שלום

by

עודד נעמן

מאז שנות התשעים לא חשבתי על השלום וודאי שלא חשבתי על שיחות השלום. עכשיו, כששוב יש "שיחות", החלטתי שעליי להקדיש מחשבה לשיחות השלום ואולי אף לשלום בכלל. קראתי עיתוני חדשות, מאמרי דעה, האזנתי לרדיו וחשבתי על שיחות השלום. אלא שמהר מאוד התברר לי שאני לא יודע מה קורה ב"שיחות שלום". אני לא יודע מהן "שיחות שלום". ניסיתי לדמיין אותן, את השיחות. דימיינתי את כל הגינונים: חיוכים שבעי רצון של ראשי מדינות, לחשושים של היועצים, תנועות דיסקרטיות של המאבטחים וכל שאר אדוות ההתרחשות שמעוררים סביבם מנהיגי המדינות המשוחחות – הלוא הם בני-השיח בכבודם ובעצמם.

כל זה ידוע ומוכר מהטלביזיה. אבל הרי בשלב מסוים כל ההתרחשות הזו צריכה להיפסק: העיתונאים מתבקשים לצאת לטייל במדשאה, דלתות העץ הגבוהות נסגרות והשיחות עצמן אמורות להתחיל. המנהיגים, בני השיח, מתיישבים סוף סוף לשולחן וגלי ההתרגשות האחרונים שוככים. כשנדמה שכבר עומדים להתחיל איש ביטחון שזהו לו סבב שיחות ראשון מפר את הרוגע ומבקש מאחד היועצים לזוז קצת ימינה עם הכיסא כדי לא לשבת מול החלון בטווח פגיעה של צלף אפשרי. כדי לא למשוך יותר מדי תשומת לב היועץ מזיז את הכיסא בלי לקום, בניעות קטנות של הישבן. זהו כמובן פיתרון מצער – הכיסא חורק ברצפה ועושה רעש נורא ושאר היושבים סביב השולחן הארוך משפילים מבט במבוכה ומסתכלים לצדדים בעצבנות. החריקות הקצובות מהדהדות בחדר. לבסוף היועץ וכסאו מגיעים ליעדם והמאבטח מודה לו ומבקש להעביר לו עוגייה אם אפשר. שוב משתורר שקט. כמה יועצים ויועצות למודי ניסיון יושבים דרוכים. הם – יועצים טובים שכמותם – כבר צופים את ההפרה הבאה של השקט: את השיעול, הגיהוק, נקישת כוס התה בצלוחית. הם יודעים שמשהו ימנע מהשיחות להתחיל בדיוק כשכבר לא יהיה עוד ספק שהשיחות עומדות להתחיל. בדיוק כשהשיחות יתחילו, בדיוק אז, משהו יצוץ. הכל יכול לקרות: הנברשת עלולה ליפול פתאום, הטבח עלול להתפרץ אל החדר עם תרנגולת ביד ולצעוק משהו בספרדית, איזה הלם קרב חבוי עלול לגרום לאחד המאבטחים לצרוח לפתע בקול גבוה, שטוּף זכרונות אימה מלבנון, מהשטחים, מהשבי הסורי, מהכלא הישראלי, ממלחמת המפרץ, מעיראק, מאפגניסטן או מוויאטנם. רב-המאבטחים שיושב בראש השולחן ליד נשיא ארה"ב עלול להעמד על השולחן ולפצוח בשיר לזכר חבריו שנפלו במלחמת קוריאה. אבל כל זה לא קורה. הפעם אין הפרעות והשיחות באמת יכולות להתחיל.

זהו. כאן זה נגמר. אני לא יודע מה קורה עכשיו. מי מדבר ראשון? מה הוא אומר? מה יש להגיד?

הרי אלו לא שיחות הכרות, לא יהיה סבב שמות שבו כל אחד מציג את עצמו ואומר שהחיה שהכי מזכירה אותו היא אוגר. לא יהיה "סבב ציפיות" שבו כל אחד יסביר מה הוא מצפה "לקחת איתו" מהשיחות. לא יהיו גם נאומים חוצבי להבות ולא סקירות היסטוריות של הסכסוך. גם אין סיכוי שהשיחות יתחילו בבקשת סליחה הדדית. גם בקשת סליחה לא-הדדית לא באה בחשבון. חשוב גם להגיד שהשיחות לא יכולות להסתכם בכך ששני הצדדים מציגים דרישות זה לזה. ישראל לא צריכה לדרוש משום שכל מה שהיא רוצה מהפלשתינים היא בסופו של דבר לוקחת. הפלשתינים, מצד שני, לא יכולים לדרוש דבר מהישראלים משום שבסופו של יום ישראל תמיד עושה בשטחיהם ובעמם מה שהיא רוצה. רק צדדים שווי כוחות יכולים להציג דרישות זה לזה כדי להמנע מעימות שיסב אבדות לשני הצדדים. בשיחות השלום בין הישראלים לפלשתינים אין עוד מקום לדרישות. בני השיח נפגשים כדי "לעשות שלום". כדי לעשות שלום צריך לדון בשלום, וכדי לדון בשלום צריך לתאר את השלום. לספר זה לזה מה יהיה כאן כשיהיה שלום. להכנס לפרטי פרטים. לתאר יום בחייה של פלשתינית ממוצעת בעת שלום ויום בחייה של ישראלית ממוצעת בעת שלום. לא, מה פתאום יום. אחרי דורות של חיים בלי שלום בכלל, לכל הפחות צריך לתאר שלום למשך חיים שלמים: חיים פלשתינים בעת שלום וחיים ישראלים בעת שלום. שלום מלידה ועד מוות בשיבה טובה. איך אפשר לחתום על פחות מזה?

זהו. כאן אני שוב פעם נתקע ומוצא את עצמי חושב על עוד הפרעות אפשריות: חתול עלול לקפוץ מהחלון ולהשתין לכותב הנאומים על הרגל; הבת של הנשיא עלולה לרוץ פנימה בוכה ולהכריז שלקחו לה את הילדוּת; מישהו עלול להפליץ. אבל אחרי כל ההפרעות השיחות יתחדשו והשאלה "מה יהיה בשלום?" שוב תתיישב באמצע השולחן וכולם יבהו בה ואף אחד לא ידע מה לומר.

אני נולדתי אל המנגינות

ואל השירים של כל המדינות

נולדתי ללשון וגם למקום

למעט להמון שיושיט יד לשלום.

אני נולדתי לשלום שרק יגיע

אני נולדתי לשלום שרק יבוא

אני נולדתי לשלום שרק יופיע

אני רוצה אני רוצה להיות כבר בו.

"אני נולדתי אל החלום

ובו אני רואה שיבוא השלום

נולדתי לרצון ולאמונה

שהנה הוא יבוא אחרי שלושים שנה.

נולדתי לאומה ולה שנים אלפיים

שמורה לה אדמה ולה חלקת שמיים

והיא רואה צופה הנה עולה היום

והשעה יפה זוהי שעת שלום."

עוזי חיטמן

כשבישראל יהיה שלום ישראל תהיה תל-אביב. זו לא תחזית או חזון, זה פשוט הדבר היחיד שעלה בדעתי כשחשבתי איך יראה שלום בישראל. זו גם לא תשובה מפתיעה במיוחד. הרי לא במקרה מתלוננים שתל-אביב "מנותקת". תל-אביב מנותקת משום שלמרות שאין שלום בישראל, יש שלום בתל-אביב. לכן, כעיר, כמקום, תל-אביב היא מקור לגאווה ישראלית. היא טעימה ממה שישראל יכולה להיות. היא קדימון לשלום. אבל מאותה סיבה בדיוק תושבי תל-אביב שנואים כל כך. ישראלים שונאים את התל-אביביות כמו שנטורי קרתא שונאים את הישראליות: תושבי תל-אביב מקדימים את המאוחר, הם חיים את חייהם כאילו השלום כבר כאן, כאילו כבר נחתם הסכם והמשיח כבר הגיע.

השלום הוא האופק המשיחי של הישראליות החילונית. אלו שמאמינים שיש להאבק למען בואו לא יכולים להרשות לעצמם להנות ממנו בתל-אביב. לכן תושבי תל-אביב מעוררים טינה וקנאה: הם חולקים עם נאמני השלום את אותו חלום, אלא שבמקום להאבק על קיומו הם חיים אותו. הם חיים בתל-אביב. ישראלים עולים אל תל-אביב כדי להגשים את הישראליות ובו בזמן רואים בתל-אביב את החטא שיביא לחורבן הישראליות. אין טעם עוד להעמיד פנים: כוח המשיכה של תל-אביב כמו גם השנאה שהיא מעוררת הם תו-היכר של עיר קדושה.

זה הרגע להזכיר שבתל-אביב אין פלשתינים. אם ביבי יפתח את שיחות השלום בתיאור יום שישי אחר-הצהריים בשדירות ח"ן העניין יובן כעוד ניסיון נואש לדחות את תחילת השיחות. שיחות השלום לא יתחילו משום שבשלום הישראלי – אותו השלום שעוזי חיטמן רצה כל כך "להיות כבר בו" – אין פלשתינים. אהוד ברק ניסח את זה יפה כשאמר ש"אין פרטנר לשלום". אין פרטנר לשלום משום שאין דבר שהפלשתינים יכולים לעשות "למען השלום" מלבד להעלם.

את זה אני דווקא יכול לדמיין: דממה סוף סוף משתררת בחדר. השיחות יתחילו הפעם. מחמוד עבאס מביט באובמה, אובמה מביט בנתניהו, נתניהו מביט באובמה, אובמה מביט במחמוד עבאס, מחמוד עבאס מביט בנתניהו, נתניהו מביט בעבאס. לבסוף נתניהו, עם האנגלית הפנטסטית שלו (יש לו אנגלית של אמריקאי), פוצה את פיו ואומר בקול ברור, הוגה כל הברה בנפרד: GO AWAY.

 

תגים: , , , , , , , , , ,

12 תגובות to “שלום”

  1. יסמין Says:

    יפהפה.

    • יסמין Says:

      ועוד אני מוסיפה, אפרופו "להיות כבר בו" (הרגת אותי).
      כמה, כמה שירים יש שמופיע בהם הצירוף "שלום" עם "יגיע"? עשרות, לפחות. "יגיע". מה זה, המשיח? הוא מגיע לבד, ואנחנו פשוט מחכים לו. רק שמשום מה הוא מבושש לבוא (או בלשון ימינו, מבושש להגיע), הממזר!

  2. שי Says:

    מבריק.

    בעיקר התל אביב. יש פה משהו, לך על זה.

  3. עודד נעמן Says:

    תודה רבה!

  4. יובל Says:

    עודד! איזה כיף לקרוא אותך. אני חושב שהקטע על תל אביב – שהוא חד ויפה – מתחבר עם מה שפעם אמרת לי: שיש בישראל זן של שמאל כלייף-סטייל. אז זה בעצם שלום כלייף-סטייל.

    • עודד נעמן Says:

      תודה יובל!
      כן, הדבר המעניין כאן הוא שברגע שמבינים שהשלום הוא לייף-סטייל מסויים כבר לא נשמע מוזר לומר שאתה נגד השלום: למה שכולנו נשאף לאותו הלייף-סטייל? הדיבור על *ה*שלום מטשטש את העובדה שיש כל מיני "שלום" ושהשאלה הפוליטית העמוקה היא לא כיצד להגשים אחד מהם אלא לאיזה שלום עלינו לשאוף.

  5. יפתח Says:

    כתבה מעולה! אבל למה אוגר?
    מחקר בארה"ב בדק ומצא שהדרך הטובה ביותר להשיג און חברתי במשחקים ממין זה היא בין שלוש האופציות הבאות:א- חיה קטלנית אבל עם טוויסט קומי כדוגמת הצבוע, ב-חיה חלושה אבל עם אג'נדה כגון הברווזן. ג-חיה שבתחבולות עושה מלחמה כמו הסנאי מעופף או להבדיל אלפי ההבדלות הקואוולה.

  6. עודד נעמן Says:

    יפתח יקירי,
    עם עין הנץ שלך אתה הבחנת בהרינג האדום שטובל בלב הכתבה.
    אתה ערמומי כשועל, לשונך גמישה כינשוף, אבל לי יש פינה חמה בלב לאוגרים מאז האוגר האלמותי שהיה אביו של שאלתיאל קוואק.

  7. יפתח Says:

    ואני אומר בשביל מה יש חברים, אם לא בכדי להעמיד דבר דבור על אופניו. אביו של שלתיאל קוואק, שאכן עונה על הקריטריון של חיה חלושה אך עם אג'נדה (אחרי הכול במובנים מסוימים הוא נלחם בפשיזם והיה אב חד-הורי) היה חפרפרת. לעומתו, האוגר היחידי שהגיע לפריים טיים של ילדותינו היה אוגי האוגר של נילס, שהיה חיה די מוכת גורל (הוא היה אוגר שהוקטן בכישוף וזה לא הפריע לו להלין כל הזמן).

    • עדו Says:

      לא יודע מתי היתה הילדות שלך יפתח, אני זוכר עוד את אוגי משפת הנחל (בתקופה שהיה רק ערוץ אחד בטלביזיה בשחור לבן) . נילס כבר בא אחרי הזמן שלי (אבל קראתי את הספר, ילדים עשו את זה פעם).
      לעצם העניין, נניח שנתניהו יגיד לפלשתינאים ללכת, עכשיו נדמיין לרגע שהם באמת הולכים, קמים ומסתלקים מפה ומשאירים לנו ארץ נקייה מערבים, מה אז? הימין הדתי יחגוג יום, יחגוג שנה ושנתיים ואז פתאום יסתבר לו שהוא נשאר בלי סיוע. העם לא ממש רוצה לשמוע על כשרות ולא מבין למה הוא צריך למממן ישיבות, אלון מורה וקדומים הם סתם עוד שני ישובים כמו דלתון וזכריה, אנשים מתחילים לרטון שלא בא להם לשבת בשבת בבית וצריך תחבורה ציבורית ואולי גם עולות שאלות לגבי העובדה שהרב הראשי הוא תמיד גבר ולא אישה.
      בקיצור קיומם של הפלשתינאים וחוסר השלום הם הדלק שעליו הימין רכב כל הדרך לשלטון בלי זה הוא יהיה במצבו של חיזבאללה וחמאס כשצה"ל הסתלק מהשטח וכמותם גם הוא יפצח בסכסוכים עם השכנים כדי לא לקבל קריז של גמילה.

  8. איתמר Says:

    או שישראל הופכת להיות שטחי 67? 48 הופכים להיות 67

    http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-3976121,00.html

  9. גכיעגכיכ Says:

    גדול!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: