הייעוד האמיתי שלי

by

זאת השעה האחרונה שלי בפאריס. עוד שעה, לא, חמישים דקות, אני עולה על הרכבת מגאר דה ל'אסט למאנהיים, גרמניה. זאת גם הארוחה האחרונה שלי בפאריס. תוך כמה שעות אני חוזר לשיממון הקולינרי של סקסוניה התחתית, עם הקרואסונים הגרועים, הקרטופלנסלט ועוגות השמנת המחניקות בסגנון האייכספלד.

אני יושב בבראסרי ליד תחנת המטרו גי מוקה. השעה רק 11:45, אבל אני אוכל כבר עכשיו צהריים. אין לי הרבה זמן. אפילו בלי להוריד את התיק מהגב, קראתי למלצר וביקשתי את מנת היום. אין זמן לגינוני נימוס בורגניים, הרכבת כבר מחכה בתחנה. המלצר מביט בתמיהה מסוימת על התרמיל, אם כי לא נראה שהוא ממש מופתע. אני כנראה לא התייר הראשון בפאריס. מנת היום היא  tête de veau, הוא אומר בענייניות. אני מהנהן עוד לפני שהבנתי. זה הימור, אבל אין ברירה אחרת. אני חייב להצליח לאכול ארוחה אחת, לא, מנה אחת בפאריס שלא תהיה כישלון. זה יהיה אסון אם זה לא יעבוד הפעם.

הפעם האחרונה שהייתי בפאריס היתה לפני 23 שנה. מאז ועד היום אני מחכה להזדמנות הזאת, לאכול ארוחה אמיתית בפאריס. בעצם חיכיתי להזדמנות הזאת גם לפני הנסיעה הקודמת. הבעיה היא שהייתי אז בן שמונה. נסעתי לצרפת עם המשפחה בחופש הגדול, לביקור אצל קרובים רחוקים שגרים בגרנובל. זאת היתה הנסיעה הראשונה שלי לחו"ל; שבועות לפני שנחתנו בצרפת כבר התכוננתי וקראתי בהתרגשות את הפרק על המסעדות בפאריס מתוך "מדריך לפיד לאירופה הקלאסית", מהדורת 1986. אני עדיין זוכר איזו סערת נפש גרם לי התיאור של מנת החזרזיר בשזיפים שהביא המחבר בסגנונו השופע.

 

אתונה. הייתי ילד שמנמן

 

אבל ההורים הקיבוצניקים שלי היו כנראה פחות בוגרים קולינרית ממני, או שלא היה להם מספיק כסף לממן אוכל משובח לחמישה בני אדם. לגבי הקרובים המקומיים – הם היו אמנם צרפתים, אבל כמקובל אצל יהודים ממוצא פולני הם לא הבינו באוכל. רוב הזמן הם ניזונו רק מבגט עם נוטלה, או מימ"חים של קיש פטריות שעוזרת הבית שלהם הקפיאה לפני שהיא יצאה לווקאנס.

כך קרה שבמשך חודש, לא אכלנו אפילו פעם אחת במסעדה.יום אחרי יום הלכנו למקדונלדס, או במקרה הכי טוב, אכלנו פיצה. הדבר היחיד שנותר לי לעשות הוא לדרוש תמיד את הפיצה עם Fruits de Mer, שהיתה יקרה פי שתיים מהאחרות. אבל זה לא הספיק: רציתי לאכול את הדברים שעליהם קראתי אצל טומי לפיד. פעם כשהלכנו באחד הרחובות ליד הלובר, ראיתי בחלון מין בופה עם כמה דליקטסים בוהקים, יפים להדהים: גלילות ממולאות בגבינות, שבלולים, דיונונים קטנים. היה שם משהו, מין משחה ירוקה נימוחה, ואני עצרתי מול החלון, רק להסתכל מה זה, אבל מיד משכו אותי משם ונזפו בי: "איך אתה יכול עוד לחשוב על אוכל? כרגע אכלנו פיצה!". חלון הראווה נעלם, ואיתו המאכל הירוק, המסתורי. הייתי ילד שמנמן, היחיד בשכבה שלא ידע לנסוע על אפניים.

2.

האם גאולה אישית באמצעות אוכל היא מין האפשר? האם אכילה יכולה להביא אותנו לרמה גבוהה יותר של תודעה? בהקדמה לאנליטיקה של היפה ב"ביקורת כוח השיפוט", מדגים קאנט את ההבחנה בין "הנעים" (למשל אוכל) לבין "היפה" (למשל יצירת אמנות), ולנחיתותו של הראשון לעומת השני, שהוא נטול אינטרס. הוא מביא  את הדוגמא הזאת (בתרגום מקורב):

כאשר נשאלת השאלה אם משהו הוא יפה, איננו רוצים לדעת…[שום דבר] בנוגע לקיומו האמיתי של הדבר, אלא רק איך אנחנו שופטים אותו בהתבוננות טהורה… כאשר מישהו שואל אותי אם אני מחשיב את הארמון שלפני ליפה, הייתי עשוי לענות שאני לא אוהב דברים שמיועדים רק כדי שיסתכלו עליהם; או לחילופין כמו אותו אירקוזי, שמה שמצא חן בעיניו בפאריס היו דוכני האוכל.

220 שנה אחרי קאנט, לא רק אירקוזים נוסעים לפריס בשביל האוכל. הרבה מאוד אנשים (אם כי אולי לא גרמנים, שמעדיפים נקניקיות) חושבים שאוכל הוא הדבר שבשבילו שווה לנסוע לפאריס. גדלתי על מדורי בישול, בדיוק בתקופה שבה הם התחילו לתפוס מקום מרכזי במוספי סוף השבוע. האליטה, שביסודה היתה עדיין די מפאיניקית, התחילה לנסוע לפאריס בתכיפות גדלה והולכת ולבלוס שם פואה גרה. אני זוכר שאסי דיין התארח בתוכנית של גידי גוב, וסיפר איך הוא אכל שלפוחית שתן של חזיר בטיול מסעדות מיוחד של 12 יום בצרפת. האורח הנוסף היה הרב בא-גד, שהציג במקביל את הספר שכתב על מכניקת הקוואנטים והיהדות.

 

לפלנד. זה פשוט חשוב לי

 

לאחרונה נדרשתי להסביר כמה פעמים למה אכילה משחקת תפקיד כל כך מרכזי בשבילי בנסיעה לחו"ל. זה מוזר, כי כבר יותר מעשר שנים אני לא מבשל שום דבר חוץ מטחינה, ובחיי היומיום אני אוכל בעיקר חומוס. ככלל, אני די חשדני כלפי אנשים שמסעדות ממלאות תפקיד מרכזי מדי בלייפסטייל שלהם. בתקופה הברברית שלנו, הקולינריה הפכה לתחום הידע המועדף המסמן את הבורגנות הגבוהה. אנשים כבר לא צריכים לגעת צרפתית, שלא לדבר על לטינית, כדי לשבת במסעדות שף ולאכול קיפודי ים. כך נוצרה צורה די דוחה של עידון, שמייצרת בהמות טורפניות כמו הבעל הסדיסט בסרט "הגנב, הטבח, אשתו והמאהב" של פיטר גרינוויי, או במקרים חמורים יותר כמו טומי לפיד, שכבר הוזכר כאן קודם.

אני גם מאוד לא מזלזל באידיאולוגיה הצמחונו-טבעונית, שנראית לי כמו אחת התנועות הפוליטיות היותר אותנטיות של תקופתנו. לא פלא שהכוחות החדשים והויטאליים ביותר שמגיעים לשמאל בישראל באים כיום בעיקר משם, כלומר מהאגף הפאנקיסטי טבעוני. ובכל זאת, כשמעמתים אותי אם השאלה למה אני אוכל חיות מתות, התשובה היחידה שלי היא שזה פשוט חשוב לי מדי כדי לוותר על זה. הייתי אומר שאם הייתי טבעוני, הייתי בנאדם קצת יותר מוסרי אבל מרוקן לגמרי, אולי אפילו חסר תשוקת חיים מינימלית. מבחינה זו, זה אני רואה באכילת בשר (במצבים מסוימים) חטא שאני נאלץ לחיות איתו כדי שתהיה משמעות לחיים שלי.

 

פולין. סוג של פשע

 

התקווה שמשהו יקרה בארוחה הבאה היא למעשה הדבר העיקרי שמוליך אותי הלאה משעה לשעה. תמיד יש איזו הבטחה למשהו שיקרה: דוכן פלאפל שמוכר סביח עם בזיליקום, מנה שעוד לא טעמתי במסעדה הודית, אפילו סוג חדש של קוטג' עם קצח. אני מדגיש את המלה יקרה כי אכילה היא בעיניי בעיקר התרחשות או אירוע. זה אירוע עם שני מומנטים: במומנט הראשון האוכל נמצא מולי על השולחן או בפיתה; במומנט הבא הוא נמצא בתוכי. אני לועס מהר, לא משתהה יותר מדי: כמו פושע, שודד כספות, אני חייב לנכס לעצמי את האוכל ולרוץ הלאה. זה נכון בעיקר במצב של תיירות בחו"ל – מצב אקזיסטנציאלי די מוזר ובעייתי, שבו בעצם לא לגמרי ברור מה אמורים לעשות. היום, כשאת כל הארמונות ויצירות האמנות אפשר לראות באינטרנט בלי לצאת מהבית, הבעיה הזאת עוד יותר חמורה. האוכל הוא בעצם כמעט הדבר היחיד שהנוכחות בארץ הזרה יכולה להציע לך; הדבר היחיד שיכול לקרות.

כך שבשביל אנשים מסוגי, האכילה של מאכלים חדשים היא כנראה מין שריד של מסע הצייד. אני באמת מסתכן די הרבה כדי לאכול את המאכלים שהמקומות שאני נמצא בהם מציעים לי. פעם, בהודו, נסעתי במשך שמונה שעות ללקנאו המאובקת, כי קראתי במדריך לונלי פלנט שמוכרים שם סוג מיוחד של קבאב. היה חם מאוד, ותעיתי ברחובות של הרובע השיעי בעיר. בסופו של דבר מצאתי דוכן עלוב שבו שכבו קציצות בשר שהוכנו כנראה לפחות יממה לפני כן. ידעתי שזאת התאבדות, והמוכר בקושי הסכים למכור לי, ובכל זאת הייתי חייב לאכול את הקבאב. התוצאה החיובית העיקרית של האירוע הזה היתה שאחרי כשלושה שבועות של סבל, רזיתי בערך בעשרה קילו. אבל ממילא, התוצאה לא חשובה: קאנט אמר שהאסתטי הוא נטול אינטרס.

 


בקנטינה בצ'רנוביל. הייתי חייב

 

בקהיר אכלתי יונה במיץ יונים במנזה של אוניברסיטת אל-אזהר. בצ'רנוביל אכלתי חתיכת חזיר אפרפרה-סגולה בקנטינה של העובדים. יכולתי לדלג על הארוחה הזאת, ולאכול אחר כך במקדונלדס בקייב. אבל הייתי חייב. ידעתי שלא אחזור לשם בקרוב, ופשוט לא יכולתי לוותר על עוד הזדמנות לאכול אוכל אוקראיני. באיסטנבול כפיתי על עצמי לאכול את הקינוח הנורא ביותר בעולם, טאבוק גוסו, מין פודינג שעשוי מחזה עוף טחון. לא מזמן כמעט הסתכסתי עם חבר יחצ"ן שהזמין אותי לתערוכה של איזה צלם: ידעתי שיש לי רק רבע שעה, ובכל זאת באתי, אכלתי מהקרפצ'ו וברחתי.

3.

כל העולם יכול להישרף, אבל מה שעל הצלחת חייב להיות בתוכי. ובכל זאת, זה לא ממש עניין אגואיסטי: יותר נכון לומר שזה מין יעוד.אני כמו גשושה שנשלחת על ידי המין האנושי לפלנטה זרה, וחייבת לתפוס בידיים המתכתיות שלה את הסלע שבו עשויים להימצא חיים. הכול תלוי בזה, עיני כל האנושות נשואות לכאן. אכילת המנה המדויקת במקום הנכון היא מבחינתי עניין ממש גורלי. לא פלא שהביקור הזה בפאריס היה כל כך טראגי. כי את כל שש הארוחות הקודמות לנוכחית, הצלחתי לפספס. תכננתי לאכול ארוחת צהריים כבר ברגע שאגיע, אבל בגלל ההתרעות על הפיגוע של אל קאעדה הרכבת התעכבה, ונאלצתי לאכול לחמנייה עם גבינת ג'לי גרמנית בקרון המסעדה.

 

טאבוק גוסו באיסטנבול. את זה באמת אל תנסו בבית

 

באותו יום, כשנחתי בפאריס, המבחר האינסופי של המסעדות, המאפיות והמעדניות פשוט בלבל אותי לחלוטין. וכך, בערב, מצאתי את עצמי דווקא בבבראסרי הגרועה והמגוחכת ביותר ליד כיכר הרפובליקה: מין מלכודת תיירים מצועצעת עם תמונות של מרילין מונרו, שבה הרהיטים, התקרה, השירותים ואפילו בעלת הבית מכוסים בבדים מנומרים, או צבועים בחברבורות. מרק הבצל שאכלתי שם היה למעשה יותר גרוע מזה שיכולתי לאכול בקפה "משוגעת" ברחוב אבן גבירול. וכל זה בעיר שבאמת קשה למצוא בה מנה גרועה.

אחר כך, במקום אחר, הזמנתי את העוגה הכי נוראה ברפובליקה, למרות שראיתי אותה מול עיניי על הדוכן. ביום שאחרי זה, נפלתי איכשהו דווקא על מין סטקיית פירי-פירי פורטוגלית, שבה הגישו לי רבע עוף עם קצת ספגטי בלי רוטב. ואחר כך, ברו דה טמפל, פספסתי את השעה שבה מגישים את מנת היום. משום מה התעקשתי להזמין משהו שראיתי בתפריט שאפשר היה עדיין לאכול. איך לא הבנתי ש- fromage blanc  זה פשוט גבינה לבנה, במובן הבסיסי ביותר, בדיוק כמו ב"מגה בעיר"? וכשנסעתי לעיר שדה במערב, וקיוויתי להתנסות במטבח המקומי, התברר שהרחוב הראשי בשיפוצים וכל המסעדות סגורות. נאלצתי לאכול פיצה. כן, פיצה.

4.

האיש שלידי אוכל קוסקוס. אני מתחיל לחשוב שאולי הזמנתי את הדבר הלא נכון. בשעה 12:25 מגיע המלצר עם הצלחת. אה כן, tête de veau: מוח של עגל. אלוהים.

זה לא "היפה", זה לא "הנעים". סביר להניח שזה "הנשגב".

תגים: , , , , , , , , , ,

18 תגובות to “הייעוד האמיתי שלי”

  1. אלישע Says:

    אני נזכר בסצינה מתוך סרט תיעודי על צ'ארלס בוקובסקי שראיתי לפני כמה שנים. הוא סיפר על הצילומים של הסרט Barfly, שהוא סרט סמי-אוטוביוגרפי על החיים שלו, עם מיקי רורק בתפקיד מעין-בוקובסקי, כלומר משורר כושל ואלכוהוליסט על סף תהום.
    חלק מהזמן בוקובסקי היה על הסט, ובאחת הסצינות רורק היה בבר, הזמין כוס בירה, שתה חצי ממנה ואז התחיל להתייפח על מר גורלו. בוקובסקי התפרץ לסט בצעקות, וצרח על רורק: "מה לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?? איזה מין אלכוהוליסט היה מתבכיין על החיים שלו כשיש לפניו חצי כוס בירה? קודם אתה גומר על הבירה המזויינת עד הטיפה האחרונה, ורק אחר כך מתבכיין!".

    למה נזכרתי בזה? כי אתה עושה מעשה מיקי רורק בפוסט הזה. כותב על תאוות אוכל כל כך גדולה בזמן שאתה יושב במסעדה?!? וכי אין בגט לנשנש עד שהמנה מגיעה? אין מנות ראשונות שהמלצר יכול לאמר שהן מגיעות מהר יותר מהעיקרית?
    קודם אתה אוכל עד שתאוותך באה על סיפוקה, וברכבת חזרה לגרמניה את מתחיל לכתוב פוסט!

    וברצינות, אחלה פוסט. נהניתי לקרוא.

  2. aya Says:

    מקסים

  3. איריס Says:

    בתור צמחונית בתיאוריה (שהתפקרה אחרי שמונה שנים) אני מתחברת לתחושה שויתור על הבשר, במקרים מסויימים, הוא בלתי אפשרי נפשית ומהווה פיקוח נפש. יתכן, עם זאת, שמדובר במחסור בויטמין B12 שנותן תחושה דומה לזו שאתה מתאר, סליחה על היובשנות המדצינית…

    בסך הכל יש משהו נואש שנשמע קצת כמו בולמיה המכסה על דכאון, כפי שאתה בעצמך אומר, זו בעיה לאומית ולכן הפוסט רלוונטי וחשוב בעיני מעבר לעצמו. אצל טומי לפיד אפשר לנחש מאיפה זה בא, אולי גם יוצאי קיבוצים שסבלו את נחת זרועה של ההתעללות הקולינרית הישראלית ? אני שבה וטוענת שהיו שנים שחשתי רעבה, הורי מכחישים, ונידמה לי שפשוט סבלתי מאד מאיכות המזון שהיתה מאד ירודה פעם בארץ, והיום הפכה כאמור לבולמיה והדוניזם.

    צמחונות זו התחלה לדעתי של תזונה נכונה, במובן של לא רעב אושוויץ ולא בולמיה נהנתנית לסירוגין אלא שימת לב אוהבת לגוף, תוך התחשבות בסביבה. אני נכשלתי בדיוק במקום שבו הרגשתי שויתור על בשר יכניס אותי לדכאון ממש, כמו סיגריות. מזכירה את שירו המדהים, בעיני, של מאיר אריאל "אני חי בשביל לעשן", מעביר את התחושה.

  4. דני Says:

    יפה וחכם (לא אתה – הפוסט).

  5. גור Says:

    אתה פועל איפשהו על הקו הדק קווסט למציאת המנה האולטימטיווית, כזו שאין בעצם עוד אפשרויות מלבדה, ובין צורך בלתי נשלט לזעזע ולהזדעזע מבחירה נוראית במיוחד.

    השאלה אם קיימים תיאורטית שניים כמוך. אם כן – מה קורה אם שניהם נמצאים באותו רגע באותה מסעדה ומזמינים את הפלאט דו ז'ור האחרון שנשאר במטבח? לדעתי זה פוטנציאל למפץ גדול נוסף.

  6. יובל Says:

    בתחילת הפוסט חשבתי לעצמי "הי זה כמו הפרק הזה בברלי הילס! veau זה עגל!" באותו רגע, לא זכרתי מה זה tete.

    אני יכול רק לשער שזה קורה באמת לא מעט…

  7. רתם Says:

    פוסט יפה יפה.
    באמת יש קינוח כזה בטורקיה? זה נשמע כמו חלום של חתול לאכול פודינג מעוף. זה כל כך מצחיק

  8. יומנאי צפצפן Says:

    מצד אחד, את מגדיר אכילת חיות מתות כחטא שאתה נאלץ לחיות אתו, ומצד שני באיסטנבול כפית על עצמך, כהגדרתך, לאכול קינוח נורא עשוי חזה של תרנגול מת. האומנם אתה "נאלץ" לחיות עם החטא הזה? ואולי זאת בחירה ולא אילוץ? אולי גם ההגדרה שלך את הפרקטיקה הזאת כאילוץ כמוה כבחירה שלך, ושל רוב דוברי העברית, במילה "עוף" במקום "תרנגול" או "תרנגולת"? אולי זאת הגדרה שמקלה עליך מעט להגשים את מאווייך, מסירה ממך כביכול אחריות לבחירה המוסרית שבמימון תעשיית המוות. ואולי אונס הוא חטא הכרחי כדי להעניק משמעות לחיים של פלוני. ואולי מלחמות וכיבוש הן חטא הכרחי כדי להעניק משמעות לחיים של פוליטיקו־גנרל אלמוני? זה טיעון? זה צידוק? זה אותנטי?

  9. אלי Says:

    גור ודפנה היו אצלנו בארוחה ואחרי האוכל כולם ישבו שעות, ממש שעות, סביב השולחן ודיברו. לי כבר קצת נמאס, אז גור אמר שאתה קם לרוץ מייד אחרי האוכל. עכשיו הבנתי.

  10. אהד Says:

    עפרי- אם לא תזהר- תאוות האספנות שלך עוד תעלה לך בהרבה יותר מ10 ק"ג שהשלת.
    חלק מהמנות שתארת נשמעות כמו סיכון נפשות אמיתי.

    לדעתי אתה יכול לציין את "רולטת הדישים" הזו שאתה מנהל במטבחים אקזוטיים כסוג של ספורט אקסטרים או כטקס מעבר, אכזרי במיוחד, של אחרי הצבא.

    חוץ מזה אני ממליץ לך לקרוא את הספר האחרון של ג'ונתן פוייר ("למה אנחנו אוכלים חיות" או משהוא) עיינתי בו והתרשמתי שהוא דן בנושאים שאתה מעלה באופן יצירתי ומעניין.

  11. יואש Says:

    היטבת לתאר, עפרי, אף שחסר לי תיאור מנת הניוקי המופלאה שהזמנת בפיצה דומינו ליד הסינמטק.
    מעניין באמת שלא תיארת ולו מנה אחת טעימה שנתקלת בה במסעותיך. זה לא ״היפה״ ולא ״הנעים״, זה אכן ״הנשגב״, אך נדמה שאין אדם שיוכל להתמודד עמו – לפחות לא עם כל הופעותיו – מלבדך.

  12. אנרכופאנק Says:

    היי

    הזדהתי עם כול מילה, גם לי יש תאוות אכילה ואהבת מאכלים חדשים ומעניינים וגם אני כשאני בחו"ל אני חווה את העיר דרך הקולינריה וhappycow,com, אבל אני גם טבעוני מטעמי מוסר ב10 שנים האחרונות ואין סתירה בין הדברים.
    ר

  13. קים Says:

    פוסט נפלא!

  14. כדרלעומר Says:

    אני זוכר איך לפני כמה שנים מצאתי את עצמי באחד מהרחובות המאוד לא צפויים של מנהטן, משהו באיזור ה-190 וצפונה. ואני זוכר שראיתי שם שלט למסעדה קטנה, שעליו היה כתוב משהו בסגנון "The Best Fried Chicken In The World", או משהו כזה. זה היה מוקדם מדי (גם סביב 11:00), והמקום היה ריק למדי, ומגעיל. ואני אפילו לא כל כך אוהב עוף מטוגן. וידעתי שזה רק שלט פרסומת אמריקאי, אבל בכל זאת, לא יכולתי לעמוד בפיתוי של לבדוק את האפשרות שאולי באמת יש פה, כנגד כל הסיכויים, את העוף המטוגן הטוב ביותר בעולם.

    (התשובה, לסקרנים, היא "לא".).

  15. יונתן Says:

    פוסט נפלא.
    רק דבר חשוב אחד: האוכל בפולין נפלא, לא פחות.
    ממליץ לך לקחת רכבת לורשה, אם אתה צריך המלצות רק תגיד.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: