נרקיסים בביצה: על שמאלנים והטרדות מיניות

by

1.

מבט חטוף בבלוגיאדה ובפייסבוקיאדה (בביטוי הקולע של אילת מעוז) מלמד שהנושא החם בספטמבר 2010 הוא הטרדות מיניות. הדיבור הזה נמשך כבר כמה חודשים – בעיקר סביב המאבק בשייח ג'ראח והקריאה לפעילים לבוא להפגנות ב”לבוש צנוע” – אבל השבוע זכה לעדנה בעקבות מאמר שקרי של אחת רוני אלוני סדובניק, שמסתבר מתקרבת לאחרונה ל"מסורת" וחושבת שהומואים לא אמורים לצעוד בירושלים. כמה צדקנים תפסו טרמפ על המאמר, ואחד מהם אף הרהיב עוז וקרא להחרים את ההפגנות בשייח ג'ראח, כל עוד הפעילים לא משנים את גישתם לזכויות נשים (טוב שהוא לא דרש שהמטה ישנה את עמדתו גם ביחס למצבם של המקדשים הטיבטיים בלהסה).

אין לי את הכלים להכריע בסוגיה האמפירית – אילו הטרדות היו, וכמה בדיוק, ואם היה ניסיון אונס או לא היה. אני מקבל את קביעתה של אילת מעוז, לפיה גם בשמאל (ואפילו אצל ערבים!), יש הטרדות מיניות, כפי שיש באוניברסיטה או בבית הספר או בתנועת הנוער. יתרה מכך, כפי שמעוז כותבת, הסוגיה הזו רחוקה מלהיות "מוכחשת", ובשמאל הרדיקאלי יש על זה הרבה דיבור ומחשבה. השאלה המעניינת יותר, בעיניי, היא מה הדיבור הגובר הזה – מה שפוקו היה מכנה התפוצצות שיחנית – מלמד על הדימוי העצמי של חלקים בשמאל הישראלי, ולמה זה קורה דווקא עכשיו. הנחת המוצא, כמובן, היא שהעובדה שמשהו קורה היא לא הסבר מספק לעובדה שמדברים עליו – לא כל שכן שמדברים עליו יותר מבעבר – שהרי קורים המון דברים שלא מדברים עליהם.

הישות שאני רוצה לדבר עליה היא "השמאל הנרקיסיסיטי". כדי להבין על מה אני מדבר תנסו להיזכר בהפגנות שמאל בכיכר, אי אז בשנות התשעים (ולא רק אז). אנשים הלכו לשם כי הם נהנו לראות אנשים כמוהם, לבנים כחולי עיניים שמדברים עברית טובה. הם אהבו לשמוע את השירים שלהם ולהיזכר בימים היפים בקיבוץ או בתנועה. אם נחשוב על פעולה פוליטית כמימוש של חירות, אז ההפגנות בכיכר היו לכל היותר מימוש של החופש להסתכל במראה. היה אמנם את אוסלו ורצח רבין אבל רבים מהאנשים שבאו לעצרות האלה לא שאלו את עצמם, לפני ההפגנה, מה האינטרס שלהם, מה הם רוצים להשיג באמצעות הפעולה הזו. היה להם טוב, והם הרגישו שטוב להם, והם באו לכיכר כדי לחגוג את העובדה שטוב להם, שהם יפים ומוצלחים ובהייטק.

הנרקיסיזם של השמאל ההוא לא פס מן העולם, שהרי מסתבר שהרבה אנשים באים לשייח ג'ראח כי הם נהנים להסתכל במראה. אחרת הם לא היו מאיימים שלא לבוא לשייח ג'ראח אם לא יאפשרו להם להסתכל במראה, להיות בדיוק מה שהם רגילים להיות. חנה בית הלחמי, למשל, מעדיפה כנראה ללבוש מכנסיים קצרים, להיות כביכול "עצמה" בשדרות רוטשילד, במקום לבוא לשייח ג'ראח במכנסיים ארוכים.

יש אנשים שבאים לשייח ג'ראח, כך אני למד, לא כדי לממש את החירות שלהם כאזרחים – לקדם את האינטרס שלהם בביטחון ויותר חירות – אלא כדי "לעזור לפלסטינים”, ולכן אותם פלסטינים אמורים כביכול לקבל את פעילי השמאל המתייפייפים "כפי שהם", במחשוף. והרי זה לא מפתיע, כי חלק מהדימוי העצמי הנרקסיסטי שאני מדבר עליו מורכב גם מהאלטרואיזם המוסרני הזה. אנחנו היפים, הלבנים, וגם אלה שעוזרים. אנחנו "המחנה הפריבילגי" ולכן לנו אין אינטרסים. אצלנו הכל שפיר. אנחנו באים לשייח ג'ראח כדי להלבין את רגשי האשם שלנו (כפי שכתבה יפה שרה חינסקי, בהקשר אחר, על האמנות הישראלית) ולהיזכר כמה שאנו טובים. שיגידו תודה.

מה האלטרנטיבה? פשוט מאוד: תסתכלו על האנשים שפועלים יום יום בשייח ג'ראח, על אבנר ענבר למשל, המואשם על ידי הצדקן הנ"ל באיומים ובהפחדות. בניגוד לאנשי "החופש להסתכל במראה", ענבר ואחרים מעוניינים בחירות ממשית יותר. הם מבינים שהדיכוי בשייח ג'ראח ובמקומות אחרים מאיים גם על האינטרסים שלהם, על היכולת לחיות חיים מלאים בארץ הזו, ובעיקר על היכולת לחיות אותם לאורך זמן. הם גם מבינים שהאמצעי – או אחד האמצעים – כדי לקדם את האינטרס שלהם הוא מאבק משותף עם תושבי שייח ג'ראח, אלה שגורשו מהבתים שלהם לפני יותר משנה. הם יודעים היטב שהם פועלים במגבלות – וכל חירות ממשית היא מוגבלת – ואחת מהן היא שתושבי ותושבות המקום משתייכים לתרבות קצת שונה, שאכן אינה מצטיינת ביחסה לנשים. היות שהם חפים מההתנשאות והיומרה המאפיינת הרבה צדקנים – והיות שהם מבינים שנשים ערביות יוכלו להילחם על הזכויות שלהן רק אם ייפסק הדיכוי והן ייזכו למרחב דמוקרטי – בעצמן, בלי שחנה בית הלחמי תעשה את זה בשבילן; היות שכך, הפתרון של מטה המאבק לדילמה, פתרון שנראה לי סביר לחלוטין, הוא לבקש מהפעילים להפגין רגישות.

אומרים לי ש"גם לליברלים יש רגישויות". אני לא בטוח למה המסמן הזה, “ליברלים", מרפרר. אני מקווה שהוא לא מרפרר אליי, גם אם אני יכול להזדהות לעתים עם המשמעות של המילה. בכל מקרה, נדמה לי שיש איזה עיקרון בסיסי, כזה שאני יכול לייחס לנאורות או לקאנט (בתקווה שזה מזכה אותי מאשמת ה"רלטיביזם"), לפיו אדם אולי לא צריך להיפטר מהרגישויות שלו, אבל עליו לבחון אותן באופן ביקורתי, ולעתים גם להשהות אותן או לזמן מה אם מתעוררת תכלית ראויה – כזו שתסייע לקדם את האינטרס היותר בסיסי שלו בחירות. אני חושב שלאור המטרה הראויה של שייח ג'ראח, הדרישה להשהות את הרגישות שלך לשעתיים בשבוע – וללבוש מכנסי שלושת רבעי – היא בהחלט סבירה. ואם תגידו לי שהרגישויות שלכן לא מאפשרות את זה, אז אני מניח שהדיון לא יכול להמשיך. הרי במאה שערים הרבה גברים לא יסכימו ללבוש ג'ינס לשעתיים בשבוע, ולא משנה כמה אנסה לשכנע אותם. כך שאם מאה שערים הפכה מופת בעבור ה"ליברלים", אז שיבושם להם.

אומרים לי שזה לא לעניין שרק נשים נדרשות להתפשר. התשובה שלי לזה כפולה: ראשית, גם אני כגבר צריך להתפשר. השירות הצבאי שלי, למשל, הוא חלק חשוב מזהותי כגבר ישראלי. לא אסכים לוותר על הזכות לחשוב עליו ולעבד אותו ולדבר עליו. אבל כשאני מגיע לשייח ג'ראח אני לא מדבר על הצבא שלי. עוד דוגמא: חלק חשוב בזהות של הפלסטינים בשכונה, אני מניח, הוא רתיעה עמוקה מיהודים, אלה שגירשו אותם מסרפאנד (היא צריפין) ב-1948 ומשייח ג'ראח ב-2009. אבל כשהם מפגינים עם יהודים הם משהים את הרגישות הזו, לבטח לא מפגינים אותה יותר מדי.

שנית, זה נכון שנשים נדרשות לא אחת להשהות את המטרה הפמיניסטית הצודקת שלהן כדי לקדם מאבקים אחרים. אבל אני בכלל לא בטוח שזה העניין. מה נדרש כאן בסך הכל? האם לפגוע בייצוג הנשים בדירקטוריונים? לאסור על לבישת מחשוף בפומבי? לבטל את חוק ההטרדה המינית? לא. בסך הכל הן התבקשו לא ללבוש מחשוף שעתיים בשבוע. צודקת נעמה כרמי שהעניין הוא לא "לבישת גופיות" אלא הריבונות של האישה על גופה, החירות שלה להחליט מה ללבוש. אבל מה שנדרש פה מהאשה הוא לא לוותר על חירותה, אלא לממש אותה בכך שהיא תחליט לא ללבוש גופייה שעתיים בשבוע למען מטרה צודקת, כזו שתסייע לקדם את החירות שלה בטווח הרחוק יותר. דווקא מפני שהלבוש של האשה הוא פוליטי – כמו שכותבת נכון חנה בית הלחמי (הדבר הנכון היחיד שהיא כותבת) – אז הוא כפוף לשיקולים פוליטיים. אני לא מתיימר לעשות את ההחלטה הפוליטית הזו בשביל אף אשה, אלא רק להצביע על שיקולים רלוונטיים ולשים דברים בפרופורציות. הרי אף אשה לא נדרשה להתלבש בצניעות, הן התבקשו לעשות כן וההחלטה היא כולה שלהן. ייתכן שבית הלחמי חוששת שיותר מדי נשים יחליטו בניגוד לצו האדמו"ר(ית).

הפער בין הדרישה המינימלית לא ללבוש גופייה – שחיונית להישגים פוליטיים ממשיים בשטח – לבין הפראזות המנופחות על "אידיוטים מועילים" וזיכרונות ממהפכת אוקטובר, מעלה את החשד שיש פונקציה אחרת לפראזות. הפונקציה שלהם, אני רוצה להציע, היא לסמן מחדש גבולות, גבולות שהתערערו בשנה האחרונה הן בגלל העלייה בעיסוק בדו לאומיות (והתפוררות פתרון שתי המדינות) והן בשל הגילויים הממשיים של פוליטיקה דו לאומית בשטח, דוגמת המאבק בשייח ג'ראח. אי אז בכיכר רבין הערבים היו רחוקים מספיק, לא היה צריך לדבר כל כך הרבה על זה שהם מפחידים.

ההטרדה המינית, והחשש מהטרדה מינית – האימה מהגבר הערבי – הוא מנגנון במתיחת גבולות בין ה"שמאל הנרקיסיסטי" לבין מושאי האלטרואיזם שלו – הלא הם הערבים. השיח הזה משמר את הגבר הערבי במרחק, כמי שלעומתו מזדקקת שוב הבהירות והרפלקסיביות של האישה הלבנה. אבל כמובן שזה לא רק אצל נשים – היות שמצטרף לזה הדיבור על פגיעה אפשרית בזכויות פרט אחרות, של הומואים למשל, בסיטואציה דו לאומית עתידית. לא בכדי שיח ההטרדה המינית מהווה תירוץ להשפרצות של שביעות רצון עצמית. למשל: אנחנו "אנשי שמאל שמאמינים במוסר הומאניסטי וקאטגורי, בשוויון ולחימה בדיכוי", כותב נמרוד אבישר.

החופש להסתכל במראה הוא לא רק פאתטי – הוא מדומיין. אם מישהי מעדיפה להיות חופשייה במחשוף בבית קפה בתל אביב, על פני להפגין בשייח ג'ראח, היא מוזמנת לעשות כן. אבל בישראל של היום, החירות לשבת בבית קפה כמעט שקולה לחירות לדמיין שאני יושב בבית קפה. זה אכן עניין מדומיין לחלוטין לחשוב שתוכלי להמשיך לשבת במחשוף בשדרות רוטשילד ולא לעשות דבר כדי להגן על האינטרסים שלך, כולל פשרות לפעמים. הרי פשרה היא ביטוי של מגבלה על החירות אבל גם של החירות עצמה, כי זה אני שבוחר בפשרה.

לסיום חשוב לחדד איזו נקודה: המאמר התחיל בהטרדות מיניות אבל התרכז בסוגיית הלבוש הצנוע. הסיבה לכך היא שבאמת אין לי מה לומר בעניין ההטרדות, כלומר ברור לחלוטין שבאונס ובהטרדות מיניות צריך להילחם ולטפל באופן נקודתי ומערכתי. אני רק טוען שהדיבור על הטרדות מיניות הוא מוגזם, במיוחד שהראיות לכך די דלות – ובמיוחד שיש הטרדות בהמון מקומות אחרים. הטענה היא שהדיבור המוגזם הזה – המשתלב היטב בשיח הפומפוזי על הצניעות – בא לשרת פונקציות אחרות. יתר על כך, לא נראה שלדוברים הרהוטים אכפת בכלל שהם פוגעים קשות באחד המאבקים החשובים והמרגשים שהתעוררו פה בשנים האחרונות. יש כאן שמאל שמעדיף להתענג על עצמו – על ידי הבחנתו מאחרים – במקום לפעול בשטח.

למול זאת, כל איש ואשת שמאל צריכים לשאול את עצמם מה הם מעדיפים: לפעול לשינוי המציאות או להיות נרקיסים בביצה?


2.

גם אם היו מקרים בודדים של הטרדות, צריך להיזהר מלגזור מזה מסקנות פוליטיות גורפות מדי שיאיימו על המאבקים המשותפים בשטח. יש מעשים שהם מגונים באופן מובהק, כמו גניבה, או הטרדה מינית, או הטרדה של מיעוטים בכלל; אבל במעבר בין הדיון המוסרי המופשט לדיון פוליטי, כזה הממקם דילמות מוסריות בזמן ובמרחב ספציפיים, יש להתחשב במגוון משתנים אחרים. המעשה נותר מגונה לכשעצמו אבל עולות שאלות באשר לפעולות שיש לגזור ממנו.

השבוע מישהו אמר לי בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סירבתי לפנות את השולחן שלי: "תפסיק להיות ישראלי, תהיה נחמד", עלו לי דמעות בעיניים. הרגשתי שהופכים אותי לאובייקט, ולא הצלחתי להתרכז בכל השעות שאחרי. אחרי זה הוא בא להתנצל, והתברר שהוא פרופסור בבית הספר לעיתונות ע"ש פוליצר, ואף חתן פוליצר בעצמו. כששמע שעבדתי ב"הארץ" (שזו הוכחה שאתה "נאור" בקרב ליברלים מלוקקים) הוא אמר: “תבין מאיפה אני בא: ישראל יותר ויותר מבודדת את עצמה". אבל זה לא עזר. ההפך. הרגשתי שאני צריך להיות ישראליטוב כדי שהוא לא יעשה לי אובייקטיפיקציה כישראלי, והרי גם ישראליטוב הוא סוג של אובייקט. אני מניח שזו הדילמה הנצחית של המיעוט – חוויה שאני פוגש עתה לראשונה.

בכל מקרה, עד כמה שהאמירה שלו היתה מגעילה ומטרידה, אני יודע היטב שיש הרבה מאוד אנשים, בדרך כלל פלסטינים, שסובלים הרבה יותר ממעשי ישראל, יותר מהדוקטורנט היהודיישראלי באוניברסיטת קולומביה. לכן אמנם הבעתי את שאט הנפש שלי בפני העיתונאי המהולל וסיפרתי על האירוע לכמה חברים. ואולם, אם עולה השאלה האם עלבונות כאלה צריכים לגרום לנו לחשוב מחדש על המאמץ הראוי לבודד את ישראל בעולם, כאמצעי להפסקת הדיכוי – התשובה שלי ברורה: לא.

תגים: , , , , , , , , , , , , , ,

97 תגובות to “נרקיסים בביצה: על שמאלנים והטרדות מיניות”

  1. חנה בית הלחמי Says:

    לפחות איית את שמי כראוי, מה ששם אותך בדרגה קטנה אחת מעל אלו שחשים שהתחכמות ילדותית עולה בערכה על ניתוח ענייני, אתיקה ויושרה. כל השאר מופרך ותלוש לא פחות מטקסטים אחרים, כמו זה של אילת מעוז. הפסקה על המכנסיים הקצרים היא סוג של דה לגיטימציה מגדרית לחלוטין, מהסוג שאריה עמיחי כתב עליו השבוע בהקשר של הקמפיין נגד נשות הכותל: http://2nd-ops.com/arie/?p=2992
    בסה"כ, הטקסט הזה מכליל אותך באותו מנגנון אינטואיטיבי של השתקה וטיוח. חבל.

  2. איתי Says:

    פוסט מעולה. תודה

  3. ישעיהו Says:

    הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב, וְלַטּוֹב רָע: שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר. הוֹי, חֲכָמִים בְּעֵינֵיהֶם; וְנֶגֶד פְּנֵיהֶם, נְבֹנִים

    • מתן Says:

      לאור ההשקעה בניקוד, מסקרן אותי לשמוע אם יש לך גם משהו להגיד (בהתחשב בעובדה שהציטוט שכתבת כאן יכול להתפרש כתמיכה וכהתנגדות לכל דבר בעצם).

      • דני קיי Says:

        סליחה על ההפרעה, מתן, אבל לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין במי תומך ולמי מתנגד, מי שמביא ציטוט מהתנ"ך. נכון, זה לא מדע מדוייק והיה גם את ישעיהו ליבוביץ', אבל ככלל מנחה- לא לעיתים קרובות יכזיב.

        גם הפילפול האורוויליאני של כותב המאמר עוזר להבין את תגובת ישיעיהו בקונטקסט – הציות לקודים מסורתיים כשיחרור פוליטי-פמינסטי. רק שעתיים בשבוע..

        (ואגב, ניקוד לא דורש השקעה מיוחדת- על קופי-פייסט שמעת?)

      • מתן Says:

        ההתנצלות מתקבלת.

  4. טל Says:

    חנה בית הלחמי טיפסה על עץ גבוה מאוד (האגו שלה?) ועכשיו היא מסרבת להודות שטעתה. על זה נאמר בבודהיזם ובקבלה: אשליית האגו.

  5. ערן Says:

    איני בטוח שהקשר בין "רגישות תרבותית" להטרדות מיניות עובר כאן במקום הנכון.

    דבר אחד הוא, אם השותפים מהצד הפלסטיני היו מגרשים את הפעילות בגלל לבוש חשוף, או מסרבים לקחת חלק בפעילות משותפת (כפי שבטח היה קורה בניסיון דומה לשתף פעולה עם קהילות מאה-שערים).

    ודבר אחר הוא לומר, שבעצם הפעילים המקומיים שמחים מאוד ש"בנות ישראל" מגיעות בלבוש חשוף… ואם את לא רוצה להיות מוטרדת\מותקפת מינית, אז בואי בבגדים צנועים.

    קראתי כמה מהפוסטים שלינקקת אליהם, וגם בהם כבר אבד החוט המקשר בין ההטרדות המיניות לבין הלבוש הצנוע. יש לברר ולהציף אותו מחדש כדי לחדד את הדיון.

  6. נועם א"ס Says:

    תודה רבה מאוד על הפוסט הזה. אלוהים שבשמיים, כמה שהייתי צריך למרוט את השיערות מול רובם המוחלט של הפוסטים האחרים בעניין.
    (וחייב לסגור את עניין ההאשמה ברלטיביזם: אני חוזר בי חוזר בי חוזר בי מאותה תגובה אומללה מלפני מאה שנים – חמש שניות אחרי ששלחתי אותה הבנתי שהמושג שחיפשתי היה "ספקולטיבי" [ההיפך ל"אמפירי-ציסטי"] , אבל דעתי הרפה הכשילה אותי. אישית, אגב, אני חושב שהרלטיביזם עוד לא אמר את המילה האחרונה, למרות חוסר האופנתיות ההכרחי שלו בזמנים טרופים אלה).

  7. יוסי גורביץ Says:

    יורשה לי לומר, אני מקווה – עדיין יש זכות ביטוי לצדקנים, אני מניח? – שהחירטוט דלעיל היה זיון המוח הגרוע ביותר שקראתי מזה שנים. אני ממליץ לכותב, שלא מצליח להתמודד עם התקפות אלימות נוסח "תהיה נחמד, אל תהיה ישראלי" בלי להגיע לכמעט התמוטטות עצבים, לחסוך מעצמו מגע ישיר עם המציאות הישראלית.

    • מתן Says:

      מבין שאתה לוקח לעצמך את הזכות לגלם את המציאות הישראלית?
      ובכל זאת, מר מציאות ישראלית, אני בטוח שיש לך גם נימוק ענייני אחד או שניים?
      אני, שנמצא לכל הדעות במגע שוטף ובלתי אמצעי עם מציאות ישראלית אחד או שנים בנוסף למר גורביץ', דווקא חושב שזה פוסט טוב וחשוב.

      ההגדרה של גבולות הזהות הפוליטיים באמצעות צדקנות מגדרית הרי חוצה בעשורים האחרונים כל גבול. מעניין לראות את הצדקנים הליברלים האלה (עם כל הכבוד לזכות הביטוי שלהם, כן?) מצטרפים לתעשיות האופנה והפורנו בהגנה על זכותה הבלתי מעורערת של האישה באשר היא להתפשט (ולעשות עוד מיני פעולות גופניות) באופן חופשי. ובאיזו התלהבות!
      מזל שיש נשים להגן עליהן, אחרת איך היינו יכולים להצדיק את הסלידה-העזה-כל-כך שלנו מפלסטינים ושאר *ערבים מלוכלכים*?! (אגב, הניסיון ההיסטורי מראה שאחרי שהפלסטינים יאלצו לאפשר לתעשיית הבגדים הקטנים להשתלט גם על שוק הלבוש הנשי אצלם, המציאות הישראלית תמצא לעצמה ככל הנראה דרכים אחרות להבדיל את עצמה מהם ולהצדיק את העוני והאלימות שהיא כופה עליהם, גברים ונשים כאחד…).

      • יעל טל Says:

        מתן, למרות חוסר ההסכמה שלי עם גל לגבי חלק מהטענות שהעלה כאן, אני יכולה לפחות להעריך את העובדה שלא חזר על הסתירה המדומה (אך המוכרת) בין "הגנה על נשים" ל"הגנה על פלסטינים", אז נראה לי חבל לקחת את הדברים שלו למקום כזה בתגובות.

        וכמובן ש"ההגנה" בשני המקרים היא במרכאות, כי אם הסכמת עם גל (ונראה מתגובותיך שזה המצב) אז אתה מסכים כנראה שהפעילות בשיח ג'ראח, כמו גם פעילות פמיניסטית, היא לא כדי "להגן על החלש", או "להיאבק בשבילו", אלא כדי לקדם חברה טובה יותר שראוי יהיה גם לך לחיות בה (נניח כזו שלא מדכאת פלסטיניות/ים ונשים).

      • מתן Says:

        הי יעל,

        התגובה שלי כאן היתה ברובה סרקסטית, אולי תגובת יתר לפרובוקציה של יוסי גורביץ. בטח שאני מסכים (איתך ועם גל) שכל פוליטיקה שנובעת מרצון של מישהו "להגן" על קבוצה "חלשה" כלשהי היא פוליטיקה שלכל הפחות יש לחשוד בה. אני עושה מאמץ גדול לחשוב על הפוליטיקה המשחררת שאני מתעסק בה ככזו שנועדה לשחרר, בסופו של דבר, אותי. גם אם זו לא המטרה המיידית שלה, נראה לי שתנאים של צדק ושיוויון בסביבה שלי (ובכלל בעולם, למעשה) חיוניים כדי שאני אוכל לחיות ביותר חופש ובביטחון לאורך זמן. לכן אני חושב שזה אינטרס שלי לעזור למאבק בשיח' ג'ראח או בכל מקום אחר בו פלסטינים ונשים (וקבוצות רבות אחרות) מופלים לרעה ונרצחים בגלל השתייכותם לאותה קבוצה.

        לגבי "הסתירה המדומה" שבין "הגנה על פלסטינים" לבין "הגנה על נשים" – ראשית לא הבנתי, ואשמח אם תסבירי לי, איך קידמתי את הטענה בדבר סתירה כזו בתגובות שלי. שנית, אני חושב שסתירה כזו באמת קיימת במידה שנשים מגדירות את החופש שלהן במונחים של החופש להתפשט, ופלסטינים מגדירים את החופש שלהם במונחים של החופש לכפות על נשים להתלבש, כלומר במונחים סותרים.
        כדי שנוכל באמת לנהל מאבק משותף לא צריך לדרוש מאף חלק במאבק לבטל את עצמו. צריך לחשוב ולדון ולהבין את האינטרסים המשותפים. (בשביל זה צריך לדרוש קודם כל שנשים יהיו מרכזיות בכל תהליך של חשיבה וקבלת החלטות, דבר שיש איתו בעיות במאבק של סולידריות שיח' ג'ראח ויתכן שמשם מתחילות חלק מהבעיות שעולות כאן). נשים ושאר פמיניסטים (ואני בתוכם) צריכים להבין שהמשך הדיכוי של הפלסטינים על ידי מדינת ישראל מחליש את היכולת של הנשים הפלסטיניות להתנגד לדיכוי הגברי בתוך החברה שלהן, ומגביר את הסיכוי ששלטון שבו יהיה מקום גם לפלסטינים ידכא את הנשים שיהיו תחת שליטתו, פלסטיניות וישראליות-יהודיות כאחת. הדיכוי היהודי-ישראלי את הפלסטינים גם מגביר לאין שיעור את המיליטריזם והשוביניזם בחברה הישראלית-יהודית, כלומר מחליש מאוד כבר עכשיו גם את היכולת של הנשים הישראליות-יהודיות לקחת חלק בקבלת ההחלטות ועל ידי כך להביא לידי ביטוי את החופש שלהן. וגם לפלסטינים יש בסופו של דבר אינטרס שיהודים-ישראלים ובתוכם גם נשים יפגינו ויאבקו למען הפסקת הדיכוי של העם הפלסטיני בידי ישראל.
        שורה תחתונה, דעתי היא שהצורך בשחרור לאומי פלסטיני אינו רק אינטרס של הפלסטינים, אלא גם של כל מי שחי איתם במרחב משותף, כולל יהודים-ישראלים ונשים מכל הדתות והלאומים. בגלל שהאינטרס של כולם הוא בשיתוף פעולה, יש מקום לדרוש הבנה גם לרגישויות ולצרכים של הישראלים-היהודים, וגם של ישראליות-יהודיות, אבל לא ממקום פילנטרופי של "אם לא תהיו נחמדים אנחנו לא נעזור לכם" אלא ממקום שמנסה, מתוך מחויבות למאבק משותף לטובת האינטרסים המשותפים של כל מי שחי כאן, למצוא את הדרך לחיים משותפים. בסופו של דבר, מתוך המאבק הזה אמורה לצמוח חברה חדשה, ולא שחזור של הבעיות הקיימות (או אפילו הכפלה שלהן בשתי מדינות).

    • גל כץ Says:

      אין לי בעיה להודות שאני לא קאובוי קשוח כמוך, וככזה אני אכן מתקשה לפעמים לבוא ב"מגע ישיר" עם המערב הפרוע. וזה, אגב, למרות ששנינו חושלנו בערבות פתח תקוה.

    • א.ב. Says:

      בעיני זה דווקא מאמר מעולה.
      ואיזו מין תגובה זו, יוסי?
      על פחות מזה היית מתרעם אצלך…

  8. ליאור Says:

    תודה על הפוסט הנפלא. מאיר עיניים!

  9. מני ל Says:

    סוף סוף אי של שפיות בים האידיוטים המועילים. תודה.

  10. ארגו Says:

    זה כבר נהיה הרבה יותר מזה. זה נהיה מאבק בין אנשים שמאמינים שסייבר אקטיביזם מועיל יותר מלצאת לשטח ואפילו מזיעים כתוצאה מזה. רק היום יצאו מיליון ליברלים לרחוב בצרפת כדי לשנות את המציאות, ואלה הליברלים אצלנו ממשיכים להתחפר בעמדה המופרכת שלהם ועוד לבסס את המתקפה שלהם על מאמרי שטנה וקריאות לטיהור אחת הקבוצות הכי מודעות לזכויות האישה בישראל.

  11. orbar Says:

    יוסי, האם היית מתייחס ברצינות לטוקבקיסט בפוסט שלך שזו הייתה רוח תגובתו?

  12. יוסי Says:

    כמה הערות ממעקב מהגולה

    א) מה שרוני אלוני כתבה הוא לא רק קשקוש מלא שקרים, הוא זבל גזעני. עצם העובדה שחנה בית הלחמי משבחת אותה ומגנה עליה בכל מקום כחושפת יוזף פרצל המקומי בשייח ג'ראח מאוד מביכה בשביל מישהי שמתארת את עצמה כאשת שמאל.

    ב) רציתי לכתוב לפני כמה חודשים מאמר על הזכות לערום, בגלל שאני מאוד נהנה להסתובב בערום וגם כהערה לדיון על שייח ג'ראח ועל הזכות להחליט מה אני לובש או לא לובש. בסוף לא מצאתי זמן ונראה היה כאילו הדיון כבר הפסיק, אבל לאור הדיונים האחרונים אני קורא לדיון רציני בבלוגספירה על הזכות לערום. דבר ראשון בגלל שההודעה בקשר ללבוש הצנוע בשייח ג'ראח החלה בגלל שפעילה מסוימת התומכת בזכות להתפשט בכל מקום הגיעה להפגנה וחשפה פחות או יותר איברים אינטימים מגופה וגם בגלל שנורא בא לי לראות את שותפיי למאבק נגד האפרטהייד פעם אחת לפחות בערום על חוף הים או בחסימת כבישים. בגרמניה זה עובד מצוין http://www.life.com/image/73890326

    ג) אם כבר פמניסטיות צריכות להוציא כביסה מלוכלכת מהמאבק בשייח ג'ראח זה לא יהיה עד כמה שאני יודע הנושא של הטרדות/תקיפות מיניות, בגלל שלמיטב ידיעתי, לא התקיימו אירועים שכאלו בשייח ג'ראח יותר מבהפגנה בכיכר רבין. לפי מה שאני שמעתי מחברותי, מה שכן מאוד בעייתי במאבק הוא ההתנהגות המאוד גברית וכוחנית של אנשים מסוימים בארגון ההפגנות, שתלטנות והשתקה של קולות אלטרנטיבים וניסיון ליצור מעגל מצומצם של בעלי כוח החלטה בתוך הקבוצה/ארגון.

    ד) כל הדיבור על שייח ג'ראח כמקום מפחיד ומסוכן ששורץ באנסים ערבים הוא לא רק גזעני ומגעיל אלא פשוט הדבר הכי רחוק מהמציאות האובייקטיבית. לצערי הרב, ולצער המארגנים של ההפגנות, בהפגנות בשייח ג'ראח כמעט ואין ערבים. חוץ מהמשפחות שגורשו מהבתים שלהם, כמעט ולא הצליחו לגייס את הרחוב המזרח הירושלמי או את הפוליטיקה הפלסטינית למאבק בשייח ג'ראח. ההפגנות בשייח ג'ראח נשארו עניין של השמאל היהודי ושל המשפחות הפלסטיניות. כמובן שזה לא מוריד או מעלה את הסיכוי להיות מוטרדת מינית.

    ה) גל כותב על הצורך לבצע פשרות במאבק אם אנחנו מקבלים את הצורך לעבוד בקואליציות. אני נוטה להסכים בצורך לפשרות מסוימות (לא להתמזמז בבילעין, לא לבוא במכנסיים קצרים לחברון) אבל אני חושב שהדבר המעניין במאבקים משותפים הוא בדיוק המקום של האתגר שמשותף לכל הצדדים ליצור חזית משותפת ודווקא מהמקום הזה אני חושב שחשוב לא לדבר על התבטלות מוחלטת של העצמי (הליברלי והקולוניאליסטי) אל מול היליד כחלק מהמאבק האנטיאימפריאליסטי. חוצמזה, שהדיבור על החברה הפלסטינית כחברה סגורה ומדכאת שלא סובלת את השונה מתנפץ כמעט כל ביקור שלי בשטחים.

    ואסיים בציטוט ששמעתי באחת ההפגנות הראשונות בבילעין מפי אחד מתושבי הכפר המבוגרים "יונתן פולק? זה לא האח של אבשלום ששיחק בפלורנטין? הוא נורא דומה לו"

    • גלעד Says:

      יוסי, מת עליך.

      והתגובה שלי כעוד ישראלי בגולה לקטע האחרון:ובכן, אני פשוט הפסקתי להזדהות כישראלי. הטריק פשוט: כששואלים מאיפה אני התשובה היא מירושלים. עם מי שלא אכפת לו לא אכפת לי להוסיף על זה, ומי שממשיכים בשאלה "פלסטיני?" או "ישראלי?" נענים שניהם בהנהון חסר-משמעות. מה שמפריע לי זה פחות ההחפצה כשלעצמה, אלא עמדת העליונות המוסרית שנלווית אליה. מעבר להיותה מופרכת לחלוטין, היא פשוט מעצבנת. ענווה זה דבר ששוכחים לעיתים קרובות מדי בשמאל הרדיקלי.

      • גל כץ Says:

        האמת שגם אני משתעשע ברעיון להגיד שאני מירושלים. אבל אז ישאלו אותי איפה למדתי ואאלץ להגיד אוניברסיטת תל אביב.

        אני חושב שזה עשוי לבלבל את השומעים, ואולי החשש הזה מעיד יותר על עצמי ועל בעיות הזהות שלי, בין שתי הערים (מה גם שעכשיו הצטרפה אליהן עיר שלישית).

    • גל כץ Says:

      תודה. אני מסכים עם הכל. ואגב, החוויות שלך מהשטחים בהקשר דנן נשמעות מעניינות. אתה מוזמן לכתוב על זה פוסט אורח.

      ובאשר לצורך להימנע מהתבטלות עצמית – כמובן. והאמת שיצא לי לכתוב על זה בבלוג הזה לא מעט (סביב ההכרח שהשמאל יברר את האינטרסים שלו כשמאל המורכב מיהודים וליברלים וכו'). אבל כמובן שההפך מהתבטלות עצמית הוא לא קיפאון עצמי, וסירוב לכל שינוי באשר הוא.

      הייתי אומר שזו הבעיה של השמאל הנרקיסיסטי שאני מדבר עליו: תפיסה של האני והאחר כשתי ברירות המוציאות זו את זו: או אני או האחר. או שאני נותר לגמרי אני, או שאני מתבטל ומתפורר והופך לאחר.

  13. רתם Says:

    הדיבור על הטרדות במאבק המשותף ועל "אינה מצטיינת ביחסה לנשים" (החברה הערבית) בעייתי עבורי גם מפני שאני חיה במדינה שהיתה שיאנית בסחר בנשים במשך שנים רבות. מה זה אומר על חיים של נשים, נערות וילדות, מדינה שנשים נסחרות בה בכמויות מדהימות? זה לא אני, נכון, אבל המציאות אומרת שאני חיה בין אנשים שהם לקוחות תעשיית המין ואולי בין סוחרים? מה המסר העמוק ביותר שזה נועד לשדר לי כאשה? הבאתי היבט זה מפני שכל פעם שנשמעת האמירה הזו, על "הם לא צדיקים ביחס לנשים וכו" קופץ לי לעיניים מה שמי שאומר את זה "עליהם" לא אומר "עלינו".
    ודבר קטן נוסף, אולי לא אחרון, מעניין האם בכל הבלוג/פייסבוקיאדה הזו, מישהי מהלוחמות לשחרור האשה הפלסטינית הסתקרנה לראיין פמיניסטית ערביה, אקטיביסטית או הוגת דעות בנושא? אני מנחשת שפמיניסטיות ערביות מתמודדות עם השאלות האלה. אולי יש להן מה להגיד? משהו אלוני סדובניק עדיין לא אמרה?

    • גל כץ Says:

      תודה רתם על התגובה. את צודקת שיש הרבה מה לשפר מבחינת יחסה של החברה הישראלית לנשים, אבל נדמה לי שמצבן של נשים בדמוקרטיה הליברלית הוא טוב יותר מאשר בחברות מסורתיות מסוימות (ואפילו בישראל, למרות שיש בה דמוקרטיה ליברלית ליהודים בלבד). בה בעת, אני חושב שההתגנדרות בכך שאנחנו טובים ומוצלחים וחופשיים יותר מאחרים, היא פאתטית ולא תורמת לשום דבר.

      אם כך, אני מסכים ולא מסכים איתך – לא מסכים עם התוכן אבל מסכים שאולי לא היה טעם לכתוב את ה"לא מצטיינת" הזה.

    • רתם Says:

      תודה גל. ממש לא כיוונתי אליך אלא למי שאתה מצטט. כמו גם לאנשים שחושבים שכיבוש עירק, אפגניסטן ועזה מוצדק כי אנחנו נשחרר שם את הנשים וכו

  14. דני Says:

    המילכוד עתיק היומין של השמאל:
    אם נחפש (גברים, נשים, להט"ביות, ערבים, מזרחיות וכד') מכנה משותף כדי להתאחד ולהיאבק – נצטרך לוותר על עקרונות חשובים של כל קבוצה, שהם בנפשנו, וויתור עליהם יהפוך את המאבק לחסר ערך.
    ואם לא נתפשר ולא נשתף פעולה – נישאר מפורדים והמאבק ייפגע.
    ודרך אגב – למה באמת לא רצית לפנות את השולחן?

  15. יאיר poes Says:

    בעיד אלפטר – ראש השנה היה אירוע בשיח' ג'ראח והייתה בקשה (בפייסבוק) להביא אוכל ושתיה ולא להביא משקאות אלכוהולים. משום מה כל הבוקה והמבולקה בעניין גופיות לא התעוררה כלל. אני דווקא יכול לחשוב על זה כסיבה להתלהם – הרי קידוש על יין הוא מצווה, לאורך ההיסטוריה יהודים במדינות ערב תמיד ייצרו יין ושתו יין וזכותם לכך הוכרה ונשמרה, כי הם לא מוסלמים, והנה דווקא כאן מבקשים להתכחש לזהות ולמנהגים היהודיים וכולי וכולי.

    רק כאמור אף אחת ואחד לא עלו על בריקדות בעניין הזה. ואני תוהה למה. אני מתקשה לראות את ההבדל. בעיניי שתי הבקשות דומות למדי, ושתיהן כמעט מובנות מאליהן בעיני.

  16. שוקי Says:

    תודה על האפיון המעמיק של הסייבר-אקטיביזם נוסח חנה בית הלחמי. לצערי לא נראה כי המראה שהצבת בפני נשות ואנשי הזרם הנחות הזה, אשר לא נקטו מעולם בפעולה ישירה כנגד העוול במקום התרחשותו, תערער את תמונת עולמן המעוותת שצויירה במכחולה של עורכת הדין אלוני-סדובניק.

  17. intellectualdouchebag Says:

    רוב הדיונים שקראתי בנושא, ואני חושב שקראתי את רובם, נערכו על ידי "סייבר-אקטיביסטים" (כמו שמישהו מעליי כינה אותם). ראיתי מעט מאד תגובות של הפעילים עצמם. האם ישנו/ה פעיל/ה, או מישהו שמכיר את הנפשות הפועלות שיכול להעיד האם לדיון הזה יש בכלל אימפקט על הפעילות בשיח ג'ארח ובמוקדים אחרים? האם הפעילות חושבות שהביקורת הזו רלוונטית וראויה? או האם הדיון הזה, המתנהל בין מהפכני-כורסא, הוא אובססיה של בלוגרים בלבד? אני חייב להודות שאם אני הייתי אקטיביסט, לא הייתי טורח בכלל להתייחס לביקורת של אנשים שלא מוכנים להקדיש כמה שעות מחייהם למען ערכים שהם עצמם מקדמים.

    • איתי Says:

      הבעיה היא שכל תגובה מצד הפעילות (למשל, אלו מאת אילת מעוז או ליהי רוטשילד וסילאן דלאל) מוגדרת אוטומטית על ידי הסייבורגים כחלק מקמפיין לשתקת גל מעשי האונס ברחוב עות'מן בן עפאן.

      אפשר להתעלם מהם (וכך נעשה עד עכשיו) אבל ברור שבקרוב מאד הגל העכור הזה יגיע לאמצעי התקשורת שם הדיון יתומצת באופן גזעני ופורנוגרפי.

    • איתי קנדר Says:

      אני לא יכול ליצג אף אחד מלבדי, אבל כמי ששם הרבה מרץ וזמן בשנה ומשהו האחרונים לתוך סוגיית שייח ג'ראח… אני רואה בדיון הזה הרבה אוננות. מה שבהחלט לא מבטל את האפשרות שיהיה לזה אפקט בעתיד על כמות האנשים שמגיעים לפעילויות בירושלים (גם אז, יהיה קשה למדוד את האפקט, יש כאן הרבה תהליכים חברתיים שקורים במקביל). בוא נאמר, שמול הפרעות, הרצח בסילוואן והרג התינוקת… הסוגיה הזו, שבעיקר יושבת על שקרים וחצאי-אמיתות, נראית לי כמעט זניחה ולחלוטין. אילת מעוז למעשה אמרה את כמעט כל מה שצריך להיאמר בנושא, ורחביה ברמן מילה את החורים שעוד נותרו. 
      הסייבר-אקטיביסטים הם, לדעתי, חלק חשוב בעשיה החברתית בארץ. יש לקבוצה הזו חשיבות גדולה מאוד.

  18. אוהבת ככה Says:

    מזלך שאתה גבר ישראלי – לך יש את הפריווילגיה לבחור על מה בזהות הישראלית שלך אתה מוכן להתפשר ומה כדאי להצניע בה, לטובת המאבק והשיח המשותף עם הפלסטינים.

    גם לי יש נקודות מכוננות שעיצבו את זהותי הישראלית [לא כגבר ולא אשה, אלא כאדם בישראל]. אך לי אין את הלוקסוס של לבחור על מה לוותר.

    למה? מפני שגברים, ישראלים ופלסטינים, בחרו עבורי – הם החליטו שהמיניות שלי מתבטאת בחולצות, שבאתי כדי לבטא את המיניות שלי ושעלי להצניע אותה. זאת, בשעה שלמיניות שלי יש קשר קלוש לחולצות, ובכלל באתי להפגנה במטרה אחרת.

    הם סרבו לראות בי קודם כל פעילה. ואח"כ אשה.
    במקום לראות דמות המזדהה עם המאבק שלהם, הם ראו בשר, צרבו עליו את המילה "נקבה", ומהר, לפני שהיא תספיק לתפוס מקום לצידם במאבק, הזכירו לה לשוב לחבוש את הרסן המבדיל ביניהם. כדי שלא תשכח מי פה כובש. עכשיו שתפגין כמה שהיא רוצה.

    בכך שמבקשים ממני, גם אם בנימוס, לכסות את הזרועות, אני מבינה שרואים בי לפני הכל נקבה, אובייקט.

    • אוהבת ככה Says:

      ובמקביל למה שכתבתי פה למעלה –
      פרט לדיעותיך בנוגע למה צריכות לעשות הנשים, אני מסכימה עם הכל והכתיבה שלך היא מאירת עיניים.

    • גל כץ Says:

      תודה על התגובה החדה כל כך.

      אני חושב שאת צודקת, ומצטער אם השתמע מהמאמר שאני חושב שהוויתור שלי על הדיבור על הצבא לשעתיים בשבוע *שקול* לוויתור הנדרש מנשים באשר ללבושן. (אם כי אולי מה שנדרש מהפלסטינים – להשהות את הרתיעה שלהם מהיהודים – דווקא כן דומה יותר לנשים).

      ההבדל ביני לבין הנשים הוא שנשים הן אכן, כפי שאת כותבת, תמיד קודם כל נשים. הן לא, כמוני, בוחרות אילו מרכיבים באישיותם להפגין בהזדמנויות מסוימות ואילו לא. יש מרכיבים באישיות שלהן שלפיהן הן *מוגדרות*, כמו הגוף למשל.

      אבל זה המצב. אנחנו חיים בתרבות פטריארכלית, לא רק בשייח ג'ראח אלא גם בתל אביב (אם כי במידה פחותה משם – אני לא רלטיביסט [כפי שאני אוהב להדגיש…] מה שכן, גם אם מאן דהו חושב שיש יתרונות בתרבות שלו, הדיבור האובססיבי על זה הוא מה שפתאטי וחותר תחת העניין – אבל אני סוטה מהדיון).

      זו המציאות -המצאות הקשה והפטריארכלית שלנו -בה נשים צריכות לעשות החלטות פוליטיות. במאמר ניסיתי להצביע על כמה שיקולים רלוונטיים להחלטות הללו, ואם משתמע שאני מקל ראש בהתמודדות הנדרשת מנשים — שללא ספק היא גדולה ומורכבת יותר ממה שנדרש מהרבה גברים — אז אני מצטער על כך.

      נקודה חשובה בעיניי שניסיתי להצביע עליה במאמר, אם כי לא בצורה מאוד מפורשת, היא שהאמונה שאפשר להתגדר בזכויות הליברליות שנשים השיגו במאה האחרונה ולהימנע מפעולה להמשך השחרור של מיעוטים אחרים – היא דמיונית. המיעוטים האלה אינם איזו אובייקט מופשט, מושא של אלטרואיזם. הם כועסים – ובצדק – ומאיימים באופן ממשי על הישגים פמיניסטיים. לכן זהו אינטרס פמיניסטי לתרום לשחרורם, גם אם זה מצריך פשרות בדרך. 

      • אוהבת ככה Says:

        אין בעד מה.

        ובכל זאת –
        נכון שעובדת היותך אישה, היא לרוב הרבה יותר דומיננטית בחייך מאשר "תכונות" אחרות שאת מסגלת לעצמך, כגון דת, לאום, מקצוע ודעה פוליטית. אולם, לא בטוח שכשתתבקשי "להגדיר" את עצמך, תגידי דבר ראשון "אשה" ותצביעי על גופך הפיזי כסממן הראשון המייצג אותך.

        אתה צודק, אנחנו "מוגדרות". ומי שמגדיר אותנו, בוחר להנציח את הגוף שלנו [דבר פיזי] כמרכיב עיקרי באישיות שלנו [דבר מופשט]. הנשיות שלי היא אכן מרכיב עיקרי, אולי ביותר, באישיותי. אך בעיניי אותה נשיות היא עמוקה ומופשטת יותר מאשר הביטוי האחרון שלה, החיצוני ביותר – הגוף. זאת כאשר הביגוד שמונח עליו הוא אפילו חיצוני וארעי יותר, וקשור עוד פחות לאותה נשיות שאני חווה.

        כשמבקשים ממני לכסות את הנשיות שלי בעזרת שרוולים זה אומר כמה דברים –
        1. הנשיות שלך היא רדודה ושטחית כחתיכת בד.
        2. ניתן להעלים אותה בעזרת סווטשרט.
        3. את קמת הבוקר ולבשת חולצה ללא שרוולים במטרה להקצין את הנשיות שלך ולפתות אותנו.
        4. הויתור הגדול ביותר שאת יכולה לעשות, השקול לוויתור שלנו הגברים על דיבור בעניינים הרי-גורל כמו צבא, ביטחון, מלחמה ושלום, הוא להשקיט לשעתיים את הנשיות המתפרצת מבעד לשרוולים שאין לך.

        אני עם דלית באום.
        הנשיות שלי היא ענייני הפרטי, וכל מה שאני מבקשת הוא שלפעמים לא יראו אותה. לפחות לא כשאני מנסה לדבר על נושא אחר לחלוטין כגון הריסת בתים בשיח' גר'אח.

        ובנושא אחר – הבחירה של היצירות לאורך הפוסט מעולה ומשעשעת.

      • אוהבת ככה Says:

        אה ושכחתי לכתוב-
        הוויתור של הפלסטינים על רתיעתם מיהודים היא אכן מוערכת בעיניי ואני מבינה את כל הקושי שבדבר. אך אין זה דומה בעיניי לוויתור של הנשים על תפישתן כאובייקטים.
        וזאת בשל התוצאה הסופית-
        הנכונות האמיצה של הפלסטינים להבליג על שנים של כיבוש, תביא בסופו של דבר להדברות ותקשורת בין שני הצדדים. בעוד שוויתור של נשים על הזכות להחשב כבני אדם ולא כאובייקטים, [אולי] תזרז לעכשיו את תהליך ההדברות של גברים יהודים בין גברים פלסטינים, תוך השארת הנשים בחוץ.

      • נועם א"ס Says:

        יש לי בעיה עם הרבה מההיקשים שלך (אלה הממוספרים ובתגובותייך הקודמות).
        אני בהחלט מקבל את הקישור שאת עושה בין הנחיית ה"לבוש הצנוע" לפעילים (שכוונה, לפחות בנוסחה, לפעילם-גברים ופעילות-נשים כאחד) ו"הגדרת" הפעילה בידי גברים דרך היותה אישה (בלבד), "הגדרת" האישה בידי גברים דרך היותה ישות מינית (בלבד), ו"הגדרת" המיניות הנשית בידי גברים דרך גוף האישה ומאפייני הלבוש שלה (בלבד) – אולם תוהה אם זהו אכן ההקשר היחיד, ואפילו אם זהו ההקשר העיקרי (מיניות האישה), שברוחו נוסחה הנחיית ה"לבוש הצנוע", והאם אותו בלבד (בין אם במודע ובין אם לא), משרתת ההנחייה הזו.

        שאלה: כיצד את מסבירה את הזהות המוחלטת בין מה שלגבייך (לפי תגובותייך) מהווה נורמה לגיטמית של קוד לבוש בהפגנות בשייח' ג'ראח, לנורמה הקיימת בחברה הישראלית/"מערבית"/ליבראלית?
        אני מניח, לדוגמה, שבקשה/הנחייה מטעם המארגנים שלא להופיע להפגנות בבגדי ים הייתה מתקבלת על ידך בהרבה פחות הסתייגויות לעומת ההנחייה לכסות את הכתפיים? – אנא תקני אותי אם אני טועה.

      • אוהבת ככה Says:

        היי נעם,

        אני חושבת שההקשר העיקרי שברוחו נוסחה ההנחיה [לפחות לפי מה שמנסחיה הסבירו לי] הוא קיום דו-שיח חלק יותר בין שני הצדדים. אין לי ספק בכך שהכוונה לא היתה לדכא פעילות. אלא להפוך את תהליך ההידברות לקל יותר, בכדי ליעל את הפעילות המשותפת.
        העובדה שהיא מכוונת לשני המינים היא החלטה דיפלומטית של המנסחים, שמודעים לנפיצות של הנושא וניסו לשוות להנחיה מראה שוויוני יותר.

        זה ההקשר העיקרי ואני יודעת זאת. ובכל זאת – ההקשרים הנוספים הנגזרים מההנחיה הזו הם חריפים מדי בכדי שאוכל להתעלם מהם ולהבליג.

        אני מצטערת, לא כל כך הבנתי את השאלה שלך. אך בנוגע לנושא בגד הים – באופן עקרוני נדמה לי שהגעה בבגד ים היא יותר "דווקאית" מאשר לבישת סתם חולצה. אבל, אם למישהי זה נוח יותר, אז שיבושם לה. לי ממש לא אכפת מה אחרים בוחרים ללבוש. ובעיני – כל הנחיה / בקשה מטעם המארגנים, אינה צריכה להתיחס למראה החיצוני של המשתתפים. זאת משום שהדבר נותן לגיטימציה לשיח העוורים על "מיניות האשה". שזה נושא מעניין ומרתק אך לא קשור לשיח' ג'ראח.

        ש.

      • נועם א"ס Says:

        היי ש. תודה על התשובה (החלקית)
        ציינת שלא הבנת את השאלה שלי, ולכן אנסח אותה שוב, הפעם ביתר חדות ופירוט, בתקווה לקבל תשובה יותר ברורה:
        הטיעון המרכזי שבתגובותייך ובהסתייגויותייך להנחיית ה"לבוש הצנוע" נעוץ בהשלכת קוד הלבוש עלייך כסובייקט, וכך ביטולך כסובייקט (נשי, בין היתר, ולכן זהו מקרה מובהק של דיכוי מגדרי. כנגד להנחייה "לכסות את הכתפיים לשעתיים בשבוע", את מבקשת (בצדק גמור, מבחינתי), פשוט "להפסיק לראות אותך (רק) כאישה שעתיים בשבוע".
        הדבר שמטריד אותי הוא האופן שבו בקשתך הצודקת ללא וויכוח מתקשרת בצורה מיידית ל(אי-הצדק שב-) בקשה לכסות את הכתפיים, אולם מקבלת ביותר הבנה את הנורמה הליבראלית הדורשת, במובנים הידועים, את כיסוי השדיים, נניח. כלומר את מזהה אי-צדק מגדרי (שעליו אינך יכולה להבליג) עם ניסיון להטווית נורמה אחת של לבוש, בעוד נורמה אחרת של לבוש, שבעצמה חשודה – תסכימי איתי – באי אלו הטיות מגדריות, לא מעוררת אצלך את אותה ההתנגדות. אני מבקש להבין האם ייתכן שהסיבה לכך היא שהנורמה שלגביה את נכונה להבליג על הטייה מגדרית היא, בפשטות, הנורמה של הסביבה החברתית המיידית ו"הטבעית" שלך, ואילו הנורמה שלנסיון כינונה את מתנגדת היא, בפשטות, נורמה שזרה לך?

        לצערי, את ארגומנט ה"דווקאיות" אני לא יכול לקבל כתשובה רלוונטית, וגם לא את הקביעה הקטגורית (הידד!) הנילווית שלך "ממש לא איכפת מה אחרים בוחרים ללבוש" – משום שאינם תקפים לסיטואציה הנידונה: בנאדם יכול לקבוע קטגורית (הידד!) שלו לא מפריע מה כל אחד בוחר ללבוש לארוחה משפחתית בערב פסח, ושמבחינתו שדוד שלו יבוא בבגד ים, ואז – כשדוד שלו אכן מגיע לאירוע המשפחתי בבגד ים ויוצר הפרעה ממשית לתהליך הקירבה המשפחתית – אפשר שייפגע מאוד ואפילו ישקול מחדש את עמדותיו הקטגוריות בנוגע לגבולות חופש הפרט בלבוש בסיטואציה נתונה. אני נוטה להניח שהתפתחות כזו של עניינים אפשרית גם לגבייך? (ושוב – תקני אותי אם אני טועה).

      • אוהבת ככה Says:

        היי, תודה על ההסבר

        אי אפשר שלא להודות [וגם אין סיבה להכחיש] שאני נוהגת לכסות איזורים מסויימים בגופי מתוך נורמה, הרגל של החברה שאני חיה בה. אוסיף ואומר – קרוב לוודאי שזו גם נורמה סקסיסטית, שכן ב"חברה המערבית" שאני חיה בה, הכתבת הנורמות לנשים חורגת הרבה מעבר למה אני לובשת ואף גולשת למה וכמה אני אוכלת.

        אולם, עם כל הסקסיזם שבחברה שלי, הצלחתי ליצור מצב [לא רק אני] של איזון יחסי, מצב שבו אני מסוגלת לפעול ולהתקדם על אף האפליה הגלויה והסמויה [קצת כמו לכרות ברית עם השטן]. אני מקריבה, אני מקבלת. בדיוק כמו מה שאתה מציע שאעשה מול הגברים בשיח' ג'ראח.

        אני אומרת לא. לא כי איני רגילה לוויתורים כאלה, ההיפך – אני חיה אותם בלית ברירה. ובדיוק בגלל זה לא אשתף פעולה עם הניסיון לשחזר אותם ולהנציח אותם בכל פעם מחדש.

        ואני לחלוטין עומדת מאחורי הטענה שלי – לא אפגע אם דודי יבוא לסדר פסח מחופש בבגד ים. ממילא הוא בא מחופש לאליהו הנביא אז למה לא לגוון.
        אולי אפשר לראות את הדברים אחרת? בהומור?

        מהניסיון שלי [עבדתי עם גברים מכל העולם במסגרת המוקד סיוע לעובדים זרים] המבטים הביקורתיים שהופנו אל עבר כתפיי החשופות בחודשי הקיץ, בעת ביקורי הכלא הרבים, נעלמו דיי מהר. ולא כי הם גורשו, אלא כי הם שוחררו מהכלא והבינו שגם בחורה בגופיה יכולה לעשות משהו.

        ושלא יהיו אי הבנות – ברור לי מן הסתם שהפלסטינים אינם שב"חים חסרי אונים שרק מחכים שאבוא לסייע להם. ממש ממש לא. אך אני מאמינה כי אם אמשיך להשקיע את מיטבי במאבק משותף זה, הזמן יעשה את שלו וסוגיית הגופיות תתגמד ולבסוף תיעלם.

        ש.

      • יואב Says:

        יש לי שאלה: מכיוון שיותר מדי בגדים (ללא מחשוף) זה סקסיסטי, וגם פחות מדי (מחשוף עמוק מדי, בגד ים) זה סקסיסטי, האם תמיד קוד הלבוש בחברה שלנו הוא סקסיסטי? הרי גם אם קיימת נקודת איזון (לא יותר מדי ולא פחות מדי), היא לבטח עניין סקסיסטי. האם זו נקודת המוצא? אני לא מבקש דוגמאות למצבים בהם הלבוש הוא אינו עניין סקסיסטי, אלא אני שואל על הכלל. האם מתוך נקודת ההנחה על החברה שלנו (פטריאכלית וגו') יוצא שלבוש הוא בהכרח עניין סקסיסטי?

    • א.ב. Says:

      צודקת!
      כפי שאת חושבת שלא הגברים צריכים להחליט עבורך במה מבוטאת המיניות שלך, כך גם אני חושב שלנשים אין שום זכות להחליט עבורי אם אני סקסי בעיניהן או לא. אני דורש שכל הנשים יתחרמנו עלי לאלתר, ויראו בגופי העקום, בנזלת שלחוטמי, בסריחת הרגל ובחטוטרת המבאישה שבגבי, בבטן המנופחת, בשרירים הדבלים, ובישבנים הרופסים, את מושאי מאווייהן הארוטיים היחידים.

      • אוהבת ככה Says:

        א.ב,
        אני שמחה שהבנת מדברי, שהמראה החיצוני [או לפחות אורך השרוולים] הוא לא סמל בלעדי למיניות. ושאתה יוצא מנקודת הנחה, שאם אני מסרבת לשתף פעולה עם מדד אורך השרוולים כמידת המיניות, אז וודאי גופי עקום וגיבן.
        שיהיה לך בהצלחה.
        ש.

      • א.ב. Says:

        לא הבנת… בכלל לא דיברתי עליך, וזו בדיוק הנקודה. את לא יכולה להגיד לגברים מה מיני בעיניהם…

      • אוהבת ככה Says:

        נכון, איני יכולה לקבוע עבור גברים מה מיני ומה לא.
        אך אני בהחלט יכולה לקבוע בשבילם מתי הפנטזיות המיניות שלהם פשוט לא רלוונטיות ולא במקומן.
        sorry dude………

  19. יעקב בן-שמש Says:

    ואם מפגין אחר היה מתבקש להצניע קצת את המניירות הנשיות שלו, גם היית מסביר לו בנועם ובאריכות למה זו פשרה ראויה למען מטרה טובה? ואומר לו שזאת לא דרישה ממנו לוותר על חלק ממאפייני זהותו אלא בסך הכל החלטה שלו לממש את חירותו להיות מי שהוא על-ידי כך שינסה להיות קצת יותר גברי שעתיים בשבוע?

    מצד אחד אתה כמובן דואג להבהיר שאתה מבין שהביגוד הוא כאן סמל פוליטי וחברתי ורגשי בעל משמעויות עמוקות, אבל לא מספיק עמוקות כנראה כדי שלא תתיימר להחליט עבור כולם/ן מה חשיבותו לעומת מאבקים אחרים, ומהו עומק הוויתור הרגשי שכל אשה נדרשת אליה במקרה הזה. התוצאה היא טקסט מתנשא וצדקני.

    וכפי שאחרים אמרו כבר, ההעמדה של זה מול זה גם לא הכרחית. כמו שיש פלסטינים שרוצים לבוש צנוע יותר, יש פלסטינים ופלסטיניות שלא מצטרפות לבקשה הזו. גם מהסיבה הזאת צריך לחשוב טוב לפני שמחליטים שכדאי לוותר על העניין האחד כדי לקדם את השני.

    • גל כץ Says:

      במקום לדון בהיפותזות, אני מציע לקבל את אחד הכללים שסוקרטס קבע לשיחה דיאלקטית (כחלק מה"אלנכוס", השיטה שלו): לא מדברים על דוגמאות היפותטיות אלא רק על דוגמאות ואמנות המעוגנות בחייהם של האנשים השותפים לשיחה.

      חוץ מזה, אני ממש לא רואה איפה ראית בדבריי "התיימרות להחליט עבור כולן". נו באמת. כאמור, ניסתי להצביע על שיקולים רלוונטיים, וזה מול חזית בלוגויאדית שמציבה את העמדה ההפוכה. מי אני בכלל ואיזו סמכות יש לי? שכל אחת (ואחד) תתרשם מהדיון ותחליט בעצמה.

      ומה רוצה לומר הפסקה האחרונה? שוב, זו אמירה כללית ומופשטת מדי מכדי להתייחס אליה ברצינות. אם יתברר שיש בקרב המנהיגות של התושבים בשייח ג'ראח קבוצה של נשים המתנגדת לבקשה ללבוש צנוע, אז אני אחשוב על זה יותר חזק.

      • יעקב בן-שמש Says:

        הדיאלוגים הסוקרטיים מלאים בדוגמאות היפותטיות. ומה בדוגמה שהצעתי לך לא מעוגן בחיי השותפים לשיחה? בקשה ממפגין להוריד כיפה יותר קל לך לדמיין? בכל מקרה, האופציה התיאורטית באה לבחון את העמדה שהצגת בעניין הנשים בהקשר אחר, וזאת על מנת לברר האם יש כאן עמדה עקרונית בעד פשרות קשות, או פשוט חוסר רגישות לעובדה שהוויתור הנדרש כאן הוא יותר כבד משקל ממה שאתה מתאר לעצמך.

        אם היית אומר את מה שאתה בפיסקה השניה בפוסט, או אם זה היה הטון הכללי שלו, אני לא הייתי בא אליך בטענות.

        ומה הבעיה בפיסקה השלישית? זה לא נראה לך מובן מאליו שיש בקרב הפלסטינים והפלסטיניות המעורבים בהפגנות דעות מגוונות בסוגיה? אם זה לא ברור לך, אני מוכן לפצוח בהרצאה מלומדת על תפיסות מהותניות של האחר, מהסוג שבדרך כלל הן מוקד לביקורת (ובצדק) בבלוג הזה.

      • גל כץ Says:

        הדוגמא ההיפותטית שהבאת לא שקולה לדיון הנוכחי – אני לא חושב שהבקשה ממישהו להיות יותר "גברי" שקולה לבקשה לא ללבוש גופייה – ולכן לא בא לי לדון בה. אני לא רואה איך זה יקדם אותנו. כאמור, אפשר להביא אלף דוגמאות היפותטיות והשאלה היא לא האם אני יכול לדמיין אותן (אני יכול) אלא האם הן דמיוניות (והן כן). (באשר לסוקרטס – צריך להבחין בין המוקדם, עליו דיברתי, לבין המאוחר, שהוא בובה במחזה האפלטוני. חוץ מזה, זה נכון שהעניין הוא יותר אמנות של המשתתפים בשיחה ופחות דוגמאות. אבל אני ממש לא מומחה בסוגיה. נוכל להיוועץ במאמרו של גרגורי ולאסטוס על האלנכוס, שגם פורסם בעברית – אני לא זוכר איך הוא מנסח את זה בדיוק).

        אני דווקא אומר את זה בפוסט:

        "אני לא מתיימר לעשות את ההחלטה הפוליטית הזו בשביל אף אשה, אלא רק להצביע על שיקולים רלוונטיים ולשים דברים בפרופורציות. הרי אף אשה לא נדרשה להתלבש בצניעות, הן התבקשו לעשות כן וההחלטה היא כולה שלהן.ֿ"

        ולסיום, באשר למה שנראה לך "מובן מאליו" – התפיסה שהצגתי היא לא מהותנית אלא דווקא מאוד אמפירית – ביחס לשייח ג'ראח כמובן, לא לעולם הערבי בכלל. ואגב, נדמה לי שהרבה פמיניסטיות ערביות הן קצת יותר מתוחכמות מכמה מעמיתותיהן התל אביביות, ומבינות את המורכבות של שחרור מיעוטים בנוסח המערבי בקרב חברה הנמצאת תחת דיכוי מסוגים שונים.

      • יונתן אמיר Says:

        או.קיי, הנה דוגמא פחות היפותטית: כיצד היית מגיב לבקשה שהומואים שמשתתפים בהפגנות ימנעו מצעידה יד ביד על מנת שלא להביך משתתפים אחרים ו"לפגוע במאבק המשותף"?

      • גל כץ Says:

        יונתן, אתה רומז שהיו דברים מעולם? נגיד שכן. האם אני אמור להגיד עכשיו מה הומו שנמצא במצב הזה צריך לעשות?

        במאמר הצגתי כמה שיקולים רלוונטיים להחלטות כאלה. זה לא אומר שכל מי שמצוי בדילמה הזו צריך להחליט להמשיך ללכת לשייח ג'ראח. את ההחלטה אני מותיר לכל מפגין בעצמו. למעשה, אני אכבד נשים – גם אם לא אסכים איתן – שיחליטו שהדרישה לכיסוי קשה להן מדי ולכן הן לא הולכות. מה שאני לא מכבד זה את ההפיכה של העניין לקרדום פוליטי, באופן שמנסה לטהר, לטענתי, את אותם "ליברלים" שאני מדבר עליהם. אפשר להחיל את זה, באופן אנלוגי, גם על הומואים או על כל מיעוט אחר הנהנה מחסדי המדינה הליברלית.

        אני יודע שההבחנה הזו היטשטשה במאמר – בין האמפתיה למי שזה קשה לו לבין הביקורת על מי שהופך את זה לנשק פוליטי ותרבותי. אני מקווה שעכשיו זה ברור.

  20. timefrom Says:

    פוסט עלוב וצדקני מעל לצדקנות הבורגנית הרגילה, נרקיסיסטי מעל הנרקיסיסזם אותו הוא בא לגלות.

    במקום עיסוק בהטרדה מינית קיבלנו נרקיסיסט שלומד בקולומביה ויחסיו עם איזה פרופסור הם עילא להבנת הבעיה בשייח ג'ראח לפרטיה.

    • גל כץ Says:

      אולי אני נרקיסיסט אבל ההערה לגבי קולומביה היא הבל הבלים – אני חושש (לצערי) שרוב הפרופסורים שלי לא מתעניינים במיוחד במתרחש בשייח ג'ראח. רואים שאין לך שמץ של מושג לגבי איך נראות מחלקות לפילוסופיה באמריקה.

      לילה טוב לי (ובוקר טוב לך).

  21. timefrom Says:

    שוב אתה חוזר לקולמוביה, אפרופו נרקיסיסיזם.

  22. דלית באום Says:

    אין עבודה פוליטית אנטי גזענית שיכולה להתחמק מעיסוק רציני במיניות. נכון מאד שהחרדה מפני ערבוב עולה בסימון הגבר השחור כאנס ובדרישה להגנה על "הנשים שלנו" ועל "הנשים שלו" מפניו. זהו שיח סקסיסטי, מיליטריסטי וגזעני.

    הבעייה היא שהטכסט להלן משחזר את הפער המקומם בין הפעילות האמיתית, "למען אינטרסים" לבין ההפרעה השיחנית שמצומצמת ללבישת מכנסוני ברמודה, השטויות של מין ומגדר. הדרישה של הכותב מנשים להפסיק להתבכיין ולהתפשר על הברמודה היא מבישה. כל הקשקוש הזה ברשת כלל לא רלבנטי לנשים ולהחלטות שלהן בתנועה.

    בדיוק בגלל שהחרדה הגזענית מתבטאת תכופות במיניות, יצירת מאבק שיוויוני ולא סקסיסטי, עם נשים פלסטיניות ויהודיות במוקדי קבלת ההחלטות, מחליטות מה ללבוש בסולידריות ולא בגלל הפצרות של גברים חרדים (לנשותיהן), הוא אנטרס משותף פוליטי מן המדרגה הראשונה.

    • גל כץ Says:

      את צודקת שעדיף היה שעניין הברמודה לא היה נותר כ"הפרעה שיחנית" אלא כחלק מפוליטיקה פוזיטיבית של נשים יהודיות ופלסטיניות. אבל פוליטיקה שכזו לא קיימת כרגע, ולכן הברמודה היא לא הפרעה שיחנית רק בפוסט אלא גם במציאות. הפוסט הזה הניח את היעדרה של פוליטיקה כזו, ועסק בדילמות בהינתן הנסיבות הקיימות. ככזה אין ספק שהוא גם "שיחזר" את הנסיבות.

      אבל אני לא אישה ולא יכול (ולא רוצה) לקחת חלק ב"החלטות של נשים כתנועה". בינתיים אני נאלץ לכתוב מתוך הנסיבות, וזה כאשר מתעוררת דילמה קונקרטית המעוגנת בנסיבות.

    • נועם א"ס Says:

      שלום דלית
      האם להערכתך אפשרית וכדאית פעילות ישראלית-פלסטינית לנשים בלבד במסגרת הפעילות בשייח' ג'ראח? האם אפשרית וכדאית הפגנה (אחת או יותר, בפרקי זמן שונים) פלסטינית-ישראלית המנוהלת והפתוחה לנשים בלבד?
      נראה לי שעקרונית הדבר אפשרי (כלומר שניתן יהיה להסיר התנגדויות פוטינציאליות ליוזמה כזאת מצד גברים פלסטיניים וישראליים המעורבים בפעילות).
      מעשית, כמובן, יוזמה כזאת עלולה להיכשל מסיבות לוגיסטיות – ששטחי הפעילות/הפגנות פתוחים ופרוצים לכל, כולל גברים כמובן, לחדור לתוך הפעילות.
      ובכל זאת הייתי שמח לשמוע ממך אם יוזמה כזאת, ולו ברמה העקרונית בלבד, תהיה כדאית לטעמך?

    • גל כץ Says:

      אני רוצה להוסיף עוד משהו. חשבתי על דברייך, דלית, אחר הצהריים, ואני מסכים שהדיבור על "פשרה" הוא פשרה לא מוצלחת.

      כאשר עושים ויתורים מסוימים כדי להתחשב בזולת אפשר לחשוב על זה, באופן ליברלי, כ"פשרה". כלומר אני מוותר על משהו מעצמי, מי שאני – לפחות באופן זמני – כדי שנוכל "לחיות ולתת לחיות". השאיפה כמובן שהוויתור יהיה מצומצם יחסית.

      מנגד, אפשר לחשוב על הוויתור כהזדמנות למשמע מחדש את הסיטואציה, ובמסגרת זו לתפוס גם את עצמי במונחים חדשים. הדוגמא שלי היא הטקסט של עפרי מלפני כמה שבועות, על דו מיניות במדינה דו לאומית. הנחת המוצא היתה אילוץ הקשור במפגש עם האחר — והוא הרתיעה של העולם הערבי מהמסמן של ה"גיי אינטרנשיונל". הפתרון היה, מצד אחד, להציע מסמן חדש שיכול להתקבל יותר על דעת האחר (לאור מסורת ערבית מסוימת), ומצד שני, מבלי שזה יבטל את עצם הפרקטיקה ההומו-אירוטית ואף יציע לה אופקים חדשים ומרגשים.

      https://haemori.wordpress.com/2010/09/03/bi-national-bi-sexual/

      (אגב, האחריות על הפרשנות למעלה היא שלי בלבד)

      התוצאה היא שמשהו שיכול להיתפס כ"ויתור" הופך ל"שינוי" (ואם נהיה הגליאניים, אפילו להתפתחות) – וזאת הודות למפגש עם האחר. המפגש הזה משנה את התפיסה העצמית של הסובייקט ופותח אותו לעתיד חדש.

      איך זה מתקשר לסוגיה דנן? אני חושב שהאידיאל הוא שאכן עניין הגופייה לא יהיה רק "עניין הגופייה", אלא יקבל משמעות חדשה במסגרת פוליטיקה ותאוריה רחבות יותר. במסגרת זו, הנשיות של הפעילות תבוא לביטוי בפרקסיס הפוליטי, גם אם כבר לא תסומן על ידי זה שהן תלבשנה גופייה בזמן ההפגנה. או אז, אולי אי-הגופייה תוכל להיתפס לא רק כ"ויתור" או כ"פשרה".

      זה נכון שבפוסט, כאשר אני מדבר רק על "פשרה" ללא מרכיב פוזיטיבי, אני בעצם אומר לנשים: תעשו את הפוליטיקה שלכן כמין סובייקט אוניברסאלי שכזה, כלומר מבלי לבטא בה את החוויה הנשית הפרטיקולארית.

      מצד שני, נראה לי ברור שאני לא האיש להציע פוליטיקה כזו. מה שניסיתי לעשות בפוסט זה, כאמור, להצביע על שיקולים רלוונטיים להחלטה בהינתן הנסיבות הבעייתיות בהן אנו נתונים.

  23. מתן Says:

    מעניין אותי להבין מה הדבר בפוסט הזה שמוציא אמוציות כל כך חזקות מאנשים מסוימים (timefrom כאן, יוסי גורביץ' למעלה, ואחרים). האם אתם מזהים את עצמכם עם האנשים עליהם נמתחת ביקורת בפוסט? האם גם אתם חושבים שתפקידכם הוא להציל את הנשים הפלסטיניות, או את פעילות השמאל היהודיות, מהגברים הפלסטינים? או את מדינת ישראל הליברלית מהפרימיטיביות של המזרח התיכון? או שאולי מדובר בכלל במשהו אחר?

    בכל מקרה מצער אותי שאתם לא טורחים לפרט ומסתפקים בקללות (וברור שיש לכם מה להגיד, אחרת יכולתם פשוט לא להגיב). חבל פעמיים: ראשית שהדעה שלכם לא מושמעת, ושנית על הקללות. כלומר, אין לי בעיה מיוחדת עם קללות, כל עוד הן לא סתמיות כל כך כמו בתגובות הנ"ל. בכל מקרה, כל עוד אתם לא מסבירים את עצמכם, אני מרשה לעצמי להניח שאתם פשוט נגעלים מהעמדה הפאתטית שלכם שנחשפה בחדות בפוסט של גל, אליה אתם לא יכולים להתכחש מצד אחד, אבל גם לא רוצים/יכולים להצדיק אותה מצד שני, ולכן הפתרון היחיד שנותר הוא להכפיש את הפוסט ואת כותבו. אשמח לשמוע שאני טועה…

    • timefrom Says:

      חבל שאתה משמיץ לא קללתי אלא אם לדעתך עלוב וצדקני הן קללות, בדרך כלל צדקני ועלוב הן לא קללות אולי יש חידוש אני אשמח לשמוע על החידוש ואשתדל לא להשתמש בצדקנות או בעלוב פן אחשב למקלל רחמנא ליצלן, לעצם העניין כתבתי שהעליבות נעוצה במי שמדבר על נרקיסיסזם ומספר בלהג על אפיזודה בטלה ובורגנית מקולומביה..

      הרי הדברים רציניים מעבר ללהג ולמילים, נסיון אונס לפחות אינו בדיחה, או סיבה למסיבה; יש להג בפוסט הזה שאינו נזקק למציאות לכן גם הוא מתרכז בקורות המחבר אי-שם במקום שמחובר להרבה דברים חוץ משייח גראח אבל מה נלין, הרי עלוב וצדקני הן קללות.

      סליחה על הקללות.

      • מתן Says:

        מממ.. מי נרקיסיסט עכשיו?
        אז אמרתי שקיללת, אז מה? כידוע אין מילים שהן קללות בפני עצמן, והכל תלוי בקונטסט שבו הן נאמרות. באופן שבו אמרת אותן – בלי שום נימוק, כהטחה של בוז וכעס ואלימות ותו לא, המילים האלה בהחלט יכולות להיחשב לקללות. המילים של יוסי גורביץ למעלה בוודאי שיכולות להיחשב, כמעט בכל קונטקסט, לקללות.
        אבל חבל להיטפל לפרט שולי בהערה השולית בעצמה שלי על כמה הערות שוליות בפני עצמן שלך ושל כמה אחרים. הרי אמרתי בעצמי שאין לי בעיה עקרונית עם קללות. אני מבין שנפגעת, ולכן מצטער, מתנצל ומבקש סליחה: סליחה.

        ואחרי שגמרנו לעסוק בעצמך, אני חוזר לנקודה העיקרית: האם יש לך טענה רצינית כלשהי שאתה רוצה להעלות כאן?

  24. איתמר Says:

    הפוסט חשף נגעים קיימים ב"שמאל" הנרקיססטי בארץ. זהו שמאל שמוכן להיות שמאל רק בתפקיד של מטהר אוויר.

    הימין "נופח" והשמאל הנרקסיסטי לוחץ על המקלדות ומטהר את האוויר בבושם זול.

    הסירחון של הכיבוש, הנובע מחוסר היכולת הבסיסית לראות ולהכיר בעמי המזרח כבני אדם שווים, עולה על גדותיו.

    גל כץ, הפילוסוף כאינסטלטור, מנסה בהצלחה להבהיר לנו מה קורה.

    השמאל הנרקיסיסטי מייצר אוויר מזייף, מייצר "אווירה שמאלנית" , מטהר אוויר. אבל זה רק מטהר אוויר…

  25. מתן Says:

    http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1190473.html

    "ארצות הברית ונאט"ו מנצלים גם את מצב הנשים באפגניסטן לצורכי תעמולה תקשורתית. קחי לדוגמה את עיישה, צעירה אפגנית שברחה מבעלה. הטליבאן, בתור עונש, כרת את אפה ואת אוזניה. פניה המושחתות של עיישה הופיעו על שער מגזין 'טיים' לצד הכותרת: 'זה מה שיקרה אם נעזוב את אפגניסטן'. בעיני זאת תעמולה דוחה. מגזין אמריקאי מבקש לתת לקוראים בעולם את הרושם שלולא נוכחות כוחות הקואליציה, מצב הנשים באפגניסטן יידרדר. מספיק לראות עד כמה מצב הנשים באפגניסטן הידרדר מ-2009 ועד היום, כדי להבין שזה מה שקורה גם עם כוחות הקואליציה. עיישה היא לא הראשונה ולא תהיה האחרונה".

  26. יעל Says:

    "יש לה זכות לממש את זכותה להחליט לא ללבוש גופיות בחברה מסורתית"? וואו, משפט כ"כ מתחכם ומעוות לא שמעתי מזמן.

    בכל אופן, ההתפוצצות השיחנית הזו, כמו שציטטת יפה את פוקו, לא הגיעה סתם. באמת, הפלא ופלא, יש בעיה של הטרדות מיניות בשמאל. בין אם זה בגדה או במסיבות בתל אביב. נכון, זה לא אומר שכל הפלסטינים מטרידים, גם לא אומר שיהודים לא מטרידים, וזה אפילו לא אומר שהיתה הטרדה בשייח ג'ראח. אבל בטקסט של רוני, כמה שהוא שיקרי וגזעני, היה קורטוב אמת; לכן כולם מתפלצים ומתפתלים.

    ובנוגע לשייח ג'ראח, אין לי בעיה שאתם מחליטים כקבוצה שנשים לא יגיעו עם גופיות; אבל תודו שזה לא עניין של פמיניזם, אלא זאת *השעיית* הפמיניזם למען המאבק הפוליטי או המאבק לדו-קיום. מה שזה בדיוק אומר זה שפמיניסטיות רדיקליות נאלצות להשעות/לוותר זמנית על המאבק שלהן לעומת גורמים דתיים שוביניסטיים. לא פחות ולא יותר. ושוב, יש לפמיניסטיות זכות להחליט על אילו מאבקים הן מתעקשות אבל לא כדאי להסוות את מה שבאמת קורה כאן.

  27. יעל Says:

    אני אגיד את זה שוב כדי שכולם יבינו:
    יש הטרדות מיניות בהפגנות בגדה. בשייח ג'ראח כנראה אין.

    העובדה שאתם קופצים וצועקים שאין הפגנות בשייח ג'ראח ומסתירים את התמונה הגדולה האמיתית היא עוול.

    • גל כץ Says:

      אני מודה לך שחידדת את הנקודה כדי שגם קשי ההבנה שבינינו יבינו.

      כעת, לגופו של עניין –

      1. הציטוט שלך מדבריי מעוות. אנא, כאשר את משתמשת במרכאות, השתדלי לוודא שמה שכתוב ביניהן כבר נכתב במקום אחר.

      2. ייתכן שבטקסט של אלוני סדובניק יש "קורטוב של אמת". אני חושב שנשים נחשפות לצורות שונות של אגרסיביות מצד גברים באופן כמעט יום יומי. אני גרתי בירושלים בשנתיים האחרונות, ומכרות שלי סיפרו שעצם ההסתובבות בירושלים (במערב העיר, לא מזרחה) הוא בשבילן, כנשים, חוויה שהיא לא תמיד נעימה. זה בעצם המצב, אני מניח, בכל מקום שהוא לא ריבוע של כמה רחובות במרכז תל אביב (למרות שגם שם לא חסר). ובכל זאת, כל המקומות האלה הם המקומות שבהם תלויה גם ההישרדות של החירות היחסית בתל אביב, ושם צריך (לא בקטע אלטרואיסטי אלא קיומי) לפעול פוליטית כדי להגן על החירות הזו ולהרחיב אותה. (כדאי להוסיף, למרות שזה לא בדיוק לעניין התגובה שלך, שהליברליות התל אביבית תוכל גם להרוויח הרבה מהמגע עם מה שמחוצה לה. תל אביב יכולה להיות גם מחוז של שעמום, קיפאון וצדקנות).

      אם כן, המצב הוא מציאות שוביניסטית, אבל זה המצב בו צריך לפעול – וכל אדם יעשה את החלטתו שלו איך הוא מאזן בין האילוצים. עכשיו, חזקה עליי שדבריו של רחביה ברמן נכונים, והראיות להטרדות מיניות דלות, אבל גם אם לא, צריך לראות את זה בהקשר. אני מוכן להניח שמן הסתם, במסגרת המציאות שתיארתי, נשים בהפגנות נחשפות לעתים רחוקות לאיזו שריקה או אמירה תוקפנית, או להתנהגויות אחרות המחפצנות אותן כנשים. זה מגעיל ודוחה ויש לפעול נגד זה, כפי שכתבתי בפוסט, באופן נקודתי ומערכתי. ואכן פועלים נגד זה.

      אבל את ההתפוצצות השיחנית, את הדגש על ההטרדות ב"שמאל" דווקא, ודווקא עכשיו, אני חושב שצריך לייחס לסיבות אחרות.

      • יעל Says:

        לעיתים רחוקות? שריקה או אמירה? נסה תפיסה ומישוש החזה בחסות הגז המדמיע; נסה ניסיון אונס של פעילה בינ"ל http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/1179618.html
        נסה מקהלת ילדים פלסטינים שסובבת סביבך ונוגעת בך (כן, נגיעות באזורים מיניים, לא מילים, לא שריקות). תשאל פעילות, לא בנות ש"מסתובבות בירושלים", אלא בנות שמסתובבות בשטחים (מדהים שאתה ממציא מצב ואז מגיב לו). יש פעילות שלא מעוניינות להגיע יותר להפגנות בגלל זה.

        אז כן, נעשות סדנאות ופגישות בשמאל בקשר לזה והרבה פעילים גברים מביעים תמיכה בלתי מסוייגת. אבל מכאן ועד להצהיר בריש גליי ש"אין הטרדות בשייח ג'ראח- נקודה" (לא ציטוט ממך, אל תדאג) ולהעלים את כל הלא-מדובר כאן- זה עיוות של האמת.

        אגב, ראה זה פלא, למרות שחזרתי על דבריי- עדיין לא הבנת אותם.

      • גל כץ Says:

        את הפרטים האלה לא סיפקת בתגובה הקודמת. את התגובה הקודמת הבנתי כפי שהיא היתה. בנוסף, לא הבנתי איך "המצאתי מצב". את מוכנה להסביר?

        חוץ מזה, אני חושש שאת מפנה את החצים שלך לכיוון הלא נכון. כאמור, מעולם לא הצהרתי ש"אין הטרדות בשייח ג'ראח. נקודה", והפוסט הזה לבטח לא נכתב מתוך הנחת מוצא שאין הטרדות. מה בעצם את רוצה ממני?

      • יעל Says:

        המצאת מצב- בפיסקה 2 החלטת שההטרדות הן מילוליות ובפיסקה 3 ענית לעצמך.

        הבעיה שלי עם הפוסט הזה הוא שהוא מדבר על המנגנון השיחני הגזעני של הפחד מה"גבר הערבי" האנס ומתעלם מהעובדה שהגברים הפלסטינים הללו אכן באמת מטרידים מינית נשים בשטחים!

        בתור כזה, הוא מצטרף לשורה של פוסטים ובלוגים שמראים העדפה ישירה למאבק נגד הכיבוש ורמיסה של זכויות הנשים בצורות שונות.

  28. חובבת אמנות Says:

    תודה על היצירות הנאות שמשובצות ברשימה להנאתינו האינטלקטואלית, תמונות בהן נשים וילדות שבויות בבבואותיהן בלי דעת. הבחור שבסוף אינו אלא מטאפורה ותו לא.

    • גל כץ Says:

      אגב, אני דווקא חשבתי על הבחורות כמטאפורה ועל הבחור כדבר האמיתי. אחרי הכל, נרקיסיזם הוא עמדה גברית במובהק.

      אם כי כמובן שזה לא סותר יומרה לפמיניזם. כפי שאת יכולה לראות למעלה, יוסי גורביץ', שאמנם מביע דעות פמיניסטיות ו"תקינות" כביכול בבלוג שלו, נחשף ברגע האמת כמאצ'ו ישראלי מהסוג הגרוע ביותר.

  29. einataloni Says:

    מעניין, אבל מעניין יותר אם היית מרחיב לגבי הגרעין שממנו נובע הפוסט (או כפי שתייגת אותו-) אימת הגבר הערבי. הויכוח על השיח שנוצר סביב הצניעות וההטרדות כביכול ובעיקר סביב השאלות הפוליטיות והערכיות שנובעות ממנו- די מיצה את עצמו. לעומתו היה כאן משהו חדש וחד, שדי פוספס, ולדעתי פה קבור הכלב.

  30. איתמר Says:

    זה מזכיר את הגותו של ז'אן לוק מריון על האידול (והאיקון)

  31. אקרוסטיכון Says:

    גל, פוסט מעניין ופרובוקטיבי. ברשותך אקרא אותו הפוך ואבצע אנליזה פסיכולוגיסטית ספקולטיבית.
    מה שקרה הוא שנתקלת באנטישמיות. כמו שכתבת- התייחסו אליך כאובייקט ולא כאדם. ובשפה יותר פשוטה – התייחסו אליך בצורה מכוערת, גסה ובלתי מוצדקת על בסיס השיוך האתני שלך. אולי יוסי גורביץ אוכל עלבונות כאלה לארוחת בוקר, אבל אני מאוד יכול להזדהות עם הפגיעה והכאב שלך. לעלבון הזה יש גם עומק היסטורי-ביוגרפי, כמובן: דורות קודמים במשפחתך נאלצו לספוג השפלות כאלה (וגרועות הרבה יותר, להבדיל) לאורך פרק הזמן שבילו כמיעוט באירופה. אתה, שזכית לגדול בישראל, נתקלת בזה לראשונה רק כשעברת להתגורר בניו יורק.
    המפגש האנטישמי המכוער הזה הוא, כך נדמה לי, נקודת הפתיחה הרגשית שממנה התיישבת לכתוב את הטור שלך. ומה יצא לך? מאמר אורווליאני מקומם שבו הפכת רע לטוב ולילה ליום, והסברת למה יהודים שהולכים לתמוך בערבים גם צריכים לקבל על עצמם השפלות נוספות מאותם ערבים, בצורת תכתיבי לבוש, הטרדה מינית מזדמנת וכו'. כלומר, ישבת וכתבת הצדקה לאופן המגעיל והלא-מוצדק שבו התייחסו אליך בגלל המוצא שלך, אלא שניסחת את ההצדקה הזאת כאילו היא מתייחסת למקום אחר ולזמן אחר (נשים, שייח גראח).
    החיפוש האינסטינקטיבי אחר האשמה של עצמך, האמונה ש'אני רק צריך להתנהג קצת אחרת ויקבלו אותי', חוסר היכולת לקבל את העובדה שהעולם פשוט איננו הוגן, שיש אנשים ששונאים אותך בגלל מי שאתה ולא משנה מה תעשה, הניסיון להצדיק-בדיעבד כל סוג של אלימות ושנאה שמופנים כלפיך – אלה הם אכן מאפיינים של מיעוט באופן כללי ובאופן ספציפי זו התנהגות יהודית (ובאופן עוד יותר ספציפי: יהודית-גלותית).
    אני מקווה שלא יהיו לך יותר היתקלויות כאלה בניו יורק. אבל סביר יותר שעוד יהיו, ובמידה שיהיו, אני מקווה שבסביבות המפגש השלישי או הרביעי שלך עם שנאה מהסוג הזה ("למה אתם רוצחים ילדים?", "למה אתם רוצים להילחם כל הזמן?", "למה רצחתם את ישו?") אתה תבין שאתה לא תמיד אשם וש"מבקריך" הם למעשה שונאים ואינם מפגינים כלפיך שום הגינות.
    הצעד הבא יהיה להבין שמה שאתה קורא לו "המאמץ הראוי לבודד את ישראל בעולם" איננו שונה במהותו מאותה אמירה מכוערת של הפרופסור-העיתונאי, ומה שעומד מאחוריו הוא שנאה בלתי-הוגנת לישראל וליהודים (או הפנמה והצדקה של השנאה הזאת מצד ישראלים בעלי כוונות טובות ותודעת-אשמה מפותחת, בדיוק כפי שהדגמת במאמר).

    • נועם א"ס Says:

      מר אקרוסטיכון היקר
      חיבוקך היהודי החם לגל הפוסט-טראומטי שלנו חדר אל לבי, ומשום כך אני מבקש להודות לך באמצעות תגובה זאת.
      יתר על כן, ברצוני להחזיר לך טובה תחת טובה, באמצעות כמה "טיפים", בלע"ז, בנוגע לדרכים מספר שיקלו עליך לנצל למטרות שלא ממין הענין את הדיון הקשה והכואב שמתנהל כאן ובמקומות אחרים, שעניינו, בצורה הכללית ביותר, הדילמה המעשית, המוסרית והערכית שבמצב בו שני מאבקים מקבילים אל מול שתי צורות חמורות ואכזריות של דיכוי בנות ובני אדם מתנגשים זה בזה.
      להלן:
      דומני כי בבלוג זה מתקיימת הקפדה יתרה על דיוק מושגי (אני עצמי נכוויתי קשות עקב אי דיוק שכזה. חפש: "רלטיוויזם"). כך כאשר משתמשים במילה "אנטישמיות" למה שבהתייחס לסיטואציה המתוארת ניתן להגדיר (וגם זאת בדוחק) כ-"עמדה אנטי-ישראלית", אולי "מושרשת", אולי "פתולוגית", הינך מסתכן בכך שלא ייתיחסו אל דבריך כבעלי ממש.
      בדומה לכך, הנוסח "יהודים שהולכים לתמוך בערבים", בכל הנגע לפעילות המחאה בשכונת שמעון הצדיק (אתה אומר ככה, אני אומר ככה?), עלול להיתקל באותה השתוממות, שכן להווי ידוע כי פעילות מדוברת זו אינה מובנת בתור "יהודים שהולכים לתמוך בערבים" כי אם בתורת "בני אדם שהולכים לתמוך בבני אדם אחרים שנושלו מבתיהם מסיבות שיוכם האתני של האחרונים". להבא מומלץ להשתמש בנוסח זה, באם על מאמציך בדיון זה לשאת פרי.
      האקסיומה המטאפיזית, בניגוד ל"עובדה" עליה אתה מדבר, אשר לפיה "העולם פשוט אינו הוגן", עשויה להתקבל ככזאת – אקסיומה מטאפיזית, אולם רצוי להבהיר כיצד מאקסיומה זו יש להסיק מסקנה מסוימת אחת, ולא את המסקנה הנגדית לה דווקא.
      כנ"ל לגבי ההמשך, לאמור "יש אנשים ששונאים אותך בגלל מי שאתה ולא משנה מה תעשה": אינני מומחה, אבל להערכתי מקובלת בבלוג זה תפיסה כללית אשר לפיה שום דבר, בהגדרתו, אינו יכול להיות נצחי – נצחי ממש עד קץ הימים (היקום, לדוגמה אחת מני רבות) ולפיכך גם ניסוח זה שלך לוקה בסוג יסודי של כשל סמנטי.
      אסתפק באלו. למען ההגינות עלי לציין שלא הייתי טורח, אלא בשביל להראות למגיבות כמו יעל, ומגיבים ומגיבות אחרים כאן ובמקומות אחרים, את איכות הדיון העצומה שכולנו מניבים מההיאחזות ב"קורטוב האמת" שבדבריה על עו"ד רוני – עד כדי אהבת חינם יהודית כשרה. מי ייתן ותרבנה.

  32. יונתן Says:

    במאמר הפייסבוק של אילת מעוז (המרופרר בראש הפוסט) היא מתארת את הטקסטים שהחלו את המהומה כ-"שיח שנובע מטמטום ומההנחה שלנשים כנשים יש אינטרסים זהים בכל מקום וזמן, והאינטרס הזה הוא ככל הנראה ללבוש גופיות".
    אני מניח שאם תופסים את הקשר בין אשה לגופה כאינטרס קל לראות את הביקורת הליברלית על דרישות הצניעות כצבועות, או להשוות אותו לאינטרסים אחרים, כמו חוסר הצורך להצניע את החלק הצבאי בזהותו של אדם. קל גם לבקר אותו בטענה הברורה מאליה שאין אינטרס מוגדר היטב לנשים באשר הן.
    אבל הטענה הליברלית אינה נוגעת כלל לאינטרסים. היא נוגעת לזכויות. ובמקרה הזה – זכותה של אשה על גופה. וכשאני אומר אשה אני מתכוון כמובן לכל המגדרים.

    גל אומר ש-"מה שנדרש פה מהאשה הוא לא לוותר על חירותה, אלא לממש אותה בכך שהיא תחליט לא ללבוש גופייה שעתיים בשבוע למען מטרה צודקת". זה משפט שהוא במקרה הטוב קצת מוזר, במקרה הבינוני מקומם ובמקרה הגרוע סתירתי (האמת שהתלבטתי קצת מה יותר גרוע, מקומם או סתירתי). הדבר הסביר הכי קרוב אליו הוא אולי הטענה (שאני מסכים איתה) שאם אשה בוחרת כן לבוא בלבוש צנוע כי היא מאמינה שהדבר מקדם את המאבק אין לראות בה באופן אוטומטי כמי שחירותה נשללה. זאת מכיוון שזכותן של נשים על גופן כוללת את הזכות לבחור את הלבוש לפי כל קריטריון או אינטרס שהן חפצות בו, ויהי זה נוחות, מזג אויר, מראה, דת או קידום מטרה צודקת. מכאן ועד לדרוש מהן לבצע את הטרייד אוף הזה בדרך ספציפית, המרחק רב.

    אם היינו נדרשים לשאלה האם לבוא לשייח ג'ראח כדי לתמוך במאבק (הצודק מאין כמוהו) או להחרים את המאבק מתוך הזדהות עם המאבק לזכויות נשים היה מקום לדבר על כך שפשרות יש בכל מאבק ולעיתים אנו שמים בצד מאבק אחד על מנת לקדם אחר. היה גם בהחלט מקום להטיל ספק רב בכך שהגעה לשייח ג'ראח בכלל פוגעת במטרה הפמיניסטית, או להטיל ספק במניעים (המאוד מוטלים בספק) של הקוראים נגד פעילי שייח ג'ראח.
    אבל אם אני אשה שבחרה בעקבות הבקשה לצניעות לא לבוא להפגנה או שבחרתי לבוא בבגדי הרגילים למרות הבקשה, וגל מבקר אותי על כך תוך זילות המחיר עבורי (מה זה כבר "שעתיים בשבוע"?) והמעטה במידת הפוגענות הכרוכה בבקשה לצניעות (ותיארה זאת היטב אוהבת ככה) אז לפחות לי באופן אישי זה עושה צמרמורת.

    • גל כץ Says:

      שלום יונתן,

      לגבי הפסקה הראשונה – אני מסכים עם הכל. ניסחת זאת היטב.

      לגבי הפסקה השנייה – בחשד לסתירה, אני מניח שאתה מתכוון לצירוף בין המילה "נדרש" לבין המלה "זכות". אבל יונתן, נו באמת. תן לי קצת קרדיט שהתכוונתי פה ל"מה שנדרש" במובן של "מה שעומד על הפרק" או משהו בסגנון. מה גם שבהמשך אני עושה הבחנה מפורשת בין בקשה לדרישה.

      לכן אני גם לא מקבל את המשך הפסקה שלך – אני לא *דורש* מנשים לעשות שום דבר. מה שהפוסט הזה ניסה לעשות הוא להציג (א) שיקולים מתחרים לאלה שהוצגו בהרבה פוסטים אחרים (ב) לטעון שאפשר לראות בהטלת המגבלה הזו מימוש של חירות וזאת (ג) לעומת התפיסה הנרקיסיסטית והמרוכזת בעצמה של מי שכיניתי ה"ליברלים" (וכאמור, בזה אני לא אומר שאני לא ליברל. אני משתמש בזה כמין מסמן קשיח לקבוצה ידועה).

      כמובן שההחלטה נותרת בידיה של כל אשה. והאמן לי שלא אבקר נשים שלא באות להפגנה כי לא נוח להן עם הבקשה לצניעות. אני מבקר רק את אלה שהופכים את זה לקרדום לחפור בו ומלאים שביעות רצון עצמית על כמה שאנחנו מתקדמים וליברלים לעומת הערבים. (כאמור, אני חושב שזה ממלא פונקציה פוליטית מסוימת. הרחבתי על זה במאמר). בכל מקרה, יש הבדל גדול בין לעשות משהו (או לא לעשות) לבין לדבר על זה, וגם בין סוגים שונים של דיבור על זה. במאמר יצאתי נגד סוג מסוים של דיבור על הבחירה לא לבוא לשייח ג'ראח (למעשה, ביחס לסוג הדיבור הזה אפילו לא נכון לדבר על בחירה, כי זה מתפרש שם במונחים של "קריאה", "חובה" ו"חרם").

  33. איריס Says:

    פרץ השיחניות המתפוצצת, זו השאלה והעיתוי כמובן. גל שאל ולא ענה.
    קידוחי הגז ? מחלקת המודעות של ידיעות אחרונות מול הארץ ?
    ההקפאה ? (של ההתנחלויות או מפלגת קדימה )

    יהודים רחמונס, יש כאלה שצריכים להתפרנס, אפילו מאתרים באינטרט. כל עבודה מכבדת את בעליה…

    המפתח לפתרון וגם לשאלה אם ואיך להגיב צריך להיות כלכלי(סט)י, לא משלמים לי, לא מגיב(ה).

  34. יסמין Says:

    אני לא יודעת אם יש עוד טעם להגיב כך כך למטה. ולא קראתי את כל התגובות.

    אבל מוכרחים להבחין בין הדיבור על הטרדה לדיבור על לבוש. להגיד שיש הטרדה כי בחורות מתלבשות בצורה מסוימת, זה כמו להצדיק מעשה אונס בכך שהנאנסת היתה לבושה "בבגדים מגרים". אין שום קשר בין הדברים, וכידוע בחברה החרדית ובחברה הערבית יש לא מעט מקרים של הטרדה מינית ואף תקיפה מינית, למרות הלבוש הצנוע, רק שכמו שגל אמר, אף אחד לא מדבר על זה.

    הטרדה מינית היא דבר בזוי ופסול, מצד המטריד, ומשפיל ומעיק מצד המוטרדת. כמה הטורדה מינית היתה בשיח' ג'ראח, והאם יש קורלציה בינה ובין כמות הגופיות? האם הצעירים ממזרח ירושלים כל כך מטומטמים שהם יטעו לחשוב שבחורות יהודיות עם שרוולים ארוכים לא עושות סקס עד החתונה? הלוא הם רואים אותן, ואלו לא דומות כלל לנשים פלסטיניות: מבחינת החברה המסורתית, הן דומות יותר לגברים: עצמאיות, חיות לבד, לא עם ההורים, הולכות ובאות כרצונן, נוסעות ומפגינות, לא נשואות ואין להן ילדים. והן גם נאות, וליברליות, ונחמדותן הפוסט-קולוניאלית של חלקן היא שמבלבלת את הצעירים הללו. לא הגופיות.
    אז להטרדה מינית צריך להתייחס כאל הטרדה מינית, להדוף אותה בתקיפות וגם לעשות עניין אם צריך, בלי סלחנות. אין פה שום עניין של רלטיביזם (וגם אם יש, מן הראוי שלא יהיה).

    עכשיו, מצד הלבוש.
    באות בחורות נחמדות, צעירות וסקסיות ומזיעות להן זיעה אידיאליסטית בגופיות. אז מסתכלים עליהן! זה פשוט מאוד. גם אם לא מטרידים אותן, מסתכלים. כי הם פחות רגילים לזה. הבחורות שהם ראו ונראות ככה זה או בטלוויזיה או בתחנות דלק ובמסעדות שבהן הם עובדים וכדומה, והם לא דיברו איתן באופן כל כך ישיר. ואז פתאום לא נוח להן. טוב, זה קורה. זה קרה גם לי לא פעם. אז מה עושים? פשוט, אם לא נוח לך שמסתכלים, תתלבשי קצת יותר. הסתכלות (עד גבול מסוים כמובן) אינה הטרדה מינית. אבל אם את רוצה גם לבוא בחולצת בטן עם מכנסי ידיות — מה פמיניסטי בזה אלוהים יודע, הרי זה לבוש שנועד מראשיתו ועד סופו לגרות גברים — וגם שלא יסתכלו, וגם לקרוא לזה הטרדה מינית — טוב, זה בדיוק הנרקיסיזם המתנשא המחורבן הזה.

    ועוד מצד הלבוש.
    גם גברים יהודים צריכים להתחשב, ואפילו עוד יותר. אמנם לא אומרים להם את זה ולא מסתכלים עליהם בעיניים עורגות ומצחקקים ולא מטרידים אותם מינית (כלומר, את חלקם בטוח שכן, אלא שלא מדברים על זה), אבל מן הראוי להתוות גם כאן את ההבדלים והרגישות הנדרשת. גברים פלסטינים לעולם לא לובשים גופיה מחוץ לבית, וגם לא מכנסיים קצרים. ואם רק יש להם אפשרות, לעולם לא ילבשו בגד קרוע או מוכתם. זה לא עניין של מין, זה עניין של כבוד.

  35. עידו Says:

    שתי הנחות יסוד עומדות בבסיס הדיון שמתנהל כאן, הן בפוסט עצמו והן בתגובות אליו: הנחת החופש/חירות והנחת החשיפה. אלה שני עקרונות יסוד שמתנים את השיח המערבי-חילוני ושמהם נגזרים גם עקרונות נוספים, כמו השיח המוסרי ושיח הזכויות שבו מבוססים רוב רובם של דיוני השמאל. הנחת החופש עומדת בבסיס אמירות שלפיהן אנחנו נאבקים בשייח ג'ראח לא בשביל תושבי שייח ג'ראח אלא בשביל החירות שלנו – אמירות שלא מאוד רחוקות מהקביעה המוכרת ש"הכיבוש משחית" – ושהפגיעה בחירותנו ללבוש מה שאנחנו בוחרים חמורה לא פחות מהפגיעה בחירותנו שנגרמת כתוצאה מההתנחלות בשייח ג'ראח (או, במקרים פחות גרועים, מהפגיעה בחירותם של אנשי שייח ג'ראח). הנחת החשיפה מסתתרת עמוק יותר בשיח, והיא קשורה להיגיון הנאורות שלפיו אור=טוב וחושך=רע, בהיר=טוב וכהה=רע, גלוי=טוב ומוסתר=רע, ועוד כהנה. קצרה היריעה כאן כדי להדגים כיצד העיקרון הזה קשור להתפתחויות הטכנולוגיות והמדעיות של אמצעי הראייה בעת החדשה, למצלמה, למיקרוסקופ, לטלסקופ וכו', ולתפיסות הדתיות הפרוטסטנטיות שדורשות שקיפות מלאה של הטקסט הדתי ובמקרים מסוימים, כמו אצל קלוין, שקיפות מלאה בכלל (ולכן החלונות הענקיים שפונים לרחוב באמסטרדם ובז'נבה). התפיסות האלה נטמעו בשיח היומיומי המערבי-חילוני-מודרני (שיח שהוא פרוטסטנטי באופן עמוק) ומתבטאות בין השאר במלחמת החורמה ב"שחיתות" ובהצהרות כמו זו של הניו יורק טיימס "חומר החיטוי הטוב ביותר הוא אור השמש", וגם בשיח הדתי החדש (הניו אייג'י) שלפיו אין יותר סודות ו"תורת הנסתר" נלמדת בשער בת רבים על ידי גברים גלויי ראש ונשים גלויות זרוע. לעניין אחרון זה נלווית הטענה שלפיה עצם הסתרת וכיסוי הגוף הם פסולים והם דיכוי – וכאן הנחת החופש פוגשת את הנחת החשיפה. שתפיסות כאלה מסוכנות הרבה יותר מאשר ההכרה שישנם ושצריכים להיות אזורים לא חשופים, משום שכאן עצם קיומה של ההסתרה (הקיימת תמיד ובכל מקרה) מוסתר – זה גלוי לעין. אבל לא זה הנושא החשוב לדיון שמתנהל פה. מה שחשוב פה הוא הקָבלה של הדיכוי הליברלי-חילוני, שאוסר את ההסתרה (כאן יש ליברלים בורגנים שיבואו במכנסיים קצרים וגופייה וליברלים אנרכיסטיים שיתפשטו לגמרי כי הם שמים זין על הערכים הבורגניים)- כלומר קבלת הדיכוי של מערכת הערכים שלך – תוך שלילת הדיכוי המוסלמי, היהודי, הדתי, שתובע הסתרה (כלומר, הסתרה נוספת על זו הליברלית-חילונית). ההיגיון של השחרור וההיגיון של החשיפה חוברים כאן אל האינדיווידואליזם החילוני שתופס את אופן הלבוש של הפרט כמימוש של זכויותיו, ואל שיח הזכויות שרואה את הפרט קודם כל כמי שיש לו זכות (לחירות, לחשיפה, לביטוי אישי) ולא, למשל, כמי שיש לו חובות (מול הקהילה, מול האל, מול מי שמדינתו כובשת ובתי המשפט שלו מורים להוציא מבתיהם). אולי – וכאן זה מקרה שבו אפשר לגייס את קאנט לצד של הלא-נאורים? – אולי אם אנשי השמאל יתחילו לראות את מעשיהם כחובה ולא כזכות, חשק, מימוש עצמי וכדומה (זכורה לי אמירה של אחד ממובילי המאבק בשייח ג'ראח, בחור דתי, שמבחינתו להגיע לשם ביום שישי זה כמו להניח תפילין כל בוקר), אז תהיה פה עשייה אמיתית עם השפעה ונוכחות ממשיים של השמאל בשדה הפוליטי.

    • יסמין Says:

      בראבו.

    • איתמר Says:

      אם אפשר לפתח למקום נוסף.
      בהנחה שלכולם יש מה להסתיר ניתן לשאול מה השמאל הנאור מסתיר? מהי פרקטיקת ההסתרה שלו. האם ההפגנות נועדו להסתיר ולייצר את הפרדוקס הנרקיסיסטי?

      אם השמאל הליברלי היה רוצה רק להילחם בעוולות סוציוכלכליות ואחרות נגד ערביי ישראל והשטחים, מדוע אינו פועל באופן פשוט ונגיש, במסגרת מערך הכוחות המרושת והעצום שלו, לבטל למשל את הבחינה הפסיכומטרית שתביא להשחרת האוניברסיטה והאליטה?
      או לעשות כמו "מי מרוויח מהכיבוש" אשר יתקשה לינפול בפח הנרקיסיסטי.

      האם כל פעילויות השמאל בארץ בנוסף לרווח נרקיסיסטי הן לא יותר מפעולות של הסתרה? הסתרה ונרקיסיזם נרקיסיזם והסתרה…שכן, כך אפשר להציע, דרך ההפגנות הנרקיסיסטיות בשיח ג'ראח, השמאל הליברלי רוכש מסכות המסתירות את אופיו (ומעמדו)הנרקיסיסטי והבורגני.

      • יסמין Says:

        הרחקת לכת. מפגיני שיח' ג'ראח ברובם אינם אנשי השמאל הליברלי אלא שמאל מחויב באמת, לא בורגני ולא נרקיסיסטי, ובאופן כללי השאור שבעיסה והאנשים הכי הגונים שחיים פה.

      • איתמר Says:

        יכול להיות שהכיוון לא הכרחי אך עדיין מעניין להסתכל על זה מהזווית הזו: מנגנון נרקיסיסטי המבקש להיות מוסתר וגם גלוי.

        מתי פעם אחרונה בדקת את ממוצע המשכורות\נדל"ן\השכלה בהפגנות שמאל? מוזר, סוציולוגית ספיקינג , להתעלם מהמעמד הכלכלי של הנוכחים שם.

    • ofrilany Says:

      תודה עידו זה בהחלט מעורר מחשבה

    • גל כץ Says:

      תודה עידו על התגובה המרתקת (וסליחה על התגובה לתגובה המאוחרת. עוברים עליי ימים אינטנסיביים מדי). כמה הערות:
      1. להגיד שאנו פועלים בשייח ג'ראח כדי להגן על החירות שלנו זה לא שקול ללהגיד ש"הכיבוש משחית". האמירה האחרונה תופסת אותנו, האומרים, כבעלי זהות סגורה ומוגדרת – "ישראלית" נגיד – וזה הכיבוש שמפריע לנו לשמר את הזהות שלנו. החירות במובן העמוק שאני מדבר עליו – במובן שנאמן לטענתי לקאנט ולהיגל – היא בדיוק החירות להשתנות. במובן הזה, ההליכה לשייח ג'ראח היא לא רק "הגנה" על החירות אלא מימוש של החירות – אינטראקציה עם הממשות (ועם האחר) שאמורה לשנות את הדימוי שלנו על עצמנו (ובעצם להפוך את האחר לפחות אחר ממה שהוא נדמה בהתחלה). כמובן שהפעולה הזו גם אמורה לעזור לשמר ולפתח את התנאים המוסדיים שמאפשרים לממש את החירות.
      2. זה נכון שבמערב נוהגים לעשות כיום לחירות רדוקציה לתנאים חיצוניים — לבוש חשוף למשל, או מרחב ציבורי פתוח. אבל שוב, החירות במובן העמוק היא לא בעלת גילום ספציפי שכזה אלא גישה או התכוונות. כלומר מישהי יכולה לבחור ללבוש רעלה וזה יהווה מימוש של החירות יותר מאשר מישהי שלובשת מחשוף ומעולם לא היתה רקפלסיבית לגבי זה.
      3. זה נכון שאנו מדברים בתוך שיח של חירות, אבל אני לא רואה איך אתה חורג מזה. כשאתה מציע לנו להתייחס לשייח ג'ראח כחובה, אז אתה מציע לנו *לבחור* להתייחס לשייח ג'ראח כחובה ובזאת לממש את החירות שלנו. אצל קאנט החובה היא חובה (ואנו מבינים אותה כחובה מתוך הרפלקסיה על מהותנו כיצורים תבוניים), אבל אדם בהחלט יכול לבחור שלא להיות תבוני. למעשה, החובה נחשפת מתוך זה שלוקחים את היגיון הבחירה עד הסוף שלו.
      במלים אחרות, אי אפשר לדבר מחוץ לשיח החירות ולכן הנוסטלגיה או הכיסופים לחובה כחובה (כלומר מבלי לבחור בה) או על הרעלה כרעלה (מבלי שבחרנו בה) מסתכנת באקזוטיזציה או אוריינטליזציה של האחר. אני לא רואה איך זה רלוונטי למי שכבר מדברים בתוך השיח הזה. 

      • עידו Says:

        גל, קודם כל תודה על הפוסט החשוב שחושף את האופן הנרקיסיסטי שבו ליברלים רבים תופסים פוליטיקה. לגבי דבריך כאן, השורה התחתונה היא שלדעתי אין לקבל את החירות כאידאה מנחה בתפיסת הפוליטי. זה לא קל בעולם שבו באמת, כמו שכתבת, שיח החירות נמצא בכל מקום (ומאחורי חלקים ניכרים של הדיכוי), אבל זה לא אומר שלא צריך לנסות. הסיבה לניסיון הזה היא בדיוק מטעמים שקשורים לטענה האחרונה שלך (והפוכים מהסכנה שעליה הצבעת): שיח החירות פוסל מראש, עוד לפני תחילת הדיון, את כל צורות המחשבה וצורות החיים שאינן מבוססות על השיח הזה (וצורת החיים הדתית, כולל זו המוסלמית של חלק ניכר מתושבי הארץ הפלסטינים, היא אחת מהן). אפשר למצוא פרצות בפרדיגמת החירות, כרגע רק פרצות. עבודה פוליטית עיקשת, הן תיאורטית והן מעשית, שתעבור דרך הפרצות האלה, היא אולי הדרך לשיח אחר שכרגע אנחנו עדיין לא מכירים אבל שהופעתו יכולה לעזור לצאת מהמבוי הסתום שבו נמצא השמאל בעולם בכלל, ולא רק בארץ, ביחס למי שלא חולק איתו (ועם שאר המערב) את אידאת החירות.

  36. yossi Says:

    Sorry for the english, but I just saw this poster of a Nazi Party from Germany that had to make me think again about the article that Roni Aloni wrote.

    The translatioon is something like "Al tatrid oti, Ali".

  37. רונה Says:

    הרשה לי להתקומם כנגד הקביעה האגבית "והיות שהם מבינים שנשים ערביות יוכלו להילחם על הזכויות שלהן רק אם ייפסק הדיכוי והן ייזכו למרחב דמוקרטי – בעצמן". אני דווקא לא חושבת שיש היררכיית מאבקים, ושעל האישה הרעולה וחסרת ההשכלה להמתין בסבלנות עד לשחרור פלסטין על מנת לפעול נגד הדיכוי שלה. אני כן חושבת שהדברים קשורים, ושדיכוי החברה הפלסטינית מחמיר את הדיכוי הפנימי, אבל זה קשר מסוג אחר.

    למען הסר ספק: לא שאני חושבת שאם אני אבוא בקצר או ארוך יתרום משהו למישהי ברחוב הפלסטיני. אני כן לובשת ארוך בהפגנות, ובעיני זה עניין של קומן סנס: כשמארחים אותך, כבד את חוקי המקום, כל עוד הם לא גורמים לך לנזק בלתי הפיך. לא צריך לעשות מכל דבר עניין מול המארח.

    אני פשוט מנסה לטעון שבבסיסם, ובאופן מבני וקטגורי, המאבק הפמיניסטי והמאבק האנטי-קולניאליסטי לא מתחרים ביניהם אף פעם, לא בצד שלנו ולא בצד שלהן. הן לא צריכות להמתין וגם אנחנו לא. ההנחה המובלעת בטקסט לכל אורכו, שבעצם אתה קטונת מלהרגיש כאב כלשהו כל עוד אתה זוכר את סבלם של מדוכאי העולם "האמיתיים", היא טענה שבעיני מקשה על מקורות החמלה שלך לנבוע.
    במילים אחרות: מול המארחים אני מאמינה שיש לכבד את החוקים שלהם, אבל בינינו כחברה יהודית סולידרית, לעומת זאת, אני רוצה להרגיש שכן יש מקום לדיון ויש מקום לקבל את הכאב שלנו כנשים. הרי זה לא בדיוק אותו דבר לבלוע שלוק של מאטה מר ומגעיל בארגניטינה כדי לא להעליב את פדרו, ובין להסכים עם מערכת ערכים שרואה בגוף שלי אובייקט לחדירה בלבד, ובי בעלת האחריות לשמירה עליו מפני תקיפה אפשרית על ידי כיסוי שלו. אז מבלי לגרוע מחשיבות המאבק בשיח ג'ראח, ומבלי להתלבש בהתרסה, מותר ורצוי שארגיש שבין חברים אני יכולה לאוורר את הכאב ולקבל גם מנה של סולידריות פנימית, או לפחות לא לספוג הערות ממשטרת הצניעות האנרכיסטית (גם זה קרה לי. אני כנראה שק של מיניות מתפרצת. או שמאוד חשוב לצעירים בשחור לבסס בכל דרך אפשרית היררכיית פז"ם וטוהר הנשק בקרב המפגינים היהודים עצמם. היתכן?)
    והנה הצעה לחמלה פנימית: במקום להתלונן על צדקנותנו תכולת העיניים, אולי, לאות סולידריות, יציע המפגין הגבר היהודי לכסות גם את גופו שלו? כך אפשר לכבד את שני סוגי הכאבים, להציע זווית הסתכלות חדשה ובעיקר לא להעמיד את הדיכויים בתחרות. כך גם אני אוכל, אם תרשה לי, להצטער בשבילך על מה שאותו מרצה אמר לך, ולגמרי בלי לסייג ולומר שבאפריקה רעבים יותר. ההערה שלו הייתה הערה נבזית וגזענית, כמו שהאמריקאים אומרים, "נקודה". 🙂

    • גל כץ Says:

      אהלן רונה, תודה על התגובה, בתקווה שאת עדיין קוראת את התגובה לתגובה.

      בקצרה, לא התכוונתי לומר שיש צורך בהירארכיה. זה היה רק הסבר למצב מסוים (כלומר אין כאן טענה נורמטיבית מהצד שלי, אלא רק הסבר לטענה דסקריפטיבית). המצב הוא שהתנועה הפמיניסטית בפלסטין די חלשה. ההסבר שלי הוא שמאבק זכויות של מיעוטים דורש מרחב דמוקרטי פתוח כדי שיוכל להתקדם. זה כל מה שטענתי, וזה בא בתגובה לאנשים שטוענים שלמפגינים יש "אפקט מחנך" על המקומיים. במלים אחרות, ניסיתי להגיד שהשינוי בצד הפלסטיני לא יבוא מהחינוך של היהודיות אלא ממאבק של נשים פלסטיניות למען עצמן – מה שדורש את הפסקת הדיכוי.

      ובאשר להצעה שלך לסולידריות – אני לגמרי מסכים. ייתכן שהשפה שלי יכלה להתפרש כמבטלת את הקושי של נשים להפעיל סנקציות על הגוף שלהן. כוונתי היתה רק לבקר את מי שעושים את הכאב הזה קרדום פוליטי לחפור בו. אני מצטער אם זה התפרש אחרת. ובכל מקרה – ההצעה שלך ל"התכסות סולידרית" היא מצוינת!

  38. שי Says:

    גל, זה פוסט יהיר. נסה לפני כן לברר (אמפירית, מה לעשות) מה היקף התופעה ואילו חוויות נאלצות לעבור פעילות שמאל, שמחויבות לפעילותן לא פחות ממך, רק בגלל המגדר שלהן. לצערי אני מכירה את התופעה רחבת ההיקף הזו מקרוב, וחוויתי אותה על בשרי (במובן הכי מילולי של הביטוי). לטעמי, השאלה המטרידה היא לא למה פתאום מדברים על זה, אלא למה לא דיברו על זה עד עכשיו. בכל מקרה, אפשר היה לנסח מסר דומה לזה שניסחת מתוך יותר כבוד לחוויות של הנשים שעוררו את השיח הזה.

    • גל כץ Says:

      אני לא חושב שהייתי כותב את הפוסט הזה היום (להזכירך זה פוסט מלפני שנה וחצי בערך). כלומר אני עומד מאחורי הרעיונות המרכזיים שעלו בו, אבל יש צורך לאזן את זה עם שיקולים אחרים.

  39. שי Says:

    אם היום לא היית כותב את הפוסט הזה, למה שלא תוסיף הבהרה בנושא? אולי הוא מלפני שנה וחצי, אבל הוא פורסם עכשיו מחדש (במגזין הכיבוש), ומשחק תפקיד בדיון שמתנהל בימים האלה בעקבות הפרסום ב'הארץ'.
    כל עוד לא פרסמת את עמדתך הנוכחית, אתה מזוהה עם העמדה המופיעה פה, שאני מבינה שגם אתה מסכים שכפי שהיא מוצגת פה היא בעייתית, לפחות במידת מה.
    כגבר, וכאדם מוכר בבלוגיאדה ובפייסבוקיאדה, יש לך יכולת להרים תרומה חשובה לדיון – דיון שאני, לפחות, מוצאת אותו חשוב מבחינה מוסרית ופוליטית, ורלוונטי באופן ישיר למציאות הפוליטית (המגדרית) בישראל (ואגב, בדיוק בכך הוא שונה מאוד מ"מצב המקדשים הטיבטיים בלהסה"…).

    • גל כץ Says:

      האמת שהיית שמח לעשות זאת, אבל זה דורש זמן שאין לי. מלבד לכתוב את הפוסט, אני צריך לחשוב ולנסח כל מיני מחשבות. חוץ מלערוך את ארץ האמורי, אני בעיצומו של סמסטר. אני מזמין אותך, במלוא הכנות, לכתוב מחשבות על הסוגיה כביקורת על הפוסט הזה. נשמח לפרסם את זה כאן.

  40. שי Says:

    תודה על ההזמנה לכתוב. אני פעילה בנושא בערוצים אחרים, שבהם נוח לי יותר להתבטא ולפעול.
    אני מבינה היטב את הבעיה של היעדר הזמן. עם זאת, ובלי להטיף מוסר חלילה, הדברים שפרסמת מוסיפים להדהד ולדבר בשמך ברחבי הרשת – ואני חושבת שיש מקום לקחת על זה אחריות, בגבולות הזמן שעומד לרשותך. אעריך מאוד (ואני מניחה שאני לא מייצגת פה רק את עצמי) אפילו פרסום של שורת הבהרה אחת (במקום עמדה מקיפה ומנוסחת בפירוט) כאן ובמגזין הכיבוש. לשיקולך…
    ואגב, תודה על ההתייחסויות הענייניות והמהירות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s


%d בלוגרים אהבו את זה: