבאי בכיר (קל וחומר אם הפרופסור הוא דיקאן פקולטה).

שלישית, מאמצי האיסוף והפרשנות של חיל המודיעין ממוקדים בטווח המיידי והקרוב והם מונחי אינטרסים שלטוניים. החוג למזרח תיכון, לעומת זאת, אמור למקם אירועים מידיים – אם הוא בכלל נדרש אליהם – בהקשר תרבותי והיסטורי רחב. הוא אמור להציע נקודות מבט אחרות על אותו מידע, המשוחררות מהאינטרס של המדינה או של ממשלה מכהנת. לא אחת, כאשר ראיתי את פרופ' זיסר מפרשן בטלויזיה או בעיתון, תהיתי אם הוא הגיע לאולפן היישר מאג'ליל, שם הוא נחשף למידע אינטימי על מושאי הפרשנות שלו. אני יודע מניסיוני עד כמה המידע הסקסי הזה הוא לעתים קרובות בבחינת העצים שמסתירים את היער. אפשר להניח שהמעורבות העמוקה של זיסר בצבא, כמו גם של כמה מרצים אחרים (לא כולם), מרדדת את המחקר בחוג למזרח תיכון בתל אביב, ומקשה עליו להעמיד אלטרנטיבה חיונית לעמדת הממסד.

רביעית, חופש מחקר ומחשבה דורש תנאים פוליטיים מסוימים. האקדמיה הישראלית לא יכולה ליהנות מהתנאים הללו מבלי לדרוש באותה נשימה תנאים דומים לכלל נתיניו של השלטון הישראלי. אלא ש-40% מהם נתונים ב-43 השנים האחרונות תחת משטר צבאי, משוללי זכויות אזרחיות ופוליטיות (ולעתים גם את הזכות לחיים). העובדה שראש הפקולטה למדעי הרוח לא רק שאינו רואה את הבעיה פה, אלא לוקח חלק שיטתי בחוד החנית של הדיכוי הזה, מטרידה למדי. עשרות החניכים המסיימים מדי שנה את הקורס של זיסר הם הלב המקצועי של מערך האיסוף המודיעיני. הם אלה שמספקים מידע למבצעים של רצח ללא משפט, כמו גם לכרוניקה היומיומית של השלטון הצבאי. בקורס הזה מלמדים, בין השאר, שבחיל המודיעין אין "פקודה בלתי חוקית בעליל", היות שאנשי החיל אינם אלה שלוחצים על ההדק. זו הדרך שלהם להתמודד עם האומץ של אחד מבוגרי הקורס שסירב להעביר מידע לפעולה שיכלה להרוג אזרחים (הקצין, שכונה בתקשורת סגן א', שוחרר משירות צבאי).

הבעיה כמובן אינה רק זיסר אלא מה שאפשר לכנות הזיסריזם, כלומר הקשר ההדוק בין האקדמיה לצבא, ובפרט בין האקדמיה למודיעין. זיסר הוא רק סימפטום, גם אם בוטה, של תופעה שבישראל היא רחבה במיוחד, למרות – וכנראה בגלל – עשרות שנים של דיכוי צבאי.

שריד מהכפר אג'ליל. מבט מחניון הסינמה סיטי

אסיים בכמה מלים אישיות. אני עדיין תופש את הפקולטה למדעי הרוח בתל אביב, "גילמן" בקיצור, כבית שלי. להגיד ש"שם עמדתי על דעתי הפוליטית" יפחית בחשיבותה; גילמן היא המקום בו התחלתי להבין מי אני. גם אם אפשר למצוא שם לעתים מנרייה ופוזה, גילמן היא אחד המרחבים היחידים בישראל למחשבה אלטרנטיבית אמיתית, לביקורת עצמית וחברתית, לחופש להיות אחרת. כיום, כשאני לומד במקום עשיר ו"יוקרתי" יותר, אני מתגעגע לא אחת לחיוניות הגועשת של גילמן, לתחושה שהמלים והמעשים משנים, שהם מזיזים עולמות, או לפחות את עולמם הפנימי של אנשים רגישים ופתוחים דיים.

בגילמן יש המון אנשים – מורים ותלמידים כאחד החיים את המתח הכרוך בביקורת עמוקה וכנה של החברה שלנו, מבלי לוותר על ההשתייכות אליה. אני מקווה שבעתיד אשוב להיות אחד מהם. דווקא בשל כך, בשל האהבה וההערכה שאני רוחש למקום הזה, הקישור שלו עם אייל זיסר מעורר אצלי דיסוננס חריף במיוחד.

תגים: , , , , , , , , , , , ,

83 תגובות to “מפקד הפקולטה למדעי הרוח”

  1. יעקב בן-שמש Says:

    טוב לראות שהדחף לטהר את האקדמיה מגורמים שליליים והשפעות מזיקות לא מוגבל רק לחבורת אם תרצו

    • גל כץ Says:

      החלטתי לאחרונה שאני רוצה לאמץ גישה יותר דיאלוגית לתגובות. זה גם עוזר לי להתעצבן פחות וגם יקדם אולי תרבות דיון אפקטיבית.

      למה בעצם אתה מזהה אותי עם "אם תרצו"? על פניו אני חושב שיש הבדלים חשובים. אני לא מתייחס לדיעות פוליטיות ואפילו לא לפעילות פוליטית (לראייה, אני לא חושב שיש בעיה עם פעילות של פרופסור ב"חוג הפרופסורים לחוסן מדיני"), אלא לסוג מסוים של מעורבות עם הממסד. הצעתי כמה נימוקים בעד העמדה שלי, ואשמח אם תוכל להתייחס אליהם באופן ענייני.

      שנית, אני לא מציע להתערב בסילבוסים של פרופסור זיסר או של מרצים אחרים, לא כל שכן שאיני קורא לפיטורים שלהם.  

      • יעקב בן-שמש Says:

        גישה דיאלוגית נשמעת לי רעיון טוב, אם כי אולי קשה ליישום במגבלות המדיום.

        לא זיהיתי אותך עם אם תרצו אלא הצבעתי על מכנה משותף ביניכם. ואגב, גם אם תרצו (לפחות ברגעים היותר שפויים שלהם) לא דרשו להתערב בסילבוסים או לפטר מרצים אלא הצביעו על ההטיה האנטי ציונית באקדמיה.

        תפיסת "הצבא" העולה מהטקסט חד-מימדית ופשטנית מדי לטעמי, קצת כמו תמונת הראי של תפיסת הצבא כמוסד שלו כולנו חייבים תודה על קיומנו יום-יום. וגם תפיסת האוניברסיטה כמעוז החשיבה הביקורתית המרחפת מעל מנגנוני המדינה והכוח היא איזו מוטציה רומנטית שהתפשטה לאחרונה. היחסים בין המדינה ומוסדותיה, ובכללם הצבא, לבין האקדמיה היו תמיד מורכבים הרבה יותר מכדי להתרגש מסיפורו של זיסר.

  2. אמיר Says:

    הנה שני נימוקים לטובת הקשר:
    1. אם זיסר מביא איתו לצבא מתודת מחקר אקדמית, ומנסה להטמיע אותה בקרב חניכיו, הצבא ייצא נשכר, משום שאז תהליך איסוף הנתונים, הערכתם וגיבוש המשמעות שלהם יהיה מקצועי יותר.
    2. אם לזיסר תותר גישה למאגרי מידע סודיים, שכחוקר אקדמי מן השורה אין לו גישה אליהם, מחקרו האקדמי יכול לצאת נשכר מכך.

    • גל כץ Says:

      מה תגיד אם פיזיקאי בכיר יגיד שהוא אוחז בתיאוריה הסופית, זו המאחדת את תורת היחסות ותורת הקוואנטים, אבל שהבסיס הניסויי שלה נגלה אליו בחלום הלילה — מפי מלאך או שרף? בוודאי שלא נתייחס אליו ברצינות. הפומביות של המידע היא בנפשה של האקדמיה.

      הנימוק הראשון שלך מתייחס ליתרון שהצבא מפיק מהקשר עם האקדמיה, ואני מסכים שהצבא אכן מפיק מכך יתרונות. אבל הפוסט הוא על האקדמיה, ומה שהאקדמיה מפסידה מזה. לא שאני סימפטטי לצבא — לא כל שכן בתצורתו הנוכחית — אבל הוא היה יכול להתגבר על הבעיה פשוט על ידי השקעה של יותר כסף. באותה מידה, אתה יכול להגיד (וזה יהיה מדויק) שחיל המודיעין מפיק יתרונות מכך שהוא יכול להשתמש במשך ארבע שנים במיטב הנוער תמורת כמה מאות שקלים בחודש. השאלה היא מה החברה הישראלית (או בני הנוער האלה) מפסידים מכך. ייתכן שאם הצבא היה צריך לשלם את העלות האמיתית של הפרויקט, אז הוא היה מצמצם את הפרויקט משמעותית.

  3. Assaf Says:

    גל,

    תודה על פוסט מעולה וחשוב.

    לא נשכח את פרופ' מנחם מילסון, שהיה ראש הפקולטה למדעי הרוח בהר הצופים כשלמדתי בתכנית "אמירים" שם – וכמה שנים קודם לכן הקים את המינהל האזרחי עבור אריק שרון.

    אני חושב שגם פרופ' ישראל דוסטרובסקי שהלך לעולמו לא מזמן, והיה מאבות פרוייקט פצצת האטום הישראלית ואח"כ נשיא מכון ויצמן (לפי הסדר הזה) שייך לרשימה הזו. לפחות לפי ויקיפדיה, בשלב מוקדם יותר העבודה עבור המכון ועבור פיתוח הפצצה היו בעצם אותה עבודה.

    הערת דקדוק קטנה: נראה לי שהתכוונת שהרב-סרן כירכר סביב זיסר, לא "קירקר" סביבו. קירקור זה הצליל שעורב או צפרדע עושים. או שאולי זו היתה הכוונה?

    • גל כץ Says:

      תודה. אתה צודק לגבי האיות (האם "דקדוק" זו המילה הנכונה?), ונראה לי שאתה זה שתפסת אותי גם פעם קודמת. עם זאת, כמו אז, אני מעדיף להשאיר את זה לדיראון עולם, מה עוד שגם המילה "קרקור" מתארת נכונה את התנהוגותו של אותו רס"ן. אולי מוטב שאתחיל לשלוח לך את הפוסטים להגהה לפני פרסומם 🙂

      הדוגמאות שאתה נותן כמובן רלוונטיות. אבל אני תוהה אם לא כדאי שבכל זאת נעשה איזו הבחנה זמנית, בין ותיקי האקדמיה (ומערכת הביטחון) לבין הדיקאנים של שנות האלפיים. זו בכל זאת היתה תקופה אחרת מבחינת המבנה הנפשי והתרבותי של האנשים האלה. גם אם הזיסריזם העכשווי הוא המשך ישיר של זה — כפי שהכיבוש הוא המשך של הנכבה — אני חושב שבבואנו להשוות, יש לראות את התופעה המאוחרת יותר בחומרה.

      • המגיהה Says:

        מכה על חטא

      • Assaf Says:

        בחיי, זה איות ולא דקדוק. בכל אופן אם אתה רוצה עזרה בהגהה אין בעייה (סתאאם, הדקדוק שלכם בסדר בסך הכל).

        בקשר לתקדימים לזיסר: אני מסכים אתך שדוסטרובסקי שייך לדור אחר בו הפרוייקט הלאומי היה קטן, מהודק וצעיר יותר ואנשים עסקו במה שעסקו בעיקר עבור מה שראו כטובת הכלל. עדיין מבחינת עצמאות האקדמיה זה קצת מטריד שהוא קיבל לנהל את מכון ויצמן אחרי שהיה קשור כל-כך אינטימית למסדרונות השלטון של המדינה.

        מילסון לעומת זאת, עד כמה שאני יודע, הוא קדם-זיסר קלאסי. אמנון אברמוביץ לפני שהתקרנף, אי שם בשנת 82, פירסם ראיון קוטל במיוחד שעשה עם מילסון. היה די ברור שמילסון ראה בהקמת המינהל האזרחי מעין סטוץ וקרש קפיצה לקריירה האישית, ולא שליחות למען האומה.

  4. גיא Says:

    גל,
    תודה על פוסט חשוב שמבטא בצורה אלגנטית, בהירה ומדוייקת דברים שמתרוצצים בראשי כמעט עשור, מאז שאני הייתי חניך של אחד הקורסים הללו (אמנם לא תחת הכותרת היוקרתית 'חמ"ן שחקים" או איך שזה לא נקרא אז).
    עד כה חשבתי לתומי שאני היחידי שמשתמש בביטוי "זיסריזם" – והנה לא כך היא. אני חושב שהזיסריזם היה אחד הגורמים שהביאו אותי ללמוד דווקא בירושלים, ולהתרחק מהחוג ללימודי המזרח-התיכון, שעד היום חשוד בעיניי כנגוע (אני לא אשכח, כפי שכתבתי בתגובה שלי לאחת הרשימות הקודמות כאן, כינוס ענק של היחידה המדוברת במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א. אם אינני טועה גם ראש חטיבת המחקר דאז הרצה שם. אמנם, אני מצטער לומר, למדתי מאז שתליינים יש בכל מקום). זאת גם הסיבה לכך שאני מקפיד להדגיש בפני כל מי ששואל אותי על תחום עיסוקיי שאני עוסק בערבית קלאסית – ולא חו"ח ב'מזרח תיכון מודרני'.
    שוב, תודה לך.

    • גל כץ Says:

      אני מבין בדיוק על מה אתה מדבר. לי עצמי, האמת שבעקבות הצבא, היה עניין רב ב"מזרח תיכון", אבל לא הצלחתי לגרום לעצמי לקחת קורסים בחוג למזרח תיכון, היות שזיהיתי אותו עם ממסדיות, כיבוש, שעמום וסטגנציה (הגם שצריך לציין שיש שם כמה מרצים שחורגים מהקו הזה — גם מבחינה מחקרית וגם מבחינת הסירוב לשתף פעולה עם המודיעין).

  5. עמרי אלמגור Says:

    חברים, הגזמתם.
    הצבא מעסיק גורמים חיצוניים רבים עם התמחויות שונות – חלקם מגיעים מהאקדמיה, חלקם מהמחקר הפרטי, חלקם מהתעשיה וחלקם סתם אזרחים עם הרבה ניסיון. ביחידה מודיעינית, השימוש בגורמי חוץ הוא לגיטימי פי כמה בגלל הצורך להמנע מקבעון ולשקול כיווני מחשבה שונים.
    ולנקודותיך:
    – אני מסכים שקורס אע"מ, על תכניו ועל מדריכיו הלא מקצועיים (בסטנדרטים של האקדמיה) לא ראוי לקבל נקודות זכות. אבל אי-פעם שמעת מגורם רשמי באוניברסיטה שהנקודות האלה ניתנו על עיוור בלי שום ידיעה על תכני הקורס? אם כן, ויש לך תיעוד של זה, תפרסם את זה ותדחוף לביטול הנ"ז.
    – האקדמיה היא לא אלטרנטיבה לצבא ולהפך – בשום צורה. לכל גוף יש יעוד משלו. הם לפעמים נפגשים או מסוגלים לנהל שיח, אבל הם בשום צורה לא מתחרים או מנוגדים. אם נראה לך שהפקולטה של זיסר מיישרת קו אוטומטית עם דעות ועמדות שקיימות בקהילת המודיעין, תציג דוגמאות והוכחות. אתה לא יכול לטעון שבגלל הקשר ביניהם זה בהכרח המצב בלי להוכיח את עמדתך.
    – שוב, האקדמיה לא אמורה להציב אלטרנטיבה ל"ממסד" אלא לחקור ולפתח דעות עצמאיות. עד כה, נראה לי שהיא עושה עבודה די טובה.
    לגבי הראיונות של זיסר, אני מסכים שיש בעיתיות בכך שאדם שמייצג את האוניברסיטה בתקשורת נחשף לחומר מסווג ואפשר גם לטעון נגד היתרון היחסי שיש לו על חבריו הפרשנים. הבעיה היא, שכל עוד זיסר לא חושף חומר מסווג, זה נשאר רק בגדר דיון ערכי שראוי שיתנהל באקדמיה וביחידה.
    – ו… מה קשור? הצבא הוא לא איזה מפלצת שאינה כפופה לאף חוק או ריבון – הצבא הוא עושה דבריה של המדינה. את המדיניות (הכיבוש) קובעת הממשלה ואת הגושפנקה החוקית לפעילות הצבא מייצרת מערכת המשפט. אז אנשי אקדמיה לא צריכים לקחת חלק בפעילות ממשלתית או חוקית? האקדמיה צריכה לסרב לאנשי צבא שרוצים לללמוד לתואר בגלל הפעילות הצבאית שלהם?

    קיצר…
    זיסר ובודדים אחרים כמוהו במסגרת קהילת המודיעין, הם לא "אורגיה בין צבא לאקדמיה". קשר בין גורמים חיצוניים לצבא הוא לרוב מועיל גם לצבא וגם לגורמים החיצוניים. אם אתה רואה דוגמאות ממשיות להשפעה שלילית של אחד על השני, תציג אותם בפירוט, אל תרמוז שהן בהכרח מתקיימות בגלל השוני בין הגופים.

    את הכעסים שלך על המערכת והממסד אל תייחס לזיסר ולהיפך, את הסלידה שלך מזיסר אל תשליך על הקשר בין האקדמיה לצבא.

    • Assaf Says:

      עמרי,

      "הצבא הוא לא איזה מפלצת שאינה כפופה לאף חוק או ריבון – הצבא הוא עושה דבריה של המדינה. את המדיניות (הכיבוש) קובעת הממשלה ואת הגושפנקה החוקית לפעילות הצבא מייצרת מערכת המשפט."

      אם זה לא היה כל-כך עצוב זו היתה בדיחה לא רעה.

      בתור מבוא לפקיחת עיניים, אני מציע לך לקרוא את הספר "בומרנג" שמתאר איך פרצה האינתיפאדה השנייה ומי הוביל וקבע את תגובת המדינה אליה.

      • Assaf Says:

        באותה נשימה, אתה יכול גם לעשות תרגיל קטן בהיסטוריה ממשלתית ולספור כמה גנרלים לשעבר היו בכל אחת מממשלות ישראל, בעיקר מאז 1967.

    • גל כץ Says:

      שוב, כפי שכתבתי למגיב אחר, השאלה היא לא מה הצבא מרוויח מזה, אלא מה האקדמיה מפסידה. אם כי אני חייב לציין שלא התרשמתי שהנוכחות של אנשי אקדמיה מעשירה את השיח המודיעיני, כנראה מפני שהם מראש היו טיפוסים ממסדיים שהתעצבו במודיעין.

      לגופם של דברים — מן הסתם זיסר יודע מה תכני הקורס, אז אתה יכול להגיד שהנקודות ניתנו על בסיס ידיעה של תכני הקורס. אבל זה לא משנה, היות שהמידע הזה לא יכול להיות חשוף לאף אחד שלא זכה לסיווג הביטחוני העליון שיש לזיסר (ולעוד כמה מרצים). חוץ מזה, זה הרי מפלה מראש סטודנטים שלא הגיעו מהקליקה המודיעינית (אם כי יש להודות — וזו חלק מהבעיה — שבחוגים למזרח תיכון יש מעט סטודנטים כאלה).

      אכן, לא הצגתי "דוגמאות והוכחות" לכך שהחוג למזרח תיכון מיישר קו עם המודיעין. לא ברור לי למה אתה מצפה. לציטוט בדוקטורט מתוך דו"ח של אמ"ן? אני מקווה שאין כאלה (אם כי לא אופתע אם יש). מספיק לבקר ביום עיון או שניים של החוג למזרח תיכון (וביקרתי ביותר מכך בזמן השירות הצבאי שלי) כדי להתרשם מרמת הדיון (שוב, ממש לא אצל כולם) ומהאופן בו ההרצאות מכוונות לאינטרס הישראלי ולשאלות המעניינות מנקודת מבט שלטונית. על הקשר ההדוק בין הממסד המזרחני למודיעין כתב כבר גיל אייל בהרחבה בספרו "הסרת הקסם מן המזרח".

      האקדמיה היא לא מפעל לטקסטיל עם "ייעוד משלו", המתנהל בלי קשר לצבא, בבחינת מפעל לשעונים. מדובר בשני מוסדות ציבוריים, כל אחד עם מסורת והיסטוריה משלו, שבאופן בלתי נמנע מתייחסים זה לזה. אולי הייתי צריך לדייק יותר בדבריי: האקדמיה היא לא פתוחה *כדי* לשמש אלטרנטיבה לצבא. היא פתוחה כי זה תנאי למימוש הייעוד שלה — מחקר ומחשבה חופשיים — או בגלל המיקום הסוציולוגי שלה. מתוך כך יוצא שהיא *ממילא* אלטרנטיבה לצבא. היות שהצבא כל כך חזק, במיוחד בישראל, אז כדי לשמר את הפתיחות הזו יש לשאוף למגע מינימלי עם הצבא.

      לא טענתי שזיסר חשף בשידור חומר מסוווג. אתה יכול להגיד שהבעיה היא אכן "ערכית", ועל זה אני מדבר.

      באשר למפלצת או לא מפלצת — ישראל, כפי שציינתי, אינה מדינה רגילה, אלא כזו שכובשת מיליוני בני אדם כבר עשרות שנים. אפשר להגיד שהצבא הוא הכלי המרכזי בביצוע המדיניות הזו. היות שאני חושב שהאקדמיה צריכה להתנגד לכך, הגיוני למקד את ההתנגדות בכלי המרכזי ליישומה. עם זאת, אני חושב שלא נכון לתאר את הצבא ככלי, מרכזי ככל שיהיה. אני חושש שהממשלה לרוב היא כלי של הצבא, או שבכל מקרה, היחסים ביניהם הרבה יותר מורכבים מאיך שאתה מתאר זאת. אתה מוזמן לצפות בסרט החשוב "מיליון קליעים באוקטובר" http://video.google.com/videoplay?docid=-3101465086995206636# או לקרוא את הספר שפירסם בוגי יעלון, כדי להבין את מרכזיותו של הצבא (ושל המודיעין ספציפית) במדיניות מול הפלסטינים.

      ואגב, אנא אל תצייר אותי כמי ש"כועס" על הממסד. האמת שהוא די פינק אותי. זה לא עניין פסיכולוגי אלא פוליטי — אני חושב שהממסד הצבאי מוביל את המדינה שלנו שאולה.

    • גושפנקוש Says:

      "את הגושפנקה החוקית לפעילות הצבא מייצרת מערכת המשפט"
      זה בדיוק מה שמערכת המשפט בישראל מייצרת – גושפנקא לצבא. ובעיניך זה סבבה אני מבינה

    • רתם Says:

      "חברים הגזמתם" זה מהחדר אכל בקיבוץ? מה זה הגזמתם?

  6. emetveyatziv Says:

    מה שמנחם אותי זה שעל אותו זיסר לפחות יש לנו את שלמה זנד ועזרא עובדיה ועוד כמה אנשים טובים שדואגים שהמקום הזה עוד ישמר מעט מכבודו, מעט אבל גם זה עושה טוב על הלב.

  7. א.ב. Says:

    אכן, לא נעים…

    זה חלק (חשוב) מאחת הבעיות העקרוניות של ישראל. "מערכת הביטחון" היא ששולטת במדינה. הדמוקרטיה (כשהיא קיימת) היא רק למראית עין, ובעצם לא חשוב מי יהיה בממשלה, מי שמנהל את המדינה זו אותה מערכת סרטנית עם שלוחותיה של האנשים ילידי הצבא.
    הכיבוש של האקדמיה על ידם הוא רק חלק מהקטסטרופה.

  8. irity Says:

    לי יש בעיה שבלוגרים ביקורתיים שמצליחים לחצות את חומת האש של הימין הם תמיד פורשי איזו יחידת עילית, בדרך כלל גברים לפיכך, ומקפיאים ומאבנים את השיח האזרחי.

    • Assaf Says:

      אירית,

      ברמה האישית,

      האם ניסית? אני דווקא משתדל, למשל, להפיץ מה שאיה ותמר כותבות ב"מחסן מילים". הבעייה היא שהן כותבות בערך פעם בחודש במקרה הטוב.

      באופן יותר כללי, הבלוגוספירה בכל העולם היא לצערנו מרחב בו עדיין יש הרבה יותר גברים מנשים. אין לי הסבר סדור למה זה כך. ועוד יותר לצערנו הבלוגוספירה העברית לוקה בכך עוד יותר. זה דווקא נראה לי יותר בגלל בחירה של נשים שכן פעילות, להפנות את האנרגיות שלהן לאפיקים אחרים. אם את מכירה בלוגים שמאליים של נשים שלא זוכים לדעתך למספיק חשיפה, אשמח מאוד אם תספקי כאן רשימה של קישורים.

      לגבי הבלוג הספציפי הזה, אני חושב ש"להקפיא ולאבן את השיח האזרחי" זה בערך ההיפך הגמור ממה שהם מנסים לעשות.

      • Assaf Says:

        חשבתי על עוד משהו. לא מזמן הצטרפתי לפייסבוק, ונדהמתי עד כמה בישראל המדיום הזה נשלט על-ידי נשים. פייסבוק האמריקני לא מתאפיין בכך, לפחות לא עד כמה ששמתי לב.

        כלומר, יש כאן בחירה עצמית. בנים ישראלים מעדיפים לבלות את זמן האינטרנט בלריב על פוליטיקה. בנות ישראליות מעדיפות להחליף מידע בפייסבוק. אני אשמח מאוד כשזה ישתנה. לשיח הפוליטי הישראלי לא יזיק רענון מן הכיוון הנשי. לצערנו, כמו באמריקה נראה שיותר קל לעשות את זה מימין נמוך, מאשר משמאל אינטיליגנטי. חלק מתחלואי הדור כנראה.

      • צביקה Says:

        אסף, רק תיקון. הבלוגספירה הישראלית היא ברובה נשית. רוב הבלוגים בישראבלוג ובתפוז, שם שוכנים רוב רובם של הבלוגים בעברית, נכתבים על ידי נשים, צעירות יותר ומבוגרות יותר. הטון בבלוגים האלה שונה מהטון בספרה של האמורי. הוא אישי, נרתע מהפוליטי ונוגע בו רק בנקודות קיצון. זה המיינסטרים של הבלוגספירה הישראלית, וזה מאוד דומה למה שקורה בפייסבוק. מה שקורה כאן, כלומר בבלוגים שאנחנו קוראים, הוא שוליים. נשים היו המובילות של סצינת הבלוגים בראשית דרכה בישראל. הסיפור של ההיסטוריה והאקטואליה של הבלוגספירה הישראלית כספירה גברית, אינטלקטואלית ופוליטית הוא סיפור של גברים. בתכלס, הנשים היו כאן קודם והן עדיין הרוב.

        ואגב, אם אני זוכר נכון, כמעט בכל המערב התמונה דומה: בלוגוספירה נשית גדולה "מתחת" לבלוגספירה גברית קולנית.

      • Assaf Says:

        מסכים. התכוונתי לבלוגים פוליטיים, ובמיוחד לכאלה שמאליים.

    • גל כץ Says:

      איריס, אני מסכים שיש בעיה, וזה נכון ש"שיחקתי" עם זה (המילה "קצין" מופיעה הרבה בפוסט, יש איזה טון של מכובדות ועמדת סמכות). אבל הרי זה המצב – העובדה שבשמאל יש אנשים שיכולים לאמץ מדי פעם את עמדת הסמכות הזו היא יתרון של השמאל. במקום להתכחש לזה מוטב לנצל זאת מדי פעם, עם מספיק מודעות עצמית. האם היית מתנגדת ל"מכתב הטייסים" או ל"אומץ לסרב" בגלל הבעיה שאת מצביעה עליה?

      • Assaf Says:

        גל,

        אני מכיר לרוע המזל הרבה אנשים שהתנגדו לתנועות האלה בדיוק מהטעמים האלה.

        עוד יותר גרוע, אני מכיר ושמעתי אנשים אומרים מטעם "אומץ לסרב" עצמה שהם הם יפי הבלורית זו הדרך היחידה לגמור את הכיבוש, וכל השאר פארשים ו/או חשודים בשמאלנות יתר. בתור מישהו מבפנים היה קשה מאוד להילחם בטימטום הזה (וניסינו). זו היתה אפיזודה עגומה במיוחד מבחינת שיתוף פעולה בשמאל, ואין זה מקרה ש"אומץ" התפזרו לכל עבר. אני מקווה שהלקח נלמד, זה שאתה לא יודע על הפרשה הזו מעיד שאולי אכן הוא נלמד.

      • irity Says:

        הי גל, לשאלתך כן אני מתנגדת למכתב הטייסים, אומץ לסרב, וכל שאר היש גבולים לקצינים בדימוס. זה לא יתרון, אגב, אלא קואופטציה מרצון.

        אין ערך לסרבנות שבעצם ההבניה שלה מרוממת את המבנה שנגדו היא מוחה, כלומר של היררכיה צבאית. אם אתה נותן ל"כוח" להכתיב לך את מבנה " האנטי כוח" הספציפי, אז הוא ניצח מראש. זה אגב מה שקרה לשמאל האמריקאי, וקורה גם כאן. (לדעתי, זה התחיל כבר עם זה שהציונות נתנה לנאצים להכתיב את ההיררכיה של הקורבנות, אלה דברים לא פשוטים, כיון שזה טבע אנושי).

        ברור שלטייס הסרבן ולטייס הלא סרבן יש חזית סולידריות רחבה ועמוקה הרבה יותר מגדר המחלוקת, ולכן זה פשוט מין בלוף כזה, של אופוזיציה מזוייפת או יזומה.

        היום, למעשה, יחידה לא יכולה להחשב לממש עילית אם אין לה כמה "סרבנים" בארכיון, שמעניקים לה נופך אצילי ומעמיק, בסגנון יחידות העלית של הצבא הגרמני או הבריטי של פעם. לכן, הסרבן הקצין ששומר על הטריטוריה שלו (_כמו כאן בבלוג) הוא נכס צבאי, ולכן הוא מקבל גם מסלול מקוצר באזרחות בתמיכת הצבא, משרות באקדמיה, ב"מחאה המאורגנת" ובאמנות ואפילו במוסיקת הרוק המחאתית. בקיצור
        THE GAME IS RIGGED כמו שאומרים אצלכם…
        אגב נקודת הביקורת שלי אינה פמיניסטית בעניין זה, אבל אפשר גם מנקודה זו, וגם מהשיח המזרחי לתקוף את הפוזיציה הזו. אבל אני לא באה משם לביקורת הזו, אלא אפשר לאמר מביקורת מעמדית של מי שמסרב לקבל את גזירת הגורל של ההיררכיה הצבאית שהוא קיבל בירושה. (קיבלה במקרה זה), כלומר נגד משטר הקאסטות הצהלי.

  9. דני Says:

    אני לא מבין מה הרעש. הרשת גמרה את האקדמיה סופית, והיא ממשיכה להתקיים כמו שהסנט המשיך להתקיים ברומא הקיסרית – גוף אנכרוניסטי שאבד עליו הכלח. הרי לא קורה שם שום דבר אמיתי. הגל כצים של הדור הנוכחי כבר יכולים להבין מיהם גם בלי לימודים באקדמיה. החוג למזרח תיכון באוניברסיטת תל-אביב הוא דינוזאור בין דינוזאורים. יש שם התאבנות מוחלטת כבר עשרות שנים. החוג החזק בארץ נמצא בבאר שבע.

    • גל כץ Says:

      גם אם הרשת גמרה את האקדמיה (ולא ברור לי מה זה אומר), אז הטענה שהרשת החליפה את האקדמיה (מה שנרמז בטענה שהיום מספיקה הרשת כדי להשיג ידיעה עצמית), היא טעות קטגוריאלית. הרשת והאקדמיה הם פשוט לא אותו סוג של דבר. ההקבלה יכולה להיות בין עולם הטקסטים הכתובים לבין הרשת, ובשני המקרים נדרשת האקדמיה. ערימות של ספרים על גבי ספרים — כמו גם העולם הווירטואלי — הם חסרי כל משמעות ללא *אוריינטציה* לקריאה ולמחשבה, ואורייטנציה בשדה הטקסטואלי מחייבת אנשים שיכוונו אותך, ושתכיר בהם כבעלי חוכמה רלוונטית. למעשה, העולם הטקסטואלי ללא הכוונה הוא לא מקור לידיעה עצמית אלא לחרדה, משהו שתרצה לברוח ממנו.

      זו לא חייבת להיות האקדמיה במובן המוסדי — נגיד אוניברסיטה שרשומה בספר החוקים — אבל זו צריכה להיות סביבה אנושית שמכירה באנשים מסוימים כבעלי סמכות באשר לידע רלוונטי לחיים. זו האקדמיה בדמותה הקלאסית, האפלטונית (וזה נכון שלצערנו יש מעט מדי דמיון בינה לבין האקדמיה המודרנית).

    • מתן Says:

      מוזר. אני חשבתי שבלי האקדמיה לא היתה רשת.

  10. Tomer Says:

    למרבה הצער גם אני איני אלא תוצר של המערכת, אחד שפונק וקודם על ידיה על אף שלא קיבלתי נקודות זכות על אותו קורס עלום וכו'. נקודת המבט שיש לי להציע גם היא כזו של אחד שהיה קצין ועשה מילואים ואם תרצו להאשים את הביקורת שלי בצביעות אשמח להיכנס לדקויות של הגדרת המושג צביעות.
    וגם אני, כמוך גל, מסתכל בנוסטלגיה על לימודיי באונ' העברית ממקום אחר וחושב בדאגה על עצמי ועל עתידי באקדמיה בכלל ובזו הישראלית בפרט. ולמרות שאני מסכים איתך בהרבה מובנים, אני ממש לא חושב, למשל, שהאקדמיה 'צריכה' להתנגד למדיניות הכיבוש גם אם אני שמח שהרבה אקדמאים עושים זאת. נראה לי שקשה להפריד בין הסיבה הרביעית שלך לאחרות, אין שלוש האחרות מנותקות באמת מהעמדה הפוליטית שלך, במובן הרחב של המילה. אני גם לא בטוח מה השורה התחתונה שלך – צריך לדרוש שאנשי אקדמיה לא יחזיקו בתפקידים בצבא? שאנשי צבא לא יחזיקו בתפקידים אקדמיים? שיש ניגוד אינטרסיים? יכול להיות שאתה בתור חבר סגל תוכל להתנגד למינוי של זיסר כדיקן, או ביתר דיוק, להצביע למועמד אחר על הבסיס הזה. עם זאת, אני לא חושב שהייתי מקבל חקיקה של תקנה שאומרת שאסור למנות דיקן שהוא איש צבא – מה גם שכמו שתיארתי יפה, המקרה הוא אפור בכל המובנים וזיסר מצליח יפה לא להיות איש קבע במשרה מלאה ובכל זאת לשבת עמוק במסדרונות שאולה.

    ועם ההקדמה האמביוולנטית הזו אני רוצה להגיד שיש עוד כל מיני דרכים שבהם המודיעין מעוות את המידע שהוא עצמו אוסף, וכל אלו סכנות למחקר האקדמי שיכולות לצמוח מתפיסה של המודיעין כ'עוד מקור מידע שיכול להיות ייחודי ומעניין'. יש לכך השלכות לא רק על האקדמיה אלא גם על תמונת המודיעין עצמה, כפי שהיא מצטיירת למקבלי החלטות. המודיעין אינו רק מונחה מהאינטרסים של המדינה (וזה לא נכון בכלל שהוא מתעניין רק בטווח הקצר) אלא הוא גם, ובעיני בעיקר, מתעלם מהמדינה כשחקן. המודיעין לא חוקר את ישראל, זה כלל גדול בתורה. כמובן שבלית ברירה הוא מקבל מלא מידע שנוגע למעשיה של המדינה ולו בעקיפין, אבל אין מעניינו לבנות תמונת מצב שמכילה את ממשלת ישראל כשחקן. בכך הוא מנציח, או לפחות מחזק, את התפיסה 'לא משנה מה נעשה, הערבים ישנאו אותנו'. הערכת המודיעין מנסה לחזות מה 'האויב' יעשה ומתעלמת לגמרי מכך שהעניין תלוי במדיניות של הממשלה. זה כמו לעשות מודל של תורת המשחקים רק שאתה לא מסתכל על ההחלטות של אחד השחקנים. אין פלא אח"כ שאתה לא מצליח להבין את המשחק והיריב נראה לך 'לא רציונאלי'. ולא רק שהזרקור של המחקר המודיעיני מופנה רק החוצה הוא מופנה החוצה עם תווית – אנחנו חוקרים את האויב. זה לא רק עניין טרמינולוגי, אם כי ככזה הוא כמובן מעצב תודעה, אלא גם עניין תוכני – מסננים את כל מה שלא מתיישב עם התפיסה של האויב כאויב. זה הרי, כידוע לכל, 'לא ערכי'. כשעוקבים אחרי מחבל, לא בונים תפיסה מורכבת של האידיאולוגיה שלו, הקווים האדומים שלה ואיזו אינטראקציה יש לה עם המתחרש בעולם. גם כשמייצרים 'מודיעין מדיני', תהיה המשמעות של זה מה שתהיה, עדיין התפיסה היא של יריבותית, במסגרת משחק סכום-אפס של מו"מ.
    זה אמנם סוטה לנושא קצת אחר, אבל אני לגמרי בדעה שהמודיעין העודף שיש לי לישראל הוא לא מעט בעוכריה. לא בגלל שיש בכך 'עודף מידע' אלא בעיקר בגלל שהמידע הזה הוא חד-מימדי. העיסוק בו אובססיבי ופטישיסטי ובמאמץ להשיגו יש פגיעה חמורה באפשרות לראות ב'צד השני' (יהיה זה אשר יהיה') כפרטנר לכל דבר שאינו משחק מלחמה כזה או אחר (בין אם מו"מ ובין אם מרחץ דמים).

    • גל כץ Says:

      קודם כל, אני מסכים עם הניתוח בפסקה השנייה (והשלישית). מאוד מעניין. אתה מוזמן, אם תרצה, לכתוב על זה פוסט אורח. זה זמן אני חושב לעצמי שאין בעברית במה לדיון אלטרנטיבי בסוגיות של ביטחון לאומי, וזה יהיה נחמד אם יהיה לזה ביטוי כלשהו בארץ האמורי. (אגב, זה נכון שהמחקר המודיעיני עוסק גם בטווח הרחוק, אבל לא בכדי שם הוא הכי חלש, שלא נאמר חסר כל קשר למציאות. ולא שאני חושב שאפשר לשפר את זה. הוא חייב להיות כך מעצם טבעו כמחקר מודיעיני. אבל מאמצי האיסוף ממוקדים רק בטווח המיידי והקרוב. האמת שגם זה מעצם טבעו כאיסוף מודיעיני).

      באשר לפסקה הראשונה – מבחינתי המובן של הטענה שהאקדמיה צריכה להתנגד לכיבוש, הוא שאם אני מדבר עם אשת אקדמיה, אז אחד הטיעונים שאדרש אליהם זה שהיא (גם) כ*אשת אקדמיה* צריך להתנגד לכיבוש. זה לא אומר שאני חושב שצריך חלילה לפטר אקדמאים שאינם מתנגדים לכיבוש או להתערב בסילבוסים שלהם.

      אני לא בטוח שצריך "שורה תחתונה" – בגדול, אני חושב ששיתוף פעולה הדוק עם הצבא צריך להיות שיקול שמשחק בהחלטות שכאלה, הגם שלא השיקול הבלעדי. אבל קטונתי מלחוקק כללים. כל אחד מוזמן להסיק מהפוסט את השיפוטים העצמאיים שלו. אם אני הייתי זה שצריך לקבל את ההחלטות אז הייתי צריך שורה תחתונה. היות שזה לא המצב, אני מסתפק בלהציע שיקולים רלוונטיים.

    • יריב מוהר Says:

      ווואו, סחטיין תומר. אחת התגובות המרתקות שקראתי

    • velvetmink Says:

      תגובה יפה מאד. אם כי צריך להגיד שהמודיעין עצמו קשוב היטב לשבשבת הישראלית, ומנסה לנחש לאן היא נושבת, כדי להתאים עצמו לרוח המפקד. הדברים לא יקבלו ביטוי מפורש אלא תמיד מובלע בטון צבאי מקצועי.

      עוד סיבה מדוע המודיעין מייצר ניתוחים רדודים למדי היא משום שכארגון היררכי מאד הוא אינו מסוגל להבין שינויים חברתיים רחבים. זה בולט במיוחד בזירה הפלסטינית. אנשי המודיעין רואים מולם את עצמם במראה: יש מפקד, יש תקציבים, יש פקודים שממלאים הוראות יותר טוב ופחות טוב, ויש מאבק מתמיד בין כל מיני סגנים וראשי אגפים. הם מסתכלים על החמאס ומדמיינים שהוא יחידה צבאית, אבל הוא לא. או בעיקר לא. כשמסתכלים על תנועה פוליטית צריך להביא בחשבון דעת קהל, ואיך קונצנזוס נבנה ונסדק. המציאות החברתית תמיד יותר פלורליסטית ממה שמדמיינים במודיעין: וזאת הסיבה מדוע ברגעי מפתח של שינויים חברתיים גדולים, כשהסדר הקיים נשבר (מהפכה או אינתיפאדה) המודיעין תמיד יפספס.

  11. עומר Says:

    גל שלום,

    אחרי קריאתו הראשונית של הפוסט, חשבתי שלא אגיב, אולם לאור השעה הדי מאוחרת, והקריאה השניה, החלטתי שאולי בכל זאת כדאי שאגיב ואתקן כמה מן העוולות שהצגת כאן.

    ראשית, ובטרם אתייחס לתוכן המסמך, אני חושב שחטאת בנימה השמאלנית של דברייך במכתב ('הם אלה שמספקים מידע למבצעים של רצח ללא משפט, כמו גם לכרוניקה היומיומית של השלטון הצבאי.', לדוגמא), שכן הסטת את הדיון מדיון בנושא עקרוני מעניין (עליו אנחנו יכולים או שלא להסכים), למאמר דמגוגי שמאלני (ואני אגב עדיןן מחשיב עצמי כאיש שמאל…) שמצטייר בעיקר כ… ובכן – דמגוגי.

    ואשר לתוכן עצמו –

    צה"ל העסיק, מעסיק ויעסיק עוד שנים רבות אקדמאים. השיתוף האקדמאי בין צה"ל ככלל ובין אותה יחידה ותחומי מחקר רבים אחרים הוא הדוק ביותר (ובחלק מהתחומים אגב – רגיש הרבה יותר), ומאפשר לצה"ל להגיע להישגים שלהערכתי אינך מודע להם כלל. במיוחד בחיל המודיעין, לקשר ההדוק לעולם האקדמי משמעות רבה, ונציגי האקדמיה, כפרופ' זיסר ואחרים תורמים תרומה ניכרת בעצם נוכחותם והיכולת שלהם לאפשר נקודות מבט נוספות וחשובות לניתוח תמונת העולם (תשאל כל קצין באמ"ן-מחקר על החשיבות של הקשר לאקדמיה, ואני אופתע אם תקבל תשובה שונה) – עולה מדברייך שאתה כלל אינך מודע לכך, וחבל.

    באשר לנקודות הזכות האקדמאיות – בוא 'נתקן' כמה מן ההנחות שלך. הקורס המדובר (אשר אני בוגר שלו, ופיקדתי על אחת ממגמותיו לפני מספר שנים) מכיל תכנים רבים שאכן אינם עומדים בסטדרטים אקדמאיים מבחינות רבות (שכן הם מותאמים לדרישות היחידה, אשר מטבען שונות מאלו של האוניברסיטאות בארץ). אולם, וכאן טעותך, נקודות הזכות האוניברסיטאיות להם זכאים הבוגרים שלו הינן בגין פרק ספציפי ביותר בקורס, אשר נמשך מספר שעות, ורמתו היא בהחלט אקדמאית (ואף יותר מכך). לא אלאה אותך בהיסטוריה של החלטה, בוודאי לא בפורום זה בו בעייתי אולי לחשוף את כל הפרטים, אבל ככל שאני מבין את שני העולמות, זו בהחלט החלטה לגיטימית וראויה. מה גם, שאם פרופ' זיסר 'חי' בשני העולמות האלו, ומוסכם כי הינו סמכות אקדמאית לאשר את הנקודות האלו – על אחת כמה וכמה אינני רואה כל בעיה בעניין, שכן הוא מכיר את התכנים, המורים, תוכנית ההכשרה וכו' (ומה מחר – האם תפקפק על סמכותו באישור קורסים אחרים באונ' ת"א?).

    באשר לנקודה השניה אותה אתה מזכיר – ראשית, פרופ' זיסר אינו מחזיק ב'תפקיד צבאי בכיר' – הוא נמצא ביחידה כאזרח עובד צה"ל, ותורם מהכשרתו ויכלותיו לטובת חיל המודעין באופן שכאמור, אינך מודע לא ככה"נ. אני לא מוצא עוד הרבה להרחיב בנקודה זו, שכן לדעתי אופן ניסוחה מעיד בעיקר כי הינה מבוססת על התרשמות שלך, והיא בעיקר משוללת כל יסוד.

    נקודתך השלישית מצביעה גם היא על חוסר ידע והבנה בוטים בעבודת חיל המודיעין (ואיסוף מודיעין בכלל, בכל סוכנות מודיעין שהיא..). מאמצי האיסוף והפרשנות של כל גוף מודיעיני באשר הוא מוקדשים כמובן לטווח המיידי והקרוב, אבל ממש לא רק לטווחי זמן אלו – היכולות לצפות תהליכים ארוכי טווח, שינויים תרבותיים וניואנסים קטנים (שאולי יצביעו על התמתנות ביחסי סוריה מול ישראל לדוגמא, או לחלופין על קולות הנשמעים ברחוב, ומצביעים על שינוי מגמה ובבטחון הממשל המצרי) היא הכרחית בכל עבודת מודיעין, והתרומה של האקדמיה לעניין זה לא תסולא בפז – אלו אותן נקודות מבט אחרות אותן אתה מזכיר, אשר ללא נוכחות של פרופ' זיסר ואחרים ייתכן וכלל לא הייתה מגיעה לשולחנותיהם של מקבלי ההחלטות בארץ – ומבחינה זו היא כ"כ הכרחית וקריטית. באשר לחומר הסודי – אני יכול להבטיח לך (מידיעה, ודברייך שלך מבוססים על השארות בלבד….), כי במסגרת תפקידו כאע"צ, לא נחשף פרופ' זיסר לחומר מסווג – זו פשוט הנחה שגויה, וככזו שומטת את כל התוכן מהטיעון שלך – פרופ' זיסר מביא עמו את הידע, הנסיון והמחקר האקדמאי ובכך מחזק ותורם להערכות המודיעין, ולא להיפך.

    ולנקודתך הרביעית, לה אתה מייחס את החשיבות הרבה ביותר – טוב, זו כבר נקודה שמאלנית גרידא, דמגוגית וחסרת כל בסיס עובדתי אמיתי, וחבל – שכן לדעתי היא לא מאפשרת לקחת את שאר דברייך (שהינם דברי טעם, גם אם איני מסכים איתם, וגם אם בסיסם שגוי) ברצינות ראויה. סוגיית סגן א' היא סוגיה סבוכה וכואבת בעבר היחידה. אחרי שקראתי והעמקתי בתחקיר האירוע, אינני סבור כי התנהלות היחידה וצה"ל בנושא זה הייתה מושלמת, אולם כל ניסיון לסכם את הסוגיה בשורה וחצי, תוך זריקת ססמאות לאוויר היא פשוט מגוחכת ולא רצינית – צר לי, אין לי מה לאמר לך בנקודה זו מלבד שהיא מטופשת וחוטאת לאמת באופן בוטה (ושמע ממקור ראשון – לא כך מועבר נושא ה'פקודה הבלתי חוקית בעליל' בקורס המדובר).

    לסיכום,
    צר לי ידידי, אבל מלבד ניסוחים יפים, אין בפוסט הזה הרבה – ככל שקראתי והעמקתי בו יותר, בעת כתיבת תגובה זו, אני בטוח עוד יותר שפשוט, ובמילים יפות, אין לך מושג על מה שאתה מדבר. את דעותייך הפוליטיות אגב, הצלחת להעביר בין השורות 🙂

    ואשר לרס"ן המתוסכל – סביר להניח שהוא עדיין מסתובב מתוסכל היכן שהוא (זו חיה נפוצה בצה"ל, לצערי – רס"נים מתוסכלים), אבל אין לו ולנושא הבלוג כל דבר במשותף בראייתי. אם תכתוב בלוג על כל סטודנט חנפן באוניברסיטאות ארצנו, תבלה את שארית חייך בכתיבת בלוגים (לצערי 🙂 ).

    • Tomer Says:

      עומר,

      שים לב שכל התגובות שלך מתרכזות בתועלת שהצבא מפיק ממעורבותו של פרופ' זיסר האקדמיה. זה עניין שגל לא מערער עליו – להפך, הוא דווקא מסכים איתו. כל הטענות של גל הן על כך שהמעורבות של זיסר איש הצבא הן מזיקות לאקדמיה. על זה לא הגבת בכלל ונשאלת השאלה, האם אתה חושב שה'רווח' הזה לצבא שווה את הפגיעה באקדמיה, או שאתה חושב שאין פגיעה או שאתה חושב שזה משנה אם יש או אין פגיעה באקדמיה.

      והערה אחרת, כמעט סגנונית – לנפנף כל הזמן בסודיות וחשאיות ובכך ש'אי אפשר לדבר על העניין יותר במסגרת הזו' היא אחת מהרעות החולות של המודיעין. כאילו שמידע מסווג הוא לכשעצמו, רק עקב כך, יותר מעניין או חשוב או רלוונטי. למרבה המזל, לא אני (ונראה לי שגם לא גל) לא מתרגשים מכך. הסיבה היא שישבנו שם וראינו שמענו מדיע מסווג ולא נפלנו מהכיסא. אנחנו, או לפחות אני, גם יודעים שזיסר נחשף לערימות של מידע מסווג וגם זה באופן אישי לא מרגש אותי. והאמת היא שהעובדה שאנחנו נאלצים לקיים את הדיון הזה ולהדוף את ההשתקה הכוחנית של אנשי החומר 'המסווג' רק מחזקת את הנקודה של עירית, שכל הדיון הזה פגום ביסודו.

      • עומר Says:

        אני חולק עלייך, אני חושב שבנקודה השלישית אותה מעלה גל, עפ"י דבריו, דווקא ה'סכנות' אותן הוא מציין עשויות להתממש (ולפגוע בכולנו, ולא באקדמיה) ללא התרומה הנוכחית ההכרחית של האקדמיה לעבודת המודיעין. בנוסף לעובדה שאני חושב שהרווח לצבא, לאגף המודיעין, ובכך גם למדינת ישראל הוא משמעותי ודרמטי, אני מוכרח לאמר שאני לא רואה כל פגיעה באקדמיה.

        ובכל אופן – דיון על פגיעה באקדמיה, אם קיימת או לא, הוא לגיטימי ומעניין. אני ביקשתי להגיב בעיקר על העובדה שגל מבסס את דבריו על חצאי אמיתות, התרשמויות אישיות ונתונים שהם בעיקר שגויים, ובכך מגיע למסקנות שהן פשוט לא נכונות – הפוסט מחטיא לדעתי את המטרה בשל כך, ולאור הניחוח השמאלני ביותר העולה ממנו (ואינו קשור קשר ישיר לנושא). חבל.

        לא חושב שנפנפתי בסודיות ובחשאיות, ובוודאי שלא הייתה כל כוונה שכזו, אבל יש דברים שאכן לא מתאים לדון בהם כאן, ואני לא מרגיש בנוח לכותבם בפורום הזה (ובגדול, המשכתי את הקו של גל שביקש שלא לפרסם את שם היחידה המדוברת ביותר בצה"ל).

        לילה טוב,

    • גל כץ Says:

      ידידי, לאחר שהכרזת בבביטחון מוחלט כל כך שזיסר לא נחשף למידע סודי — טענה מופרכת — אני קצת מתקשה להתייחס ברצינות לטענות האחרות שלך. אבל אנסה בכל זאת:

      1. נימה שמאלנית היא (עדיין) אינה "חטא", והמאמר כלל לא ניסה להסתיר את העובדה שאני אוחז בדיעות שמאליות. ההיפך. אני מבין למה ראית בחלקן דמגוגיה, היות שהן אכן מוצגות כמובנות מאליהן, ובמובן זה הן לא פנו אליך. לא בכל פוסט אפשר להתחיל להסביר מההתחלה מדוע אני רואה בהוצאות להורג ללא משפט פשע, או למה הכיבוש זה דבר רע. אם אתה רוצה להבין מדוע אני חושב כך אתה מוזמן לחפש את החומרים הרלוונטיים באינטרנט או בעיתונות.

      2. כפי שכתב תומר, השאלה היא לא התרומה של האקדמיה לצבא אלא הפוך. האמת אני חולק גם על התרומה של האקדמיה לאמ"ן מחקר, ותאמין שדיברתי עם מספיק קצינים משם (הייתי אחד כזה בעצמי). אבל האמת שהשאלה הזו לגמרי לא מעניינת אותי. אם היא מעניינת אותך אתה מוזמן לפרסם על זה פוסט בכל פורום שהוא לא ארץ האמורי.

      3. אני מתקשה להבין מה יכול להימשך "מספר שעות" ועדיין להיות ברמה אקדמית נאותה. אבל האמת שגם הספקולציה הזו לא מעניינת אותי היות שהיא כלל לא רלוונטית לטיעון שלי. גם העובדה שפרופ' זיסר הוא סמכות אקדמית לא רלוונטית לזה. באקדמיה לא צריכה להיות סמכות שאינה חשופה לביקורת והשגות של אחרים, והיות שהמידע נשלל מאחרים, הם לא יכולים לבקר את ההחלטה. וזה עוד מבלי לקחת בחשבון שני שיקולים אחרים: א. האפליה הבוטה של סטודנטים מחוץ לקליקה המודיעינית (כמו גם מ"קאסטות" אחרות במודיעין, מתחת לאותו קורס יוקרתי לצופיפניקים בדימוס :); ב. עצם העובדה שמוענקות נקודות על אירוע שהתרחש מחוץ למסגרת אקדמית וכמה שנים לפני שהלימודים בכלל התחילו.

      4. אזרח עובד צה"ל בתפקיד בכיר, הוא מבחינתי מחזיק ב"תפקיד צבאי בכיר". כאמור, לא כתבתי שהוא סגן אלוף אלא שתפקידו מקביל לכך. הטענה שאזרחים עובדי צה"ל (אע"צים) ככאלה אינם נחשפים לחומר סודי היא פשוט מופרכת. אבל האמת שגם השאלה אם זיסר נחשף או לא נחשף למידע סודי לא כזו חשובה, ולא בכדי לא נכנסתי לזה. הנקודה היתה ההבדל בין ההתמקדויות וטווחי הזמן הרלוונטיים באקדמיה לעומת המודיעין.

      • עומר Says:

        בוקר טוב,

        בעיקר נסכים שלא להסכים, אבל בקצרה-
        1. יכול להיות שאני מסכים איתך, ויכול להיות שלא – זה לא העניין, זה פשוט לא קשור בעיני לזיסר ולנושא הפוסט, ולכן מאבד את הפוקוס מהנושא.
        2. לגיטימי – לטעמי זה לא היה ברור במיוחד בפוסט הראשוני.
        3. מדובר כמובן בטעות הקלדה – מספר שבועות, ולא שעות (אשר מבחינת שעות אקדמאיות, מקבילים ללמעלה מסימסטר למיטב זכרוני – זה נבדק בזמנו כדי לקבל אישור). המידע אגב בנושא הזה אינו נשלל מאחרים – הוא ידוע ומוכר. לגבי ה'קאסטות' – תמצא אותן בכל מקום, הן גם לא ייחודיות לזיסר או לקורס זה. לגבי נקודות הזכות – אני לא מבין מדוע זה כ"כ מטריד אותך (מדובר בשתי נקודות – לא מקבלים מזה תואר), אבל אם בעינייך זה כ"כ נורא, כפי שכתב עמרי – פעל לתקן את העוול (אשר לדעתי כאמור לא קייםכלל).
        4. בעיני יש הבדל משמעותי בין אע"צ, בתפקיד אותו מילא זיסר ובין תפיד צבאי בכיר. אני בטוח שאע"צים אחרים כן קוראים כן חשופים לחומר סודי, וכוונתי הייתה לכך שזיסר לא נחשף לכזה. ושוב – לגבי טווחי הזמן אני חולק עלייך לחלוטין – מפתיע אותי שכקצין מחקר אתה לא מעריך את החשיבות לאינפוט האקדמי (ולא – אני לא חושב שזה פוגע באקדמיה).

      • גל כץ Says:

        שני דברים אחרונים:

        1. אתה כותב "אתה כקצין מחקר". אני לא קצין מחקר. מילאתי תפקיד כזה במשך שלוש שנים לפני עשר שנים. החוויה הזו לימדה אותי לבוז עמוקות למחקר המודיעיני, במיוחד בישראל.

        2. כדי שלא ייווצר פה שושואיזם מיותר (הגם שנראה שאתה נהנה מזה) – עכשיו כששינית את זה משעות לשבועות אני נזכר למה אתה מתכוון. אתה ודאי מתכוון לפרק לימודי הערבית בקורס – חמישה-שישה שבועות בהם לומדים מלים כמו "פיגוע", "ארצות הברית", "הפגנה", "פצוע קשה" ועוד. בכל מקרה, הטיעונים נגד נקודות הזכות הללו כלל אינם קשורים לתכנים.

  12. כן כן Says:

    קראתי בליל של דברים וסרוקטורה שלמה סביב סיפור אחד שבו פרופ' שנושא תפקיד אקדמי לצד פעילות עם גורמי צבא.
    אפשר לדון ארוכות על פילוסופיה של מחקר מודיעיני ועל מחקר בכללותו.

    זיסר הוא לא רח'ט מחקר, ולסינרגיה בין מודיעין לאקדמיה יכולות להיות יתרונות כמו גם חסרונות.

    אני מרגיש תמיד שבשביל להגיע למאין פורקן יש צורך לפתח תאוריה הרת גורל סביב אינסטנס מסויים (במקרה דנן זיסר) ואין עזר רב יותר לפומפוזיות מאין זו מאשר הכיבוש בכבודו ובעצמו.

    ואני רוצה להודות – הנושא אולי שווה דיון, אבל סוג כזה של דיון (לדידי) קצת מסיט אותנו מהאמת.

  13. עומר Says:

    רוצה להודות על הפוסט. לא הבנתי כמה הוא חשוב עד שראיתי את התגובות המדהימות לו.

  14. עדו Says:

    'לקרקר' סביבו? בוודאי התכוונת 'לכרכר' , מלמדים לאיית שם בגילמן?

  15. יובל Says:

    מעניין מאוד מה שקורה כאן. בפוסט הקודם שעסק באותה יחידה כתבתי בתגובות:
    "הזינוק המרשים במספר התגובות ובאמוציות נראה שנגעת בנקודה רגישה. אם אני חושב על זה אז אולי זה לא כל כך מפתיע – הרי האינטרנט הוא המדינה של אותה אליטה של … . במובן הזה תקפת את בסיס הבית". ואני חושב שיש כאן תהליך דומה. שוב המון אמוציות מתוך איזו תחושה של התקפה על הפריבילגיות שלנו ו-"הבית שלנו" (וכן – כפי שכתבתי – גם אני שייך לאותם מעגלים). המון מגיבים שזורקים רמזים ומסבירים שבעצם זה נורא חשוב ונורא מפרה ותרומה אינטלקטואלית ומגמות ארוכות טווח והמון שו-שו.
    כל זה גורם לי לחשוב שיש דברים מאוד מדויקים במה שכתבה Irity. ולמרות שאני מסכים עם גל לגבי הגישה הפוליטית שצריך לנקוט ביחס למערכי הכח האלה, הם ללא ספק משועתקים ברמה גבוהה מאוד גם למסגרות שמתיימרות להיות מנותקות ועצמאיות מהם. כמו האינטרנט, לדוגמה.

    • כן כן Says:

      אתה פותח מטה-דיון על הדיון, שזה תמיד מפתה ומעניין אבל מרחיק מהעיסוק בנושא עצמו.

      השפעת הצבא על האקדמיה, אם קיימת, היא רחבה ועמוקה הרבה יותר מעיסוק בפורופסור זה או אחר או בנקודות זכות שניתנו כנגד קורס צבאי. היא נובעת מהעובדה הפשוטה שחלק ניכר מהחוקרים באקדמיה שירתו בצבא (מחסום חוארה או בקרייה, זה לא משנה).

      • יובל Says:

        אתה פותח מטה-מטה-דיון על המטה-דיון, שזה תמיד מפתה ומעניין אבל מרחיק מהעיסוק במטה-דיון עצמו.

        ועכשיו ברצינות: על אף העובדה שאני נהנה מאוד מקריאת הפוסט והדיונים בעקבותיו אין לי הרבה דברים מעניינים להוסיף על הנושא של השפעת הצבא והמערכת הבטחונית על האקדמיה. אנשים מוכשרים ממני ועם דעות מעניינות יותר מתדיינים על זה כאן. אבל הרגשתי שכן יש לי מה להוסיף בנושא של הדינמיקה של התגובות.

        ואני חושב שאולי בהערה שלי הצלחתי להוסיף אפילו משהו שקשור לנושא הדיון עצמו, למרות שזה אולי התפספס: אני חושב שהעובדה שביקורת על היחידה הזו ועל פרופ' זיסר מעוררת סערת רגשות כזו (גם אם מנומקת היטב) ושמתנגדי הביקורת שולפים את ארסנל הכלים השו-שו-איסטי אינה חסרת ערך. היא יכולה ללמד אותנו שמערך הכוחות ודרכי המחשבה הצבאיות – גם ביחידה הזו – משועתקים למרחבים שמתיימרים להיות עצמאיים מהם. וגם אם אתה חושב שהשתחררת ממחסום חוארה או מהקריה או מאג'ליל, הרי שדרכי החשיבה הללו ממשיכות להיות איתך. גם באקדמיה. והרי לך אחת ההשפעות המזיקות ביותר של המערכת הבטחונית על האקדמיה.

  16. יוסי Says:

    גל אני טיפה מאוכזב מהדרך שבה הבלוג שלך מסתיים: "הערה: לא יפורסמו תגובות שינקבו בשמה (או במספרה) של היחידה המדוברת. זה אמנם כמעט ברור מאליו אבל הנחתי שאם הנתון הזה נמחק מהכתבה ב"הארץ", מוטב שהוא לא יופיע גם כאן."

    מה כבר יקרה אם שמה של היחידה המדוברת יפורסם? או אפילו המספר שלה? מה עניין השושואיזם הזה לבלוג פתוח באינטרנט? עצם העובדה שאתה מכריז על הצנזורה בפני המגיבים מאוד מוזרה. קיבלתי אימייל מאיים מראש השב"כ שאמר לך לא שהמזכירה של עדאלה קוראת באדיקות את הבלוג ומעבירה את המידע לאל-ספיר?

    מבחינתי זה לא ברור מאליו שאנשים שמגדירים את עצמם כמתנגדים לשלטון האפרטהייד ולמיליטריזם ימשיכו בשיתוף הפעולה שקט עם המערכת הצבאית. זה אפילו קצת מזכיר את ההתנהלות של גוגיי שאתם בעצמכם ביקרתם פה.

    • גל כץ Says:

      יוסי, נו באמת. המספר של היחידה הזו מובן מאליו – הוא מופיע בקישורים לפוסט למשל. זה לא נבע משושואיזם אלא סתם אמצעי זהירות. אחרי הכל, הפוסט הזה תוקף אדם ספציפי ואפשר לטעון שהקישור שלו ליחידה סודית (במיוחד בתפקיד בכיר) חושף אותו לסכנות. ההימנעות מציון היחידה לא נובע מהרצון שלי להגן עליו (ברור לי שהיחידה שלו ידועה בכל מקרה) אלא מכך שאני לא רוצה שהרשויות חלילה ישתמשו בזה נגדי או נגד ארץ האמורי. לכן עקבתי אחרי מה שהצנזורה עשתה בכתבה שפורסמה בזמנו ב"הארץ".

      בדיעבד, דווקא הניגוד בין המובנות מאליו של שם היחידה להערה הזו מייצר איזו אירוניה מעניינת, שמצטרף לשימוש בקונבנציות ביטחוניסטיות בפוסט השמאלני (מה שעלה בדיון שלי עם איריס). אני לא בטוח שזה כזה רע, או שתמיד עדיף לבחור את המובן מאליו שמצופה מאיתנו. הממסד אוהב דברים צפויים, אפילו אם הם מרדניים.

      • יוסי Says:

        מצטער על התגובה המאוחרת שלי, אין צורך להגיב לה.

        "המספר של היחידה הזו מובן מאליו " כמשתמט גאה וחסר קשרים משפחתיים בשירות המודיעין השם או המספר של היחידה הזו הוא לא מובן מאליו.

        ואני דווקא חשבתי שאי גילוי סודות מדינה זה בדיוק מה שמצופה מחיילי מודיעין לשעבר, גם אם קצת התפקרו בגילמן,

        בכל מקרה, ענית בצורה הוגנת וטענת שאתה מפחד מההשלכות של "גילוי" שם היחידה. תשובה כנה ומוצדקת, שווה לדעתי אבל להזכיר את החשש הזה, שאף אחד לא יחשוב שאנחנו מסתירים דברים כי אנחנו רוצים או מזדהים עם המטרות של אותם ארגונים סודיים.

  17. מרב Says:

    גל, תודה על פוסט חשוב ועם זאת אני חושבת שבאמת יש טעם לפגם באופן שבו הוא נחתם. להדוף את הביקורת המאוד נכונה (כן, זה שיתוף פעולה מאוד ברור) באמירה ש"הממסד אוהב דברים צפויים אפילו אם הם מרדניים", זה ממש לא רציני. אני לא חשבת שטיעון השיח אוהבים הזה רלוונטי לדיון.

    • גל כץ Says:

      מרב, הטענה ש"הממסד אוהב דברים צפויים, אפילו אם הם מרדניים" לא היתה, כפי שכתבתי, הסיבה להערה הזו, אלא מין מחשבה בדיעבדית, על רקע הדיון המעניין שהתפתח בסוגיה.

      אם ניגש לסיבה להערה, אני חושב שיש פה שתי שאלות רלוונטיות: א. האם ציון שם היחידה אכן מהווה סיכון מבחינתי? ב. האם שווה לציין אותה למרות הסיכון (בהנחה שיש סיכון), היות שאי-ציון השם הוא בבחינת שיתוף פעולה עם הממסד?

      אני אתחיל דווקא עם שאלה (ב), כי היא נראית לי יותר מעניינת. אני חושב שאין טעם להסתכן סתם אם זה לא מועיל לשום דבר. כלומר אני חושב שטוב היה שבלוגים מסוימים פירסמו, למשל, גילויים על ענת קם, כי זה שבר את חומת הצנזורה והשתיקה – וזה למרות הסיכון המסוים שהיה כרוך בכך מבחינת הכותבים. לעומת זאת, במקרה דנן, שם היחידה מובן מאליו. אין שום רבותא בפרסום שלו מלבד פוזה מסקולינית משהו של "תראו אותי" (האמת ששם היחידה הזו כל כך מובן מאליו, שאם פשוט הייתי מציין אותו אז לא היה על כך דיון ולכן אפילו אפקט ה"תראו אותי" לא היה מושג).

      עכשיו, שאלה (א): למה חשבתי שכרוך בכך סיכון? כמובן שלא כרוך סיכון בציון שם היחידה. העניין הוא שפורסמה כתבה בתקשורת בנושא הזה ממש, עם אותו גיבור וממש אותה סוגיה שעמדה על הפרק. הצנזורה התערבה ומחקה את שם היחידה. השיקול שלי היה שניתן להשתמש בזה נגדי או נגד הבלוג, בבחינת "אתה ידעת שאסור לציין את שם היחידה בהקשר הספציפי הזה (כי היה לך את הדוגמא מ"הארץ") ובחרת לעשות זאת בכל זאת".

      עכשיו, יכול להיות שזה נראה מטופש או מפוחד, ותכלס כמעט ומחקתי את ההערה הזו אחרי שהעליתי את הפוסט. אבל זה היה הרציונאל. הרעיון לא היה להגן על ביטחון המדינה או על ביטחון שדה ואפילו לא על ביטחון זיסר. היתה כאן זהירות בסיסית (כנראה זהירה מדי). היות שאני לא רואה שום רווח פוליטי באזכור שם היחידה (כאמור, בניגוד למשל להפרות הצנזורה בנושא ענת קם), אז אני לא רואה צורך להוכיח שיש לי זין גדול ושאני לא מפחד מהש"ב. תכלס אני מפחד לפעמים מהש"ב. אני חושב שצריך לאתגר אותם, למתוח גבולות, לחצות אותם כשצריך, אבל לא סתם להיכנס לכוונת. אסור לשכוח שהם הרבה יותר חזקים מאיתנו. האמת שזה חלק ממה שאני מדבר עליו שלא צריך לעשות את המובן מאליו. לממסד הכי קל כאשר אנחנו נכנסים לרובריקות שלו (אבל כאמור, זו רק מחשבה בדיעבדית).

      אולי הייתי צריך לנסח את ההערה באופן שיהיה ברור שזו לא דרישת ביטחון שדה.

  18. מרב Says:

    בכל זאת חשוב לי להוסיף שסוף הטקסט צרם לי דווקא לנוכח האומץ שליווה את כל המאמר. זה לא מובן מאליו שסטודנט לפילוסופיה ייצא נגד ראש גילמן

  19. מתן Says:

    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%97%D7%99%D7%93%D7%94_8200

  20. irity Says:

    הנושא של איזכור "שם מפורש" עולה כאן, גם בנוגע ליחידה (אפשר לאמר בקיצור "יחידת הפדופילים" לא ?) וגם בנוגע לעובדה שאני שברתי טאבו והזכרתי שמות של אנשים במניין "הטייסים הסרבנים", במטרה לפתוח דיון ולא במטרה לפגוע (אני בבית זכוכית בנושא הזה). אני מקווה שאפשר יהיה לחצות פעם את המחסום ולבחון – וחרף האיסור הצהלי – את כמות האנשים בשמאל, בשמאל המקצועי, במדיה "ביקורתית", באינטרנט, שהם הוסללו לעמדות הכוח שלהם כתוצאה משיוך צבאי 0או בטחוני מקביל). אני עוד לא מצאתי אנשים שהגיעו לבולטות, שאינם תוצר של המערכת הבטחונית, ובדרך כלל במובן הקסטאי זה גם עובר מדור לדור (מה שמשמיט את הקרקע לטיעון שזה "טוב לצהל ולבטחון המדינה", כי נפוטיזם הוא מתכון לכשלון ובינוניות גם בצבא…).

    גל שדרג את רמת הדיון כאשר נקב בשם, ועוד של אדם חזק בתחום שלו עצמו, ושאל בקול רם אם הוא התקדם בגלל איכויותיו האקדמיות או הדרג, אני חושבת שזו התחלה לדיון, כולל בשאלה של האינטרנט ופורשי היחידה הזו, עם שמות ומספרים. לדעתי, השמיים לא יפלו אם יהיה דיון כזה.

    מפקד מדעי הרוח זה צעד קדימה ממה שהיה נהוג עד כה, שזה הסתרת המוצא הצבאי של הגאון התורן, הכוכב העולה, או מבקר החברה הרושף והמחודד שאיכשהו לא פוחד להישאר בלי אוכל בסוף היום ויורה לכל הכיוונים. נוצרו כבר יחידות המזוהות עם "שמאלנים", שזה דוקא מעניק להם לכאורה יוקרה (אצלנו יש גם משוררים למגירה, גם סרבנים וגם פעילים נגד הגדר, כתוב ביום הגיבוש של היחידה בשירון שמחלקים עם הבורקס).

  21. גיא Says:

    באותו עניין:
    http://www.mitaam.co.il/mit17stan.htm

  22. מתן Says:

    סתם קוריוז מצחיק: גם אילן פפה רכש את הכשרתו המזרחנית בחיל המודיעין
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%9F_%D7%A4%D7%A4%D7%94

  23. סטודנט ותיק בגילמן Says:

    קוראים יקרים, הדברים חמורים אך כמו תמיד מעט יותר מורכבים.
    זיסר בסה"כ ממשיך את דרכו של המנחה והמנטור שלו, שבשנותיו כנשיא האוניברסיטה עשה יותר מכל אדם בודד אחר להבטחת חורבנה הפיננסי. מנגד, יש כמה וכמה מרצים בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה ששירתו ביחידות מודיעין, ובקריירה האקדמית בחרו במודע לחקור אזורים ותקופות שונים לחלוטין. נכון גם שפלח עצום מהסטודנטים בחוג הם בוגרי חיל מודיעין, אלא שמדובר בעיקר בלומדים לתואר ראשון. אלה רואים את התואר הזה כתואר קל לאור מיומנותם בערבית והידע (המועט) שהם רכשו בצבא על "האויב". לעומת זאת, בקרב הלומדים לתואר שני ושלישי הרוב הם אנשים שהיו סתם חפ"שים או נרקבו במחסומים, ובאמת רוצים להכיר לעומק את החברות שסביבנו.
    לסיכום, אם זיסר מייצג משהו זה את הדור השני של הסימביוזה הצבאית-מזרחנית, שמנסה ולא ממש מצליח לשעתק אותה לדור הבא, בעל החשיבה ההרבה יותר עצמאית ממה שלעתים נדמה.
    נ"ב- מעניין שאחוז דומה של בוגרי יחידת המודיעין המדוברת הולך ללמוד בפקולטות להנדסה ואח"כ מנצל את הידע הסודי שרכש בצבא כדי לייסד סטארט-אפים שזוכים לשבח בכל העולם. האם זה בסדר גמור? או שאולי ככה זה במדינה כה קטנה שבה זו רק שאלה של זמן עד שמישהו שהיה איתך בצבא יהיה המעביד/העובד/המרצה/הסטודנט/השותף/הגיס שלך?

  24. סטודנט ותיק בגילמן Says:

    דרך אגב, ראיתי כבר לא מעט בוגרי חמ"ן שישבו בקורסים לתואר ראשון וחטפו נזיפות איומות על בורותם וגישתם השגויה מאותם מרצים, ששנתיים קודם לכן הירצו בפניהם בקורסים צבאיים. חלק נשארו תקועים בסרט הצבאי עד הסוף, וחלק החליפו דיסקט תוך זמן קצר.
    לגבי הערות קודמות על מרכז משה דיין- כבר שנים שמצבו על הפנים עקב בעית מינהליות, כנ"ל לגבי המרכז ללימודים איראניים שצץ לצדו לא מזמן. השפעת הגופים האלה והעומדים בראשם אינה כה גדולה כפי שאנחנו אוהבים לחשוב.
    דברים שרואים מכאן לא רואים משם. אין להפריז ולהכליל לכאן או לכאן.

  25. Patricia Says:

    This post is worth nothing sat all if it is not published in english. With all the respect to the Israeli left, you do not really exist. Zionist racism and Israel's non-democracy can only be fixed by a massive attack by Israelis but only in English. Everyhing that written only in Hebrew is a waist of time.

    If you don't do it you will be completely defeated in the next 5-10 years. Don't say we didn't know. Im Tirtsu is doing a GREAT service to send a wake up call to the idiotic members of the Ashkenazi zionist left that because of them everything has gotten in Israel to where it is now. .

    • גל כץ Says:

      תודה באמת על העידוד, כמו גם על הניתוח האינטיליגנטי והמורכב של המצב בישראל. אנשים כמוך מוציאים שם רע לשמאל הבינלאומי.

      • Assaf Says:

        אבל היא יודעת לקרוא בעברית וגם להמציא לעצמה שם משתמשת שיקסי למהדרין.

      • irity Says:

        לפי האנגלית (WAIST במקום WASTEׂ ) אני מהמרת שמדובר בישראלי.ת או גרמני/ת דובר אנגלית. לחילופין, אולי זה מישהו "מהיחידה" חומד לצון ומחנך את הציבור התועה מהשמאל שלא ילך רחוק מידי מהרועה. ללמדך שהיתה גם פטריסיה הרסט שסבלה מתסמונת סטוקהולם ואפשר להמשיך ולשורר אסוציאציות …

        אני חושבת שהנקודה שמעלה "פטרישיה" חשובה ונכונה, אבל למרבה הצער ומניסיון, אין לישראלים נפגעי פשיזם לאן ללכת במחוזות האלה, לפחות כך זה היה עד עכשיו, אולי משתנה קצת בעקבות אובמה, אבל עוד לא קיבלנו הוכחה. אני מסכימה עם זאת להשוואות שהובאו כאן, פשוט במקרה הישראלי משתיקים את הרציחות והזוועות עמוק מתחת לשטיח, ומי שיודע יודע.

    • Patricia Says:

      You are needlessly defensive like school children. A political cancer cannot be cured by nice words in Hebrew. You were already defeated in hebrew. You only chance now is to take the huge dirty KVISA outside the Israeli borders because this is the only chance to clean it. This is depressing but this is the situation. Illusions can (and will) be deadly for you. Think of the colonel regimes in Argentina, Brazil, Chile in the 1970s; think of Italy and Germany in the early 1930s. The left was defeated there and was murdered. I'm this is coming to a theatre near you. How will you defend yourselves?  

  26. עמרם Says:

    בשנות החמישים, כמה שנים לאחר שערק ממפלגת הספרדים בת 4 המנדטים (מחצית ממספר היהודים המזרחים בכנסת!!!) למפא"י, נשאל שר המשטרה בכור שטרית, באסיפת בחירות בטבריה, על מה שמכונה "עסק הביש" – שבמהלכו, למי שלא זוכר, שלחו זרועות מודיעין ישראליות חבורה חובבנית של נערים יהודים וקראים להניח פצצות מאולתרות בספרייה האמריקאית ובקונסוליות מערביות, כדי "לסכסך" בין מצריים של נאסר והמערב; משתנפסה החסמבה המזרחית (דור-אפס?) הזו, אגב, הופקרו חבריה לגורלם, חלקם לחבל התלייה…

    תשובתו של שטרית היתה קצרה וקולעת: מדובר ב*סכסוך פנים-אשכנזי*!!!!!

    נדמה לי שזה מבטא את הרגשתי כלפי האופי שלבש הדיון

  27. א.ב. Says:

    בקשה מנהלתית,

    אפשר אולי לסדר שבסרגל שבצד שבעמוד הראשי יפורסמו 10 או 15 תגובות אחרונות?
    כרגע מתפרסמות 5 תגובות אחרונות, ובקצב התגובות פה, אם מתפתח דיון במאמר ישן אפשר בקלות לפספס אותו…

    תודה.

  28. חנן כהן Says:

    (מקווה שלא חוזר על דברי קודמי [הארוכים מאד])

    אני חושב שאתה מתאר כאן מצב של ארץ קטנה שצפוי שאנשים המומחים בנושא מסויים יהיו בארגונים שונים העוסקים באותו נושא. פשוט די אין ברירה.

    צריך לשים לב למצבי הקצה ולהתריע עליהם, כמו שעשית כאן. אבל זה מקרה קצה של מצב שגרתי.

    ועוד…

    בספר Start Up Nation מוזכרת יחידה 8200 כחממה לחדשנות הישראלית. ובכלל, המצב שבו אותם אנשים מכירים בצבא וגם במקומות אחרים ניתנים כדוגמא לאחד הייתרונות של הכלכלה הישראלית.

  29. חנה בית הלחמי Says:

    פוסט מצויין. אני רק חולקת עליך בעניין גילמן היום. הימים בהם ניתן היה לפתח תודעה פוליטית ביקורתית וזהות באוניברסיטאות הממוסדות במרכז הארץ חלפו, לצערי. מבחינה זו, עדיף אולי ללמוד בפריפריה…

  30. סוכנות שחקנים Says:

    כן כן לצפות לשינויים גם הוא דבר אינו קל בכלל.. אך ישנו לכולנו ניסיון בתחום כיוון שאנו כולנו מצפים יום יום לשינויים!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: