שפיות זמנית

by

שתי עצרות התקיימו בשבת – אחת במול של וושינגטון הבירה והשנייה בכיכר רבין אשר בתל אביב. זו בוושינגטון, תחת הכותרת "העצרת להחזרת השפיות", היתה כמובן מלהיבה בהרבה. מאות אלפי בני אדם באו לשמוע את הקומיקאי ג'ון סטיוארט ועמיתו לתוכניות הלייט נייט המשעשעות, סטיבן קולבר, שלושה ימים לפני בחירות אמצע הקדנציה לקונגרס. הוא הזמין אותם לשם כדי להעביר מסר של "התנגדות לקיצוניים", כלומר לימין השמרני. בכיכר רבין, לעומת זאת, נאמו שימון פרס ורותי גביזון, בלי שום אירוע רלוונטי בקצה האופק מלבד המשך הנפילה בתהום של הריק המוחלט.

אבל היה משהו משותף לשתי העצרות – השימוש הרווח במונח "שפיות" – החושף את האמת המשותפת לשתיהן. סטיוארט הצהיר בעצרת, כי אלה הם אמנם "ימים קשים אבל לא קץ הימים"; אך דווקא הפנייה לשפיות מעידה שאלה הם דווקא כן ימים אחרונים – ולא רק בגלל הניצחון הרפובליקאי הסוחף הצפוי ביום שלישי.

זה לא אומר שהאימפריה האמריקאית תיפול מחר. הסוף נמתח לעתים כמו מסטיק – הוא לא מתרחש ברעש גדול אלא מתתגלה לאיטו בבנאליות של הפרטים הקטנים, בנתונים כלכליים וגיאופוליטיים, בשגרה המשעממת של הלייט נייט. כשמדובר באימפריות זה יכול להימשך עשרות שנים. כשמדובר במפלגות זה קורה מהר יותר: עשור חלף מאז מפלגת העבודה נאחזה בביטוי "המחנה השפוי" – מייד אחרי רצח רבין – ועד שנדחקה סופית מרלוונטיות פוליטית.

כשמדברים על שפיות זה אומר שכבר אין על מה לדבר. מהי השפיות, אם לא – כפי שציין נכון סטיוארט – "עניין של נקודת מבט"? זה או שאתה איתנו, ואז אתה שפוי, או שאתה נגדנו, ואז אתה לאשפוי או משוגע. סטיוארט שמח שהגיעו לעצרת הרבה אנשים. הם שיכנעו אותו, לדבריו, שהוא אכן שפוי, כלומר שיש די והותר אנשים כמוהו. מה לעשות שבימין השמרני באמריקה (או בימין הלאומני אצלנו) יש יותר אנשים? באוגוסט הגיעו לאותה רחבה יותר אנשים. מי שקרא להם לשם היה השדרן השמרני האקסצנטרי גלן בק. הוא קרא לזה "העצרת להחזרת הכבוד".


לימין השמרני באמריקה אין צורך ברטוריקה של ה”שפיות”. יש שם מספיק זעם, מספיק תשוקה. לצופים הליברלים של קומדי סנטרל – הרשת המצליחה של סטיוארט וקולבר – אין זעם. יש להם עבודות טובות והשכלה טובה. הם אוהבים לצחוק על אחרים לפני השינה. אני חושש שההומור של סטיוארט, מצחיק ככל שהוא יכול להיות, הוא מסוג ההומור הנחלץ לעזרתנו במסיבות סתמיות למדי, כאשר ברור שאין שום סיכוי לשיחה של ממש, שתהיה משהו בשביל מישהו, שתוציא מיצים.

הניסיון של סטיוארט להיות "רציני" לימד שמאחורי ההומור הזה ניצב הפרצוף הליברלי האופייני, סתמי עד להשתגע, פולט קלישאות ללא הכרה. הצחוק נחשף כמנגנון השהיה, גם אם לא מוצלח במיוחד; אך לא להשהיית הבכי – שהרי למשתתפי העצרת טוב מדי בחיים מכדי לבכות – אלא להשהיית השעמום.

לפני שנתיים היה רגע של חסד. העובדה שאובמה היה זה שאמר את הקלישאות האמריקאיותליברליות האופייניות גרמה להן להפסיק להיות קלישאות. אובמה גילם בגופו השחור, בַּשם המוסלמי שלו, את האמת שלהן, את העובדה ש"רק באמריקה" אדם שחור עם שם מוסלמי יכול להיבחר לנשיא. חשבתי לעצמי: הרי זה נכון! אני מודה שבכיתי כאשר דיבר בנאום הניצחון על הקשישה האפרואמריקאית שראתה בעיניה את הקידמה והמצעד הגדול של השחרור: מזכות ההצבעה לנשים לניצחון על הנאצים, ממרטין לותר קינג לנחיתה על הירח. אבל במהרה, מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית – הן שבו להיות מלים ריקות בחלון הראווה הליברלי. זה הריק האידיאלוגי עליו צמחו "מסיבות התה" – תנועת הגראסרוטס שסוחפת בשנתיים האחרונות מיליוני אמריקאים. לא רק שעמום כמובן, אלא גם כלכלה מקרטעת, גם היא במידה רבה באחריות אובמה, וגם היא תוצאה של אותו ריק אידיאולוגי (תקראו למשל את ג'ורג' סורוס, ממש מהימים האחרונים).


בסלון.קום כותב מישהו שהעצרת – למרות היותה "לא מפלגתית" – היתה מאוד פוליטית: המסר של "סבירות" ו"שפיות" מקרב צעירים משכילים אל המפלגה הדמוקרטית. ואכן, נראה שזה גורלו של השמאל: זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה", כלומר בתחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי, כאלה שיזעזעו את הכלכלה (או את האווירה במסיבות קוקטייל לבנבנות, כל מה שמעבר להומור הסטיוארטי השיגרתי).

אבל חשוב להזכיר שהשמאל מתחיל עוד לפני כן – בשיגעון. שיגעון במובן של סירוב רדיקאלי למצב נתון, עד כדי כך שהדרישה לשינוי מתקשה לנסח את עצמה במילים הקיימות. או אז התפקיד של אנשים חושבים, הרואים עצמם כחלק מהשמאל, הוא לתת לשיגעון מלים, לעשות לו רציונאליזציה, להראות מדוע, למשל, האישה ההיסטרית אינה משוגעת אלא מסרבת בכל תוקף להיות מדוכאת כאישה, או מדוע הערבים אינם אלימים לשם האלימות אלא נאבקים בדיכוי פוליטי.

אלא שבישראל ובאמריקה כאחד הליברלים שונאים שיגעון. הוא מפחיד אותם, עלול לזעזע את החיים הטובים. אבל הם גם אוהבים אותו, שכן הצפייה בשיגעון כספקטקל – האפשרות לצחוק עליו – היא הדרך היחידה להפיג את השעמום. לא בכדי מסווגות "מסיבות התה" כ"לא שפויות" ובאותו אופן מתוארים גם המפגינים בצרפת, המגנים בימים אלה על הישגי מדינת הרווחה, כילדים קטנים ועקשנים. עורך בכיר ב"הארץ”, למשל, מנגיד בין העקשנות הילדותית של המפגינים לבין סרקוזי הנבון והבוגר, בבחינת "האדם הסביר", ואילו ההיסטוריון מארק לילה ממש מזהה (במאמר בניו יורק ריוויו אוף בוקס) בין "מסיבות התה" לצרפתים האדומים. בשני המקרים, למרות הקטבים הפוליטיים ההפוכים, מדובר באיום מפחיד על יציבות העולם הליברלי. בשני המקרים מדובר במופע ראווה בעבור קוראי הניו יורק ריוויו.

הדיבור על שפיות מראה שהשפה האידיאלוגית איבדה את משמעותה, שהיא הפכה לצבר של קלישאות, בהיעדר כוח או תשוקה פוליטית לגלם אותה בממשות. כך למשל, השלום של שימון פרס הופך לקלישאה כשאין שלום, וכאשר ידוע שאותו שימון ניסה למכור נשק גרעיני לדיקטטורה גזענית. החירות של אובמה הופכת לקלישאה כאשר המלחמה נמשכת וגוברת באפגניסטאן. בהיעדר שפה פוליטית משמעותית, כל מה שנותר לפסאודושמאל זה לשמר את מה שיש – לסמן גבולות בין "אנחנו" ו"הם" – ולשם כך בדיוק מועילות תוויות השפיות והאישפיות. הן מבטאות את האימה של הליברלים מהאחר, כמו גם את התשוקה אליו.

מכר שלי, דוקטורנט חביב לספרות רוסית, נסע לעצרת בוושינגטון עם כמה מחבריו, וכך גם סטודנטית במחלקה לפילוסופיה. מה שנקרא “אנשים טובים”. אבל אני מודה: לפעמים אני מעדיף את המשוגעים. לפחות שם משהו מתחיל מבלי לדעת כיצד הוא ייגמר. אצל הליברלים ההיסטוריה כבר נגמרה: נותר רק לפחוד ולצחוק ממסיבות התה או מהחרדים. השפיות ממסכת את הניהיליזם.

אם ככה מסמנים את הגבולות, ברור מי בסוף ינצח (ומי יפסיד).

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

38 תגובות to “שפיות זמנית”

  1. אמיתי ס Says:

    אתה טועה כמה פעמים.

    ראשית, העצרת של סטיוארט לא הייתה "נגד הקיצונים", אלא נגד התקשורת שמלבה את האש באופן מוגזם.

    זאת טעות לחשוב שסטיוארט הוא שמאל קיצוני – הוא לא. הוא פשוט לא, והציפייה ממנו להיות שמאל קיצוני היא לא ריאלית וילדותית.

    שנית, בעצרת של סטיוארט את קולבר היו לפי ההערכות בסביבות 215 אלף איש לעומת באיזור ה-85 אלף אצל גלן בק.

    שלישית, לאובמה כן היו הישגים פוליטיים, למרות שכנפיו של חוק הבריאות שלו קוצצו.

    מסיבות התה אינן "מענה לריק אידיאולוגי", אלא קמפיין מאורגן שמתוכנן וממומן כולו ע"י בעלי הון שמרנים ובכירים במפלגה הרפובליקאית.

    הסיבה העיקרית שבגללה הרפובליקאים ינצחו היא פסיקת בית המשפט העליון האמריקאי שקבעה שתאגידים יכולים לממן קמפיינים פוליטיים. לדמוקרטים אין סיכוי כי רוב התאגידים, באופן לא מפתיע, תומכים ברפובליקנים. כל ניתוח שלא כולל את העובדה הזאת הוא ניתוח לוקה בחסר.

    • Assaf Says:

      אמיתי,

      חותם על כל מילה שלך.
      חוץ מזה ש"לדמוקרטים אין סיכוי" בבחירות היום. נחיה ונראה.

      אנחנו כבר יודעים שאפשר לעבוד על רוב האנשים רוב הזמן, אבל לא ברור עד כמה זה קרה בבחירות האלה.

      לגל,

      מסוכן לעשות הקבלות פזיזות בין הפוליטיקה האמריקנית לישראלית. דווקא באמריקה יש פעילות-שטח נרחבת של השמאל. השמאל האמריקני, אפילו לא זה הקיצוני, אוחז בתפיסות עולם מגובשות לגבי הסביבה, לגבי הסדר החברתי הרצוי (בריאות, כלכלה, וכו') וגם לגבי תפקידה של ארה"ב בעולם. לעומת זאת, הימין הקיצוני הוא אספסוף מקרי, עדר ללא רועה וללא תפיסת עולם ברורה. כמו שאמיתי כתב, הערב-רב הזה אורגן ומומן בידי מיליארדרים כדי לזרוק משהו בפרצוף של אובמה. הבסיס הדמוגרפי של החבר'ה האלה מצטמק – הם ברובם לבנים מזדקנים ולא-כל-כך משכילים מן הפריפריה. לפיכך, גם אם בבחירות האלה תהיה נסיגה מסוימת (אני מוכן להסתכן ולחזות כאן שהיא לא תהיה כל-כך נוראה כמו שחוששים), בטווח הארוך יש הרבה מקום לאופטימיות.

      בישראל המצב כמעט הפוך. הימין מובל בידי ציבור מגוייס ומהודק אידאולוגית של המתנחלים ותומכיהם, שחי את השטח ופעיל כל הזמן. וגם הדמוגרפיה הולכת איתו. מולו יש רק את השמאל הרדיקלי, שקטן ממנו בהרבה מבחינת נוכחות בשטח וממודר ממוקדי כוח. ה"שמאל" מן העצרות בכיכר רבין הוא העדר ללא רועה וללא כל תפיסת עולם.

      • גל כץ Says:

        טוב, אנחנו כמובן מסכימים לגבי מצבו של השמאל הישראלי…. וודאי שיש הבדלים עצומים בינו לבין השמאל באמריקה. אבל אני חושש שאין לי את הכלים להתחיל לדון איתך בשאלה האם מסיבות התה הם "עדר ללא רועה" או עדות נוספת לעוצמתה ושורשיותה של השמרנות כמו גם הנחשלות בחלקים נרחבים של ארה"ב. חכמים ומשכילים מאיתנו מתווכחים על זה.

        כך או כך, חולאיה של הנפש הליברלית הם בעיניי ברורים, והם גורמים להחמצה של הזדמנויות פוליטיות (כמו גם פשוט לשעמום והשטחה תרבותית ונפשית). גם אם אתה צודק והחיוניות של המחנה הפרוגרסיבי בארה"ב גדולה משאני מזהה, היא היתה יכולה להיות הרבה יותר גדולה אילולא החוליים הללו.

      • איתי Says:

        רשמי משנים מספר בארה"ב – הבעייה היא בורות ופשטנות ולא טירוף או ישוב דעת מופלגים. מבחינה זו אני מסכים עם הסיפא של תגובתך לאסף.

        הדיון הפוליטי ברוב אמצעי התקשורת חורג לעיתים נדירות מניתוח פשטני \ פרשנות כמו-ספורטיבית ו\או רכילותית (לפעמים דיונים על "מה משדרת עניבה מנוקדת?" הם פרשנות לגיטימית לעימות טלויזיוני). כך נושאים בנאליים לכאורה שנעלמו מסדר היום באירופה כמו "חינוך" (?) לבריאתנות, הפלות ו"נישואים" (מרכאות יען כי מאבקים מקומיים מקנים חתיכת נייר שתקפה עבור זוג אזרחים ולא בכל ארה"ב בעוד שהכרה פדרלית תזכה בן\ת זוג בזכויות בסיסיות כגון תושבות) הופכים כך למבדילים היחידים בין שתי מפלגות שמסכימות, בווריאציות שונות, על מלחמות, סבסוד "תעשיית" הפיננסים על חשבון הגירעון, הטבות לתאגידים\ביליונרים\מזהמים, ועוד.

        בעקבות אתר העוקץ אני מפנה למאמרו של רנדי שאו על פשטנות טיעוניו של ג'ון סטיוארט
        http://www.beyondchron.org/articles/Why_Jon_Stewart_Is_Wrong_8639.html

  2. גל כץ Says:

    כל ה"טעויות" שאתה מסמן הן או טעויות שלך או ויכוח על פרשנות:

    1. העצרת של ג'ון סטיוארט אמנם הצהירה על עצמה כעצרת נגד "התקשורת שמלבה את האש", אבל היה ברור לכל פרשן – ולכל מי שעיניו בראשו — נגד מי היא מכוונת. לא סתם אריאנה האפיגטון שכרה 200 אוטובוסים להוביל ליברלים מניו יורק לוושינגטון. אתה מוזמן לעקוב אחר האופן בו היא התפרשה בתקשורת האמריקאית (ובקרב משתתפים בעצרת).

    2. אני לא טוען שסטיוארט הוא שמאל קיצוני. אני מסכים שהוא שמאל ליברלי וזו בדיוק הבעיה. הפוסט ניסה להסביר מדוע השמאל הליברלי מביס את עצמו וכיצד הדיבור על שפיות משקף את זה.

    3. יש ויכוח לגבי מספר המשתתפים בעצרת של בק. הנתון המינימלי שאתה מציין שנוי במחלוקת. כפי שאתה רואה קישרתי לכתבה הטוענת למספרים אחרים. בכל מקרה, אני מניח שאין ויכוח באשר לעובדה שהרבה יותר אמריקאים מוכנים להגדיר עצמם כשמרנים מאשר כליברלים.

    4. עוד ויכוח על פרשנות – יש מספיק אנשים שחושבים שאובמה – עם רוב מוחץ בשני בתי הקונגרס – היה יכול להעביר חוק בריאות שאפתני ביותר.

    5. מסיבות התה כ"קמפיין מאורגן" בלבד? תכף תגיד שבאמריקה אין באמת שמרנות ואפילו אין מיתון שמזין את השמרנות.

    6. הטענה האחרונה היא מוטעית מן היסוד. במערכה הנוכחית, למרות שהרפובליקאים מגייסים יותר כסף מאשר ב-2008, הדמוקרטים עדיין נהנים מיתרון תקציבי.

    http://www.nytimes.com/2010/10/27/us/politics/27money.html

    עד כאן. בפעם הבאה אנא עשה שימוש זהיר יותר במלה "טעות".

    • אמיתי ס Says:

      בהחלט ייתכן שטעיתי בכמה מן הסעיפים, אבל דווקא בסעיף האחרון הקישור שאתה מביא מוכיח את ההיפך ממה שאתה טוען.

      לפי הקישור, המועמדים הדמוקרטים מובילים ב 119 מיליון דולר לעומת 79 מיליון שהוציאו הרפובליקנים, כלומר הפרש של 40 מיליון דולר. אבל קבוצות "צד שלישי" לא מדווחות שפכו לפי ההערכה 60 מיליון דולר לצד הרפובליקאי לעומת כ- 12 מ' (80 אחוז פחות לפי המאמר) בצד הדמוקרטי, מה שמביא אותנו ל-139 מ' ד' לרפובליקאים ו-131 מ' ד' לצד הדמוקרטי.

      ואני לא יודע אם המספרים האלה כוללים את ההוצאות על מסיבות התה בשנה האחרונה. יש מקום לחשד שלא, כי לא ברור אם מסיבות התה נספרות כחלק מהקמפיין לבחירות.

      • עומר Says:

        נדמה לי שיש לך טעות חשבונית.
        כתוב שם ש-60 מליון של הרפובליקנים הם 80% יותר משל הדמוקרטים. כלומר, יש 33.33 מליון של הדמוקרטים (33.33 * 1.8=60). לכן הסכום הכולל יוצא 139 לרפובליקנים ו 152.33 לדמוקרטים. וכפי שהכתבה ממשיכה לכתוב במפורש, יש לדמוקרטים כ-10% יותר מלרפובליקנים.

      • גל כץ Says:

        טוב שיש דוקטורנטים למדעי המחשב בין קוראי הבלוג. הנה תחום שבו המונח "טעות" מוגדר היטב.

  3. מתן Says:

    אמיתי, מוזר לי הפירגון שלך לדמוקרטים. הרי זו לא יותר מעוד מפלגה ליברלית מיינסטרימית ממוסדת לחלוטין, ששיגרה לבית הלבן על כתפיים די עממיות דווקא נשיא שבעיקר נתן כסף לתאגידים (וגם רפורמת הבריאות שלו בסופו של דבר מוסיפה עוד כסף לחברות הביטוח, כשהוא מוותר על הקמת חברת ביטוח בבעלות הממשל). אל דאגה: יש לא מעט תאגידים שמעדיפים את הדמוקרטים בשלטון, ואני בטוח שאם נבדוק טוב נגלה שלרוב התאגידים זה פשוט לא אכפת. במילא הם אלה ששולטים באמריקה, והמשחק בין המפלגות הוא בעיקר מין קרב גלדיאטורים להמונים, בבחינת לחם ושעשועים.

    גל, נראה לי שאתה צודק בניתוח. אימפריות נופלות לאט, אבל הן נופלות. מה שכן, הרבה יותר מהדמוקרטים מעניינת אותי השמרנות האמריקאית, או יותר נכון, הנטייה הבדלנית שלה – עד כמה אתה חושב שהם ילכו עם זה אם באמת יגיעו להישג בבחירות ואם הכלכלה תמשיך להיות בקרשים? עד כמה הם יצליחו ללכת נגד תעשיית הנשק, למשל?
    ומצד שני, השמאל (הלא ליברלי) האמריקאי – הרי יש כזה, והוא לא חלש יותר משהשמאל חלש פה – איפה הוא? מה היכולת שלו (אם בכלל) להשפיע על המצב שם?

    זה רק כי לקחת על עצמך את תפקיד כתבנו בארה"ב 🙂

    • גל כץ Says:

      תודה מתן. אבל אני חושש שקטונתי מלענות על השאלות המעניינות שלך. אציין רק שאך שלשום שוחחתי עם פעיל נלהב של "מפלגת המשפחות העובדות", מפלגה העומדת משמאל לדמוקרטים (אם כי תומכת בדרך כלל במועמדיהם לסנאט או למושל). הפעיל, מעריץ נלהב של רוזה לוקסמבורג, אמר לי שאנשים נוטים לעתים, כאשר מדובר בפוליטיקה אמריקאית, להסתכל על מה שקורה בוושינגטון. אבל למעשה, לשמאל יש הצלחות משמעותיות ברמה המקומית והקהילתית.

      ייתכן, אגב, שזו אכן השפה הפוליטית שאנחנו מביאים מאירופה — כולל ההתמקדות ברמה של מדינת הלאום בכללה — שלעתים מקשה עלינו להבין תופעות חברתיות ופוליטיות בארה"ב.

  4. עומר Says:

    (העברה מהפייסבוק, עם כמה תוספות, לאור התגובות הקיימות 🙂

    אני חושב שאתה מנתח לא נכון את המצב ב-ארה"ב – למרות הניצחון הצפוי ("סוחף" זה תיאור קצת מוגזם בשביל בחירות אמצע לאחר הישגים דמוקרטיים כ"כ מרשימים ב-2008), המשתנים הדמוגרפיים ארוכי הטווח פועלים דווקא לטובת הדמוקרטיים ונגד הימין האמריקני. זה לא בהכרח חיובי, אבל זה אומר שעל מנת לשמר כוח, יצטרך הימין האמריקני לעבור שינויים מסויימים.

    וחוץ מזה, אמנם, בפועל, העצרת של סטוארט הפכה לעצרת מפלגתית דמוקרטית, אבל בהתחשב בעובדה שג'ון סטוארט רצה להצביע לג'ון מקיין במקום לאל גור (עד שבוש ניצח את מקיין בפריימריס), קשה להגדיר אותו כדמוקרט אידאולוג המייצג את התנועה וערכיה (או סתם כמייצג שמאל אמריקני סטנדרטי) – הוא מסתובב עם וואריאנטים על רעיון "השפיות" שלו כבר שנים (וראה צעקותיו על מנחי crossfire לפני כמה שנים)

    לגבי הערתך אודות חוק הבריאות (בתגובה), אני חושב שמי שטוען את זה איננו מבין את המצב בו נתון הסנאט (בניגוד לבית הנבחרים). בשל הנהלים (המופרכים, לטעמי, אבל מילא) של הסנאט, בפועל יש צורך ב-60 קולות על-מנת להעביר כל חקיקה (יש נוהל מיוחד להעברה תקציבית, אבל זה לא המצב). יתר על כן, כיון שיש ייצוג שווה לכל מדינה, יכולתם של הדמוקרטים להשיג כמות כזו של קולות באמצעות נציגי שמאל אמריקני קלאסי אינה קיימת, ולכן חלק מנציגי הדמוקרטים בסנאט הם שמרנים מהמקובל במפלגה הדמוקרטית (דוגמת בן נלסון, מנברסקה). כש-2 מהסנטורים "הדמוקרטיים" נשכבו על הגדר כדי למנוע "אופציה ציבורית" (public option), אני לא חושב שהיתה יכולת להעביר חוק טוב יותר.

    במקום להתעסק בפוליטיקה, תסתכל ב World Series. לפחות שם הקבוצה של ג'ורג' בוש מפסידה 🙂

    • גל כץ Says:

      אתה אומר שיש משתנים דמוגרפיים ארוכי טווח הפועלים לטובת הדמוקרטים. אולי (למרות שאני תמיד סקפטי נוכח ניתוחים שׁכאלה). אבל זו לא הנקודה: הדמוקרטים כמפלגה פוליטית יכולים לנצח בעתיד אבל זה לא בהכרח מעיד שהם יגשימו סדר יום שמאלי. הטענה היא שהאליטה הליברלית, זו שהובילה את המפלגה הזו במאה העשרים, היא בנסיגה. הרוח הפרוגרסיבית שלה מתגלה כאוסף של קלישאות ולכן היא מתקשה – ותתקשה – להוביל את סדר היום באמריקה, וזאת במיוחד במציאות של משבר כלכלי מתמשך והתעצמות סינית. ולראייה – כעת הדמוקרטים בשלטון (גם בקונגרס), אבל סדר היום נשדד על ידי השמרנים. הטענה שלי, אם כן, היא לא בדיוק פוליטית (במובן המצומצם) אלא יותר תרבותית או אידיאולוגית.

      באשר לסטיוארט – אדרבא. אתה צודק. הוא אכן לא פרוגרסיבי במיוחד. הוא "ליברל" במובן התרבותי יותר מאשר הפוליטי ולכן הוא מקרה מבחן מעניין.

      ועניין אחרון – אתה צודק שהמצב בקונגרס מורכב. אבל כפי שכתבתי לדובי למטה, הבעיה היא לא חוסר השליטה של אובמה ואנשיו בפורמאליסטיקה (בזה אם יודעים את העבודה) אלא בקו שאובמה הוביל מההתחלה. הפשרנות, החיזור אחרי הרפובליקאים, הסיוע לוולסטריט – כל אלה החמיצו את האנרגיה שהוא אחז עם בחירתו. באווירה שנוצרה הדמוקרטים מהדרום ומהמערב התיכון חששו יותר ויותר לכיסאותיהם.

      • עומר Says:

        אתחיל רק בהערה לגבי הסיום שלך: "קו שאובמה הוביל מהתחלה, הפשרנות, החיזור אחר רפובלקינים, הסיוע לוולסטריט". אם יש קו שאובמה הוביל לאורך כל תקופת הקמפיין (ופיטר ביינרט, בקישור שנתת לדובי, כותב זאת מפורשות) זה בדיוק "פשרנות" ו"חיזור אחר רפובליקנים" (סיוע לוולסטריט היה בעיקר מהלך של ממשל בוש, שאובמה אמנם תמך בו – ההוצאה הכספית הגדולה של אובמה בהקשר למשבר הכלכלי היתה דוקא הסיוע לתאגידי הרכב GM וקרייזלר, שנתמך בעיקר משמאל).
        גם ב-ארה"ב, כמו בארץ, יש כמיהה ל"אחדות" ולתקופה שבה העימותים (בעיקר בסנאט) היו פחות מפלגתיים (אצלהם זה לא רק אפוקריפי, כמו אצלנו – בשל האנומליה של קווים אידיאולוגים כלכליים ויחס לזכויות אזרח לשחורים, חריפות המאבק הבין-מפלגתי בשנות ה-50 וה-60 היתה פחותה מכיום). העובדה שגורמים בשמאל הוקסמו מאובמה והטילו עליו את שאיפותיהן לא אומרת שזה היה מה שהוא אמר שהוא יעשה, והרבה מהאנרגיה מבחירתו נבעה מהנחה שהוא יאפשר את החזרה לתקופות פחות לעומתיות (post-partisan) שאיפה שהיא לא מאד ישימה, לעניות דעתי.

        לגבי הרוח הפרוגרסיבית, אני לא ממש מסכים (אולי כי ההגדרה שלך של אידאה שונה משלי). הדמוקרטים הצליחו להגשים השנה משאת נפש שלהם מאז טרומן בשנות ה-40 עם ביטוח הבריאות, שהוא שינוי דרמטי ומשמעותי (גם בגרסא הנוכחית). הם מתקרבים לשינוי מדיניות גיוס ההומסקסואלים (סוגית שמאל משעשעת בפני עצמה – גיוס צבאי שווה כסימן שוויוני), ובאופן שהוא אולי לא "פרוגרסיבי" באופן שאתה (אני מניח) תגדיר – מצליחים לדחוף את מערכת החינוך המבוזרת האמריקנית לכיוונים חיוביים יותר בקצב מרשים. לגבי הוויכוח העקרוני על חשיבותו של ממשל מרכזי, הטיעון שלך נכון באותה מידה ל-1996, כשקלינטון הצהיר "the era of big government is over" (וזה אחרי שהוא נאלץ להכנע ולא הצליח להגשים את משאת הלב בנוגע לביטוח הבריאות).

        אבל אתה – נדמה לי – רוצה משהו להסתכל אליו שקשה להשיג. אבל במדינה כמו ארה"ב, לפוליטיקאי כזה אין הרבה סיכוי להבחר…

      • גל כץ Says:

        תודה על התשובה המלומדת כתמיד. אשאל אותך בתגובה את השאלות הבאות:

        יש סוללה של כלכלנים, לא בדיוק "סוציאליסטים", שסבורים שהקו הכלכלי של אובמה לא היה שאפתני מספיק. פול קרוגמן הוא כמובן הדוגמא המובהקת, אבל קישרתי גם לג'ורג' סורוס וזה עתה קראתי מאמר בפייננשיאל טיימס עם טענות דומות

        http://www.ft.com/cms/s/0/054c7c4e-e144-11df-90b7-00144feabdc0.html

        בלי קשר לדעתך על הטענות הללו – האם אתה בטוח שיישום של ההצעות האלה לא היה ישים מבחינה פוליטית, במובן שהן לא היו יכולות *לעבור*? אני נוטה לומר שאובמה או היועצים הכלכליים שלו פשוט לא *מסכימים* עם קרוגמן. אם כן, זו לא שאלה של איזה פשרות חייבים לעשות אלא מה האידיאולוגיה של אובמה, עד כמה הוא מחויב לערכים פרוגרסיביים.

        אפשר בהחלט לטעון שלו אובמה היה מוביל קו תקיף ושאפתני יותר מההתחלה — תוך הצבעה על החומרה האמיתית של המשבר — אז יותר דברים היו יכולים לעבור. זו היתה בחירה שלו להוביל קו מתון יותר, וגם אם אפשר היה למצוא לזה אינדיקציות בתקופת הקמפיין זה לא משנה את העובדה הזו. זאת ועוד, אפשר לומר שבתקופת הקמפיין היו סימנים לכאן ולכאן (כלומר הפרשנויות השונות היו תוצאה של הטקטיקה של אובמה עצמו). לאור הביוגרפיה והסוציאליזציה של אובמה, אני לא חושב שהתקוות הפרוגרסיביות שנתלו בו היו חסרות אחיזה במציאות.

      • עומר Says:

        אני חושב שהביקורת משמאל מהזן של קרוגמן יכולה להתמקד (בצורה ריאלית) בתקופה טרם בחירתו של סקוט בראון כסנאטור במסצ'וסטס – אחריה כבר לא היה סיכוי. יש כאן דיון בהחלט מעניין האם הגדלת התמריץ הכלכלי היתה ריאלית. אין ספק שהיועצים הכלכליים של הנשיא רצו – יו"ר "מועצת הכלכלנים של הנשיא" היוצאת, כריסטינה רומר, תמכה בתמריץ של 1.2 טריליון (בפועל הוא היה 787 מליארד), וכנראה שגם לארי סאמרס רצה יותר. השאלה היתה אם זה ישים פוליטית (להעביר את זה). התפיסה אז היתה שהשקעת התשומות במאבק ממושך על התמריץ תגרום לכך שלא יהיו "תשומות פוליטיות" (תרגום עילג של political capital) עבור חוק הבריאות. בפועל, ניתן לומר שאם סקוט בראון היה נבחר בשלב מוקדם יותר של חוק הבריאות (כלומר, לפני שעבר בסנאט…), כנראה לא היה חוק בריאות, אז מהבחינה הזאת, בהחלט נראה שהשיקול של הממשל היה נכון.

        אני חושב שנושא באמת מעניין לדון לגבי מדיניותו הכלכלית של אובמה, שמיעטו לעסוק בו (בין היתר, כי כולם הולכים אחרי קרוגמן, בשל היוקרה שלו כזוכה נובל, וקרוגמן מתמקד בגודל התמריץ) הוא מה שעשו עם התמריץ. הביקורת מימין היא כמובן שאנחנו כבר כמעט שנתיים אחרי התמריץ, ועדיין הוא לא בוזבז כולו (מה שמקשה על תפיסת "נגדיל את התמריץ ויהיה טוב יותר" של קרוגמן), אבל מה שמטריד יותר (לדעתי), זה שכמעט מחצית מהתמריץ הלכה על החזר מיסים. אמנם יש בזה הגיון קיינסיאני מסוים, כי זה היה הדרגתי (אנשים לא קיבלו צ'ק עם סכום גדול הביתה שיוכלו להפקיד בבנק במקום לבזבז), אבל זה מקרה של גם להיות מגורש מהעיר וגם לאכול את הדגים המסריחים – אף אחד כמעט לא יודע שאובמה קיצץ מיסים, ואולי היה כדאי להשקיע בתוכניות שאפתניות יותר.

        בשנות ה-50 אייזנהאואר הוביל את פרויקט האינטרסטייט – רישות ארה"ב במערכת כבישים שמתפקדת עד היום כעורקי התנועה המרכזיים של המדינה. הכי טוב שממשל אובמה הגיע אליו זה רעיון מקרטע לגבי רכבות מהירות. העדר השאפתנות בהוצאת הכספים מטריד לדעתי הרבה יותר מגודל הסכום (יש הוצאה אחת מעניינית – פרויקט ענק של מחשוב תיקים רפואיים, שיש לו פוטנציאל רב, כמו גם סיכונים רבים – בבריטניה כבר 10 שנים לא מצליחים). בקיצור, הבעיה לדעתי היא לא בגודל התמריץ, אלא במה שהחליטו לעשות איתו (חלק גדול מזה, לדעתי, זה מדיניות אובמה של לתת לקונגרס לכתוב את החוקים, במקום לשלוח חוק כתוב שהם ישנו אותו בשוליים).

      • עומר Says:

        ועוד הערה קטנה – כתבת שלאור הביוגרפיה של אובמה, התקוות הפרוגרסיביות שניתלו בו לא היו מופרכות. ללא כניסה לניתוח הקמפיין שלו, הרי שרצונו להבחר לקדנציה שניה הוא הסיבה שהתקוות הפרוגרסיביות שניתלו בו היו מופרכות 🙂

  5. דובי Says:

    אין לי מושג מאיפה אתה מביא את הנתונים שלך. אתה מביא כתבה שבה מעמתים ספירה פחות או יותר אובייקטיבית לעומת המספרים שממציאים מארגני ההפגנה של גלן בק, ומתייחס לשני המספרים כסבירים באותה מידה. כשעושים שימוש באותם כלים בדיוק, אין ספק שהעצרת של סטיוארט הייתה גדולה יותר. וזה לא צריך להפתיע: היא פנתה לקהל הרבה יותר גדול: http://latimesblogs.latimes.com/washington/2010/11/jon-stewart-rally-attendance.html

    זה מצחיק שאומרים לך שהעצרת אינה פוליטית אלא פונה כנגד כלי התקשורת שהופכים כל דבר למשחק סכום-אפס בין שתי המפלגות, וכהוכחה לכך שדווקא אתה צודק… אתה מפנה אותנו לכלי התקשורת שהפכו את העצרת למשחק סכום-אפס בין שתי המפלגות. כן, ארגונים ליברליים הביעו תמיכה בעצרת. אבל גם שמרנים מתונים הביעו תמיכה בה, וחשוב מכך – הרוב ה"בלתי מזוהה" הגדול בארה"ב הביעה תמיכה בעצרת. כן, הדמוקרטים ניסו לגייס מצביעים מקרב באי העצרת, והלוואי שתמיד הדברת הפוליטית תכוון לדיון מיושב ורגוע. דמוקרטיה לא יכולה לעבוד על בסיס קיצוניות ומהפכות.
    העובדה היא שגם אנשים במפלגה הרפובליקנית מסתכלים בדאגה על תנועת מסיבת התה, לא רק בגלל הנזק התדמיתי שהם גורמים להם, אלא גם בגלל האידאולוגיה שהם מובילים והשיח הציבורי שהם מנסים להוביל בארה"ב.

    ואם אתה חושב שאובאמה היה יכול להשיג חקיקה יותר רחבה בגלל ש"היה לו רוב בקונגרס", זה רק אומר שאין לך מושג איך עובדת הפוליטיקה האמריקאית.

    • גל כץ Says:

      דובי, מה הרבותא בכתבה שצירפת? זה שהיו הרבה אנשים בעצרת של סטיוארט אנחנו יודעים. לפחות תצרף השוואה.

      אבל האמת שהוויכוח הזה מיותר. אני מסכים שהייתי צריך לסייג את הטענה שהיו בעצרת של בק *יותר* אנשים. אני מוכן להצטרף להנחה שמספר המשתתפים אצלו היה נמוך יותר אבל אין לי את הכלים להכריע כאן אמפירית, והאמת שאני לא חושב שזה מאוד חשוב (יצוין אגב, שבק סבור – ויש בזה מן ההיגיון — שהתקשורת המיינסטרימית נתנה הרבה יותר כיסוי לעצרת של סטיוארט).

      כך או כך, אני עומד מאחורי הטענה הבסיסית באשר ליתרון המספרי של השמרנים, ולכן הוויכוח על כמה אנשים היו בכל עצרת הוא לא מהותי. בסקרי "יציאה מהקלפיות" ב-2008, כלומר בשיא הגאות הדמוקרטית, 34% הזדהו כשמרנים לעומת 22% בלבד כליברלים

      http://www.cnn.com/ELECTION/2008/results/polls/#USP00p1

      בסקר של גאלופ מאמצע 2009, 40% מגדירים עצמם כשמרנים, לעומת 35% מתונים, ורק 21% ליברלים.

      http://www.gallup.com/poll/120857/conservatives-single-largest-ideological-group.aspx

      אני שמח ש"זה מצחיק" אותך שאני מביא את הפרשנים בארה"ב כהוכחה לכך שזו היתה בעצם עצרת ליברלית. אותי הרבה יותר מצחיק שאתה מעז לדעת מה "הרוב הבלתי מזוהה הגדול בארה"ב" חושב. אשמח אם תספק נתונים רלוונטיים.

      בכל מקרה, ההתרשמות שלי שזו היתה עצרת ליברלית מוזנת, אני מודה, מהתקשורת האמריקאית, כמו גם מהתרשמויות של אנשים שהיו שם ומתמונות שראיתי. אני יודע ש"קלפי נודדת" היא לא מדד אמין במיוחד, אבל זה מה שיש, ולפי אחת כזו רק 1% מהמשתתפים בעצרת (כלומר ממי שהסכים להצביע בקלפי) יצביע לרפובליקאים השבוע.
      http://dailycaller.com/2010/10/31/poll-only-one-percent-of-stewart-ralliers-plan-to-vote-republican/

      אינדיקציה נוספת יכולה להימצא בסקר הזה של "פיו", לפיו 41% מהצופים של סטיוארט (כלומר לא אלה שהגיעו בהכרח לעצרת) הם דמוקרטים ורק 14% רפובליקאים.
      http://www.northjersey.com/news/national/102910_Fans_hoping_Stewart-Colbert_rally_boosts_activism.html

      באשר לקביעה שלך ש"דמוקרטיה לא יכולה לעבוד על בסיס קיצוניות ומהפכות" – כל מערך שלטוני לא יכול לעבוד על בסיס קיצוניות ומהפכות. ההבדל בין דמוקרטיה לבין צורות שלטון אחרות הוא שהיא אמורה לייתר את הצורך במהפכה, כלומר לתת ביטוי פוליטי והכרה למגוון האינדיבידואלים והקבוצות בתוכה. הקיצוניות לא באה משום מקום אלא מכשלים פנימיים בדמוקרטיה, והתעקשות על דמוקרטיה (פורמאלית) לשם דמוקרטיה — בלי לבדוק את מי ואת מה היא משרתת – היא קונפורמיזם לשמו.

      ולבסוף – אתה טוען ש"אין לי מושג" איך עובדת הפוליטיקה האמריקאית. ובכן, דובי, הפוסט הזה לא היה על נהלי העבודה בקונגרס. אני עניתי לאחת התגובות והצגתי את הרוב הגדול בקונגרס כגורם מרכזי לכך שאובמה היה צריך לשאוף ליותר. היות שזו רק היתה תגובה לתגובה, אני מקווה שלא מצופה ממני לתת ניתוח מלא ומלומד של העניין. ברור לי שרוב בקונגרס זה לא מספיק (מהסיבות שעומר ציין למעלה), אבל יש לא מעט אנשים שיש להם מושג בפוליטיקה אמריקאית שחושבים שאובמה החמיץ "רגע רוזוולטי". הכשל, במלים אחרות, לא היה בלימוד הפורמאליסטיקה של עבודת הקונגרס, אלא בקו האידיאולוגי והתרבותי שהוא הוביל. ראה למשל את רוברט קוטנר:

      http://www.huffingtonpost.com/robert-kuttner/post_1183_b_776752.html

      אגב, ניתוח דומה לשלי הציג פיטר בינארט בדיילי ביסט. אתה מוזמן לכתוב גם לבינארט שהוא מצחיק אותך.

      http://www.thedailybeast.com/blogs-and-stories/2010-11-01/jon-stewart-rally-shows-how-the-left-blew-it/?cid=hp:mainpromo4

  6. עומר Says:

    לי חסרה התייחסות לעובדה המדהימה שהבחירות הן פתאום לא רק בין מפלגות, אלא גם, באופן גלוי ובוטה, בין תאגידי תקשורת-המונים.

    וזה עוד בעידן האינטרנט, והירידה בכוחה של הטלוויזיה, וה"כל אחד הוא עיתונאי", וכו' וכו'.

    • גל כץ Says:

      זה אכן מעניין ואתה מוזמן לכתוב על זה פוסט אורח.

      האמת שאפשר להגיד שדווקא בגלל הירידה בכוחה של הטלוויזיה היא מנסה לפלוש לתחומים נוספים. הרעיון הוא ליצור נוכחות לטלוויזיה כמוסד, כמה שמעבר למדיום החומרי הספציפי של תקופה מסוימת, כפי שהעיתונות הכתובה הפכה למוסד ולכן שורדת (לפעמים) את המעבר לאינטרנט.

    • עומר Says:

      זה לא דבר כ"כ חדש. אמנם בארצות הברית ובארץ זה יחסית לא מקובל שגורמי תקשורת מעורבים בצורה כל-כך בוטה (למרות שהתקיים בבחירות 2004 ו-2008 כבר, ובצורה קצת אחרת גם ב-2000), אבל ידוע למדי המקרה של שער הסאן (הבריטי) למחרת נצחונו של ג'ון מייג'ור ב-1992 – "It's the Sun wot won it", בשל שערו של העיתון ביום הבחירות בסגנון "אם ניל קינוק מנצח, אז שהאחרון בבריטניה יכבה את האור". טוני בלייר הבין מהר מאד שכדי לנצח עליו לשכנע גם את רופרט מרדוק בכך שהוא לא יחריב את בריטניה.

      אגב, אמנם ב-ארה"ב לכל צד במפה הפוליטית יש את תחנת החדשות שלו (פוקס ו-msnbc), אבל אני חושב שהשקעה כספית של תאגיד תקשורת בצד פוליטי יש בעיקר בצד הימני/שמרני – אני מתקשה לחשוב על תאגיד תקשורת שהשקיע ממון רב במועמד מהשמאל (בניגוד לניוז קורפ, נניח, שתרמה כמה מליונים למפלגה הרפובליקנית).

      מכל מקום, אני נוטה לחשוב שמעורבות גורמי תקשורת (כמו גם גורמים ששופכים כסף חיצוני) היא לא כל-כך משמעותית. אמנם יש גורמים בשמאל שאוהבים לטעון שרק בגלל הקפיטליסטים ששוטפים את מח הציבור מפסידים, אבל לא מעט מחקרים מראים שכסף חיצוני הוא לא משתנה כ"כ משמעותי (מג ויטמן, קליפורניה – nuff said'…), ושאנשים נוטים לאפיקי תקשורת שמייצגים את הדעות שלהם, ולא אמצעי התקשורת מעצבים את דעות צרכניהם. דוקא קיומם של כל-כך הרבה אמצעי תקשורת ב"עידן האינטרנט" גורם לכך שגורמי תקשורת מעצבים את עצמם לשוק של לקוחות, שמחפשים רק את סוג החדשות שהם רוצים לשמוע. אין עוד "ערוץ חדשות" לכולם, יש "ערוץ חדשות לימנים" ו"ערוץ חדשות לשמאלנים", ומתוך כך גוברת הנראות של מעורבות תאגידי תקשורת בפוליטיקה.

  7. דודי Says:

    "מפני שהוא לא הוביל מדיניות שתגלם את הקלישאות – מפני שהוא נכנע לכל אורך הדרך לחשיבה השגרתית"

    האמנם? סמכויות הנשיא רבות אמנם אך עדיין מוגבלות, ויכולתו לפעול מותנית בשיתוף פעולה של הממסד הפוליטי הקיים (מחוקקים וגם פקידים). האם היה מקום ריאלי לצפות שבתוך שנתיים הוא יעשה יותר משעשה?

    שיר ההלל לשיגעון הוא קצת, לטעמי, צפוי וקלישאתי בפני עצמו.

    כותב גל: "זה מתחיל באידיאלים כמו "חירות" או "שלום" או "שוויון", ונגמר בחשיבה "שפויה" – אבל נא לזכור, שבין לבין עוברים לעתים (בשם אותם אידאלים בדיוק, ובשם המחויבות לרדיקליות) תקופה של קיצוצי ראשים בנוסח יעקוביני, שמצטיינת אמנם בחוסר שפיות אך חסרונותיה עמה.

    אני חושב שיש פה בלבול בין אידאל (מה רוצים להשיג) ובין הדרך (איך ובעיקר מתי רוצים להשיג מה שרוצים להשיג). אפשר לקדם את האידאלים המזוהים עם השמאל (חירות, שיוויון, אחווה, לשם הפשטות) גם בצורה מתונה, זהירה ואיטית-במתכוון.

    להמחשת הנקודה, ראה את סוגיית העבדות והסחר בעבדים במושבות צרפת ובריטניה, החל מסוף המאה ה-18.

    בבריטניה זו הייתה עילה למאבק פרלמנטרי-ציבורי ארוך ומייגע, שרבים מאלה שהחלו בו לא זכו לראות בסיומו המלא, ב-1833. בצרפת, לאחר 1789, זה היה אמור להיות תוצר לוואי מיידי ומהיר של מהפכה רדיקלית ובלתי שפויה להלל. בפועל, כיוון שבאופן טיפוסי, מהלך מהפכני רב-עוצמה גורר מהלך אנטי-מהפכני בעוצמה דומה, בוטל במהרה ביטול העבדות בצרפת ובמושבותיה עם עליית נפוליאון. היא בוטלה שם סופית רק שנים אחדות לאחר שבוטלה בבריטניה. עכשיו, אם נחזור ל-1790 נפעיל את הקריטריונים של המאמר ושל הבלוג בכלל, הרי שהצרפתים הנמרצים הם שמאל אמיתי שאידאליו אמת, ואילו הבריטים על נאומיהם, מאמריהם ונסיונות החקיקה שלהם הם שפויים משעממים.

    • גל כץ Says:

      בוקר טוב לאדמונד ברק הצעיר!

      אבל אנסה לעמוד בפיתוי ולא להשיב לך באותו מטבע עוקצני. האמת שאני לא מבין את הגישה שלך — אם אתה חושב שבארץ האמורי נכתבים קלישאות אתה מוזמן לעבור הלאה. זו מדינה חופשית כביכול.

      לגופו של עניין – הפוסט לא קרא בשום שלב ל"מהפכה", והבחירה לזהות את השיגעון החיובי שאני מדבר עליו עם מהפכות דווקא היא בחירה שלך. למעשה, שתי הדוגמאות שנתתי כלל לא מתייחסות למהפכות. האם, למשל, השיח שהצביע על ההקשר הפוליטי של זיהוי נשים עם היסטריה הוא "מהפכה"? אולי כן, אבל לא במובן האלים שאתה מדבר עליו. אני מקווה שאתה לא מתנגד גם למהפכות כאלה. אני מניח שגם את המאבק הציבורי בבריטניה לביטול העבדות (הגם שאיני מכיר את הסוגיה) אפשר לראות בהקשר הזה.

      מה שטענתי הוא שהשמאל לא צריך לפחוד או לצחוק ממה שנראה כמו אי-שפיות, אלא לנסות ולזהות את ההקשר הפוליטי שלו. אמנם, ייתכן בהחלט שלפעמים האי-שפיות הזו, גם אם יש לה הקשר פוליטי/דכאני, היא כל כך מסוכנת שפשוט צריך להילחם בה. אבל אני חושש שהדיבורים על "סכנה" הם ברוב הגדול של המקרים דמגוגיה לשמה, החושפת פחד משינוי ומהשפעה של האחר.

      באשר לאובמה – ראה תשובותיי לאחרים. אבל אפשר להסכים שלא להסכים. גם בארה"ב יש מחלוקת עזה בסוגיה.

      • דובי Says:

        אתה מתעקש להבין את השימוש של סטיוארט במילה "שפיות" איך שבא לך ולא איך שהוא הגדיר אותה. אבל כבר אמרתי כל מה שיש לי להגיד בנושא כאן: http://dubikan.com/archives/1685

      • גל כץ Says:

        תודה דובי. קראתי שלשום את מה שיש לך להגיד ובכל זאת כתבתי את הפוסט הזה. כנראה שאנחנו לא מסכימים.

        רק הערה חשובה – אני לא "מתעקש" להבין את השימוש של סטיוארט במילה שפיות "איך שבא לי" אלא לאור הקשר תרבותי ופוליטי מסוים. אני מסכים שזה שונה מאיך שהוא הגדיר זאת (לפחות בפומבי, שהרי זה כל מה שאנחנו יודעים), אבל אני חושש שניתוח פוליטי ותרבותי שמצטמצם לכוונת המשורר (או הפוליטיקאי, או הקומיקאי) נדון להישאר שטחי משהו (לא כל שכן אם מדובר רק בכוונה ה*מוצהרת* שלו). 

      • דודי Says:

        לא חושב שכתיבתי הייתה פוגענית באיזו צורה, אבל אם כן אז התנצלותי. בכל אופן לא אגיב כאן יותר, מעבר לתגובה זו, כי ממש איני יכול להבטיח להימנע בביקורת בעתיד. הבלוג לא רע אגב, ומן הסתם אני לא קורא רק דברים שאני מסכים איתם.

        לגופו של, אני הבנתי מקריאת הפוסט שה"שיגעון" אצלך הוא לא שיגעון במובנו הפסיכולוגי וכך גם השפיות. פרט לדוגמה עם האשה וההיסטריה, שאר הדוגמאות ל"שפיות" ול"שיגעון" (למשל, המפגינים בצרפת) לא באו מהשדה הפסיכולוגי עצמו, ואני פירשתי את המושגים האלה אצלך כנרדפים ל"רדיקליות" הנכספת (השיגעון) ולאפרוריות חיי היום-יום, שבהם למשל אובמה מהווה אכזבה ניצחת. הרי אני מניח שלא ציפית מאובמה, שרק יקרא בשמות חדשים לדברים, אלא שיעשה דברים – ואז עולה השאלה באיזה קצב.

        המחלוקת מתמצה באות אחת. אתה כותב: "(השפיות היא) תחשיבים תועלתניים אודות הדרך הטובה ביותר לשמר את המצב הקיים. השפיות, במלים אחרות, היא המצב הנפשי המונע מאדם לעשות תפניות חדות מדי". ובעיני, המתינות (השימוש במילה "שפיות" הוא לא מוצלח, ברוב ההקשרים הפוליטיים) היא הדרך הטובה ביותר לשפר את המצב הקיים, ואם אפשר – באמת בלי תפניות חדות מדי.

      • גל כץ Says:

        גורמים במערכת ארץ האמורי טוענים בתוקף שזו הפעם השלישית שבה אתה מבטיח לא להגיב בבלוג…

        עכשיו ברצינות — אתה מוזמן להגיב ואף לבקר, אבל אני חושב שיש הבדל חשוב בין ביקורת עניינית לבין האשמה ב"קלישאות" את מי שאתה מגיב לו (ושאר עוקצנויות לא רלוונטיות).

        לגופו של עניין – כל הנקודה היא שההיסטריה וייחוסה לנשים היא לא עניין "פסיכולוגי" אלא פוליטי, ונדרשה עבודה תיאורטית ופוליטית כדי לחשוף את הפוליטיות של ההיסטריה. באותה מידה הומוסקסואליות נחשבה פעם לבעיה נפשית. היום היא כבר לא נחשבת ככזו (בחלק מהעולם, בחלקים אחרים היא לא נחשבת בהכרח ל*בעיה*) . היא עברה פוליטיזציה.

        מנגד, לפעמים יש ניסיון לקחת אירועים שהם פוליטיים במובהק (כמו ההפגנות בצרפת או מסיבות התה) ולהעביר אותם *פסיכולוגיזציה*, כלומר לדבר על אי-שפיות או שפיות במקום על גופן של טענות והרקע הכלכלי והפוליטי שלהם.

        בפוסט טענתי שהשמאל צריך לעודד פוליטיזציה ובמקום זאת הוא נגרר להיפך מכך, קרי לפסיכולוגיזציה.

        אני לא *נכסף* לרדיקאליות. אני טענתי שיש אירועים רדיקאליים בשטח אבל כדי לחשוף אותם כרדיקאליים יש לראות נכוחה את הפוליטיות שלהם. זה לא משהו שרואים פשוט בעיניים. נדרשת לשם כך, כאמור, עבודה. נראה שהשמאל הליברלי ויתר על העבודה הזו.

        באשר לתקווה לפוליטיקה ללא תפניות חדות – זו כמובן פונקציה של המצב הפוליטי. לפעמים הוא דורש תפניות חדות.

        אבל האמת שאפשר לענות לך בדרך נוספת – הנכונות לתפניות חדות לא בהכרח אומרת שיהיו תפניות חדות. למה אני מתכוון? אני חושב שפעמים רבות, הבחירה של אישים ומפלגות ב"מתינות" מסווה אינטרסים ופחדים אחרים. כי שוב, פעמים רבות, השטח בשל למדיניות שאפתנית בהרבה ממה שנראה בתחילה. השמאל צריך לחפש את הבשלות הזו ולהצביע עליה.

        אגב, זה מוזר שאתה מסתייג מתפניות חדות אבל נדמה שאתה תומך ברפורמות החדות למדי של סרקוזי. ללמדנו שהדיבור על "שפיות" ו"סבירות" לעומת "ילדותיות" או "רדיקאליות" מסווה לעתים את המשחק האמיתי. לפעמים מי שמוביל את התפנית או המהפכה הוא לא הפועלים אלא התאגידים (או שונאי הצוענים והמהגרים).

      • דודי Says:

        נתחיל בסוף. לפי מה נדמה לך, שאני תומך ברפורמות החדות של סרקוזי? אני לא בקיא בפרטיהן ואפילו לא בטוח, שהן כ"כ רדיקליות. העלאת גיל הפרישה בשנתיים, למשל, היא לא ממש מהלך רדיקלי. (דוגמה למהלך שהוא כן רדיקלי – עצם קביעת מערכת פנסיה ציבורית לאומית, שהוביל דווקא המשטר השמרני בפרוסיה של ביסמרק). אל תיפגע מהביקורת, אבל הרי לך חשיבה תבניתית-קלישאתית בשידור חי.

        אני בהחלט מסכים שיש מצבים שבהן פעולה קיצונית היא הפעולה הנכונה. אבל מתנגד לזיהוי של "השמאל", "הטוב" וה"קיצוני". אפשר בהחלט להיות מחוייב לגמרי למטרות טובות וראויות, אבל לקדם אותן בזהירות; ולפעמים (כמו בדוגמה מקודם) זו גם הדרך הנכונה יותר.

        אני לא רואה שום פסיכולוגיציה בשימוש במושג "שפיות", לא אצל סטיוארט ולא ברוב הדוגמאות שנתת, פרט לדוגמת ההיסטריה. זו פשוט דרך אחרת, לא מוצלחת, לומר "מתינות".

  8. יוסי Says:

    אני לא בטוח שהימין גם לא מרגיש בעלות כלשהי על השפיות, על הקומן-סאנס בעיקר. חוצמזה אני מסכים שבלי ימנים יהיה הרבה פחות מצחיק ושהבלוג שגורם לי להרגיש ממש טוב בזמן האחרון הוא הבלוג של דוד מרחב על הדיקטטורה השמאלנית בהנהגת דב חנין שקרובה להשתלטות על ארמון החורף.

    והערה למגיבים: ארץ האמורי הוא בלוג של שני אנשים מאוד מוכשרים. בלוג זה בלוג, לא עבודה אקדמית, לא כתבה בהארץ ולא מחקר של אם תרצו. הניסיון למצוא "טעויות" מוביל בסופו של דבר להתנהגות די קנטרנית ומעצבנת שמזכירה את בן דרור ימיני. אז בבקשה להרגיע.

    • גל כץ Says:

      תודה יוסי. דברי טעם.

      אתה צודק ש"החשיבה הסבירה" היא במידה רבה נחלת הימין. אבל זה ידוע. הבעיה היא כשזה הופך גם לדגל (הבלעדי) של השמאל.

      • עומר Says:

        "החשיבה הסבירה" היא אולי נחלת אנשים ימינה לך, אבל לא "נחלת הימין". אני חושב בעשורים האחרונים היא בעיקר נחלת השמאל-מרכז. גם בארץ (כי, הסכם אוסלו, בתחילת שנות ה-90 היה "מחשבה סבירה" – בניגוד לכל המחנה מהליכוד וימינה – וגם מ-חד"ש ושמאלה), גם בארה"ב (ראה התקשורת האמריקנית בתקופת בוש) וגם בבריטניה (אנשים מהוגנים קוראים, כמובן, גארדיאן).

      • גל כץ Says:

        אתה צודק. התכוונתי לימין במובנו הישן משהו, הקומונסנסי והשמרני המתון, וזאת לעומת השמאל במובנו הישן משהו, נגיד המרקסיסטי. השינוי בעמדות הוא הרי חלק ממה שאני מדבר עליו בפוסט. 

  9. עמית Says:

    פוסט מעולה כרגיל

  10. velvetmink Says:

    קודם כל, אני לא חושב שברור מי ינצח. לי ממש לא ברור מי ינצח. בדיוק זו הסיבה שזו שעה היסטורית. יש בעיה בלהניח שהקצנה זה הנתיב הטבעי של הדברים. אחרי הפיגועים ב-2005 בלונדון (שם גרתי) הייתי בטוח שתהיה הקצנה נגד המוסלמים באנגליה, ויהיו עוד פיגועים, במין שרשרת של מעגל שמזין את עצמו. הייתי בטוח שמלחמת האזרחים בעיראק תלך ותדרדר. עוד כל מיני תחזיות כאלה, שבינתיים התבדו.

    שנית, בהערכה רבה לכותבי הבלוג, אני חושב שההצבעה על "שגעון" כאופציה מעניינת ואולי חיובית ותורמת היא סוג של מותרות וכדי שזה ייראה לי רציני זה צריך לבוא מחוויה אישית עמוקה של "שגעון". תגור בהתנחלות, או במאה שערים, או בעזה, או בדרום האוונגליסטי האמריקאי, ואז נדבר. אין לי בעיה להתייחס בצורה עניינית לחמאס או לש"ס או לחזבאללה, אני בהחלט בעד זה, ואני רחוק מלהניח ש"שפיות" היא מובנת מאליה או באמת "שפויה". ועדיין יש פער בין התייחסות עניינית וביקורתית ולא היסטרית לתיאור כמעט אוהד ולהפיכת ה"קלישאה" לדבר הכי מסוכן בעולם. זה היה מאד בולט בפוסט שפורסם כאן על "תרבות" כקטגוריה מסוכנת.

    • גל כץ Says:

      אגב, לפני שאנו ניגשים לעניין, הבא ניזהר בביטוי "שׁעה היסטורית". הכרתי ראש דסק ב"הארץ" שהשתמש בביטוי הזה פעם בחודשיים בערך (כאשר הוא היה פותח את הישיבה אודות העיתון של יום המחרת). במבט לאחור אני לא מצליח להיזכר באף אחד מהאירועים הרלוונטיים.

      הייתי גם נזהר מאופטימיות יתר לגבי עיראק ובאשר למצבם של המוסלמים באנגליה או באירופה בכלל (ולא שאני בהכרח פסימי. אני פשוט לא חושב שהטווח הרלוונטי לבחינתן של התפתחויות כאלה הוא שנה או שנתיים או חמש שנים).

      כעת, הפסקה השנייה שלך — אני מודה שלא הייתי רוצה לחיות בעיירה באלבמה וגם לא בקרית ארבע, ואפילו לא בסעודיה. אבל למה זה בעצם המבחן למשהו? הנכונות לנתח אירועים פוליטיים בדרך מסוימת לא אומרת שאני מחויב לקבל את הטענות של גיבורי האירועים האלה, לא כל שכן לחיות בקרבם. הקלישאה היא מסוכנת כי היא בעצם מקרבת את האפשרות שדווקא כן נצטרך לחיות בקרבם (מבלי שה"בקרבם" הזה ישתנה). הקלישאה היא התגוננות נגד פעולה פוליטית ממשית, נגד אינטרקציה עם קבוצות אחרות – כזו שדווקא יכולה לסייע לנו לקדם את האינטרסים שלנו. אם אני אומר, למשל, שצריך להקשיב למתנחלים ועדיף לחשוב על הסדר פוליטי שנותן מקום למשיחיות שלהם (נגיד מדינה דו-לאומית), זו בעיניי דרך להגן על הקיום הפוליטי שלי בטווח הארוך, ואילו הימנעות מכך היא מתכון לכך שבאמת הכל יהיה כמו קרית ארבע (ושפשוט אאלץ להגר מהמולדת שלי).

  11. avi Says:

    מנקודת מבט של ימני (כלכלי לא פחות מאשר מדיני), הטיעון השמאלני בעד השפיות הוא טיעון אד-הומינם. ככזה, אין מה להשיב לו ואין כל צורך להתחשב בו.

  12. אני בעצמי Says:

    ביקורת עצמית אצל שמאלני? ממש קשה לי להאמין. מה בעצם הפואנטה? למה אתה מכוון? האם אתה מטיף לשיגעון?
    שכן – השמאל הישראלי מתנהג בדיוק לפי הקוים אותם התוית (כנראה יש לך מידע-פנים): מונופול על השפיות ועל הסבירות. השמאלני לעולם איננו "קיצוני". התואר "קיצוני" או "מתלהם" שמור לעולם לצד השני של המפה. גם ה"אינטליגנציה" מגוייסת לטובת האיפיון – ה"משכילים" "אנשי הרוח" לעולם יהיו מהצד השמאלי. בצד השני תמיד "רד-נקס"."פרימיטיביים".
    מעניין גם לראות את האיפיון דרך ההומור – הומור של אנשים שבעים ומרוצים מעצמם (שכן הפריים-טיים שלהם) – האם זו אנלוגיה ל"ארץ נהדרת"?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: